בית יעקב על התורה, חיי שרהBeit Yaakov on Torah, Chayei Sara

א׳ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון (תהילים צ״ב:א׳-ב׳). מזמור מורה על צמצום מלשון (בהר כה) לא תזמור, כדאיתא בזוה"ק (וילך דף רפד.), והוא ברזא דשמור. ושיר מורה על התפשטות, והוא ברזא דזכור, וכדאיתא בזוה"ק (אמור צב:) זכור לדכורא שמור לנוקבא^אלקמן פרשת תולדות אות א.. ושבת הוא הכולל מאלו השנים מזמו"ר ושי"ר. והענין בזה, כי מצד הדכר אין שום צמצום באורו ועומד מוכן להשפיע בתמידות, ומה שנראה לפעמים איזה צמצום שאינו חפץ להשפיע להמקבל, זה הצמצום הוא מצד המקבל, וכגוונא דשמשא וסיהרא, שהשמש מזרחת אורה בשלמות תמיד, ואף שמתרחקת מהסיהרא לפעמים ואין נראה שלמות האור, זה הוא רק מצד הסיהרא, כי השמש זורחת תמיד בלי שום השתנות בכל מקום שהיא, וכדכתיב (קהלת א׳:ה׳) וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם. וכן הנשמה בתוך הגוף מוכנת תמיד להשפיע חיים באדם בלי שום צמצום מצדה, כי הנשמה היא ברזא דדכורא, והגוף הוא ברזא דנוקבא, כדאיתא בזוה"ק (חיי קכד.) וכן הוא ערך הנשמה נגד אור הבהיר מהשי"ת כערך הנוקבא נגד הדכורא, שאור השרשי נקרא נשמתא לנשמתא. וכן הוא כל השתלשלות העולמות ברזא דדכר ונוקבא, שזה הוא בנין שלם:

ב׳וזה הוא הענין בפרשתנו המדברת במיתת שרה אחר עקידת יצחק אבינו ע"ה, שבזה הנסיון נשלם אאע"ה ונתברר בתכלית הבירורין בשלמות, שעזב והניח כל נגיעותיו ואהבתו שהיה לו לבנו יחידו באהבתו להשי"ת, ובירר את עצמו בזו האהבה בשלמות, שלא אהב את יצחק בנו כדרך כל אהבת אב לבנו, שהוא בדרך הטבע, רק כל אהבת אברהם אבינו ליצחק שאהבו אחר העקדה היה כאהבת השי"ת לישראל, ולא מצד אהבת טבע עוה"ז. ולזה אמר אליו השי"ת, אל תשלח ידך אל הנער, והוא שמאחר שנתברר כרצון השי"ת, שכל עיקר אהבתו ליצחק הוא בלי שום נגיעה לאהבת עוה"ז, ובזה חפץ השי"ת, לזה אמר לו, אל תשלח ידך אל הנער, שבחיים כזה בוחר השי"ת^בעיין תפארת יוסף פרשת ויקרא ד"ה ושחט: אברהם אבינו סילק כל נגיעות אהבת אב לבנו ולא רצה לשום ספיקות, כי פן יש לו נגיעה מצידו ולא רצה רק לשחטו. ומצידו היה יצחק אבינו כבר שחוט, נמצא כל החיים של יצחק אבינו הוא רק מן רצון השי"ת בלי שום נגיעות עוה"ז, ורק מרצון הפשוט שחפץ בחיים של ישראל, וכל החיים שלו הוא ממאמר אל תשלח ידך אל הנער, אבל מצידו היה מוכן ומזומן למסור אותו להשי"ת בחזרה. ועיין עוד שם מאמרי ראש השנה ד"ה ויהי אחר [ב], מסכת סנהדרין (קח:) ד"ה אמר שם.. ואז נשלם אברהם אבינו בתכלית השלמות. וכאשר שמעה שרה את זה אפס ממנה כח החיים מחיי עוה"ז, ואף ששמעה שלא נשחט מ"מ פרחה נשמתה ממנה. כי הנוקבא נתנה לאדם לסיוע ולעזר שיוכל לבא אל השלמות, והיא בבחינת תמכין דאורייתא. אכן כ"ז הוא קודם שיבא האדם אל השלמות, אזי יצרכו לו הסייעתות, אבל אחר השלמתו אזי סייעתו עולה לעילא ואין לו צורך עוד לשום סייעתא, לזה עלתה נשמתה לעילא ונשאר רושם מכל אלו הסייעתות לעילא, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכב:) אינון חיין כולהו לעילא. כי אחר השלמת האדם אזי הוא גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה (ברכות ז:). וכן כשיושלמו כל הבירורין בשלמות אז נאמר (ירמיהו ל״א:כ״ב) כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר. ומה שאאע"ה נשאר עוד בחיים שמונה וארבעים שנה^גבבית יעקב הכולל פרשה זו ד"ה ויהיו [א] נכתב: והנה אברהם חי שמונה וארבעים שנה יותר משרה. והיינו עם העשר שנים שהיה גדול משרה. (הערת נכד מרן המחבר על מכתב הרה"ק האמרי אמת זצוק"ל מגור, נדפס בסוף ספר בית יעקב ויקרא, קונטרס לקוטי דברי תורה)., הם כנגד השמונה וארבעים טיפין שנוטפין בכל יום מעדן לגן כדאיתא בזוה"ק (חיי קכה.). והוא שאף שהסייעתא שלו עלתה השמימה ולא היה לו צורך לה עוד, אמנם היה צריך מעתה לעבודה חדשה שהיה צריך להכין מקום קבורה, שזה הוא עבודה שצריך האדם להתפלל להשי"ת שיגמור בעדו לטוב, וכדאיתא בש"ס (ברכות ח.) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא חד אמר זו אשה וחד אמר זו קבורה וכו' וזו הסייעתא נקרא רבקה, כדאיתא במדרש הנעלם (חיי קכט.), שזה הכח שמתחלה נקרא שרה ואחר כך נקרא רבקה:

ג׳ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהילים ל״ב:ו׳). איתא ע"ז בש"ס (ברכות ח.) לעת מצוא חד אמר זו אשה וכו' וחד אמר זו תורה וחד אמר זו מיתה וחד אמר זו קבורה^דעיין מי השלוח ח"א פרשת חיי ד"ה ויהיו [א].. הענין בזה הוא, לעת מצוא, מרמז על העתים שהאדם נכנס להסתרה ואין בכחו לברר את עצמו שם בכח עבודתו, מפני ששם אפסו רעיונותיו ושכלו מלברר את עצמו. כי זאת אי אפשר שהאדם יגיע לכל מקום בבירוריו, כי במה המה חשובים נגד הפעולות העוברים על האדם, שהשכחה מצויה בו עד שאין לו ידיעה בהפעולה לא בתחלה ולא בסוף, ועל זה (ברכות כח:) אמר רבי יוחנן בן זכאי בשעה שנטה למות, ולא עוד אלא שאיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, וזה הוא ברור שרבי יוחנן בן זכאי בירר את עצמו בכל כחו עד היכן שידו היתה מגעת, דאם לא כן אזי לא היה מסופק אם יענש, שעל זה ניתן בינה ודעת באדם שיברר כפי כחו את קניניו. משמע מזה, שבמקום שהיה בכח שכלו לברר את עצמו, לא חיסר מהמטרה אף כחוט השערה, אכן שהיה מסופק על הפעולות שאנה אלהים לידו בלי דעת, שלא נראה בהם מפורש הכבוד שמים, שאף בנפשות היקרים ביותר מוכרח להמצא פעולות שהם בלא דעת ולא נראה בהם מפורש הכבוד שמים, כגון אכילה ושתיה ושינה, שעל הגוון אין שום חילוק בין האדם אשר לא ירים את ידו לפעול רק מה שהשי"ת חפץ ובין האדם שעושה ההיפך מרצון השי"ת, ואין בכח עבודת אדם להאיר מצדו פעולות הגוף כאלה, שהאוכל שמכניס בגופו הוא רק ד"ת, כי רק השי"ת יוכל להאיר זאת. ולזה יש לו לאדם מיחושים בזה, מי יודע האם ירצה השי"ת להאיר אותן הפעולות, שבאמת זה תלוי בשרשו של אדם, אם הוא טוב בשורש יאיר השי"ת פעולותיו שעשה הטוב בעיני השי"ת^המבואר בתפארת יוסף מסכת יומא (עג:) ד"ה יום הכיפורים: אמר אאמו"ר הרהגה"ק זללה"ה, כי כן הציב השי"ת שיראה האדם לחבר כל הבריאה להשי"ת. היינו שיקבל כל הנאת עוה"ז ויברר את עצמו בכח עבודתו, שבזה הכח יוכל לעבוד את השי"ת, ובזה יברר את כל הבריאה וכו'. בדבר הרשות היינו אכילה ושתיה שם נסתר מהאדם ואינו רואה מפורש רצון השי"ת. ובאמת מצד השי"ת גם שם הוא מלא אור ולית אתר פנוי מניה, אלא שמצד האדם נסתר שם רצונו ית'. וכשהאדם מגביר עצמו בכח עבודתו ונוטל מכל הנאת עוה"ז סיוע לעבודת השי"ת, רואה מפורש שכל הבריאה הוא חיבור להשי"ת והכל מלא אור.. וע"ז אמר רבי יוחנן בן זכאי, ולא עוד אלא שאיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, היינו אם ירצה השי"ת לבררם לטוב אם לא^ומקורו במי השלוח ח"א פרשת תשא ד"ה ורחצו: וכן כאשר נצטוינו לטול ידינו שחרית וקודם סעודה, הוא ג"כ קודם שיתחיל האדם לעסוק בצרכי הגוף צריך תפלה להש"י, באם שיבא לידו דבר מעניני עוה"ז שהוא ח"ו נגד רצון הש"י, אז הוא מבקש מהש"י שיטול ויסיר את תאותו מזה, ואף גם בדבר היתר נמצא ג"כ טוב והיפכו, כי באם יאכל האדם דבר היתר וילך אח"כ בכח הזה ויעשה עבירה, אז נגלה הדבר כי לא קבל כח הטוב שבזה הדבר, וע"ז הוא הרחיצה שהוא תפלה להש"י שבכל דבר לא יקבל רק כח הטוב שנמצא, כי נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא ירשנה. ועיין עוד בבית יעקב שמות פרשת וארא אות לז, תפארת יוסף פ' תשא ד"ה וידבר וכו' ועשית, מסכת תענית (ג.) ד"ה וטל, לקמן פ' וישלח אות ג.. ובמקום שאדם נכנס לספיקות כאלה שאין לו דעת ובחירה בהן, שהם רק בהכרח וזה נקרא לעת מצוא, כענין דאיתא בש"ס (סנהדרין לז) מציאה באה בהיסח הדעת, צריך האדם לתפלה, על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, שהספיקות לא ישטפו את הבהירות שלו. ובאמת הם רוב עתותיו של אדם, ועיקר הכח תלוי בצרכי הגוף שהם פעולות נסתרים, וזה הוא שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ב׳:כ״ה) כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני, מי יאכל חוץ ממני, היינו שהיה לו תקיפות שביד השי"ת להחיות כל פעולות הגוף, אבל מי יחוש חוץ ממני, היינו שהמיחושים שלי גדולים בערך ממיחושים של אדם אחר, כי גודל התקיפות שנמצא באדם נותן כח וחשק לפעולות הגוף שהם נסתרים, ומי יודע אם השי"ת יחיה אותם. ואף שבכל הדברים שבעולם נמצא ד"ת בשרשם, כדאיתא בזוה"ק (שמיני לה:) באורייתא ברא קב"ה עלמא, אך מצד האדם נסתרים הד"ת שנמצאים בשורש האוכל, ויוכל להחזיק בזה הכח כמו החיה והבהמה, שכל אכילתם הוא למלא תאותן ורעבונם להנאתן קא מכווני. ולזה השי"ת החפץ למען צדקן של ישראל, הורה להם שלא יכניסו בעצמם שום דבר מצדם רק בד"ת, ולזה תקנו חכז"ל נטילת ידים קודם אכילה, שזה מרמז שהאדם מסלק הנגיעה מצדו, והוא שאף שאינו יודע פנימיות הד"ת מזה, אבל הוא מכין את עצמו מצדו וחפץ לידע הד"ת שנמצאים בזה בהסתרו. ואחר האכילה אומרים ברית ותורה בברכת המזון, זה מרמז על גודל תקיפות שיש לו, שכל מה שמכניס בגופו הוא מלא ד"ת, ומי יאכל חוץ ממני. אכן זה הוא אחר הבירור, אבל קודם הבירור אז הוא מי יחוש, שמי יודע אם השי"ת ירצה להאיר אותן הפעולות^זמבואר בתפארת יוסף הושענא רבה ד"ה אמר אייבו: ברכת הנהנין הוא, מחמת שאדם יש לו נגיעה מצידו מחמת הנאתו, ובזאת הברכה שמכיר שהשי"ת הוא הנותן מכל הטובות, ורואה שביכולתו לקבל לעצמו כל מיני סיעתות לעבודת השי"ת, ממילא מברר עצמו שנגיעתו לדבר הזה אינו מחמת הנאה של עוה"ז, אלא מחמת שרצונו לקחת לו סיעתא לעבודת השי"ת מדבר הזה וכו'. וזה הוא הכלל מכלל הברכות שיכיר שהכל הוא מהשי"ת.:

ד׳לעת מצוא זו קבורה. היינו שזה נסתר לגמרי מדעת אדם, כי מה נכנס לתוך הקבר הגרוע שנמצא בגוף האדם, מה שלא השיגה ידו לברר ולהאיר באור, כי הנפש ניתנה באדם להאיר את הגוף, ומה שמאירה זה נקרא נשמה, וע"ז אמרו בש"ס (ע"ז ה.) עד שיכלו כל הנשמות שבגוף [וזה דאיתא בזוה"ק (חיי דף קכד:) במתניתין ואברהם זקן דאתעביד נשמתא וכו' וכמ"ש בענינו]. ומה שנשאר עוד גוף שלא היה בכח האדם לעשות ממנה נשמה, זה נכנס לקבר להטמן בעפר, כענין כל דבר הנזרע בארץ, שיקרבו הימים שהשי"ת יברר גם זאת ויצמחו מהארץ. וזה הבירור הוא רק ביד השי"ת ולא ביד שום אדם אף בחסיד שבחסידים. שמי שהשי"ת יחתום עליו שראוי להצמיח ולהחיותו בפעולת הגוף שלו, זה יקום ויחיה. לכן צריך להתפלל כל חסיד על זה, מפני שאין לו בטוחות מצדו אם יהיה לו מקום קבורה ואיזה מקום שוה לו לקבורה, ושהעפר לא יבטלנו, כי כל עניני הגוף מבטלים הבהירות, ואין לזה שום עצה מצדו רק תפלה להתפלל להשי"ת על זה^חכמו שכתב במי השלוח ח"א מסכת ברכות (כט:) ד"ה אמר ליה: כשאתה יוצא לדרך, היינו כשאדם הולך לדרכו, היינו שצריך לעסוק בעניני עוה"ז ואז אין העצה לא תרתח ולא תרוי, כי בעניני עוה"ז לא יוכל האדם לשמור את עצמו כ"כ, כי דרך רומז על טרדה, היינו שהאדם הולך למקום טרדה, לכן העצה המלך בקונך וצא שקודם שתגיע להטרדה תמליך עליך את הש"י ותבקש בתפלה שלא יאונה לפניך דבר שהוא נגד רצון הש"י.. וממילא הוא משפט השי"ת, שמאחר שהסתיר זאת משכל האדם וסבל מזה מאד, לכן יחיה לו אף אלו הפעולות, כענין פסק תורתנו הקדושה, שאם יגזול אדם דבר מחבירו צריך להחזיר לו רק קרן כפי שגזל, ואם יגנוב דבר מחבירו שזה העלים מבעליו אף הדעת, צריך לשלם לבעליו כפל (וכמש"נ בענין שדה המכפלה באריכות לקמן אות טו):

ה׳לעת מצוא זו אשה. היינו, גם בזה לא יספיקו בירורי האדם, כי מי יודע אם הכלי שמשפיע בה טובה לפניו ולא תכבה הבהירות שלו. כי כח האיש נמסר לאשתו, כדאיתא במדרש רבה נשא (פרשה ט) שהפקיד גופו אצלה לשמרו, וכאשר תיטיב מעשיה ישמר גופו, וכאשר לא תיטיב תוכל בכחה לכבות הבהירות שלו. וע"ז יתפלל כל חסיד רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, שלא תשטף הבהירות שלו, כי הגוף והכלים חזקים יותר מדעת אדם ושכלו, כמו שהדין הוא בש"ס (יבמות כג.) נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, וישראל הבא על הנכרית הולד כמותה, מפני שהכל תלוי לפי הכלי. וכן כל דבר שאדם מקבל להנאת הגוף או משפיע לאחר יוכל להתגבר עליו ההסתר, שמכונה למים רבים ותשטפהו, לזאת צריך האדם לתפלה לקבורה, שהשי"ת יאיר לו פעולות הגוף, ולאשה שהשי"ת יזמין לו כלי טובה להשפעתו, שיצמח מזריעתו פירות טובים. ולזה הוכרח אאע"ה לכל אלו ההשתחויות עד שקנה השדה לקבורה מבני נח. וכן אליעזר בשעה שהלך להביא אשה ליצחק אבינו ע"ה:

ו׳ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהילים ל״ב:ו׳). בש"ס (ברכות ח.) דרשינן ע"ז אמר רבי חנינא לעת מצוא זו אשה שנאמר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', במערבא כי נסיב אינש אתתא אמרי ליה הכי מצא או מוצא וכו'. רבי נתן אומר לעת מצוא זו תורה וכו' רב נחמן בר יצחק אמר לעת מצוא זו קבורה וכו'. עת מצוא, מורה על דבר תכליתי, שתכלית כל עניני עוה"ז שהוא עולם הספק ומלא הסתר הוא, שיברר האדם את עצמו כפי כחו, ואחר כל זה יצרך להתפלה, להתפלל להשי"ת שיגמור בעדו לטוב. כי כל בירורי האדם שמברר את עצמו כפי כחו והשגת שכלו, כולם כאין נחשבו, מאחר שכל עיקר הבריאה בראשיתה נבראת יש מאין, לזה צריך לתפלה להתפלל להשי"ת אחר כל הבירורין, וימסור נפשו ומאודו להשי"ת, להכיר שהשי"ת הוא הנותן בו כח לעשות חיל אף בעבודות השי"ת ובירוריו^טעיין תפארת יוסף פרשת פקודי ד"ה ותכל: כמו שביאר כבוד אאמו"ר זללה"ה, שאחר כל העבודות והבירורים שאדם מברר את עצמו, לא שייך לומר שבירר את עצמו עד הגמר, כי מי יאמר זכיתי לבי. ורק כן הציב השי"ת שאדם יעבוד את השי"ת בכל כחו עד מקום שידו מגעת, ואז כשהאדם עובד בכל כחו, אז חותם השי"ת על כל עבודתו ונקראת על שם האדם. ועיין עוד שם מסכת פסחים (ט.) ד"ה אין.. והענין בזה הוא, שכל פעולה ומעשה שאדם עושה מצד עצמו הוא מלא ספק ואין בהם דבר מבורר, עד שאף רבי יוחנן בן זכאי שאמרו עליו בש"ס (ב"ב קלד.) שלא הניח מקרא משנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלין וחמורין וגזירות שוות תקופות וגמטריאות ומשלות כובסים ומשלות שועלים שיחת שדים ושיחת דקלים ושיחת מלאכי השרת ומעשה מרכבה, עכ"ז אמר גם הוא על עצמו, ולא עוד אלא שאיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי^יכמבואר עליו במי השלוח ח"א מסכת ברכות (כח:) ד"ה כשחלה: לפי שהיה תמיד בספק כמו שמצינו בגמ' (כלים פי"ז, טז) על כולן היה רבן יוחנן בן זכאי אומר, אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר, ועי"ז אמר שיש לפני שני דרכים, ועי"ז אמר הכינו כסא לחזקיה מלך יהודא שבא כי גם הוא היה בספק ממעשיו כמ"ש (פסחים נו.) על ג' הודו לו ועל ג' וכו'., כדאיתא בש"ס (ברכות כח:). וזה הוא ברור שכפי כחו והשגת שכלו בירר כל עסקיו מצדו, כי אם לא היה מברר את עצמו מצדו אזי לא היה מסופק שלא טובה זאת בעיני השי"ת. משמע מזה שעד היכן שהיה מגיע בכח עבודותיו ללבן ולברר היה מברר עסקיו, אבל לא היה ניחא דעתיה עוד אחר כל זה, מאחר שבירורי אדם לא יספיקו נגד פעולותיו הנעשים בעוה"ז שמלא ספק, וישועת האדם בהם תלוי רק ביד השי"ת לבדו, ואין זה תלוי ביד אדם שיברר את עצמו בפעלו הטוב, ואין לו בזה רק תפלה, שיתפלל למי שבידו להושיע שיגמור בעדו לטוב. ולהבין זאת, מאחר שבאמת הוא אף כח התפלה מהשי"ת, למה יצרך לאדם להתפלל כלל, הלא לפני הש"י הכל גלוי וידוע, ויודע כל צרכי בני אדם מה הם צריכים, ויוכל להשפיע לכל אדם די מחסורו בלי שום תפלה. אכן גם זה הוא רק לטובת האדם, האיש אשר ימצא חן בעיני השי"ת וחפץ בו ה' להשפיע לו טובה בטובת עין פנים בפנים, שיקרא על יגיע כפיו, משפיע תחלה בלב האדם זה חשק וכח תפלה להתפלל על זו הטובה, ובזה יחשב לו שביגיע כפיו זכה להטובה ע"י התפלה שהתפלל עליה להשי"ת, וכדכתיב (תהילים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזנך. כי אם ישיג האדם טובה בלי תפלה, אין זה טובה שלמה, רק כמקבל מבתר כתפוי, וכדאיתא בזוה"ק (חוקת קפד.) אלא אלין דלא ידעי עיקרא דעובדא כולי האי אלא סידורא בעלמא ולא יתיר משכין עלייהו משיכו דבתר כתפוי דקב"ה וכו'. ומי שירחש לבו תפלה להשי"ת ואח"ז יושפע לו טובה, ידע שרצון השי"ת הוא לתת לו טובה בטובת עין^יאמקורו במי השלוח ח"א פרשת מקץ ד"ה ויהי מקץ [א]: כי כך הוא מדותיו של הקב"ה טרם אשר יתן הישועה מביא בלב האדם צעקה בזה למען אשר יקרא יגיע כפיך. וביאר זאת באריכות בתפארת יוסף מסכת תענית (כה:) ד"ה שמואל: כמו שאמר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שבעת שהשי"ת רוצה ליתן לאדם טובה אז הוא מעורר אותו ונותן בלבו כח תפלה וצעקה, שיתפלל לפני השי"ת על הטובה, כדי שלא יהיה נקרא שנותן לו הטובה בחנם. כי כל האומר הקב"ה ותרן הוא וכו' (בבא קמא נ.) מפני זה הוא נותן לו מקודם כח תפלה שיתפלל על זה, כי הטובה שנותן השי"ת לאדם, והאדם אינו מכיר שחסר לו שיתפלל על זה, ואזי כשמקבל הטובה הוא כמקבל מאחורי כתפא. אכן השי"ת רוצה בטובת האדם שיקרא הטובה שלא בא לו בחנם, אז השי"ת מעורר אותו בכח תפלה על הטובה, וכשעומד בתפלה השי"ת נותן לו די מחסורו. וזה, טרם יקראו ואני אענה, היינו, זה כוח התפלה שהשי"ת נותן לו מקודם, כי לולא שהשי"ת נותן לו כח תפלה לא היה מתעורר מעצמו כח תפלה. וזה שהשי"ת מעורר אותו בתפלה הוא התחלת נתינת הטובה, כי האדם בעצמו אין לו כח ודעת להכיר מה חסר לו ולהבין מה יתפלל ועל מה יתפלל, רק הכח מאתו ית'. וזה, טרם יקראו, השי"ת מעורר אותו בכח תפלה כדי שיתפלל, ואז נותן לו הטובה בהארת פנים ולא מאחורי כתפא.:

ז׳ולזה יתפלל כל אדם שלא יאונה לו ענין שלא יוכל למשול בשכלו עליו, וכדאיתא בש"ס (ברכות כט:) אמר ליה אליהו לאחוה דרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטי לא תרוי ולא תחטי וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא. לא תרתח ולא תרוי, הם כלל כל השמירות שהאדם צריך מצדו להתברר בהם, שהם נגד כעס ותאוה. אבל כשאתה יוצא לדרך, היינו אם יכנס לטרדא, וכדאיתא בש"ס (עירובין סד:) דרך טורדתו, ששם אין דעתו ושכלו מגיע לברר את עצמו מצדו שם, ע"ז הוא העצה המלך בקונך וצא, להקדים בתפלה עד שלא יצא ויכנס בהטרדא שיעזור לו השי"ת, שלא יארע לפניו דבר שלא יוכל למשול בשכלו על מדותיו^יבעיין לעיל פרשה זו אות ב ובהערה ח שם מה שהבאנו שם בשם המי השלוח., וזו העצה הוא רק בעזרת השי"ת לבד, כי באדם השכחה מצויה, וכמו שמצינו אף ביעאע"ה כשעבר לפני מקום המקדש שכח מלהתפלל, כדאיתא בש"ס (חולין צא:), ובזוה"ק (ויצא קנ.) ואנכי לא ידעתי כד"א ופני ה' לא חליתי. אכן השי"ת מצדו אם ירצה ליתן לאדם ישועה פנים בפנים, יכין לבו שיתפלל קודם הטרדא שלא יתבהל ויסתר מפני האור. וזה הוא כונת הכתוב, על זאת יתפלל כל חסיד, שמתחסד עם קונו, ומברר את עצמו בעבודות השי"ת כפי יכלתו בפעולות ומעשים טובים, אל ידמה בנפשו מאחר שעל הפעולה אין עליו שום קטרוג א"כ למה לו להתפלל. לא כן, כי צריך לו עוד לתקן שורשו, וכענין דאיתא בזוה"ק (פנחס ריג.) לב"נ דבני בנין שפירן וכו' מסטרא דההוא בנינא דיליה אשתכח טב ושפיר. מסטרא דיסודא ביש ועקים וכו'. ואף שכל הבירורין שבירר את עצמו מצדו לא יהיו למגן, מאחר שעשה כפי כחו, אבל יצטרך לבא בגלגולא עוד הפעם לעוה"ז, וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רטז:) איוב בן יבמה הוה והוא ברזא דגלגולא. ובזה הן הנפש והן פעולה שאינה מבוררת בשרשה לא יועילו לזה כמה בירורים, שאף בצירוף אחר צירוף יוכל לראות אחר זה שטעה מתחלה, לכן אין שום עצה לזה רק תפלה להתפלל להשי"ת שיברר אותו בשורש, וזה נקרא לעת מצוא, במקום שאין דעת האדם מושלת שם, וכענין דאיתא בש"ס (סנהדרין צז.) מציאה באה בהיסח הדעת:

ח׳ועיקר בירורי האדם ונסיונותיו הם במקום שאין מגיע שם בתפיסת שכלו, וכדאיתא בספר מי השלוח בזו הפרשה (ח"א ד"ה ויהיו [א]) ולא יועיל לאדם שם רק תפלה, שגדולה כח התפלה שמגעת עד עתיקא קדישא, וכדאיתא בזוה"ק בשלח (דף פג:) כל בר נש דבעי בעותיה קמי מלכא וכו' בגין דינגיד ברכאן ממבועא דכלא וכו'. ואף שמהנהגת עתיקא קדישא אין שום מקום לדבר שיהיה במקרה, רק הכל הוא מעצם רצון השי"ת, ותפלה נראה היפך מזה, שנראה כמקרה, מאחר שנמסרה לרצון האדם ובחירתו, אכן השי"ת נתן מקום לתפלת ישראל שמעוררת בירור בשורש. וזה הוא שאמרו שיתפלל אדם לעת מצוא זו אשה, שבזה הענין נכנס אדם לספק, כי אשה ניתנה לעזר ולסייעתא לאדם, ויתפלל להשי"ת שיהיה לו עזר וסייעתא לטוב כפי תפיסת שכלו ודעתו, שלא יתן לו השי"ת סייעתא למעלה משכלו, כי לפעמים יש לו לאדם סייעתא טובה, אכן שהוא גבוה מדעת האדם ואינה מבוררת^יגכמבואר לעיל פרשת בראשית אות סז, ועיין לקמן פ' ויצא אות סג: כי זווג האשה הוא עזר, שהשי"ת שולח לו עזר להאדם כדכתיב (בראשית ד) אעשה לו עזר. ויש בזה שני סוגים, האחד הוא שהאדם לוקח לו סיוע כפי הבנתו ומכלכל בדעתו איך לעזור בנפשו וכו'. והשני הוא מי שהשי"ת שולח לו סיוע שלא מדעת, וכענין דאיתא (ברכות נד.) הפרו תורתך משום עת לעשות לה' וכו', וזה גדול ומעולה ממה שהאדם לוקח לו מדעתו.. ולזה כי נסיב אינש אתתא במערבא אמרי ליה הכי מצא או מוצא, מצא שנאמר, מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', מוצא דכתיב, ומוצא אני מר ממות את האשה, ואשה היא כל הסייעתות, שגם הגוף נקרא אשה לגבי הנשמה, כדאיתא בזוה"ק מדרש הנעלם חיי (דף קכד:) ובתקוני הזוהר תיקון ע' (דף קלד.) דסוס איהו נוקבא לרוכב דאיהו אדם אם זכה אתמר ביה אעשה לו עזר כנגדו ועיי"ש תיקון ס"ט (צג:) ולזה צריך תפלה להש"י:

ט׳רבי נתן אומר לעת מצוא זו תורה, שנאמר (משלי ח׳:ל״ה) כי מוצאי מצא חיים. תורה מרמז על מצוה פרטית המיוחדת לאדם בשרשו, שלכל אדם יש לו מצוה מיוחדת השייכת לו בשורש, וצריך לדקדק בה בכל החומרות וגדרים יותר מאדם אחר, ובזה יתוקן שרשו, וכענין שמצינו בש"ס (שבת קיח:) אבוך במאי זהיר טפי במצות ציצית^ידמקורו במי השלוח ח"א פרשת ואתחנן ד"ה ואהבת: כי לכל נפש שייך מצוה מיוחדת שעל ידה יגיע לעוה"ב כפי המצוה וכפי אשר יקיימה וזה עיקר לכל נפש. ושם בפרשת תצא ד"ה כי יקרא: מקום שהאדם יודע שהמצוה הזאת שייכת לו בשורשו אז מחויב למסור נפשו אף על מצוה קלה וכו'. כמו שמצינו בדניאל שמסר נפשו על תפלה ומרדכי שמסר נפשו שלא השתחוה להמן ור"ע שמסר נפשו על נטילת ידים, שלא עפ"י כללי הד"ת, כי הבינו שהמצוה הזאת היתה שייכת להם בשורשם, כי לכל אדם שייך מצוה מיוחדת בפרט. ומבואר באריכות בבית יעקב ויקרא פרשת שמיני אות כג.. והענין בזה, שאם ידקדק אדם במצוה שאינה שייכת לשרשו ויחמיר בה יותר מדאי בבטחונו שעל ידה יתוקן שרשו, ע"ז נאמר (משלי כ״ג:ד׳) אל תיגע להעשיר וגו' כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. והוא, שבעוה"ז הסתיר השי"ת עומק הכונה שגנוז במעשה המצות, שאם לא היה בהמצוה רק הכונה בלבד, א"כ למה צוה השי"ת לעשות המצוה בפועל, משמע מזה שאין לאדם ידיעה בד"ת הצפון והגנוז במעשה המצות בעוה"ז, וכדאיתא בש"ס (סוטה כא.) אמר רב יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא. והוא שבעידנא דלא עסיק בה אזי לא נשאר בגוף מקדושת המצוה, לפי שאין הגוף מבין שרשה^טומבואר באריכות רבה בספרי רבוה"ק כל עניין כוונת ומעשה המצוות ונביא כאן גרגרים ממשנתם והמשכיל יקחהו משם. עיין בעין התכלת דף תיט: ובידוע דצריך עובדא ורעותא ומלולא, וכמו שלא תספיק הכוונה למלאות מקום המעשה בכל עניני עולם הזה, כגון צרכי האדם בגופו אכילה ושתיה וכדומה, כן במצות מעשיות לא תספיק הכוונה וכו'. אכן אמת עומק יקרת מעשה המצוה, היא גבוה מכל הכוונות, ואף להיחידים שידעו בטעמי המצות מכל מקום המעשה גבוה יותר מהכוונה, שאי אפשר להגיע עד עומק תכליתם, ורק בהמעשה נכללו כל הכוונות. ועיין בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה בחודש השביעי [א]: כי השי"ת הלביש את אורו בלבושי ומעשה המצות. והאדם הרוצה להשיג אורו של השי"ת ע"י שמקיים את רצונו ית' בפעולת ומעשה המצות, משיג אורו של השי"ת. ובהכרח צריך לילך ע"י פעולות ומעשה המצות, ולא די בכוונה לבד. כי אילו היה די בהכוונה לבד, למה ציוה השי"ת לגמרי את המצות. מזה משמע שבהכוונה לבד לא יכול האדם לבוא אל אורו של השי"ת, רק ע"י מצות מעשיות, ועל ידם משיג אורו של השי"ת. עיין עוד שם בהמשך המאמר. ועיין היטב לקמן פ' מקץ אות ה ד"ה ולהבין עניין.. אבל מצוה ששייכת לאדם, בפרט אם ירבה בדקדוקיה ובהבנתה, יאיר לו השי"ת שיבין את המצוה באור תורה, שכל עיקר המצוה תהיה דברי תורה^טזמקורו במי השלוח ח"א פרשת האזינו ד"ה כשעירים. ועיין בתפארת יוסף פ' האזינו ד"ה כשעירים: אם האדם בא אל שורש המצוה השייכת לשורש נפשו, ומרחיב את הפתח ע"י זאת המצוה, יכול באמת אח"כ להתמשך אחר רצונו ית' בכל התרי"ג עטין., ויהיה לו הבנה בכוונתה, ויראה שהלבוש והפעולה מהמצוה הוא רק בעוה"ז. וזה הוא שאנו מתפללין (בקדושא דסדרא) הוא יפתח לבנו בתורתו, בוא"ו, וזה מרמז על הד"ת ומצות ששייכים לכל אדם מיוחד בפרט לעיקר השורש שלו^יזמבואר בבית יעקב ויקרא פרשת בהר אות ד: מי שהשי"ת מזכהו לבא אל המצוה השייכת לפרט נפשו ונשמתו, כי לכל אחד מישראל יש מצוה מיוחדת השייכת לנפשו כדאיתא (שבת ק:) אבוך במאי זהיר טפי. וכמו שאמר אאמו"ר זללה"ה על מה שאנו מתפללין בקדושה דסדרא וישם בלבנו אהבתו וכן יפתח לבנו בתורתו ולא סתם אהבה ויראה ותורה, רק שהאדם מתפלל שהשי"ת ישים בלבו האהבה והיראה השיכות לו, וכן מתפלל כי הש"י יפתח לבו בהתורה, היינו המצוות השייכים לפרט נפשו וכמו שנתבאר זה הרבה פעמים (ח"א ואתחנן ד"ה ואהבת) וכשזוכה האדם ובא אל המצוה השייכת לו אז המצוה עצמה הוא מלא דברי תורה ושוב אינו אצלו כמשא ואדרבא כי רואה אז שהמצוה נושא אותו וכמו שמצינו (סוטה ל.) אצל הארון שנשא נושאיו, עצמו לא כל שכן. ועיין עוד בית יעקב שמות פ' תצוה אות טו ד"ה וזהו ג"כ. ועיין לקמן פ' ויחי אות עז שהביא בשם האריז"ל.:

י׳רבי יוחנן אמר לעת מצוא זו קבורה. קבורה מורה על השלמת כל הבירורין, שעתה יראה תיקון על כל מה דעדו עליה, ולא יצטרך לברר את עצמו עוד, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכח.) כד עאל אברהם במערתא בקדמיתא חמא תמן נהורא ואתרמי עפרא קמיה ואתגלי ליה תרין קברין אדהכי אסתלק אדם בדיוקניה וחמא לי לאברהם וחייך, וביה ידע אברהם דתמן הוא זמין לאתקברא וכו'. היינו בזה שראה לאדה"ר הבין האיך הוא שורש חייו, כענין שדרשו במדרש רבה (תשא מ) איפה היית ביסדי ארץ איפה שלך האיך היתה באדם הראשון. והוא, שכל זמן שהאדם הוא עוד בהסתר אזי הוא מתנסה בכל הנסיונות, ורואה לפניו את כל הבירורים שבעולם, שהם נצרכים לנפשו ובחירתו, עד שמברר את עצמו בשלימות, ומוסר את כל הכוחות שלו להשי"ת, להמליך את השי"ת עליהם, עד שיכיר שאף כח הבחירה הוא מהשי"ת, וכל מה שניתן כח בחירה לאדם הוא רק בגבול תפיסתו והיקף השגתו עד שיגיע לשרשו, וכמ"ש במקומו. וכשמכיר שרשו על ידי עבודה ומסירת נפש כנ"ל, מאיר לו השי"ת, ומדה במדה מאיר השי"ת לאדם זה, שאף בהתגלות עתיקא קדישא שאין שם מקום לפעולות אדם, כלל יתן לו השי"ת מקום גם אז, מאחר שבהסתר היה ממליך עליו את השי"ת^יחמבואר העניין בתפארת יוסף חג השבועות ד"ה ויסעו: באמת עם אלו ב' הנהגות מנהג השי"ת. והיינו שאם אדם עובד עד מקום שידו מגעת, שזה מורה הנהגת זעיר אפין, אז מראה השי"ת אשר מקומם של ישראל הוא גם במקום הזה שלא התחיל עדיין סדר של עבודה, וזה מורה שמקומם של ישראל הוא בעתיקא, וכדאיתא (תנא דבי אליהו) שני דברים קדמו לבריאת העולם תורה וישראל, דרכן של בני אדם אומרים תורה קדמה ואני אומר ישראל קדמו, והיינו שאחר העבודה מראה השי"ת לישראל שעלו במחשבה קודם שהתחיל סדר של עבודה, נמצא שהשי"ת מתנהג עם שניהם וכו'. לישראל מראה השי"ת אחר העבודה, כדאיתא בזוה"ק (האזינו רפט:) ואתקשר דא בדא עד דישתמודע דכלא חד וכלא הוא עתיקא ולא אתפרש מניה וכו', והיינו שמראה השי"ת שמקומם של ישראל עם עבודתם נכללים הכל בעתיקא. ועיין עוד בסוד ישרים פורים אות כ.:

י״אוכענין שמצינו באאע"ה בנסיון העקידה, שבאמת בעומק היה רצון השי"ת שלא ישחטנו, לזה לא היה לו מאמר מפורש שישחטנו, אכן השי"ת הניח מקום הסתר לאברהם אבינו שיתגדר על ידה, וזה הוא גודל הנסיון שנשתבח בו כ"כ, מפני ששפע הנבואה הזו באה לו באספקלריא דלא נהרא, כדאיתא בזוה"ק (וירא קכ.), לזה אם היה לו לאאע"ה איזה צד נגיעה כאהבת כל אב לבנו בטבע עוה"ז, היה ביכלתו ללמוד פירוש במאמר השי"ת, שלא כוון השי"ת שישחט את יצחק בנו, רק להעלותו בלבד. אכן מפני שהיה מבורר מכל עניני עוה"ז, לזה היה מסלק כל הנגיעות שהיו לו ליצחק מטבע עוה"ז שכל אב אוהב לבנו, ובאהבתו להשי"ת לא מנע את בנו אהובו ויחידו מלהעלותו עולה כליל לגבוה. ובאמת הם דברי השי"ת חיים וקיימים להתפרש דבר בעתו, שעד אשר לא נאמר לו אל תשלח ידך אל הנער היה הפירוש מוהעלהו לעולה שישחטנו כדין עולה, אכן אחר שנאמר לו אל תשלח ידך אל הנער, אזי הבין שעומק כוונת השי"ת לא היה לשחטו רק להעלותו, לפי שהמאמר ניתן להתפרש לפי הזמן, אין זה דרך אספקלריא דנהרא, והשי"ת אמר כן במכוון שיהיה נחשב גודל נסיון אצל אאע"ה, ויתעלה על ידו, ובזה היה לו השלמה, שמעתה לא יצרך עוד לנסיונות ובירורין^יטעיין לעיל פרשת וירא אות נג ושם בהערות נתבאר היטב העניין.. לזה מתה שרה אחר זה הנסיון, מפני שאחר השלמת בירורי האדם אז אין חיים לנוקבא, שהיא ניתנה רק לסייעתא לאדם קודם שיתברר בשלימות^ככמו שנתבאר לעיל פרשה זו אות א ובבית יעקב הכולל פרשה זו ד"ה ויהיו [א].. והחיים שחי אברהם אבינו אחר השלמתו הוא מעלמא דדכורא, רזא דעתיקא קדישא, שאין שם מקום לבחירת אדם כלל, אכן אחר שבירר את עצמו בעוה"ז כפי כחו, ופעל ובחר בטוב והיה מואס ברע כרצונו ובבחירתו, לזה היה לו מקום אף ברזא דעתיקא קדישא. וזה הוא דכתיב (חיי) ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה על פני ממרא. ממרא רומז לעבודות האדם, שמצמצם את עצמו וממרא ומסרב בהנאות עוה"ז^כאכמו שכתב במי השלוח ח"א פרשת וירא ד"ה וירא [א]: ממרא היינו לפי שסירב ומרה בכל עניני עוה"ז. והוסיף שם פרשת וישב ד"ה וישב [ב]: הנה אברהם אבינו ע"ה היה שורשו מדות אהבה היינו שהיה מברר כל אהבות שבעולם שלא יאהב שום דבר עוה"ז זולת רצון הש"י. ועיין עוד לעיל פ' וירא אות טו.. ועל פני מורה שבזה היה מנגד לעבודה, כי שם אין שום מקום לעבודה ובחירת אדם, והחיים שחי אח"ז היו רק מרצון הפשוט למעלה מעבודה. וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (לך צו.) אברהם סליק לעילא ונטיל רזא מה' עילאה, דאיהו עלמא דדכורא. וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (בשלח מה.) שמי שבא מסטרא דנוקבא צריך להעלותו לדרגין עילאין יתיר, כענין חבקוק שהחיה אלישע הנביא:

י״בולזה השלימות בא אאע"ה אחר זה הנסיון מעקידת יצאע"ה, שהאמין בהשי"ת, אף שהמאמר בא לו באספקלריא דלא נהרא, כדאיתא בזוה"ק וירא (דף קכ.) מרחוק חמי ליה גו אספקלריא דלא נהרא, עכ"ז סילק כל נגיעותיו מצדו. והוא כענין דאיתא בזוה"ק (במדבר קכ.) רבי אלעזר שאיל לרבי שמעון אבוי אמר ליה סימנא דזווגא דיחודא מנין וכו' סימנא דא נקוט בידך והכי הוא כעין סחרא דמדבחא דתנן ובא לו לקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית וכו' אמר ליה והא לא יכיל עד דמקבל עליה בר נש עול מלכותא קדישא בקדמיתא ויהיב עליה עול דא, ואת אמרת דייתי לדרום בקדמיתא. אמר ליה כלא הא אמינא לך, דהא ובא לו לקרן אמינא בקדמיתא, והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא. הענין בזה הוא, דהנה קבלת עול מלכות שמים הוא רק דרך השם אדנ"י, שהוא לבוש לאדנות השי"ת בעוה"ז, ויסודו הוא במקום הסתרת האור, כדאיתא בש"ס (ב"ב כה.) שכינה במערב וגם היא ברוח צפונית, כי רוח דרומית הוא יסוד הרחמים ממדת החסד (ועיין בפירוש האר"י ז"ל על זה המאמר מזוה"ק). וזה הוא ששאל רבי אלעזר לרבי שמעון והא לא יכיל עד דמקבל עליה ב"נ עול מלכותא קדישא בקדמיתא ואת אמרת דייתי לדרום בקדמיתא ודרום הוא ממדת החסד. והשיב לו רבי שמעון ובא לו לקרן אמינא בקדמיתא, והא ידעת רזא דקרן, ודא הוא עול מלכותא קדישא. והוא שעיקר קבלת עול מלכות שמים ועבודת האדם הוא בשעה שהוא בהסתר וספק, ואינו יודע איך לפנות, ועל זה מרמז קרן שהוא סוף הצטרפות שתי מדות, וזה גורם הסתרה וספק בעולם. כי השתי מדות נראים כהפכיים זה מזה, ואז צריך האדם לעבוד את השי"ת בהתבוננות מי ברא אלה שמזה שנראים המדות הפכיים, משמע מזה שיש גבוה עליהם ששם המדות מתאחדים בלי שום התנגדות ביניהם, וע"ז מרמזים הקרנות, כי הקרן אינו תופס מקום בפני עצמו רק מהצטרפות שני דפנות בסופם נעשה תמונת קרן, אבל אם יתפרדו הדפנות אזי אין שום מקום להכיר שנמצא איזה קרן, וממילא תמונת הקרן מחייב שיש אחד שגבוה מכל המדות והוא מאחד אותם ומלך עליהם, שבעומק מרמז הקרן למלכות שמים דלית לה מגרמה כלום, רק מהתכללות המדות וסדר עמידתן נבנה מהם מדת מלכות שמים, אבל למעלה מזה אין שם לא עורף ולא עיפוי (חגיגה טו.) ואין שום מקום לבחירת אדם כלל. וכמו שמצינו כתוב בצבא מעלה (יחזקאל א׳:י״ב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. אכן בעלמא הדין עולם הספקי, אם יבא אדם לקרן שיסתפק אם לפנות לכאן לרוח זה או לרוח אחרת, שם ניתן רשות וכח בחירה לאדם, ואם יבחר בטוב וימאס ברע אזי יקרא על שם יגיע כפיו של האדם, שאוכל מיגיעו^כבאיתא בסוד ישרים שבת חול המועד סוכות אות כ: היינו, כי קרן זוית אין לה מצד עצמה שום תמונה, וכל הגוון מתמונת הקרן, נתהווה רק מפאת התקרבות שני צדדים נגדיים בלתי שטחיים, כגון דרומית מזרחית וכדומה. וזהו, והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא. היינו, שהתחברות שני קצוות נגדיים, רומז לאדם הכרה שיש אחד למעלה המשולל מכל המדות, שאצלו נתאחדו כל ההפכים וכו'. וזאת ההכרה הוא קבלת עול מלכות שמים. לעיל פ' בראשית אות ב ד"ה וכן, פ' וירא אות נו, לקמן פרשה זו אות יב, פ' ויצא אות סה, פ' ויחי אות נד, בית יעקב שמות פ' בא אות מ, פ' תצוה אות ח.. ואחר שיעבוד האדם כל צרכו כפי כחו ויבא על שלימותו, אז לא יצרך לעבודה עוד, רק כל התפשטותו יהיה מלא טובה^כגכדאיתא בכמה מקומות במי השלוח עיין ח"א פ' נח ד"ה אלה בסופו: כשאדם נשלם אז מותר להתפשט, כי אז הכל רצון ה'. ועיין שם פ' מצורע ד"ה ושלח: ואחרי השגות ישועות הש"י שנתרפא בשורשו, אין צריך עוד לצמצם עצמו כ"כ ומותר להתפשט. וכן מבואר במגילת רות (ב) ד"ה עיניך: בזמן הקצירה היינו שלבו של אדם מזוכך ואינו חומד רק לדבר שהוא רצון ה' זה מותר להתפשט ברצונו. ועוד שם ח"א משלי (כד) ד"ה הכן בחוץ: אחר שתגדור עצמך בחוזק ובתקופות תהיה מוגדר מכל צד ותהיה מותר להתפשט עצמך בכל חפצך ולא תצטרך לשום גדר.. לזה אחר שבא אאע"ה על שלימותו ולא היה צריך עוד לעבודה, אז מתה שרה, שרומז על הסייעתות שהשי"ת נתן לאדם בעוה"ז, כי אחר ההשלמה אין צורך לסייעתא מאחר שמבורר כולו לטוב^כדכמבואר לקמן אות יד.:

י״גויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהלים צב). הענין בזה, כדאיתא בש"ס (ברכות ח.) לעת מצוא זו אשה וכו' לעת מצוא זו תורה וכו' לעת מצוא זו מילה וכו' לעת מצוא זו קבורה וכו'^כהעיין מי השלוח ח"א פרשת חיי ד"ה ויהיו [א].. לעת מצוא מורה על הענינים הבאים לפני האדם והם למעלה מתפיסתו ושכלו, שאין בכח דעתו להגיע שמה לברר את עצמו בבחירתו, על זה צריך האדם רק תפלה, שיתפלל להשי"ת, רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, שלא ישטפו ויכבו את בהירות האור שלו. ולזה צריך אף החסיד שבחסידים שמפלס תמיד מעגלותיו וכל פעולותיו הם לכבוד שמים. אכן בעת שנכנס לספיקות שאין כח דעתו ושכלו מגיע שמה לברר את עצמו, שם צריך לתפלה שהשי"ת יברר אותו שם. ובענינים האלה יש לכל אדם מיחושים האם יחפוץ השי"ת לברר אותו, מאחר שלא נמסר ביד שום בריה זה הכח רק ביד השי"ת, וזה הבירור תלוי ביסודי האדם ושרשו, אם טובים הם יברר אותו השי"ת שכל פעולותיו מבוררים לטוב. אבל מי שהיסודות שלו לא טובים, זה לא יתברר^כונתבאר בתפארת יוסף שמחת תורה ד"ה רוכב שמים: וכן גם מצינו שאחר כל הטהרות והקדושות שאדם מקדש עצמו, ואם השי"ת לא יחתום עליהם לא נחשב לכלום, כמו שכתיב (איוב ט״ו:ט״ו) ושמים לא זכו בעיניו. וכן ביאר שם פרשת פקודי ד"ה אלה [א]: כי עיקר עבודת אדם הוא להכיר בכל עבודותיו מה הוא אצל בוראו, היינו איך עבודותיו יש להם מקום אצל השי"ת. כי בכל העבודות אם ח"ו לא יחתום השי"ת עליהם שהוא מעומק הלב, אינם נחשבים לכלום.. והוא כענין דאיתא בזוה"ק (פנחס ריג.) לב"נ דבני בנין שפירין וכו' מסטרא דההוא בנינא דיליה אשתכח טב ושפיר. מסטרא דיסודא ביש ועקים וכו'. וע"ז בכה רבי יוחנן בן זכאי ואמר, ולא עוד אלא שאיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, כדאיתא בש"ס (ברכות כח.)^כזכמבואר לעיל פרשה זו אות ג ובהערה י שם.. ואף שידע שעד היכן שהיה בכח שכלו ודעתו ובחירתו לברר היה מברר ועסק בתורה ועבודה, עכ"ז דאג ובכה מפני שלא ידע מה הם היסודות והשורש שלו, והם הלב והכליות, אם טובים המה^כחגם זה נתבאר לעיל פרשה זו אות ב, ג.. שיש לפעמים שאדם כועס על איזה דבר, ונראה לו שמותר לו לכעוס, מ"מ צריך לחוש אולי בהיסודות שלו ומעמקי הלב לא כוון לשמים. וזה הוא הענין שנצטוו הסנהדרין להיות מתונים בדין ולהלין את הדין, שבזה הזמן יבררו ויסתכלו ביסודות שלהם, אם הם מלאים אהבה ונדיבות לנפש הנידון להצילו בכל מאודם אם יוכלון ואין להם נגיעה מצדם כלל. כי באמת יברר השי"ת לעתיד כל נפשות ישראל, ואף מי שהיה עובד עבודה זרה לבלתי ידח ממנו שום נדח מישראל, וכדכתיב (ישעיהו כ״ז:י״ג) ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו'^כטכמבואר במי השלוח ח"א פרשת בראשית ד"ה ויצו, ח"ב פרשת תשא ד"ה ויפן וירד: נראה שבא לשבח בזה את ישראל שחטאם אין פוגם בשורש חייהם, רק מהשפה ולחוץ וזה הוא נקרא מבפנים, שבעומק יש בישראל שורש החיים אף במקום שנתראה על הגוון לחטא. עיין שם בהמשך המאמר שמבאר העניין בהרחבה.. אכן עתה בעוה"ז שאילנא דספיקא שולט בה, צריך האדם לברר את עצמו בכל כחו, ולא יכניס את עצמו מצדו בספיקות על בטחונו שהשי"ת יברר אותו לעתיד. ועל זה היסוד דנין הסנהדרין בעוה"ז ארבע מיתות לעובר עבירה, שיקבל ענשו בעוה"ז ולהביאו לחיי עוה"ב, שמבררין נפש הנידון, שרק בלבוש עוה"ז חטא, אבל בצאתו מלבוש עוה"ז הוא נקי מחטא, שכן הרוגי ב"ד יש להם חלק לעוה"ב, כדאיתא בש"ס (סנהדרין מז:). ובזה שהמיתוהו עשו לו טובה גדולה שלא יצרך להבירורים הגדולים, שלא יתבררו רק לעתיד ביום הדין הגדול, כי להגיע לתכלית הבירור שיהיה אז צריך להתברר בירורים גדולים ועצומים מאד עד אז. אכן מאחר שסוף כל סוף הוא שהשם יתברך יברר לעתיד את כל פרט נפש ישראל שיסודו היה טוב ולא חטא מעולם, לכן צריכין הסנהדרין להביט ולהסתכל ביסודות שלהם ולבררן שהם טובים, וכוונתם רצויה ואמיתית באהבה ונדבה לאדם הנידון להביאו לחיי עוה"ב. ובמה מתבררין היסודות בעוה"ז, ע"י פעולות טובות, שזה הוא כל הקדושה שאדם קונה בעוה"ז על ידן:

י״דלעת מצוא זו תורה. היינו כדאיתא בזוה"ק (מצורע נג:) מאי תורה דאורי וגלי מה דהוי סתים בקדמיתא. וע"ז יתפלל האדם שלא יאיר לו השי"ת תקיפות גדול בד"ת יותר מדאי מכפי שיוכל שאת בכלי הקיבול שלו, שעי"ז יסיר מדת היראה ממול פניו^לכמו שביאר בתפארת יוסף פרשת נצבים ד"ה כי המצוה [א]: כן הציב השי"ת בעוה"ז שהכלי הוא של האדם וזה נקרא יראת שמים, ומה הוא הכלי של האדם, העיקר הוא דמאיך גרמהי למשרא עליה גאותא דקוב"ה וכו'. והיינו שהאדם עומד בתפלה לפני השי"ת אז משפיע לו השי"ת הד"ת. ובאמת הד"ת שמשפיע השי"ת הם כמה עלאין וכמה יקירין, כמו דאיתא בזוה"ק (שם), אך הכלי שמציב האדם זה הוא בידו של אדם. וזה, כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, היינו כשהאדם מאיך גרמיה למישרא עליה גאותא דקוב"ה וזה הוא הכלי של אדם, אז משפיע לו השי"ת הד"ת מכמה עלאין. ועיין עוד במי השלוח ח"ב פ' ויקרא ד"ה וכל עיי"ש.. כמו שמצינו אצל קרח שפקח היה, והראה לו השי"ת שלשלת גדולה העתידה לצאת ממנו, ולא עצר כח לקבל הטובה ולהיות בישוב הדעת, ורצה לצאת חוץ לגדרו שעי"ז נאבד מן העולם^לאכפי שביאר בזה במי השלוח ח"א פרשת קרח ד"ה ויקח קרח [א], [ב] עיי"ש העניין.. וכן בלוחות הראשונות שהשי"ת הראה לישראל חיבה יתירה (כאשר בארנו ההפרש שבין לוחות הראשונות לאחרונות במקומם) וכענין דאיתא בזוה"ק (ואתחנן רסא.) שבשניות נתוספו ואוי"ן, שזה מורה שלא היה בהתגלות כ"כ, ועי"ז נתנשא לבן של ישראל אחר לוחות הראשונות לצאת חוץ לגדר ועשו את העגל (וכמו שנתבאר בפ' תשא)^לבנתבאר בבית יעקב שמות פרשת תשא אות מב: עניין העדי, שהיה להם תקופות ובטוחות גדול, שהשם המפורש היה חקוק עליו, שהיה להם מן הלוחות הראשונות, שנתגלה להם הש"י פנים בפנים וכו'. שהיה להם תקופות מהר חורב, שלא יגיע ולא ישלוט בהם שום רעה, אף אם לא ייטיבו דרכם וכו'. שקבלו בהר סיני כוחות גדולים, עד שהיו יכולים לברוא עולמות. וכאשר ראו מה שנצמח מזה {חטא העגל} נתישבו בלבם, למה לנו התקופות, מאחר שיכולנו לעבור על רצונו ית' ולקלקל מעשינו, ולא היה דעתם נוחה מהכוחות הגדולים שהיה להם מסיני וכו'. עיי"ש כל העניין. ועניין הואוי"ן שנתוספו בלוחות האחרונים נתבאר לעיל פרשת בראשית אות ס ד"ה והלוחות ובהערה קעד שם.. וזהו דאיתא בלקוטי תורה להאר"י הק' (פרשת תשא ד"ה הלוחות) שהלוחות הראשונות הם מיסוד אמא, שזה מורה על אהבה יתירה שנקרא תורת אמך, לכן נשברו. והלוחות השניות היו מאור אבא, היינו מרזא דיראה בהדרגה ונייחא ודרך ארץ, שנקרא מוסר אביך, שמגודל האהבה הפנימית יש סביבה לבוש יראה לכן נתקיימו:

ט״ולעת מצוא זו אשה. היינו מי שהשי"ת מזמין לו אשה בת זוגו לפי מדרגתו אזי הם בנייחא זה מזה. אבל מי שאינו זוכה שיזדמן לו בת זוגו, אזי אין בו כח לקבל הטובה ואין להם נייחא זה מזה, וכדאיתא בזוה"ק (וילך רפג:). וזה הוא שאמר אאע"ה (וירא כ) וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה. והוא כענין דאיתא בזוה"ק (אמור ק:) רבי אבא שלח ליה לרבי שמעון אמר אימתי זווגא דכנ"י במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה. היינו בדברי תורה שהם ברזא דאור אבא בהדרגה לפי כחו, כפי שיוכל לקבל בדעת וחשבון. וזה שאנו מתפללין להשי"ת (קדושא דסדרא) וישם בלבנו אהבתו ויראתו באות ו', שזה מורה על השפעת טובה בהדרגה כפי כח כלי קיבול האדם בדעת ושכל:

ט״זלעת מצוא זו מיתה, לעת מצוא זו קבורה. היינו שגם ע"ז יתפלל כל חסיד להשי"ת, והוא בעת שיוצא מעוה"ז לעוה"ב שיהיה בלא קטרוג, היינו שיושלם תחלה כל כך בעוה"ז עד שיוכל לקבל אור העוה"ב, שלא יהיה אצלו כהולך מהיפך אל היפך, וכדאיתא בירושלמי (יבמות פ' טו הלכה ב) על פסוק (תהלים קח) סכותה לראשי ביום נשק, ביום ששני עולמות נושקין זה לזה העולם הזה יוצא ועולם הבא נכנס, שאז צריך לתפלה שיהיו נושקין העולמות זה עם זה, עוה"ז בעוה"ב בהדי הדדי, ואז הוא עיקר יקרות עוה"ב, כשמתנהג בהדרגה. וע"ז כוונו חכז"ל באמרם (אבות פ"ד) יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב יותר מכל חיי עוה"ז. וזה הוא דאיתא בש"ס (ב"ב טז:) לא נאמרה גויעה אלא בצדיקים, והוא שגויעה מורה על הגוף, מלשון הכתוב (דניאל י) וגויתו כתרשיש, שהגוף של הצדיק קונה אז קדושה מעבודות השי"ת ומעשים טובים שעבד ופעל בכל חיי עוה"ז בהיותו בגוף בשר. כי בעוה"ז אין לאדם קנין עוד בפועל טוב שפעל ועשה, כי ע"י חטא אחד יאבד מה שסיגל הון ורכוש, לכן אין להחשב לו בחייו בעוה"ז קנין בקדושה ע"י מעשיו. רק לעתיד שיבטל הרע, אז יתפאר כל אחד במעשיו הטובים שעשה בעוה"ז. וכן הצדיקים ההולכים לחיי עולם אחר גויעתן, גופן מתעלה ומתמלא קדושה יותר מהקדושה שהיה בו בעוה"ז, והוא כענין שאמרו בש"ס (מנחות צט.) בתחלה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח. ואף שגם בדור המבול נאמרה גויעה וכדמקשינן שם בש"ס, וכן בעדת קרח נאמרה גויעה. אכן לזה נאמר גם בהם, מפני שבגויעתן של דור המבול נקבע קדושת השם בעולם ונפלה אימתה ופחד על הנשארים בחיים, וקנו קנין יראה לנפשם לבלי עשות עוד כזאת להתפשט בשטף זדון כדור המבול^לגעיין העניין בהרחבה לעיל פרשת נח אות א ד"ה ואחרי השחתת ובהערה ח שם. ועיין עוד שם אות לא, נב, נג.. וכן בגויעה בעדת קרח כתיב (קרח יז) ויהיו לאות לבני מרי ולא יהיה כקרח וכעדתו, ונעשה מזה גופו של מזבח שנקבע יראה בעולם. אבל מצד האבודים לא היה להם שום חלק בזה, ואבדו מעשיהם הטובים שפעלו עד אז, ולא היה להם שום חיבור מצדם לראות נשיקות עלמא תתאה בעלמא עלאה, התחברות עוה"ז בעוה"ב. אבל גויעה שנאמרה בצדיקים, מורה על שמצדם יש להם התחברות עוה"ז בעוה"ב, ורואין איך שנושקין זה את זה. וזה הוא דאיתא בזוה"ק (חיי קכט) מאן מכפלה ה' דבשמא קדישא דאיהו מכפלה, היינו ספירת בינה ומלכות, נשיקת האור של פעולת אדם שהוא ברזא דמלכות, עם האור של העוה"ב שהוא ברזא דבינה. וזה מרמז ג"כ מה שנאמר באאע"ה ויגוע וגו' זקן ושבע ימים, היינו שהאריך ימים בכח מעשיו הטובים שעשה בימי חייו, עד שהלך בפילון מפולש לחיי עוה"ב, וראה נשיקת עוה"ז בעוה"ב. וכן בכל מקום שנאמר בתורה למען יאריכון ימיך מורה ע"ז, שיאריך ימים עד שיראה נשיקת עוה"ז בעוה"ב, שאז יהיה לו קנין בהפעולות הטובות שעשה^לדמבואר לקמן פרשת מקץ אות כו: לזה נאמר במתן שכר קיום מצות בעוה"ז למען יאריכון ימיך ולא נאמר מה טובה יהיה באותן הימים, מאי משמע, שזהו העיקר לזכות להאריך ימים בימי הצמצום ולהגיע לשפעת טובה שיהיה מחדש לעוה"ב, וע"י הצמצומים והגדרים מקיום מצות השי"ת בעוה"ז יהיה לאדם חיים אף בימי הצמצום. לזה ישראל שיש להם זה המבינות ומצמצמים את עצמם בעוה"ז, ומגבילים וגודרים את עצמם שלא להתפשט בימי השובע, יזכו לחיי עוה"ב, שיאריכו ימיהם בימי הצמצום והרעב עד שיגיעו לימי השובע שיהיה מחדש.:

י״זוזה הוא דאיתא בזוה"ק (נשא קלד:) לית יום בלא לילה. יום מורה על הפעולות ועבודות שהאדם פועל כל היום כולו ומאיר לעצמו, וזה האור הבא מצד האדם הוא ברזא דזעיר אפין לעומת האור הבא מצד השי"ת, והוא לדעת כי אני ה' מקדשכם (תשא לא), שהאדם מצדו מכיר בדעת שכל כח האור שיש לו בידו הוא רק מהשי"ת, ומהפך את החשך לאור, שמכניס כל חשקות עוה"ז בקדושה, בהכירו שכל השפעת טובה הוא מהשי"ת, ומהלל ומשבח להשי"ת על שנתן לו טובה, ואומר על כל דבר ברוך אתה ה' שנתת לי זאת, וממליך את השי"ת על כל הנשפע לו. ובזה גדול כחן של נשמת ישראל מאור של מלאכי מעלה, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכו:). והוא כי מלאך לא יוכל להאיר בחשך, רק להגדיל האור ולשבח בתמידות את השי"ת. שאני ישראל שבריאתן הוא מאור עצמותו ית' ולא ממעטה לבושו, שאין בכח שום בריה ומלאך ושרף ולבוש מהשי"ת לעשות זאת, לערב גוש עפר מן האדמה ולנפח בה נשמת חיים ויעמדו יחד, משמע מזה שרק עצמותו ית' הוא אשר בנה והציב צורת אדם בעולם, גוש עפר עם נשמת חיים קומה אחת, ושניהם יחד עושים רצון השי"ת בעולם, לזה יש לו מעלה יתירה לאדם שבכחו להאיר בתוך החושך. אכן בזה אין עוד שלימות, מאחר שיוכל גם להפסיד כל מה שהרויח וסיגל אם יעשה ההיפך מרצון השי"ת ח"ו, כי הרשות נתונה ביד האדם ויוכל לבחור במה שיחפוץ אם טוב ואם רע. ולילה מורה, שאז הוא רק שליטת אור השי"ת בלב באין שום הכרה לאור הבא מצד האדם כלל, וגם אין בכחו לקלקל ולהפסיד, כי כל כלי פעולות האדם ישלים אז, אמנם אז השי"ת קובע כל הפעולות ומעשים טובים שפעל כל היום כולו שיהיו לו בקנין קבוע ועומד^להמבואר בתפארת החנוכי על זהר וירא (קב.) ד"ה ויאכלו בסופו (ד"ה וזה שאכלו): כמו שביאר כאאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה, שמצד המלאכים, אף שהם בגודל בהירות, מ"מ להפוך החשך לאור ולהוציא יקר מזולל, זה הוא רק מסטרא דצורת אדם, שהוא מרכבה להנהגת זעיר אפין. שהאדם הוא תכלית רצון השי"ת שיתכללו כל המדות על ידו. עיין עוד לעיל פ' וירא אות טז.. ולזה הוא הטעם ג"כ מה שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, מפני שהנוקבא נשפע מבחינת לילה, שהשי"ת מנהג אז בבחינת עליון למעלה מדעת אדם ושכלו, ולא מבחינת יום שאז מאיר האדם לעצמו^לומקורו בשער מאמרי רשב"י לרבנו האריז"ל על תיקוני זוהר תיקון סט ד"ה עוד ירצה עם מ"ש חז"ל.. וכן לעולם מוכרח להיות יום ולילה, פעולת אדם שמאיר לעצמו עם אור הבא מצד השי"ת. וזה הוא שאמרו במדרש רבה (חיי נח) ויהיו חיי שרה וכו' כהדא עגלתא תמימתא וכו' היינו כמו כל דבר עגול שנעוץ סופו בתחלתו, שהראש והסוף נוגעין ונושקין זה את זה, כן היו ימי חייה נעוצים סופן בתחלתן, שכח עבודת השי"ת מעוה"ז הבא מצד האדם היה נושק ונוגע בעולם החדש עוה"ב שנכנסה עתה בו, וכל כחות הגוף נכללו בחיי עוה"ב:

י״חמר זוטרא אמר לעת מצוא זו בית הכסא, במערבא אמרי הא דמר זוטרא עדיפא מכולהו שע"ז יתפלל כל חסיד. בית הכסא מורה על בושה, והוא שיתפלל האדם שלא יתבייש. מפני שבשורש נמצא חסרון בכל אדם מהתולדה, ולזה ברא השי"ת באדם נקבים וחלולים, שלא יתגאה כי ידמה לו ששלם הוא בכל השלימות, וכדאיתא בש"ס (ב"ב עה.) שאמר הקב"ה לחירם מלך צור בך נסתכלתי ובראתי נקבים באדם, וזה נאמר לו על שעשה עצמו אלוה, ע"ז מרמזים הנקבים שבאדם על שאין בו שלימות ואי אפשר שיהיה אדם בלי חסרון, וכדכתיב (קהלת ז׳:כ׳) כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, שזה מורה שבשורש חיותו נמצא בכל אדם חסרון^לזכמבואר במי השלוח ח"א פרשת קרח ד"ה ועבד הלוי: כי לכל אחד יש חסרון בתולדה אשר יצרך לתקנו וע"ז אמר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיה מח, ח) ופושע מבטן קורא לך, וזה נקרא סטר שמאלא שהניח הש"י לאדם שיתקנו. ועיין עוד שם תהילים (כא) ד"ה ה' בעזך.. ולזה נמצא בכל אדם מותרות שנדחה ויוצא ממנו לגמרי, מותרי מאכליו ומשתיו שאין נבלע ברמ"ח אבריו, רק הולך לאיבוד ונפסל, וזה מורה על חסרון שנמצא בכל אדם מהתולדה, כי אם לא היה באדם רק טוב א"כ מהיכן ימצא בו פסולת ומותרות. וע"ז יתפלל כל חסיד, שהחסרון המושרש בו מהתולדה יהיה דק בדקות מאד. וכמו שמצינו באאע"ה שהיה מפלס כל מעגלותיו, והיה מכלכל כל דבריו במשפט, ונשמר אף באמרי פיו שלא היה מדבר דברי מותרות מצדו, והיה מקיים בעצמו הכתוב (תהילים י״ז:ד׳) אני שמרתי ארחות פריץ. לזה אף שאמר אברהם לפני השי"ת דבר הנראה לבושה, באמרו לו ישמעאל יחיה לפניך, שהוא עתיד להעיק לישראל, שזה נראה לחסרון^לחכדאיתא בזוהר הקדוש ויגש (רה:): כי אברהם לא ידענו, דהא אף על גב דביה קיומא דעלמא, לא אשתדל עלן כמה דאשתדל על ישמעאל, דאמר (בראשית י״ז:י״ח) לו ישמעאל יחיה לפניך.. אכן מפני שנשמר תמיד מלדבר דברי מותרות מצדו, מזה היה המשפט שהשי"ת יסכים גם ע"ז הדבור שאין בו חסרון כלל^לטכמבואר להלן פרשת מקץ אות יח ד"ה וזהו שאמר: וזהו שאמר דהמע"ה (תהילים י״ז:ד׳) לפעולות אדם בדבר שפתיך אני שמרתי ארחות פריץ. היינו עי"ז שאני מצדי שומר את עצמי כפי כחי בטוח אני באלה, שאף אם ח"ו אירע מכשול תחת ידי, יצאו הדברים כבושים מהשי"ת, וזהו נקרא שמי השמים.. וע"ז נאמר (קהלת י׳:א׳) יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט, שמי שמצדו מפלס כל דרכיו ומכלכל דבריו במשפט, לזה האדם אף אם יארע לו סכלות מעט, שיצא מפיו בלא דעת רק מה שנשלח לו מן השמים לכוון שלא מדעתו לשורש חייו, כענין שמצינו בש"ס (ב"מ צז.) איכסיף רבא לסוף אגלאי מלתא דלמיסר טעינה הוא וכו' והוא שכוון אל האמת בלא דעת, שזה נראה מתחלה כסכלות, יקר הוא מחכמה ומכבוד, מפני שיצאו הדברים כבושים רק מצדו ית' בלי תפיסת יד אדם באמצע^מכמו שאיתא במי השלוח ח"א פרשת במדבר ד"ה לגד: כי עיקר שלימות האדם הוא כשיכיר חסרונו. כמ"ש (קהלת י, א) יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט.. וע"ז נאמר (תהלים צב) טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. טוב להודות לה', היינו בשעה שהאדם הוא בישוב הדעת מצדו זה נקרא טוב. ולזמר לשמך עליון, היינו בשעה שהשי"ת צריך להושיע לאדם בפעולותיו למעלה מהשגת דעתו ושכלו, שם הוא רק לזמר, שהוא מלשון זמורה, היינו שיראה האדם שמצדו יהיו פעולותיו דקים מאד, וכאשר יברר לו השי"ת אף גם זאת, זה יהיה יקר מחכמה וכבוד, ולזה אמרי במערבא הא דמר זוטרא עדיפא מכולהו:

י״טויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהילים ל״ב:ו׳)^מאעיין מי השלוח ח"א פרשת חיי ד"ה ויהיו [א].. לעת מצוא מורה שימסור האדם את עצמו להשי"ת, ועיקרה הוא במחשבה שהיא באמת טהורה, שכל זמן שלא יצאה מכח אל הפועל אז היא סדורה וערוכה כולה לה', אך כאשר תצא אל הפועל, אז צריכה להתברר, אם יחפוץ לעסוק בתורה צריך מתחלה לברך עליה, כי אין אדם יודע האור הגנוז בתורה, לכן צריך מתחלה להמליך את השי"ת על זה^מבעיין במי השלוח ח"ב פרשת עקב ד"ה וזכרת: בגמ' (ברכות מ:) לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו, ואפילו בדברי תורה אם אין האדם זוכר נותן התורה אין חכמתו נחשבת לכלום. וכן מבואר שם תהילים (לד) ד"ה מי האיש: כשיברך את ה' בלשונו בכוונת הלב אז יבין דברי תורה לאמיתם כמו שכתיב (איוב ל״ג:ג׳) ודעת שפתי ברור מללו.. וכן בעשותו אחת ממצות ה' אשר תעשינה, צריך לברך תחלה, מפני שאין בכח האדם להבין הכוונה וד"ת שגנוז בפעולת המצוה^מגנתבאר במי השלוח ח"ב מסכת ראש השנה (כט:) ד"ה יום טוב: בעוה"ז מעשי המצות המה לבושים למצות דלעילא כדאיתא בהאר"י ז"ל (עץ חיים שער פנימיות וחיצוניות דרוש ב') וזה שאנו מברכים על מצות, אשר קדשנו במצותיו וצונו, היינו שהלבוש המצות דלעילא במעשי המצות של עולם הזה.. וכן בענין אכילה, אם ירצה לאכול צריך להמליך מתחלה את השי"ת, וליטול ידיו לסלק כל נגיעותיו, כי הדבר מאכל הוא באמת בקטנות הדרגין, שהוא רק צומח או חי ולא נודע מה יהיה כאשר תבאנה אל קרבו, כי אם ילך האדם בכח האכילה לדבר מצוה, אז יעלה את המאכל למעלה למעלה, מאחר שע"י זה המאכל כנס כח ואון לעשות ולקיים חפץ ה', אבל אם ח"ו יעשה בזה הכח ההיפך מרצון השי"ת, אז תשפילנו האכילה^מדכמו שביאר בתפארת יוסף פרשת תצא ד"ה כי תצא: וכן נקרא בזוה"ק (עקב ערב:) שעת סעודה שעת קרבא, והוא, כי באמת עיקר כח המחיה את האדם הוא הנקודה טובה הנמצא בהמאכל, וזה המוצא פי ד' המונח בהמאכל, ורק בזה העולם נתלבש בלבושים גשמיים, ואם האדם מקבל את המאכל והולך בזה הכח ועובד את השי"ת, אז מגביר האדם על המאכל, והיינו שמקבל את הטוב הנמצא בו, ויש לו כל מיני סיעתות לעבודת השי"ת. שאני מי שאינו עובד את השי"ת בזה הכח, אז נקרא שהמאכל מתגבר על האדם, היינו לא די שאין לו סיעתות ממנו ורק שח"ו יכול להטרידו בכל מיני טרדות.. לכן יכיר כל איש מה יעשה, וימליך מתחלה את השי"ת על החפץ, ויתפלל כל חסיד לעת מצוא להשי"ת שיצליחהו באשר יהלוך, ושטף מים הרבים הרומז להנאות ותאות גופניות אליו לא יגיעו^מהעיין בתפארת יוסף פרשת אמור ד"ה שור: איתא בש"ס (ברכות לה.) רבי לוי רמי כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, והיינו לאחר ברכה מורה, שמכיר שד' הוא הנותן של הטובה והטובה הוא בידו ית', שזה מורה ברכה, אז יש לאדם קנין גמור בהטובה ונקרא והארץ נתן לבני אדם. ועיין עוד שם מסכת מגילה (ו.) ד"ה א"ר.. וכן אם ישא אשה, שבאמת יש לאשה כח גדול מלאיש, ולפעמים יוכל להתגבר כחה מכח האיש, ותשטף הנקודה הקדושה שנמצא באיש. ולזה היו שואלין במערבא לנושא אשה הכי, מצא או מוצא, כדאיתא בקידושין (דף סו:) שבאיסורי ביאה במקום שאין קידושין הולד כמותה, וברבה (נשא פ' ט) שהבעל מפקיד גופו לאשתו לשמרו. וזה הוא שדרשו בש"ס (שם) ע"ז הכתוב לעת מצוא זו אשה^מולעיל פרשה זו אות ב ד"ה לעת מצוא זו אשה.:

כ׳לעת מצוא זו קבורה. שגם קבורה מתייחס לענין זה, שלפעמים יזדמן שאדם מקיים מצות צדקה ונותן לעני מתת ידו, ואם יעשה העני בזה הכח רצון השי"ת, אזי תתברר המצוה והיה מעשה הצדקה שלום, אבל אם ח"ו יתן לעני שאינו הגון, ויעשה בזה הכח ההיפך מרצון השי"ת, יסייע בזה לעוברי רצונו, וזה מכונה בשם קבורה שטמון וגנוז הדבר בהעלם ולא נודע תכליתה. ולזה יתפלל כל חסיד אל השי"ת שיעזור לו בעשיית המצוה, שיזדמן לו עני הגון שיוכל לקיים מצותיו בשלימות, כי האדם מצד תפיסתו לא יוכל לברר את עצמו בזה, כי העוה"ז מלא ספק^מזלעיל פרשת לך אות כד, לקמן פ' וישלח אות מד, מה, פ' וישב אות ד ד"ה תחת ת"ח, בית יעקב הכולל פ' וישלח ד"ה ויחן.. ומכל זה יוכל האדם להבין שאף אם ח"ו יאונה תחת ידו פועל ספק שלא תתברר אח"ז לטוב, עכ"ז לא יתייאש ח"ו, ויתפלל להשי"ת שבכחו לעזור לו עדי עד לגמור בעדו לטוב, כי אין שום גמר והשלמה בעוה"ז הן בפועל טוב והן בהיפך, וזה הוא דכתיב (ישעיה כו) בטחו בה' עדי עד כי בי"ה ה' צור עולמים, שהעוה"ז נברא באחד משני אותיות הראשונים מהשם הוי"ה (מנחות כט:) שזה מרמז על שאין שלימות בעוה"ז^מחנתבאר בתפארת יוסף מסכת תענית (ב.) ד"ה מאימתי: כתיב (ישעיהו כ״ו:ד׳) בטחו בד' עדי עד כי ביה ד' צור עולמים, ואיתא בש"ס (מנחות כט:) עוה"ז נברא בה' ועוה"ב נברא ביו"ד, וענין שעוה"ז נברא בה' רומז שאינו נגמר בעוה"ז שום דבר בשלימות הגמור, שהכל הוא באילנא דספיקא, כמו שהטוב אינו עדיין בתכלית השלימות כן הרע אינו בשלימות הגמור, כי אם היה נגמר בתכלית אז לא היה עוד להרע שום הויה. ועל זה נאמר (בראשית ב׳:ד׳) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וכמו שאיתא (שם) ובמדרש (רבה בראשית יב) בה' בראם, כי אות ה' מורה על זה שאינו מבורר עדיין שום דבר בתכליתה.:

כ״אויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. גמלתהו טוב ולא רע וגו' דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה. היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם וגו' (משלי ל״א:ט״ו-ט״ז). בתנחומא (חיי) דרשו כל הפרשה הזה שמדבר בשרה, שאברהם אבינו היה מקונן עליה אשת חיל מי ימצא, בטח בה לב בעלה, אימתי בשעה שאמר לה אמרי נא אחותי את. גמלתהו טוב ולא רע דרשה צמר ופשתים בין יצחק לישמעאל, שאמרה גרש האמה הזאת ואת בנה וכו'. הענין בזה, כי אשה מרמז על הכלי שמושך את הנפש לעוה"ז, והוא הגוף, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכד:) ובתקוני הזהר (תיקון ע' קלד.) שהגוף נקרא אשה. והוא מפני שהוא מקבל, וכענין דאיתא בזוה"ק (שמות ב.) איש וביתו באו מאן דמקבל מאחרא איהו ביתא דיליה. חיל, מורה על דבר שהוא בהתחזקות וכח גדול, וזה הכח נמצא בישראל, כי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה (קידושין לא.), הגם שאף מי שאינו מצווה ועושה מקבל שכר גמולו מהשי"ת, כמו שנאמר (שמואל א ב׳:ל׳) כי מכבדי אכבד, אכן מי שמצווה ועושה הוא בגודל התחזקות יותר:

