בית יעקב על התורה, חיי שרה א׳Beit Yaakov on Torah, Chayei Sara 1

א׳ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון (תהילים צ״ב:א׳-ב׳). מזמור מורה על צמצום מלשון (בהר כה) לא תזמור, כדאיתא בזוה"ק (וילך דף רפד.), והוא ברזא דשמור. ושיר מורה על התפשטות, והוא ברזא דזכור, וכדאיתא בזוה"ק (אמור צב:) זכור לדכורא שמור לנוקבא^אלקמן פרשת תולדות אות א.. ושבת הוא הכולל מאלו השנים מזמו"ר ושי"ר. והענין בזה, כי מצד הדכר אין שום צמצום באורו ועומד מוכן להשפיע בתמידות, ומה שנראה לפעמים איזה צמצום שאינו חפץ להשפיע להמקבל, זה הצמצום הוא מצד המקבל, וכגוונא דשמשא וסיהרא, שהשמש מזרחת אורה בשלמות תמיד, ואף שמתרחקת מהסיהרא לפעמים ואין נראה שלמות האור, זה הוא רק מצד הסיהרא, כי השמש זורחת תמיד בלי שום השתנות בכל מקום שהיא, וכדכתיב (קהלת א׳:ה׳) וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם. וכן הנשמה בתוך הגוף מוכנת תמיד להשפיע חיים באדם בלי שום צמצום מצדה, כי הנשמה היא ברזא דדכורא, והגוף הוא ברזא דנוקבא, כדאיתא בזוה"ק (חיי קכד.) וכן הוא ערך הנשמה נגד אור הבהיר מהשי"ת כערך הנוקבא נגד הדכורא, שאור השרשי נקרא נשמתא לנשמתא. וכן הוא כל השתלשלות העולמות ברזא דדכר ונוקבא, שזה הוא בנין שלם:

ב׳וזה הוא הענין בפרשתנו המדברת במיתת שרה אחר עקידת יצחק אבינו ע"ה, שבזה הנסיון נשלם אאע"ה ונתברר בתכלית הבירורין בשלמות, שעזב והניח כל נגיעותיו ואהבתו שהיה לו לבנו יחידו באהבתו להשי"ת, ובירר את עצמו בזו האהבה בשלמות, שלא אהב את יצחק בנו כדרך כל אהבת אב לבנו, שהוא בדרך הטבע, רק כל אהבת אברהם אבינו ליצחק שאהבו אחר העקדה היה כאהבת השי"ת לישראל, ולא מצד אהבת טבע עוה"ז. ולזה אמר אליו השי"ת, אל תשלח ידך אל הנער, והוא שמאחר שנתברר כרצון השי"ת, שכל עיקר אהבתו ליצחק הוא בלי שום נגיעה לאהבת עוה"ז, ובזה חפץ השי"ת, לזה אמר לו, אל תשלח ידך אל הנער, שבחיים כזה בוחר השי"ת^בעיין תפארת יוסף פרשת ויקרא ד"ה ושחט: אברהם אבינו סילק כל נגיעות אהבת אב לבנו ולא רצה לשום ספיקות, כי פן יש לו נגיעה מצידו ולא רצה רק לשחטו. ומצידו היה יצחק אבינו כבר שחוט, נמצא כל החיים של יצחק אבינו הוא רק מן רצון השי"ת בלי שום נגיעות עוה"ז, ורק מרצון הפשוט שחפץ בחיים של ישראל, וכל החיים שלו הוא ממאמר אל תשלח ידך אל הנער, אבל מצידו היה מוכן ומזומן למסור אותו להשי"ת בחזרה. ועיין עוד שם מאמרי ראש השנה ד"ה ויהי אחר [ב], מסכת סנהדרין (קח:) ד"ה אמר שם.. ואז נשלם אברהם אבינו בתכלית השלמות. וכאשר שמעה שרה את זה אפס ממנה כח החיים מחיי עוה"ז, ואף ששמעה שלא נשחט מ"מ פרחה נשמתה ממנה. כי הנוקבא נתנה לאדם לסיוע ולעזר שיוכל לבא אל השלמות, והיא בבחינת תמכין דאורייתא. אכן כ"ז הוא קודם שיבא האדם אל השלמות, אזי יצרכו לו הסייעתות, אבל אחר השלמתו אזי סייעתו עולה לעילא ואין לו צורך עוד לשום סייעתא, לזה עלתה נשמתה לעילא ונשאר רושם מכל אלו הסייעתות לעילא, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכב:) אינון חיין כולהו לעילא. כי אחר השלמת האדם אזי הוא גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה (ברכות ז:). וכן כשיושלמו כל הבירורין בשלמות אז נאמר (ירמיהו ל״א:כ״ב) כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר. ומה שאאע"ה נשאר עוד בחיים שמונה וארבעים שנה^גבבית יעקב הכולל פרשה זו ד"ה ויהיו [א] נכתב: והנה אברהם חי שמונה וארבעים שנה יותר משרה. והיינו עם העשר שנים שהיה גדול משרה. (הערת נכד מרן המחבר על מכתב הרה"ק האמרי אמת זצוק"ל מגור, נדפס בסוף ספר בית יעקב ויקרא, קונטרס לקוטי דברי תורה)., הם כנגד השמונה וארבעים טיפין שנוטפין בכל יום מעדן לגן כדאיתא בזוה"ק (חיי קכה.). והוא שאף שהסייעתא שלו עלתה השמימה ולא היה לו צורך לה עוד, אמנם היה צריך מעתה לעבודה חדשה שהיה צריך להכין מקום קבורה, שזה הוא עבודה שצריך האדם להתפלל להשי"ת שיגמור בעדו לטוב, וכדאיתא בש"ס (ברכות ח.) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא חד אמר זו אשה וחד אמר זו קבורה וכו' וזו הסייעתא נקרא רבקה, כדאיתא במדרש הנעלם (חיי קכט.), שזה הכח שמתחלה נקרא שרה ואחר כך נקרא רבקה: