בית אלהים, שער היסודות ס״גBeit Elohim, Shaar HaYesodot 63
א׳יש לשאול בענין הקרבנות תמידים ומוספים הכתובים בפרשת פינחס כמה שאלות. אחד, התמידים בכל יום כבש בבקר וכבש בערב והמוספים כולם בבקר בבת אחת. ב', תמידים בבוקר אחד ומוספים בשבת שנים תוספת גדול מן העיקר. ג', מוסף שבת ב' כבשים וראש חדש ב' פרים ואיל אחד וז' כבשים ושעיר חטאת אחד. ד', מוסף שבת ב' כבשים ומוסף ראש חדש ופסח ועצרת שוים, ולמה לא נתוספו מוספי יום טוב שהם אסורים בכל מלאכת עבודה על מוספי ר"ח ר"ה וכפור. ה' ושמיני חג עצרת למה נגרע פר אחד ממוספי ראש חדש. ו' בסוכות אילים שנים וריבוי פרים ומתמעטים והולכים מיום אל יום לז' ביום אחרון, ז' למה בשבת לא יש שעיר חטאת כמו בר"ח ובכל המועדים.
1
ב׳ואשיב כי גם שבקרבנות בכללותם ופרטן ואיכותן יש בהם סוד ע"ד הנסתר ממנו, גם לפי השכל יחוייב לתת איזה טעם, אחר שהספיקות לפי השכל בכמו אלו השאלות לא יתכן להניח ספיקות גלויים לדברים נסתרים, כי תורתנו הקדושה היא תמימה ע"ד הנסתר וע"ד השכל כמו שכתוב תורת ה' תמימה משיבת נפש שהיא מישרת את נפש ושכל האדם בתת טעם גם בדרך השכל לספיקות הנופלים בה.
2
ג׳ולכן אומר כי תפלות במקום תמידים תקנום, וכמו כן מוספי התפלות במקום מוספי הקרבנות וזמנם שוה בתפלות ובקרבנות, וכן טעמם שוה כי כוונת הקרבן להתקרב אל האלהים, ולהורות כי אין שליט בעולם כי אם הוא, וענין התקרבותו אל האלהים הוא בהיותו מכיר כי הוא ברא העולה והוא אדון עליו ומקריב לפניו מובחר הב"ח שברא הוא בעולם, כי ממנו הכל ומידו אנו נותנים לו כדי שנהיה ראויים שיגמול הוא עמנו חסד, שנהיה קרובים אליו שישגיח עלינו לטובה וישלים כל צרכינו, כי כמו דורון אחד שנותן העבד למלך זוכה בו מן המלך ק' פעמים יותר ממה ששוה הדורון, כן הקרבן שאנחנו מקריבים לפני ה' חטאת בת דנקא שהיא מעה אחת מכפרת על שוגג של כרת, כ"ש כשהוא מקריב עולה בן שנה על הרהור הלב לבד דרך נדבה שמעלה עליו האל ית' כאילו הקריב עצמו לכבודו, וכן התפלה לאל יתב' היא על כוונה זו, להורות כי אין בעולם מי שיוכל להספיק צרכי האדם והצלתו ממקרים ההווים כי אם הוא ית', ובזה מתקרב בתפלתו אל האלהים שהוא ממשרתיו ומן הקרובים אליו.
3
ד׳ועל כן היה זמן הקרבת הקרבנות התמידים והמוספים וזמן התפלות שוים בקר וצהרים בפנות השמש למזרח ולמערב, כי בשינוי הזמנים יתהוו מיקרי העולם ופגעיו, לכן אנו צריכים להקדים לאל ית' קרבן או תפלה שיצילנו מהם, וכמו שאנחנו מתפללים בכל יום בבקר שתצילנו היום ובכל יום ויום וכו', וכמו שאמרו על התמידי' צדק ילין בה מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון וכו'.
4
ה׳ועם כל זה יש כמה הבדלים בין הקרבנות ובין התפלות, הקרבנות במקום מיוחד והתפלות בכל מקום, הקרבנות יש בהם חסרון כיס, הקרבנות ע"י כהנים, הקרבנות בפני הבית, הקרבנות במעשה, הקרבנות ממינים שונים מב"ח ומיני צמחים וסמים, והתפלות הכל בדיבור, הקרבנות שמות מוחלקים לעולה למנחה לחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים ובכללם תודה, והתפלות הכל שם תפלה, עמידה מוסף נעילה שהם כנגד תמידים ומוספים, ורוב אלו ההבדלים הם מעלה בתפלה שהיא נשמעת בכל מקום ובכל זמן ובלי חסרון כיס ובלי מעשה ובלי אמצעי, ולכן אמר המשורר ע"ה (תהלים נ"א) ה' שפתי תפתח וגו' כי לא תחפוץ זבח ואתנה וגו' היה לו לומר ה' שפתי ישבחוך ופי יגיד תהלתך, ואם רצה לומר כי פתח שפתיו יהיה שפיו יגיד תהלתו היה לו לומר ה' שפתי אפתח ופי יגיד וגו', ונראה כי הכוונה היא על כי אין אדם רשאי כשיקום ממטתו לדבר שום דבר של חול עד שיקדים בהילול האל יתב', וכמו שאמרו חז"ל כד מיתער משנתיה לימא אלהי נשמה וכו', וכמו שהוא אסור לעשות שום מלאכה או צורך חול אפילו השכמה לבית חבירו קודם תפלה, ומפני שהרגל לשון בני אדם על הרוב הם דברי חולין לכן מחלה פני אל שהוא יתב' יפתח שפתיו כדי שיהיה מוכן בפתחו לדבר בשפתיו שפיו יגיד תהלתו, שאם הוא יפתח שפתיו מאליו יותר קרוב יהיה לדבר בם דברי חול מדברי קודש.
5
ו׳עוד נאמר כי אין אדם רשאי להרבות בהלולי האל ית' וכמו שאמר לההוא דנחית קמי' דרב חיננא וכו' סיימתינהו לכולהו שבחיה דמרך, וע"כ אמר ה' שפתי תפתח אתה תפתח שפתי לשאגיד בפי תהלתך ולא אומר אלא מה שתשים בפי, כי בזבחים כלל לא תחפוץ אפילו זבח אחד ועולה אחת לא תרצה, והסבה כי אינך רוצה שיתנו לך דבר שיש בו חסרון כיס כי ממך הכל ונו', והזבח שאתה רוצה הוא רוח נשברה שהוא כזובח עצמו, והעולה שהיא באה על מחשבות העולות על הלב מצד היצר אינך רוצה אלא לב הנשבר ונדכה, וזהו בזבחים ועולות שאינם באים על חטא בפועל, אבל כשחוטא האדם הטוב האל יתברך עמו שיתכפר בקרבן חטאת או אשם, ואינו רוצה להטריח לאדם עוד בזבח ועולה, וכשייטיב ה' ברצונו את ציון כלו' אפילו שלא יהיו ראויים ישראל כשיגיע זמן הגאולה שייטיב ה' את ציון ברצונו ויבנו חומות ירושלים אז יהיה בהיפך שלא יביאו חטאות ואשמות אלא יחפוץ בזבחי צדק בלא חטא, עולה וכליל כלו' עולה שמתחלתה היא כולה כליל שכילה המביא אותה כל המחשבות הרעות ואז יעלו על מזבחך פרים של מוספים, בכל המועדים פר ופרים, בקצתם בראש השנה ופסח ועצרת ופרי החג, ולא יצערך שעיר עזים לחטאת.
6
ז׳ונחזור לענין השאלות ואומר כי התמידים שהם בכל יום בבקר ובערב הם להגין על מה שיארע לאדם בשינוי הזמנים ביום אחד מן הבקר עד הערב ומערב עד בקר והם כמו חובה, ומוספים הם באים בשבת ובר"ח וברגלים והם כמו דורון, ולכן באים בבת אחת, ומוסף של שבת אינו אלא כפל ממה שהוא בחול ב' כבשים רמז למה שאנו ניזונים פעמיים בכל יום ערב ובוקר מאתו יתברך, וכמו שבשבת יש לנו לחם משנה לסעודה שלישית כן המוסף היא ביום שבת משנה על אשר יקריבו יום יום, והם קרבים בשלש פעמים כמו ג' סעודות, ועשירית האיפה סולת לכל אחד מן הכבשים כמו העומר לכל אחד מישראל עשירית האיפה הוא, ומפני חילול שבת לא הרבו בקרבן אלא כדי התמידים כמו שנזכר וכמו הג' סעודות, ובר"ח וביו"ט שאוכל נפש מותר בהם הותר להיות המוסף מרובה, וכן ביום הכפורים להיותו יום כפרה אע"פ שיש כרת במלאכה, וכן כשחלים ימים אלו בשבת לא יתעכבו מלהקריב קרבנות הזמנים כיון שהם באים על הימים טובים אשר אוכל נפש מותר בהם. עוד אני אומר כי ימי החול ושבת הם קבועים לעולם לא יתחלף יום ביום, ויום שבת לעולם הוא שביעי ליום ראשון, וכמו שהן תמידים וקבועים כן קרבנותיהם כנגדם אחד אחד בבוקר ובערב וכמו שכתבנו למעלה, וביום שבת משנה ג"כ, אבל ר"ח הם מקודשים ע"פ ב"ד והם נדחים מיום ליום בחול ולפעמים ביום שבת וכן המועדים נגררים אחר ראשי חדשים נדחים בכל שנה ר"ח ומועדים מיום ליום או לימים בכל שבעת ימי בראשית, ולכן בכל ראשי חדשים ובמועדים נתרבו הכבשים שבעה כשבעת ימי בראשית אשר בהם חלים ר"ח ומועדים לפעמים ביום זה ולפעמים ביום זה, מלבד כבשי התמידים שבכל יום ג"כ בראשי חדשים ובמועדים, וגם כי המועדים נתוסף בהם איסור מלאכת עבודה מה שלא היה בר"ח לא נתוספו בהם קרבנות יותר מר"ח כיון שריבוי קרבנותיהם נמשך להם מר"ח כמו שנזכר, אלא שבימי סוכות שהוכפלו בד' מצות מלבד היותו יום טוב, סוכה וד' מינים כל ז' הימים הוכפלו ג"כ הכבשים י"ד כל יום, והפרים שבעים כנגד ארבעה מינים שהם ז', לולב אחד אתרוג אחד הדס ג' בדים ערבה ב' בדים, ז"פ ז' הם מ"ט וז' ימי סוכות וי"ד סעודות שבהם הם שבעים, ולא נתחלקו לעשרה עשרה כל יום אלא שיהיו מתמעטים והולכים כל יום מפני שהם ג"כ כנגד ע' אומות:
7
ח׳וגם כי בימי הפסח יש בו מצות הרבה פסח מצה ומרור ואיסור אכילת חמץ, לא הגיעו מצות אלו לכלל זמן הקרבנות בימי הפסח, כי מצות הפסח עצמו שחיטתו והקרבת אימוריו בערב פסח בין הערבים ואכילתו על מצות ומרורים בלילה ואין חיוב מצות מצה אלא בליל חמשה עשר כדכתיב בערב תאכלו מצות, ואיסור אכילת חמץ כל שבעה אינה מצוה בפועל לשיתוספו קרבנות עליה אלא אזהרה.
8
ט׳ובהיות יום שבת קדש קבוע שביעי לימי בראשית נאסר בכל מלאכה ויש בו חיוב חטאת או כרת או סקילה, מה שאינו חייב במועדים ואפילו בי"ה להיותם ימים נדחים מיום ליום בשבעת ימי בראשית נגררים אחר קיבוע ראשי חדשים, ולכן הותר ביו"ט מלאכת אוכל נפש וביה"כ להיות יום צום לכפרה לא הוצרך להתירה:
9
י׳ובזה ניתן טעם ג"כ לשעיר חטאת של ר"ח ושל יו"ט ויוה"כ שנצטוו באלו הימים ולא ביום שבת, כי יום שבת להיותו קבוע כמו שנזכר לא הותר בו חלול שבת לכהנים בעבודת קרבנות יחידים כ"א קרבנות ציבור התמידים וב' כבשי שבת שהם מוספים לשבת שהם כפרה על כל ישראל דרך כלל, כמ"ש (ישעיה א) צדק ילין בה מעולם לא לן אדם מישראל ובידו עון כיצד וכו', ושעיר חטאת אינו כפרה לכלל ישראל אלא על טומאת מקדש וקדשיו למי שאין לו ידיעה, וזה אינו כולל אלא למועטים שבישראל שאירע להם טומאה זו:
10
י״אונצרף לזה טעם שני בתת טעם ג"כ לכל אלו שעירי החטאת שהיה מספיק שיהיו באים בר"ח ומר"ח לר"ח היה מתכפר מי שהיה עליו עון זה מטומאת מקדש וקדשיו בלא ידיעה שאם היה לו ידיעה היה צריך להביא קרבן בפני עצמו ולמה הוצרכו במועדים וביוה"כ, וגם במועדים אם היה איזה טעם להביאם היה מספיק ביום אחד ראשון של מועד או אחרון להביא שעיר חטאת אחד ולא בכל הימים.
11
י״בולזה אומר כי שעיר חטאת זה מיוחד בטומאת מקדש וקדשיו לא לחטאים אחרים אפילו שאין להם ידיעה, וכמו שלמדו חכמים ז"ל בפ"א של שבועות, והטעם לזריזות טהרת הקודש דכולי עלמא בדילי מיניה צריך לייחד לו כפרה אפילו ללא ידיעה, ומפני שאין לו ידיעה אם נטמא וכל שכן ביום שנטמא רצה האל יתב' לתת לו כפרה שהוא היודע תעלומות שנטמא ואכל קודש או נכנס למקדש בטומאם, והוא יתב' ידע ג"כ ביום שנטמא, ורצה שיתכפר כל אחד ביום שחטא להודעת החטא שחטא בטומאה ומחדש לחדש, אותם שנטמאו ד"מ ביום ראשון אם החדש הבא עליו יהיה ביום ההוא יתכפר בו בשעיר חטאת ואם לא יהיה ראש חודש ביום ההוא לא יתכפר עד יבוא ר"ח ביום שנטמא בו, וכן יהיה סובב מר"ח לר"ח שיכפר בו כל אחד ביום שנטמא בו, ובין כל ר"ח ור"ח יהיו כמה בני אדם שחטאו בטומאה זו ולא יתכפרו בהם אם יום חטאתם לא יהיה מכוון לימי ראש חודש, ולכן רצה האל ית' ג"כ שיובא שעיר חטאת זה לכל ימי המועדים בפרט פסח וסוכות הכוללים כל שבעת ימי בראשית, כי לא ימלט שום אחד מהחוטאים מהיותו מכופר ביום אשר חטא בו זה ביומו וזה ביומו, וגם שיהיה המועד קרוב לראש חודש כמו העצרת יכפר על מי שאירע לו חטא טומאה בחדש אייר יום ראשון ד"מ והיה ראש חדש סיון יום שלישי ולא יתכפר בו ויחול יום עצרת ביום ראשון ויתכפר בשעיר חטאת של עצרת, ולכן הוצרכו כל שעירי חטאת של ראש חודש ושל מועדים כמו שנזכר, ולא הוצרך בשבת כי יום שבת עצומו וקביעותו הוא קודש ואין קדושתו נדחת ולא נגרעה בחטא טומאת מקדש וקדשיו שלא היה לו ידיעה, אבל ימי המועדים שרובם הם חלים בימי החול היה בהם איזה גרעון קדושה אם לא היו נטהרים ומתכפרים בהם אותם שאירע להם חטא טומאת קודש, וכמו שאמרו (ר"ה ט"ז) חייב אדם לטהר עצמו ברגל ולא אמרו בשבת, כי בעצה קדושתו ויומו לא יקל ולא יגרע בקדושת שום דבר של טומאה, ובחדשים שאין בהם מועד גם כי יארע לו טומאת מקדש וקדשיו בתחלת החודש תולים לו ויהיה לו הגנה מיסורים עד יבוא יום כפרתם כיון שלא היתה הטומאה ידועה לו, ויש סמך לזה מטמאי מתים שנדחים עד שלשים יום חמשה עשר לאייר שלא יענשו על זה.
12
י״גועל מה שנגרע פר אחד בר"ה וכפור ושמיני חג עצרת וניתוסף איל אחד בחג הסוכות נאמר כי בשמיני עצרת כבר נתנו חכמים ז"ל טעם אמר הקב"ה בני כל ימי החג וכו':
13
י״דויש קושי בזה כי גם בר"ה הוא פר אחד איל אחד, אבל אפשר כי טעם זה לא ניתן אלא לערך שבעים פרים שהקריבו בימי החג כנגד שבעים אומות, ועתה ביום זה היה יכול הקב"ה לומר אני ואתם וגו' בשני פרים כמו ראש חודש ופסח ועצרת, וא"כ צריך טעם לכולם ר"ה ויוה"כ ושמיני חג עצרת על פר אחד ובסוכות ב' אילים.
14
ט״וונתחיל קודם בתת איזה טעם לקרבנות דרך כלל, והוא כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל שיעשו נחת רוח לפניו כדי שיהיו ראויים להשפיע עליהם טובה וברכה בדין ובמשפט בלי שיצטרכו לחסד ורחמים, ע"ד מה שאמרו (ר"ה ט"ז) אמרו לפני מלכיות זכרונות שופרות וכו' נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם וכו', וכן ענין הקרבנות הם שאנחנו מכינים לפניו הקרבן כדי שיהיה ריח ניחוח לפניו, כמו שהאדם אחר שאוכל ושותה יש לו נחת רוח, כן הוא ית' יש לו נחת רוח במה שאנחנו מקריבים לפניו ממה שהוא שלו כדי שהוא ית' יזון ויפרנס אותנו בעוה"ז לעבודתו ית', וכמו שנא' על עולות שהעלה נח וירח ה' את ריח הניחח ויאמר לא אוסיף וגו' עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' ויום ולילה לא ישבותו, מלהכין מזון לאדם, ויברך אלהים וגו' ויאמר פרו ורבו וגו' וכל רמש וגו' לכם יהיה לאכלה כירק עשב. נתתי לכם את כל, ולכן צוה על התמידים בכל יום בקר וערב כמו שהאדם סועד בקר וערב ג' סעודות בכל יום, כן נקריב התמידים, שבזכות מה שאנחנו מקריבים לפני ה' בקר וערב נהיה מושגחים מאהו ית' בצורכי מזונותינו, ולא רצה להכביד על ישראל בפרים ואילים וחס על ממונם של ישראל בדבר התדיר בכל יום בשני כבשים, ולא יספיק קרבן יום אחד לימים אחדים כי אינם כל הימים ימים אחדים אלא שיש בהם שינוי וחילוף בממשלת הכוכבים חוק וזמן נתן להם האל יתב' שלא ישנו את תפקידם בשבתאי צדק מאדים חמה נוגה כוכב לבנה בימים, וחל"ם כצנ"ש בלילות, ולכן אמרו עבר יומו בטל קרבנו כי לא ישמש יום ליום שאצלו, כי על זה היה שבעת ימי בראשית כי כל אחד יש לו מזל בפני עצמו וחוזרים חלילה בכל שבוע, וענין זה אע"פ שהוא ידוע לחכמים אינו דבר גלוי ונראה לעין כל אלא עולם כמנהגו נוהג בכל יום בזריחת שמש והערבו, אבל ביום שבת יש בו דבר מסויים וגלוי יותר היותו יום שבת כמ"ש מה היום מימים נהר סמבטיון יוכיח ובעל אוב יוכיח, וכן המן במדבר שלא היה יורד לישראל ביום שבת ולכן נתעלה משאר הימים במוספים בכדי התמידים, ובראשי חדשים נגלה ומפורסם יותר לכל העולם השינוי שיש בהם יותר משאר הימים על שמתחדשת הירח בהם, ולכן נתעלה יותר בקרבנות מג' מיני בהמה טהורה שור כבש או עז, כי בדבר שאינו תדיר אלא משלשים לשלשים יום אין עניות במקום עשירות ואין צבור עני, ויביאו מן הגדול כבשלשת מינים פרים בני בקר שנים, והכבשים ז' כשבעת הימים שמקריבים בבקר ז' תמידים, ואיל אחד אע"פ שהוא ממין כבשים הוא המובחר ונדול במינו, כי הכבש הוא בן שנה והאיל הוא בן י"ג חדש, וכיון שנעשה איל בל' יום יקרב ג"כ כל ל' יום, ושעיר שהוא מין עז לחטאת, כי אחד מספיק לכל חטא כשאר הקרבנות הבאים על חטא, וכשנמנה מוספין אלו י"א ומנחתם ונסכיהם ט"ו ג' עשרונים לפר וב' לאיל ועשרון לכבש ושני כבשים תמידים של היום עצמו ומנחתם ונסכיהם ד' עולים ל' כמנין ימי החדש, כי גם שהמנחות והנסכים הם טפלים לקרבן הרי המנחות במקום אחר באים בפני עצמן כמו קרבן בהמה או עוף, כדכתיב ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סלת יהיה קרבנו, אבל השמן והיין טפילה למנחה ואינה באים בפני עצמן בנדבה ולכן אינם נכנסים במנין והם נכללים במנחות כמו שכתבתי:
15
ט״זובהיות חודש ניסן ראשון לחדשי השנה שבעת ימי הפסח הנמנים מראש החדש, יהיו בהם קרבנות כמנין הקרבנות של ראש החדש, וכן עצרת שאנו סופרים ממחרת השבת נ' יום מניינם וקביעותם מימי הפסח וכן הקרבנות שלו יהיו כמו קרבנות של פסח, ובר"ח תשרי שהוא ר"ה כדי שלא יתחלף קרבן ר"ח בקרבן ר"ה אם היו שוים נחסר במין הראשון, והחשוב משאר המינים אחד מהם ונשאר פר אחד ואיל וז' כבשים ושעיר חטאת אחד, וכיון שהקרבנות של ר"ה היו מחוסרים פר אחד מקרבנות ר"ח נמשך כן ליוה"כ ולשמיני חג עצרת שכל אחד מהם הוא יום אחד כמו ר"ה, ובסוכות שהם ז' ימים בחודש שנברא בו העולם היו הקרבנות פרים שבעים כנגד ע' אומות והכבשים כפלים משאר המוספים שהם צ"ח לסלק מישראל צ"ח תוכחות שבמשנה תורה.
16
י״זואפשר לומר עוד על חסרון אלו הפרים בג' ימים אלו, כי הוא רמז על המעטת ג' אומות אחרות אשר לא נכללו בשבעים אומות של ג' ב"נ, והן אומת ישמעאל ואומת עשו ואומת עמון ומואב כי נחשבות אומה אחת להיותם מאב אחד ושתי בנותיו, כי מנח ועד אברהם כל העולם נכלל בשבעים אומות שהם משלשה בני נח, י"ד מיפת, ול' מחם, כי נמרוד שנאמר עליו וכוש ילד את נמרוד אינה אומה בפני עצמה אלא מאחד מבני כוש שכתוב למעלה ובני כוש סבא וחוילה וגו', ולהיותו ראשון לגבורה נתייחס לכוש אבי אביו וגו', וכ"ו משם הם ע', בכולם נאמר ללשונותם למשפחותם לגוייהם וכתיב אח"כ ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול, וישמעאל נקרא אומה כי בבניו כתיב י"ב נשיאים לאומותם, ולכבוד ישמעאל בן אברהם לא נפרד כל אחד לאומה אלא נשיאים מיוחסים לישמעאל בן אברהם, וכן תולדות עשו הוא אדום כולם נכללו באומה אחת לא נקראו אלא אלופים וכולם היו מתייחסים לעשו להיותו בן יצחק בן אברהם, וכתיב ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ, כי אינו נחשב אלא אומה אחת כאומת יעקב כי כל י"ב בניו הם גוי אחד בארץ מיוחסים לישראל אביהם, ולא יהיה לו לעשו כבוד יותר מיעקב שיחשבו בניו כל אחד אומה אחת אדרבה הוא הקטן שבכל האומות הוא קטן מאחיו יעקב שלקח ממנו הבכורה, וקטן מכל הגוים כי הוא האחרון שיצא להיות אומה בעולם, כי קודם היו שבעים אומות בני נח ואח"כ עמון ומואב ואח"כ ישמעאל ואח"כ יעקב ועשו, ולכן אמה"כ (עובדיה א') הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד, כי אם לא היה מוכר הבכורה לא היה הוא האחרון שבאומות אלא יעקב, ואחר שמכר הבכורה נעשה קטן בכל האומות כי הוא האחרון שבכולן, ובזוי הוא מאד בבחירותו הרע לעשות לבזות את הבכור' כדכתיב ויבז עשו את הבכורה, ולהיותו קטן בגוים:
17
י״חנחזור לענין כי על אלו השלשה אומות ישמעאל ועשו ובני לוט היה המעטת הפרים, ממה שהיו בכל ראשי החדשים ב' פרים, נתמעט פר אחד בר"ה וביוה"כ ובשמיני חג עצרת, והיה המעטת האומות בשם פרים כי כן נקראו האומות הנ"ל כדכתיב (תהלים כ"ב) סבבוני פרים רבים על שהם עזים כשור פר מקרין מפריס, וישראל נקראו צאן (יחזקאל ל"ד) ואתן צאני וגו' כי הם קטני מיני הבהמות והם נוחים ונכנעים לעבוד עבודת הש"י מה שאין אומות אלו עושים, וע"ז דרשו ראה ויתר גוים.
18
י״טוענין תוספת השני אילים בכל יום בימי הסוכות במקום איל א' בר"ח ובמועדים היה להורות על תוספת מעלת ישראל, כי כמו שהע' אומות נתמעטו בפרי החג כן ירבה וכן יפרוץ אומה הישראלית הנקראים בני אילים כדכתיב הבו לה' בני אילים, והיה התוספת כפלים בכל יום תמיד.
19
כ׳ואם נמנה כל קרבנות צבור בכל שנה והם פרים קט"ו, שעירים ל"ג, אילים ל"ז, כבשים אלף ק"ג, כללם ארפ"ח וסימן אשר שתה אפר"ח יה אל מזבחותיך וגו' פרים קט"ו שעירים ל"ג אילים ל"ז כבשים אלף ק"ג הם אלף רפ"ח.
20