כ״במי ימצא. היינו כדאיתא בזוה"ק (תזריע מב:) מי ימצא כד"א אשר ימצא אתכם באחרית הימים. והוא, כי בעוה"ז שולט אילנא דספיקא, והויית ישראל וקיומם בדורות הללו הוא מאתר עלאה, ממה שהשי"ת בחר אותם לחלקו וגורלו אף בלי דעת, כי אבותינו הקדושים אף שהיו להם נסיונות ובירורים גדולים כמו מצות מילה ונסיון העקידה, אמנם הם היו בבחינת לפני כדכתיב בהו (ויחי מח) האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו, שהיה להם בהירות הדעת^מטכמבואר במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויאמר: היינו שיעקב אבינו היה מקטין עצמו נגד אבותיו אברהם ויצחק, ואמר כי להם היה חכמה ובינה גדולה מאד עד כי הרחיבו את רצון הש"י מעצמם, ואף אם פתח להם הש"י פתח קטן, היו מרחיבים ומתפשטים אותו בחכמתם כדי לעשות רצון בוראם, והבינו אף בדבר שלא האיר להם הש"י מפורש, וזה פי' אשר התהלכו היינו שהיו הולכים בכחם. וכן מבואר לקמן פ' ויחי אות מד.. ובדורות הללו נתמעטה הדעת, ופעולות אדם הם בלא דעת, כדוגמת פעולת אדם בשעה שהוא ישן שאין בו אז שום דעת להבין מצדו מה פעל עשה. וכענין שקרה לאאע"ה שיצא הגה מפיו ואמר (לך טו) במה אדע כי אירשנה, שזה נראה כמו שרצה שיהיה לו בטוחות בידו וברשותו, וזה אינו מבורר, כי עיקר השלימות הוא במה שיש לאדם הכרה מפורשת דלית ליה מגרמיה כלום, רק השי"ת הוא הנותן בו כח לעשות חיל, אבל מה שנראה לאדם שיש לו בידו זאת, ע"ז נאמר (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות, שהכסא שנראה לה שיש לה הויה בפני עצמה לא תחובר להשי"ת^נמבואר בהרבה מקומות בספרי רבוה"ק ועיין סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וירא ד"ה ולזה: כי מי שיוכל לדמות בנפשו שיש לו כח פעולה, זה אינו יכול להיות מרכבה לשכינה, וכמו שנאמר (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות. וביאר בזה כבוד אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה כי מי שידמה לו שיש לו רכוש והון וכח פעולה, זה אינו יכול להיות כסא ומרכבה להקב"ה, כי לישא עליו כבוד שמים צריך להתבטל לפני הקב"ה במציאות ממש, זה נושא עליו כבוד שמים. ועיין עוד שם פר' יתרו ד"ה וכמו, לעיל פ' נח אות יט, לקמן פ' ויצא אות מו, פ' ויגש אות א ד"ה ולזה, פ' ויחי אות ב ד"ה וזהו, בית יעקב שמות פר' כי תשא אות כ"א, בית יעקב הכולל פר' תצוה ד"ה ואתה [א], תפארת החנוכי על זהר פ' שמיני (לח.) ד"ה ענין, תפארת יוסף פ' וילך ד"ה שובה [א], חג השבועות ד"ה בשעה [ב].. רק עיקר השלימות הוא במה שיש לאדם הכרה שאין לו מצד עצמו כלל, וכדאיתא בש"ס (ברכות ד.) למה נקוד על לולא, אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו, שראה דהמע"ה מפורש שאין לו כלום בידו רק כפי שיחפוץ השי"ת כן יקום^נאמקורו במי השלוח ח"ב פרשת וישב ד"ה ויהי בעת, עיין שם כל העניין. והוסבר בתפארת יוסף הושענא רבה ד"ה אמר אייבו: מדתו {של דוד המלך} היה לבטל עצמו לגמרי להשי"ת שלא יקבל תקיפות משום עבודה, ורק להכיר היטב שאין שום כח בלעדי השי"ת, ואפילו כחות העבודה ג"כ הוא מן השי"ת. ובמקום שאדם הולך בעבודה כזאת, שמבטל עצמו לגמרי להשי"ת, ואינו נוטל לעצמו שום כח אפילו מעבודתו, שם הוא יכול להעלות כל הבריאה לנוכח השי"ת פנים בפנים. והוא, כי מאחר שמכיר שכל כח העבודה הוא מן השי"ת, ממילא מי שלא עבד כל כך, הוא מחמת שהשי"ת לא נתן לו כח זה, ואילו היה נותן לו השי"ת כח, מסתמא היה עובד, וממילא יכול לתרץ את כל הבריאה ולהעמידה לנוכח השי"ת. ועיין עוד הרחבת הדברים בסוד ישרים הושענא רבה אות ו, ט, י, יג ד"ה אמנם, יד, יז, יט.. וזה הוא, אשר ימצא אתכם באחרית הימים (ויחי מח), שהשי"ת בוחן את ישראל במעמקי הלב עד הטיפה האחרונה, ויברר אותם לעתיד, שכל פעולותיהם שפעלו היו מצווים ועושים, לכן בחר בהם השי"ת לגורלו וחלקו^נבכמבואר בתפארת יוסף מסכת ברכות (ב.) ד"ה אמר מר: ביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה, אשר לעתיד יראה השי"ת מפורש לעיני כל, אשר האומה הישראלית המה שייכים לחלקו של הקב"ה ממש. כי בעוה"ז הוא בהעלם גדול, ובעוה"ז צריך האדם לברר עצמו מצידו איך הוא שייך לחלקו של הקב"ה. שאני לעתיד, יראה השי"ת מפורש כי המה היו דבוקים תמיד בהשי"ת ובכל פעולתן כוונו לרצון השי"ת, כעין דכתיב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתים.. ואף שגם באומות נמצא איזה מצות שהם מצווים ועושים, אכן לא כבני ישראל המה, כי ישראל עשו כל פעולותיהם כמצות השי"ת עליהם, והיה להם הכרה מפורשת שאין להם שום כח בפני עצמם:

כ״גורחוק מפנינים מכרה. איתא בזוה"ק (תזריע מב:) מכרה מקחה מבעי ליה, אלא לכל אינון דלא אתדבקן בה בשלימו ולא שלמין בהדה היא מכרה לון ואסגרא לון בידא דעממין אחרנין וכו' וכדין כלהו רחיקין מאלין. פנינים עלאין קדישין דלא יהא לו חולקא בהו הה"ד ורחוק מפנינים מכרה. והענין בזה, שאם יחסיר האדם ח"ו אחת ממצות השי"ת, אל יאמר שישלים החסרון בעשותו שאר מצות, לא כן, כי כל ימי חייו לא יגיע עוד להשלים זאת רק יהיה חסר ממנה לעולם:

כ״דבטח בה לב בעלה. אימתי בשעה שאמר אמרי נא אחותי את. הענין בזה, דהנה עסק אברהם אבינו ע"ה היה לברר את עצמו תמיד מצדו, שזה הוא בבחינת אשה יראת ה', כמו שקנין קורבה מאשה לאיש באה ע"י קנין האדם, ואם ירצה יוכל להפרד מזו הקורבה, וכן הוא הקדושה הבאה לאדם מקניניו יוכל גם להפסידה ח"ו, וכאשר ירד אברהם מצרימה ששם ההסתר מתגבר מאד, עד שלא יספיק לאדם זו הקדושה שבירר את עצמו בדעת וחשבון, מפני ששם נטרד דעת האדם, לזה אמר לשרה, אמרי נא אחותי את, ואמרו על זה בזוה"ק (לך פא:) כמד"א אמור לחכמה אחותי את, והוא תפלה שהתפלל להשי"ת שיהיה לו סייעתא מקדושת התולדה מאהבת השי"ת לישראל בשורש, שזו הקדושה הוא בבחינת קרובת אחות שאי אפשר לאדם להפרד מזו הקורבה. ובמקום שאין בכח דעת אדם לברר את עצמו מצדו אזי מאיר לו השי"ת הקדושה שיש בו מהתולדה, וכענין דכתיב (האזינו לב) אביך קנך, אביך מורה על הקדושה שהשי"ת נותן באדם מתולדה. קנך מורה על הקדושה שאדם קונה מפעולותיו^נגעיין מי השלוח ח"ב פרשת קדושים ד"ה ואיש כי יקח: שלא יאמר האדם מאחר שהשי"ת אוהב אותי בשרשי אוכל לעשות כחפץ לבי, אך זה האהבה הוא דוגמת אהבת אח ואחות המושרשים באהבת התולדה בלי השתדלותם, והשי"ת רוצה שהאדם על ידי השתדלותו ופעולותיו יאהבנו השי"ת, ואם תאמר והלא התחלת הבריאה לא היה מצד פעולות אדם והתעוררות מצדו, רק השי"ת בחסדו ובטובו ברא את העולם כי חפץ חסד הוא, כמו שכתיב זכר רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה (תהלים כה) שהשי"ת חפץ בחסדו בלי פעולות אדם כמו שהיה בריאת העולם, אכן זה היה רק בהתחלת הבריאה שכתיב עולם חסד יבנה, אבל אחר בריאת עולם רוצה השי"ת שרק ע"י עבודה וברורים יבחר בישראל. ועיין עוד לעיל פרשת לך אות כו, פ' וירא אות לח, פ' תולדות אות כח.:

כ״הושלל לא יחסר. שלל מורה על דבר שנקבץ מזולתו, היינו כל הספיקות והטרדות שאדם נכנס בהם בהכרח, ומדבר באאע"ה שירד למצרים, יסוד הטרדות והספיקות, שזה היה שלא לרצון לו, מפני שמצדו היה חפץ לעבוד את השי"ת בבהירות הדעת, ולא כן במצרים ששם לא יספיק זו העבודה. ע"ז נאמר ושלל לא יחסר, שבדברי תורה יש לאדם מבטח עוז וגודל תקיפות עד אין שיעור, שאף אם לא הספיק לו קדושת קניניו, אכן ביקש מהשי"ת שיסייע לו בהקדושה שיש לו מהשורש. וכן מדבר הכתוב הזה באבימלך בשעה שלקח את שרה, אז נתרבה שללו של אאע"ה, כי כן הוא דרך הסטרא דקדושה, שאם תלקח למקום אחר מלקטת משם כל הטובות^נדמקורו במי השלוח ח"א פרשת וירא ד"ה כי עצר: אבימלך רצה לגזול מאברהם שתחת ידו, והיה המשפט מדה כנגד מדה, ואצל הפלישתים הוא כח הגבורה שבעולם ולכן שמשון הגבור היה תמיד מתלחם עמהם, ולכן כח הגבורה הלזה ניתן לאברהם. ועיין עוד בדובר צדק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע דף צב. ד"ה והנה: ע"ד ששמעתי על מאבימלך נתעברה שרה, כי מאין לקח אברהם גבורה להוליד בן, רק ע"י עצירה דאבימלך, באותה שעה שניטל כח מאבימלך ניתן לו. דלפעמים כך היא המדה והמשפט, שאי אפשר להשפיע לזה רק כשיקחו מאחר. ואברהם אבינו לקח רוח חכמה ובינה מפרעה, ורוח עצה וגבורה מאבימלך, רק שאצלו היה ברוח דעת ויראת ה' והוליד יצחק. ועיין עוד בצדקת הצדיק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות רמט, פוקד עקרים למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות ב ד"ה ואברהם., וסימן לדבר ארון הקודש בשעה שנשבה בין הפלשתים, וכדאיתא בזוה"ק (משפטים צה:) וסימנא לדא ארונא קדישא דאתעשק גו פלשתים ושליטו ביה לרע לון:

כ״וגמלתהו טוב ולא רע. גמלתהו טוב היינו מדות טובות שמוטבעים באדם מהתולדה, היה מרחיב ומגדיל אותם, וע"ז מורה אות ג' שהוא פסיעה לבר כדאיתא בזוה"ק. אבל לא רע, כי הרע שנמצא באדם היה מעמיק ומדחה ולא נתן מקום להתפשט:

כ״זדרשה צמר ופשתים. שהיתה מבדלת בין צמר לפשתים, בין יצחק לישמעאל, במה שאמרה גרש האמה הזאת ואת בנה. צמר מרמז על ישראל שמצמצמים את עצמם בעוה"ז שלא לקבל טובה בשלימות, רק הפירות ולא עיקר הקרן, וכמו שהזהיר שלמה המלך ע"ה (משלי כ״ז:כ״ו-כ״ז) כבשים ללבושך ומחיר שדה עתודים ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותיך. היינו שלא להחזיק בטובה, רק מה שמוכרח להחזיק על ידה כח החיים בעוה"ז. כי צמר הוא רק לבוש, גם חלב אינו עיקר הקרן, כי עיקר הקרן מניחים ישראל לעצמם לעתיד. ופשתים מורה על גוף הקרן שמכחיש בגוף הקרקע, כדאיתא בש"ס (ב"מ קט.) המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות לא יזרע^נהמבואר במי השלוח ח"א מגילת רות (ב) ד"ה עיניך: עיניך בשדה היינו שתוכל להתפשט, אשר יקצרון שבטח תגמור לטוב וכו'. וע"ז נאמר עיניך בשדה אשר יקצורון, היינו בזמן קצירה מותר להתפשט אחרי עיניו, כי שדה רומז על התפשטות הרצונות, ולכן נאמר בעשו (בראשית כה, כז) איש שדה שהלך אחר לבו בכל חפצו. אבל בעוד שאין לב האדם מזוכך אסור להתפשט, ובעת שלב האדם מזוכך נקרא שדה אשר ברכו ה'. פשתים מפני שפשתן מכחיש גוף הקרקע לשבע שנים. וזה הוא דאיתא בזוה"ק (קדושים פז.) ובלקוטי תורה מהאר"י הק' (ספר הלקוטים פרשת בראשית עניין קין והבל) ובתנחומא (בראשית ט) שהקרבן שהקריב קין היה זרע פשתן, מפני שהיה רוצה לקבל כל הטובות בעוה"ז, כענין שנאמר (ואתחנן ז) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. והבל הקריב צמר ולא פשתים, שקיבל רק הפירות והקרן הניח לעתיד, כענין שנאמר בישראל (שם) שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו וגו' לאלף דור:

כ״חותעש בחפץ כפיה. היינו שעשתה כל הענינים בחשק ובזריזות לא בעצבות:

כ״טהיתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. ממרחק היינו מאתר דלא אתיידע:

ל׳ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. היינו שאף ממקום הנראה כחשך ולילה, אף משם קנתה ליתן טרף לביתה וחק לנערותיה, כענין שנאמר (תהילים קי״ח:כ״ב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה:

ל״אזממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם. שדה מורה על התפשטות, והוא שישראל מצמצמים את עצמם לכבוד שמים, ועיקר מחשבתם וזממם הוא שיהיה בהם אח"ז כח קדושה להתפשט הטובהנה, וכענין דכתיב באאע"ה (וירא יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו' למען הביא ה' על אברהם וגו' כי זה הוא באמת רצון השי"ת להיטיב לבריותיו, ואף במצות השי"ת הוא וחי בהם ולא שימות בהם, וזה הוא ברזא דשבת שמא דקב"ה^נוכדאיתא בזוהר הקדוש (יתרו פח:): מהו שבת, שמא דקודשא בריך הוא וכו'., שהוא שבת ומנוחה, להחיות ולהיטיב לבריותיו. ולזה מתה שרה אחר העקידה, והוא כענין דאיתא בש"ס (נדה לא.) שלשה שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו. אמו רוצה שלא יהיה לבן כל כך צמצומים, אך שאף בעוה"ז יטעימו אותו מפרי מעשיו. ואביו הוא בהסכם שאף אם לא יטעימו אותו בימי עלומיו רק בסוף ימיו. והשי"ת משגיח לעיקר הטובה שישאר לו לעולם שכולו ארוך. אכן אם הטובה מעוה"ז לא תתנגד לטובת העתיד, אזי חפץ גם השי"ת להשפיע לאדם טובה אף גם בעוה"ז, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פב:) בגין דמאריה בעא לאוטבא ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי ויתיר בעלמא דאתי וכו'. ואור אימא נקרא אור פנימי, ואור אבא נקרא אור מקיף, נגד אור אימא^נזכמבואר בחינה זו בעץ החיים שער ו – שער עקודים פרק ה בסוף הפרק במהדורא קמא ד"ה והנה באדם עיי"ש.. ואור השי"ת הוא אור מקיף, עד שאף אור אבא הוא לעומת זה האור רק אור פנימי, ועיקר חיות האדם בעוה"ז הוא מאור פנימי מהטובה שאדם מרגיש בה. אמנם לפעמים יוכל אדם להתקיים אף מאור מקיף שסוכך עליו כצל על ראשו, כמו שמצינו ביצחק אבינו ע"ה בשעה שהעלה אותו אאע"ה על העקדה שאז נסתלק ממנו כל האור פנימי שלו ושל אברהם אביו, רק כל החיים שהיה להם אח"ז היה, ממאמר השי"ת, אל תשלח ידך אל הנער^נחעיין בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קכא: בעת שנאמר המאמר אל תשלח ידך, אז נתגלה האור העליון ממקום שהוא למעלה מכל גבולים, ונשאר אור הזה קבוע ביצחק ובזרעו, שבאמת הוא עולה תמימה, אחר שהוסכם בדעתו ובדעת אברהם אבינו שיקרב עולה, וכל חייו הוא מהמאמר שנאמר לו אל תשלח ידך אל הנער, ומזה נקבע בזרעו שיהיו מוכנים לקבל אור הזה בכל זמן שיצרך להם. וכן מבואר בסוד ישרים ראש השנה אות עז: במעשה העקידה, מסר אברהם אבינו ע"ה מצדו לגמרי את יצחק לרצונו ית'. וכל החיים שהיה נשאר ליצחק אחר העקדה, היה רק מזה המאמר ית' שאמר, אל תשלח ידך אל הנער. נמצא שכל הוית יצחק וזרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות, הוא רק משורש הרצון ית' וכו'. עיי"ש הרחבת הדברים. עיין עוד בתפארת יוסף פ' ויקרא ד"ה ושחט., שזה הוא ברזא דאור מקיף, שהשי"ת חפץ שיהיה עוד בחיים, אבל שרה מתה ופרחה נשמתה מפני שנסתלק ממנה אף אור מקיף שלה:

ל״בובתנחומא דרשו זה הכתוב על שקנה אאע"ה מערת המכפלה מיד עפרון, ולא דיבר מקנינה עד אחר מיתת שרה, בכדי שלא ירגישו גודל היקרות שנמצא בה, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכא.) בגין דלא ישגחון עליה. ואל יעלה על לב אדם שאאע"ה הונה לעפרון בקניית שדה המכפלה, כי באמת לא היה לעפרון קנין בגודל היקרות שבה, מפני שאין קנין לאדם בדבר אך כפי שיש לו בה תפיסה ונותן דעתו ושמירתו עליה, וכדאיתא במס' אבות (פ"ב מ"ח) מרבה נכסים מרבה דאגה, שזה מורה שכפי דאגת אדם ויגיעתו על דבר כן ירבה אחוזת קנינו. וכמו שמובא פסק דין בהגהת אשר"י בש"ס בבא מציעא (פרק שני) במעשה שאירע באחד שקנה בדיל מנגר עכו"ם בחזקת בדיל לכסות גגו, ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל, ואח"כ נמצא שהוא כולו כסף מבפנים, אך בחוץ היה מחופה בבדיל, ופטרו ה"ר אליעזר ממיץ, כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן העכו"ם, כיון שלא ידע ולא נתכוון לקנות הכסף, והודה לו ר"ת. הרי לך שאין קנין לאדם בדבר רק כפי תפיסת דעתו בה וכפי השמירה שנותן עליה^נטזה העניין מבואר רבות בכל ספרי רבוה"ק ומקורו במי השלוח ח"ב ד"ה והפליתי [ב], ועיין עוד לעיל פ' נח אות יט ד"ה קנים, פ' לך אות כט, בית יעקב שמות פ' תרומה אות טו, בית יעקב ויקרא פ' צו אות טז, בית יעקב הכולל חג השבועות ד"ה בחודש, ספר הזמנים חג הפסח אות י, שער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קכו, תפארת החנוכי על זוהר פרשת לך (עח:) ד"ה והוא, תפארת יוסף מס' חגיגה (ג:) ד"ה איזהו.. אכן, מי שיש לו הכרה שלה' הארץ ומלואה, ומברך על כל דבר להשי"ת, בהכרתו שמאת השי"ת נשפע לו הטובה, לזה יש לו קנין בהדבר אף למעלה מתפיסת שכלו במקום שאין דעתו מגיע שם. וכדאיתא בתנחומא (נשא יח) יברכך ה' וישמרך, עם הברכה שמירה, מלך בשר ודם יש לו אוהב בסוריא והוא יושב ברומי, שלח המלך אחריו עלה ובא אצלו, נתן לו מאה לטרין של זהב טענו יצא לדרך, נפלו עליו לסטים ונטלו כל מה שנתן לו המלך וכל מה שהיה אצלו, שמא יכול המלך לשמרו מן הלסטים, לפיכך כתיב, יברכך ה' וישמרך. היינו שאדם שיש לו הכרה שכל השפעת טובה הם רק להשי"ת בלבד, ומצדו אין לו כלל, עי"ז יזכה לברכת השי"ת, שבהשפעתה נמצא גם שמירה למעלה מדעת אדם^סכמבואר במי השלוח ח"א מסכת ביצה (ו.) ד"ה ואמר: עיקר החיזוק הוא לאדם כשיבין כי הש"י הוא הנותן כח לעשות חיל ולא שיאמר כחי ועוצם ידי, ובאם יטע זאת הידיעה בכל קניניו אז יתקיימו.. אבל לעפרון, שלא היה לו זו ההכרה, לא היה לו קנין בהטובה וגודל היקרות שנמצא בשדה המכפלה, מאחר שלא היה לו שום תפיסה בזה, ובעיניו היה נראה כשדה אחרת בלי שום חילוק ביניהם. אכן בעד זה הקנין מועט שהיה לו כפי תפיסת דעתו, שילם לו אאע"ה אגר שלים, ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר. וכן כשקנה דהמע"ה את הגורן מארונה היבוסי לבנות שם מקדש ה', היה צריך גם הוא לתת לו כסף מלא, כמו שנאמר (דה"י א כא) כי קנה אקנה בכסף מלא^סאמבואר העניין לקמן פרשה זו אות יג ד"ה ומקום המקדש וד"ה וכן עפרון.. וזה הוא הטעם שמתחלה כתיב עפרון בוא"ו ואח"ז כשמכר את שדה המכפלה כתיב עפרן חסר וא"ו. כי אות וא"ו מורה על חיבור, ומתחלה שהיה שקול בדעתו אם למכור או לאו, והיה לו עוד מעט מזו ההכרה שלה' הארץ, אז לא היה כח באברהם אבינו להוציא אותה מתחת ידו. אבל אחר זה שעזב את שדה המכפלה, וחמד לממון הרב שנתן לו אאע"ה, אז נחסר ממנו הוא"ו, מפני שלא היה לו עוד שום חיבור להשי"ת, ויקם השדה למקנה לאברהם, בלי שום ערעור:

ל״גויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה בטח בה לב בעלה וגו' (משלי ל״א:י׳-י״א). אשה מורה על כח התשוקה והחשק, שנמצא בלב האדם להשתדל ולהשתוקק להוספת ד"ת, כי הכח שהשי"ת השפיע והטביע באדם מהתולדה נקרא דכר, וכח התשוקה שנמצא באדם שזה עולה למעלה מכפי כחו, נקרא בשם אשה. ע"ז אמר שלמה המלך ע"ה, אשת חיל מי ימצא, היינו מי ימצא כח תשוקה והשתדלות שיהיה בו חיל לפעול בזו התשוקה. ורחוק מפנינים מכרה. פנינים הוא מלשון פנימיות, מה שהד"ת מראין הארת פנים לישראל. מכרה, היינו בזה הוא ההבדל שבין ישראל לאומות, כדכתיב (קדושים כ) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שע"י הדברי תורה נפרשו ונבדלו ישראל מן האומות, שהם רחוקים מיראה עלאה, אף שעושים מעשים הנראים יפים על הגון, וכדאיתא בזוה"ק (תזריע מב:) מכרה מקחה מבעיא ליה אלא לכל אינון דלא אתדבקן בה בשלימו לא שלמין בהדה היא מכרה לון ואסגרא לון בידא דעממין אחרנין וכו' וכדין כולהו רחיקין מאלין פנינין עלאין קדישין וכו'. והענין בזה הוא, שמי שהד"ת מתנכרין לו ואינן רוצים להתגלות אליו, רחוק הוא מיראה עלאה, פנינין עלאין קדישין, כי פנינים הוא נוטריקון פ"ן פ"ן, וזה מרמז על יראה עלאה, וזה הוא מצד האומות מפני שאין פונים עצמן לד"ת, לזה הם מתנכרין להם, אבל הד"ת מצדם מוסרין עצמן להתגלות לכל מי שפונה את עצמו אליהם^סבתפארת יוסף חג השבועות ד"ה דרש בר קפרא.. וזה הוא הענין שדרשו בתנחומא (חיי) כל הפרשה הזו על אברהם ושרה, שהיא היתה אשת חיל. והוא, כי אאע"ה היה הראשון שנבדל מן העמים, ורוח אחרת היתה עמו, ושרה ניתנה לו לעזר ולסייעתא עד שיבא אל השלימות, עד היכן, עד שהשי"ת אמר אליו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה:

ל״דבטח בה לב בעלה. היינו שבטח בה בשעה שאמר אמרי נא אחותי את, ואף שבכל התורה כולה מצינו אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אמנם עיקר הד"ת מדברים רק מפנימיות האדם ולא רק על הלבוש בלבד. והוא שאברהם אבינו בטח עצמו על כח עבודה שלו שביגיע כפיו בא לו, שזה מכונה בשם אשה (כמש"נ באורך בענין ג), ונתחזק בבטחונו שלא יפסיד מזו הקדושה, ואף אם ירד לספיקות ומקומות נעלמים היה סמוך לבו בטוח שבטח יצליח, כי אם לא היה יודע בטח שיצליח בזה, אזי לא היה רשאי לירד בספק, מאחר שהשי"ת חתם עליו, אכן מפני שהיה בטוח שיגמור לטוב, לזה ירד מצרימה^סגעיין כל העניין לעיל פרשת לך אות כו ד"ה וזה הוא ג"כ, פרשת וירא אות לח.. מה כתיב אח"ז ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה. והוא כענין דאיתא בש"ס (סוכה נב.) האי הספידא מאי עבידתיה וכו' חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג וחד אמר על יצר הרע שנהרג וכו' והם ענין אחד, הא בהא תליא, ששניהם מרמזים על כח עבודה שיאפס אז, כדאיתא בש"ס (נדה סא:) מצות בטלות לעתיד לבא, ולזה יתבטל יצר הרע מן העולם, שלא יהיה לאדם חשק לדבר איסור, וממילא יתבטלו כל העבודות, שע"ז מורה מה שאמרו משיח בן יוסף יהרג, כי שרש שבט יוסף מורה על עבודה, ואז לא יוכל אדם לקנות ד"ת חדשים, רק הד"ת שכבר קנה יקבעו בלבו בל יסורו עוד ממנו, אבל חדשות לא יתוסף:

ל״הוזה הוא הענין בפרשתנו שמדברת ממיתת שרה, שאחר שנאמר בפרשה הקודמת עקידת יצאע"ה, נסיון האחרון, שבזה נשלם בכל השלימות, והשי"ת חתם עליו שירא אלהים הוא, מאז והלאה לא היה צריך לעבודה עוד, ונתבטל ממנו כל כח עבודה והסייעתות שלו שהיו לו עד אז, שבא אל השלימות על ידם. ואז מתה עליו שרה הנקראת אשת חיל, והוא כח התשוקה שנמצא באדם העולה למעלה מכפי כחו, בכדי שלא יכנס עוד בשום ספק^סדכמו שנתבאר לעיל פרשה זו אות א., כי קודם שיסגל אדם הון ממצות ופעולות טובות, אזי יוכל לכנוס בספק פן ירויח, אכן אחר השלמתו אזי לא יתכן שיכנס בספק להכניס רכוש רב באחריות אולי ירויח ואולי יפסיד. כמו אם יהיה לאדם דבר יקר, אזי אינו רוצה לעשות בה שום מסחר, וע"ז בכה אאע"ה על שאפס מאתו כח עבודה ולא יוכל מעתה להרויח, הן אמת שלא יפסיד אבל לא ירויח, מאחר שנשלם כבר במעשה העקידה^סהנתבאר עניינו בתפארת יוסף פרשת וילך ד"ה וילך [ב]: בכל אדם יש מעלה שיכול בכל פעם להוסיף ד"ת וכבוד שמים, וכמו שכתיב (תהילים ע״א:י״ד) ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך, אבל יש גריעות שביכולת ח"ו לפסוד ג"כ, אבל בעת שנשלם הגם שיש גריעות שאין ביכולת להוסיף עוד, אבל בזה יש יתרון ומעלה שאין ביכולת להפסיד., שעיקר השלמתו היה לו אז, שהעיר בזה החסד הראשון מבריאת העולם, שהיה בלי שום אתערותא דלתתא, רק השי"ת צוה ונבראו, כן סילק אברהם אבינו כל הנגיעות שהיו לו ליצחק מאהבת אב לבנו, ולא היה שום מניעה מצדו, עד שאף חשק להתפלל להשי"ת על זה לא בא בלבו, ומצדו כבר היה נשחט. רק השי"ת מצדו בחסדו אמר אליו, אל תשלח ידך אל הנער, בלי שום אתערותא דלתתא, ובזה הוא עיקר היקרות, כי דבר הבא לאדם מכח תפלתו, יוכל להיות שהישועה הוא מכח חוצפא כלפי שמיא דמהני, אבל הישועה הבאה לאדם בלי אתערותא דיליה, רק מחסדי השי"ת, זו היא ישועה ברורה ויקרה^סומבואר העניין בבית יעקב ויקרא פרשת תזריע אות כז: כי כן העמיד השי"ת בעולם, אף שיוכל להיות שלא ברצונו, מ"מ כשהאדם יתעקש ורוצה דווקא שיתן לו השי"ת זה, אז נותן לו הש"י, כי חוצפא מהני עיי"ש. ובעניננו מבואר בבית יעקב שמות פרשת תרומה אות לה: שנולד אברהם וכו', וכל הליכותיו היו לנגב וכו', דהיינו סילוק נגיעה, והלך בצמצום מאד, עד שהעלה גם את בנו שהיה חביב לו מכל, והיה כלו מבורר, שהיה ירא שמא נטל אותו ע"י חוצפא, כמו שבעוה"ז יש גוון שיכולים ליטול בע"כ של השי"ת, ואינו מרצון השי"ת. ע"כ הסכים והעלה אותו להקריבו, שאם הוא אינו מרצון השי"ת גם הוא אינו חפץ בו, והחזיר אותו להשי"ת. והאיר לו השי"ת שהוא מרצונו, ואמר לו אל תשלח ידך אל הנער, והשפיל השי"ת עצמו מכתרא לכתרא ומנזרא לנזרא עד אצלו, והראה לו שהוא לגמרי מרצונו ית', שלא מסר אותו להשי"ת בדרך אגב, רק בקביעות לעולמי עד וכו'.. לכן לא רצה השי"ת שיכניס אף זה בספק, לזה מתה שרה. וזה הוא הענין שפתיחת המדרש הוא (רבה חיי נח) זשה"כ יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה, כי עד שבא אברהם אבינו לעולם היו כל השפעות טובה כאדם שנוטל בחוצפא, אכן כאשר בא אברהם אבינו לעולם, הוא היה הראשון שהיה מפלס מעגלותיו וכלכל במשפט דבריו, ימיו היו תמימים, שהשי"ת השגיח על פעולותיו הטובים איך יתכללו בנחלה שלעולם תהיה:

ל״וויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. בזוה"ק (חיי קכג.) רבי יוסי פתח מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. האי קרא אוקמוהו חבריא דפרות אמרוהו, כמה דכתיב, וישרנה הפרות בדרך, מאי וישרנה דהוו אמרי שירתא חדתא, ומאי שירה אמרו מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה וכו' ואי תימא דאינהו מגרמייהו אמרי שירתא דא, הכי הוא ודאי דרזא עילאה איהו, אבל הני ארונא הוה על גבייהו וכיון דארונא אשתקיל עלייהו ושויוה לעילא אינון שרירו שירתא, דהא כיון דאתנטיל מנייהו ארונא הוו געאן כארח שאר פרות דעלמא ולא אמרו שירתא וכו' מזמור הא אוקימנא ואתמר ובכלא כתיב מזמור לדוד או לדוד מזמור והכא לא אמרו דוד כלל, אלא מזמור דרוח קודשא זמין לזמרא ליה לזמנא דיוקים קוב"ה לישראל מעפרא, וכדין שירו לה' שיר חדש כדין איהו חדש וכו'. א"ר חייא כתיב אין כל חדש תחת השמש, והכא שירתא דא איהי חדש ואיהי תחת השמש דהא תחות שמשא להוי. ומאי איהו דא סיהרא וכדין הוה חדש תחת השמש. מאי טעמא בגין כי נפלאות עשה ומאן אינון נפלאות האי דכתיב הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. הושיעה לו למאן להאי דרגא דאמר שירתא דא בגין דבהו אסתמיך בימינא ובשמאלא. הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. הושיעה לו ימינו ודאי לההוא דרגא דהיא מזמור אימתי בזמנא דיקומון מתי עלמא ויתערון מעפרא כדין יהא חדש מה דלא אתעביד בהאי עלמא. הענין בזה, כי חדשות אינו מכח המקבל רק מכח המשפיע, כמו הלבנה בעת שהיא בחסרונה ומקבלת אור מהשמש המשפיע בה אזי נקראת חדשה, ומתחדשת עוד יותר עד שעומדת על מלאותה, ואזי אין בהם עוד חדשות, מאחר שאינה מקבלת שפע משמשא המשפעת בה, ומאז תחסר משלימותה מעט מעט עד שלא נראית כלל^סזמבואר העניין בבית יעקב שמות פרשת בא אות לג.. וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קלח.) מזמור שירו לה' שיר חדש וכו' אלא ודאי חדש איהו וחדש לא אקרי אלא באתחדתותא דסיהרא, כד אתנהירת מן שמשא כדין איהו חדש ודא איהו שירו לה' שיר חדש. וכן הוא בכל פרט נפש ישראל, שאם יתחזק בעבודת השי"ת להתקרב אליו, אזי נשפע בו בכל פעם חשק והתחדשות מפני שקרוב הוא להמאציל שמצדו הוא רק חדשות, וכדכתיב (תהילים ל״ו:י׳) כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, אכן אחר השלמת האדם ורגילתו בד"ת אזי אין בו חדשות ומתיישן:

ל״זוזה הוא ענין תחיית המתים, שנשאר באדם הבלא דגרמי, כדאיתא בזוה"ק (שלח קסט), והוא מזה שנקבע בגוף האדם ד"ת אמיתיים כל חד כפום יסודא דיליה שקנה לעצמו ביגיע כפיו בעבודות וסבלנות, ובזה הכח יעורר אותו השי"ת לתחיה. כי כל פעולה ורצון ומחשבה טובה צפון וגנוז אצל השי"ת ולא יאבד שמץ מהם, וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קנ.) ולית רעותא טבא דיתאביד מקמי מלכא קדישא. ובזוה"ק (משפטים ק:) אפילו הבל דפומא אתר ודוכתא אית ליה וכו'. כי אם לא היה נשאר באדם כלל רשימה מיגיע כפיו, אזי לא היה נחשב לאדם שום חלק כלל בהתחיה רק כבריה חדשה, ועיקר היקרות מתחיית המתים הוא רק מה שהאדם יכיר את עצמו לעתיד שכבר היה בעולם קודם ששכב, ועתה הוסיף לקום ואינו בריה חדשה^סחמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע יצחק [ב]: וזה דאיתא בש"ס (סנהדרין צ"א.) לעתיד שיעמדו המתים יעמדו במומן ויתרפאו, שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החיה. כי זה יש להם אמונה שהשי"ת יכול לברוא תמיד יש מאין, וכמו שאנו אומרים המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ורק זאת שיאמינו שעיקר התחיה של עתיד יהיה מעבודה של עוה"ז, שמזה שהאדם הולך בעבודה בזה העולם מזה יהיה כח התחיה, זאת לא יאמינו. ולזה יראה להם השי"ת שיעמדו במומן ויתרפאו, כדי שיכירו שאינם בריאות חדשות, רק הכל מזה העולם. וכל כח התחיה הוא מעבודה של זה העולם. ועיין עוד שם שמיני עצרת ד"ה ביום השמיני [ג]. והרחבת העניין בסוד ישרים פרשת פרה אות ט, תפארת החנוכי על זוהר פרשת וישב (קפב.) ד"ה לעת. לעיל פרשת וירא אות כא ד"ה וזה הוא העניין.. אכן כ"ז הוא רק מצד המקבל, אבל מצד השי"ת המשפיע אין שום התיישנות כלל, וכדאיתא בש"ס (יבמות טז:) מי איכא זקנה קמיה רק מצד המקבל נמצא התיישנות. וזה נקרא תחת השמש, והוא הסיהרא שהוא רק מקבל משמשא^סטנתבאר בתפארת יוסף מסכת תענית (כח:) ד"ה רב: כל הטבע הוא רק מפאת התיישנות הנמצא בהבריאה, כדאיתא בש"ס (יבמות טז:) נער הייתי גם זקנתי שר העולם אמרו, היינו שכל התיישנות הוא רק מצד הבריאה, אבל כשמזדכך תפיסתו של אדם, מכיר שהכל הוא רק כחו ית'.. וזה הוא קושיית הזוה"ק, הא אין כל חדש תחת השמש והכא שירתא דא איהי חדש ואיהי תחת השמש, דהא תחות שמשא להוי ומאי איהו דא סיהרא וכדין הוה תחת השמש מאי טעמא. ומתרץ, בגין כי נפלאות עשה, שאז יעשה השי"ת נפלאות מה שלא נעשה בעוה"ז, ומאן אינון נפלאות האי דכתיב הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו וכו' דבהו אסתמיך ימינא ושמאלא. הושיעה לו ימינו, היינו שהשי"ת ישבר ויכלה אז כל המקטרגים, וזרוע קדשו היינו שמאלא, הרומז לפעולות אדם, ושניהם יצטרפו ויתחברו יחד, פעולות אדם עם פעולות השי"ת, מה שאין להבין זאת בהבנת עוה"ז. כי בעוה"ז הציב השי"ת שכל ימי חייו יסייע ויעזור למלאכת השי"ת ע"י עבודתו, וכענין דאיתא בש"ס (שבת פט) היה לך לעזרנו, ואחר שימות אזי אפס מאתו זה הכח מלסייע ולעזור למלאכת השי"ת כמו בחיים, ואף שבאמת אף זה הכח הוא רק מהשי"ת, אמנם השי"ת הציב לבוש כזה מנדיבת טובו וחסדו להניח מקום לאדם להתגדר בו. נמצא שכל כח התחדשות הוא מכח המשפיע ולא מכח המקבל, ולעתיד יתחברו ויצטרפו יחד פעולות אדם עם פעולות השי"ת, שאף בההרגל שישראל יהיו רגילין בד"ת, מכל מקום יהיו גם חדשות מה שאין להבין בעוה"ז. כי בעוה"ז הוא שדבר חדש אינו בהרגל, ומה שהוא בהרגל אינו חדש, יש מעלה בזה מה שאין בזה ובזה מה שאין בזה, חדש הוא חביב על האדם ואינו רגיל בה, והרגל הוא במעלה שאין אדם נכשל בו:

ל״חוכן הוא גם בד"ת בעוה"ז, שבעת שאדם משתדל לקנות ד"ת אזי יוכל להפסיד ולהרויח, ואחר שבא על שלימות ד"ת, אזי לא יוכל להפסיד ולא להרויח, ולעתיד יהיו אלו השנים יחד, וכדאיתא במדרש רבה (צו ט) לעתיד יביא הקב"ה רוח ארגוסטון שינשב רוח דרומית עם רוח צפונית יחד, משא"כ בזה העולם, שבזה העולם הוא בשעה שרוח דרומית מנשבת אין רוח צפונית מנשבת. והוא, כי דרום מורה לימינא שהוא מצד השי"ת, וצפון מורה על שמאלא פעולת אדם, ובעוה"ז נראים כהפכיים ומתנגדים זה לזה, בעת שפועל זה הכח לא יפעול זה הכח, ולעתיד יהיו שניהם יחד, וכדאיתא במדרש הנעלם (תולדות קלד:) הה"ד הדודאים נתנו ריח א"ר יצחק אל תקרי הדודאים אלא הדודים, זהו הגוף והנשמה בהם דודים ורעים זה עם זה^עעיין בתפארת החנוכי על זוהר פרשת תולדות במדרש הנעלם דף קלד: ד"ה הדודאים כל העניין שם.. ושם (בדף קלט.) ועתיד הקב"ה להתעורר רוח אחד לקיים הגוף שיהיה כלול מד' רוחות (ועיין זוהר ויחי דף רלה. וזהר נשא קל:) ואף שכל ההתחדשות הוא רק מהשי"ת, אכן מפני שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, לכן קורא השירה על שם האדם, שהם משוררים השיר חדש. כמו בהפרות פלשתים שטענו את הארון כתיב בהו וישרנה הפרות בדרך, ובאמת לא הם היו המשוררים רק מכח הארון הקודש אשר על העגלה, שמכיון שניטל הארון מעל העגלה אזי היו געאן כשאר פרות, מ"מ נקרא על שמם שהפרות אמרוהו, ונלמד מזה בקל וחומר שאין הקב"ה מקפח שכר נפש מישראל, לזה יקרא התחיה על שם האדם. וכמו שלעתיד ישבר השי"ת ויכלה כל המקטרגים ורק ימינו תושיע לו, כן היה כאן, כשנשבה הארון לארץ פלשתים ונתגברה הסט"א, אם היה חזרתו ע"י נצוח מלחמה היה נחשבת הישועה שמפעולת אדם נעשית, אכן עתה שנמסר בידם ונתנוהו תחת דגון אלהיהם, ושם הראה השי"ת נפלאותיו והושיעה לו ימינו ושבר כל המקטרגים ועבודה זרה שלהם, והארון חזר למקומו בין ישראל, והראה בזה שאמתת דברי תורה הם רק בישראל, בזה נראה שזה הכח הוא רק מהשי"ת המשפיע, וזה הוא המזמור שיר חדש. ועל זה אומר שם בזוה"ק שלא נאמר מזמור לדוד ולא לדוד מזמור, כי המזמר יהיה השי"ת, אכן מפני שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, לכן קורא השירה על שם האדם שהם ישוררו, כמו בפרות הפלשתים שטענו את הארון כתיב בהו וישרנה הפרות בדרך, ואף שהם לא היו המשוררים, כי כשלקחו מהם ארון הקודש היו צועקים כשאר פרות, ורק מכח קדושת הארון אשר על העגלה היו משוררים, מ"מ נקרא על שמם שהפרות אמרוהו, ונלמד מזה בקל וחומר שאין הקב"ה מקפח שכר נפש מישראל ויהיה נקרא התחיה על שמם. וזו הפתיחה הוא על ויהיו חיי שרה, שאז נשלמה בכל השלימות, ונקבעו בה הד"ת בקביעות. וזה הוא ויהיו שהיה לה הויה וקיום, ומזה הכח יהיה התחיה. וזה הוא כונת הזוה"ק (חיי קכג.) ויהיו חיי שרה דהוו ממש דאתבריאו ואתקיימו לעילא. ומיתת שרה היה אחר עקידת יצחק, שאז בא אברהם אבינו על שלימותו ולא נוסף לו עוד שום חדשות, לכן מתה שרה, כי עיקר התחדשות הוא בנוקבא, ועתה שנשלם נקח מאתו הנוקבא, והחיים שחי אאע"ה אחר זה היה מרזא דעתיקא קדישא מעין העתיד אחר שיברר השי"ת את כל ישראל^עאכמבואר לעיל פרשה זו אות א, בית יעקב הכולל פרשה זו ד"ה ויהיו [א].:

ל״טויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. הענין בזה, שכאשר רק נשלמה בכל השלימות הראוי עד שלא היה לה עוד שום עסק בעוה"ז, אפס ממנה כח החיים ולא רצתה לכנוס עוד בספיקות. וזה הוא שאומר כבוד אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה, חכמות נשים בנתה ביתה (משלי י״ד:א׳) שזו היא החכמה שנמצא בנשים, לשבת ביתה ולא לכנוס לספיקות בהרכוש שקבצה כבר ויש לה בידה, אף שתוכל גם להרויח, אך שנוח לה להיותה בטוחה בהקרן בלי הרוחה מהלכניס הקרן בספק שתוכל להפסיד אף הקרן. והדכר הוא בהיפך מזה שחפץ לכנוס בעסק, אף שיוכל להפסיד מה שיש לו בידו אבל יוכל להיות שירויח הון רב עד אין שיעור וגדולה, וזו המעלה ממעלת החכמה שנמצא בין הנשים, וכדאיתא במס' נדה (דף מה:) שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מן האיש, והזכר דרכו לכנוס ולאסוף, וכדאיתא יבמות (דף סה:) איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש^עבעיין במי השלוח ח"ב משלי (יד) ד"ה חכמות: חכמות נשים הוא מתינות וישוב הדעת שיהיה לו בכל דבר מעצור לרוחו, וזה הוא חכמה המתלבשת בבינה וכו'. וכדאיתא בגמ' (יבמות סה:) איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש שלא תרצה לכנוס באחריות סכנה, וזה דאיתא בגמ' (נדה מה:) מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש ובינה הוא כח המצמצם כדאיתא בזה"ק (בא מב:) וזה הוא בנתה ביתה היינו קנין קבוע בקדושה.. וזה הוא דאיתא בש"ס (מנחות לב.) תפלין שבלו מהו שיעשה מהן מזוזה, ומסקינן שם דאסור מפני שקדושת תפלין גדולה מקדושת מזוזה. והוא כענין דאיתא בזוה"ק (משפטים קיט:) ובהאר"י הק' (שער הכוונות תפילין, דרוש א) שהארבע פרשיות תפלין הם כנגד ארבעה אותיות מהשם הוי"ה, והשני פרשיות הכתובים גם במזוזה הם כנגד שני אותיות אחרונים ו"ק, שהם הנוקבא משני אותיות הראשונים י"ק כידוע^עגוכמבואר בשער ההקדמות בענין טו"ר סוד אחור באחור בסופו וזל"ק: וע"כ נצטווינו במצות המזוזה שהיא נוקבא דז"א העומדת שם בפתח ההוא וכו'.. י"ק מורה על כל הנשמה תהלל י"ה, שמאלו השני אותיות נתוסף ונתרבה הלול ושבח להשי"ת, והם ברזא דתפלין. והשני אותיות ו"ק מרמזים על מעשה ופעולת אדם נשלמים, שהשי"ת מסכים וחותם עליהם, ואלו הפעולות הם שלמים וקבועים בקביעות בלי הוספה. ולזה הוא קביעת מזוזה דרך ביאת אדם לבית, מפני שמרמזת על פעולות נגמרים ונשלמים, כמו כל התבואות שמתחייבים במעשר בגמר השלמתן כשרואים פני הבית. ועל זה מרמז גם החילוק מה שמזוזה צריכה שרטוט ותפלין אין צריכים שרטוט כדאיתא בש"ס (מנחות לב:). כי שרטוט מורה על סדר ושורה נאה, והוא כמו אדם העוסק בעסק ומשא ומתן באמצע, אזי אינו משגיח על סדר להניח המעות בסדר ושורה ולמנות ולספור כמה עולה הונו ורכושו להתרבות ולהתוסף, אכן אחר כלותו מסחרו, אזי מניח הונו בסדר ושורה למנות כמה עולה הונו כמה הרויח. וכן הוא החילוק שבין תפילין למזוזה. תפלין מרמזין על הוספה, לכן אין צריכין שרטוט, מאחר שלא נודע לו כמה הרויח. אבל מזוזה מורה על דבר נשלם, שכבר נודע לו מספרה, לכן צריכה שרטוט. וזה הוא ג"כ הענין שמצות תפלין הוא ביום, כי יום מורה על עת שאדם פועל ועוסק במסחרו לעשות מעשהו בדעת וחשבון, להרבות הון בקדושה כל שעה יותר, וכל החילוקים שבין תפלין למזוזה הם בנויים על זה היסוד והשורש:

מ׳ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. הענין שבמאה ועשרים כתיב שנה לשון פרטי ובשבע כתיב שנים לשון רבים. הוא כענין דאיתא בזוה"ק (חיי קכג.) מאה שנה כללא דכלא קב"ה דאתכליל מאתר עלאה סתימה דכל סתימין במאה ברזא דמאה ברכאן דכל יומא וכן עשרים שנה ובגין כך כתיב שנה רזא דיחודא. והוא, כי מנינא דאדם הוא רק עד עשרה ומעשרה ולעילא הוא רשות בפני עצמו, דכל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין לט.) וזה הוא שאומרים שלש קדושות קדוש קדוש קדוש, שהם שלשה מנינים עשרה ומאה ואלף, ולעומת זה היו בישראל שרי עשרות שרי מאות שרי אלפים. שרי עשרות היינו הנפש שמברר את עצמו בכל דבר ואינו משוקע בהטובה כאיש אחר, ומדוגל הוא במעשה מאיש אחר, והוא כנגד קדוש הראשון. ואח"ז הם שרי מאות, שזה מברר עצמו עוד יותר משרי עשרה והוא מקודש בשתי קדושות^עדוכמש"נ בלקוטי תורה פרשה זו וזל"ק: היא מאה, דהיינו בחינת כתר שבכתר, וכל מה שהוא יותר עליון, עולין חשבונו יותר למאות שגם הי' הכלולים בו, הם כלולים מי'.. ושרי חמשים נתבאר בענין ברכת המזון, ששרשם הוא בשרי מאות. ואח"ז הם שרי אלפים, שזה מברר את עצמו עוד יותר, ויש בו שלש קדושות. אכן כ"ז הוא רק מצד השי"ת, שברכה דקב"ה אלף, כדאיתא בזוה"ק (ויצא קסא.) ברכתא דלעילא לא פחות מאלף וכו', אבל פעולת אדם מצדו לא יגיעו רק עד עשרה, וכענין דאיתא בש"ס (ב"מ לח.) רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו, והוא שעד תשעה ניכר עוד שהוא מיגיע כפיו של אדם, ולמעלה מזה לא יגיעו פעולותיו. ולזה במאה ועשרים כתיב שנה, לשון פרטי, שהם מצד השי"ת והם ענין אחד. עשרים היינו שתי קומות, כמש"נ בענין סוכה. והוא כי בי עשרה שכינתא שריא, שניכר קדושת השי"ת בעולם. ועשרים הוא קדושה מופלגת שנדע שלא נדע והוא שתי קומות^עהנתבאר בבית יעקב ויקרא פרשת בחקתי אות פ: קוממיות היינו שני קומות. כי בעוה"ז הציב השי"ת, שרשות אדם עד עשרה, ולמעלה מעשרה אין רשות אדם שולט. ולמעלה מעשרים אין עין אדם שולטת. ולכן סוכה ומבוי שגבוהים מעשרים פסולים, לפי שאין עיני אדם שולטים שם כמ"ש (עירובין ב., סוכה ב.). וכן מבואר בבית יעקב הכולל חג הסוכות ד"ה בסכות [א]: והנה מה שנגבל בעשרים אמה, לפי שגבול בני אדם הוא עד עשרה, כמו דאיתא בגמרא (סוכה ה.) ולא עלו משה ואליהו למרום וכו', למטה מעשרה. וגם גבול השכינה עד עשרה, מעולם לא ירדה שכינה למטה וכו', למעלה מעשרה (שם). לפי שעיקר חיות האדם בעוה"ז שנברא נבדל מבוראו, עיקר חיותו שיוכל לומר כחי ועוצם ידי. וכאשר יתפשט האדם כחו עד עשרה, היינו שלא ימליך את הקב"ה, אז גם השי"ת יגביה מדותיו ויאמר כי אני אני הוא (האזינו לב). וזהו עשרים אמה, שהאדם הוא מובדל מהשי"ת. עיי"ש המשך הדברים. ועיין עוד הרחבת הדברים בסוד ישרים חג הסוכות אות טו באמצע העניין שם.. ובשבע כתיב שנים לשון רבים, שזה הוא מצד האדם, והם ברזא דסיהרא, שלפעמים היא נקודה חדא ופעמים מתרבה ומתגדלה, כן הם השבע מדות, פעמים הם נקודה חדא ופעמים הם מתרבים, כי אין צדיק בארץ שיעמוד תמיד בדרגא חדא בלי שינוי, רק פעמים יש לו ירידת הדרגין ופעמים מתעלה, לאו כל העתים שוות, לכן נאמר לשון רבים מפני שמתחלקים ומשתנים לפעמים^עועיין לקמן פרשה זו אות יב ובהערה עח שם מה שכתבנו בשם האריז"ל.:

מ״אויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. בזוה"ק (חיי קכב.) אינון חיין כלהו לעילא וכו' במאה ברזא דמאה ברכאן וכו'. והנה אאע"ה חי מאה ושבעים וחמש שנה. מאה היינו בירור האדם בשלימות וקב"ה אתכליל בהו, כי השי"ת הוא המשפיע לכל המקבלים, ובהמאה ברכאן דכל יומא נותנים עוז בהמשפיע להשפיע להמקבלים, וכענין דכתיב (תהילים ס״ח:ל״ה) תנו עוז לאלהים, שבירורי האדם מוסיפים אומץ בגבורה של מעלה. לזה אחר שנעשה אאע"ה בן מאה שנה ובירר את עצמו כל צרכו בעשר ספיראן, וכל ספירה כלולה מעשרה, אז ניתן לו מצות מילה, שבזה הראה לו השי"ת שכל הפעולות שעשה והאיר אותם יחיו לעולמי עד. ואח"ז התחיל השי"ת לברר לו כל הפעולות שעשה קודם דבור הראשון, טרם שנעשה בן שבעים וחמש שנה, כי מהדבור הראשון והלאה לא פעל שום דבר אם לא ראה בה מפורש רצון השי"ת. אכן קודם זה המאמר, בע"ה שנה הראשונות, שהיו ימים של מי יחוש, בירר אותם השי"ת אחר שנעשה בן מאה שנה, והע"ה שנה האחרונות הם חלוקים לשנים, בשלשים ושבע שנה הראשונות האיר לו השי"ת כל הע"ה שנה הראשונות, שאף בפעולת הגוף לא יצא חוץ מרצון השי"ת, ואז היה לו כל ההשלמה בעקידת יצחק, שאז נאמר לו לך אכול בשמחה לחמך וגו' כי כבר רצה האלהים את מעשיך כדאיתא במדרש (קהלת רבה ט). ובהשלשים ושבע שנה האחרונות שאחר העקידה, האיר לו השי"ת כל הדורות שיצאו ממנו עד אחר עבור ששת אלפים שנה, שכל יוצאי חלציו לא יצאו מרצון השי"ת. וכל זה האיר לו השי"ת בהל"ז שנה האחרונות, בכל יום האיר לו השי"ת דור עוד יותר. לזה בהשלשים ושבע שנה הראשונות שאחר המאה שנה, שהם היו חסרים לשלימותו, היה צריך לסיוע משרה אשתו שתהיה בחיים עוד עד שיבא אל השלימות, כי האשה נתנה לאדם לעזר, כדאיתא (בראשית ב׳:י״ח) אעשה לו עזר. ובשלשים ושבע שנים האחרונות, שמצדו כבר נשלם בכל שלימותו, רק שהשי"ת האיר לו אז באותן השנים הדורות הבאים אחריו, אזי לא היה צריך עוד לסיוע, לזה מתה שרה אחר העקידה, שעברו הל"ז שנים הראשונות^עזכמבואר לקמן פרשה זו אות יד.:

מ״בויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. בזוה"ק (חיי קכג.) ת"ח רזא דמלה מאי שנא בכלהו דאמר שנה שנה ובאינון שבע דאמר שנים וכו' מאה שנה כללא דכלא קב"ה דאתכליל מאתר עלאה וכו' ובגין כך כתיב שנה רזא דיחודא דלא אתפרש מחשבה ויובלא לעלמין. שבע שנים אלין אתפרשן ונפקאן מכללא סתימאה וכו'. הענין בזה הוא, כי מאה ועשרים הם קודם הפירוד, ממקום שזווגייהו תדיר, לכן כתיב שנה. ושבע הוא מנינא דעוה"ז, שמשם מתחיל הפירוד כענין דכתיב (בראשית ב) ומשם יפרד שהיקף שבעה הוא בעוה"ז^עחוכמבואר בשער מאמרי רשב"י לרבנו האריז"ל (פ' חיי שרה) בביאור מאמר זה בזוה"ק וזל"ק: הכתר כולל כל הי"ס, אשר כל אחד כלולה מעשר, סך הכל מאה, והוא נגד הכתר. ואבא ואימא הם נקראים עשרים שנה, כי כל אחד מהם כלול מי"ס שבו, הרי עשרים בין שניהם. וז"א ונוקבא שהם בחינת שבעה קצוות, הם נקראים שבע שנים. וכבר ביארתי במקום אחר, כי אריך אפין ואבא ואימא הם רחמים גמורים וכו'. ולכן אינו מזכיר בהם שנים בלשון רבים, אלא שנה בלשון יחיד וכו' אבל בז"א ונוקביה הזכיר שנים, בלשון רבים, לפי שמתפרשאן בדינא ורחמי עכל"ק. ועיין עץ החיים שער יד – שער אבא ואימא – פרק ז בסופו.. והוא כענין דאיתא במדרש רבה (נח לב) מצינו שאומרים מקצת שבחו של הקב"ה בפניו וכולו שלא בפניו. שלא בפניו אומרים הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, ובפניו אומרים מה נורא מעשיך. והענין בזה, שקודם כל פעולה שצריך אדם לקבל עליו עול מלכותא דלעילא, ויכיר אחדות השי"ת שאין שום כח בעולם ואין שום דבר מתנהג בעולם מבלעדי רצון השי"ת. ולזה בהשכמת הבוקר קודם כל פעולה, צריך לקבל כל אדם על עצמו עול מלכות שמים, ויאמר, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, שהוא יחודא עלאה בזווגייהו תדיר בלי הפסק, שיכיר האדם שאף בעוה"ז אין שום דבר מתנהג מבלעדי רצון השי"ת^עטכן ביאר בתפארת יוסף פרשת תבא ד"ה והיה [ב]: בזה שישראל מקבל עליו עול מלכות שמים בבוקר, ואומר שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד, בזה מברר עצמו שבכל עבודתו מכיר שמצד השי"ת אינו צריך להבריאה, והכל היה מצד טובו וחסדו אשר חפץ להיטיב לבריותיו.. אמנם בהיקף שבעה, היינו בהפעולה עצמה, שם נמצא פירוד, שנראה שבכח האדם לעשות ההיפך מרצון השי"ת, אזי אומרים, מה נורא מעשיך, שצריך אדם להתנהג ביראה ולא יעשה מה שאין בו רצון השי"ת. כי אם יאמר האדם כיון שאין שום דבר מתנהג מבלעדי רצון השי"ת, א"כ למה לו לאדם שיצמצם את עצמו בפעולותיו, יעשה מה שלבו חפץ. ע"ז אמרו בתנחומא (בראשית) קוצותיו תלתלים וכו' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, אם אתה עושה מד' ר' אתה מחריב את העולם. שבזה ההתפשטות עושה אדם מדלי"ת רי"ש ועובד לאל אחר, ולא ברצון השי"ת נעשה זאת, רק מכח עצמו, וזה נקרא בש"ס (סנהדרין ו:) בוצע ברך, שעושה ברכה על מה שגזל ואומר ברוך אתה ה' שנתת לי את זה, זה הוא מעלמא דפרודא. אמנם כ"ז הוא בזעירו דאפין, שהשי"ת הרכין עצמו בתפיסת הברואים, ובתפיסת אדם בהיקף שבעה שם נראה שיוכל אדם לעשות מדלי"ת רי"ש, אם לא יצמצם את עצמו לילך בהכרה של ה' אחד, לזה צריך לילך ביראה מה נורא מעשיך. אבל למעלה מזעיר אפין שם זוווגייהו תדיר (זוהר ויקרא ד.), ויש שם הכרה מפורשת שאין שום כח אחר ח"ו מבלעדי רצון השי"ת, רק ה' אחד העושה כל (וכמש"נ לעיל בפרשת בראשית אות ב' ד"ה וכן)^פעיין לעיל פרשה זו אות ג ד"ה ולזה השלימות בסופו ובהערה כב שם.:

מ״גותמת שרה בקרית ארבע היא חברון. בזוה"ק (חיי קכה.) בקרית ארבע היא חברון דאתחבר דוד מלכא באבהן וע"ד לא הוה מיתתה בידא אחרא אלא בקרית ארבע. הענין בזה, כדאיתא עוד בזוה"ק (קדושים פו.) לפני לא נוצר אל דא יעקב ואחרי לא יהיה דא דוד. לפני לא נוצר אל דא יעקב, היינו שלא חתם השי"ת על שום בריה קודם שנולדו הג' אבות הקדושים, שהם נקראים נקודה קדמאה, שהתחילו לעבוד את השי"ת בכל כחם, והיו מבררין ומצרפין את עצמן מצדם לעמוד הכן לישועת השי"ת, כענין שאנו מתפללין וטהר לבנו לעבדך באמת, עד שכל השתלשלות שלהם היתה ברורה ונקיה. ולזה הם נקראים בשם אבות, לפי שאין בכח שום אדם לברר ולקדש את עצמו עד שיגיע לעצם מדרגת יראתם, מפני שהם היו מבררים את עצמם במאד מאד, ואבות זכו לבניהם שלא יצרכו לבירורים גדולים ועצומים כאלה^פאכמו שנתבאר בתפארת יוסף מסכת תענית (טו.) ד"ה סדר: אמר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שעל ידי העבודה שישראל עובדים מגיעין לקדושת אבות. היינו שאברהם היה עובד את השי"ת במסירות הנפש, עד היכן שעקד את יצחק בנו והעלה אותו לשחוט, ואיתא במדרש (רבה וירא נו) שאחר הנסיון הזה ביקש אברהם אבינו ע"ה מהשי"ת שלא ינסה אותו עוד בנסיון כזה, היינו שביקש מהשי"ת שיקבע קדושת עבודה הזאת לדורות בלב כל ישראל, שלא יצטרכו לילך עוד בעבודה כזאת, רק שהשי"ת יחתום שקדושה זאת קבועה בלבם בלי שום עבודה, וכל אימת שילכו בעבודה, יעוררו קדושה זאת הקבועה בלבם מקדושת אבות.. ואחרי לא יהיה דא דוד, היינו שיהיה בו קביעות קדושה, עד שלא היה צריך בירורים כ"כ, ואף השלא מדעת שלו היה מלא קדושה, כענין דאיתא במדרש רבה (בחקתי לה) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מוליכות אותי לבית המדרש, היינו שאף הליכתו שלא מדעת היה מבורר ומכוון אל האמת. ולזה נקרא דהמע"ה בזוה"ק (ויחי רלג:) סיהרא דלית לה מגרמה כלום, שהשי"ת הסכים על כל פעולותיו שמאתו יצאו הדברים כבושים, והוא היה גמר השלימות מכל הענינים, ולא היה בו דבר שאין בו כבוד שמים, רק כל עניניו היו ברורים ונקיים. כמו מה שאדם אוכל ושותה לאחר ברכה, שמכיר שהשי"ת הוא בעל הטובה, וכענין דאיתא בש"ס (ברכות לה.) רבי לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה^פבכמבואר בתפארת יוסף פרשת כי תבא ד"ה כי תכלה: דהנה מי נקרא בעליה של הטובה, מי שמכיר שהטובה אינו שלו רק לד' הארץ ומלואה, וכדאיתא בש"ס (ברכות לד:) רבי לוי רמי כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, קודם ברכה היינו קודם שמוסר הטובה להשי"ת וזה נקרא קודם ברכה, אז הטובה אינו שלו רק לד' הארץ ומלואה, ואז הוא כמאמר הכתוב (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב נאום ד' צבאות, ולאחר ברכה היינו שמכיר שהטובה אינה שלו ומוסר הטובה להשי"ת, שזה נקרא אחר הברכה, אז אומר השי"ת והארץ נתן לבני אדם, היינו שיש להאדם חלק בהטובה ונקרא על שם האדם. ועיין עוד שם פ' אמור ד"ה שור, לקמן פ' ויגש אות ל.. ולזה היה חלקו של דהמע"ה מה שמצא מקום המקדש, וכדאיתא בש"ס (זבחים נד:) וילך דוד ושמואל וישבו בניות ברמה וכו' שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם, אמרי כתיב וקמת ועלית אל המקום מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל וכו' לא הוו ידעי דוכתיה היכא, אייתי ספר יהושע בכולהו כתיב וירד ועלה הגבול ותאר הגבול, בשבט בנימין ועלה כתיב וירד לא כתיב, אמרי ש"מ הכא הוא מקומו וכו', ועל דבר זה נתקנא דואג האדומי בדוד, כדכתיב כי קנאת ביתך אכלתני, וכתיב זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע וגו' אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' וגו'. ולזה אמרו בזוה"ק (וישלח קסח.) דוד מלכא לא הוה ליה חיים כלל, כי כל חיי עוה"ז הוא שאדם יאיר לעצמו בכח הבחירה שבו למאוס ברע ולבחור בטוב, ויזכה להוספת טובה ע"י עבודתו, ויישר עקימא בימי חייו בעוה"ז וימלא החסרון:

מ״דומקום המקדש מורה, שנמצא קדושה בקביעות גופן של ישראל, והמה מלאים ד"ת עד שאף הנאת הגוף שלהם מלא ד"ת^פגמבואר העניין בסוד ישרים הושענא רבה אות ו עיי"ש כל העניין. וכן מבואר בתפארת יוסף מסכת חגיגה (ג:) ד"ה איזהו: ביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, כי בית המקדש היה גבוה מכל העולם, כדאיתא בש"ס (זבחים נד:) וקמת ועלית וגו' (דברים יז) מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל וארץ ישראל גבוה מכל ארצות. וזה שהמקדש היה גבוה מכל העולם, מורה על הקדושה בקביעות שהוא כמו קדושת שבת שהוא קבוע וקיימא מצידו ית' וכו'. וקדושה דקבוע וקיימא רומז על הקדושה שקבע השי"ת בישראל ובחר בהם אף טרם עבודתם. ומקום המקדש שהיה גבוה מכל העולם רומז על זאת הקדושה שהוא בקביעות גבי ישראל גם טרם עבודתם.. וזה האור גדול מהאור שאדם מאיר לעצמו, כי זה האור קבוע וקיימא כגוונא דקדושת שבת, ואור הבא מצד האדם הוא כגוונא דקדושת יום טוב, לזה מתבטל האור הבא מצד האדם נגד האור הגדול הזה כהתבטלות כל דבר קטן לפני דבר גדול, לזה לא הוה ליה לדוד חיים כלל בעוה"ז, מאחר שהיה בו קדושה בקביעות מהתולדה, ונולד שלם בכל השלימות, ולא היה לפניו שום עקימין שיצרך לישר אותן בעוה"ז, ואז אין להנשמה שום שייכות להבראות בעוה"ז. וכדאיתא במדרש (ילקוט שמעוני פ' בראשית רמז מא) שהראה הקב"ה לאדם הראשון את דוד המלך חקוקים לו שלש שעות חיים ונתן לו שבעים שנה משנותיו שיחיה ויהיה מזמר לפני הקב"ה. כי שורש החיים של דוד המלך ע"ה היה רק ההכרה שהכל מהשי"ת, ולזה נברא לגלות הכתוב האחרון שבתהלים, כל הנשמה תהלל יה, וכמו שנתבאר במדרש (בראשית רבה פרשה יד) על כל נשימה ונשימה צריך להלל, ולזה היו חקוקים לו שלש שעות. והכוונה בזה הוא, כדאיתא, דלתפלה צריך שלש שעות אחת קודם התפלה ואחת לתפלה ואחת אחר התפלה. וחלקו היה מציאת מקום המקדש, ובהיות מקום המקדש תחת יד ארונה היבוסי לא היה לו שום קנין בקדושת המקום, מאחר שלא היה לו שום הכרה להפריש בין זה המקום המלא קדושה בקביעות לבין מקום אחר, לפי שלא היה לו שום תפיסה בפנימיות זה המקום, והקנין שיש לאדם בדבר הוא רק כפי הידיעה והתפיסה שיש לו בה^פדלעיל פרשה זו אות ו ד"ה ובתנחומא.. לא כן שידע מהות הענין דוקא, רק שידע שנמצא בגניזו בטמירו גודל יקרות, ויתן דעתו לשמרה, כמו שאדם נותן דעת לשמור אבנים יקרות וסגולת מלכים, אז יגדל קניניו בה. וכמו שישראל אומרים (בסדר התפילה) אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו וכו' באהבה בכל יום שמע ישראל וגו' ה' אחד, אף שאין להם ידיעה במהות הענין בתפיסת שכלם, כי עד כמה יעלה תפיסת אדם להשיג. אמנם מאחר שיודעים שיש בזה בגניזו גודל יקרות, עד ששמח בזה יותר מעל כל הון ורכוש שבעולם, ונותן דעתו עליה לשמרה יותר משמירת כסף וזהב וסגולת מלכים, לזה יש לישראל חלק וקנין בגוף הדבר^פהכמו שכתב בבית יעקב ויקרא פרשת צו אות טז: ולזה הוא העצה, שיכוון אדם בעת עשית המצוה, שבאמת יקרה היא מפנינים וכל חפציו לא ישוו בה, ואף שאחר כל זה אין לו בה השגה ותפיסה להבינה, אכן עכ"ז יש לו בה קנין, מפני גודל אמונתו, שמאמין שיש בזה יקר מפנינים. כמו, אם ידע אדם על חתיכה שבידו שהוא של זהב, ואף אם לא ידע ערכה ומחירה, עכ"ז יהיה לו בה קנין זהב. כמו בענין שמע ישראל שקורא האדם, אף כי לפי עומק כוונת המסירות נפש בזה וסודו אינו יכול להגיע בתפיסתו, אכן יען ששומר זאת כבבת עינו בבוקר ובערב, ויודע שיש בזה האמונה שמתקשר בזה בהשי"ת, לכן יש לו קנין גמור בזה.. וכן דהמע"ה שהיה לו ידיעה ביקרות הפנימיות שנמצא במקום המקדש, לזה היה לו קנין בגוף המקום. אבל ארונה, שלא היה לו שום תפיסה בפנימיות שנמצא במקום המקדש, לזה לא היה לו קנין רק בהלבוש ממקום המקדש:

מ״הוכן עפרון החתי שלא היה לו שום ידיעה בפנימיות האור הגנוז בשדה המכפלה, ממילא לא היה לו קנין רק בהלבוש. אבל עיקר הבעלים בגוף המקום הם אברהם אבינו ע"ה בשדה המכפלה, ודהמע"ה בגורן ארונה שהוא מקום המקדש, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכז:) לית מלה אתגליא אלא למאריה. והחיים שחי דהמע"ה בעוה"ז היה מה שנתן לו אדם הראשון שבעים שנה מחייו, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קסח.) ובמדרש רבה (נשא יד). ואותן השבעים שנה היו ממבחר שנותיו מנפיחת הרוח חיים שהשי"ת נפח בו כדכתיב (בראשית ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים, ואז לא עקם שום אדם עוד שהוא יצטרך לישרא עקימא, מאחר שהוא היה הראשון מהבריאה, וחייו היו מבוררים בתכלית השלימות עוד קודם שבא לעוה"ז^פומבואר בתפארת החנוכי על זהר פרשת וישלח (קסח.): ר' שמעון אמר הא אתמר דדוד מלכא עד לא הוה לא הוו ליה חיים כלל, בר דאדם קדמאה יהיב ליה שבעין שנין מדיליה וכו'. וכמו שביאר כאאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה שאדם נתן לדוד המלך ע"ה המובחר משנותיו. כי אדה"ר אמר טוב להודות לה', אבל לא היה יכול להודות. היינו להתבטל במציאות ממש מלפני כבוד שמים, אף שהיה יודע בעומק, אבל הגוף לא היה מסכים לזה. וכדאיתא במדרש שוחר טוב (מזמור צב) אמרו לו לאדה"ר מי גרם לך המיתה אמר להם אני הוא שגרמתי לעצמי וכו'. ולא אמר אתמול הייתי מוטל גולם לפניך, מאין היה בי כח לעבור רצונך (הרי שבדעתו הכיר בטוב שטוב להודות) אכן כל זה הבין רק בדעתו, אבל השורש מזה היה רק בדוד המלך ע"ה שאמר ולבי חלל בקרבי. וכדאיתא בזוה"ק פנחס (רכז:) דוד אעבר ליה מלביה וקטיל ליה {העביר היצר הרע מלבו והרגו} הה"ד ולבי חלל בקרבי וכו'. לעיל פ' בראשית אות סה ד"ה ולפני., וכענין דאיתא בש"ס (ר"ה יא.) שהברואים הראשונים לדעתן נבראו לצביונם נבראו, שהשי"ת נמלך בהם מתחלה אם רוצים להבראות בעוה"ז ואמרו הן, מפני שהיו בטוחים שלא יפסד מקדושתו כלל, מאחר שזה הוא רצון השי"ת שיבראו בעוה"ז והוא חפץ רק להיטיב^פזמבואר העניין לקמן פרשת ויגש אות יב ד"ה ויאמר אבינו, אות טו ד"ה וזו הטענה. עיי"ש היטב אריכות הדברים.. וזה החיים הוא מרזא דדכורא מעתיקא קדישא ששם אין שום נפקא מינה במעשה בני אדם. ומזה החיים שהוא קדושת קביע וקיימא, ניתן לדהמע"ה, שזה החיים יוכל אדם לחיות בעוה"ז אף אחר תכלית שלימותו, ויש בזה עומק עמוק שלא יוכל אדם לבוא על זה העומק, אכן אם יהיה מתחלה בעוה"ז. ובאותן השבעים שנה שאדה"ר נתן לדהמע"ה תיקן את החטא של אדה"ר. והענין שאמרו בזוה"ק (שם) שהשבעים שנה הם ממה שנתנו לו האבות מחייהם, היינו שהוכרח להתקשר בהאבות הקדושים שיושפע לו מכח עבודתם. ולזה בראשית מלכות דהמע"ה מלך בחברון, ששם הוא מקום האבות הקדושים. וזה רומז דוד מלכא דאתחבר באבהן, שהאבות הם מרכבה לשלש אותיות השרשיות של שם הוי"ה, ודוד הוא מרכבה לה' תתאה שהיא כפולה^פחכדאיתא בזוהר הקדוש ויחי (רמח:): דתנינן, אבהן אינון רתיכא {מרכבה} קדישא ורתיכא לאו פחות מארבע. ותנינן, קודשא בריך הוא אחבר למלכא דוד בהדייהו, ואתעבידו רתיכא שלימתא וכו'., וכמו שמתבאר לקמן (ענין טו, טז, יז):

מ״ווענין מערת המכפלה הוא כדאיתא בזוה"ק (חיי קכח:) חייך לאו שדה היא מכפלה ולא מערתא היא מכפלה וכו' מאן מכפלה ה' דבשמא קדישא דאיהי מכפלה וכו'. והוא, כי מערת המכפלה מורה על האור הבא מצד השי"ת, שהשי"ת יאיר ויחיה אף פעולת הגוף, וזה האור יקר במעלה מהאור שאדם מאיר לעצמו, וכענין דאיתא במדרש רבה (חיי נח) כל מי שהוא קבור בתוכה בטוח ששכרו כפול ומכופל. וע"ז מרמזין ההי"ן דבשמא קדישא, ה' אחרונה מרמז על עבודה וכחות הגוף, וה' הראשונה מרמז על האור הבא מצד השי"ת. ומקומה הוא על פני ממרא, שהוא אחד מהשלשה יועצים שהיה לאאע"ה, והוא נתן לו עצה על המילה. ולא רק לאברהם אבינו אך לכל פרט אדם נמצא בחינת אלו השלשה יועצים, כי אין תורתנו הקדושה מדברת לפי שעה. אכן, כמו שעיקר הד"ת המה נצחיים, כן כל הספורי מעשיות הבאים בתורתנו הקדושה הם למוד נצחיי לכל פרט אדם לעיקר החיים. והוא, כי נמצא בכל אדם שלש דעות. אשכול, מורה על הדעה שבאדם המלמדתו לקבל כל הדברים בתוך הגוף ומבטת אף במה שהוא רק לפי שעה. ענר, מורה על הדעה שנמצא באדם לבחור במה שהוא טוב לכל הגוף, ואלו השנים לא הניחו את אברהם אבינו שימול את עצמו. ממרא, מורה על הדעה שנמצא באדם המיעצתו היפך מאלו השנים, שכל מבטה ורצונה הוא לבחור במה שהשי"ת חפץ ולא במה שיהיה טוב לגופו של אדם. וזה נקרא ממרא, שממרא ומסרב בעניני עוה"ז, במקום שיראה להיכן רצון השי"ת נוטה, אז מסרב במה שיוטב להגוף, ואינו חפץ בזה רק במה שהשי"ת חפץ, ואף שיש לו סבלנות לפי שעה. וזו הנקודה היא אשר נתנה עצה לאברהם אבינו על המילה^פטלעיל פרשת וירא אות טו עיי"ש.. ומערת המכפלה הוא מנגד לממרא, שמתנגדת לזו הנקודה המכונה בשם ממרא. כי מערת המכפלה היינו שנתכפלה כל ארץ ישראל תחת זה המקום, שהוא השורש וכלל הנקודה העולה מזה. וכן בכל מקום שאמרו חכז"ל שנתכפלה ארץ ישראל תחת מקום פרטי מורה ע"ז, שזה המקום הוא הכלל והשורש העולה מכל הארץ. וארץ ישראל מרמז על עבודה, שזה הוא עיקר החיים בעוה"ז, מה שאדם מאיר לעצמו להבין ולהשכיל ולהרגיש טעמי המצות^צעיין העניין בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה וידעת היום ושם נתבאר כולו., וכענין דאיתא בש"ס (פסחים סח:) שרב יוסף אמר אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. ומערת המכפלה שכל א"י נתכפלה תחתיה, מרמז שהכל נכפל תחת השי"ת ועתיד להתברר, שכל הפעולות שנעשו בעולם לא היו מכח אדם, אך השי"ת הוא אשר נתן כח באדם לעשות מעשהו, ואף פעולות הגוף יאירו באור, ואז יוכל להתחבר אף הפשוט שבישראל שעשה רק מצוה גולמית כוון בזה המעשה לרצון השי"ת כגדול שבישראל^צאכמו שביאר במי השלוח ח"ב פרשת משפטים ד"ה ויקח ספר הברית: באמת כל עניני תורה ומצות אין דעת האדם משגת לעומק הכונה, כי באם היה יכול האדם להשיג עומק השורש אזי היה די בכונה לבד בלי פעולה, אכן לפי שאין דעת האדם משגת, לכן צריך האדם לפעולות שעל ידם יגמור עומק האור בלב האדם שאף שלא מדעתו נקבע אח"כ בו קדושה. עיין עוד שם מסכת סוכה (ו:) ד"ה תנו רבנן.. וזהו מתנגד לממרא, שרומז לעובדי הש"י המאירים לעצמם בכח עבודתן. וע"ז אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ב׳:ט״ו) כמקרה הכסיל גם אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יותר. וכן כוון ע"ז באמרו (שם ז) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, שדרשו בש"ס (נדה ט.) שזה מדבר בטעמי המצות. ובטח ידע שלמה המלך ע"ה כל טעמי המצות, אכן כוונתו היה על אחר הבירור שיהיה לעתיד. ועל זה איתא (אבות פ"ד מי"ז) יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. וזה הוא הענין כאן אחר עקידת יצחק, שחתם השי"ת על אאע"ה שכל פעולותיו אף מה שעשה שלא מדעת כוון לרצון השי"ת, אז נטלה ממנו הסייעתא והעזר שניתן לו בעוה"ז. כי אשה רומז לסייעתא ועזר שניתן לו לאדם בעוה"ז, שתעזרהו לצאת ולבא לדרגין עלאין. אבל אחר שנשלם אברהם אבינו ולא היה יכול עוד לצאת ולבא, אז מתה שרה, והחיים שחי אברהם ע"ה אחר זה היה מסטרא דדכורא כחייו של דהמע"ה, ובהשבעים שנה שנתן אדה"ר לדהמע"ה תיקן דה"מ את חטא אדה"ר^צבומבואר זאת בשער מאמרי רז"ל להאריז"ל (בסופו קודם הפירוש לפרקי אבות) וזל"ק: למה נתן לו חיים, ולא הניח אותו שיהיה נפל, הטעם הוא, בעבור שעיקר תקנתו היה בדוד וכו'. הנה לתקן לגמרי מהקללה שנתקלל מפי הקב"ה, שאמר לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. כי בגלגול דוד המלך נאמר בו, דוד מלך ישראל חי וקים, כנגד ב' מיתות, נאמר לו ב' ברכות, חי וקים., ובראשית ממלכת דוד מלך בחברון ששם התקשר בהאבות הקדושים, שנשפע לו מכח עבודתם, ועל יד זה זכה למלוכה:

מ״זויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה. איתא במדרש רבה (חיי נח) מהיכן בא מהר המוריה ומתה שרה מאותה צער. והענין בזה הוא, שאחר העקידה הבטיח לו השי"ת שלא ינסה אותו עוד, וזה הנסיון היה גמר השלמתו, שלא יכנס עוד בשום ענין לקנות קנין חדש, ולזה מתה שרה אז מפני שלא היה לו שום צורך עוד לאשה. כי אשה מורה על השלמת דבר, ומאחר שאברהם היה נשלם בכל לכן מתה שרה אשתו. וכענין דאיתא בזוה"ק (חיי קכה.) כד יומי דבר נש אתקיימו בדרגין עלאין אתקיים ב"נ בעלמא. כיון דלא אתקיים בדרגין עלאין נפקי ונחתי לתתא עד דקריבו להאי דרגא דמותא שריא ביה. כי הנוקבא הוא כמו הסיהרא, שבחצי חודש הראשון מתגברת והולכת עד שעומדת על מילואה, ומאז ועד הסוף החודש מתמעטת והולכת, וכדאיתא בזוה"ק (מקץ קצו:) בכחך דא היא אשה דקאמרון דאיהי חילא לאתתקפא בה בעלמא דין ובעלמא דאתי ובעי ב"נ למזכי בה בהאי עלמא בהאי חילא בגין דיתתקף בה בההוא עלמא. ולזה, כאשר בא אאע"ה על גמר שלימותו מתה שרה. ואברהם שהוא הדכר הוא כמו השמשא, שכתוב בה (תהילים ק״ד:י״ט) שמש ידע מבואו, שלהדכר יש לו חיים גבוהים יותר, לזה נשאר עוד אברהם בחיים אף אחר השלימות:

מ״חשדה המכפלה אשר על פני ממרא. איתא ע"ז בזוה"ק (חיי קכח:) רבי אלעזר שאיל לרבי שמעון אבוי אמר האי מערתא לאו איהו כפילתא וכו' אבל ודאי חייך לאו מערתא איהו מכפלה ולאו שדה אקרי מכפלה וכו' מאן מכפלה ה' דבשמא קדישא דאיהי מכפלה וכו'. הענין בזה, דהנה י' דבשמא קדישא רומז לספירת חכמה. ה' ראשונה רומז לספירת בינה ואתקריאת כפילא. ו' רומז לתפארת. ה' אחרונה רומז למלכות, ואתקריאת קלישא, וממנה נקח כל עבודות האדם דינא דמלכותא, והיא ברזא דמלכות שמים דלית לה עיינין (זוה"ק משפטים צה.). כי לפעמים נראה שפעולת זה האדם אין להם מקום כלל, ובאמת כל עיקר שכר האדם הוא רק מאלו הפעולות, שאין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם (גיטין מג.) ומפני שאדם זה סבל מפעולות כאלה, לכן יקבל שכר עליהם. כי לעתיד אחר הבירור תאיר ה' ראשונה הרומזת לבינה, דמינה דינין מתערין, כדאיתא בזוה"ק (אחרי סה.), וע"ז לא יבא האדם בלתי דרך שכחה והסתרה, כמו שמצינו בש"ס (מגילה יב.) מדקאמר בינותי מכלל דטעה. אכן עתה קודם הבירור, כשיאונה לאדם פעולה כזו יסבול מאד מזה, מאחר שלעין נראה שלא טוב עשה מאחר שהיא דרך כשלון^צגומבואר על זה בסוד ישרים ערב יום כפור אות לט: כי אחר תשובה מנהיר השי"ת, שממני יצאו הדברים כבושים, שיתרחק לעבור דרך אותו כשלון, כי אין אדם עומד על דברי תורה אלא א"כ נכשל בהם, ואם לא היה עובר מקודם דרך זה הכשלון, לא היה לו יתכן כלל להגיע להכרה יקרה כמו שיש לו עכשיו. ומוסיף על זה בתפארת יוסף מס' מגילה (ט:) ד"ה ואף: הענין הוא כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, אשר יש לאדם לפעמים פעולות כאלה אשר אינו רואה הכבוד שמים מאלו הפעולות, עד היכן שנדמה לו שבאותן הפעולות עשה ההיפך לגמרי ח"ו מרצון השי"ת. ואח"כ כשאדם עושה תשובה מאהבה, ומתפלל וצועק מעומק לבו להשי"ת, אז מאיר לו השי"ת שמעולם לא נעתק ח"ו מרצון השי"ת אפילו כחוט השערה. ועל אלו הפעולות מאיר השי"ת לאדם הזה, שהיה מן אלו הדברים שאין אדם עומד עליהם אלא א"כ נכשל בהם, והיינו מחמת שהשי"ת רצה ליתן לו דברי תורה ולא היה ביכולת האדם לבוא על אלו הדברי תורה מחמת גודל עמקות שיש בהם, ומאיר השי"ת להאדם שלא היה יכול לעמוד עליהם רק על ידי כשלון, ומהצעקה של הכשלון אחר התשובה בא על אלו הדברי תורה. לעיל פרשת נח אות ה, לקמן פ' ויגש אות ד.. והוא משעה שהטעה הנחש את חוה, שאדם וחוה הם כנגד ו"ק^צדוכדאיתא בכתבי האריז"ל בשער הפסוקים פרשת בראשית סימן ג ד"ה ויקרא וזל"ק: למה שידעת, כי זעיר אפין ונוקביה הם אדם וחוה, ונודע כי ב' אותיות י"ה הם באבא ואימא, וב' אותיות אחרונות של ההוי"ה ו"ה הם מזעיר ואילך וכו'. וכן מבואר בלקוטי תורה בראשית על פסוק ויקרא האדם שם אשתו חוה.. ומזה נמצא מיחושים באדם, פן עשותו זו הפעולה נצמחה מהסתת הנחש ולא מה' אחרונה דבשמא קדישא, מפני שבעוה"ז הוא אילנא דספיקא שולט ורגליה יורדות מות, ולזה ניתן עבודה לאדם, שע"י עבודה יברר כל אדם את מעשיו לפי כחו בעוה"ז, ולעתיד יברר השי"ת לטוב את כל פעולות ישראל שברצונו נעשו, כי השי"ת חושב מחשבות לבלתי ידח מישראל שום נדח. ואף שאמרו בש"ס (ב"ק נ.) כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו מעיו, אכן השי"ת יברר לעין כל שבדין הוא שאין בפעולותיהן של ישראל שום חטא כלל, שיש לו להשי"ת כל העצות האיך לזכות את ישראל, כדכתיב (תהילים ק״ל:ז׳-ח׳) והרבה עמו פדות והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו^צהכמו שביאר במי השלוח ח"ב פרשת וארא ד"ה והפליתי [א]: והפליתי ביום ההוא שלעתיד הקב"ה ילמד זכות על ישראל ויגלה מפורש שלא נמצא בלב ישראל שום מחשבות און. וזה הפלאת זכות יהיה ממקור הרחמים שנקרא פדיון וכו'. היינו שפדיה רומז שאפילו אם מצד משפט מגיע עונש, אכן השי"ת יש לו עצות כמו שכתיב (ישעיהו מ״ג:ד׳) ואתן אדם תחתיך, וזה שכתיב (תהילים ק״ל:ז׳-ח׳) והרבה עמו פדות והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו. וזה הפדיון הוא למעלה מכל סדר ההנהגה והמציאות., וכמו שתיקנו (בנוסח התפלה) ורב להושיע. ואז כאשר יברר השי"ת בבירור מפורש את כל זה, יהיה בדין שיתן לישראל שכר כפול ומכופל, מאחר שסבל בכפל הצטער כ"כ בעשותו זאת, מפני שנדמה לו שחטא לנגד השי"ת ונשבר לבו בקרבו, עד שנעלם ממנו גם התיקון גם השכר המוכן להנתן לו בעד זאת, לכן משנה יירשו וכענין דכתיב (ישעיהו ס״א:ז׳) תחת בשתכם משנה וכלמה ירנו חלקם לכן בארצם משנה יירשו:

מ״טולזה הוא הדין שהגנב משלם כפל וגזלן אינו משלם רק הקרן. כי בגזלן יש לבעלים עוד תקוה אולי ישיב לו הגזלן החפץ שגזל ממנו, מאחר שיודע היכן הוא החפץ שלו. אבל בגנב לא נשאר לבעלים שום תקוה, מאחר שלא ידע מי לקח ממנו החפץ שלו, שאז יעלה על לבו פן הוא מהשי"ת, מפני שאין לו שייכות לזה החפץ בשורש עד שהתייאש לגמרי ממנה. לכן כאשר ימצא הגנב ישלם שנים, אחת לקרן ככל גזל ואחת לכפל, שצריך לברר את עצמו, כי כל דברי עוה"ז הם כגלגל החוזר בעולם מעשיר לזה ומוריד לזה, שלפעמים הוא שהחפץ שיש לחבירו שייכות אליו ולא לחבירו, ובפרט כשיש לו עוד חשק לזה החפץ, משמע מזה שיש לו שייכות לזה החפץ. אכן לא בזה בחר השי"ת שיגנוב מחבירו ויבחר בזה החפץ רק בדברים ברורים ונקיים, שיברר את עצמו בלא תחמוד, לכן צריך הגנב לשלם שנים לרעהו, חלק אחד יותר מהקרן, שבזה מראה לבעלים טובת עין, שלא יהיו לו שום מיחושים אולי אין לו שייכות לזה החפץ בשורש, כי להגנב אין שייכות באמת להחפץ רק לו. וזה הוא ג"כ הענין שהבכור נוטל פי שנים, מפני שהטפה הראשונה יוצאה מן האדם בגודל זרם הסתרה ושכחה, ונעלם מהאדם אם נמצא קדושה בו וסובל מאד מזה, לכן הנפש שיולד מזה יהיה בו קדושה בכפלים^צונתבאר בתפארת יוסף פרשת במדבר ד"ה קח את הלוים: ביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, דהנה בעת הולדת הבכור שם יש ביותר התגברות התאוה, כי בעת ההולדה שם אין אדם יכול לברר עצמו עד גמר הבירור, וכדאיתא במדרש (רבה תזריע יד) אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה בו צד אחד מעון, כי בגמר ההולדה אפס ממנו כח הבחירה, ואין יכול לומר שם זכיתי לבי. וביותר בעת הולדת הבכור, שם אין ביכולת האדם לברר עצמו עד הבירור, וממילא יש בו גודל תקיפות, מאחר שהניח השי"ת מקום כזה אשר אין ביד האדם לברר עצמו שם, מסתמא יש שם כחות גדולות.. ולזה כשנעלם יוסף הצדיק מיעקב אביו החזיר לו הש"י בכפלים, שהוליד שני שבטים במצרים. שהיה נעלם מתחלה מיעקב אבינו ע"ה ונסתרה מעיניו ישועתו זאת^צזכמבואר בסוד ישרים פורים אות כב וזה לשונו בתוך הדברים: בעת שהשי"ת מושיע ומחזיר את האור, מחזיר כפלים לתושיה, כמו שביאר אזמו"ר הגה"ק זצלל"ה, שע"י זה שנעלם יוסף הצדיק, החזיר לו השי"ת ליעקב אבינו כפליים לתושיה יוסף הצדיק עם שני השבטים אפרים ומנשה., וכמו ששלח לו יוסף העגלות, שדרשו, שרמז לו בזה על שפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה, שזה רומז על גודל הסתרה לא נודע מי הכהו (וכמש"נ במקומו פרשת וישב אות כז):

נ׳ועל זה רומז כפל ההי"ן דשמא קדישא, היינו שאחר שיעבור האדם את גודל ההסתר ושכחה ויסבול מאד מכל זה, אזי ינתן לו שכרו בכפלים. לכן אבותינו הקדושים שהיו מבררין את עצמם בכל הפעולות לפי כחן, והיה להם גודל סבלנות וצמצומים, לכן הסכים השי"ת על כל אשר פעלו שטוב הוא, ואף שאם ירצה השי"ת לדקדק עמהן ימצא גם עליהם, כי מי יאמר זכיתי לבי. אמנם מאחר שהם עשו כפי כחן, הסכים עליהם השי"ת, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו^צחכמו שביאר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה כל האזרח: שהאבות היו עובדים כ"כ להשי"ת, עד שהשי"ת חתם עליהם שהם נמשכים אחר רצון השי"ת תמיד.. ולזה נקברו במערת המכפלה, שה' ראשונה האירה בה' אחרונה, שזה רומז שיהיה להם שכר כפול. וכדאיתא במדרש רבה (חיי נח) שכל מי שהוא קבור בה בטוח ששכרו כפול ומכופל. והיכן הוא זה המקום, על פני ממרא, למי שמסרב וממאן בכל טובות עוה"ז שמתנגדים לכבוד שמים, הוא מצמצם את עצמו בהם כפי כחו^צטלעיל פרשת וירא אות טו עיי"ש., אזי מאיר לו השי"ת ה' ראשונה בה' אחרונה. וזה הוא דאיתא בש"ס (ברכות ח.) לעת מצוא זו תורה וכו' זו אשה וכו' זו מיתה וכו'. כל אלו מרמזים במקום שאדם נכנס לספיקות ומוסר עצמו לזולתו ואינו יודע בעצמו איך יתראה^קעיין מי השלוח ח"א פרשת חיי ד"ה ויהיו [א]. נתבאר כל זה לעיל במאמרים ראשונים בפרשה זו.. חד אמר זו תורה, היינו שעיקר ד"ת הם כשמוציאם בפה ולא בשעה שהם במחשבה, שכן אין מברכין על ד"ת שבמחשבה (שו"ע אורח חיים סימן מ"ז ס"ד) וכשמוציא הד"ת מפיו ומוסר אותם לזולתו, אזי לא יוכל לידע איך יתראו. וחד אמר זו אשה, שבזה נכנס לספיקות שאינו יודע איך יתראו הולדות אשר יוליד ממנה. וח"א זו מיתה, היינו שלפעמים עושה אדם פעולה ונדמה לו שנכשל בזה עד שאין לו עוד תקוה ותקנה, לזה כשיתברר כ"ז יהיה לאדם שכר כפול ומכופל בטובה, וע"ז מרמז אות ו' דבשמא קדישא, שע"י תשובה שישוב האדם ויברר עסקיו יהיה שכרו כפול, ואז לא יצטרך האדם עוד לצמצומים^קאבית יעקב הכולל פרשת חיי ד"ה ויתן לי.. וזה הוא דאיתא (ספרא בחקותי) ואולך אתכם קוממיות אטייל עמכם בגן עדן שמא תאמרו שלא יהיה לכם דרך ארץ תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים (סנהדרין ק.) קוממיות היינו שתי קומות, והוא שאז לא יצטרכו עוד לצמצם את עצמם לדרך ארץ, כי יהיה קבוע בהם בתמידות, וזשה"כ והייתי לכם לאלהים (וכמו שמבואר בפ' בחקותי)^קבנתבאר בבית יעקב ויקרא פרשת בחקתי אות פ: כאן מבטיח השי"ת לישראל, שלעתיד יוליך את ישראל שני קומות, למעלה מעשרים, אף במקום שלא שלטא ביה עין בריה וכו'. היינו אף מקומות ופעולות שלא עלה על דעת אדם שיוכל להגיע לשם ולהוושע ולתקן, שם מבטיח השי"ת, אשר אף במקום, עין לא ראתה אלקים זולתך, יעשה למחכים לו, וזה ואולך אתכם קוממיות.:

נ״אשדה המכפלה. בזוה"ק (חיי קכט.) ודאי מאן מכפלה ה' דבשמא קדישא דאיהי מכפלה וכו'. הענין בזה, דהנה השני ההי"ן הם ה' עלאה וה' תתאה, ובאמת הם ענין אחד, מה' תתאה נקח עבודת אדם והיא ברזא דשם אדנ"י, וה' עלאה היא ברזא דבינה, שיש לו הבנה שאין לו שום כח מצדו רק הש"י הוא העושה כל, אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם, וכדכתיב (משלי ח) אני בינה, ומינה דינין מתערין, כדאיתא בזוה"ק (אחרי סה.) ובגין דקרינן לה אם נוקבא גבורה ודינא מינה נפיק. והענין, כמו שהאדם כשעומד לפני מלך, אז מי שרואה אותו מאחוריו נראה לו שאין לזה האיש שום חיים כלל, מפני שעומד בלי שום תנועה, ולזה דינין מתערין מינה, היינו שמהאחוריים ממנה יוכל להתפשט לחוץ, שיאמר שאין צורך לעבודות וצמצומים, כי הכל הוא מהשי"ת. אבל הפנים מאות ה' הוא נוכח השי"ת. ואות ו' מחבר את השני ההי"ן יחד, והוא רזא דיעקב שמחבר השני ההי"ן ע"י עבודה, שאדם עובד ומברר את עצמו^קגכמו דאיתא בזוהר מקץ (קצג:): במשפט, דא יעקב, דאיהו קיומא דארעא, ועל דא ו' אתזן מן ה' עלאה, ה' תתאה אתזנת מן ו', דקיומא דארעא איהו במשפט, דהא משפט יעמיד ארץ בכל תקונוי, וזן לה., אף שהוא עוד רק בהשער נחשב לו כאלו כבר נכנס מבפנים. שבזה שנפש ישראל מברר את עצמו שכוונתו לשמים, בזה מלמד על כל הכלל כולו שהוא לכבוד שמים. אם יקבע מזוזה בשער הבית, אזי אף שנראה כל הבית מלא שכחה, אכן מזה שנראה שקבע מזוזה ללמד על הכלל כלו יצא, שכל הבית מלא קדושה. כי דבר הלמד מתחלתו או מענינו או מסופו, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. וכן באכילת האדם, אף שאוכל להנאת עצמו למלא נפשו כי ירעב, אכן בזה שמברך להשי"ת תחלה וסוף הוא נלמד שכל אכילתו מלא כבוד שמים^קדמבואר זה בזוהר – רעיא מהימנא פרשת עקב (רע:): פקודא דא לברכא ליה לקודשא בריך הוא על כל מה דאכיל ושתי ואתהני בהאי עלמא וכו'. בגין דברכאן דבריך בר נש לקודשא בריך הוא, אתי לאמשכא חיין ממקורא דחיי לשמיה דקודשא בריך הוא קדישא וכו'. ואתי לאתמשכא מתמן לכל עלמא וכו'. כיון דההיא ברכה אתייא ושרייא על רישיה, מתמן אתפשט בכל עלמא וכו'. עיין שם כל העניין., שזה הכתוב בתורה (עקב ח) ואכלת ושבעת וברכת אין הפירוש דוקא שיברך אחר האכילה, רק שאם עושה רצון השי"ת ומברך, אזי הוא כל אכילתו מלא ברכת השי"ת, כי כל הנקרא בשמו לכבודו בראו^קהמקורו במי השלוח ח"א פרשת תרומה ד"ה ויקחו [ב], פרשת בהעלותך ד"ה ותדבר עיי"ש. ונתבאר בתפארת יוסף שביעי של פסח ד"ה ויהי בשלח: כמו שאיתא בש"ס (ברכות לה.) רבי לוי רמי כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. כי לאחר ברכה מורה, שמכיר האדם שכל טובה הוא מהשי"ת, שאומר המוציא לחם מן הארץ. היינו שמכיר שד' הוא הנותן של הטובה, אז נותן לו השי"ת הטובה בקנין קבוע ומשלחן גבוה קא זכי ליה. זאת אינו נקרא בחנם, כי האדם יש לו קנין בהטוב. אבל קודם ברכה, שהאדם אינו מכיר עדיין שהשי"ת הוא הנותן של הטובה, אז אין לאדם שום קנין בהטובה, ואז נקרא לד' הארץ ומלואה, והאדם המקבל הטובה נקרא שמקבל בחנם. עיין עוד שם פ' אמור ד"ה שור, פ' תבא ד"ה כי, מס' מגילה (ו.) ד"ה א"ר.. ובזה יתחברו ה' עלאה בה' תתאה, להאיר ולהזריח עניני עוה"ז שנראה שבחושך המה, יזככם האדם ע"י עבודה שיזרח בהם אור, לראות שאין שום הבדל בין עוה"ז לעולמות העליונים. וזה לא מסר השי"ת ביד אומה ולשון רק לזרעו של יעקב בלבד, שבהם הסכים השי"ת שנמצא בהם כוונה לשמים, אבל העכו"ם אין בהם כח להאיר כזה, וכדכתיב בישראל (וירא כב) ויירש זרעך את שער אויביו והתברכו בזרעך כל גויי הארץ:

נ״בשדה המכפלה. בזוה"ק (חיי קכט.) מאן מכפלה ה' דבשמא קדישא דאיהי מכפלה. הענין בזה, דהנה בשמע ישראל נמצא שית תיבין והוא רזא דיחודא עלאה. וכן בברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד נמצא ג"כ שית תיבין והוא ברזא דיחודא תתאה^קוכמבואר בזוהר הקדוש בהרבה מקומות, וראה בראשית (יח:): ואנון יחודא אחרא רזא ושמו אחד בשכמל"ו יחודא דלתתא, יחודא עלאה (דברים ו׳:ד׳) שמע ישראל, יהו"ה אלהינו יהו"ה אחד, דא לקביל דא.. המנין ששה מרמז על שהשי"ת מקיף השית סטרין מעלה ומטה וארבע רוחות העולם. וכן סידר האר"י הק' ז"ל (שער הכוונות – ענין סעודת ליל שבת) יגלה לן טעמיה דבתריסר נהמי דאינון את בשמיה כפילא וקלישא. וגם השנים עשר שבטי ישורון הם ברזא דשית שית, שית הם ברזא דפנים ושית ברזא דאחוריים כדאיתא בזוה"ק (ויצא קנה.). והנה י' ו' משמא קדישא הם ברזא דדכורא שעומדים תמיד בפנים, י' מורה על דביקות בהשי"ת והוא עיקר היש, שלפעמים הוא מלאת כל ארעא, וממנה מצטמצם לאות ו' עד שיהיה להם תפיסה להברואים. וה' הכפולה היא מרזא דאחוריים שאין מצטמצם ממנה רק שמרכנת עצמה להברואים כמו שהיא. והוא כענין דכתיב (תבוא כז) ואלה יעמדו על הקללה, ששה שבטים היו עומדים על הקללה, שזה מרמז על שהיה בהם תמיד יראה מופלגת, וזה הוא ברזא דכפילא, שעי"ז בונה השי"ת טובה כפולה, שאח"ז לא יצרך עוד ליראה מופלגת, וגם שכרו יתן לו בכפל עי"ז שהיה בו עד עתה יראה גדולה כ"כ. כי אם לא היה מראה לו השי"ת רק מכאן ולהבא ולא על העבר, אזי לא היה בנייחא עוד על העבר למה הוצרך להיות ביראה כ"כ, לזה ישלם לו השי"ת משכרתו כפולה על העבר ולעתיד. וכגוונא דשבת שבעוה"ז נראה שיש בו כל הצמצומים, ובעומק מרמז יום השבת על יום שכולו שבת ומנוחה לחיי עולמים, שעי"ז שאדם מצמצם את עצמו בשבת בונה השי"ת טובה גדולה, שיבא היום שאז לא יצטרך אדם למעשה ידיו ויוכל להתפשט כפי אות נפשו. והוא כענין דאיתא בש"ס (ברכות נו:) א"ל בר קפרא לרבי וכו' ראיתי שני ידי שנחתכו. א"ל לא תצטרך למעשה ידיך. א"ל ראיתי שני רגלי שנקטעו, א"ל על סוס אתה רוכב. ואף שבעוה"ז אם יחסר לאדם הכלי פעולה לא יהיה לו סבה להתפרנס, מ"מ פתר לו שלא יצטרך למעשה ידיו^קזמבואר בהרבה מקומות בספרנו זה ומקורו במי השלוח ח"א פרשת קדושים ד"ה את שבתתי: כי שבת לעת עתה היא לנו צמצום גדול ולעתיד ינחיל לנו הש"י יום שכלו שבת שלא נצטרך לשום מלאכה, וע"ז צריך לצפות. ובתפארת יוסף שבת חוה"מ סוכות ד"ה ויעקב: שבאמת בעוה"ז נדמה לאדם שבת הוא צמצום גדול, כי בחול מכין אדם לעצמו כל צרכי אוכל נפש לחם לאכול ובגד ללבוש ובשבת אסור הכל, ונדמה לאדם בעוה"ז שהוא צמצום גדול, אבל בעומק מרמז שבת ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. כי שבת מרמז כמו שאיתא בש"ס (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. והיינו שלא יוצרך האדם לכלי פעולותיו, כי על שבת איתא בזוה"ק (בשלח סג:) מניה מתברכין יומין עילאין. והיינו, שבשורש מקבל האדם אז כח עבודה על כל ששת ימי המעשה. עיין עוד שם חג הסוכות ד"ה ולקחתם [ב], בית יעקב ויקרא פרשת תזריע אות ז ד"ה והענין, עיין לעיל פ' בראשית אות ב ובהערה ט שם.. והענין בכל זה הוא, דהנה השי"ת הציב בנין עוה"ז שיהיה בחינת משפיע ומקבל עשיר ועני, כענין דאיתא בש"ס (שבת ב.) פשט העני את ידו ונתן בעל הבית לתוכה, שהמקבל מנשא את עצמו מעט והמשפיע מרכין ומשפיל את עצמו, עד שאחד באחד יגשו ויתחברו יחד. וכן בכל השפעות עושה השי"ת מחצה ומניח מקום לאדם שיגמור החצי, השי"ת מצמיח ואדם קוצר וכדומה לזה. אבל בשבת אז בונה הש"י שהטובה יגיע עד פי המקבל, שלא יצטרך המקבל לסייע להשפעת השי"ת, ובשבת הוא בנין אלו השנים מעבר ועתיד, שמעתה לא יצטרך אדם לצמצם את עצמו כ"כ, ועל מה שצמצם את עצמו עד עתה, יתן לו השי"ת טובה בעד זה שלא יצטרך עוד למעשה ידיו, ודא הוא רזא דה' מכפלה שמיטה ויובל:

נ״גשדה המכפלה. איתא בזוה"ק (תצוה קפד:) שיש תלת נקודין בעלמא. נקודה אמצעיתא דחריבו דעלמא. ונקודה אמצעיתא דכל ישובא סטרא דקדושה איהו. נקודא דנטלא מאימא עלאה טמירא איהי גן עדן דלתתא דקיימא באמצעיתא דכל עלמא לכל סטרין דחריבו וישובא וכו'. ישובא מורה על ארץ ישראל וירושלים, שמרמזין על כל העבודות. וחריבו מורה על מדברות שהוא היפך מישוב, שאין שם בני אדם שיעסקו בעבודת השי"ת. ועדן דלתתא שהיא נקודה השלישית הוא הכולל אלו השנים, ומעולה מכולם. ומערת המכפלה היא פתחא דגן עדן, כדאיתא בזוה"ק (לך פא) במערה דכפילתא תמן איהו פתחא דגן עדן וכו'. ואומר כבוד אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה שזה מרמז על קברי בית דוד, שבש"ס (ב"ק טז:) מביא ראיה מה שהניזק משלם מן העליה מאי עליה מעולה שבנכסים, וכן הוא אומר וישכב חזקיהו עם אבותיו ויקברוהו במעלה קברי בית דוד, ואמר רבי אלעזר במעלה אצל מעולים שבמשפחה ומאן נינהו דוד ושלמה:

נ״דואברהם זקן. בתנחומא (חיי) פתח, ילמדנו רבינו היה רוכב על חמור והגיע עונת תפלה כיצד יעשה. כך שנו רבותינו היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה ירד. ואם אינו יכול לירד שאין דעתו מיושבת עליו וכו' יהא מתפלל כשהוא רוכב וכו' ואין לך אדם שכוון דעתו ולבו לתפלה כאברהם אבינו שאמר לפני הקב"ה חלילה לך מעשות כדבר הזה, כיון שראה הקב"ה שהיה מבקש זכות שלא להחריב את העולם התחיל משבחו ואמר לו יפיפית מבני אדם. א"ל איזה הוא היופי שלי אני ובני נכנסין לעיר ואין בני אדם מכירין בין האב לבן וכו'. אמר אברהם, רבש"ע צריך אתה להפריש בין האב לבן ובין נער לזקן שיתכבד הזקן בנער. א"ל הקב"ה חייך ממך אני מתחיל, הלך ולן באותו הלילה ועמד בבוקר כיון שעמד ראה שהלבין שער ראשו וזקנו. אמר לפניו רבש"ע עשיתני דוגמא, א"ל עטרת תפארת שיבה והדר זקנים שיבה, לכך נאמר ואברהם זקן. הענין בזה, דהנה עיקר התפלה שאדם נענה לו בה הוא כדאיתא בש"ס (תענית ח.) אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים נפשו בכפו, שנאמר נשא לבבנו אל כפים. משים נפשו בכפו, היינו ששכלו ימשול על תאותו ורצונותיו, שאף כשיתפלל על דבר מה לא יהיה משוקע להפציר שינתן לו רק זאת, אכן שרצונו ותפלתו יהיה בידו, כמו אדם האוחז חפץ בידו מוכן למסרה חזרה לבעלים אם לא יהיה ברצון טוב לתתה לו, כן ישים נפשו ותפלתו בכפו לעמוד הכן מצדו, שלא יכוון בתפלתו רק אם השי"ת ירצה ברצון טוב לתת לו זאת, אבל אם אין רצון השי"ת שינתן לו זאת, אזי גם הוא עצמו מצדו לא יבחר בזה ומסלק את עצמו מנגיעה^קחמקורו במי השלוח ח"ב פרשת משפטים ד"ה זבח לאלהים יחרם: זבח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. זה רומז גם על תפלה שהאדם מתפלל על איזה ענין טובה שהש"י יתן לו, לא יתפלל בעקשות ולא יהיה נוגע לזה מאוד, כי פן אין זה רצון הש"י. וזה רומז זבח לאלהים שזה השם רומז על גבורה (ומשותף גם לחול), אבל שם הוי' ב"ה רומז על עמוד האמצעי וזהו בלתי לה' לבדו.. ולזה ג"כ תקנו אכנה"ג קריאת שמע קודם תפלה, שיקבל אדם עליו מתחלה עול מלכות שמים יחודא עלאה, שמבטל את עצמו לגמרי^קטכמו שביאר בהרחבה במי השלוח ח"א פרשת צו ד"ה המקריב: קודם כל תפלה על כל טובה שהאדם שואל מה', צריך להקדים תחילה קבלת עול מלכות שמים שלימה, וזהו ענין קריאת שמע קודם תפלה. וע"ז רומז שמע ישראל על סילוק נגיעה מצד האדם, כי רומז כי בלתי רצון ה' לבדו הוא הנמצא. וזה שאמר שלמה המלך ע"ה (מלכים א' ח, לט) אשר תדע את לבבו, היינו אם באמת הטובה הלזו שמבקש עליה הוא לכבוד שמים לעשות רצון קונו תשמע לו, ואם ח"ו נמצא בהטובה שמתפלל עליה איזה צד שתמניעו מעבדות ה' לא תשמע לו. וכן מבואר שם ח"ב פרשת ואתחנן ד"ה מה: צריך לומר ק"ש קודם שמנה עשרה, כדי למסור דעתו לדעת המקום ולסלק כל הנגיעה והתשוקה והרצון של האדם, ואח"כ יתפלל על דעת המקום אם ניחא לפניו שיתפלל על דבר זה. בית יעקב שמות פ' תשא אות כב.. ואחר שיקרא ק"ש יתפלל שלש ראשונות, כדאיתא בש"ס (ברכות לב.) צריך לסדר מתחלה שבחו של מקום ואח"כ יתפלל. שלש ראשונות הם שבחו של מקום, ומה שהם שלשה מרמזים, שקודם שיתחיל האדם להתפלל על צרכי הגוף ימלך בהשלשה אבות הקדושים, שלא יכוין בתפלתו רק על מה שגם האבות יסכימו, שהם מצדם לא בחרו רק במה שהשי"ת חפץ^קיכעין זה נתבאר בתפארת יוסף מסכת תענית (ג.) ד"ה וטל: יקרא ק"ש היינו, למסור כל נפשו לרצונו ית', ואח"כ מסדר תפלתו. כי בהשלש הראשונות מסדר שבחו של מקום, ומכיר שחפץ השי"ת בעבודת אדם, ואח"כ יכול להתפלל גם על צרכי הגוף, כי ע"י צרכי הגוף יהיה בכחו למלאות רצונו ית', שחפץ בחיי עוה"ז של האדם, למען שיעבוד אותו בתורה ומצות, וזאת אי אפשר רק ע"י חיי עוה"ז, נמצא שצרכי הגוף שלו הוא ג"כ כבוד שמים.. וזה הוא ג"כ הענין דאיתא בש"ס (שם לא.) רנה זו תפלה תפלה זו בקשה, רנה מורה על זה שהאדם ימסור את עצמו קודם תפלה להשי"ת, שלא יהיה אדוק וחבוש בזה הדבר שחפץ להתפלל עליו, רק אם ירצה השי"ת לתת לו ברצון, ואח"ז יוכל להתפלל ולבקש מהשי"ת. אבל אם לא ימסור כל רצונותיו מתחלה להשי"ת לסלק נגיעותיו, אזי אין תפלתו תפלה, מאחר שהוא חבוש ואסור בזה שירצה להתפלל עליו, ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים^קיאומובא במי השלוח ח"א פרשת שופטים ד"ה לא תטע: לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך. הענין בזה אף שנצטוה האדם שיהיה כפוף תחת תלמיד חכם וכו'. זהו רק בד"ת, אבל בתפלה אסור להיות כפוף תחת שום גוון כי מזבח הוא מקום תפלה ועבודה. וכן מובא לקמן פ' מקץ אות ה ד"ה וזה נקרא: אכן באמת צריך האדם למצוא תחלה חיים בעצמו, שלא יהיה משועבד וכפוף תחת שום דבר טובה, שאם יהיה כפוף תחת איזה טובה אזי לא יוכל להתפלל עליה, כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, לכן יסלק כל נגיעותיו שיש לו מצדו ועי"ז ימשיך רצון השי"ת להשפיע לו.:

נ״הוזה הוא שאומר היה רוכב על חמור והגיע עונת תפלה כיצד יעשה. חמור מורה במקום שאדם כפוף ומשועבד תחת חפצו ורצונו, כי חמור הוא לעול ולמשא, וגם הוא מלשון חומר, שחפץ בדבר חומריי, כיצד יעשה, האם מותר לו להתפלל עליו שתנתן לו זאת. כך שנו רבותינו, היה רוכב על גבי החמור והגיע עונת תפלה ירד, שירד מזה הרצון ולא יהיה חבוש, כי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, ולא יוכל לפעול בתפלתו אם לא ירד מזה, רק יכוין בתפלתו שמצדו אינו בוחר רק במה שהשי"ת חפץ^קיבעיין בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת חיי ד"ה ואברהם זקן שמאריך בביאור מאמר זה. לעיל פ' וירא אות מו.. אבל אם זו הטובה תדחהו מרצון השי"ת אזי גם הוא אינו חפץ בה^קיגמבואר במי השלוח ח"א פרשת ראה ד"ה כי אם: נלמד לאדם דרך התפלה איך להתפלל לה' כמו דאיתא בגמ' (ברכות כח:) יכון את לבו כנגד בית קדשי קדשים, היינו כשאדם ירצה להתפלל יראה מתחילה אם הדבר שרוצה להתפלל עליו הוא רצון הש"י. ובתפארת יוסף מסכת ברכות (ג.) ד"ה תניא: כי האדם קודם שמתפלל על צרכיו צריך לברר עצמו וכו'. בירור א', שלא יהיה ח"ו זאת התפלה נגד רצונו ית', שיתנה מקודם שאם הטובה הזאת שמתפלל עליה הוא נגד רצונו ית', אזי אינו חפץ בה כלל. ועיין עוד בזה בתפארת יוסף פ' צו ד"ה זאת, מס' תענית (טז.) ד"ה תנו. לקמן פרשת וישלח אות טו.. ואם אינו יכול לירד, היינו שהדבר שרוצה להתפלל עליו אינו ממותרות הנאת הגוף החמריי רק מה שחיי אדם תלויים בו, כגון אם יש לו חולה בתוך ביתו וחפץ להתפלל שיתרפא, שזה בטח גם רצון השי"ת, יהא מתפלל כשהוא רוכב, היינו אף שיש לו נגיעה לזו התפלה מותר לו להתפלל, והשי"ת יברר אותו שאינו מתעקש וכפוף תחת זה, שהשי"ת יצרף זו התפלה לתפלה אחרת שהיה בה לגמרי בן חורין, וכדאיתא (שבת יב) בקושי התירו לבקר את החולה בשבת. והענין שצריך לאדם תפלה להשי"ת שימלא משאלותיו, הלא גלוי לפני השי"ת מצפוני לב בני אדם מה חסר לו, ויוכל להשפיע לו בלי שום תפלה די מחסורו, מאחר שלבו זך ומסר כל רצונותיו להשי"ת קודם התפלה, א"כ למה לו להתפלל עוד אח"ז על צרכיו. אכן מפני שמסירת רצוניות הם רק להשי"ת בלבד, ונמצא צבאי מעלה מקטרגים תמיד על האדם. ואף בראשית בריאת עולם קטרגו צבא מעלה ואמרו מה אנוש כי תזכרנו, וע"י הקטרוגים נעצרים כל ההשפעות, לזה ג"כ מתפללין שלא יהיה מניעה מצד הקטרוג מלהשפיע טובה, שיתבטלו כל המקטרגים והמשטינים, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין מד:) לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצים את כחו ואל יהיו לו צרים מלמעלה. וזה הוא הענין ג"כ שהכהן גדול לא היה מתפלל בבית קדש הקדשים רק בצאתו מן הקודש (יומא נב:), כי בקודש הקדשים אין שום מקום שתחול מניעה וקטרוג, והשי"ת מצדו משפיע תמיד, אכן בצאתו מן הקודש לבית החיצון ששם יוכל לחול עליו קטרוג שתעצר ההשפעה, שם היה מתפלל, שהתפלה פעלה שלא יקטרגו ושלא תמנע השפעת טובה:

נ״וואין לך שכוון לבו ודעתו לתפלה כאברהם אבינו שאמר לפני הקב"ה חלילה לך. הענין בזה, דהנה השי"ת אמר (וירא יח) המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' למען הביא ה' על אברהם וגו'. והוא שהשי"ת אמר לאברהם, שזה אי אפשר שיהיה להם תקנה לאנשי סדום כמו שהם מפני שהם רעים וחטאים מאד, אכן בזאת יתתקנו שיתגלגלו בבניו של אברהם אחר זמן לטוב, וכדאיתא בהאר"י הק' ז"ל (שער הפסוקים פ' שמות ד"ה ויקח) שדור המדבר היו הגלגול מאנשי סדום. נמצא לפי זה, שהיה מהראוי שיצפה אברהם אבינו למפלתן של סדום מפני שהיה נוגע לזה, אכן מפני שלבו היה זך, סילק כל הנגיעות שהיו לו מצדו והתפלל עליהם (שם) ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע חלילה לך מעשות כדבר הזה וגו' השופט כל הארץ לא יעשה משפט. היינו, שאברהם המליץ עליהם, שמצדו אין לו שום נגיעה אליהם, מאחר שהם לגמרי ההיפך ממדתו מדת החסד שהיטיב לכל עובר ושב, והם אמרו בואו ונשבית תורת הרגל מארצנו. וגם זאת שהיה אהבת השי"ת בוער בקרבו עד שסילק כל נגיעותיו, ואף את בנו יחידו ואהובו שהיו כל חייו תלויים בו, השליך כ"ז מנגד, והעלהו עולה לה' מאהבת השי"ת שהיה בו, משמע מזה שעומק לבו היה זך בלי שום נגיעה מצדו במקום שהיה כבוד שמים. אמנם חלילה לך, חולין הוא לך, חילול שם שמים יש בזה, פן יאמרו הדורות הבאים שהיו בהם צדיקים, חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע וגו' עשה למען שמך שלא יתחלל. כי כן הוא מדת השי"ת, שאף במקום שדן במדת הדין מצדיקין בני אדם עליהם את הדין, ואף כעסו של השי"ת ברור ונקי, וכדכתיב ביה (דניאל ז׳:ט׳) ושער ראשה כעמר נקא, שאין מקום לשום בריה לטעון נגד השי"ת למה עכרתני, כי אף דכתיב (ואתחנן ז) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, אבל הם מצדם ניחא להם בזאת, ובוחרים יותר שיהיה להם טובת עוה"ז מכל חיי עוה"ב, ואין להם שום תרעומות על השי"ת, כי כן דרכו של הקב"ה שאינו בא בטרוניא עם בריותיו, רק כפי שהם עצמם בוחרים ברצונם הטוב, שאף עיקר הבריאה בראשית בריאת עולם היה לדעתם ולצביונם (ראש השנה יא.) ששאל את פיהם אם רוצים להבראות ואמרו הן:

נ״זאבל לא כאלה חלק יעקב, שבהם השפיע השי"ת זה הכח והחכמה והמדע שיעזבו וימאסו בהנאות ותאות עוה"ז, ויעזבו כל חיי עוה"ז בכדי שיקנו להם חיי עוה"ב, שזה הוא עיקר החיים, ואין להם נייחא שיהיה להם רק חיי עוה"ז, וכדכתיב בהו (שם) האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור. וכמו שמשלו משל במדרש (ילקוט שמעוני פ' עקב רמז תתמז) משל לנאמן שהפקידו אצלו פקדונות והטמין אותם בחדר ובתיבה ופקדון אחד תלה אחורי הדלת בכדי שיהיה מצוי, והנמשל הוא שהעכו"ם מתפשטים את עצמם בעוה"ז בכל התאות בשטף זדון, אף כי יודעים שאח"ז ילכו לאבדון ניחא להם זאת. אבל ישראל מצמצמים את עצמם בכל הנאות מעוה"ז בבטחונם שימצאו חיים יקרים מאלה, ונאמן הוא השי"ת ליתן להם טובה בחיי עולם. ואף שגם להם יש לפעמים התבטלות, אכן כונתם בזה הוא שעי"ז ינתן להם מבוקשם ויכלו להתפשט בה בשטף וזרם^קידעיין בתפארת יוסף פרשת אמור ד"ה ולאחותו: כי באמת בחר השי"ת בישראל מאחר שמבררים עצמם בזה העולם בבירורים גדולים, עד היכן שישראל אינו בנייחא בעוה"ז מכל טובה שנמצא אצלו, אם לא שיראה מקודם שמזאת הטובה ביכולתו להגיע לחיי העוה"ב. אבל אם לא יראה שמזאת הטובה ביכולתו להגיע לרצונו ית' אינו בנייחא, אף שיש לו כל הטובות, שאני האומות מתפשטים עצמם בתאות עוה"ז בלי שום מעצור. ואף שנמצא לפעמים גוון של עבודה אצלם, שזה מורה שעל הגוון מסלק עצמו מתאות עוה"ז, זה הכל לתכלית שובב ופרא, שעי"ז יהיה ביכולתו להתפשט עצמו יותר, לזה בחר השי"ת בישראל. ואף שבאמת כל הבריאה היה מחסדו ית' וכמו שכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה, לאו דוקא ישראל. והיה ביכולתו של השי"ת לברוא גם האומות בדיעות כאלה שלא יהיו בנייחא משום דבר של עוה"ז, ובאם היה בורא אותם בדיעות כאלה, בטח גם הם היו מבררים את עצמם בברורים הנ"ל. אבל על זה איתא בש"ס (ראש השנה יא:) כל מעשי בראשית לדעתן נבראו לצביונם נבראו, שהשי"ת ברא כל הברואים כפי צביון של כל אחד ואחד. והביט השי"ת לצביון של ישראל שהם רוצים רק לתכלית חיי עוה"ב, ולזה ברא השי"ת אותם בדיעות כאלה, שאני האומות שהביט השי"ת שדעתם וצביונם הוא שהם רוצים רק בהתפשטות תאות עוה"ז, לזה ברא אותם כפי דעתם.. וכמו שמצינו בבלעם שאמר (בלק כב) אם רע בעיניך אשובה לי, וכונתו היתה שעי"ז יסכים גם השי"ת שילך עמם כפי הרצון שהיה קשור בו ולא זז מרצונו. וזה הוא דכתיב (דניאל ז׳:ט׳) ושער ראשה כעמר נקא, שכל מעשי השי"ת הם מבוררים אף לעין אדם. לזה טען אאע"ה לפני הקב"ה חלילה לך, פן יחולל שם ה' בהדורות אשר יבואו אחריהם. ולזה מפני שלא היה לאאע"ה מצדו שום נגיעה לאנשי סדום, לזה אף שלא פעל בתפלתו ולא נענה בה, לא הרהר אחר מדת הדין, וכדכתיב (וירא יט) וישכם אברהם בבקר וגו' וישקף על פני סדום ועמורה וגו' וירא והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן, שהעשן משרפת ארצם, היה נדמה בעיניו רק כעשן העולה מכבשן, מפני שכל כונתו בהתפללו עליהם היה רק לכבד שם ה', שזה הוא רצון השי"ת שלא יתחלל שמו בגוים, לזה כשראה שרצון השי"ת הוא שיהפך ארצם לגפרית ומלח היה בנייחא מזה שרצונו זה כבודו. וזהו דאיתא בתנחומא (וירא ה) על זה, הוא הדבר שאמר אברהם הוא הדבר שאמר איוב אלא איוב בלעה פגה ואברהם בלעה בשלה, איוב אמר אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה, אבל אברהם אמר האף תספה צדיק עם רשע, חזר ואמר חלילה לך מעשות כדבר הזה. איוב בלעה פגה, היינו שהרהר אחר מדת הדין ואמר תם ורשע הוא מכלה, אבל אברהם בלעה בשלה, היינו מפני שמתחלה לא היה לו שום נגיעה מצדו בתפלתו, רק כל תפלתו היה לכבוד שמים, לכן אף כי לא נענה בתפלתו לא הרהר אחר שנעשה מדת הדין. כיון שראה הקב"ה שהיה מבקש זכות שלא להחריב את העולם התחיל משבחו ואמר לו יפיפית מבני אדם, שאין עוד בן חורין כמותך בתפלה:

נ״חא"ל איזה הוא היופי שלי אני ובני נכנסין לעיר ואין בני אדם מכירין בין האב לבן וכו' צריך אתה להפריש בין האב לבן וכו'. היינו שלעין אין הכרת שום חילוק והבדל בין התפלה שלי שהיא ברורה וזכה מנגיעה, לבין תפלה שהיא בנגיעה, ויאמרו בני אדם שאף בתפלתי היתה איזו נגיעה מצדי, לזה לא פעלה ולא נעניתי עליה, מפני שהייתי חבוש וכפוף תחת הנגיעה. א"ל הקב"ה חייך ממך אני מתחיל, הלך ולן באותו הלילה ועמד בבקר, כיון שעמד ראה שהלבין שער ראשו וזקנו, אמר לפניו רבש"ע עשיתני דוגמא, א"ל (משלי ט״ז:ל״א) עטרת תפארת שיבה (משלי כ׳:כ״ט) והדר זקנים שיבה, לכך נאמר ואברהם זקן. הענין בזה, דהנה שערות מרמזים על מותרות שאדם מתאוה ממה שהוא חוצה לו, כמו שהשערות הם חוץ לגוף, וכדאיתא באדרא רבא קדישא (נשא קלד.) שערי דנפקי ממותרי מוחא. וכן איתא שם באדרא רבא קדישא (נשא קלב.) דהני שערי בגין דממוחא אשתכחו לאתמשכא למוחא לתתא (ועיין בעץ החיים שער י"ג פרק י"א להאר"י הק' ז"ל)^קטוהסבר בעניין השערות שנקראו מותרות עיין בתפארת החנוכי על זוהר פרשת נשא (קכז:) ד"ה תאני עיי"ש.. והשי"ת עשה את האדם בצלמו, שלא יתעצב ויתעקש לבקש לעצמו יותר מלחבירו, כי עיקר החיים הוא מיעקב אבינו, והוא היה אוהב כל ישראל בשוה, וכאן בהתפלל אברהם על הסדומים והפציר בתפלה שנראה לעין כעקשות, עד שאמרו במדרש רבה (וירא מט) שהכין את עצמו לשלשה דברים ואחת מהן היא מלחמה, וזה הוא שאמר שאין ניכר שום חילוק בינו לבין אחר והוא ששערותיו שחורות. אמנם כ"ז הוא קודם שיש לאדם השלמה, אז מרמזין השערות על צמצום, שיצמצם את עצמו להתגבר על תאותיו, ובפנימיות מרמזין השערות על מניעת וצמצום השפעה מצד המקבל. והוא כי בכל כלי השפעה יש בהם שערות, במוח ובזקן, שזה מרמז שנשאר עוד שפע בהמשפיע, רק המניעה היא מצד המקבל שאין בכחו לקבל השפע באורח מישור רק מלבוש ההיפך, שעל הלבוש נראה זאת ח"ו כקמצנות, וכמו אב הרודה את בנו להדריכו בדרך טובים ומלמד אותו איזו חכמה נפלאה, ואין בכחו לקבלה ולהבינה עד שאביו מיסרו בשוטים ובעקרבים, ולעין נראה זאת כאכזריות חמה מהאב, אבל האמת הוא רק מנדיבתו ואהבתו שיש לו לבנו ורוצה בטובת בנו שייטב לו כל הימים, לזה כדאי הוא לו אף להכותו עד שיבין החכמה. וכן ראה הנביא בשפע הנבואה, ושער ראשה כעמר נקא (דניאל ז׳:ט׳), והוא שבאמת השי"ת מצדו מלא אהבה ונדבת חסד להשפיע כל הטובות לישראל, רק המניעה הוא מצד המקבל, לזה נראה לעין לבוש ההיפך. וכן ימי הגלות, שלעין נראה שסובלים מזה מאד, אבל בעומק נבנו מזה כל הטובות, לכן נראה בעוה"ז לבוש ההיפך. וכדאיתא (פסחים דף פז:) צדקות פרזונו, צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרן^קטזנתבאר במי השלוח ח"ב תהלים (קמז) ד"ה בונה ירושלים: עיקר בנין ירושלים הוא בזמן הגלות שפזר השי"ת את ישראל בין העכו"ם שיקבלו כל הטובות מהם ולהכניסם לקדושה. ומבואר בבית יעקב ויקרא פרשת צו אות א: כי בכל בנין המדרגות נבנים רק מפזרונם של ישראל, כמ"ש (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין העכו"ם אלא כדי שיתוספו עליהם גרים וכו' מאי דכתיב (שופטים ה׳:י״א) צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין העכו"ם וכו'. והוא שמזה שישראל פזורים בין העכו"ם המלאים זדון ועכ"ז אינם שוכחים בהש"י, ומגבירים שכלם על תאוותם, ומוציאים בלעם מפיהם ומקרבין לקדושה וסובלים מזה, מזה יתברר לכל אחד ואחד מקומו ומדרגתו בקודש, זהו עצמו הוא בנין חומת ציון וירושלים. עיי"ש כל דבריו. וכן בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה והיה ביום ההוא: כי עיקר הגלות היה כמו שאיתא בש"ס (פסחים פז:) צדקת פרזונו צדקה עשה הקב"ה עם ישראל וכו' שיתוספו עליהם גרים. והיינו כמו הזורע אשר זורע במפולת יד ותכלית כוונתו שיצמח מזה זריעה. וכמו כן יראה השי"ת לעתיד אשר תכלית כוונת הגלות הוא שיתוספו נפשות אצל ישראל. עיין עוד בית יעקב שמות פ' שמות אות ה, ט, פ' תרומה אות כז ד"ה מאדמים, תפארת יוסף פ' תצא ד"ה כי תצא, מס' תענית (ה.) ד"ה אמר, מס' מגילה (ט:) ד"ה וגם, לקמן פ' תולדות אות מט ד"ה לתת לך, פ' ויצא אות י, פ' וישב אות כ, פ' ויחי אות מט.. וזה הוא דאיתא בתנחומא (שם) שהשי"ת אמר לאברהם דיו לעבד להיות כרבו, היינו כמו שהשי"ת נשאר תמיד עומק עמוק מה שאין בכח הברואים לקבל ולהבין, עד שנראה לעין לבוש ההיפך, אם כן מה איכפת לך אם לא יבינו בני אדם עומק כונתך ויחשבו עליך ההיפך, דיו לעבד להיות כרבו^קיזכל העניין כאן מבואר בסוד ישרים חג הסוכות אות ו עיי"ש.:

נ״טאבל אחר השלמת האדם, אזי אין בו שום מותרות וכעס, רק כל עניניו מלאים קדושה, וכמו שמצינו בזוה"ק (נשא קכז.) שקדושה בשערא תליא, וכדכתיב (נשא ו) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו^קיחמבואר בתפארת החנוכי על זוהר פרשת תזריע (מח:) ד"ה אמר ר' יהודה: הנזיר מורה, שמכיר מקום צמצומו, שבזה צריך לצמצם בעת הזה כפי שורש נפשו וכו'. ובנזירותו מתקן נפשו למעלה מהבריאה, שמקבל שפע אור לחזק כח כלי קיבול שלו, עד שאח"כ יוכל לקבל דבר זה בקדושה, ומקבל ממקום שאין שם שום לבוש, ומשם כל הבריאה הוא בלי קליפה, שאינה יכולה להרע לשום בריאה וכו'. וזה שקדושת הנזיר בשערוי תליא, שקדושתו היא לקבל כלי קיבול, שיראה שבכל דבר אף מעניני עולם הזה יש בו כח קדושה שיצמח ממנו כבוד שמים., ולזה הכהן גדול שהוא מבורר בסטרא דחסד נקי מכעס, נצטוה לגדל שער, כדכתיב (יחזקאל מ״ד:כ׳) כסום יכסמו את ראשיהם, ופירשו בש"ס (סנהדרין כב:) שיהיה ראשו של זה בצד עיקרו של זה, שיכסו השערות את כל הראש^קיטנתבאר בתפארת החנוכי על זוהר פרשת תזריע (מט.) ד"ה אמר ר' יצחק: בכהן גדול נאסר הגילוח לגמרי, כנזכר עניין תספורת של כהן גדול. וזה רומז, שהוא מתקן אף השערות וכל המותרות ואינו צריך לגלחם. עיי"ש.. וזה הוא הענין שאמרו והובא ברש"י ז"ל (פ' יתרו) שנגלה הקב"ה בים כגבור מלחמה ובסיני נראה כזקן מלא רחמים, להורות וללמד לבני ישראל בים, אחר שיצאו ישראל ממצרים ולא היה בהם עוד שלימות, נתגלה להם אז כגבור מלחמה בשערות שחורות, לרמז להם שיצמצמו את עצמם בפעולותיהן. ובסיני במתן תורה, שאז היה בהם השלימות, ולא היה צורך להם לצמצומים, כי פתח דברותיו היה (יתרו כ) אנכי ה' אלהיך, שפתח להם שמים וארץ וראו כולם שאין עוד מלבדו ית' ולית אתר פנוי מניה, ממילא אין צורך לצמצום, כי כל העולם מלא קדושת השי"ת. וכן הדבור (שם) לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, שזה מורה על שאין שום דבר שוא בעולם, כי באורייתא ברא קב"ה עלמא, כדאיתא בזוה"ק (שמיני לה:), ממילא אין מקום שיצרך עוד האדם לצמצם את עצמו, מאחר שכל הבריאה מלא קדושה, לזה נגלה להם השי"ת כזקן מלא רחמים בשערות לבנות, שזה מרמז על שלימות אדם. וכן הציב השי"ת בריאת אדם בצלם אלהים, שבימי נערותו שערותיו שחורים, לרמז לו שיצמצם את עצמו, כי בימי הבחרות אזי התאוה גוברת על האדם, לזה יראה כל אדם לצמצם את עצמו להתגבר על רצונותיו. ובימי הזקנה, כאשר יבא אדם על שלימותו אזי שערותיו הם לבנות, שזה מרמז על שלימות האדם, שכן מצינו שמראה הלבן מורה על דבר ברור בשלימות בטוב וכן בההיפך. בההיפך מצינו (תזריע יג) שאם נראה שער לבן בנגע הוא מסימני טומאה, ואיתא ע"ז במדרש (תזריע טו) אמר ר"א משל לגינת ירק שהמעין לתוכה, כל זמן שהמעין לתוכה ירקה משחיר פסק המעין הלבין ירקה, כך זכה אדם ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור והוא ואם לאו ושער בנגע הפך לבן. משמע מזה, שמראה הלבן מורה שאין בהנגע לחלוחית מטובה. וכדאיתא ג"כ במדרש רבה (חיי ס) לבן מלובן ברשע. ובטובה מרמזין השערות לבנות שהוא מבורר לטוב בשלימות בלי שום לחלוחית מרע^קככמו כן ביאר בתפארת החנוכי על זוהר פרשת תזריע (נ.) ד"ה אמר ר' יצחק: שער לבן מורה בטובה, שהוא גבוה ומשולל מכל גוון וכו'. ובהבדלה בכח הרע, הסימן משערות לבנות שהוא נמשך אחר יצר הרע בלי שום מדה מתאווה וחמדה, רק שמושרש בו כח רע בנפשו. עיי"ש כל העניין.. וזהו דאיתא בספר יצירה (פ"ב מ"ד) אין למטה מנגע ואין למעלה מעונג. וכדאיתא בזוה"ק (תזריע מט.) שבנגע הלבן הוא סימן טומאה, ואף שבכל מקום הלבן רחמים, ולכן אף בנגע כלו הפך לבן טהור^קכאעיין הרחבת הדברים בבית יעקב ויקרא פרשת תזריע אות ל ד"ה וסימן שער ונביא כאן מעט מדבריו הק': ושערות לבנות רומזים, שאף על הלבוש ולפי שעה אין שום כעס ח"ו, כעניין שנאמר (דניאל ז׳:ט׳) ושער ראשה כעמר נקא, שזה רומז לעתיקא קדישא, ששם ישראל דבוקים בשורש תמיד בלי שום הפסק אף רגע. וכדאיתא באדרא רבה קדישא (נשא קלא:, קלב.). וגם בצדיקים מצינו רמז לזה בקדושה (חיי כד) ואברהם זקן. אכן זה רק אם השערות לבנות הם שלא במקום נגע, אבל אם הם במקום נגע, זה מורה שרק פושט טלפיו על הגוון והלבוש, שיתדמה שהוא מבורר מכעס, אבל באמת עומק לבו מלא כעס תוך ומרמה, ורק בפיו מכסה החמס שבלבו. עיי"ש כל העניין ותבין היטב. ועיין עוד בית יעקב הכולל פ' תזריע ד"ה וידבר [ד], סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת תזריע ד"ה וזה שהסתיר.. ולזה אחר שנתנסה אברהם אבינו ע"ה בעשרה נסיונות ובעקידת יצחק הלבינו שערותיו, שהשי"ת בירר אותו שהוא מלא קדושה וכל התפשטותו מלא טובה. ואף הפציר בתפלה על הסדומיים שהיה נראה לעין כעקשות והתעצמות, אבל כל כונתו היה לכבוד שמים שלא יתחלל, ולא היה לו שום נגיעה מצדו, לזה היה מותר לו להתפשט ולעמוד על דעתו, וזהו דאיתא בתנחומא (חיי) בשביל ארבעה דברים זקנה קופצת על האדם ואחת מהן היא אשה רעה, אבל אברהם אשתו מכבדתו וקראתו אדוני זקן. אשה רעה מרמז על כחות הגוף כדאיתא בתקוני הזוהר הק' (תקון ע דף קלד.) ובזוה"ק (וישב קפא:) כי אשה רוצה שבעלה יתעצם ויתעקש בכל דבר. אבל אברהם אשתו מכבדתו וקראתו אדוני ואדוני זקן, היינו מפני שבאמת לא היה אברהם אבינו מתעצם ומתעקש בשום דבר בעולם מעניני עוה"ז, לכן נקרא בשם אדון, שהיה בן חורין בתפלה בלי שום נגיעה מצדו ולא היה כפוף תחת רצונותיו. אכן במקום שראה שיהיה כבוד שמים בזה שיעמוד על דעתו בעקשות והפצרות, אזי היה מתעצם בלי שום נטיה, להרבות בזה כבוד שמים, וכמו שהפציר בתפלה על הסדומיים שלא יתחלל שם שמים, באמרם כך עשה לדור המבול ולדור הפלגה. ואף בהשי"ת מצינו במקום שחפץ להיטיב לבריותיו, אף שאין לפני השי"ת שום דבר הכרח רק רצון בלבד, מ"מ אינו רוצה לקבל שום קטרוג, ועומד בדעתו בלי שום נטיה להשפיע לאדם טובה^קכבבית יעקב הכולל פרשת חיי ד"ה ואברהם זקן.:

ס׳ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו וגו'. זקן מורה שזה קנה חכמה, כדאיתא בש"ס (קידושין לב:), לזה הקנה לו הש"י שמים וארץ, כדאיתא בברייתא דמס' אבות (פרק ששי) אברהם קנין אחד, והקב"ה הקנה לו שמים וארץ. והוא מפני שאאע"ה בירר את עצמו בבחירתו בכל לבבו נפשו ומאדו, עד שראה מפורש שמבלעדי השי"ת לא יעשה שום דבר בעולם, לזה הקנה לו השי"ת שמים וארץ, והעלה עליו כאלו הוא ברא את כל העולם, מאחר שהכל תלוי בבחירתו. וכענין דאיתא בירושלמי (ראש השנה פ"ד ה"ח) מעלה אני עליכם כאלו נבראתם בריה חדשה ואתם עשיתם עצמכם. וזה מורה שהשי"ת קרא את כח הבחירה על שם האדם, שכל עיקר בריאת עולם היה על ידו, וכענין דאיתא במדרש (בראשית רבה ח) שהשי"ת נמלך בנפשותן של צדיקים וברא את העולם. ולזה נקרא אף אליעזר עבדו של אאע"ה בשם זקן, זקן ביתו, בשעה שהיה נכון לבו בטוח בה' שיצליח דרכו להביא את רבקה לאשה ליצחק, שזה הוא עיקר ההשתדלות בעולם להוציא הקדושה מההיפך, וזה הוא דכתיב, ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו [וכן נדרש בזוהר הקדוש (פ' חיי קכז. וכל ההמשך שם בפרשה) כל הענין על ירידת הנשמה להגוף ושובה למקורה אחר שהתבררה בעוה"ז, וכל תהלוכות האדם עד זמן התחיה הכל נכלל במעשי האבות הנזכרים בתורה] ואח"ז שהיה מסופק מעט האם הצליח דרכו והיה עומד משתאה, אזי נקרא בשם איש, מפני שהיה צריך אז לעבודה, לזה נקרא איש, על שם איש מלחמה, וכדכתיב והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא. וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רכו.) ובתקוני הזוהר (תיקון כא דף עב.) והאיש משתאה לה דא רזא דה' איש מלחמה, והוא שהיה בא לניצוח להוציא נפש יקרה יקר מזולל מקליפת נוגה, שמזו הקליפה פעמים מתעלה לקדושה ופעמים לא, לכן היה צריך לניצוח. וכל עיקר בריאת עולם היה ע"ז המכוון להוציא יקר מזולל, שנראה כביכול שהשי"ת חפץ כבוד מהבריאה:

ס״אוזה הוא דאיתא (עץ החיים שער י' – שער התיקון – פ"א) שם מ"ה החדש^קכגוזל"ק האריז"ל שם: והנה כאשר עלה ברצון המאציל להחיות את המתים, ולתקן את המלכים האלו הנשברים והנפולים בעולם הבריאה וכו'. והוציא שם מ"ה {יו"ד ה"א וא"ו ה"א} החדש ונתקנו המלכים. ובלקוטי תורה פרשת בראשית בתחילתו הביא: ואחר השבירה, נזדווגו הס"ג עם הע"ב העליון, ויצא המ"ה החדש והוא היה המתקן, וז"ש ויאמר אלהים יהי אור שהוא המ"ה המתקן, ויהי אור, ואז נעשה התיקון, והוא ז' ימי בראשית. עיין לקמן פרשת מקץ אות י"ד ד"ה אמנם., שזה נתחדש בבריאת עולם מה שלא היה מקודם. כי באמת השי"ת מצדו נקרא עתיקא קדישא, דנעתק מכל הבריאה ואין לו שום נפקותא ממעשה בני אדם, וכמו שאנו אומרים (בסדר התפלה) אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם. אכן כל התחדשות הבריאה הוא רק לטובת האדם, שיקרא על שם יגיע כפיו מה שיכניס מההיפך לקדושה, ובזה ייטב לו בעוה"ז ובעוה"ב. לכן נקרא אליעזר כאן בשם איש מלחמה (וכדאיתא בזוה"ק (תזריע מח.) בענין איש ואדם ואיש נקרא עבד למלכא אקרי איש לגבי אדם דלעילא וע"ש)^קכדמבואר עניינו במי השלוח ח"א פרשת תזריע ד"ה אדם: איתא בזוה"ק (ויקרא מ"ח.) כמה שמות יש לאדם ואדם עילאה על כלהו. היינו כי שם איש הוא הנוכח לשם אשה, כי אשה מורה שאין לה כח להתגבר על רצון לבה, ואיש היינו אף שיבא לו תשוקות ורצונות יוכל להתגבר עליהם, אבל אדם מורה שהוא מנושא על כל החמדות והרצונות שלא יבא לו שום רצון וחשק ללבו בלתי לדבר שהוא רצון הש"י., שהיה צריך לניצוח, מפני שקליפת נוגה עלולה להטעות, שמתחלה נראה שמאירה קצת, ואח"ז יוכל להשתנות מכמו שהיה. וכמו שאנו רואים כאן בזו הפרשה שמתחלה הסכימו כולם לדברי אליעזר, ואח"כ חזרו מזה ואמרו תשב הנערה וגו'. וכמו שמצינו בכורש מלך פרס שאמרו עליו בש"ס (ר"ה ג:) מתחלה כשר היה ואח"כ החמיץ. ולזה כאשר הסכימו לדברי אליעזר ואמרו, הנה רבקה לפניך קח ולך, נקרא אז בשם עבד אברהם, וכדכתיב, ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם, מפני שהיה בטוח שיקיימו הבטחתם. וכשחזרו אח"כ ואמרו, תשב הנערה וגו', אזי נקרא בשם איש, התלכי עם האיש הזה, והוא מפני שלא האמין עוד בהם שיקיימו הבטחתם, מפני שראה שחזרו בהם מתחלה ג"כ ולא רצו לקיים הבטחתם, עד שיצא מגבולם עם רבקה, אז נקרא עוד הפעם בשם עבד אברהם. שאאע"ה היה זקן מבחינת עתיקא קדישא, וכדכתיב, וישלחו את רבקה אחותם ואת מנקתה ואת עבד אברהם. ואף דאיתא בזוה"ק (נשא קכט: קלג.) וכמה פעמים באדרא רבה קדישא, שזעיר אפין ועתיקא קדישא הם שני ענינים, אבל באמת הם כלא חד, וכדאיתא בזוה"ק (האזינו רפט:) ואתקשר דא בדא ודא בדא עד דישתמודע דכלא חד וכלא הוא עתיקא ולא אתפרש מניה כלום. והוא, כי בהמשפיע נכלל גם הנשפע, אבל הנשפע אינו כולל את המשפיע, כי יש בכלל מאתים מנה ואין בכלל מנה מאתים^קכהכל העניין בהבדל שבין זעיר אנפין ועתיקא קדישא מבואר היטב בתפארת יוסף חג השבועות ד"ה ויסעו מרפידים עיי"ש.:

ס״בואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ וגו'. ויאמר אליו העבד אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת וגו'. ויאמר אליו אברהם וגו' ה' אלהי השמים וגו' הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם. הענין בזה, למה מתחלה נאמר ה' אלהי השמים ואלהי הארץ, ואח"ז נאמר רק אלהי השמים ולא אלהי הארץ. אכן אאע"ה חידש זאת בעולם שהשי"ת הוא אלהי הארץ ג"כ^קכוכמבואר ביסוד החסידות – הקדמה לבית יעקב דף ח: ואברהם אבינו התחיל להאיר לעולם, שהש"י נמצא גם בעוה"ז. וזה ששם בן נח שהוא מלכי צדק מלך שלם היה עובד הש"י בהשגת שם אל עליון, כמו שנאמר (בראשית י״ד:י״ח-י״ט) והוא כהן לאל עליון ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידיך. כי עליון מורה על מה שהוא למעלה מהשגת ותפיסת האדם, וכן היה למוד התורה והעבודה מה שהיה קודם מתן תורה, היה בגודל התבטלות ונסיונות וסבלנות עצומה, ועי"ז הגיעו להשגת ידיעת מציאות הש"י, שההנהגה היתה במדת עליון. אכן אברהם אבינו היה מכיר שהש"י מלא כל הארץ כבודו, והסיר ערלת ההסתר המסתרת בין אור הש"י להשגת האדם, וזה שאחר מצות המילה מצינו (בראשית כ״א:ל״ג) ויקרא שם בשם ה' אל עולם. היינו שניכר מציאותו בכל הויות הבריאה. ועיין מי השלוח ח"א פ' לך ד"ה ויאמר אברהם.. כי אלהי השמים, היינו במקום שאדם הוא בבהירות השכל ונראה לעין כל איך שזה האדם עושה רצון השי"ת. ואברהם אבינו חידש, שהשי"ת הוא גם אלהי הארץ, שאף בארץ לא נעשה שום דבר מבלעדי רצון השי"ת, ולא כמו שהעכו"ם אומרים שח"ו עזב ה' את הארץ ואינו משגיח על מעשה בני אדם^קכזכמבואר בתפארת יוסף פרשת קרח ד"ה בקר: כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה החילוק בין דעתם של ישראל ובין דעתם של אומות העולם. שדעתם של ישראל הוא, כמו שאנו אומרים המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, והיינו לא שהשי"ת ברא פעם אחת הטבע ומאז והלאה מתנהגת מעצמה, לא כן ח"ו, אלא שהשי"ת משפיע חיים לכל הבריאה בכל רגע ורגע, ואם יפסוק השגחתו להבריאה רגע אחת, אז יתבטל תיכף. וכמו שאיתא בתקוני זוה"ק (הקדמה יז:) וכד אנת תסתלק מנהון אשתארין כלהון שמהן כגופא בלא נשמתא. וזה מורה, שאם יסור ח"ו השגחתו אפילו רגע אחת, לא יהיה להבריאה שום קיום כלל. וכל הקיום הוא מזה שהשי"ת נותן להבריאה חיים בכל רגע ורגע, וכמו שכתוב (נחמיה ט׳:ו׳) ואתה מחיה את כולם. וכל זה הוא דעתם של ישראל, לא כן הוא דעתם של האומות, שהם קורין להשי"ת אלהא דאלהא, כדאיתא בש"ס (מנחות קי.) והיינו שהם אומרים שהשי"ת נתן כח לצבא מעלה ומתנהגת העולם מעצמה. ועיין עוד שם חג הסוכות ד"ה ולקחתם [א].. לזה אמר לאליעזר ה' אלהי השמים ואלהי הארץ, שעל ידי נתחדש זאת בעולם. ואחר ששאל אותו אליעזר, אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת, אזי לא אמר לו רק אלהי השמים, היינו שלא יגלה לרבקה את זה שאף בארץ לא נעשה שום דבר בלעדי רצון השי"ת, וכל הארץ מלאה כבוד השי"ת כמו בשמים, ולא יאיר לפניה ממקום עלאה דזווגייהו תדיר, כי אז תאמר למה לי לצאת מחוץ לארץ לארץ ישראל, מאחר שבאמת אין שום חילוק בין ארץ לשמים ובין ארץ ישראל לחו"ל, רק (מלאכי א׳:י״א) בכל מקום מוקטר מוגש לשמו ית' מנחה טהורה כרצון השי"ת, לזה אמר ה' אלהי השמים הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני, היינו שרק מצד המלאך שמאחד שמים וארץ הוא עושה רצון השי"ת אף בחו"ל כמו בא"י, אך מצד המלאך של שמים לבד היא מוכרחת לצאת מחו"ל לארץ ישראל, ואז תוכל לקיים רצון השי"ת. שבאמת הוא, שרק מי שמברר את עצמו מצדו, לזה האדם נקרא השי"ת אלוה, כדאיתא במדרש (רבה וישלח עו) הבוחר בדרכיהם^קכחוזה לשון המדרש וישלח רבה (עו, ד): ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק, הא לעשו לא, אלא הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם אני מתקיים עליו, מי שאינו בוחר בדרכיהם ואינו עושה כמעשיהם איני מתקיים עליו.. אבל מי שלא יברר את עצמו מצדו, לזה האדם לא נקרא השי"ת אלוה. נמצא לפי זה שמוכרחת היא לצאת מחו"ל לארץ ישראל, שכל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה, כדאיתא בש"ס (כתובות קי:) ובזוה"ק (יתרו עט:). אמנם כל זה החילוק הוא רק מצד האדם, אבל מצד השי"ת אין שום חילוק באמת בין שמים לארץ. וכמו שנזכר לעיל שעניני האבות כוללים כל התורה, וכמ"ש בזוה"ק (מדרש הנעלם חיי קכז.) שמרומז בזה ענין ירידת הנשמה להגוף, שהנשמה קודם ירידתה להגוף מצדה לא תחפוץ לכנוס לאחריות וסכנה בעוה"ז, ששם הוא בלא בחירה, ואי אפשר להפסיד, אך השי"ת חפץ להיטיב ולהגדיל טובה להבריאה במה שתעבוד אותו מתוך ההסתר, ועי"ז תגיע למעלה היותר גדולה שתקנה בעוה"ז^קכטנתבאר במקומות רבים בספרי רבוה"ק עיין סוד ישרים ראש השנה אות כח וז"ל: נוח לו לאדם שלא נברא משנברא וכו'. ודייק אאזמו"ר הגה"ק זצללה"ה למה לא אמרו ז"ל טוב לו לאדם וכו' אלא נח לו וכו', משמע מזה שבאמת טוב לו יותר לאדם שנברא, כי כיון שרצונו ית' שתהיה הנפש בגוף האדם בוודאי הוא טובה גדולה להנפש, כי בטח יודע השי"ת שהנפש יגמור בכי טוב את רצון המשלחה לעולם הזה. רק כל הפחד הוא מצד האדם שמתיירא מאוד לכנוס במקום ספק נח לו שלא נברא משום שהנפש היא במקום טהרה, כמאמר אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא, לכן אין ברצונה לירד לעולם הזה שהוא אילנא דספיקא שהוא מסופק במציאות השי"ת, לכן הנפש אינה בנייחא ויש לה צעקה גדולה מאוד, כי תתיירא פן תפסיד ח"ו מסיבת הספקות והסתרות. ועיין עוד בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קלו, בית יעקב שמות פ' משפטים אות יא ד"ה ומשפט, סוד ישרים הושענא רבה אות ד ד"ה וביאור, אות ט, תפארת יוסף פורים ד"ה רבי יוחנן, חג השבועות ד"ה ואתם, פ' נצבים ד"ה אתם נצבים [ד], מס' ברכות (יא:) ד"ה מאי, לקמן פרשת ויגש אות ו ד"ה וזהו ג"כ, אות ח ד"ה וזהו.. וכדאיתא בפסיקתא רבתי בפרשת החודש (תהילים מ׳:ו׳) רבות עשית אתה ה' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו, כל הנפלאות ומחשבות שחשבת כדי שיהא אדם נזקק לביתו, וכמ"ש הענין במקומו:

ס״גואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו וגו'. להבין הענין, שכאשר סיפר אליעזר לפני לבן ובתואל את דברי אברהם אבינו שינה את הלשון, דכתיב, וישבעני אדוני לאמר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב "בארצו". וכן למה בספר יהושע (טז) נאמר וישב הכנעני בקרב אפרים, ובספר שופטים (א) נאמר וישב האשרי בקרב הכנעני. אכן, וישב הכנעני בקרב אפרים מורה, שאף שלא הורישו את הכנעני לגמרי, מ"מ היו מקיפים אותם ודחקום מכל עבריהם ומשלו עליהם. כי יש קליפה שהיא בפנימיות הפרי, כדאיתא בתיקוני זוה"ק (תיקון סט דף קט.) אית אילנא דטוב ורע דקליפין דאינון גרעינין אינון מלגיו רע ומוחא דקיק מלבר טב. וישב האשרי בקרב הכנעני מורה, שהכנענים היו מקיפים אותם ומשלו עליהם. וזה הוא שאמר אברהם אבינו לאליעזר, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני, כי אם תקח משם אשה לבני, אזי תגרום ח"ו שאהיה יושב בקרבו, שהוא יקיף אותי וימשול עלי. כי כנעני מורה שהוא מקיף את הקדושה, כדאיתא בסתרי תורה (לך פ.) כנעני דאסחר גופא לדינין בישין, ומאחר שכל עסקי הוא להוציא וללקט מהם מדת החסד, שיהיה נתמעט וכלה מהם כפרי החג, שע"ז אנכי יושב בארצו, שיש לי מעט שייכות עמהם עוד יותר, לפזר ביניהם מדת החסד. והענין שכאן נאמר אלהי השמים ואלהי הארץ, ואח"ז נאמר ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי וגו' ולקחת אשה לבני משם. כי שמים מרמזים על בהירות היותר גדול, שאין יכולים לסבול אף כגרעין חרדל מעוה"ז, כדאיתא בזוה"ק (ויגש רז.)^קלעיין תפארת יוסף פ' האזינו ד"ה האזינו [ג]: כי שמים מרמזים על בהירות עד שאין ביכלתם לקבל שום לבוש מעוה"ז. כדאיתא בזוה"ק (ויקהל קצז.) שמים לא יכולין למסבל אפילו כגרעין חרדל מגופא דהאי עלמא.. וזה היתה כוונת אברהם אבינו באמרו אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי, שבראשית התקרבותו להשי"ת נתן בו השי"ת דעה שיתנהג בבחינת שמים לבד, לברר ולנקות את עצמו מכל חמדת עוה"ז כפי כל כחו, ולהסתלק מנגוע אליהם אף בקצהו, והשי"ת היה מסייע לו שיגמור לטוב. וכן כל אדם בתחלת התקרבותו להשי"ת, שעוד לבו אינו מזוכך, והוא מסובך עוד בחשקות עניני עוה"ז, אזי צריך לצמצם את עצמו בכל כחו ולהסתלק מהם לגמרי. ואמר לו לאליעזר שזה ה' אלהי השמים ישלח מלאכו לפניך, שתוכל להוציא את רבקה משם, כי להפרידה מהקליפה שבבית אביה שמורגלת בה עד עתה אי אפשר רק בבחינת שמים לבד, שתסתלק מכל נגיעה לחשקי עוה"ז:

ס״דוהענין שמשה רבנו ע"ה אמר (דברים ל) לא בשמים היא. היינו כמו שאומר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה בספר מי השלוח (ח"א פרשת נצבים ד"ה לא) שכל זה הוא רק מעבר, קודם שיברר אדם את עצמו ועד שיבא לשלימות ד"ת, אזי צריך אדם לצמצם את עצמו בכל מאדו. אבל אחר שיבא אדם אל השלימות, אזי נאמר לא בשמים היא ולא מעבר לים היא, כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, מאחר שלבו נקי וזך אזי מטעימין אותו מפרי מעשיו בעוה"ז^קלאזה לשון המי השלוח ח"א פרשת נצבים ד"ה לא בשמים: ביאר זה הוא ע"פ דאיתא בתנא דבי אליהו (זוטא פרק יב) משל למלך בשר ודם שעשה חומה שעל ידיהם יתכנסו לפלטרין גדולים ועשה פתח צר בהחומה ומי שאינו אוהב למלך אינו מייגע עצמו והאוהב דוחק עצמו שהוא יודע שאחר הצער מיד יבא לתענוגים גדולים, וכן כאן בעוד שלא השיג ד"ת כמה עילאין וכמה יקירין אינון, וכשבא על ד"ת אז לא בשמים הוא ולא מעבר וכו' וקרוב אליך בפיך וכו', ע"כ לא אמר מרע"ה אלו הדברים רק בסדרה הזאת שהיא אחר סדרה הנו"ן, כשבאה למדרגה הזו אז לא בשמים היא וקרוב וכו', היינו אף שצריך האדם לגדרים וסייגים בעוד שלא השיג ד"ת, אבל כשהשיג בשלימות אינו צריך לזה. ועיין עוד בית יעקב הכולל פ' נצבים ד"ה כי המצוה.. לזה כתיב אלהי השמים ואלהי הארץ, שמאחר שברא השי"ת את העוה"ז שמסתיר מעין אדם את הבהירות, משמע מזה שלא בחר הש"י בזה שיתנהג האדם בתמידות רק בבהירות לבד להסתלק מכל עניני עוה"ז, דא"כ למה ברא הש"י עוה"ז, כי בהירות לבד היה גם קודם שנברא העוה"ז. מאי משמע, שעיקר המכוון מהבריאה היה, שאם יתנהג האדם בפרישה להסתלק מתחלה מחמדת עוה"ז שלא יהיה לו שום נגיעה אליהם, ואז יוכל לראות אח"כ שמלא כבוד ה' אף בכל הארץ, ויוכל אז להתפשט אף בהנאות עוה"ז כפי חשק לבו^קלבעיין לעיל פרשה זו אות ג בסופו ד"ה ולזה השלימות ובהערה כג שם., מאחר שרואה עתה שאין מקום פנוי מכבוד השי"ת. ולזה אמרו בירושלמי (שלהי קידושין) א"ר יוחנן עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראו עיניו ולא אכל מהם, כי באמת נמצא בכל הנבראים כבוד שמים. ולזה כאשר בא אברהם אבינו ע"ה לימי הזקנה, ונשתלם בעבודת השי"ת, אמר, אלהי השמים ואלהי הארץ, שכעת אין אצלי שום נפקא מינה בין שמים לארץ, נהירין לי שבילי דארעא כשבילי דשמיא בלי שום הבדל כלל. ואח"ז נאמר אלהי השמים בלבד, היינו כמו שאצלי כאשר לקחני מבית אבי הייתי צריך לעבוד את השי"ת ברזא דאלהי שמים לבד, כן עתה צריכה בחינת זו העבודה מאלהי השמים לבד. כי אצל רבקה שעתה הוא ראשית התקרבותה להשי"ת, ולהוציא אמן של כל ישראל מבין הקליפה, צריכים לעבודה גדולה מרזא דאלהי השמים לבד^קלגכמו שנתבאר במאמר הקודם. ועיין עוד לקמן פרשה זו אות כז.. וכן מרמז זה על תחלת הפרשה שמדבר בקנין מערת המכפלה, שאאע"ה היה חפץ להוציא בלעם מפיהם מקום קדוש מבין קליפת בני חת, היה צריך גם אז לעבודות גדולות, וע"ז אמרו במדרש רבה (חיי נח) שנאמר עשרה פעמים בני חת בפרשה, שכל המברר מקחו של צדיק כאלו קיים עשרת הדברות:

ס״הואשביעך בה' וגו'. איתא ע"ז בזוה"ק (וישב קפא:) מאי ואשביעך לאתלבשא ברזא דשבע נהורין עלאין דאינון רזא דשלימו עלאה וכו'. הענין בזה הוא, כי שבועה הוא מלשון שבעה, שבזה המספר נכלל כל אמונת ישראל, שעי"ז שמצמצמין את עצמם ישראל בעוה"ז שמחוצבת משבעה ימי הבנין, לכן אף כאשר יבא יום שכולו שבת ומנוחה בעולם שכולו ארוך, שאז יתבטלו כל עניני עוה"ז, אבל לישראל יהיה הויה גם אז. וע"ז מרמז מה שהבטיח השי"ת כמה פעמים, למען יאריכון ימיך^קלדעיין לעיל פרשה זו אות ד בהערה לד שם.. היינו להגיע לימות המשיח שנקרא שמיני, שהוא ברזא דבינה, ואז יתקיימו לעדי עד. וכענין דאיתא בזוה"ק (נשא קלה:) שבשבעה מלכים כתיב בהו וימת וימת, עד המלך השמיני דלא כתיב ביה וימת, שהיה לו קיום והויה. וזה הוא שאמר אאע"ה לאליעזר ואשביעך. היינו שנתן לו חלק בישראל ויהיה לו נייחא אם יגמור לו זה הדבר ויוציא את הכלל ישראל מגלות. כי רבקה היא אמן של כל ישראל. וזה הוא דאיתא בזוה"ק (שלח קנח.) ובגין דהוה שליח מהימנא מה כתיב ביה בוא ברוך ה' שיצא מכלל ארור ובא לכלל ברוך (ועיין בזוה"ק אמור קג. ובלקוטי תורה להאר"י ז"ל פ' חיי ד"ה ענין אליעזר)^קלהוזל"ק של האריז"ל בשער הפסוקים פרשת חיי סימן כד: אמרו רז"ל כי אליעזר עבד אברהם היה עבד כנעני, הנקרא ארור, ויצא מכלל ארור ונעשה ברוך וכו'. והנה אליעזר עבד אברהם היה נשמה קדושה, שנתערבה בקליפה של כנען הארור, וניתנה לאליעזר הנזכר. ולכן נקרא דמשק אליעזר, שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. המושל בכל אשר לו, שליט ביצרו הוה, והיה חכם גדול וחסיד כנודע, ועי"כ יצא מכלל ארור ונעשה ברוך ע"י אברהם.:

ס״וואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. בכל מורה שבא לשלימות, שיוכל מעתה להתפשט כפי שירצה, ולא יצרך עוד לצמצומים, אך בכל התפשטותו לא יגיעהו שום הפסד וחסרון, כענין דכתיב (עקב ח) לא תחסר כל בה. וע"ז מרמז מלת זקן, זה קנה חכמה, כדאיתא בש"ס (קידושין לב:), ומרמז לבחינת עתיקא קדישא, דכתיב ביה (דניאל ז׳:ט׳) ושער ראשה כעמר נקא, שנעתק מכל הבריאה, ששם אין שום נפקותא ממעשה בני אדם, ואין שום התרבות כבודו ית' מבריאת העולם, וכענין שאנו אומרים (בסדר התפלה) אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם. ובעת שהשי"ת מתלבש בזו הבחינה הוא ברזא דעתיקא, דנעתק מהני יומין, כי הש"י הציב לבושים וגוונים בעולם, פעמים בזה ופעמים בזה, כענין דאיתא שבים נראה השי"ת כבחור ובסיני נראה כזקן. בים נראה כבחור עושה מלחמה כדכתיב (בשלח טו) ה' איש מלחמה, מפני שבא לנקום נקם ממצרים עוברי רצונו לכן נראה בלבוש זה, שזה מרמז שכל המכוון מבריאת עולם היה רק לכבודו, שיעבדוהו בני אדם ויעשו רצון השי"ת, מזה היה המשפט שהמצריים שהם עוברי רצונו ולא עבדו את השי"ת נטבעו בים ונאבדו מן העולם. וכשבא הקב"ה ליתן תורה לישראל אזי נראה בלבוש זקן ויושב בישיבה, רזא דעתיקא קדישא, שזה מרמז על שאין להשי"ת שום נפקותא במעשה בני אדם אם ייטיבו ואם ירעו, אך כל הבריאה הוא מפני שחפץ חסד הוא להיטיב לבריותיו. ובעת שהשי"ת מתנהג ברזא דעתיקא, אזי תפחד כל הבריאה, מפני שזו ההנהגה הוא למעלה מתפיסת אדם, ואין להשי"ת שום התחברות עם הבריאה, כי כל הבריאה הוא כדברים של מה בכך. ולזה בשבת שאז עוסק השי"ת בעולמות עליונים למעלה מתפיסת אדם, שזה מורה על שאין להשי"ת שום נפקותא במעשה בני אדם, לזה הותר לדבר בשבת דברים של מה בכך. ומזה נקח פחד גדול על הבריאה בעוה"ז שמתהה לבו של אדם, אבל באמת מזה הוא עיקר קיום ומשתיתו של עולם. כי במקום שיש לאדם איזה נגיעה, אז הוא חבוש וכפוף תחת חפצו ורצונו, ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים (ברכות ה:), אבל כשאין לאדם שום נגיעה מצדו שיהיה קשור ואסור עי"ז לרצונותיו, אזי הוא בן חורין היותר גדול. וזה הוא שאמרו בש"ס (סנהדרין כו.) מאי תושיה דברים של תהו שהעולם מושתת עליהם:

ס״זואימת בא אאע"ה לזה השלימות, אחר מיתת שרה אשתו, כי ע"י הנוקבא יבא האדם לשלימותו, ואחר שנשלם לא היה לו צורך עוד לבחינת נוקבא ומתה שרה. כי כל חיי אדם בעוה"ז הוא רק להגיע אל השלימות, ואחר שיגיע אל השלימות, אזי אין לו חיים עוד בעוה"ז^קלוכמבואר לעיל פרשה זו אות א, ג ד"ה רבו, בית יעקב הכולל פ' חיי ד"ה ויהיו [א].. אכן חיי אאע"ה שחי אחר זה השלימות היה מרזא דעתיקא קדישא, מסטרא דדכורא שהוא בחינת יובלא, שהוא מנפיחת רוח חיים מרצון הפשוט, וכדאיתא בש"ס (ר"ה כו.) מאי משמע דהאי יובלא לישנא דדכרא הוא. וזה הוא שאמרו בתנחומא (חיי בריש הפרשה) אמר אברהם רבש"ע צריך אתה להפריש בין האב לבן ובין נער לזקן, א"ל הקב"ה חייך ממך אני מתחיל, הלך ולן באותו הלילה ועמד בבקר כיון שעמד ראה שהלבין שער ראשו וזקנו, אמר לפניו רבש"ע עשיתני דוגמא, א"ל עטרת תפארת שיבה והדר זקנים שיבה, ולכך נאמר ואברהם זקן וכו', זשה"כ אשת חיל עטרת בעלה, זה אברהם שהיה מקונן על שרה וכו', וכיון שמתה קפצה זקנה על אברהם, מה כתיב אחריו, ואברהם זקן, אמר הקב"ה די לעבד להיות כרבו וכו' כשראה דניאל אמר, ושער ראשה כעמר נקא, וכתיב ואברהם זקן. הענין בזה, שאברהם טען לפני השי"ת מה הוא החילוק ביני שהשתדלתי בעבודה ובררתי את עצמי כל כחי, ובין אדם אחר שלא בירר את עצמו. שבעת שאדם עומד בעבודה הוא בבהירות, וברגע אחד יכול לשכחו ולאבד הבהירות, לזה ניתן לו זקנה שמרמז על זה קנה חכמה, שכבר נשלם בכל השלימות, שמעתה לא יפסיד מקדושתו כלל. אכן ע"ז אמר רבש"ע עשיתני דוגמא, היינו שאמת הוא שזה הוא טובה ומעלה גדולה מה שהורגלתי כ"כ בקדושה ובד"ת עד שלא אוכל עוד לצאת מגדר הקדושה, אבל לא אוכל גם לבא למעלה יתירה מזו, מאחר שאין לי עוד כח עבודה^קלזכמו שביאר בתפארת יוסף פרשת וילך ד"ה וילך [ב]: בכל אדם יש מעלה שיכול בכל פעם להוסיף ד"ת וכבוד שמים, וכמו שכתיב (תהילים ע״א:י״ד) ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך, אבל יש גריעות שביכולת ח"ו לפסוד ג"כ, אבל בעת שנשלם הגם שיש גריעות שאין ביכולת להוסיף עוד, אבל בזה יש יתרון ומעלה שאין ביכולת להפסיד., ובזה הנני נחשב רק כדוגמא בלי שום כח חיים, מפני שאין לי חיים מרזא דנוקבא, שע"י זה החיים שהוא מרזא דנוקבא יתוסף באדם קדושה כל פעם מחדש, והיה אאע"ה מקונן על מיתת שרה. וע"ז אמר לו השי"ת, דיו לעבד להיות כרבו וכו' שכשראה דניאל אמר, ושער ראשה כעמר נקא. והוא שהשפיע לו השי"ת חיים אמתיים מסטרא דדכורא, מרזא דעתיקא קדישא, דנעתק מהני יומין, שזה החיים יפה ביותר מכל חיי עוה"ז, וכדאיתא במס' אבות (פ"ד מכ"ב) יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, כי אז סמוך לב אדם בטוח בהשי"ת, שאף אם יתפשט כרצון לבו עכ"ז לא יפסיד כלל. ולזה אחר זה השלימות התפשט אאע"ה והוליד אלו התולדות הנאמרים בפרשה, כי כשיבא האדם לזה השלימות, אזי יוכל להתפשט בכל אשר ימצא לו רצון וחשק, מפני שבירר את עצמו שאין בלבו רק טוב^קלחכדלקמן פרשה זו אות לג.:

ס״חואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. זקן מורה שזה קנה חכמה, ויש לו קדושה בקביעות ואינו צריך לצמצומים עוד. וזה בא לו אחר עקידת יצחק, ואחר שנמול, ונתנסה עשר נסיונות שלא נתנסה שום בריה בעולם, ונשתנה מהיפך להיפך, כענין גר שנתגייר שצריך להתהפך ולהשתנות מהיפך להיפך, מפני שהורגל על דרך לא טוב עד עתה. וכן אאע"ה בא אל השלימות ונשתנה מכמו שהיה עד עתה שהיה צריך לעבודות וצמצומים, ועתה נקבעה בו קדושה בקביעות שלא יצרך עוד לעבודות וצמצומים^קלטכמו שנתבאר לעיל פרשה זו אות א, ז, יח ד"ה אבל.. ולזו המדרגה לא יוכל אדם לבא רק בהדרגה, ועל זה מורה בא בימים, כפי תפיסת האדם, כדאיתא בזוה"ק (חיי קכט.) ואברהם זקן בא בימים וכו' באינון יומין עלאין באינון יומין ידיעאן וכו'. וזה הוא דאיתא בש"ס (עירובין נו.) כל עיר שיש בה מעלות ומורדות מזקינים בחצי ימיהם, שבטבע זה העולם הוא, שאם יהלך אדם בדרך ישר לאט לאט אזי לא יזקין בחצי ימיו^קמנתבאר בקומץ המנחה למרן רבי צדוק הכהן זי"ע ח"ב אות נב: הזקנה מצד היגיעה כמ"ש בקידושין (לג.) כמה הרפתקי וכו' וכמ"ש בעירובין (נו.) מעלות ומורדות וכו' אזקינון. וכן בימי האדם יש עליות וירידה בימי חייו, שע"ז הוא כל היגיעה ועבודה ועי"ז מזדקן כמ"ש זה קנה וכו' והקנין הוא ביגיעה וכו'. ועד אברהם לא היתה זקנה ויגיעה כמותו, שהוא יגע ומצא, אבל לא היה צריך ליגיעה, רק הקב"ה יהיב חכמתא לחכימין דייקא, וכל דרכיו משפט, ומברר כי הוא היה בשלימות היגיעה, ולכך מגיע לו גם בלי יגיעה והוא חלקו.. וכן הוא בד"ת ג"כ, שלא יגיע אדם אל השלימות אך בהדרגה, שלפעמים נראה לו לאדם שהוא במדרגה גדולה, ואח"ז רואה חסרון בעצמו ומתחזק עי"ז בעבודת הש"י לתקן את זה החסרון, והוא כענין גערה, שע"י הגערה מתחזק האדם בד"ת כל פעם עוד יותר, עד שמגיע אל עיקר שלימותו. אכן בעל תשובה מגיע אל שלימות בבת אחת באורח דילוג^קמאמבואר במי השלוח ח"ב פרשת צו ד"ה וידבר: הצעקה שהבעל תשובה צועק להשי"ת שיושיע אותו זה עולה למעלה במקום שאין צדיק גמור מגיע, וכדאיתא בזה"ק (חיי שרה קכ"ט:) דבעלי תשובה אינון קריבין למלכא יתיר מכלהו ואינון משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגיא לאתקרבא למלכא., כדאיתא בזוה"ק (חיי קכט:) זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קריבין לגבי קוב"ה מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים דאתקריבו גבי קוב"ה בכמה שנין. אברהם לא עאל באינון יומין עלאין עד דהוה סיב. וע"ז מרמז, כל עיר שיש בה מעלות ומורדות מזקינים בחצי ימיהם, שהבעל תשובה מגיע לזקנה זה קנה חכמה בחצי ימיו:

ס״טואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. הענין בזה, כענין דאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון י כד:) האי אבנא היינו מלכות שמים זמנין דאזעיר גרמיה ולא נשאר אלא נקודה חדא וזמנין דמלאת כל ארעא. והוא כענין דאיתא גם בש"ס (גיטין סח:) וזה היה חלקי מכל עמלי חד אמר מקלו וחד אמר מקידו. והוא כי למקל יש לו שלשה שמות. מקל. מטה. משענת. כמו שיש לחיות אדם שלש בחינות נפש. רוח. ונשמה. נפש, היינו סור מרע, והוא בחינת מקל, שהאדם מסגף עצמו וסר מכל תאות עוה"ז. רוח, מורה שיש לו כח קדושה להטות את עצמו אף לעשות טוב, והוא בחינת מטה שלא זה שסר מרע בשב ואל תעשה, אך אף זה, שמטה לזכות לעשות טוב קום ועשה. נשמה, היא בבחינת משענת, שיודעה ומכירה את בוראה ואין לה שום סמיכה ומשען על מעשיה הטובים רק על השי"ת לבדו. וכשיהיה אדם בזו המדרגה הוא בבחינת טהרה^קמבנשמה היא כולה מן העליונים ולה אין שום חטא ופגם מגיע, כמו שאנו אומרים אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא. כמבואר בתפארת יוסף שבת חוה"מ פסח ד"ה אמר רב הונא ובעוד מקומות רבים.. כי ענין טומאה הוא מי שנראה לו שאבדה תקותו, כדכתיב (יחזקאל ל״ז:י״א) הנה אומרים יבשו עצמותינו אבדה תקותנו נגזרנו לנו. ולזה הוא טומאת מת הגדולה שבטומאות, מפני שאין לך מי שנראה לו שאבדה תקותו כמו המת^קמגמקורו במי השלוח ח"א פרשת אמור ד"ה אמור [ג]: ומת מורה וכו' כי לא ימצא בו שום כח פעולה לתקן את אשר עוות בחייו. ונתבאר באריכות העניין בבית יעקב ויקרא פ' אמור מאמרים א – י, בית יעקב הכולל פ' פרה ד"ה ויקחו. ועיין עוד בתפארת יוסף פ' פרה ד"ה וידבר: כי ענין טומאת מת מורה מה שהוא אפס ממנו תקוה ואין לו שום תוחלת להשי"ת, כי כל זמן שהוא עדיין בחיים יש לו קווי להשי"ת. אבל במת אפס ממנו תקוה, ואין רואה בתפיסתו שום קו להשי"ת, כי המתפלל על המת הרי זה תפלת שוא כיון שאינו מכיר בדעתו שום קו להשי"ת לא שייך שום תפלה.. ועיקר דחיית היצה"ר והמקטרגים הוא בבחינת מקל לסור מרע, כי בבחינת עשה טוב יש גם לאומות אחיזה, שגם הם עושים טוב לפעמים, מה שאין כן בסור מרע אין להם אחיזה שאין בכחם לצמצם את עצמם בהנאות וחמדות עוה"ז^קמדכמבואר בתפארת יוסף פרשת אמור ד"ה ולאחותו: שאני האומות שאף שנמצא אצלם גוון של עבודה, שנדמה שמסיר עצמו מחיי עוה"ז, אבל בעומק הוא כל כוונתו שע"י כך יהיה ביכולתו להתפשט עצמו בלי שום מעצר.. וע"ז מרמז הפלוגתא שבש"ס (שם) חד אמר שנשאר לו מקלו, שהוא מרמז על סור מרע, שהאדם יצמצם את עצמו בכל כחו למסור כל רצונותיו להשי"ת, שהוא מכוון למאמר התיקונים, האי אבנא זמנין דאזעיר גרמיה ולא נשאר אלא נקודה חדא. וחד אמר שנשאר לו מקידו, שהיא כלי לשאוב בה מים, והוא ההיפך מבחינת מקל, כי מקידה מרמז על שנשאר בו כל התשוקות להתפשט את עצמו בכח הקדושה שבו ולמלאת כל ארעא. ואף שאלו השתי בחינות הם שני הפכים, שאני בשלמה המלך ע"ה שכל כוונתו בהם היה להשי"ת, לזה הם ענין אחד^קמהכל העניין מבואר במי השלוח ח"א פרשת חיי ד"ה ואברהם זקן עיין שם. והוסיף על זה שם בגליון הערה ה' וזה לשונו: וזה גם ענין שלמה המלך ע"ה חד אמר מקלו מורה על חיים וחד אמר קידו מורה על חשק, וזה המחלוקת ביניהם, כי זאת ידוע כי השורש מכל הטובות לא נאבדו ממנו רק שהיה לו כח עצום שהיה יכול לפשט כל הטובות עד אין שיעור, וגם היה יכול לצמצם כל הטובות בתוכו, וזה נקרא סגולה וכמבואר על זה בתיקוני הזהר כי יוכל לצמצם ולהתפשט. וזהו חד אמר קידו כי היה יכול להכניס כל הטובות לתוך התשוקה ולהטמינם בה, ובעת שירצה היו באים אליו בחזרה כן היה גדול כח חשקו, וחד אמר מקלו כי גם החשק היה יכול להסתיר, רק כן היה גדול כח חיותו כי בחיים שלו היה נמצא כח גדול שהיה יכול להשיג על ידו גם החשק גם כל הטובות. בית יעקב שמות פ' יתרו אות סז ד"ה וכן נאמר.:

ע׳ועל זה מרמז מה דכתיב וה' ברך את אברהם בכל. היינו שהיה בו השפעת קדושה עד שהיה בו כח להתפשט בכל. וזה הוא ברכה דקוב"ה, כי ברכה דקוב"ה שלום (עוקצין ג, יב). ולזה נקרא השי"ת כל מפני שיש בו כל השלימות, ואף ברכת כהנים נכללה בזו הברכה^קמומבואר בסוד ישרים שמחת תורה אות סט: ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. היינו כמבואר בגמרא (חגיגה יד.) איזהו נשיאות פנים, כל שנושאים פנים לדורו בזכותו. אכן על נשיאת פנים מתעורר תמיד קטרוג, לזה נאמר, וישם לך שלום, היינו שיתן לך השי"ת שתמצא בעצמך כל השלימות, אזי לא תתירא משום קטרוג. ועיין עוד בתפארת החנוכי על זהר פרשת ויגש דף רז: ד"ה והענין.. ולזה נקרא עיר ציון כל, כדכתיב (תהלים נ) מציון מכלל יופי. וכדכתיב (עקב ח) לא תחסר כל בה, מפני שציון הוא הכלל מכל העולם, וכל הצמחים וגידי הארץ הם מיסוד ציון, שמשם הושתת העולם, כדאיתא בש"ס (יומא נד:) ובמדרש (קהלת ב). ובזו הברכה נתברך אאע"ה מפני שהיה מנושא על כל הנאות עוה"ז כדאיתא בש"ס (פסחים פח.) אברהם קראו הר, שזה מרמז על שהיה מנושא מכל הנאות עוה"ז, ולא היה לו שום נגיעה אליהם^קמזכמבואר במי השלוח ח"א פרשת כי תשא ד"ה ויפן: וע"י ד"ת יוכל להשתנות ולהיות מורם ומובדל מכל חמדה, כי בהר מורה ע"ז, כי בהר לא נמצא לחלוחית כמו בעמק, וכן אברהם אבינו ע"ה יען כי היה מובדל מכל חמדה לכך אמר (בראשית כב) היום בהר ה' יראה. ועיין עוד שם ח"ב פ' תשא ד"ה ויפן., אכן כאשר ירד מעט ממדרגתו אזי נולד ממנו ישמעאל^קמחמבואר לקמן פרשת מקץ אות ח ד"ה אמנם: מרמז על הפסולת שנפרד מאאע"ה שמדתו מדת החסד, וקרא שם המקום הר, כדאיתא בש"ס (פסחים פח.) אברהם קראו הר, והוא שהיה מנושא מכל חמדות עוה"ז ומסר כל קניניו להשי"ת עד שאף בהחיים שלו שכח, ומסוספיתא דיליה, היינו מגודל אהבה וחסד בהסעפותה ללבושים רחוקים, יצא מזה חמדה ותשוקה זרה וגאות, ויצא ישמעאל שהתפשט ביותר מדת החסד בלא דעת כלל, עד ששכח בהחיים שלו והשפיע כל מה שהיה לו בלא דעת, ועליו נאמר (משלי ו׳:ל״ב) משחית נפשו הוא יעשנה.. והענין שאצל אברהם נאמר בכל וביצחק נאמר מכל וביעקב נאמר כל. הענין בזה, דהנה בכ"ל עולה בגימטריא ב"ן, וכיון שהיה לו בן היה צריך להשיאו אשה להתפשט מדת החסד בעולם למלאות כל ארעא, וע"ז רומז תיבת בכל שהוא בגימטריא ב"ן (שער הפסוקים פרשת חיי ד"ה ויתן לי) והוא השם הוי"ה במילוי ההי"ן, שמזה השם הוא כל ההתפשטות, כי אות ה' מורה על התפשטות ביותר, שיש בה שלשה קוין, התפשטות לרוח דרומי ומזרחי ונקודה בגוה, שממנה מתפשטים הצדדים. ויצחק אבינו היה בהיפך מזה, שבעת שנראה שהיה לו ירידת המדרגה אזי היה בו בחינת כל, כמו שכתוב בעת שברך את יעקב בלי דעת (תולדות כז) ואכל מכל, אכן שלא היה לו רק מכל ולא כל, מפני שכח הראות ניטל ממנו, כדכתיב (שם) ותכהין עיניו. אך יעקב אע"ה היה בתמידות בזו המדרגה, לזה כתיב בו (וישלח לג) וכי יש לי כל, שהשי"ת אחזו תמיד בימינו, הן בעת שהיה בעלית הדרגין והן בעת שהיה בירידת הדרגין, וכדכתיב (ויחי מח) האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה^קמטכמו שהביא במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויאמר: האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, היינו בכל פרט מעשה שאני עושה, אני צריך שהש"י יאיר עיני איך הוא רצונו ית'. וכן הביא בפרי צדיק ראש השנה אות ח: והנורא כנגד יעקב אע"ה, שאמר מה נורא המקום הזה. פי' כמו שאמר האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו, שהם עבדו בהשתדלותם כל אחד במדרגתו, אברהם במדת אהבה ויצחק במדת יראה, ועל עצמו אמר האלקים הרועה אותי וגו' שאין לו ע"י השתדלותו כלום, רק מה שהשי"ת מאיר לו ורועה אותו וכו'., ולכן לא היה במטתו שום פסולת ומטתו היתה שלמה ועיין בענין דלקמן^קנומבואר עוד באריכות לקמן פרשת ויצא אות כז עיי"ש.:

ע״אואברהם זקן וגו' וה' ברך את אברהם בכל. בכל עולה בגימטריה ב"ן, שהיה לו בן, וכדאיתא והובא ברש"י ז"ל. והענין בזה הוא, כי בעצם השפעת השי"ת ודבורו אין לאדם שום תפיסה, אכן למקום שהשי"ת שולח דברו ומשפיע שם ברצונו, אזי נמשכים אח"ז כל הברואים ברצונם להתדבק בזה המקום, וכן כל הטובות רוצים להתכלל בהשי"ת, וכענין דכתיב (תהילים ס״ח:י״ב) ה' יתן אמר המבשרות צבא רב. והוא מפני שהשי"ת הוא השלם בכל השלימות בלי שום חסרון כלל, כי ברכה דקוב"ה הוא שלום, כדאיתא (עוקצין פ"ג, יב) לזה רוצים כל הטובות להתכלל בהשי"ת, וממילא מתקרבים לאדם זה שהשי"ת שוכן בקרבו. וזה הוא וה' ברך את אברהם בכל, בהשם ב"ן, שזה השם ב"ן שהוא הוי"ה במילוי ההי"ן מרכין ומוריד עצמו עד תפיסת אדם, ומעורר אותם ברזא דמים נוקבין, שיחפצו להתנשא ולהתכלל בהשי"ת^קנאכדאיתא בשער הפסוקים לרבנו האריז"ל פרשת חיי סימן כד ד"ה ויאמר בא: והוא בגמטריא ב"ן, שהיא הוי"ה דההין {יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה}, שהוא סוד ההוא רוחא דשדי בה בגווה שבמלכות, אשר על ידו עולים המים נוקבין, מהנוקבא לגבי דכורא עכ"ל.. ולזה כל הולדה נקרא בן. ולאאע"ה היה לו נקודה זו שמעוררת לכל הברואים שיתנשאו להתכלל בהשי"ת, ממילא היו לו כל הטובות בשלימות, ע"ז מרמז תיבת בכ"ל, כי בעכו"ם אין שום טובה בשלימות, ורק השי"ת הוא השלם בכל הטובות, וברך את אברהם בחירו בזו הברכה, שיהיה להם שלימות כל הטובות, ומזה נוכל להבין עד היכן היה אאע"ה דבוק בהשי"ת^קנבכעין זה ביאר בתפארת יוסף פרשת נשא ד"ה יברכך: יברכך ד' וישמרך. והיינו שהשי"ת ישכין אצלך כל מיני ברכות וטובות. ובאמת נמצא אצל האומות ג"כ מיני טובות, ורק החילוק הוא, שהאומות אין להם רק הגוון מהטובה, אבל עומק של הטובה אין להם, ולישראל מנחיל השי"ת עומק של הטובה, והיינו שישראל מקבל המוצא פי ד' המונח בהטובה.:

ע״באשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. הענין דכתיב אשר אנכי יושב ולא נאמר אשר אני יושב בקרבו. הוא כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה (מי השלוח ח"א פרשת יתרו ד"ה אנכי) החילוק שבין אנכי לאני. אנכי מורה על דבר שלא נגמר עוד בשלימות, לזה נאמר בכ"ף הדמיון, ואני מורה על דבר שלם. וזה הוא שנאמר כאן, אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו, בכ"ף הדמיון, שהיה להם שקר החן והבל היופי על הדמות והגוון, וכדאיתא עליהם במדרש רבה (לך לט) שהיו עוסקין בישוב הארץ, ונשאו חן בעיני אאע"ה מתחלה, מפני שזה הוא גוון טוב. אבל במעמקי לבם לא היה בהם שום טובה, וכדאיתא בזוה"ק (לך פ.) כנעני דאסחר גופא לדינין בישין, והם כדוגמת הפרי קודם גמרה, אזי הוא מעורב עוד הפרי עם הקליפה ולא נפרד ממנה, ויש בהקליפה איזה קליטת טעם וריח מהפרי. וכן היה להכנענים איזה נשיאת חן על הדמיון והגוון, ומזה צריך להשמר מאד לבל להתערב עמהם. כמו שמצינו בש"ס (סוטה כב:) אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועים, היינו מי שנראה טוב על הגוון, ופנימיות לבו הוא רק רע, משמע מזה, שאף אם מצמצם את עצמו לפעמים באיזה תאוה, הוא רק בכדי שעי"ז יוכל להתפשט אחר זמן בשטף זדון לעשות מזמת לבו^קנגעיין לעיל פרשה זו אות כה ובהערה קמד שם., לזה צריכים להשמר ממנו שלא ללמוד ממעשיו. כי מי שנראה רע בכולו אף על הגוון ידע האדם להזהר ממנו. אך מי שעל הגוון נראה טוב ועומק לבו מלא רע, יוכל לסאבא למי אשר לא ידע להזהר ממנו^קנדכעין זה ביאר במי השלוח ח"ב פרשת כי תשא ד"ה ויאמר משה [ב]: השמר לך פן תכרת ברית ליושב הארץ, היינו שלא יהיה לשום נפש מישראל שום התחברות עם עכו"ם ושלא יוטב בעיניו שום מדה ממידותיהם אף שנראה שהוא מדה טובה.. ואנכי דכתיב בישראל, שנגלה הש"י לעיני כל העם על הר סיני ואמר (יתרו כ) אנכי ה' אלהיך, זה הוא מעלה יתירה מאני, שהכ"ף הדמיון מורה שעוד לא נגמר העסק שיש להשי"ת עם ישראל, ועוד יש לו עסק עמהם תמיד שיוכלו להעלות ולקנות וללקט מקליפה לקדושה. וזה הוא ברזא דתפלין, שמרמזים על דביקות השי"ת עם ישראל^קנהכמבואר במי השלוח ח"א פרשת כי תשא ד"ה והסירותי: תפלין מרמזין על דביקות וחיבור כמו (בראשית ל) נפתולי אלקים. היינו שאנו מקושרין בהקב"ה אף כי יעבור עלינו מה לא נתפרד ממנו. ועיין עוד בתפארת החנוכי על זהר פרשת וישלח (קסח:) ד"ה כתיב הכא: והענין, כי תפילין רומזים על שורש החיבור שיש להש"י עם ישראל דרך כל המסכים המסתירים, כי תפילין הוא לשון חיבור וכו'. עיי"ש כל הענין., ויש בהם ארבע פרשיות שהם כנגד השם יקו"ק, כדאיתא בזוה"ק (משפטים קיט:) ובאריז"ל (שער הכוונות – תפילין, דרוש א) והוא כי ישראל לא יבחרו בזה להתפשט במזמת הלב, אכן שמצמצמים את עצמם מכל התאות בעוה"ז ומצפים לטובת העתיד, שזה הוא טובה שלימה המתקיים לעד. ומצד האומות נקרא השי"ת אנכי, כל זמן שלא נתלקט מהם הגוון הטוב. אבל אחר הבירור שנתברר הטובה מהקליפה ואין בהקליפה עוד שום טעם מהפרי, אזי נקרא השי"ת אני, וכדכתיב (האזינו לב) ראו עתה כי אני אני הוא וגו'. לכן צוה אאע"ה לאליעזר עבדו שלא יקח אשה לבנו מבנות הכנעני, רק לבית אביו ילך, והצליח בשליחותו, שעודו מדבר והנה רבקה יוצאת, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קלג.) והנה רבקה יוצאת באה מבעיא ליה מאי יוצאת דקוב"ה אפיק לה מכל אינון בני מתא דכולהו חייבין והא יוצאת מכללא דלהון. והוא שהיה בה שלימות, שנפרד הטוב מהרע והפרי מהקליפה, ונזרקה הקליפה ונשאר בהפרי רק טובה מבוררת^קנוכמו שנתבאר לעיל פרשה זו אות כא.:

ע״גוהיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק וגו'. הענין שעשה לעצמו את זה הסימן, כי מדת יצחק אבינו הוא מדת הגבורה, ומדת הגבורה כשהיא בבהירות היא כלולה במדת החסד. ומה שנראה לעין שמדת הגבורה הוא רתחא וכעס, הוא כענין דאיתא בתנא דבי אליהו רבא (פ"א) שהשי"ת מתנהג עם ישראל כמו אב שאומר לבנו ארי אני עליכם דוב אני עליכם, שעומק כוונת האב בזה הכעס הוא לטובת הבן שעי"ז ייטיב דרכו, כן הוא כוונת השי"ת לטובת ישראל להזריח יראה בלבם שימשכו אחר רצון השי"ת, ובאמת השי"ת הוא אז מלא רחמים על ישראל. אכן בהסתעפות מדת גבורה בלבושים מסתירים, נסתעף ממנה מדת כעס באכזריות חמה, שהוא רק רע, וכמו שנולד ממנו עשו, שנאמר עליו (תהילים י״ז:י״ג) פלטה נפשי מרשע חרבך, שהוא עצמו אינו מכיר השורש ממדת הגבורה, שבשרשה היא כלולה בחסד, והוא אינו מכיר זאת ואין לו חלק כלל בה, מפני שהוא ההיפך לגמרי משורש המדה^קנזכמבואר בתפארת יוסף פרשת זכור ד"ה זכור: לא שייך לומר שעשו הרשע יש לו חלק מעט מאורו של יצחק אבינו, מאחר שחטא נגד אבותיו, ועשה ממש ההיפך ממעשיהם. לכן אין לו שום התיחסות לחיים של יצחק אבינו. וזה שמסיים המדרש, בשעה שיצא מבטן אמו חתך עיקר מיתרין שלה כדי שלא תלד, והיינו שנטל עם עצמו כל כח ההולדה, שלא יהיה לו חלק בהם, שלא נשאר כלום אצל יצחק ורבקה ממנו. עיין עוד שם פ' תצא ד"ה זכור.. לזה כשהלך אליעזר להביא אשה ליצחק שמדתו מדת גבורה עשה לעצמו זה הסימן, והיה הנערה וגו' ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק, אות ג' מורה על ירידת השפע עד סוף כל המדרגות, כי ג' איתא בזוה"ק (בלק רג:) ששרשה אות ו' ואושיט פסיעה לבר, ומורה שממשיך השפע עד סוף כל המדרגות, שיש באות ג' וא"ו ופסיעה לבר, ו' מורה על קו השפעה, והפסיעה לבר מורה על ירידת השפע, כדאיתא בזוה"ק (ויחי רמד:) גימל יהיב. ובזה שאמרה לו וגם גמליך אשקה רמזה לו, שאף בהפסיעה לבר תשקה ותכניס קדושה, ומזה ידע שראויה היא רבקה להזדווג ליצחק, וכדאיתא בזוה"ק (תולדות קלז.) שיצחק ורבקה הם דינא קשיא ודינא רפיא. דינא רפיא מורה שהיה בה קדושה, שהזרע שיתעבר בבטנה יהיה דבוק בהשי"ת אף בסופא דדרגין דיליה, ולזה נולד ממנה יעקב אבינו ע"ה מהשפעת החסד שבשרשה השפיעה ביעקב, עד שאף בסופא דדרגין דיליה היה קשור ודבוק בהשי"ת ואף שלא מדעת, וכדכתיב (ויצא כח) והנה ה' נצב עליו שזה היה בשעת שינה^קנחכמו שיתבאר לקמן פרשת ויצא אות כד, כה עיי"ש.:

ע״דוהיה הנערה אשר אומר אליה וגו' ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק. הענין שאליעזר עשה לעצמו את זה הסימן, לכאורה היה סימן יפה לו אם יהיה בה נדיבות גדול עד שבעצמה תתרחם עליו ועל הגמלים להשקותם, היא ראויה לכנוס בביתו של אברהם אבינו לינשא ליצחק אבינו ע"ה. אכן הענין בזה הוא, דהנה השי"ת שהוא רב חסד מתנהג עם בריותיו ואומר להם, בני פתחו לי נקב כחודה של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם כדאיתא (שיר רבה פרשה ה), היינו שהאדם יהיה המתחיל והש"י יגמור בעדו בהוספה מרובה על העיקר, וכדאיתא בש"ס (תענית ד) שלשה שאלו שלא כהוגן וכו'. אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן והקב"ה השיבה כהוגן, שנאמר ונדעה נרדפה לדעת את ה' וגו' ויבא כגשם לנו, אמר לה הקב"ה בתי את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אין מתבקש, אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם שנאמר אהיה כטל לישראל. הענין בזה, כי גשם אין בכח שום אומה ולשון להביאו לעוה"ז, מפני שהגשם לא ירד בלתי בכח תפלה והם משוללים עבודת השי"ת, לזה לא ירד הגשם מצדם, וכל השפעת טובתם היא שלא בתפלה ואין להם שום קנין בהטובה מצדם. והשפעת טובה שהשי"ת משפיע לישראל הוא מכח תפלתם, שצועקים ונענים ויש להם חלק וקנין בהטובה, וזה הוא עיקר הטובה ושלימותה שיש לאדם נייחא ממנה, וכענין דאיתא במד"ר (קהלת ד) רעותיה דמתקרי לעי ונגיס. וזה הוא שכנסת ישראל שואלת גשם בכח התפלה שנמצא בישראל, והקב"ה יתן להם תוספת מרובה על העיקר להוסיף להם טל מדעתו^קנטהעניין מבואר בהרחבה בספר הזמנים – הגדה של פסח עניין טל אות א, סוד ישרים א' דפסח אות ב, כד. עיין שם כל העניין.. ולזה עשה אליעזר לעצמו זה הסימן, אם יבקש ממנה מעט רק לשתות, ויהיה בה נדיבות יתירה עד שתוסיף מדעתה להשקות אף את הגמלים, אותה הוכחת לעבדך ליצחק. כי גמל מורה על נדיבות יתירה^קסעיין בבית יעקב ויקרא פרשת שמיני אות לו ד"ה וזהו העניין., כמש"נ בענין הקודם, שנפש כזה ראוי להכנס בישראל, מאחר שהוא בהיפך מדעת האומות שהם מסט"א, שטבע הסט"א הוא להשפיע וליתן טובה בחנם, בכדי שלא יקרא על שם האדם שביגיע כפיו זכה לזו הטובה, וכענין דאיתא בזוה"ק (תרומה קכח.) בגין דרוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקניא ואזדבן בלא אגרא וכו'. והוא מפני שאינם רוצים בשורש טובת האדם אשר ייטב לו בזה ובבא. אבל מסטרא דקדושה לא נשפע טוב רק ע"י תפלה, שיבקש מתחלה מהשי"ת על זו הטובה, ואז ינתן לו, וזה הוא מנדיבות חסדי הש"י שחפץ ומצפה לטובת הבריאה, שייטב לו שיקרא הטובה על שם האדם שביגיע כפיו זכה להטובה ע"י התפלה שהתפלל להשי"ת עליה וכדאיתא בזוה"ק (שם)^קסאכמבואר לקמן פרשת ויחי אות לה ד"ה ולזה: כי כל האומות עובדי כו"ם מקבלים על ידי שרים של מעלה, ואין זאת בכח שום שר להשפיע למטה הימנו על זה האופן שיהיה נקרא השפעתו על שם יגיע כפו של המקבל, ואף שנתן בהם השי"ת כחות גדולים, כמו שנאמר כח וגבורה נתן בהם וגו', מכל מקום כל השפעתם למטה מהם הוא רק בבחינת חנם, ולא שיהיה להמקבל חלק במה שמקבל, כדאיתא בזוה"ק (תרומה דף קכח.) בגין דרוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקניא וכו' והיינו שלא יהיה להמקבל חלק בהשפעתם ע"י יגיע כפו. כי רק להשי"ת יש זאת הנדיבות להשפיע להמקבל על זה האופן שיהיה נקרא על שם יגיע כפו של המקבל וכו'. והוא ית' הוא כל רצונו שיהיה להמקבל חלק בהשפעה, שיהיה נקרא על שם המקבל שהוא פעל אותה בעבודת תפלתו.. לכן כשרצה אליעזר להוציא אמן של ישראל מבין הגוים עשה לעצמו הסימן, שאם כאשר יהיה הוא המעורר אותה ליתן לו מעט מים, והיא תוסיף לו מצדה ונדיבותה הטובה להשקות אף את הגמלים, היא האשה הראויה להיות אמן של ישראל^קסבנתבאר בתפארת יוסף מסכת פסחים (נו.) ד"ה ת"ר: כאשר שלח אותו אאע"ה ואמר אליו ולקחת אשה לבני ליצחק (בראשית כ״ד:ד׳) עשה לעצמו זה הסימן, והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם לגמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק (שם) ואיתא ע"ז (ברש"י ז"ל על מקומו) כדאי היא ליכנס לביתו של אברהם אבינו, היינו מאחר שהצורך בה שתהא ראויה להכנס לביתו של אברהם אבינו, לזה מהצורך שימצא גם בזה הנפש ממדה זו להכניס הכרת אור השי"ת אף לגמולי מחלב ועתיקי משדים, כי ע"י שיקבעו הכרה הזאת מאבותינו הקדושים באותן הדורות, ועי"ז יוקבע זאת לדור דורים שישאר בישראל הכרה זאת לעדי עד.. וע"ז מרמז גמל על נדיבות יתירה כמש"נ בענין הקודם, והוא מבהמות הטמאים, מפני שצריך להתברר, ובזה תתברר שראויה להיות אמן של בנ"י, שאמרו בש"ס על הכנס"י שהיא שואלת מצדה גשם והשי"ת מוסיף מצדו טל. ולא עשה עצמו הסימן אם תתן לו בלא אמירה, כי לא כאלה חלק יעקב^קסגבית יעקב הכולל פרשת חיי ד"ה והיה הנערה.:

ע״הויאמר עבד אברהם אנכי. איתא במדרש רבה (חיי ס) ע"י ששרת את הצדיק באמונה יצא מכלל ארור ובא לכלל ברוך ונאמר עליו בוא ברוך ה'. הענין בזה, כדאיתא בש"ס (ב"ק צב:) חמרא למאריה וטיבותא לשקייה, משמע מזה שעיקר צריך להחזיק טובה להשקייא. אכן זה הוא רק אם יש להשקייא הכרה שהוא איננו בעל הטובה, רק הוא כפוף תחת בעל היין שהוא בעל הטובה, כי אם יאמר השקייא שהטובה היא שלו אזי תלקח מאתו הטובה, כי עיקר הטובה באה לו מכח האדון^קסדלקמן פרשת וישב אות יג ד"ה לזה.. וזה הוא הענין באליעזר עבד אברהם, שהיה לו זו ההכרה שעיקר הטובה וההצלחה באה לו בזכותו של אאע"ה שהוא האדון בהטובה, ואליעזר הוא העבד, לזה מגיע גם לו ברכה, טיבותא לשקייה, שהיה יכול לומר שהוא קרובו של אאע"ה והודה על האמת ויאמר עבד אברהם אנכי:

ע״וואבא היום אל העין. ילפינן מזה בש"ס (סנהדרין צה.) מכאן שקפצה לו הארץ. והוא, כי זה השם אקו"ק הוא השם של קפיצת הארץ. ומהיכן למד זאת אליעזר, ממאמר אאע"ה שאמר אליו ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ, ראשי תיבין אקו"ק. והוא, מפני שעל אאע"ה כתיב (תהילים ק״י:ג׳) לך טל ילדותך כמו שנדרש במדרש (שו"ט שם) עליו. כי אברהם אבינו היה מהיר וזריז בחפצי שמים, וכדכתיב בו וישכם אברהם בבקר. ברזא דלעילא דכתיב (תהילים קמ״ז:ט״ו) עד מהרה ירוץ דברו, לכן זכה להיות מרכבה לשכינה, והיה בו כח קדושה מהמאציל. וכן חג הפסח המתייחס לאברהם אבינו הוא בחפזון^קסהנתבאר לעיל פרשת לך אות א: לך טל ילדותך. היינו שהיה בו זריזות יתירה להתרגש מיד לעשות רצון השי"ת, שאף הגוף שלו הסכים לזה בלי שום התנגדות למנעו בטבע עצלות הגוף. מפני שהוא היה בתמידות חם וזריז כמו בילדותו ולא נס לחו, וכדכתיב ביה וישכם אברהם בבוקר. מבואר כמו כן בספר הזמנים – הגדה של פסח עניין מצה אות ד: אברהם אבינו שהיה נמשך ג"כ אחר השי"ת במהירות גדול, וכמו שכתיב בעצם היום הזה נימול וגו'. בלי עיכוב כלל וכו'. יען שמיד שהיה לו הארה מהשי"ת היה נמשך תיכף אחר רצונו ית' כמו שנאמר לו ועשה במהירות כמש"כ וישכם אברהם בבוקר. וכן איתא (מנחות טז.) זריזותא דאברהם אבינו קמ"ל. היינו שלא הוצרך כלל לישב עצמו, אלא מיד התפעל לציווי השי"ת במהירות מאד. וזה היה יען שהיה קרוב מאד להשי"ת, לכן פעל בו מיד מאמר השי"ת.. לזה גם אליעזר שהיה קרוב לאאע"ה היה בו כח אדוניו ליחד השם שקפצה לו הארץ. ונעשה ממנו פרשה גדולה בתורה וחזרה ונשנה, וכמו שדרשו במדרש רבה (חיי ס) יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים וכו'. מפני שזה המעשה הוא כמו גאולתן של ישראל ממצרים, שגאל אותם הקב"ה ממצרים שהוא תורף מקום טומאה, וכן גאל אליעזר את רבקה אם כל ישראל מבין הקליפה, שזה הוא עיקר עולם התיקון, כי משך הגלות הוא רק עי"ז שהקדושה מפוזר ומפורד בין העמים. אבל כאשר ילקטו ישראל את כל הניצוצין והקדושות הבלוע בפיהם עד שלא ישאר מה להוציא עוד, אז יהיה הגאולה בשלימות^קסומבואר במי השלוח ח"ב תהילים (קמז) ד"ה בונה: עיקר בנין ירושלים הוא בזמן הגלות שפזר השי"ת את ישראל בין העכו"ם שיקבלו כל הטובות מהם ולהכניסם לקדושה ואז יהיה רצון השי"ת מאוד בהתפשטות. ועיין עוד בית יעקב שמות פרשת תרומה אות כז ד"ה מאדמים: לזה הוגלו ישראל לבין האומות, שיטלו כל הכחות שלהם וכו'. ואח"כ כשיטלו כל הטוב שיש בין האומות, אזי יהיה שמן למאור, זה מלך המשיח, שנאמר ערכתי נר למשיחי וכו'.. לכן נכתבה ונשנה זו הפרשה ופרטי הפעולות וברכת אברהם אבינו עד שיתקיים לתקן עולם במלכות שדי (תפלת עלינו לשבח) שיתתקנו ויושלמו כל הגבולים, אז תהיה הגאולה בשלימות, שבזה השם כלולים כל הטובות שיהיו לעתיד^קסזמבואר בסוד ישרים ראש השנה אות מח: אחר שיתוקן העולם במלכות שד"י, היינו שיסיר השי"ת את המסכים המבדילים, אזי יתגלה מפורש כמו שהוא באמת מצד השי"ת, שאין שום גבול כלל. וכל מה שנראה מצד תפיסת האדם שהוא בגבול, הוא באמת ג"כ בלי גבול וכו'. וזה הוא כל המכוון מרצונו ית' בבריאת עולם, שיתקן עולם במלכות שד"י, שישיג האדם את האור הבלתי גבול בתוך גבול הבנת תפיסתו, בהכרה מפורשת שאין באמת מצד השי"ת שום גבול כלל. ועיין עוד שם אות מז., כדאיתא במסכת עוקצין (פ"ג) עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשר עולמות שנאמר להנחיל אוהבי י"ש. והוא שאות ש' מורה על מספר הריבוי היותר גדול מכל האל"ף בי"ת, כי ת' שאחר השי"ן רומז לעוה"ב, כדאיתא ג"כ במי השלוח (ח"א פ' נח ד"ה אלה). והש' מורה שלעתיד אחר שישלמו הבירורין, יתן הש"י לישראל את כל הטובות שצמצמו את עצמם בהם בעוה"ז יתן להם אז בטובת עין בהתפיסה שלהם, שיקרא על שם יגיע כפיהם. וכענין דכתיב (לך יז) לתת לך את ארץ מגוריך, היינו במקום שהיית במגור ופחד בסבלנות וצמצומים בעוה"ז, יתן לו השי"ת אז הטובה באשר הוא עמל. וכן איתא בזוה"ק (ויקהל רד.) שאות ש' רומז לתלת קוין, היינו כל התפשטות הבריאה שהקב"ה חילק מעשיו ומלך עליהם^קסחכעין זה מפרש בסוד ישרים ליל פורים אות כז ד"ה ששון: כי כל התפשטות שהציב השי"ת בזה העולם נכלל ברזא דתלת קוין. ואות שי"ן רומז על רזא דתלת קוין, כמבואר בזוה"ק (ויקהל רד.) ש' הא אוקמוה רזא דתלת אבהן דמתאחדין בבת יחידה וכו'. וזה השי"ן הוא מצידו ית'. ועיין עוד בתפארת החנוכי על זוהר פרשת פקודי (רכח.) ד"ה ונחשת.. וכן עולה ש"י חצי גמטריא כתר, שרומז למילוי דסיהרא, שלעתיד ישתמשו שניהם בכתר אחד, משא"כ בעוה"ז אי אפשר שישתמשו שנים בכתר אחד כדאיתא בש"ס (חולין ס:). ואות י' מורה על חכמה עלאה הנמשך וכדאיתא בזוה"ק (האזינו רצ:). ומרמז על כח הנתינה, כי אות י' הוא האות הראשון מהשם יקו"ק, שהוא המהוה כל. ואות ד' מורה על ארבע מאות עלמין דכסופין שמובא בתוספתא (זהר חיי קכג:). אכן לזה לא יגיע האדם בכח עבודותיו, רק הוא תוספתו של הקב"ה המרובה על העיקר, שהשי"ת יתן טובה לאדם באותו הלבוש עצמו שסבל בו, עד שהאדם עצמו יראה זאת בתפיסתו אז. אבל אדם מצדו אין לו שום טעימה מזו הטובה שיבא רצון וחשק בלבו להתפלל עליה. כי כל הטובות מעוה"ז הם מה ששייף השי"ת לאדם מאותו המין, שבעוה"ז הוא הטובה מכוסה בלבוש ההיפך, ועי"ז ששייפין לו מאותו המין יש לו הרגשה מעט מהטוב הצפון. למשל אם ישייפו לאדם דבש על פיו, מזה ידע שנמצא מתיקות בעולם, אך שאין בכחו להגיע עדיה, ולאדם זה יגדל צערו מאד יותר מלאדם שאיננו יודע כלל אם נמצא מתיקות בעולם. ומאחר שאין לו שום ידיעה ממילא אין לו שום חסרון. שאני מי שיודע בטובה אך הוא חסר ממנה יגדל צערו מאד, וע"ז מרמזין הת' עלמין דכסופין שמרומזין באות ד', היינו מה שאדם דל ונכסף להם, שבעוה"ז אין לו שום תפיסה בהם, כמו כל מעשי המצות שאין לאדם רק הרגלים והצמצומים בהם, שבעוה"ז הם מכוסין בלבוש ההיפך מהטובה הצפונה בה, ולעתיד יגלה השי"ת לאדם הטוב הצפון וטעמי המצות, שעד עתה היה אדם דל מהם ונכסף אליהם^קסטמבואר העניין לקמן פרשת וישלח אות ג ד"ה ובאמת, בית יעקב שמות פרשת תשא אות נט ד"ה ויאמר לא, בית יעקב ויקרא פ' צו אות א, בית יעקב הכולל פ' תשא ד"ה ויאמר אני, פ' מסעי ד"ה ולא, פ' ראה ד"ה ראה [א].. וזה הוא שאמרה אליו רבקה וגם גמליך אשקה, עד סוף כל הדרגין^קעעיין לעיל פרשה זו אות כט בהערה קסב שם., והוא הת' עלמין דכסופין שהת' רומז לעתיקא קדישא כדאיתא בזוה"ק (נשא קכח:) והיינו דתנינן ברישומי אתוון ת' רשים רישומא לעתיק יומין. וע"ז מרמז הת' שלעתיד יתן השי"ת טובה בזה הלבוש עצמו בתפיסת אדם שהיה לו בעוה"ז, וכל חשק האדם שהתאוה וחשק בעוה"ז יהיה מלא אור וקדושה בזה הלבוש עצמו:

ע״זויען לבן ובתואל ויאמר מה' יצא הדבר וגו'. איתא במדרש רבה (חיי ס) שבתואל נגף בזה הלילה. והענין בזה הוא, שמי שעושה מצוה רק להתפאר בה ולא לכבודו ית' אין לו שום חיים מהמצוה אשר עשה. אכן אם יעשה מצוה רק לכבודו ית', שהש"י צוה ועשה, שנוטל ומפזר מממונו לקיים מצות השי"ת, ובוטח בהשי"ת בכל לבו, יש לו מזה חיים אמתיים. וזה הוא הענין בזו הפרשה, שכאשר הסכימו וגמרו להוציא מביניהם הניצוץ הקדוש אזי מיד מת בתואל אביה, מאחר שלא היה לו אחיזה בשורש החיים של זו הקדושה, ולבן נשאר עוד בחיים מפני בנותיו שהיו עתידין להולד ממנו. וכן כאשר גמר עפרון בדעתו למכור מקום קדושה מערת המכפלה מתחת ידו, אזי נכתב אח"כ עפרן חסר ו', שאות ו' מורה על חיים כדאיתא בזוהר הקדוש (ויחי רמא:) וממנו אפסו החיים^קעאכמבואר לעיל פרשה זו אות ו ד"ה ובתנחומא.:

ע״חויוסף אברהם ויקח אשה וגו' ותלד לו וכו'. זשה"כ (תהילים ע״א:י״ד) ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך. הענין בזה, דהנה באלו התולדות לא היה אור כלל, מפני שנולדו מאברהם אחר שנשלם, ולא היה צריך עוד לשום עבודה וצמצומים^קעבכמו שנתבאר לעיל פרשה זו אות כג., מאחר שנבחן ונצרף ונתנסה ועמד ביצרו, ממילא נקבע בו קדושה בל ימוט לנצח ממנו, לזה ההולדות שהוליד אח"ז לא היה להם עסק בצמצומים ועבודות להכיר על ידם את השי"ת, והמשיך השי"ת את אורו מהם, ולא נשאר בהם שום אור כלל. כי השי"ת ברא את העולם בהסתר פנים כדאיתא (בספר רזיאל בסתרי אותיות דר"ע) בשעה שברא הקב"ה את עולמו הפך את פניו ממנו, בכדי שהאדם יהיה תמיד ביראה, ויצמצם את עצמו תמיד, שעי"ז יכיר את השי"ת שהוא ברא כל ומושל בכל, ועי"ז יוכל לבא להשלמה^קעגביאר לעיל פרשת בראשית אות יא ד"ה איתא: באם היה אור ישר לא היו הברואים יכולים לקבל, ולכן העמיד השי"ת אור חוזר שהבריאה תוכל לקבל האור וכו'. כמו שהעומד לפני המלך מתבטל במציאות מאימת הכבוד, עד שהרואה אותו מאחוריו אינו רואה בו שום תנועת כח חיים, ורק כשהופך פניו אז נראים פעולותיו, וזה הוא אור חוזר, וכדאיתא בסתרי אותיות (בספר רזיאל) כשברא הקב"ה את העולם הפך את פניו ממנה, וכנ"ל שהשי"ת חפץ שיהיה כח להבריאה לקבל האור ולפעול בו., שאח"ז לא יצרך עוד לצמצומים ועבודות, רק אף ההתפשטות שלו יהיה טוב. אבל אם לא יעבוד האדם מתחלה לצמצם את עצמו בל להתפשט, אזי אף אם יולד קדוש מרחם אמו ואביו לא יחשב לכלום, כי אין לך נולד בקדושה מהולדת בריאת עולם, שכל העולם נברא בד"ת, כדאיתא בזוה"ק (שמיני לה:) באורייתא ברא קוב"ה עלמא, ובראשית הבריאה היה העולם מלא קדושה, מ"מ כשנסתרה ונעלמה הקדושה הזו בהסתעפות הדורות דור המבול ודור הפלגה, הוציא השי"ת את אורו מהם ולא נשאר בהם שום קדושה, רק ההיפך ששכן בהם כח הטומאה. וכן הוא הענין בתולדות אברהם אבינו שהוליד אחר השלמתו, שלא היה בו עוד כח עבודה וצמצומים, וההולדה מזה היו ג"כ בלי כח עבודה וצמצום, זה הוא רק רע וטומאה, אף שנולדו מזרע קודש. והם כמו הגוף בשעה שהנשמה יצאה ממנו, שאז שורה עליו כח הטומאה. וזה הוא שאמרו בש"ס (סנהדרין צא.) שאברהם אבינו מסר לאלו התולדות שם טומאה, היינו שלא היה בהם קדושה, ממילא היה בהם שם טומאה^קעדומבואר בספר הלקוטים להאריז"ל (פרשת חיי ד"ה ולבני הפלגשים) וזל"ק: מתנת חסר ו' כתיב. מכאן סמכו רז"ל לדרוש, שם הטומאה מסר להם. כי כיון שראוי להיות בו אחת מאותיות השם הגדול, ובא חסר, הוא רמז לקליפה המעכבת גילוי הקדושה באותו מעשה. עכל"ק. וכן איתא בלקוטי תורה (פרשת חיי): דע, כי כל מקום שיוכל ליכנוס אות משם הוי"ה ואינה נכנסת, הוא מפני הטומאה. לכן אמרו רז"ל, שמסר להם שם טומאה, מתנת חסר כתיב., וכענין דאיתא בזוה"ק (תצוה קפ:) בגין דאית שמהן קדישין עלאין דקיימין ברעו דרוחא ולבא בלא מלולא כלל. ואית שמהן קדישין תתאין דקיימין במלה ובמשיכו דמחשבה ורעו עלייהו. ואית שמהן אחרנין לתתא דאינון מההוא סטרא אחרא דאיהו מסטרא דמסאבא ואלין לא קיימן אלא ברעו דעובדא לתתא לסלקא רעו דההוא עובדא דלתתא לגביה. בגין דאיהו סטרא אחרא לאו איהו אלא בעובדין דהאי עלמא לאסתאבא בהון כגוונא דבלעם ואינון בני קדם. והענין שהוצרך אאע"ה להוליד תולדות האלה, לפי שאלו האומות הם כענין דכתיב (שופטים ג׳:א׳) ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בהם את ישראל, והיו ראוים להולד מיצחק אבינו ע"ה כדאיתא בלקוטי תורה מהאר"י הק' (פ' חיי), וכן משמע מזוה"ק (פ' חיי קלג:). אכן מפני שמדת יצחק הוא מדת הגבורה, ואם היו נולדים מיצחק אזי היו מעיקים ומצירים מאד לישראל, וכדאיתא בלקוטי תורה (שם), לזה נולדו מאאע"ה דרגא דחסד שהוא ההיפך ממדת גבורה, ועי"ז הם מתנגדים זה לזה, ובין כך יש להם נייחא לישראל, מאחר שהעכו"ם היו מתלחמים זע"ז, וישראל מטין עצמן לכף זכות, פעמים ברזא דחסד ופעמים ברזא דגבורה, עי"ז היה להם נייחא, וכדאיתא בזוה"ק (משפטים צה.) מאן הוא נחשא דפרח באוירא ואזיל בפרודא ובין כך ובין כך אית נייחא לחד נמלה דשכיב בין שנוי שרי בחבורה וסיים בפרודא. הענין הזה מדבר במי שהתחלתו ושירותו מהתולדה הוא ממקום קדושה. נחשא דפרח באוירא ואזיל בפרודא, היינו שהעכו"ם מתנגדים זה לזה. ובין כך אית נייחא לחד נמלה דשכיב בין שנוי, מדבר בישראל שהיו נתונים בין העכו"ם שרצו לנשכם תמיד, והשי"ת גרה אותם אומה באומה שילחמו זה בזה בכדי שיהיה שלום על ישראל:

ע״טויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ותלד לו את זמרן ואת יקשן וגו'. הענין שאאע"ה נשא אשה לעת זקנתו והוליד אלו התולדות, מפני שראה ברוח הקודש שעשו יולד מיצחק אבינו ע"ה, ומצדו יצטרך יעקב אבינו לברר את עצמו ביותר נגד עשו העומד ומקטרג עליו תמיד^קעהוכדאיתא בספר הלקוטים להאריז"ל (פרשת חיי ד"ה ויוסף): שיצחק שמח בעשו שישלוט הוא בישראל ולא אחרים, ולכן ויאהב יצחק את עשו, על שהיה שולט על ישראל, ולא שיביאו אומה אחרת לשלוט עליהם., ואם היו נולדים גם אלו התולדות מיצחק אבינו שהיו ראוים באמת להולד ממנו כדאיתא בלקוטי תורה מהאר"י הק' (פ' חיי) אזי היו קשים הבירורים מאד על יעקב, כי מצד יצחק אבינו ע"ה צריך האדם לברר את עצמו ביותר, שכן בברכו את יצחק אבינו ע"ה (תולדות כז) ברכו ברוב דגן שזה מורה על דבר ברור^קעוכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת תולדות ד"ה ויתן לך, ונתבאר לקמן פרשת תולדות אות מה: ורוב דגן, היינו מבורר ביותר, שהיה יכול ליכתב והרבה דגן או ורב דגן, אלא כתיב ורוב דגן, רומז שהדגן בעצמו יהיה מידגן ביותר, כדאיתא בש"ס (ברכות מז) האי אידגן, והיינו שהאדם יברר עצמו ביותר ולא יהיה בו שום פסולת, ומהבירורים נצמח כל מיני סבלנות, ומי שסובל הוא בדאגה . ועיין עוד שם אות מג ד"ה ורוב., לזה נולדו מאברהם אבינו ע"ה דרגא דחסד, לזה אין להם כח קטרוג כ"כ שיצרכו ישראל להתברר כנגדם. ולעתיד יאמר השי"ת ליצחק אבינו ע"ה שדי הבירורים שנתבררו ישראל בהם עד עתה, ומעתה יסכים גם הוא מצדו שיבואו עליהם כל הטובות, וכדכתיב (ישעיה מג) אומר לצפון תני, צפון הוא דרגא דיצחק, וכדאיתא בש"ס (שבת פט:) לעתיד לבא יאמר לו הקב"ה לאברהם בניך חטאו לי אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך וכו' אמר לו ליצחק בניך חטאו לי אמר לפניו רבש"ע בני ולא בניך וכו'. והוא שיצחק אבינו יראה אז אהבתו הגדולה, עד שיעורר אף את אברהם ויעקב, שכל כונתם שאמרו מתחלה ימחו על קדושת שמך היה רק בכדי שיוכרח יצאע"ה להתעורר גם הוא, כי יצחק אבינו לא יתעורר רק בהכרח גדול, כענין דכתיב (האזינו לב) כי ידין ה' עמו וגו' כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב וגו' ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא:

פ׳ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ותלד לו את זמרן וגו'. איתא בלקוטי תורה מהאר"י הק' (פ' חיי) שאלו התולדות היו ראוים להולד מיצחק, אך אם היו נולדים מיצחק אבינו היו מעיקים ומקטרגים מאד לישראל, לזה נולדו מאאע"ה דרגא דחסד, וכן משמע מזוה"ק (חיי קלג:), וע"ז מרמז מה שנקראת בשם קטורה, שקשרה עצמה במדת החסד, שעי"ז יהיה גם הסבלנות בדרגא דחסד, לכוון עי"ז את לב ישראל להשי"ת ולעורר את לבם, וכדאיתא בזוה"ק (שלח קעג:) שלעתיד יאמר השי"ת לאברהם בניך חטאו והוא יאמר לפנים ילקון על חוביהון וכדכתיב (ישעיהו מ״ג:ו׳) אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי, תימן הוא דרגא דאברהם כדכתיב ביה (לך יב) הלוך ונסוע הנגבה. וע"ז מרמז זמרן מלשון התעוררות, שכ"ז הוא לעורר לב ישראל שיכוונו אל האמת. וזה הוא דאיתא בש"ס (זבחים סב.) וכמה אמר רב יוסף אמה מחכו עליה וכו' אמר ליה אביי דלמא מקום מערכה קאמר מר, אמר ליה מר דגברא רבא הוא ידע מאי קאמינא קרי עלייהו בני קטורה, והוא מפני שבא מהטעות אל האמת קרא אותם בני קטורה, שקשרה עצמה במדת החסד לכוון על ידם אל האמת. ואח"ז אומר שם בש"ס, בני אחתיה דרבי טרפון הוו יתבין קמיה דר' טרפון פתח ואמר, ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה יוחני, אמרי ליה קטורה כתיב, קרי עליהם בני קטורה. יוחני מרמז על שפעת החסד בהדרגה, שיהיה בכח אדם לקבל, כי אם לא יהיה השפעת החסד בהדרגה לא יהיה בכח אדם לקבל, וכמו שבברכת כהנים שצוה השי"ת כה תברכו את בני ישראל וגו' יאר ה' פניו אליך ויחנך, שיהיה בכח אדם לקבל הארת פני השי"ת שיהיה בהדרגה^קעזמבואר בספר הזמנים – הגדה של פסח חג הפסח – ברכת כהנים ד"ה יאר: לזה נאמר ויחנך, שזה צריך להיות ברחמים גדולים, שהשי"ת יתן בהדרגה וכו'. שלא יקבע בלב האדם הארת פני השי"ת ביתר שאת יותר ממה שיש בלבו יראת השם יתברך בקביעות, לבל יטריד אותו ממעמדו ולא יצא חוץ לרצון השי"ת.:

פ״אולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת וגו'. אמרו ע"ז בש"ס (סנדרין צא.) שם טומאה מסר להם. והענין בזה הוא, שבאמת מצד השי"ת אין דבר טומאה יורד מן השמים, והחילוק הוא מצד המקבל הטובה והשפעת השי"ת, מי שמכיר בקבלת שפעת טובה שלא בכחו ועוצם ידו עשה לו חיל, רק השי"ת הוא הנותן בו כח ושפעת טובה, זו היא טובה מלאה קדושה, והמקבלה הוא בן חורין בקבלת הטובה, מאחר שמכיר שמצדו אין לו שום כח, ממילא איננו משוקע וכפוף בה, וכדאיתא בזוה"ק (תצוה קפ:) בענין השמות בגין דאית שמהן קדישין עלאין דקיימין ברעו דרוחא ולבא בלא מלולא ואית דקיימין במלה ובמשיכו דמחשבה ורעו עלייהו ואית שמהן אחרנין לתתא דאינון מההוא סטרא אחרא דאיהו מסטרא דמסאבא ואלין לא קיימין אלא ברעו דעובדא לתתא. והענין בזה הוא, שמי שנדמה לו שבכחו ועוצם ידו עשה לו חיל, אזי הוא כפוף ומשוקע בהטובה, וכאשר יקבלה הוא עריק מקמי מאריה, זה נקרא שם טומאה. ולזה כתיב כאן מתנת חסר ו' רזא דאות אמת, כי אות ו' מורה על חיים של אמת מהמקור, כדאיתא בזוה"ק ויחי (דף רמא:) ונתתם לי אות אמת ומאי איהו אות אמת דא את ו' בגין דביה שריין חיין. שאות ו' הוא התקשרות, ומורה על בחירה שבוחר בטוב ודבוק בהשי"ת, ומי שנחסר ממנו אות ו' משמע מזה שהוא נפרד מהשי"ת, לפי שאין לו אלא הפעולה הוא נפרד מהמקור לעולם המעשה שהוא עלמא דפרודא, וכמו שנזכר בזוה"ק הנ"ל^קעחכמו שנתבאר בשם האריז"ל לעיל פרשה זו אות לג ובהערה קעד שם.. וכמו בעפרון, שמתחלה כאשר היה שקול עוד בדעתו אם למכור מקום הקדושה אם לאו כתיב עפרון בוא"ו, ואחר שגמר בדעתו לבחור בממון ולמכור שדה המכפלה שאז נפרד מהשי"ת, אזי כתיב עפרן בלא וא"ו^קעטלעיל פרשה זו אות ו ד"ה ובתנחומא, אות לב.. וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם. היינו אף שהיו זה אצל זה, אבל הפירוד והחילוק שביניהם הוא כרחוק מזרח ממערב:

פ״בואלה תולדות ישמעאל בן אברהם וגו'. הענין שישמעאל נקרא בן אברהם יותר מהאומות שהוליד אחר כך, לפי שבלידת ישמעאל היתה הגר אמו שפחת שרה עוד, שלא היה אאע"ה נשלם עוד בכל השלימות, לזה היה בו מעט קדושה, כי האדם קודם השלמתו הוא נכנס לכל הספיקות פן ירויח מזה. אבל התולדות שהוליד אח"ז שמתה שרה והיה נשלם בכל השלימות ולא היה צריך לשום עבודה כלל, מאחר שלא היה בו עוד שום חסרון שיצרך להשלימו, לא היה חפץ עוד להשפיל את עצמו ולכנוס בספק פן ירויח, לזה לא היה באלה התולדות שום קדושה וכח בפנימיות^קפכמו שנתבאר לעיל פרשה זו אות לג.. ולזה גרי ישמעאל הם גדולים במעלה מגרי שאר האומות^קפאעיין לקמן פרשת תולדות אות ז ד"ה וזהו., כדאיתא בזוה"ק (יתרו פז.), וגם הוא נבחר מאחיו שנולדו אחר השלמת אברהם אבינו כדאיתא בזוה"ק^קפבעיין בקומץ המנחה למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות מז.. ועיקר קדושת אאע"ה היה ביצחק בנו שנולד לו בשנת המאה, בעת שנחלפו הזמנים, קודם שהיו לו כל השלימות, ואח"ז היו בו כל השלימות, ועיקר גדלות הדרגין היה בו אז. וזה הוא שאמרו במדרש (רבה לך מז) מבן האמה קל וחומר לבן הגבירה, אם להם יש חצרים וטירות ק"ו שיהיה לכל צדיק וצדיק עולם בפני עצמו. והוא, כי כאן הציב השי"ת לבושין בעוה"ז כמו שאין לו ח"ו שלימות בעולם הזה רק ישראל משלימין החסר, וכדכתיב (תהילים קל״ה:ד׳) כי יעקב בחר לו י"ק, והוא שאין השם שלם רק ע"י יעקב וישראל שמשלימין את השם, וכביכול שמוכרח הוא להשפיל עצמו להושיע את ישראל ולכלות כל המקטרגים והמשטינים מעל ישראל. ומבן האמה נלמד ק"ו לבן הגבירה, מה בן האמה שכל החיים שלו היה רק ממאמר אברהם אבינו שאמר לפני השי"ת לו ישמעאל יחיה לפניך, ונענה לו השי"ת, ולישמעאל שמעתיך. ק"ו לבן הגבירה, שהשי"ת מצדו ומרצונו אמר ואת בריתי אקים את יצחק, שזה קיים לעד לעולם, אכן מפני שהשי"ת אינו חפץ להשתמש בזה בעוה"ז רק לעולם שכולו ארוך:

פ״גואלה תולדות ישמעאל בן אברהם אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם וגו' בכור ישמעאל נביות וקדר וגו'. הענין בזה, אף שלפי ראות העין נראה שהתולדות מבני קטורה המה חשובים מישמעאל, כי ישמעאל הוא בן שפחה ובני קטורה הם בני גבירה, אכן באמת לא כן הוא, כי בהיותה שפחת שרה היה בה מעלה יתירה מהיותה אח"ז גבירה בבית אאע"ה. וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה (מי השלוח ח"א חיי ד"ה ואלה) ששמות אלו התולדות מרמזים על שמירת כחות הגוף בעוה"ז, ונמצא בהם שקר החן, והוא שבהיות אלו הכחות ברשותן אזי אין בהם שום קדושה, שכן הזהירה גם תורתנו הקדושה (ואתחנן ד) ונשמרתם מאד לנפשותיכם ואמרו בש"ס (ברכות לב:) שזה קאי על שמירת הגוף בעוה"ז, כי האדם צריך לשמור כלי הגוף שיהיו בריאים וחזקים ואז ישכיל ויצליח בדברי תורה, וכדאיתא בש"ס (נדרים לח.) אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, שכן הציב השי"ת שע"י אלו הכלים יוכל האדם לקבל ד"ת, שכן אם יתגלגל נפש אדם בבהמה או חיה, אזי גם נפש האדם נחשבת כבהמה ואין לו קומה:

פ״דשנים עשר נשיאים לאומתם. הענין שהיה לישמעאל שנים עשר נשיאים דוגמת השנים עשר נשיאים שבקדושה, כי קליפה קודמת לפרי תמיד, לזה היה מתחלה שנים עשר נשיאי ישמעאל שהם הקליפה, והוא לטובת הפרי, שיהיה טוב לישראל, וכן מתחלת הבריאה הכין השי"ת כל הטובות עבור האדם שיהיה טוב לו^קפגהאריך בזה לקמן פרשת תולדות אות ז עיי"ש.:

פ״העל פני כל אחיו נפל. מתחלה נאמר ישכון ואח"ז נאמר נפל, הוא כמו שאמרו בזוה"ק (יתרו פו.) והוא יהיה פרא אדם. פרא אדם ולא אדם. פרא אדם משום דאתגזר ושירותא דאדם הוה ביה וכו' ולא אשתלים בפקודי אורייתא. אבל זרעא דישראל דאשתלמו בכלא אקרון אדם ממש. והוא שאף שהיה בו חכמה איך לשמור את הגוף, שזה מועיל לרוח הקודש, כדאיתא בש"ס (נדרים לח.) אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר, אכן מי שאינו דבוק בהשי"ת אזי אין שום חשיבות באלה החכמות, לזה כתיב ביה על פני כל אחיו נפל, שהעיקר הוא להיות דבוק בהשי"ת, כי מי שהוא דבוק בהשי"ת רודפים אחריו כל הטובות ממילא, וכענין דאיתא בש"ס (יומא יח.) והכהן הגדול מאחיו, גדלהו משל אחיו^קפדמי השלוח ח"א פרשת חיי ד"ה ואלה, ונתבאר לעיל פרשה זו אות לח עיי"ש.:

פ״והנה זו הפרשה היא החמישית ורומז על ספירת הו"ד. וארבעה פעמים נאמרה השתחויה בזו הפרשה, שנים באברהם ושנים באליעזר, כמו ארבע השתחויות שבשמונה עשרה, באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף. כי תפלה הוא לאתר דלא אתיידע, במקום שנעלם מהאדם מאין יבא עזרו, ומוסר נפשו מבטל כל רצונותיו להשי"ת, ומתפלל להשי"ת שיעזור לו^קפהכמבואר במי השלוח ח"א פרשת אמור ד"ה ושור עיי"ש. ובגליון שם אות ומבואר: והענין, אשר בתפלה אסור להתפלל לשום מדה חלילה, רק לעילת העילות, הגם מה שהאדם מתפלל לפרטי טובות זה גם כן הוא מדה, שמתפלל על דבר זה מיוחד ולא להשי"ת שיהיה עמו בכלל, אכן זה אינו תפלה להמדה, רק להשי"ת שישפיע לו דרך מדה הזאת. ועיי"ש באורך., וכן מתנהג השי"ת תמיד עם האדם, שכאשר יתעלם ממנו איך יוכל להושע ויש לו מיחושים ופחד ביותר, אזי ישלח לו השי"ת עזרתו ממקורא עלאה, וכענין דכתיב (לך יז) לתת לך את ארץ מגוריך, שזה מורה שבמקום שאדם במגור ופחד שם יתן לו השי"ת כל הטובות^קפומבואר לעיל פרשת לך אות נ עיי"ש., וזה הוא שאמרו בש"ס (יומא נג:) רבא חזייה לאביי דיהב שלמא לימינא ברישא א"ל מי סברת לימין דידך לשמאל דידך קא אמינא דהוי ימינו של הקב"ה. הענין בזה שמאל דאדם מורה על צמצומי האדם, שמצמצם את עצמו ואז הוא לימינא דקב"ה, אבל אם יתן אדם שלמא לימינא דיליה, היינו שיתפשט את עצמו בהנאות עוה"ז אזי הוא לשמאלא דקב"ה. וזה הוא שאומר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה (ברכות ח.) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא חד אמר זו אשה וחד אמר זו קבורה וכו', היינו שכל אלו הם דברים נעלמים כעובר בבטן אמו, שנעלם מתפיסת האדם מאין יבוא עזרו, ומבטל להשי"ת כל רצונותיו, ומתפלל אליו, ואז מצמיח לו השי"ת כל הטובות וישועות^קפזלעיל פרשה זו אות ב, ג, ד.. וזה הוא דאיתא בזוה"ק (חיי קכט.) מאן מכפלה ה' דבשמא קדישא דאיהי מכפלה ה' עלאה ה' תתאה. ה' תתאה היינו מלכות שמרמז על כל עבודות אדם וצמצומיו, ה' עלאה היינו בינה מעלמא דחירות עלמא דיובלא, והם זה נגד זה, וכמו שאמרו בש"ס (עירובין נג.) מאי מכפלה בית ועליה על גביו, בית מורה על צמצום שצריך האדם מצדו לצמצם את עצמו ומזה נבנה עליה על גביו, היינו השפעת כל הטובות וברכות^קפחלעיל פרשה זו אות טו, טז.: