בית יעקב על התורה, תולדותBeit Yaakov on Torah, Toldot

א׳ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. כתיב (תהילים צ״ב:א׳-ב׳) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. מזמור שיר הוא נגד זכור ושמור, מזמור הוא צמצום מלשון לא תזמור (ויקרא כה) וכדאיתא בזוה"ק (וילך דף רפד.) וזמירות כד"א לא תזמור, וכתיב זמיר עריצים יענה אעקרותא מאתרייהו כל אינון תקיפין וכו'. ורומז על סור מרע, כי כשאדם רוצה לסור מרעתו אזי יקשה עליו מאד להפרד ממנו, כמו הפרי שלא תפרד מהקליפה רק אחר כמה סיבות. וכמו כן האדם לא יוכל להזדכך מהרע הנמצא בו עד שיסבול צמצומים רבים. ויתגבר בכל עוז נגד יצרו עד שיסור מהרע, וזהו נגד שמור. ושיר הוא התפשטות והוא נגד זכור. כי הוא נגד ועשה טוב, כדאיתא בש"ס (פסחים דף קיח.) שאומרים שירה על הנס. והיינו כדכתיב (תהילים קט״ו:ט״ז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. שאין להברואים שום התחברות עם השי"ת, רק על ידי האדם העובד השי"ת ועושה הטוב, הוא מקשר כל הברואים להשי"ת וזה נקרא נס, ועל זה נאמר שיר וכדאיתא בזוה"ק (אמור צב:) זכור לדכורא ושמור לנוקבא. ליום השבת, היינו כי האדם צריך להכיר תמיד שהשי"ת הוא הבעל הבית בזה העולם. וזהו ההכרה הוא ע"י שבת, כשהאדם מצמצם פעולותיו ואינו פועל כלום ומכיר שרק הש"י פועל הכל, מזה מכיר שכל הנהגת עוה"ז הוא ביד השי"ת. וזהו דאיתא במדרש רבה (בראשית יא) ותנחומא (תשא לג) למה עושה השי"ת מלאכה בשבת שמשיב רוחות ומוריד טללים. והשיב לו ר' עקיבא משל לשנים שהיו דרין בחצר אחד אם הם נותנים עירוב מותרים לטלטל. והיינו שמשבת מכיר האדם שהשי"ת הוא הבעל הבית בזה העולם, והשי"ת שהכל שלו לכן אין אצלו מלאכה, שמצדו אין ההשתנות פעולה כלל. טוב להודות לה', היינו שטוב לבטל ולהכניע את עצמו מפני השי"ת, כי הודאה הוא כפיפת הקומה^אכמבואר בתפארת יוסף שבת חול המועד פסח ד"ה מזמור שיר: ענין הודאה הוא כפיפת הקומה, כי הקומה של הצורת אדם מורה מה שיש יתרון לאדם מן הבהמה, כי מותר אדם מן הבהמה אין. ורק זה היתרון הוא, שאצל האדם הראש הוא למעלה מן כל האברים, שזה מורה שאדם יש לו דעת ושכל להנהיג כל אברי גופו, וזה מורה הקומה של הצורת אדם. וענין הודאה הוא, שכופף את קומתו, שמכיר בשבת שאין לו שום כח, שאפילו כח עבודה שלו הוא ג"כ מן השי"ת.. להגיד בבקר חסדך נאמר על העתיד, שיַרְאֶה השי"ת מפורש את אורו. ואמונתך בלילות, הוא בזה העולם, כי באמת כל המצות ומעשים טובים שישראל מסגלים בזה העולם, הם רק ציונים שציין להם השי"ת זה הדרך לכו בו, וכפי יגיע כפיו של האדם שמיגע את עצמו במצות בזה העולם, ישפיע להם השי"ת טובה לעתיד בלי יגיעה, כדאיתא בש"ס (שבת ל:, כתובות קיא:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. והיינו מחמת הצמצום שיש לישראל במצות שבת, כמו דאיתא בשבת (דף עג.) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ובתחלה נחשב צמצומים בהכשרי אכילה, ואח"כ נחשב בבגדים ובמלבושים. ולכן לעתיד ישפיע להם השי"ת אכילה ומלבושים בלי יגיעה, וזהו גלוסקאות וכלי מילת. וזה יהיה לעתיד ביום שכולו שבת, בשכר הצמצום שמצמצמים ישראל עצמם בזה העולם במלאכת שבת^בלעיל פרשת בראשית אות ב, בית יעקב ויקרא פרשת בהר אות ב.. וכמו כן בשכר כל הצמצומים במעשה המצות, ישפיע השי"ת לעתיד זו הטובה עצמה בלי פעולה^גנתבאר בבית יעקב שמות פרשת משפטים אות א: כי פועל אדם ישולם לו כפי מדתו שצמצם את עצמו, באותו עניין עצמו יראה לו השי"ת הרחבה גדולה. וכדאיתא במס' (כתובות דף קיא:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, והוא מפני הצמצום שישראל מצמצמין עצמן מלעשות כל מלאכה ששורשם מאכילה ובגד ללבוש. והנה עתה כל הגזירות חכמים הוא כדי להשיג הטובה בשלימות, שלעתיד יהיה כל השפעות בלי יגיעה. וכמו שגזרו מוקצה משום משקין שזבו ומשום פירות הנושרין (ביצה ב:). מפני שאלו הטובות יהיו לעתיד כעניין שאמרו במס' (כתובות קיא:) עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים. ושמא תאמר, יש צער לקוצרה, תלמוד לומר ירעש כלבנון פריו, הקב"ה מביא רוח מבית גנזיו ומנשבה עליה ומשרה את סלתה. זהו הטובה נגד הצמצום שגזרו משום פירות הנושרין. ונגד הצמצום שגזרו משום משקין שזבו אמרו (שם) לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה יש בו צער לבצור ולדרוך, העולם הבא מביא ענבה אחת בקרון או בספינה ומניחה בזוית ביתו, ומספק הימנה כפטוס גדול וכו'. וזה רומז להשפעות שירדו ויבואו ויגיעו לאדם בלי יגיעה וכו' עיי"ש. עיין עוד לעיל פ' לך אות יט ד"ה ואברכך, פ' חיי אות יז.. וכן נגד הצמצום שיש במצות לא תרצח, לעתיד יתן השי"ת לישראל לב טוב מנוקה מן הכעס לגמרי, וזהו ואמונתך בלילות, היינו שעתה בעוה"ז אין שום קנין בהמצוה ואינו מרגיש טעם בהטובה. וזהו ואמונתך, היינו שהוא רק אמונה שאינו רואה מפורש. אבל לעתיד שנקרא בקר כתיב, להגיד בבקר חסדך, נגד מה שסבלו בואמונתך בלילות, יבינו כל ישראל את הטובה שינחיל השי"ת תחת מעשה המצות והצמצומים. ואז יכירו כל ישראל בכל טובה שיקבלו מן איזה מצוה וצמצום שהשי"ת נתן להם, יבינו כל טובה מאיזה צמצום השיגו זאת^דכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת עקב ד"ה והיה עקב: לעתיד ליום שכולו שבת יתגלה טובו לעין כל שהשי"ת חפץ חסד הוא וחפץ להיטיב לבריותיו, ויתקיים (ישעיה יב, א) ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי. ביום ההוא נקרא יום שכולו שבת, שאז יכירו ישראל הטובה מהסבלנות ואז יאמרו טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון..

ב׳וזאת ההנהגה הראה השי"ת בזה העולם באברהם אבינו עם יצחק אבינו. כי כל מה שיתנהג השי"ת בכלל כן מראה השי"ת בזה העולם בפרט נפש אחת^העיין בית יעקב שמות פרשת תשא אות נג: הצדיקים הנקראים פני ה', שהמה לבושים למדת השי"ת, וממדותיהם ניכר באיזה לבוש מנהג כעת. עיי"ש כל העניין.. כי אברהם היה נגד זה העולם, כי היה תמיד מצפה ומקוה לחסד ה', כי מדתו מדת חסד ולא היה לו עדיין שום קנין בשום טובה, אבל יצחק אבינו הכיר קנין הטובה שקנה אאע"ה ע"י עבודתו, כי מדתו מדת גבורה, וגבורה רומז על הון ורכוש, כדאיתא בש"ס (מכות כד.) כך שמע משה מפי הגבורה, וכל הון ורכוש בעולם יוצא ממדת גבורה, ששורש ההשפעה שמלובשת בגשם נקרא גבורת גשמים (תענית דף ב) שיורדים ממדת הגבורה, ולכן הכיר יצאע"ה טובת השי"ת והיה לו קנין בהטובה כמו שיהיה לישראל לעתיד. וזה דאיתא בזוה"ק (תולדות קלה.) מי ימלל גבורות ה' למי שיכול להשמיע כל תהלתו. ואיתא בש"ס (ברכות לג:) משל למלך שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסים אותו בשל כסף. ובאמת מדוע יאסר להאדם לשבח את השי"ת כפי הבנתו, הלא השבח שהאדם משבח את השי"ת הוא רק כפי אשר האיר לו השי"ת את עומק טובו. ואם יאיר לו השי"ת יותר ישבחנו יותר, כפי המדרגה שיאיר לו השי"ת יכיר וישבח את השי"ת. אך הענין בזה, כי כסף נקרא התשוקה והחשק, ובזה העולם אין לאדם שום דבר רק התשוקה, ולכן בזו התשוקה אי אפשר להאדם לשבח את השי"ת ולומר שהשי"ת כבר הנחילו את הטובה^ומבואר בבית יעקב שמות פרשת בשלח אות נח: כח פעולה של השי"ת נקרא זהב, וכח של אדם נקרא כסף. וזה מורה נקודת הכסף, היינו שהיה להם כסופין וגעגועין עם השי"ת. ולמי שנמצא חשק וחמדה, מורה שעדיין אין בידו כלום בקנין זה הדבר שכוסף אליו. שכסף נקרא חשק, וחשק על פי רוב נשתנה ויתהפך וכו'. ובעוה"ז אין לאדם קנין רק כסף, היינו תפלה. שהאדם אינו יכול לגמור הדבר, רק האדם הוא מתחיל, היינו שמתפלל, ע"כ נקרא כסף. וגם הישועה שהולכת ע"י תפלה הזאת ג"כ נקראת כסף.. מפני שבעולם הזה נקרא השי"ת נותן התורה ולא רק נתן, כי עדיין השי"ת הוא הנותן. ואם יאמר האדם שכבר הכיר רצון השי"ת, יראה לו השי"ת שעוד אין זה רצונו. וזה שהמשילו בש"ס שמקלסין אותו בשל כסף, היינו בהתשוקה של העוה"ז, ולומר שכבר יש לו קנין בהטובה זה אסור להאדם, אבל יצחק אבינו נקרא זהב, נקרא קנין הטובה. והיינו שליצחק אבינו ניתן קנין בהטובה, ובכל טובה שהנחילו השי"ת הכיר מאיזה עבודה ותשוקה הגיע אליו זה הטובה, כי כל הטובות שהשפיע השי"ת ליצחק היה הכל מעבודת אאע"ה^זמבואר במי השלוח ח"א פרשת תולדות ד"ה ואלה תולדות: ענין אברהם אבינו היה שהיה משתוקק תמיד לד"ת מאד מאד ושיתפרסם בעולם כי הש"י מלך עליהם, וזאת הוא מדות האהבה. ומדות יצחק הוא מדות גבורה, היינו אחר שנתברר זאת וירד התגלות הש"י בעוה"ז, וזאת יקרא גבורה כמו דאיתא בגמ' (מגילה לא:) כך שמע משה מפי הגבורה. ויצחק היה ג"כ נקרא גבורת הש"י בעולם. וזש"ה ואלה תולדות יצחק בן אברהם וכו' היינו תולדות יצחק אבינו הוא פרסום התגלות הש"י בעוה"ז, אברהם הוליד את יצחק היינו ע"י תשוקת אברהם היתה זאת, כי התשוקה הוא מדות אברהם, וכן כל ד"ת אמיתיים אין להם הולדה רק אחר גודל תשוקה שישתוקק האדם להם. עיין לקמן פרשה זו אות יב, יג, יד.. וזהו דאיתא בתנחומא (תולדות א) שאומות היו אומרים מאבימלך נתעברה שרה, לזה צר איקונין של יצחק כדמות אאע"ה והכל אומרים אברהם הוליד את יצחק. והיינו שהיה נראה שכל הטובות הנשפעים ליצחק היה בלי שום תפלה. ובזה העולם אין טובה שהאדם יוכל לקבלה בלי תפלה^חלעיל פרשת חיי אות כט.. ואף שישראל נקראים בנים למקום ובן אין צריך עבודה. אכן בזה העולם מוכרח האדם להיות עבד, היינו שישראל צריך עבודה, מה עשה הקב"ה צר קלסתר פניו של יצחק כאברהם, היינו שהיתה הישועה של יצחק אבינו מבין מאיזה תשוקה של אברהם בא לו כמו שיהיה לעתיד, וזהו דאיתא בזוה"ק (תולדות קלה.) מי ימלל גבורות ה' דא יצחק וכו':

ג׳ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. ובזוה"ק (תולדות קלד.) פתח ר' חייא ואמר מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו (תהלים קו) מולל היינו שמחלק כל דבר לחלקים דקים כדי שיוכל האדם להשיגו, וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רמט.) מאי ימלל וכו' אוף הכא לאחזאה מלה קא אתיא, מי ימלל כדכתיב וקטפת מלילות, והפירוש שמחלק הדבר ומקטינו. והיינו דמייתי שם בזוה"ק (קלה.) דכתיב בשלמה (מלכים א ה׳:י״ב) וידבר שלשת אלפים משל, כי משל הוא להקטין הדבר ולהביאו בגדר תפיסת שכל האדם. וזה היה חכמת שלמה המלך ע"ה לדבר על כל דבר שלשת אלפים משל. היינו להכניס הדבר שגבוה מאד לגבול תפיסת האדם. וזה היה מדת יצחק אבינו ע"ה לצמצם את עצמו בחושך שלא יקבל אור השי"ת בפעם אחת שלא יתבטל, כדי שיוכל לעמוד מפני האורה^טמבואר בסוד ישרים חג הסוכות אות עו: שכל עסק עבודתו של יצחק אבינו היה תמיד לשחוק היטב את הטובה ולהדק אותה על חלקים קטנים, בכדי שיהיה בכח האדם לקבלה. וזהו דאיתא שם כדכתיב וקטפת מלילות גבורות ה' בגין דסגיאין אינון. כי לקבל השפעות חסדו ית' כמו שהוא, בגודל התפשטות, בלתי גבורות הצמצום, בטובה כזו אין כלל בתפיסת אדם שום הכרה. אולם כשמפרכין את הטובה ומהדקין אותה הדק היטב לחלקים דקים, ומקבלים אותה בצמצומים, אזי יכולים להכיר בה כל תכלית המכוון ממנה. שכל ירידתה לזה העולם הוא רק בשביל ישראל. עיי"ש העניין באריכות. ועיין עוד שם אות נו, עא. תפארת החנוכי על זהר פרשת תולדות (קלה.) ד"ה ועל דא כל העניין שם.. וזהו דאיתא בזוה"ק (תולדות קלד:) ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא בבר נש דלא הוה לקבליה בריה בעלמא. כי השי"ת נתן כחות מדברי תורה אף בברואים, שבכל מדה שהבריאה נבראת ממנה יש לה כח גדול, כדכתיב (איוב ל״ה:י״א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. ואיתא על זה בש"ס (עירובין ק:) אמר ר' יוחנן אילמלי לא נתנה תורה היינו למדין גזל מנמלה ודרך ארץ מתרנגול, אלא שהם קבועים במדות שלא בדעת והשכל, ולאדם ניתן דעה שיוכל לכלול הכל ולהכניסו בתוכו ולעבוד בכחם את השי"ת^ינתבאר במי השלוח ח"ב מס' ברכות (ח:) ד"ה תניא: שאף מה שנמצא בהם מדות וגוונים טובים, אינם מחמת שנמצא בהם כוונה לשם שמים ורק הוא מוטבע בהם, כדמצינו שיש חוקים טובים גם בבהמות וחיות, כדאיתא בגמ' (עירובין ק:) וכו', כי כל דבר שהוא בתורת מדה ואינו בדעת והשכל בשביל להרבות כבוד שמים, אף שהוא גוון טוב אין בו טוב בשורש, כי כל דבר שהוא בתורת מדה יש בה ההיפך גם כן, כדאיתא בגמ' (חולין סג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה ומכל מקום היא עוף טמא, כי לפי שהוא בתורת מדה ונמצא בה רחמנות גם על אכזרי, והמרחם על אכזרי נעשה אכזר על רחמני, כדאיתא (מדרש שמואל פרשה יח, ו). ועיין עוד בתפארת החנוכי על זהר פרשת עקב (רבע.) ד"ה והוה מובא לקמן פ' מקץ אות א הערה ג, תפארת יוסף פ' האזינו ד"ה בהנחל [ב], פ' שמיני ד"ה ויאמר.. ולכן נתחלקו לכמה פרטי מדות ונסתרו בהסתרה גדולה, כדי שיוכל האדם להוציא האור מתוך החשך, וכל ההתחלקות הוא ממדת יצחק אבינו שהוא נותן גבולים והסתרות. שכל התחלקות הם מסטרא דגבורה. שביום שני נאמר (בראשית א׳:ו׳) יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ובזוה"ק (שלח קסא.) ילידי הענק מסטרא דגבורה וכו' תמן חמי פליגין סגיאין טמא וטהור אסור ומותר עונשין ואגרין. אלין אינון אורחא דאורייתא דקדוּקי אורייתא. ילידי הענק דאתילידו מסטרא דגבורה, וזהו דאיתא בזוה"ק (תולדות קלה:) (שיר ד) מעין גנים באר מים חיים וכו' מעין גנים דא אברהם באר מים חיים דא יצחק ונוזלים מן לבנון דא יעקב, באר מים חיים דא יצחק, היינו דכתיב (חיי כה) וישב יצחק עם באר לחי ראי. מעין גנים זה אברהם, שממנו התחיל המעין להשפיע לעולם אור חסד השי"ת ממקור לעבודת השי"ת, שמראה שבכל דבר ודבר יש כבוד שמים, כדכתיב (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'. באר מים חיים דא יצחק, כי באר היא כלי קיבול להחזיק המים שלא יתיישנו, כי יצחק היה אור חוזר שהכיר שאף בחשך יש אור. לכן היה זורע ומוסר הכל להשי"ת, וכל מה שסיגל היה מוסר להשי"ת. וזה נקרא זריעה כדי להוציא אור מתוך החשך. ולכן היה משיג בכל פעם צמיחת אור חדש, כי כלום אדם זורע סאה אלא להוציא כמה כורין, כדאיתא בש"ס (פסחים פז:). כי כל מה שהאדם מחזיר להשי"ת בזה מוסיף צמיחת השפעה חדשה^יאמבואר בהרחבה בכמה מקומות עיין בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע יצחק [ג]: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שמדתו של יצחק נמשל לזריעה. כמו זריעה אשר מי שאין לו הבנה בזריעה, נדמה לו שהזורע מאבד לארץ לגמרי, אבל הזורע בעצמו מאמין היטב שיוצמח מזה הרבה. כי כלום אדם זורע סאה, אלא להוציא ממנו הרבה כורין. והענין בזה כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמ"א:) ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם וכו' לחשך קרא לילה דא יצחק וכו'. ומדת יצחק הוא מדת גבורה, ומדת גבורה בעוה"ז מרמז על צמצום גדול. ובאמת נצמח ממדה הזאת כל עיקר השפעות וכו'. וזה מורה ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם, ולחשך קרא לילה דא יצחק, מורה אשר אחר כל עבודת האדם מכיר אשר יש לו חיבור עם החושך הראשון, אשר רומז על אור גדול, שזה נקרא מצד הבריאה חשך. והיינו שמצד מדת יצחק מכיר אשר מגיע אדם עם עבודתו לאתר דלא אתידע, ומגיע לאור הראשון אשר הוא בלי גבול ובלי תכלית. עיין עוד שם ד"ה ויזרע יצחק [א], [ב]. ועיין הרחבת העניין בתפארת החנוכי על זהר פרשת תולדות (קלו.) ד"ה כיון. סוד ישרים חג הסוכות אות נה, סב, סד.. ונוזלים מן לבנון זה יעקב אבינו, שהוא היה החיים שמחבר שתי המדות יחד:

ד׳והנה מדתו של יצחק אע"ה, לפי שהיה תמיד עוסק להאיר לתוך החשך, וכל מקום שהיה יותר בהסתר נכנס לבררו ע"י עבודתו, כי כל מה שמכוסה במכסה חשך יותר גדול, בזה נמצא אור יותר כשיתברר. ולכן כתיב, ויאהב יצחק את עשו, כיון שהוא היה בחשך, לכן אמר יצחק, בודאי נמצא בו אור גדול. כמו זית שהוא מר וקשה לשכחה, ושמן שיוצא ממנו הוא מלא אור וחכמה ומשיב את הלמוד, כדאיתא בש"ס (הוריות יג:) אמר ר' יוחנן כשם שהזית משכח את הלמוד של ע' שנה כך שמן זית משיב את הלמוד של ע' שנה. וזהו דאיתא בזוה"ק (וארא כג:) סתימו דעיינין חמי אספקלריא דנהרא. ולכן כתיב ביצחק ותכהין עיניו מראות, שהיה דרכו לברר אף במקום החושך. וזהו דאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) יצחק אתחשך מסטרא דדרגא דיליה וכו' כדין אתאחיד ביה לילה ואתקיים ולחשך קרא לילה (בראשית א׳:ה׳) כי מדתו היה להפוך מחשך לאור. ולכן לא נאמר בו לשון תפלה רק ויעתר, וכדאיתא בש"ס (סוכה יד.) שמהפך מדת הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. וזש"ה (ישעיהו מ״ב:י״ט) מי עור כי אם עבדי וגו' מי עור כמשלם ועור כעבד ה'. כי העובד את השי"ת נכנס בכל מיני הסתרות להוציא יקר מזולל ואינו מביט לטובת נפשו כלל. וזה שנאמר בביאת רבקה ליצחק (חיי כד) ויצחק בא מבוא באר לחי ראי. שאז קבל אור ממקום גבוה מאד, בעת שלקח את רבקה מארם והוציאה מחשך לאור. וזה היה כונת יצחק שרצה לברך את עשו, וכדאיתא בזוה"ק (שם קמג.) בשעתא דאמר יצחק לעשו וצא השדה וצודה לי ציד"ה בה"א כיון דאמר לפני ה' אזדעזע כרסי יקרא דקב"ה וכו' ואמר אדוני אבי מו"ר זללה"ה (מי השלוח ח"ב תולדות ד"ה ויהי כי) שכונה צידה בה"א הוא שמדת יצחק תהיה נצדת בברכה הזאת. שאף שמדת יצחק היה לברר כל דבר שיהיה מבורר בשעת מעשה, אכן כשרצה לברך את עשו היתה כונתו שיתאמץ עשו שישא חן בעיניו בעת הברכה, ועי"ז יסכים רצון השי"ת לברר את עשו בכלל^יבבית יעקב הכולל פרשת תולדות ד"ה ויהי כי זקן [ב], [ג].. ובאם יסכים השי"ת על מעשי עשו אז יהיו גדולים מאד, מאחר שמתוך ההסתר יוציא יקר, שגם שם נמצא רצון השי"ת וכבוד שמים^יגמבואר במי השלוח ח"א פרשת תולדות ד"ה ויאהב יצחק: באמת בכל מקום שהאדם מכניס את עצמו בספיקות בעבודת הש"י ובדברים הצריכים בירור, אם יתברר לטוב אז הוא גדול ממי שסילק עצמו מספיקות וכו'. לפיכך יצחק כאשר ראה שעשו מכניס עצמו בדברים כאלו אמר אם יתברר זה יהיה גדול מיעקב, אך הש"י העיד עליו אח"כ שלא היתה כוונתו לשם שמים. לקמן פרשה זו אות לג, לד, לו, לח.. וזה צידה בה"א, רומז על ה"א תתאה, שהוא מלכות שמים דלית לה עיינין בסוד עולמתא שפירתא דלית לה עיינין בזוה"ק (משפטים צה.). ויצחק היה רוצה לגלות לו את הקץ, היינו לראות שהכל הוא מהשי"ת, וממילא יוכל להגיע תיקון לכל דבר. שבאמת מצד השי"ת נברא הכל לתכלית הטוב, כדכתיב (משלי ט״ז:ד׳) כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה, ורק שהרשע בעצמו אין לו חלק בזה, שעושה מעשה אצטבע וקוף בעלמא, שהוא מצדו חפץ להרע. ולכן ילך לאבדון ולא ישאר לו שום חלק בהכבוד שמים שנתהווה ממנו כמו המן ופרעה^ידעניין זה נתבאר בהרחבה גדולה בספרי רבוה"ק עיין בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קכז: היינו אף שהש"י עושה שליחותו ע"י הכל ואפילו ע"י עוברי רצונו כעשו הרשע, בכל זאת הוא עצמו אינו רואה איך נעשה על ידו שליחות הש"י, וזהו שאינו רואה גאות ה', אף מה שנעשה על ידו, וכמו שמצינו שנתגדל שם שמים ע"י פרעה כדאיתא במכילתא (פ' ח) מי כמכה באלים ה' אמר פרעה. וכן ע"י המן בשעתו כדאיתא במס' מגילה (י:) והיה לה' לשם אלו ימי פורים, לאות עולם לא יכרת זה מקרא מגלה, והם בעצמם אין להם שום חלק בהכבוד שמים שנתגדל ונתרבה על ידם. ובתפארת יוסף סוכות ד"ה בסוכות [ג] וזה לשונו: כי באמת כשאדם מגיע לשורש הבהירות, מכיר שהשי"ת מקיף כל הבריאה לבל יטו מרצונו ית', שאפילו מאותם שהם מלא זדון נגד רצונו ית'. גם המה מקיף אותם השי"ת ורק החילוק הוא שאצל האומות הוא כמו שכתוב (תהילים ק״מ:ט׳) זממו אל תפק ירומו סלה. שהשי"ת מקיף אותם למעלה מדעתם ולהם אין שום חלק בהכבוד שמים העולה מהם. וכמו שמצינו שכבוד שמים עולה מכל האומות כגון מן פרעה בשעתו ומן המן בשעתו, נתעלה כבודו ית' מהם ג"כ. אבל אין להם שום חלק בזה. מאחר שהוא למעלה מתפיסתם, כי בתפיסתם רצו לעשת ההיפך מזה. ועיין עוד בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת נח ד"ה והנראה, פ' ויצא ד"ה ושבית, תפארת יוסף חג הסוכות ד"ה למען [ב], שמיני עצרת ד"ה ביום [ב], פורים ד"ה ר' יוחנן, פ' במדבר ד"ה וידבר [ד], חג השבועות ד"ה בשעה [ד], לעיל פ' לך אות י ד"ה ומה שהשי"ת.. אבל מצד השי"ת הכל נברא לתכלית הטוב:

ה׳ולפי שיצחק אע"ה היה מנוקה מכל נגיעה לעניני עוה"ז, לכן היה בכחו להפוך מחשך לאור, לפי שהקריב נפשו להשי"ת, כדאיתא בש"ס (שבת פט.) הא קריבית נפשי קדמך. וזה דאיתא בזוה"ק (שם) דאזדעזע כרסי יקרא דקב"ה אמרה ומה דיפוק חויא מאינון לווטין וישתאר יעקב בהו. כי אם היה השי"ת מתקן את מעשי עשו, להעיד עליהם שמאתו הם, היו מעשי עשו גדולים יותר, שמאחר שהשי"ת חותם עצמו ששוכן בכל מעשי האדם אפילו כשיעשה בזדון ג"כ הם מהשי"ת, א"כ כל המצמצם עצמו בעבודה ויראה נראה כממעט בכבוד שמים, שמצדו נראה שאין השי"ת שורה רק על המצמצם עצמו, אשר באמת זה רצון השי"ת שנתן כח בחירה לדעת האדם, ואינו נמצא רק כפי מה שהאדם מכין עצמו בעבודתו. וכדאיתא בזוה"ק (וירא קג:) נודע בשערים בעלה (משלי ל״א:כ״ג) דא קב"ה דאיהו אתיידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה כל חד כמה דיכול לאתדבקא ברוחא דחכמתא^טוכמבואר בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קכט: כמו שהאדם קובע בנפשו אמונת הש"י, כן מנהג עמו הש"י, וכדאי' בזוה"ק (וירא קג:) נודע בשערים בעלה דא קוב"ה דאיהו אתיידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה כל חד כמה דיכיל לאתדבקא ברוח דחכמתא. וכמו שכתבנו בהקדמה בענין השגחת הש"י שהוא כפי אמונת האדם. וכדאי' בתו"כ (בחוקותי) ואם תלכו עמי קרי אף אני אלך וגו' אם תעשו אותי עראי בעולם אף אני אעשה אתכם עראי בעולם. והיינו שמי שמאמין וסובר שהעולם מקרה הוא, כפי אמונתו כן מנהג עמו הש"י, והוא נתון תחת המקרה, וכשיאמין שהש"י משגיח בכל פרט, אז מצדו משגיח הש"י בכל פרט הבריאה לטובתו. וכן נתבאר בתפארת יוסף שמיני עצרת ד"ה עשר: שכמה שאדם קובע בלבו השגחת השי"ת, כן משגיח עליו השי"ת. וכמו שאיתא בזוה"ק (וירא קג:) נודע בשערים בעלה דא קוב"ה דאתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה והיינו שכפי שאדם מכין עצמו על השראת אורו ית', כן שורה עליו השי"ת ושומרו. עיי"ש כל העניין.. ומסיים שם מאי שערים שאו שערי ראשיכם (תהילים כ״ד:ז׳) והיינו יראת שמים ועבודה. כי כן ברא השי"ת שיהיה קליפה סביב הקדושה, ובעתו תתבטל הקליפה, ויזרקו לקליפה ויברכו לצדיקא דעלמא (זוה"ק משפטים קח:) והפרי הוא רק יעקב אע"ה שמתנהג במשפט וכולל שתי המדות. וכדאיתא בזוה"ק (שמיני מ:) מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כ״ט:ד׳) מאן מלך דא קב"ה במשפט דא יעקב דאיהו כללא דאבהן וכו' ואיש תרומות דא עשו וכו' ואיש תרומות דלאו איהו משפט דהא תרומה אסתלקותא דרחמי וכו' ואי תימא הא דוד מלכא איש תרומה הוי אלא ברחמי, ולא עוד אלא דכתיב (ישעיהו נ״ה:ג׳) חסדי דוד הנאמנים וכו' כל יומוי דדוד מלכא הוה משתדל בגין דהאי תרומה יתקשר במשפט ויזדווגון כחדא בגין דיתקיים בארעא. כי מדת דוד המע"ה נקראת מלכות שמים דלית לה עיינין, כי היה נראה על הגוון שנאחז במדת אכזריות, וכדאיתא במדרש רבה (תודות פ' סג) כיון שראה שמואל את דוד אדמוני נתיירא ואמר אף זה שופך דמים כעשו. אמר לו הקב"ה עם יפה עינים, עשו מדעת עצמו הוא הורג אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג. כי הסנהדרין אף כשהרגו את הנפש היו מלאים רחמנות שהתענו ביום המשפט כדאיתא בש"ס סנהדרין (סג), והיו מלאים רחמנות אף על הנהרג. ודוד המע"ה היה תמיד מברר את עצמו בעבודה שאף שלבו היה מלא חסד ורחמים היה עוסק תמיד שלא יהיה עליו שום קטרוג אף על לבושו החיצון, וזה שנאמר חסדי דוד הנאמנים. היינו שכל המסתכל בעניניו של דהמע"ה באמונה, היינו מי שירצה בטובת כנסת ישראל, יראה שאין שום קטרוג על דוד המע"ה, וגם על לבוש החיצון יתראה שהוא דבוק בהשי"ת^טזכמבואר במי השלוח ח"א פרשת קרח ד"ה ומדוע תתנשאו [ב]: כתוב (ישעיה נא, טו) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. והענין בזה כי בכל נפש מישראל נמצא נקודה טובה ויקרה אשר חלק לה השי"ת בפרט, אך בעוה"ז הנקודה הזאת היא בלבוש שנראה להיפך וזה פירש ובצל ידי כסיתיך. והנה גם לנפשות יקרות תיקן הש"י לבושים הנראים היפך מיקרותם וכו'. וכן דהע"ה שהיתה מידתו להיטיב לכל ישראל והיה אוהב ישראל כדאיתא במדרש שוחר טוב (מזמור א') יבקש רצון זה דוד שהיה אוהב את ישראל, ועליו נאמר (דברים י״ז:ט״ו) מקרב אחיך תשים עליך מלך היינו מי שנמצא בו אהבה לכלל ישראל. ועל הלבוש היה נראה להיפך כדאיתא (בראשית רבה פרשה סג, יא) בשעה שראה שמואל את דוד אדמוני אמר שמא ח"ו הוא שופך דמים כעשיו והשיב לו הש"י עם יפה עינים וכו'. עיין לקמן פ' וישלח אות ב ד"ה ואכרתה, פ' וישב אות טז ד"ה אכן בעוה"ז, אות לט ד"ה ופעולה.. וזה דאיתא בש"ס (ברכות נא.) בכוס של ברכה שצריך שיתן עיניו בו. ובזוה"ק (ויחי רנ.) כנסת ישראל כוס של ברכה אקרי ובכתבי האריז"ל (פרי עץ חיים שער השבת פ' טו) שכוס הוא רומז למדת מלכות שמים, וצריך להמשיך לה עיינין, כי כוס רומז להסתר, כמו שנזכר גבי יין יש שותהו וטוב לו ויש שותהו ורע לו (ברכות נז.) וכל דבר ספק והסתר צריך עבודה לברר שגם בזה נמצא כבוד שמים, ואף בתוך החשך יש אור^יזעיין לעיל פרשת לך אות ה ד"ה צדק.. וזה שמסייים שם, תלמיד חכם לעולם טוב לו. אבל עשו ששורש לבו הוא נסוג מהשי"ת, והוא כמו הקליפה שסביב הפרי, לכן יהיה לאפס ושממה:

ו׳ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. בזוה"ק ר' חייא פתח (תהלים קו) מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו וכו'. מי ימלל, היינו מי יכול לפתוח מה שסגר השי"ת. כי מולל הוא כדאיתא בזוה"ק (ויחי רמט.) כמד"א וקטפת מלילות בידך, היינו שידקדק ויוציא הפנימיות מכל דבר מה שהסתיר וצמצם בו השי"ת. כי בעוה"ז הסתיר השי"ת הפנימיות, ומי יכול לבקוע ההסתר ולהראות בכל דבר שיש בו דברי תורה וכבוד שמים. ישמיע כל תהלתו, היינו מי שיכול לברר עצמו להשמיע כל הבירורים ולילך ברור ומזוכך מכל תאות עוה"ז, זה יכול להראות שאף בהסתר גדול שאינו נראה שם שום דברי תורה, אף שם יש כבוד שמים ודברי תורה. וזה דאיתא בזוה"ק (תולדות דף קלד:) דלית לך כל שייפא ושייפא בבר נש דלא הוי לקבליה בריה בעלמא, והיינו שהכל נברא בדברי תורה, ובכל שייפא ושייפא יש ד"ת, וכנגדם כל הברואים בעולם, כדאיתא בזוה"ק (שם) עלמא וכו' לא קיימין אלא על אוריתא. והשי"ת הסתיר זאת מלפני האדם, והיינו כדאיתא בזוה"ק (שם) כד בעא קוב"ה למברי אדם אמרה תורה קמיה אי ב"נ יתברי ולבתר יחטי וכו' אמר לה קב"ה הא אתקנת תשובה עד לא בראתי עלמא, היינו כי אפילו מה שנראה ההיפוך מרצון השי"ת גם כן נשתלשל מדברי תורה, רק שבעוה"ז נראה שהוא ההיפוך מרצונו ית' וזה נסתר שהוא ג"כ דברי תורה, אבל ע"י תשובה רואה שיש בזה ג"כ דברי תורה^יחנתבאר בתפארת יוסף מס' מגילה (ט:) ד"ה ואף: הענין הוא כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, אשר יש לאדם לפעמים פעולות כאלה אשר אינו רואה הכבוד שמים מאלו הפעולות, עד היכן שנדמה לו שבאותן הפעולות עשה ההיפך לגמרי ח"ו מרצון השי"ת. ואח"כ כשאדם עושה תשובה מאהבה, ומתפלל וצועק מעומק לבו להשי"ת, אז מאיר לו השי"ת שמעולם לא נעתק ח"ו מרצון השי"ת אפילו כחוט השערה.. כי תשובה מורה שיכול להחזיר ממדרגה למדרגה עד שמגיע למקום בינה קודם בריאת עוה"ז, כי מזה הכח של בעל תשובה, שבוקע כל ההסתרות ומראה הדברי תורה של כל שייפא גופא שלו, וכמו כן בוקע ההסתרות של כל העולם, ומראה הד"ת של כל הברואים שהכל נברא לכבודו. רק כמו שיש הסתר בפרט האדם, כן יש הסתר בכלל כל הברואים, וכשהבעל תשובה בוקע ההסתר שלו ורואה שמכל שייפא גופא יש כבוד שמים, כמו כן נבקע ההסתר של כל הברואים, ורואים מפורש שבכל בריאה יש כבוד שמים, כי מכל שייפא יש כנגדו בריאה. וזה שהקדים הזוה"ק כאן בפתיחה זו, כי בכאן כתיב ואלה תולדות, וא"ו מוסיף על ענין ראשון, ובאמת מה שייכות יש לאלו עם הראשונים, הלא הראשונים היו רשעים. אך הענין הוא, שיצחק אבינו היה יכול לבקוע כל ההסתרות ולהוציא הפנימיות של כל דבר וליקחו אצלו, ולברר שבכל דבר יש כבוד שמים, ומכל הדורות שלפניו היה יכול להראות שיש בהם דברי תורה וכבוד שמים, והיינו שהפנימיות שלהם קבל יצחק אבינו והקליפה שסביב הפרי נתבטל לגמרי:

ז׳וזהו דאיתא בזוה"ק (תולדות קמא: קמב.) ויקרא אלהים לאור יום (בראשית א׳:ה׳) דא אברהם דאיהו נהורא דיממא ונהורא דיליה אזיל ונהיר ואתתקף בתיקונא דיומא. ובגין כך מה כתיב (בראשית כ״ד:א׳) ואברהם זקן בא בימים באינון נהורין דנהרין ואיהו סיב כד"א (משלי ד׳:י״ח) הולך ואור עד נכון היום, ובגין כך ויקרא אלהים לאור יום. ולחשך קרא לילה דא יצחק, דאיהו חשך ואיהו אזיל לקבלא ליליא בגויה. הענין בזה, שהתחלת הבריאה היה בחשך, היינו יראה, שכל בריאה היתה יראה להשפיע לחברתה, כי כל בריאה היתה עומדת בפני עצמה ולא רצו להשפיע חוץ לגבולם, היינו שהדומם לא רצה ליתן כחו להצומח וכן כולם, כדאיתא בש"ס (חולין ס:) מלמד שעמדו דשאים על פתח קרקע, ומכל שכן שלא הסכימו הברואים למאמר נעשה אדם, מפני שבעצמם אינם יכולים להפסיד ולקלקל, ואף שבעצמם אינם יכולים להרויח ג"כ, אבל מכל מקום בטוחים שלא יקלקלו ג"כ, אבל בבריאת אדם נכנסו באחריות וסכנה. הן אמת שע"י שהאדם מכניס בקרבו כל הברואים ועובד בכחם את השי"ת על ידי זה מתקן אותם, אבל אם האדם חלילה עושה בכחם מה שהוא היפוך מרצון השי"ת, עי"ז מקלקל אותם ומפסידים בזה את הכח שלהם. לכן לא רצו ליכנס באחריות סכנה והיה להם יראה מזה וזהו נקרא חשך. ואח"כ האיר השי"ת את עיניהם, והראה להם שהשי"ת צופה תמיד לטובת העולם, ויכולת בידו להושיע להם מכל רע, ונכנס בהם תקיפות שאיך יעשה האדם בכחם היפוך מרצון השי"ת, והלא השי"ת הוא המנהיג על כל מה שיעבור עליהם, ובודאי תכלית הכל יגמור השי"ת לטוב, ואז רצו כל הברואים והתאחדו והסכימו בבריאת האדם. וזה התקופות נקרא בזוה"ק (משפטים קי.) בקר דאברהם, שזה הוא חלקו של אאע"ה, שהוא האיר לכל העולם שהשי"ת הוא המנהיג בעולם הזה^יטכמבואר במי השלוח ח"א פרשת בראשית ד"ה ויאמר אלהים: היינו כי מתחילה ברא הש"י את כל הבריות ואחר כך ע"י שהבינו הבריות והכירו חסרונם שאין להם מי שיחבר חיותם אל הש"י, כי ע"י האדם יחוברו כל דברי עולם הזה להש"י כי הוא מעלה את הכל כידוע, שהדומם מכניס כחו בצומח וצומח בחי וחי במדבר והאדם ע"י שיעבוד בכחו את הש"י אז יעלה כל הכחות שקבל מעוה"ז אף כח הדומם, וכאשר ראו הבריות מה שחסר להם אז בכחם פעלו אתערותא לעילא לבריאת האדם. ויאמר אלקים נעשה אדם, היינו שהש"י אמר לכל הבריות שכלם יתנו מכחם ויצטרפו לבריאת האדם למען יהיה לאדם חלק בכלם, בכדי שאם יצטרך האדם לדבר מה יעמדו כלם לעזר לו כי ברעתו ירע להם ג"כ כמו בדור המבול, ובטובתו יוטב גם להם. ומוסיף בתפארת יוסף מס' שבת (פח:): ובעת הבריאה אז כל מערכות הבריאה הסכימו והשתתפו להצורת אדם וכדאיתא בתקוני זוה"ק (תקון סט) נעשה אדם אנא ואתם יהבי ביה חלקא. והוא, יען שראו שנבראו כחות ובריות השובבים, והבינו שאין ביכולת לשום בריה להחזיר ולהעמיד הכחות השובבים האלה פנים בפנים לפני השי"ת חוץ מצורת אדם, ואז הסכימו כולם. ועיין לעיל פרשת בראשית אות מא הערה קכה מה שהבאנו לשון האר"י הקדוש. ועיין עוד תפארת יוסף מסכת ברכות (יא:) ד"ה מאי.. וזו הישועה של אברהם אע"ה היא ישועה בהדרגה, כמש"כ ואברהם זקן בא בימים (בראשית נד) וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רכד.) בא בימים משום דזכה כד אסתלק מהאי עלמא באינון יומין ממש דיליה עאל ואתלבש בהו. וכמו שנתבאר הענין בפ' ויחי (אות יז) על פסוק ויקרבו ימי ישראל, שלא נשלם בבת אחת רק מעט מעט יום אחר יום, שכל פעם האיר לו השי"ת יותר, וזהו הישועה בהדרגה כדכתיב (משלי ד׳:י״ח) הולך ואור עד נכון היום, שבכל פעם ראה יותר שמלא כל הארץ כבודו, ומצדו יכולים לכנוס בספיקות כי בודאי יעזור ויושיע השי"ת^כלעיל פרשת חיי אות כד.. וזהו ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם, שמצדו יש תקיפות להברואים, אבל מדת יצחק אבינו ולחשך קרא לילה, כדאיתא בזוהר (תולדות קמב.) היינו שהבין שיש בחשך טובה יקרה יותר מהטובה שיש באור, שהחשך היה דבוק בהחשך שהיה קודם בריאת עולם שכתוב בו (תהילים י״ח:י״ב) ישת חשך סתרו, שהיה בו יקרות גדול יותר מהאור שנעשה אח"כ ע"י צמצום, כמו שנתבאר בפרשת בראשית (אות כג ד"ה והנה, ואות כח) ולזה הישועה שלו הוא שלא בהדרגה. כי מדת יצחק אבינו הוא הסתלקות מן הספק. כי אאע"ה היה מכניס את עצמו לספיקות, שהיה אומר אם זה שלא לרצון השי"ת היה צריך השי"ת להראות מפורש שזה אסור, וליצחק אבינו למד השי"ת הסתלק מן הספק, כל זמן שלא תראה מפורש שזה מותר הסתלק ממנה, שיצחק אבינו היה בחינת ערב, היינו יראה, כי מדתו של יצחק הוא זריעה, ובזריעה יש ישועה גדולה יותר מהצמיחה, כי בהצמיחה יש גבול כמה שיצמיח, אבל מהזריעה יוכל לצמוח עד אין שיעור ובלתי גבול^כאכמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע [ג]: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שמדתו של יצחק נמשל לזריעה. כמו זריעה אשר מי שאין לו הבנה בזריעה, נדמה לו שהזורע מאבד לארץ לגמרי, אבל הזורע בעצמו מאמין היטב שיוצמח מזה הרבה. כי כלום אדם זורע סאה, אלא להוציא ממנו הרבה כורין וכו'. וזה הענין שנמשל לזריעה, כי בזריעה שם אינו מכיר כמה הוספות שיכול להוסיף עליו השי"ת, כי אם יהיה מעט צמיחה כמו תבואה שלא הביאה שליש, מ"מ מכירין כמה יכול להוסיף על זה, אבל בזריעה שם אין מכירין כמה שיכול להוסיף עליו השי"ת. ומבואר כל עניין הזריעה ביצחק אבינו בסוד ישרים חג הסוכות אות נה, סט, עב, לקמן פ' וישלח אות ד ד"ה וכשרצה, פ' ויגש אות כז.. וכמו כן בבריאת עולם יש שיעור וגבול באור, אבל בחשך כיון שהוא למעלה מתפיסת אדם אין בו שיעור וגבול, ולכן השאיר השי"ת עדיין חשך בעולם גם אחר בריאת האור, כדי שעי"ז יטעמו מהחשך שהיה קודם שהיה אור כדכתיב (שם) ישת חשך סתרו. כי החשך הזה נוגע בהחשך שהוא למעלה מתפיסת אדם שלא היה יכול האדם לקבלו כמו שנתבאר בפ' בראשית:

ח׳וזה היה מדת יצחק שהחזיר את הכל לשרשו כמו זריעה, שע"י שזורעין את התבואה בארץ היינו בשרשה, עי"ז מצמיח הרבה, וכדאיתא בתנחומא מקץ (סימן ה) יצחק זרע וכו' וכמ"ש לקמן (ענין ח), כך יצחק אבינו שלא רצה לקבל שום דבר אשר לא היה רואה מפורש שהוא רצון השי"ת^כבמי השלוח ח"ב פרשת תרומה ד"ה ועשית מנרת,, ולא רצה להבטיח עצמו שיתברר אחר כך, מזה נצמח שנבקע כשחר אור ישועה גדולה מאד שלא בהדרגה, והשי"ת הושיע בעצמו אפילו אותן מקומות שהיה נסתר בהם הכבוד שמים, שם היתה ישועה מאד עם שמחה גדולה. ולכן נקרא שמו יצחק, על שם השמחה שיש בישועתו. ויצחק מעורר ישועה ממקום גבוה מאד, וכדאיתא במדרש הנעלם (תולדות קלו.) ואלה תולדות יצחק שיצחקו הצדיקים לעתיד לבוא. וזה דאיתא בש"ס (פסחים פח.) אברהם קראו הר יצחק קראו שדה, אברהם קראו הר, היינו מי שגבוה ומנושא מכל חמדה ותאוה ועניני העוה"ז ואינו נוגע כלל מצד עצמו, זה רואה שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו, ואפילו בדבר הרשות גם שם יש כבוד שמים, ולכן יכול להכניס עצמו לכל דבר הסתר, כי מכל דבר יש כבוד שמים. ויצחק קראו שדה, היינו כי מי שאינו יודע בענין הזריעה, כשרואה אחד זורע שדהו נראה אצלו כמי שמאבד מה שיש לו, שמאבד את תבואתו בארץ. אבל מי שיודע ענין הזריעה יודע שהוא חכם, כי על ידי זה יצמח יותר^כגכמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע [ב]: כי עיקר זריעה שאדם מכיר שהצמיחה בא מזריעתו, כי לעיני האדם נדמה שהגרעין הנזרע בארץ נרקב ונתקלקל לגמרי, אבל אחר הצמיחה מכיר האדם שכל כח הצמיחה הוא מהזריעה שזרע. כי זה הוא ענין זריעה, שמבטל עצמו להשי"ת וכדאיתא בש"ס (שבת לא.) אמונת זה סדר זרעים והובא בתוספות שם בשם הירושלמי שמאמין בחי עולם וזורע, ומזאת האמונה בא לו כל כח הצמיחה ומזה שהצמיחה הוא דוקא מן הגרעין הנזרע, מזה ראיה שהצמיחה בא מזריעתו. ועיין עוד שם ד"ה ויזרע [ג], סוד ישרים חג הסוכות אות עא, לקמן פ' זו אות ח, לט, מא.. וזהו מדת יצחק אבינו שלקח כל דבר ונתנה חזרה לשרשו, ועי"ז נצמח הרבה כמו זריעה, והיינו שהיה לו יראה לקבל כל דבר עד שהשי"ת בעצמו נתן לו בבהירות מאד^כדמקורו במי השלוח ח"א מסכת פסחים (פח.) ד"ה ואמר: ויצחק קראו שדה, היינו שהש"י נמצא בכל מקום, וכל מה שהאדם מפסיד בעבור עבדות הש"י הכל יחזיר לו ביתר שאת כמו שדה שזורעים בתוכה.. ולכן הישועה מצד יצחק היא גדולה מאד שלא בהדרגה, עד שתחיית המתים הוא ג"כ ממדת יצחק, שברכת מחיה המתים הוא בברכת אתה גבור שהיא ברכת יצחק אבינו ע"ה, שיצחק היה פועל ישועות מן חשך העליון, כדאיתא בזוה"ק (בראשית טז.) שהוא אור גדול בשרשו רק שאין הברואים יכולים לקבלו, כדאיתא (שם) חשך תקיף בכל אשין וכו' חשך הוא אשא ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתהו וכו' והוא פעל ישועות מזה החשך העליון על ידי הזריעות והצמצומים שלו^כהסוד ישרים חג הסוכות אות סב.. ולזה מצינו שיצחק אבינו חפר בארות שפלשתים סתמום וכדאיתא בזוהר חדש (פ' תולדות מה:) בעינן הבארות ובזהר הקדוש (תולדות קמא:), היינו שצמצם עצמו בצמצומים שאין האומות יכולים לסבול צמצומים כאלו, כי הצמצומים שהאומות מקבלים אינו צמצום כלל^כוכמבואר במי השלוח ח"א פרשת תולדות ד"ה ויכרו: ענין הבארות של יצחק אבינו, כי יצחק השתדל לבחור במדה שעל ידה יהיה הפרש והבדל בינו ובין אומות העולם, וע"ז מרמז חפירות הבארות. עיין שם שמבאר כל העניין באריכות. ועיין עוד לקמן פרשה זו אות לא.. ולכן כתיב ויעתר יצחק, ואיתא בש"ס (סוכה יד.) כעתר הזה שהוא מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים מהפכין מדת הקב"ה למדת רחמנות:

ט׳והענין שבאברהם לא כתיב כלל שהתפלל על בנים, וביצחק כתיב ויעתר, שהרבה והפציר בתפלה. אך הענין בזה, שאצל אאע"ה לא היה צריך לכתוב שהתפלל על בנים, כי בודאי היה מתפלל ומבקש להשי"ת שיתן לו בנים, כי מדת אברהם אבינו היינו להודיע שהשי"ת נמצא בכל מקום ולהרבות כבוד שמים, וכן בודאי היה מתפלל תמיד להשי"ת שיהיו לו בנים כדי שיתגדל ויתקדש שמיה רבא. אבל מדת יצחק אבינו היה מדת היראה, שהיה לו יראה בכל דבר כי מי יודע מה יולד בו, לכן היה מדתו לבלי להוליד, שמי יודע מה יהיה הבן שמא יהיה חלילה רע ויכניס בו ג"כ רע חס ושלום, כי הוא הולידו והביא אותו לעולם, לכן מוטב שיהיה כלול בו, שיהיה עכ"פ בכח ולא בפועל^כזלקמן פרשה זו אות כ, כב., לזה כתיב עליו בפירוש ויעתר, שהרבה והפציר בתפלה, היינו שזה שצמצם עצמו ולא התפלל, בזה הרבה בתפלה יותר מאם התפלל, כי על ידי הצמצום פעל ישועה יותר מעל ידי התפלה, כי לשון ויעתר היינו שהעמיק התפלה בתוך לבו והתפלל שיהיה לו זה בקביעות, שהוא אין לו שום כח רק השי"ת. וזהו ענין תפלת יצחק אבינו ע"ה, לכן פעל בזה ישועה יותר, שהשי"ת בעצמו נתן לו, והיינו מחמת הצמצום, שהיה מדתו רק להסתיר כל דבר ולהחזירו לשרשו, וכדאיתא בזוה"ק (וירא קכ.) על פסוק ויאמר אבי ויאמר הנני בני אלא בגין דהא אסתלק מרחמי דאבא על ברא, ובגין כך כתיב הנני בני הנני דאסתלק רחמי ואתהפך לדינא. ובליקוטי תורה להאריז"ל (ספר הליקוטים פ' וירא – פ' העקידה) ויאמר אבי, הרי אתה חסד היינו הלא מדתך שאתה מגדיל הויות העולם כדי שיהיה כבוד שמים יותר והאיך אתה רוצה לשחוט אותי, ויאמר הנני בני, היינו שעכשיו אני במדה שלך, שמדתך היא גבורה ולהסתיר כל דבר ולהביא לשרשו, ולכן אני רוצה להעלותך לעולה^כחכמבואר לקמן פרשת ויגש אות כז: וזהו דאיתא במדרש יצחק זרע שנאמר ויזרע יצחק. והוא שזרע כל דבר בחזרה להשי"ת ולא השאיר לעצמו שום כח. וכענין דאיתא בזוה"ק (וירא קכ.) ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי וכו' הנני בני הנני דאסתלקו רחמי ואתהפך לדינא. והוא, שיצחק שאל לאברהם מה זה שאתה רוצה עתה להקריב עולה כליל לגבוה מה שאין זה מדתך. והשיב לו, הנני בני, שכעת הנני במדת בני יצחק שמדתו למסור הכל כליל לגבוה.. ולכן מצד מדת יצחק יש לצמצם עצמו בהולדה, ולכן כתיב עליו ויעתר, היינו שעל ידי הצמצום פעל ישועה גדולה, שהשי"ת בעצמו נתן לו, היינו כי מה שאנו רואים שחלילה אין השי"ת מושיע הוא מפני המקטרגים, אבל יצחק אבינו היה כדאיתא (אבות פ"ב) בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, ויצחק אבינו ביטל רצונו שלא ירצה רק מה שהוא רצון השי"ת, ולכן ביטל הש"י את המקטרגים ונתן לו ישועה גדולה שלא בהדרגה, כי מצד יצחק הישועה היא בבת אחת שלא בהדרגה, כדאיתא בש"ס (פסחים קיט:) עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק^כטעיין לעיל פרשת וירא אות מד ובהערות שם.:

י׳ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. בזוה"ק (תולדות קלד.) פתח ר' חייא ואמר מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו (תהלים קו) ת"ח כד בעא קוב"ה וכו' הוה מסתכל באורייתא וברא ליה וכו'. כד בעא קוב"ה למברי אדם אמרה תורה קמיה אי ב"נ יתברי ולבתר יחטי וכו' אמאי יהון עובדי ידך למגנא וכו' אמר לה קוב"ה הא אתקינת תשובה וכו' ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא ביה בבר נש דלא הוי לקבליה בריה בעלמא וכו' ת"ח כתיב בשלמה (מלכים א ה׳:י״ב) וידבר שלשת אלפי משל ויהי שירו חמשה ואלף וכו'. ומה שלמה דאיהו בשר ודם כך הוו במלוי מלין דאורייתא דקאמר קוב"ה על אחת כמה וכמה. הענין בזה, השי"ת ברא את האדם שיעסוק בד"ת, כי ד"ת הם כוללים הכל, והאדם הוא כולל מכל הנבראים, שאין בעולם שום בריה שאין באדם אבר כנגדן, וזהו מחמת שהאדם הוא קרוב אל המאציל לכן הוא כולל כל הנבראים. ומצינו במדרש (בראשית א) ישראל עלה במחשבה כדכתיב (הושע ט׳:י׳) כענבים במדבר מצאתי ישראל. מדבר, היינו קודם בריאת עולם, שאז היה השי"ת נקרא הוא^לכמבואר לעיל פרשת בראשית אות יט ד"ה וזה.. והיינו שאז היתה הבריאה במצב עליון, שהיתה עדיין דבוקה במאצילה, ואח"כ התפשטה להיות בריה בפני עצמה, ובשבת הנבראים חוזרים להתכלל בהשי"ת ואינם יכולים להתפשט^לאעיין לעיל פרשת בראשית אות נג: וזה הוא בחינת שבת, היינו שכל העולמות נכללים בהמאציל ב"ה ומוסרים כל כחם להשי"ת. ולכן נאסר בשבת פעולות אדם, מפני שאז הוא עומד בפניו כנגד השי"ת, ואז כשעומד האדם נגד פני המלך אין שייך שום פעולה, כי אז יתבטלו כל הכוחות. ומבואר בתפארת יוסף פרשת בהעלותך ד"ה בהעלותך: ביום השבת נתבטל כל פעולות אדם, ואז מראה השי"ת איך שכל כח הפעולה הוא ג"כ מאתו ית', ומי שירצה להעמיק רואה זאת מפורש גם בעוה"ז, איך שאז נתבטל לגמרי פעולת אדם. עיין שם העניין.. וזהו מדרגת יצחק, כי אות י' מורה על המקור שעלה במחשבה ובה נכללו האבות, כי איתא בזוה"ק (בלק רד.) יו"ד יש בה תלת נקודין ראש תוך סוף ובה נכלל השם הוי"ה ב"ה, כי יו"ד במלואה יו"ד וא"ו דלי"ת ואיתא בזוה"ק (משפטים קכג:) ה"א דל"ת הות וכשנתמלא הרצון נעשה ה"א. ונקודה קדמאה של היו"ד היא מדת יצחק, שאינו חפץ להשפיע רק דבוק בהמאציל. כדכתיב (בראשית כ״ה:י״א) וישב יצחק עם באר לחי ראי. ונקודה שניה היא מדת אאע"ה היינו אשר אהיה ואיתא בזוה"ק (אחרי דף סה:) אנא זמין לאולדא, שחפץ להשפיע ולפרסם אלהותו בעולם, שימצאו בעולם עוד ברואים שיכירו כבוד שמים^לבעיין לעיל פרשה זו אות א בהערה ז שם. ועיין מי השלוח ח"א מסכת פסחים (פח.) ד"ה ואמר: אברהם קראו הר היינו שיש בליטה שנמצא בורא עולם וצריך האדם לשמוע בקולו ולעזוב כל חמדת עוה"ז בעבור עבודתו.. ומדת יצחק הוא כדאיתא (אבות פ"ד מ"כ) הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, ולא להשפיע לזולתו רק להיות דבוק בהמאציל. ויעקב אבינו הוא נקודה האחרונה. היינו מלא השפעה, כי מטתו היתה שלמה, ולכן נקרא יעקב ישמיע כל תהלתו (זוהר תולדות קלה.). וזה דאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם. היינו שרצה לפרסם אורו של השי"ת. ולחשך קרא לילה זה יצחק, שאינו רוצה לפסוק מדביקתו רגע, ולכך אינו יכול להשפיע, כי בעת ההשפעה אז הוא נפרד מהמאציל וזהו באמת מדרגה גדולה. ולזה אף שיצחק היה הנקודה הקרובה להמאציל, וכן לעתיד איתא בזוה"ק (תולדות קלו.) ובכתבי האריז"ל (פרי עץ חיים שער ראש חדש פרק ג) ובש"ס (שבת פט:) שלעתיד יהיה יצחק אבינו ראש ההנהגה, ואעפ"כ בעולם הזה אברהם הוליד את יצחק, שמדת אברהם מנהיג ליצחק ומפתה אותו להטותו לדעתו, וכדאיתא בזוה"ק (בשלח נד.) איך יהיה תחית המתים לעתיד לבא שתחפוץ הנפש לשוב אל הגוף, והשיב שהוא כל שכן מהתחלת הבריאה ע"ש. שבודאי נוח היה לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ומ"מ איתא בש"ס (ר"ה יא.) שכל הברואים לדעתן נבראו לצביונם נבראו, שהשי"ת היה מפתה להברואים עד שנתרצו להבראות^לגמבואר באריכות לקמן פרשת ויגש אות יב ד"ה ויאמר אבינו. עיין שם כל העניין.. וזהו מצד מדת אאע"ה. וכן היה הענין ביצחק אבינו שהשי"ת הטעה אותו מדעתו, ולפי דעתו היה חפץ לברך את עשו במשפט שהוא הבכור, ובירך את יעקב, ובאמת שאין השי"ת מטעה ח"ו לשום בריה, כי בודאי אף שמצד האדם נוח לו שלא נברא ולא יכנס לספיקות, אבל השי"ת יודע שיברר הכל לטובה, לכן מצדו ראוי להבראות. אבל באמת יצחק הוא הדעה הברורה מאד לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו (תהלים כז), אבל מצד מדת יצחק אבינו יש ביטול לכל הברואים, ורק מצד אאע"ה יש הויה להברואים, כי על ידי הברואים יתפרסם כבוד שמים. ולזה לא אמרו בש"ס (עירובין יג:) טוב לו לאדם שלא נברא יותר משנברא אלא נוח לו. היינו מצד האדם הוא נוח לו שלא יחפוץ ליכנס בספיקות ובאחריות סכנה. אבל השי"ת שהוא צופה לטובה, בודאי כשברא את האדם ידע שבודאי ירויח בבריאתו ולא יפסיד ח"ו^לדנתבאר במקומות רבים בספרי רבוה"ק עיין סוד ישרים ראש השנה אות כח וז"ל: נוח לו לאדם שלא נברא משנברא וכו'. ודייק אאזמו"ר הגה"ק זצללה"ה למה לא אמרו ז"ל טוב לו לאדם וכו' אלא נח לו וכו', משמע מזה שבאמת טוב לו יותר לאדם שנברא, כי כיון שרצונו ית' שתהיה הנפש בגוף האדם בוודאי הוא טובה גדולה להנפש, כי בטח יודע השי"ת שהנפש יגמור בכי טוב את רצון המשלחה לעולם הזה. רק כל הפחד הוא מצד האדם שמתיירא מאוד לכנוס במקום ספק נח לו שלא נברא משום שהנפש היא במקום טהרה, כמאמר אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא, לכן אין ברצונה לירד לעולם הזה שהוא אילנא דספיקא שהוא מסופק במציאות השי"ת, לכן הנפש אינה בנייחא ויש לה צעקה גדולה מאוד, כי תתיירא פן תפסיד ח"ו מסיבת הספקות והסתרות. ועיין עוד בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קלו, סוד ישרים הושענא רבה אות ד ד"ה וביאור, אות ט, תפארת יוסף פורים ד"ה רבי יוחנן, חג השבועות ד"ה ואתם, פ' נצבים ד"ה אתם נצבים [ד], מס' ברכות (יא:) ד"ה מאי, ועיין הרחבת דברים לקמן פ' ויגש אות ו ד"ה וזהו, בית יעקב הכולל פ' ויגש ד"ה והנה.. ולכן כתיב אברהם הוליד את יצחק, היינו שאברהם מפייס ומבטיח לנשמתו של יצחק אבינו ע"ה לירד לעוה"ז, ולא יירא משום דבר שבודאי יגמור לטוב:

י״אואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. בזוה"ק (תולדות קלד.) פתח ר"ח ואמר (תהלים קו) מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. ת"ח כד בעא קוב"ה וכו' אמר לה קוב"ה הא אתקינת תשובה עד לא בראתי עלמא וכו'. הנה לא דבר בכאן הזוה"ק מחטא בפעולה, רק מכח שבריאת עולם הוא שהאדם נברא בריה בפני עצמה, והבחירה היא בידו, והטרדא והשכחה מצויה. ויכול להיות שידמה להאדם שכחו ועוצם ידו הוא, וישכח שיש בורא בעולם אשר מבלעדו לא יעשה שום דבר. וזה דאיתא שם בזוה"ק, ולבתר יחטי ואנת תידון ליה וכו', היינו שבעת שהשי"ת יראה להאדם שאני אני הוא, ואם ילך עם האדם כל כך במשפט, א"כ יהיה ח"ו עובדא ידך למגנא, כי לפני מדת הדין מי יעמוד, והיינו שהאדם יתבטל אז ממציאותו. ע"ז השיב השי"ת הא אתקינת תשובה עד לא בראתי עלמא. היינו, ע"י שהאדם מזכיר עצמו שיש בורא בעולם, ומקבל עליו עול מלכות שמים, ואומר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, מזה בא המשפט ושורת הדין, שאף לעתיד שיראו מפורש שה' אחד ושמו אחד לא יתבטלו ישראל ממציאות ויהיה להם השארה, כי השי"ת מנהיג מדה במדה. יען שבזה העולם שהיה הסתרה גדולה והבחירה חפשית, והיה יכול האדם לצאת חוץ מגדרו וגבולו, ומ"מ צמצם עצמו והזכיר עצמו לפעמים, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, מזה בא שורת הדין שבעת שהש"י יגלה את כבודו ואורו לא יתבטל ממציאות ויהיה להם השארה לעד^להמבואר בתפארת יוסף מסכת תענית (ז.) ד"ה אמר ר' אבהו: על תחיית המתים נאמר (מלאכי ג׳:ב׳) ומי יכלכל את יום בואו, היינו כי אז יתבטל כל פעולת האדם, אמנם לישראל, מלמד השי"ת עצה שיהיה בכחם לכלכל את יום בואו, ולא יגיע להם גם אז שום התבטלות, כי השי"ת מנהיג תמיד מדה במדה, כיון שבזה העולם הולכים ישראל וגודרים את עצמם בבחירתם הטובה בכל מיני עבודות, לזה הוא שורת הדין נותן שיהיה להם קיום הויה גם אז, אף בזמן שיתבטלו כל פעולת האדם, והעכו"ם ילכו לאבדון, אבל לישראל יהיה אז ג"כ כל הקיום, ויהיה בכחם אז לקבל כל הטובות. ועיין עוד שם פ' האזינו ד"ה כי ידין [ב].. ומסיים הזוה"ק (שם) ולית לך כל שייפא ושייפא בבר נש דלא הוי לקבליה בריה בעלמא דהא כמה דבר נש איהו מתפליג שייפין וכו' ה"נ עלמא כל אינון בריין כלהו שייפין שייפין וכו' הא חד גופא ממש וכלא כגוונא דאורייתא דהא אורייתא כלא שייפין ופרקין וכו' וכדמתתקנן כלהו אתעבידו חד גופא וכו'. היינו כמו שהאברים הם נפרדים בהסתעפותם לכח פעולותיהם וכלהו הם חד גופא, כמו כן הוא התורה, אשר כולה מרמזת להכיר את השי"ת. ומסיים שם בזוה"ק, כיון דאסתכל דוד בעובדא דא פתח ואמר (תהילים ק״ד:כ״ד) מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך וכו' ובגין כך כתיב מי ימלל וכו', ת"ח אתא שלמה ובעא למיקם על מלוי דאורייתא ועל דקדוקי אורייתא ולא יכיל, אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז׳:כ״ג), דוד אמר גל עיני ואביטה וגו' (תהילים קי״ט:י״ח). ת"ח כתיב בשלמה וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף (מלכים א ה׳:י״ב) וכו' ומה שלמה דאיהו בשר ודם כך, במלין דאורייתא דאמר קוב"ה על אחת כמה וכמה וכו' ועל דא כתיב מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו וכו'. והענין בזה, כי שלמה המלך ע"ה על ידי המשלים והטעמים נתפרש ונתגלה מהות חכמתו, וכל שכן הש"י על ידי התורה והברואים יוכלו להבין מציאת הבורא ית', ורצונו להלביש את רצונו בד"ת, ושורש מדותיו הם כמוסים בד"ת. כי התורה היא משל הקדמוני, כדאיתא (מכות י:), וכל בריאה נברא נגד דבר אחד מד"ת, ולכן נמצא גם ברואים שהם ממדרגות התחתונים מד"ת, ולזה הוא שפל מאד. וכשהשי"ת יגלה כל הדברי תורה שהשי"ת אין עוד מלבדו, אז לא יהיה מקום לשום פעולת אדם:

י״בויצחק אבינו אחז תמיד באותה המדרגה, אשר אין לו שום בחירה מצד עצמו רק הכל הוא מהש"י. ועשו נולד מסוספיתא דדהבא כדאיתא בזוה"ק (מצורע נו.), שהוא עושה הכל ואומר שאין שום בחירה. נמצא אשר מזה הד"ת מינה דינין מתערין, שיצחק היה בחינת גבורה שהוא גודל הכח וההכרה בד"ת, ומסוף מדרגה שלו נולד עשו, אשר אמר שאין צורך לבחירה והתפשט בכל אות נפשו. וע"ז כתיב, מי ימלל גבורות ה', שזה כתיב על יצחק שהיה בחינת גבורה, והיינו שהיה בו הכח והגבורה מד"ת, כי לאברהם אבינו לא היה לו רק הצמצום מכל דבר, כדאיתא בש"ס (שבת י:) שאיף ליה מאותו המין, וכמו שנתבאר שם, כי בעולם הזה אין לנו רק צמצומים וסבלנות כמו שבת אשר נרמז על לעתיד, דאיתא בש"ס (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שרומז שלעתיד לא יצטרך האדם לפעול כלום. ובעולם הזה בשמירת שבת יש סבלנות וצמצומים, כמו כן בכל הד"ת והמצות, שגוף הטובה היא צפונה לעתיד. ואין לנו רק הרגלים והסוף מהטובה, שהם מלובשים בעולם הזה בצמצומים גדולים^לועיין לקמן פרשה זו אות יג ד"ה כמו מצות ובהערה עט שם.. כמו כן הראה השי"ת לאברהם אבינו ע"ה כל הטובה, שיראה את הטובה, כדכתיב (בראשית כד) וה' ברך את אברהם בכל, שראה את כל הטובה, אבל גוף הטובה לא היה לו, כי בהנסיון האחרון בעת שהשי"ת אמר לו אל תשלח ידך אל הנער היה לו סבלנות מאד, כי היה משתוקק ומצפה שיעלהו לעולה. נמצא שאברהם אבינו ע"ה בכל פעולותיו היו לו צמצומים בכל דבר. אבל יצחק אבינו טעם טעם בכל המצות כמו בדברי עולם הזה. ואצל אברהם היה נקרא רק על לבבך, אבל אצל יצחק היה בלבבך, וזהו אברהם הוליד את יצחק, היינו מחמת שבאברהם היו אורחות צדקותיו הולך ואור עד נכון היום (משלי ד׳:י״ח) מזה נולד יצחק אשר גם שלא מדעת היה נמשך אחרי השי"ת ביתר שאת. ולזה נאמר בו ואוכל מכל, היינו שהטובה היה לו אבל הראיה לא היתה בו, היינו שלא מדעת היה בו הקדושה אמיתית, כי אף אצל הברכות נאמר ותכהין עיניו מראות. והיינו באם היה בו הראיה לא היה כל כך עומק טובה בהברכות^לזעיין מי השלוח ח"א פרשת תולדות ד"ה ויהי כי זקן, ובגליון שם אות יא מבואר: כי ענין יצחק אבינו ע"ה היה עיקר במה שהנהיגו השי"ת שלא מדעת, כמו הברכות שברך את יעקב ובזה כוון לעומק רצון השי"ת. ובכל מקום שעשה בדעת היה צריך לבירורים, לקמן פרשה זו אות לה, בית יעקב הכולל פרשת תולדות ד"ה ויהי [א].. וזה דאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) יצחק אחיד בחושך. היינו שעיקר עמקות שלו היה בלא הראיה, רק שלא מדעת היה בו העומק טוב^לחבית יעקב הכולל פרשת תולדות ד"ה ויהי [ב].. וכדאיתא בזוה"ק (וארא כג:) סתימו דעיינין היא אספקלריא דנהרא יותר ובפתיחו דעייינין היא אספקלריא דלא נהרא. אבל ביעקב היה בו מדת שניהם, שיעקב אבינו הוא עמודא דאמצעיתא, ולכן כתיב בו וכי יש לי כל (בראשית לג). ולזה כתיב באברהם בכל, היינו שהיה לו הראיה על שטח הטובה. וביצחק כתיב מכל, היינו שהיה לו מעומק הטובה בלי הראיה. וביעקב כתיב כל, היינו שהיה לו הראיה והטובה, ורק מצד מדת יצחק כתיב בו ביעקב ג"כ ועיני ישראל כבדו מזוקן (בראשית מ״ח:י׳) כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמב) שלא כתיב בו ותכהין רק כבדו:

י״גואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. בזוה"ק (תולדות קלד.) פתח ר"ח ואמר מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו וכו'. מי ימלל איתא בזוה"ק (ויחי רמט.) כד"א וקטפת מלילות בידך (דברים כ״ג:כ״ו) היינו שירגיש את אלהותו ית' בכל עניניו כאדם שמולל דבר בידו ומרגיש בחוש המישוש. ישמיע כל תהלתו, היינו שיראה הארות אור השי"ת כמו שהיא בלי מגרעת, כי תהלה היא לשון הארת אור, כדכתיב (איוב מ״א:י׳) עטישותיו תהל אור. והנה מי ימלל גבורות ה' היא נגד מדרגת יצחק, כי עד יצחק אבינו לא היה אלהותו ית' מורגשת רק באמונה כדכתיב באברהם (בראשית טו) והאמין בה'. אך מיצחק אבינו התחיל להתרגש בלב המיחלים לחסדו^לטמבואר במי השלוח ח"א פרשת תולדות ד"ה ואלה תולדות הובאו דבריו לעיל אות א בהערה ז שם., כי השלש מדות שנטבעו בלב ישראל הם רחמנים ביישנים גומלי חסדים והנם נגד הג' אבות. רחמנים הוא נגד אברהם אע"ה. ביישנים הוא נגד יצחק, היינו שנמצא בושה בלב ישראל, והבושה אי אפשר שיהיה בלי שירגיש שיש משגיח בעולם, שמדת ביישנים הוא בושה בלב לא נגד בני אדם, וזהו מי ימלל גבורות ה'. ישמיע כל תהלתו הוא נגד יעקב אבינו, שזה אינו בעולם הזה רק בעולם הבא, כדאיתא בש"ס (ברכות לג:) משל למלך שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף. והיינו שבעולם הזה אין להאדם קנין רק הכסף היינו התשוקה שכוסף לעבודתו ית', אבל עצמות אורו אינו בהרגש בעולם הזה. וזהב היינו עצמות אורו ואלהותו, זה אינו נרגש רק בעוה"ב. והנה אף שזאת ההשגה היה לאדם קודם שבא לעוה"ז, אך כיון שבא לעוה"ז נסתר זאת ממנו, בכדי שאחר עבודתו יהיה נקרא יגיע כפיו^ממבואר בבית יעקב שמות פרשת בשלח אות נח הובאו דבריו לעיל אות א בהערה ו שם.. וזהו אברהם הוליד את יצחק, היינו שאחר העבודה והאמונה יהיה ניכר שעל ידי אמונתו ועבודתו באו לו כל הטובות, וכמו כן בעשרת הדברות שבעולם הזה, שכל מה שיצמצם האדם עצמו יותר ישיג לעתיד יותר, כי בעולם הזה כל הלאוין נקראים איסורין, היינו שהאדם אסור בהם ומצמצם עצמו. אבל לעתיד יהיו כל המצות בהארת ה', שהשי"ת יעיד שהאדם מזוכך כרצונו, כגון לא תרצח יהיה לעתיד שהשי"ת יעיד על האדם שאינו בכעס, אף שעושה מעשים הנראים לכעס, וכן כולם^מאנתבאר בבית יעקב שמות פרשת משפטים אות א הובאו דבריו לעיל אות א בהערה ג שם.:

י״דואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. בזוה"ק (תולדות קלד) פתח ר"ח ואמר מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, ת"ח וכו' ולית לך כל שייפא ושייפא דלא הוי לקבליה בריה בעלמא וכו' וכל הענין עיין לעיל (ענין ה). הענין בזה שהשי"ת ברא את העולם בדברי תורה, שאין שום דבר שלא יהיה לבוש לד"ת, רק השי"ת הלביש הד"ת בכמה לבושים זה למעלה מזה. היינו שיש גוף ד"ת ויש לבוש לדברי תורה כדאיתא בזוה"ק (בהקדמת תקוני זוהר הקדמה שניה בפתח אליהו) וזה הלבוש הראשון הוא מזוכך מאד, כי זה הלבוש נלבש בלבוש נמוך ממנו, שנגד זה הלבוש השני נקרא הראשון ד"ת והוא החיים של הלבוש הנמוך ממנו, ויש עוד לבוש נמוך ממנו עד הלבוש האחרון הוא גשמי ודומם, עד שנסתר לפני האדם איך זה הוא לבוש לד"ת, כיון שהאדם אינו רואה הכבוד שמים שיש בזה הלבוש האחרון^מבכמבואר בעץ החיים שער א ענף ב וזל"ק: כל עיגול ועיגול מכל העולמות כולם, אשר בתוך החלל, כל הקרוב אל אור א"ס יותר מחבירו הוא עליון מאד ומשובח מחבירו. עד שנמצא כי העוה"ז, הארצי החומרי, הוא נקודה אמצעי תיכונה תוך כל העיגולים כולם בתוך כל החלל ואויר הפנוי הנ"ל, וגם הוא מרוחק מן הא"ס הרחקה גמורה, יותר מכל העולמות כולם, וע"כ הוא כ"כ גשמי וחומרי בתכלית הגשמיות. עיי"ש בהמשך דבריו לקמן דמפרש זה הלשון של הזוה"ק כאן., וזה דאיתא בזוה"ק (בראשית כד:) שכל העולמות הם כגלדי בצלים, והיינו שכל אחד הוא לבוש לד"ת, רק שהלבוש הראשון הוא לבוש לעיקר שורש החיים, והאחרונים הם לבושים למה שלמעלה מהם, והגבוה מחבירו הוא החיים שלו. כמו משלים, שגוף ההבנה עמוק, רק מי שרוצה להבין צריך להתחיל במשל הנמוך והולך ממשל למשל עד שמגיע לעיקר המכוון. כדאיתא בזוה"ק (תולדות קלה.) ומה חכמתו של שלמה צריך לכמה משלים כ"ש חכמתו של הקב"ה, לכן גם הברואים אשר נדמה להאדם שאין מהם שום כבוד שמים, אפילו שנדמה להאדם שהוא היפך מכבוד שמים גם שם יש ד"ת. רק מפני שהוא לבוש מרוחק מאד מן השורש, לכן נדמה כן לעיני האדם. וזה דאיתא שם בזוה"ק ולית לך כל שייפא ושייפא בבר נש דלא הוי לקבליה בריה בעלמא. היינו שהאדם הוא לבוש להד"ת עצמה, וכל אבר שבו הלביש השי"ת בריה כנגדו בעולם. והאבר הוא החיים של הבריה, והאדם הכולל מכל הנבראים שבו שורה השי"ת^מגלקמן פרשת וישב אות כא.. ולכן כל בריאה נדמה שאין בה שום ד"ת, ועל ידי האדם נכנסים ד"ת לכל הברואים. והיינו כשהאדם מכניס ד"ת לאברים שלו, בכל אבר שמכניס בו ד"ת מאיר הבריה שיש בעולם כנגד אותו אבר^מדבית יעקב ויקרא פרשת בחקתי אות ו.. וזה דאיתא שם בזוה"ק וכד חמא דוד מלכא דא אמר (תהלים קו) מה רבו מעשיך ה', היינו כיון שראה שיש בכל בריה ד"ת אף בבריאה שנדמה שהיא מרוחק יש בה הארה קטנה מד"ת, ואשר יותר מקורב למקור יש בו יותר הארות ד"ת, עד האדם שהוא לבוש היותר קרוב מכל הנבראים, לכן האדם הוא מנושא עליהן ומושל עליהן, א"כ אין שום מקום פנוי וריק מד"ת, אמר, מה רבו מעשיך ה', וזהו מי ימלל גבורות ה' היינו שמכניס ד"ת לכל ההסתרות. ישמיע כל תהלתו, שמכניס בעצמו ד"ת לכל אבריו, כמו כן מכניס ד"ת לכל הברואים:

ט״וולזה מתחיל הזוה"ק בזו הסדרה בזו הפתיחה, כי בכאן נאמר ואלה תולדות, וא"ו מוסיף על ענין ראשון, ומקודם כתיב בני ישמעאל, ומה שייכות לישמעאל עם יעקב. אך הענין בזה, כי כל הברואים המה מעלמא דפרודא, יען כי המה נפרדים זה מזה ואין האדם רואה איך המה לבושים לרצון השי"ת, אבל ממה שאנו רואין שהם נכללים בצורת אדם וכל המדות מתאחדים בו, ואפילו במדות שהם שני הפכיים כגון חסד וגבורה מתאחדים בצורת אדם, מזה אנו רואים שהשי"ת שוכן בכל הברואים. כי האדם על ידי עבודתו מראה שיש בכל דבר כבוד שמים וד"ת, כי כל הברואים המה משל ודמיון לצורת אדם שהוא העיקר המכוון^מהכמבואר במי השלוח ח"א פרשת בראשית ד"ה ויאמר אלהים: כי ע"י האדם יחוברו כל דברי עולם הזה להש"י כי הוא מעלה את הכל כידוע, שהדומם מכניס כחו בצומח וצומח בחי וחי במדבר והאדם ע"י שיעבוד בכחו את הש"י אז יעלה כל הכחות שקבל מעוה"ז אף כח הדומם. ועיין עוד לעיל פרשת בראשית אות לט: עיקר בריאת העולם היה למען בריאת האדם אשר בו נראה כח השי"ת וגדולתו, כי בהאדם נתחברו גוף ונפש יחד, שבאמת הם שני הפכים, ואיך יוכלו להתחבר אם לא כי יד ה' עשתה זאת, אשר הוא אחד ומיוחד ומאחד את כל ההפכים. עיי"ש אריכות העניין.. ולזה מביא בכאן הזוה"ק המשלים של שלמה המלך ע"ה, שהמה רק משלים לעיקר הכוונה שלו, ועל ידם יובן עיקר המכוון, וכמו כן בבריאת האדם, שהשי"ת רצה שיבינו הכל הצורת אדם, ולזה הוצרך מקודם לברוא הלבושים הנמוכים, היינו שאר הברואים, היינו להסתיר כוונתו העיקרית, ולברוא שאר ברואים שהמה רק דמיון ומשל לצורת אדם, והאדם יכניס ד"ת לכל הברואים ובזה יתעלו כל הברואים. ולזה כתיב כאן ואלה, היינו שעל ידי יעקב אבינו יכול להכניס ד"ת ג"כ אצל בני ישמעאל, וכשיבא אצל יעקב יהיה לו חיים אמיתיים, רק שצריך לילך דרך יעקב ובמדותיו של יעקב. כי השי"ת הציב זאת, כדכתיב (ישעיהו ס״ה:ט״ז) אשר המתברך בארץ יתברך באלהי אמן:

ט״זולכן נאמר לאברהם אבינו ע"ה אחר העקידה (וירא כב) הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך, היינו שהראה לו שאין שום מקום שלא יהא שם כבוד שמים, שגם בההיפך יש י"ב בנים לנחור כמו שיש בקדושה^מוכמו דאיתא במדרש רבה וירא פרשה נז, ג: הנה ילדה מלכה גם היא, היא גם היא מה זו בני גבירה שמונה ובני פילגשים ארבעה אף זו בני גבירה שמונה ובני פילגשים ארבעה. ונתבאר העניין בלקוטי תורה ובשער הפסוקים לרבנו האריז"ל סוף פרשת וירא עיי"ש., כדאיתא בתנחומא (ויחי טו) על פסוק כל אלה שבטי ישראל שנים עשר (בראשית מ״ט:כ״ח) שכנגדן יש י"ב מזלות י"ב חדשים י"ב שעות ביום וכן בלילה. היינו שגם במדרגות התחתונות נמצא הארה מכבוד שמים וד"ת, רק שאצלם הוא מאד בהסתר, ועל ידי יעקב יכולים כולם להתעלות. ולכן מתחלה כתיב בני נחור י"ב, ואח"כ בני ישמעאל י"ב, עד שבא יעקב שעליו נאמר ישמיע כל תהלתו, שהוא העמיד י"ב שבטים בקדושה, שהם העיקר המכוון של השי"ת. לכן כתיב אחר בני ישמעאל ואלה, כי בישמעאל נאמר על פני כל אחיו ישכון (בראשית ט״ז:י״ב), והיינו שהוא לבוש קרוב יותר לישראל משאר אומות, כדאיתא בזוה"ק (יתרו פז.), לכן כשהכח שלו יכנס אצל יעקב יהיה בו חיים אמתיים. כי משל שהוא קרוב יותר להשרש קרוב יותר להכניס בו ד"ת וכבוד שמים. כי באמת כבוד שמים יוצא מכל דבר אפילו מן הדומם, שאם שאין נראה לעין האדם הכבוד שמים מן הדומם, מ"מ יש בכל דבר כבוד שמים^מזכמבואר בתפארת יוסף פרשת האזינו ד"ה האזינו [א]: וארץ מורה על הסתרה וכו'. והיינו מחמת שיש בהארץ הסתר גדול השליך שם השי"ת נקודה גבוה, כדי שיוכל האדם לעלות מן ההסתר הזה, ואז אם תוציא יקר מזולל תראה שאפילו הדומם עומד ומשבח להשי"ת. וכן ביאר שם פ' בהעלותך ד"ה וידבר: כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, דהנה באמת מצד השי"ת הדומם הוא מלא אור, ורק האדם אינו מכיר איך שיש בדומם אורו ית', אבל אם האדם עובד ומאיר לעצמו עד שמכיר שאפילו גם בדומם הוא מלא אור השי"ת, אז מכיר שעד עתה היה ג"כ מלא אורו ית'.. כי הכבוד שמים מן הד"ת בעצמו הוא ממה שהאדם מכיר שהם ניתנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, זה עצמו הוא הכבוד שמים שמקיים מצות הש"י, אף מעשה המצות שאין האדם מבין הפנימיות שיש בהם, מ"מ יש בזה כבוד שמים שמקיים גזירת המלך, ואפילו על ידי אכילת הרשות שהוא לבוש מרוחק יותר מהשרש, מכל מקום כיון שהאדם מרגיש בו טעם ויהפוך האוכל לצורת אדם ומברך ומשבח על זה להשי"ת, עי"ז מכיר שיש בזה כבוד שמים^מחכמו שביאר בתפארת יוסף מסכת יומא (עג:) ד"ה יום הכיפורים: בדבר מצוה, שם רואה האדם מפורש רצון השי"ת, אבל בדבר הרשות היינו אכילה ושתיה שם נסתר מהאדם ואינו רואה מפורש רצון השי"ת. ובאמת מצד השי"ת גם שם הוא מלא אור ולית אתר פנוי מניה, אלא שמצד האדם נסתר שם רצונו ית'. וכשהאדם מגביר עצמו בכח עבודתו ונוטל מכל הנאת עוה"ז סיוע לעבודת השי"ת, רואה מפורש שכל הבריאה הוא חיבור להשי"ת והכל מלא אור.. אבל מן דומם שמרוחק מאד מן האדם לגמרי ואין להאדם שום הכרה לכבוד שמים שבו, ולכן כשעומד האדם ומתמיה על זה שיש בריאה מהשי"ת שאינו יכול ליהנות ממנה, וזהו בחינת גבורות ה', כי גבורה מורה על הסתרה, היינו בריאה שהשי"ת הסתיר כבודו בתוכה, ואין נראה מפורש שהשי"ת שוכן בתוכה, כי אין האדם מבין למה בראה, כי הוא אין יכול לאכלה ולברך עליה, ובאמת השי"ת ברא הכל לכבודו כדכתיב (ישעיהו מ״ג:ז׳) ולכבודי בראתיו יצרתיו וגו', היינו שמכל דבר יוכל האדם להללו ולשבחו:

י״זוזהו דאיתא בזוה"ק (ויחי רמט.) מי ימלל גבורות ה' כד"א וקטפת מלילות בידך (דברים כ״ג:כ״ו) גבורות ה' בגין דסגיאין אינון וכו' מאן יכיל לסלק ויעבר וכו'. היינו מי יכול לבקוע כל ההסתרות ולהראות הכבוד שמים שיש בכל דבר. ישמיע כל תהלתו, היינו על ידי שהאדם מתמה ורואה שהשי"ת ברא דבר שאינו יוצא ממנו כבוד שמים, מזה מוכח שהשי"ת גבוה למעלה מתפיסתו, ומתפלל על זה להשי"ת להודיעו דרכיו, בתפלתו להשי"ת גורם שתסתלק הסתרה זאת. והיינו שהשי"ת בוקע ופותח כח הדומם ומתחיל להתנענע ונעשה ממנו צומח, והדומם נותן מכחו להצומח עד שנעשה ממנו פרי, והאדם יש לו תפיסה מעט בזה הפרי^מטוזה לשון קדשו של רבנו האריז"ל בעץ החיים שער ל"ט דרוש ג: כי בוודאי שאפילו בדומם שהוא עפר והאבנים וכיוצא בהם, הוא מוכרח שיהיה בהם חיות רוחנית, ומזל ושוטר עליו מלמעלה, דאל"כ לא היתה עפר מוציאה דשאים וזרעים אם לא היה בהם חיות. אמנם מדרגות חיות דצומח, הוא למעלה מהם, כי אנו רואים שהוא צומח וגדל כבני אדם. ובוודאי כי חיות אשר בתוכו גורם לו גידול הזה. וחיות הבעל חי למעלה מהם וכו'. עיי"ש כל העניין., כיון שגם בהפרי יש פסולת, שהאדם צריך להשליך הפסולת עד שיעשה פרי טובה לאכילה. כגון חטים, שכמו שהם אינם ראוין לאכילה, רק צריך להשליך הלבושים שעליהם עד שתהיה החטה ברורה ונקיה, ואז יש להאדם תפיסה בהפרי, ויכולה להתכלל בצורת אדם, והאדם משבח ומברך להשי"ת על הפרי^נמבואר העניין בבית יעקב ויקרא פרשת אמור אות נג: כי השי"ת ברא את האדם בעולם לעבודתו, ולהפריד הפסולת והקליפה מן הפרי, לזה נתן השי"ת כל הגדרים בתורה ואסורי מאכלות, כדי שהאדם יזהר בהם ויפריד הקליפה מהפרי. וכמו שברא את הבריאה שלא נברא מאכל שיהיה רק הקרט לבד בלי קליפה, כן הוא יסוד הבריאה בכל ענינים וכו'. ובזה יש כוונה עמוקה, מה שהשי"ת ברא את הבריאה בפסולת, כי אם היתה כל הבריאה בלא פסולת, היתה הבריאה נגמרת, וכבר היה נגמר נתינת השי"ת שהשלים נתינת הטובה לעולם הזה וכו' עיי"ש אריכות הדברים.. וזהו מי ימלל, היינו להראות שיש בכל דבר כבוד שמים, שיהיו גבורות ה' מתגלין לעין כל הכבוד שמים הנמצא בהם, כדכתיב (תהלים קמה) וגבורתיך יגידו. היינו לבקוע ההסתרות כמו שממללין המלילות להוציא הגרעין, ומה שהסתיר השי"ת מי יכול להראות בהם מפורש הכבוד שמים. ישמיע כל תהלתו, היינו יעקב אבינו, כי ליעקב אבינו שובר הש"י כל ההסתרות ומראה לו הפנימיות והכבוד שמים שבהם, כדאיתא במד"ר (בחקתי לו) כה אמר ה' בוראך יעקב (ישעיה מג) אומר לעולם מי בראך יעקב בראך, כי יעקב אבינו יש לו תקוה לחיי עולם, לכן פותח לו השי"ת כל ההסתרות. וזה דאיתא בזוה"ק (תולדות קלה.) ס"ד דישמעאל תריסר נשיאין ויצחק אוליד תרין בנין דדא אסתלק ודא לא אסתלק וכו' אבל יצחק לעילא בקדושה עלאה וישמעאל ועשו לתתא. היינו שבזה מתרץ הזוה"ק הוא"ו של ואלה. היינו שכל הדורות שמראשית הבריאה ועד יעקב, כשיעקב מכניס בהם חיים, רואים שיש גם אצלם כבוד שמים. כי יעקב יש לו כח לפתוח כל המשלים ולהכליל אותם לפנימיות, כי באמת זה המשל דומה לנמשל, רק הוא בעומק מאד ולמעלה סביב נסתר לגמרי. ולכן כתיב זה הוא"ו אצל ישמעאל, כי ישמעאל הוא הקרוב לפנימיות יותר מכל האומות, כדאיתא בזוה"ק (יתרו פז.) שגרים מישמעאל חביבים יותר מגרי שאר האומות כי המה חכמים גדולים בישוב העולם, רק שנחסר להם תקנה לחיי עולם. כדאיתא במדרש (לך פ' לט) שהיה אברהם הולך בארם נהרים ובארם נחור ראה שהם אוכלים ושותים ופוחזים אמר הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת, וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותם עסוקים בניכוש בשעת הניכוש ובעידור בשעת העידור אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת. כמו כן היו הי"ב נשיאים של ישמעאל, שהיו רוצים בקיום העולם, והיה להם כח לצמצם עצמם מן הנאה שלפי שעה, כשרואים שיזיק להם הנאה זו להנאה קיימת לזמן מרובה יותר בזה העולם. ואף שכוונתם רק לקיום עוה"ז שהוא עולם לפי שעה שקיומו הוא רק שבעים שנה, מ"מ הם ראוים יותר לקבל מהם גרים, כי מאחר שהם עסוקים בישוב העולם קצת, לכן אם יתפלל הגר מהם להשי"ת וישמע תפלתו, ויפתח לו השי"ת שכל קיום העוה"ז אינו רק לפי שעה ויש חיי עולם יותר מזה, שהוא עיקר קיום העולם, היינו תורה ומצות שהם קיום לעולמי עד. ואם הגר יראה זאת בודאי יעזוב ויניח כל תאות עוה"ז ויקבל עליו עול השי"ת באהבה. כי מתחלה היה ג"כ בכחו לעזוב תאות עוה"ז בשביל דברים שלפי דעתו הקודמת הם קיום העולם. אבל אלו שהם אוכלים ושותים ופוחזים ואינם עוזבים שום תאות עוה"ז, אפילו אם היו יודעין מחיי עולם האמתי לא היו עוזבים תאות לבם הרע^נאנתבאר בבית יעקב ויקרא פרשת שמיני אות לו: דאיתא במדרש (לך פ' לט) א"ר לוי בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים וכו' אמר הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת, וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותם עסוקים בניכוש בשעת הניכוש ובעידור בשעת העידור אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת וכו'. ולהבין העניין, אף שיושבי סולמה של צור ג"כ לא היו עוסקים רק בחיי שעה ובטובות עוה"ז, אכן אחר אשר היו עוסקים בדבר תכליתי, כי יושבי עולם לא היו עוסקים בישוב העולם, רק היו אוכלים ופוחזים, לכן אמר לא יהא לי חלק בארץ הזאת. אבל יושבי סולמא של צור, אחר שעסקיהם היה להשגיח על דבר תכליתי, אף שהוא מטובות עולם הזה, עכ"ז מוכח מזה שיש בהם דעת וכלים, רק שאצלם ישן ונרדם זה הכח. ואם יקיצו אותם, להאיר להם שיש עולם אחר גבוה מעוה"ז ששם הוא חיי עולם, אזי היו עוזבים החיי שעה והיו עוסקים בחיי עולם. ועיין כעין עניין זה ברסיסי לילה למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות לה בתחילתו בחילוק שבין אובד ונדח.:

י״חוזה החילוק בין בהמה טהורה לטמאה, בהמה טהורה נמשכת אחר צד הטוב, וטמאה אף כשתראה טוב, היינו אף כשנכנסת לצורת אדם, לא תרצה לכפוף עצמה ולהטות לצד הטוב, שהיא מעוקשת במדתה, ואף שיש בהם מדות טובות, מ"מ כל דבר שהוא במדה אפילו הטובה ג"כ יש בה רע, כגון מדת הרחמנות שהיא טובה, אבל רחמנות על אכזרי הרי מקיים מזיק בעולם כשמרחם על אכזרי^נבעיין לקמן פרשה זו אות לב ובהערה קכז שם.. ובהמה הטהורה יש בה לבוש לכח בחירה, וכדאיתא בש"ס (שבת קכח:) בהמה טמאה לא מרחקא ולדא ואי מרחקא ולדא לא מקרבא. ובהמה טהורה אף שהרחיקה ולדה יכולין להטותה שתשוב לקרב. וזה הסדר של פתיחת הזוה"ק כאן, באורייתא ברא קוב"ה עלמא וכו' ולית לך כל שייפא וכו', היינו שבכל בריה אפילו בהדומם שאין נראה לעין האדם הכבוד שמים הנמצא בו, מ"מ נסתר בו ג"כ נקודה אחת של ד"ת, רק שצריך מקודם לנקות ולברר המוץ ואח"כ יוצא גרעין נקי וניכר עליו הכבוד שמים על ידי אכילת אדם. ומי הוא שיכול להראות שיש בכל בריאה כבוד שמים אפילו בהדומם. וזה הוא יעקב אבינו שהוא יכול להשמיע כל תהלתו, שהי"ב שבטים של יעקב היו יוצאין מתחלה מנחור ואח"כ מישמעאל, ולא היה רק לתתא, היינו בישוב הדעת של עוה"ז, כדאיתא במי השלוח (ח"א סוף פ' חיי ד"ה ואלה) שזה מורים השמות של בני ישמעאל. ועכשיו יוצאין אלו הנפשות בעצמן על ידי יעקב אבינו בי"ב שבטים, ואלו הם לעילא, שהם מלאים ד"ת שהם קיימים לעולמי עולמים, מוסיף שבח על הראשונים שהם לא היו רק משל ודמיון, שהיו צריכים לילך דרך יעקב, כי אפילו מישמעאל שהוא חביב מכל האומות, אם ירצה להדבק בהשי"ת מוכרח לילך דרך יעקב שיעורר בו חיים, כי השי"ת הבטיח לאברהם אבינו ע"ה (בראשית כא) וירש זרעך את שער אויביו, והשער הוא יעקב, שעל ידו יכולים ליכנס לקדושה, ובלא דרך יעקב אין להם שער כלל, וכמו שהם עומדים בפני עצמן, אף שירצו לעבוד את ה' לא יאיר להם השי"ת, רק כשיכנסו דרך יעקב, לכן כתיב ואלה^נגכמבואר כל זה לעיל פרשת וירא אות מט, נז, נט.:

י״טואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. כתיב זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד (הושע י׳:י״ב) ואיתא ע"ז בש"ס (סוכה מט:) אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה. הענין בזה, כי בעת שהאדם עומד בתפלה שנקרא זריעה, צריך להתפלל בכל לבו ובכל נפשו להשי"ת ולא יהא בו כוונה לטובת עצמו כלל, רק צריך לסלק כל נגיעותיו, ולא יתפלל אפילו תיבה אחת בנגיעה שיחשוב שמחמת התפלה יוושע. רק ידע שהשי"ת אינו צריך לתפלתו ופעולותיו, כי אתה הוא עד שלא נברא העולם וגו'. ואף שבאמת שומע תפלת כל פה ומושיע, אבל בעת התפלה לא יחשוב כלל הנאת עצמו בלתי לשם שמים. וזהו דאיתא בש"ס (ברכות לב:) המעיין בתפלתו סוף בא לידי כאב לב. והיינו, מי שמחשב בעת התפלה שבעבורה יוושע, רק האדם צריך לבטל נגיעותיו, כדאיתא (אבות פ"ב, מ"ד) בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, והיינו שאף שעל ידי בטול רצונו יבוטל רצון אחרים, אבל מ"מ האדם מצד עצמו איתא שם (פ"א, מ"ג) שתהיו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. והיינו שהאדם ישים נפשו בכפו וימסור עצמו להשי"ת ויעשה תפלתו תחנונים. וזהו זרעו לכם לצדקה, היינו שתפלתכם תהיה כצדקה. קצרו לפי חסד, היינו בעת הישועה יראה לו השי"ת שהישועה באה מחמת צמצומו ותפלתו, כי יגיע כפים חביב מאד על האדם כדכתיב (קהלת ג׳:ט׳) באשר הוא עמל. היינו, שיבין האדם עד היכן הגיעה תפלתו שנצמחה מזה ישועה כזו, וכמו שנתבאר בפרשת בחקותי^נדבית יעקב ויקרא פרשת בחקתי אות מז: ונתנה הארץ יבולה. פרשיז"ל בשם הת"כ, מה שאתה מוביל לה. הנה ברכה זו מעולה שבברכות. כמו שאמר הבעש"ט הק' שאין שום תפילה בעולם שישראל מתפללים שלא תהא נענית. אכן מה שאין העניה ניכרת, הוא יען שהעניה היא פועלת בכלל ישראל, והמתפלל עצמו אינו מרגיש האם נענה בתפלתו אם לאו. וכאן מבטיח השי"ת, ונתנה הארץ יבולה, שהצעקה שבלב נקרא ארץ, וע"י זו הצעקה שאתה דייקא מוביל לה, תהא נענה להרגיש העניה שבאותו מבוקש עצמו, כפי שיפנה עצמו להשי"ת, כן יפנה השי"ת כביכול להאדם, כי בידו ית' כל הטובות, כענין שנאמר (חגי) לי הכסף ולי הזהב. וזה גודל היקרות, שהשי"ת נותן לאדם מפרי מעשיו. ועיין עוד שם אות מד: ומבטיח השי"ת, שלעתיד יתן מקום לישראל, שישיגו כל הטובות, כל אחד באשר הוא עמל, במקום שצמצם את עצמו כן ישיג טובה. כעניין שנאמר (תהילים) מי יתן מציון ישועת ישראל, שע"י יגיע כפיו של אדם באשר זרע, כן יושפע לו טובה בגודל התפשטות לעתיד.. וכמו כן בזריעת השדה שנמשל לתפלה, איתא בש"ס (שבת לא.) אמונת זה סדר זרעים, והיינו שהאדם מוסר מה שתחת ידו להשי"ת, ומאמין בהשי"ת וזורע, ובאם יחשוב האדם שמזריעתו בא לידי קצירתו, הלא באמת השי"ת משפיע אפילו בלי עבודת האדם, כדכתיב (תהילים ק״ד:י״ד) מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם. ובאמת רואה האדם שהגרעין שזורע בארץ נפסד ונרקב, כי פעולות אדם הם נפסדים לגמרי, אך מכל מקום צריך האדם לזרוע, האמנם שפעולתו נפסדת, אכן מועלת פעולתו לזה, שכאשר יגיע הזמן שהשי"ת מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם, מצמיח במקום הזה שהאדם זורע ולא במקום אחר, מפני שמ"מ נשאר רושם מעבודתו, וזהו זרעו לכם לצדקה, כי בעת הזריעה האדם מוסר עצמו לגמרי להשי"ת, היינו שיפסיד כל הזרע שזרע, ועל כל זה קצרו לפי חסד^נהלעיל פרשה זו אות ג ד"ה וזה היה ובהערה כג שם., היינו שנותן השי"ת ישועה להאדם ומראה לו שהצמיחה היא באותו מקום שזרע ומאותו המין שזרע, היינו אם זרע חטים יצמח חטים, א"כ רואה שע"י פעולתו באה לו הצמיחה. וזהו לפי חסד, שהשי"ת עושה חסד חנם עם האדם שנותן לו במתנה שיקרא יגיע כפים, והוא בשביל שהאדם מוסר עצמו לגמרי בעת הזריעה ומבטל פעולותיו לגמרי. ולכן נקראה התפלה ומה שהאדם מוסר עצמו לגמרי להשי"ת בשם זריעה, כי זריעה היא אמונה כיון שהוא ביד השי"ת. וכמו כן אנו רואים שאם האדם זורע שלא בעת הזריעה אינו מצמיח כלל, רק שתלוי בעת רצון והזמן הוא ביד השי"ת, רק זה היתרון הוא בהזריעה שיקרא יגיע כפיך שזה חביב מאד לפני האדם. וזהו אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה^נומבואר בבית יעקב ויקרא פרשת בחקתי אות מו: ומזה שאנו רואים, שאם יזרע אדם שלא בזמן זריעה לא יצמח מזה, מוכח שהוא רק מצד השי"ת. אכן השי"ת ברוב טובו, מאיר בזה שמשפיע טובה לאדם באשר עמל. שאם אדם מצדו יזרע בזמן זריעה, אז יסייע השי"ת שהארץ תוציא צמחה וזרועיה תצמיח, שיהיו נוגעים יחד פעולות אדם וישועות השי"ת. ולעתיד, יתן השי"ת מקום לאדם, שיחשוב שהכל היה מצד פעולות אדם באשר עמל. עיין עוד שם אות סא, סב.:

כ׳והנה עיקר כח הזריעה הוא אצל יצחק, וכדאיתא בתנחומא (מקץ ה) יצחק זרע כדכתיב (בראשית ל) ויזרע יצחק. כי מדת יצחק אבינו היתה בשרשו שמברר הכל להשי"ת, אפילו טובת הנאה מעבודה ג"כ. כי כמו שיש חילוקים בקרבנות, יש שטובת הנאה לבעלים, כמו מעשר ושאר הקרבנות, ויש קרבנות שצריך להקדיש אף הטובת הנאה ג"כ, וכמו בכור שקדושתו מרחם ויכול להקדיש גם הטובת הנאה, כדאיתא בש"ס (ערכין כט.)^נזכמבואר בתפארת יוסף אחרון של פסח ד"ה כל הבכור [ב], חג השבועות ד"ה כל הבכור.. כמו כן יש עבודות שהאדם יש לו טובת הנאה, שיודע שהוא עובד השי"ת. אבל יצחק אבינו היה מוסר הכל להשי"ת, יען כי הוא אמר כל הנקרא בשמי הוא רק ולכבודי בראתיו, היינו שהכל בידי שמים אפילו יראת שמים. וזהו ויזרע יצחק, היינו שהיה זורע בכל נפשו ומאדו ולבבו. כמו שראינו במעשה העקדה דאיתא בש"ס (שבת פט.) הא קריבית נפשי קדמך, ועי"ז קצר ברנה בישועת הש"י, שהאיר לו שיראה מפורש שהשי"ת פונה אליו, וזה שנאמר וימצא יצחק בשנה ההיא מאה שערים. כי במאה יש יחידות עשיריות ומאות, כי כל צורת האדם כשהוא נכלל באור השי"ת הוא נכלל בחשבון מאה^נחלקמן פרשת וישלח אות מד, מה ד"ה וכן מקום, פ' וישב אות לו., כמו מאה פעיות שהאשה צועקת (תנחומא תזריע ד), וכן פדיון בכור בה' סלעים שהם מאה מעות. ועל ידי שיצחק מסר עצמו לגמרי להש"י, על ידי זה יציל את כל ישראל. והיינו שיצחק עובד שלא ע"מ לקבל פרס, ואיתא ע"ז באבות דר"נ (פ"ה) כדי שיהיה שכרכם כפול לעתיד לבא. והיינו שידע יצחק שאצל הש"י הפקדון משומר היטב, ולזה אפילו נפשו מסר יצחק אבינו, ואח"כ כשנולד יעקב כתיב (ישעיהו מ״ה:י״ט) לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני, שאין השי"ת חפץ בעבודה כזו שאין זה בכח אנושי, כדכתיב (ירמיה יט) אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי, ואיתא ע"ז בש"ס (תענית ד.) זה יצחק בן אברהם, היינו שעד יעקב היה עבודה כזו מותרת. וכמו כן מצד יצחק לא היה שייך תפלה, שאין האדם רשאי לחוות דעתו ועצתו כלפי השי"ת, רק צריך למסור הכל להשי"ת, ורק מיעקב התחיל צלותא, היינו שזה נצמח משם שד"י, כדכתיב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח^נטלקמן פרשה זו אות לט.. אבל מ"מ צריך למסור תפלתו ג"כ ביד הש"י, כי לשנות רצון השי"ת אין חכמה ואין עצה, רק שהאדם מצדו זורע, ואח"כ בעת שיעלה רצון השי"ת להשפיע אף בלי פעולות, אז מראה לו השי"ת שהקצירה היא לפי חסד שבה, כמו שנתבאר:

כ״אולכן זה הוא מדתו של יצחק שמטמין הכל ביד השי"ת, וזהו אמונת זה סדר זרעים, והיינו שמאמין בהשי"ת שלא יאבד חס ושלום, ולכן מטמין על העתיד, ולזה כתיב ביצחק (בראשית כ״ד:ס״ג) ויצא יצחק לשוח בשדה ודרשינן בש"ס (ברכות כו:) אין שיחה אלא תפלה. ובאמת איתא בש"ס (ברכות לד:) חציף עלי מאן דמצלי בבקתא, אך דיצחק שאני, כדאיתא בזוה"ק (בא לט:, בשלח נט:, שם ס.) שאני יצחק דמלה אחרא הוה ביה מה דלא הוה בכל עלמא. כי ענין בית, היינו כדאיתא בזוה"ק (שם נט:) שצריך להתפלל בבית שיש בו חלונות דכתיב וכוין פתיחן ליה (דניאל ו) וכו' לאשתכחא בית לתתא כגוונא דלעילא וכו' ותו דההוא צלותא וכו' אצטריך לסלקא ולנפקא מגו עאקו כו' כגוונא דא קלא דשופר וכו' מגו אתר דחיק. והענין בזה, כי כמו שיש בכלל בריאת עולם מחריבי קרתא, כן יש בפרט האדם כחות שרוצים להחטיאו. והיינו כמו שבעת בריאת העולם אמרו המקטרגים מה אנוש כי תזכרנו, והיו חפצים בהשחתת העולם, כמו כן נמצא בפרט האדם כח היצר שרוצה להאבידו מן העולם, וכשהאדם מתגבר על היצר ומשבר כח ההשחתה זו, כמו כן מכניע הקטרוג שלמעלה, עד שהאדם עושה עצמו כמו בית המקדש, שהשי"ת שוכן בקרבו. וזהו דאיתא בזוה"ק (שם) ביהמ"ק דלתתא קאים כגוונא דביהמ"ק דלעילא, כי במה שהאדם עושה עצמו ביהמ"ק, היינו שמכניע כח הרע שבו, ועי"ז שוכן בו השי"ת, מזה נכנעו כל המקטרגים שלמעלה ויתבסם העולם. וזה דאיתא (אבות פ"ב, מ"ד) בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, היינו רצון המקטרגים מחריבי קרתא. ולכן צריך התפלה להיות בבית, היינו מאתר עקא, בלי להתפשט בטובת עוה"ז רק בצמצום לכבוד שמים, כגוונא דשופר מאתר עקא (זוהר בשלח ס), שהוא כלי לצמצם הקול בלי להתפשט לאין שיעור, כמו כן צריך להיות כל התפלות ורצונות האדם מאתר עקא בלי התפשטות. שאני יצחק אבינו, כיון שמדתו היא מדוגל בזריעה והיה מוסר עצמו להשי"ת לגמרי, וראה מפורש שהכל הוא מהשי"ת, וכל פעולותיו היו שיראה בהם הכבוד שמים מפורש, ולכן היה מתפלל בשדה, היינו שבכל התפשטות שלו ראה כבוד שמים. ולזה איתא בש"ס (תענית כב:) אין מתפללין על רוב טובה, והיינו שבארץ ישראל שהיה האדם רואה מפורש שכל הנעשה הוא מהשי"ת, לכן אין מתפללין, כיון שרואים שהשי"ת משפיע (ומה שמתפללין על עצירת גשמים אפילו בא"י יתבאר לקמן ענין מח) ולזה איתא בש"ס (שם) ובגולה מתריעין עליה, כיון שאין האדם רואה מפורש שהוא מהשי"ת, לכן צריך האדם לתפלה, כי יש לחוש אולי הוא מקטרג ולכן מתריעין עליה^סמבואר בתפארת יוסף מסכת תענית (ב.) ד"ה שלשה מפתחות: וזה כוונת מאמרם ז"ל בש"ס (תענית כב:) שבארץ ישראל אין מתפללין על רוב טובה. ארץ ישראל הוא כמו שכתיב (דברים י״א:י״ב) ארץ אשר ד' אלהיך דורש אותה תמיד, היינו שמנהיר מפורש האור להאדם ואיך שייך להתפלל על רוב טובה, מאחר שרואין מפורש שיורד מהשי"ת וממנו ית' אינו יורד ח"ו שום סבלנות לאדם, שלא יהיה ביכולתו לקבל הטובה. אבל בחוץ לארץ ששם נסתר האור ואינו ניכר מפורש שהשפע יורדת מהשי"ת, שפיר רשאי האדם להתפלל על רוב טוב, שיתן לו השי"ת הטובה באופן שלא יהיה לו שום סבלנות ממנה. בית יעקב שמות פ' פקודי אות כד, לקמן פרשה זו אות מח.. וזה דאיתא בכתבי האר"י ז"ל (פרי עץ חיים שער ראש חדש פרק ג) ובזוה"ק (תולדות קלו.) שלעתיד יהיה יצחק ראש ההנהגה, כי כל אחד מהאבות מדוגל במדתו, כי לכן נקרא אב, כדאיתא (ברכות טז:) אין קורין אבות אלא לשלשה, ולזה לעתיד שיהיה נגלה הכל אז יראו הכל שלא נאבד דבר, כדאיתא בזוה"ק (תרומה קנ:) ולית רעותא טבא דיתאביד מקמי מלכא קדישא ובגין כך זכאה איהו מאן דמהרהר הרהורין טבין לגבי מאריה וכו'. והיינו כיון שהיה טמון אצל השי"ת, לכן ישיגו כלם שכל הטובה יהיה להם מהזריעה^סאכמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע [ב] הובאו דבריו לעיל פרשה זו אות ג הערה כג שם.. ולזה כתיב והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע (ויקרא כ) שסיום הברכות בהכתוב הוא הזריעה ולא הקצירה, כי לעתיד עיקר הטובה הזריעה, מה שמטמין מיד השי"ת באמונה שיש לו בהשי"ת, וזו היא הטובה האמיתית^סבנתבאר בבית יעקב ויקרא פרשת בחקתי אות סב: ובציר ישיג את זרע. אף שאין כך הסדר, כי זריעה קודמת לכל. אכן, המכוון על הבטחה העתידה, שאז יהיה העיקר בחינת זריעה, שרומז לתפילה, שמוסר נפשו להשי"ת. כי בעוה"ז בשעת זריעה, אדם מיצר פן יתקלקל ויופסד זריעתו. אבל לעתיד, שיתגלה הנהגת השי"ת מפורש, אז יהיה התפלה עיקר הטובה. שע"ז רומז זריעה, שיכיר אדם בהטובה את הזריעה, שמכונה לתפלה, שע"ז התפלל ונענה, שהשיג עי"ז טובה וברכה. וזה מדת יצחק אבינו, כמ"ש בתנחומא, יצחק זרע שנאמר ויזרע יצחק. עיין עוד שם אות סא.:

כ״בואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. בתנחומא (תולדות ה) זשה"כ (ישעיה נד) כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי וגו'. אתה מוצא ישראל אומרים לפני הקב"ה ראה האיך ע"ג משתעבדין בנו אין להם מלאכה אחרת אלא יושבין ומתיעצין עלינו, שנאמר (איכה ג) שבתם וקימתם הביטה אני מנגינתם. אמר להן הקב"ה וכו' אני שוברן ומבטלן וכו'. ויצו פרעה וגו' כל הבן הילוד היאורה תשליכהו (שמות א) ורוח הקדש צווחת מי זה אמר ותהי ה' לא צוה (איכה ג). להבין שייכות זה המדרש לפתיחת הפרשה דאיתא במדרש רבה (לך מד) אברהם בירר לו מלכיות כדכתיב אם לא כי צורם מכרם (דברים לב) זה אברהם, ועכ"ז מצדו לא היה יכול להיות קושי השעבוד שיהיה חלילה נוגע להלב של ישראל, מפני שאברהם זכר הדעה שהיה לו קודם שבירר לו השעבוד מלכיות, שאז היה מלא רחמים, כי מדתו הוא מדת חסד, רק מפני שראה שאברהם אבינו בלי סבלנות, היה מוכרח לברור לו מלכיות^סגוכמבואר כמו כן במדרש שמות רבה פרשת פקודי (נא): אמר הקב"ה, כל ימים שיהיו בניך עסוקים בתורה ובקרבנות הם ניצולים מהן, אלא עתידין בניך לבטל הקרבנות, במה אתה מבקש שישתעבדו בניך בגיהנם או בגליות. א"ר חנינא בר פפא, אברהם בירר לו הגליות, ומנין שנא' (דברים לב) אם לא כי צורם מכרם זה אברהם, שנאמר (ישעיה נא) הביטו אל צור חוצבתם, וה' הסגירם שהסכים הקב"ה אחריו, אמר ר' הונא בשם ר' אחא וזקן אחר בשם ר', עמד לו אברהם תמה ולא היה יודע מה שיברור לו עד שאמר לו הקב"ה שיברור את הגליות, שנאמר (תהלים סו) הרכבת אנוש לראשנו שעבדתנו בגליות. לעיל פ' לך אות לח, לט.. ויען כי בעת שבירר זכר האהבה ולא היה הבירור בדעה שלמה רק בהכרח, לכן לא היה יכול להיות מצדו קושי השעבוד, ולכן נאמר לאברהם (בראשית טו) כי גר יהיה זרעך וגו', כי מצדו התחיל הגלות, ולכן המנין מגלות מצרים התחיל מלידת יצחק. וזהו כונת המדרש ואלה תולדות יצחק בן אברהם, היינו כשהתחיל להתפשט הגלות והשעבוד מצד יצחק, כשישבו האומות והתיעצו איך להצר לישראל, וכאשר התגבר השעבוד, אז האיר השי"ת אברהם הוליד את יצחק. היינו שהשי"ת הראה שכל הסבלנות שבא מצד יצחק אברהם הולידו, כי הוא בירר שעבוד מלכיות, והוא לא בירר שיהיה כל כך בקושי רק לפי שעה, וכאשר השי"ת מאיר זאת יתבטל הגלות מכל וכל. וע"ז מסיים שם המדרש, מי זה אמר ותהי, פרעה צוה, המן צוה, ה' לא צוה. היינו שכשמגיעין סמוך לגמר עצתם מאיר השי"ת שהוא לא צוה ומפיר עצתם ונהפוך הוא (אסתר ט). וזה דאיתא בזוה"ק (אמור קד.) שמי שמקיים מצות סוכה ויתיב בצלא דמהימנותא ומזמין אושפיזין ויהיב למסכנא, אז יצחק קרי עליה מקרא זה כל כלי יוצר עליך לא יצלח. ורבי שמעון מסיים שם שיצחק אומר עליו גבור בארץ יהיה זרעו, ודוד מלכא אמר עליה מקרא זה, שבסוכות שהאדם מוקף במצוה וממשיך אור מקיף להאיר לו בכל פרטיו, אז כל כלי יוצר עליך לא יצלח:

כ״גאברהם הוליד את יצחק. בתנחומא (תולדות א) היו אומות העולם אומרים מאבימלך נתעברה שרה והיה חשד בלבו של אברהם וכו' עשה כל איקונין שלו בדמות אביו כדי שיעידו הכל אברהם הוליד את יצחק. ויפלא מאד ענין החשד שחשד אברהם שמאבימלך נתעברה שרה. אמנם ענין החשד שהיה בלב אברהם שהראיה של אבימלך ורצונו פעל שנתעברה שרה. שהראיה יש לה כח כדאיתא בזוה"ק (משפטים צט:) על איש ואשה דשביק רוחיה בגווה, כן הראיה יש לה כח לפעול ויש ברואים שמולידים על ידי הראיה כדאיתא בכתבי האר"י ז"ל (עץ חיים שער ח פרק א)^סדוזה לשון קדש האריז"ל שם: כנראה בחוש העין בטבע, כענין ביצת בת היענה, שנולד האפרוח על ידי הסתכלותה זמן מה, בלתי שתשב על הביצים לחממם, כמו שאר העופות, וזה יורה היות כח ממשית בהסתכלות העינים.. ולכן אפשר להיות שיהיה נקרא ע"ש אבימלך, וכמו שמצינו ביבום שהזרע נקרא על שם המת מבחינת שם אקי"ק, דאיתא בזוה"ק (אחרי סה:) ששם זה מורה אנא זמין לאולדא. והיינו, שהמת שהיה לו רצון להוליד ממנה, לכן מה שמוליד השני נקרא על שמו^סהעיין כל העניין בהרחבה בזוהר הקדוש סבא דמשפטים דף צט: – ק. שמאריך בזה.. וזה היה החשד בלבו של אברהם אבינו ע"ה, והיינו, כי מאומות אי אפשר להכניס לקדושה כי אם הנוקבא, שזה הוא כמו כבוש ארצות שאפשר להכניס לתוך הקדושה, על ידי שהישראל עובד להשי"ת בכחות אלו ואומר שמע ישראל עי"ז נכללים בקדושה. אבל מן הזכר אי אפשר להכניס לקדושה, כי הזכר הוא אור הנוקבא, ובאומות האור מלא טעות וכמו שנתבאר בפרשת תשא, ולכן צר השי"ת קלסתר פניו דומה לאברהם, להראות שהכל מאברהם ולא מאבימלך, כי מה שלקח מאבימלך ונתן לאברהם היה במשפט, כדאיתא בתנחומא (וירא טו) הובשתי עץ לח זו אשתו של אבימלך הפרחתי עץ יבש זו שרה (יחזקאל י״ז:כ״ד), ולכן אפילו הרצון והתשוקה של אבימלך נקרא הכל על שם אברהם, ולא היה לאבימלך ח"ו שום חלק בזה^סומקורו במי השלוח ח"א פרשת וירא ד"ה כי עצר: כי עצר עצר ה' וכו' וה' פקד את שרה וכו'. במדרש (תנחומא ויחי ח) אני ה' הובשתי עץ לח הפרחתי עץ יבש. הובשתי עץ לח, זה אבימלך. הפרחתי עץ יבש, זה אברהם. באברהם כתיב (יחזקאל לג, כד) אחד היה אברהם, היינו כי מצדו לא היה אברהם ראוי להוליד כי היה דבוק בהש"י בתכלית הפשיטות ומי שהוא דבוק בהש"י בשלימות אינו נמצא בו דבר בלתי פשיטות ואחדות לחיים האמיתים, ולכן כאשר רצה הקב"ה שיולד יצחק אבינו מאברהם היה קודם מעשה אבימלך, כי אבימלך רצה לגזול מאברהם שתחת ידו, והיה המשפט מדה כנגד מדה, ואצל הפלישתים הוא כח הגבורה שבעולם ולכן שמשון הגבור היה תמיד מתלחם עמהם, ולכן כח הגבורה הלזה ניתן לאברהם. ועיין עוד בדובר צדק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע דף צב. ד"ה והנה: ע"ד ששמעתי על מאבימלך נתעברה שרה, כי מאין לקח אברהם גבורה להוליד בן, רק ע"י עצירה דאבימלך, באותה שעה שניטל כח מאבימלך ניתן לו. דלפעמים כך היא המדה והמשפט, שאי אפשר להשפיע לזה רק כשיקחו מאחר. ואברהם אבינו לקח רוח חכמה ובינה מפרעה, ורוח עצה וגבורה מאבימלך, רק שאצלו היה ברוח דעת ויראת ה' והוליד יצחק.. וכן בדוד המלך שכבש ג"כ ארצות האומות אך שהיה במשפט, כדכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כ״ט:ד׳) לכן היה הכל מבורר, כדאיתא בזוה"ק (שמיני מ:) כל יומוי דדוד מלכא הוה משתדל דהאי תרומה יתקשר במשפט ויזדווגון כחדא:

כ״דאיתא בתנחומא (תולדות א) ילמדנו רבינו על מה היו השלמים באים כך שנה ר' חייא בר אבא בשם ר' יהודה כל המביא שלמים מביא שלום לעולם וכו' בא וראה כח השלום וכו' היו אומות העולם אומרים מאבימלך נתעברה שרה, צר הקב"ה קלסתר פניו דומה לאברהם כדי שיעידו הכל שהוא בנו של אברהם. היינו שממדת יצחק נצמח השלום, שכל הצמצומים והסבלנות שישראל סובלין בעולם הזה הוא הכל ממדת יצחק, שהיה זורע ומחזיר הכל להשי"ת, כדכתיב ויזרע יצחק. ולזה נקרא יצחק אבינו צפון ומצפין כל הטובות על לעתיד, אבל לעתיד כתיב (ישעיהו מ״ג:ו׳) אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי. וכדאיתא בזוה"ק (שלח קעג:) לזמנא דאתי קרי קוב"ה לצפון ויימא ליה בך יהבית כל אגר טב וכל טיבו לבני וכו' היינו כי אברהם היה מרגיש בזה העולם הטובות שלעתיד, לכן היה יכול לצמצם עצמו מכל דבר, כדכתיב, ויסע משם אברהם ארצה הנגב, וכן כתיב הלוך ונסוע הנגבה^סזכדאיתא במי השלוח ח"א פרשת וירא ד"ה ויסע: ויסע משם אברהם ארצה הנגב, היינו כי אאע"ה מאד בירר כל מיני אהבה שבעולם שלא יהיה בלתי לה' לבדו וכו'. ומבואר בספר ישראל קדושים למרן רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע אות ט ד"ה כי הג' אבות: ואברהם אבינו ע"ה היה הלוך ונסוע הנגבה, היינו אוחז בהילוך ובהשתדלות להגיע למדרגה, להיות מנוגב מכל תאוות וחמדות עולם הזה לגמרי, ועל זה היה השתדלותו כל ימיו. לעיל פ' לך אות א.. ויצחק היה אוחז במדת הצמצום כל כך עד שלא היה נראה בו שום תקיפות ממה שהשי"ת מצפין על לעתיד כל הטובות, ולכן לעתיד יהיה עיקר השמחה מצדו, כדאיתא במדרש הנעלם (תולדות קלו.) ואלה תולדות יצחק שיצחקו הצדיקים לעתיד לבוא, כי השי"ת מנהיג מדה במדה. כמו שהישראל מצמצם עצמו בזה העולם, לערך הזה יהיה לו שמחה לעתיד, ומי שמצמצם עצמו יותר יהיה לו יותר שמחה^סחעיין הרחבת העניין לעיל פרשה זו אות ב, ג, ח.. ולזה היו מורים השלמים שהיו לה' ולהכהנים ולבעלים, שכמו שהאדם מגביה עצמו להשי"ת, כמו כן כביכול השי"ת משפיל עצמו עד שמחובר עם ישראל ממש. ואף שהדבר קשה להבינו שהשי"ת נמשך כל כך אחר עבודת האדם, אך למען השלום שלא יתקנאו על מה שאחד גדול מחבירו, לכן מראה השי"ת שזה הוא מפני שזה צמצם עצמו יותר בזה העולם, ולכן מגיע לו במשפט שהשי"ת יפנה אליו. ולזה מורה שלמים, הגם שכל הקרבנות מורים זאת, אבל ביותר זה הקרבן מורה על השמחה שיהיה לעתיד מהצמצום שבעולם הזה. וכדאיתא במדרש הנעלם (תולדות קלו.) שכל השמחה והצחוק לעתיד יהיה על ידי יצחק אבינו^סטמבואר בסוד ישרים ראש השנה אות סא ד"ה ותלד שרה: כי ע"י מדת יצחק נמשך כל השמחה. כי דווקא ע"י מדתו לא יפול שום לבוש מישראל. כי יצחק אבינו מאיר בעומק כל לבושי ישראל שהם מלאים כבוד שמים, ומזה נמשך כל הצחוק לעתיד לבוא. כדאיתא בזוה"ק (במדרש הנעלם וירא יד.) אז ימלא שחוק פינו וגו' הדא הוא דכתיב ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים וכו'. היינו כי אז יהיה עיקר השמחה, מזה שיראה השי"ת, שאין נמצא בישראל אפילו הלבוש הנמוך ביותר שיהיה ח"ו משולל כבוד שמים. וזהו, צחוק עשה לי אלהים. ועיין עוד סוד ישרים חג הסוכות אות סב, סז.. וזה שמסיים שם בתנחומא (תולדות ב) גיל יגיל אבי צדיק (משלי כג) היינו שבשעה שנולד יצחק היו הכל שמחים וכו' שנאמר (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, ואין בריתי אלא יצחק שנאמר (בראשית י״ז:כ״א) ואת בריתי אקים את יצחק. כי מדת יצחק הוא הצמצום והיראה שלא יתפשט האדם עצמו רק להיות מקושר בהשי"ת, וממילא כל הברואים מקושרים בהשי"ת, כדאיתא בזוה"ק (תולדות קלד:) דלית לך כל שייפא ושייפא בבר נש דלא הוה לקבליה בריה בעלמא, כי ע"י האדם נעשו כל הברואים מקושרים בהשם יתברך, וזהו ממדת יצחק, ולכן היו כלם שמחים^עעיין בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת תולדות ד"ה אלה תולדות כל העניין שם.:

כ״האברהם הוליד את יצחק. בתנחומא (תולדות א) מפני שהיו אומות העולם אומרים מאבימלך נתעברה שרה והיה חשד בלבו של אברהם לכן צר הקב"ה קלסתר פניו דומה לאברהם. ומאד יפלא הלא היה לאברהם מאמר מפורש מאת ה' על לידת יצחק, ואיך יבוא ספק בלבו של אברהם אבינו. אך כונת המדרש, שהאומות היו טוענין שאין האדם צריך לשום צמצום והאדם אין צריך לסייע את השי"ת בפעולותיו^עאנתבאר בתפארת יוסף שמחת תורה ד"ה ויאמר ד': כמו שאמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, כי כל הדעות של האומות הם להיפך מדעת תורתינו הקדושה. והיינו כי עיקר דעתיהם הוא, מחמת שהשי"ת כרת ברית עם האבות הקדושים לזה אין צריכין עוד לשום עבודה, ורק סומכין עצמן על זה התקיפות, והולכים ומתפשטים עצמם על זה הסמך., וזהו והיה חשד בלבו של אברהם, היינו כי אברהם הרעים בעבודתו שיוכר ויוטעם לאיש העובד ה' מפרי מעלליו ויקרא שמו עליהם, כדכתיב (שמואל א כ״ה:כ״ו) והושע ידך לך, ולכן היה חשד בלב אברהם פן אינה הישועה מחמת צמצומו ותפלתו ורק הוא מהשי"ת מרוב טובו. ולכן צר קלסתר פניו דומה לאברהם, היינו שבאה הישועה מחמת צמצומו ותפלתו, שבעבור הצמצום שהאדם סובל בא אח"כ ההתפשטות, כדכתיב (קהלת ג׳:ט׳) באשר הוא עמל, וזהו שאחר זה איתא שם במדרש, מפני שהיו אומרים אסופי מן השוק הוא וכו' לכן נאמר היניקה בנים שרה (בראשית כ״א:ז׳), ולכן נאמר אברהם הוליד את יצחק (תנחומא תולדות ג), היינו שהיו אומרים שלא נולד על ידי תפלת אברהם אבינו ולא על ידי הציפוי והקווי שלו להשי"ת רק בדרך נס מצד השי"ת לבדו^עבעיין בבית יעקב הכולל ראש השנה ד"ה וה' פקד: לזקוניו, היינו דבר שנתיאש ממנו. כי זאת ידע אברהם בטח כי השי"ת לא יעזוב את תפלתו ופעולותיו ומעשיו הטובים וכו'. אך זאת לא עלה בדעתו שיושיעו הקב"ה והישועה תקרא על שמו. כי היה רחוק מעיניו להתפלל על זה אף כי האמין בה'. אבל היה אצלו כמו שהקב"ה יכול לברוא בריאה חדשה. והקב"ה הושיעו מפורש, שיראה לעין כי תפילתו פעלה גם בקרבו וזה היה לידת יצחק. וזאת נקרא לזקוניו וכו'. ועיין בסוד ישרים ראש השנה אות סא ד"ה וה' פקד [ב]: ותלד שרה לאברהם בן לזקניו וגו' ומילת לזקוניו ביאר אאזמו"ר הגה"ק זצללה"ה שמורה על עצם הסתכלותו, כלומר שלא נפסק מאתו הקווי והתשוקה אף רגע אחת, שהכיר שפיר בלידת יצחק אשר כל ימיו היה מצפה ומבקש זאת הישועה, ולא נפסק מעולם הימנו זאת התקוה מתפיסתו. לעיל פרשת וירא אות כא מבואר העניין בהרחבה גדולה עיי"ש.. וזה ג"כ ענין הצדוקין שאמרו בפרה אדומה במעורבי שמש היתה נעשית, כמו שנתבאר בפרשת חקת, היינו שיאמרו שתחיית המתים לא יהיה מתפיסת אדם רק יהיה כבריה חדשה ולא יזכור הוייתו הקודמת, ובאופן זה לא נקרא תחיית המתים, כי זה נקרא שאחרים המית ואחרים החיה. וזה ענין אחד עם לידת יצחק, כי ברכת יצחק הוא מחיה המתים, ולכן גם עליו אמרו אסופי מן השוק הוא, אבל באמת התפלל אברהם אבינו ע"ה שמאותה התפיסה והעבודה שהאדם עובד בעולם הזה יהיה לו השארה לעתיד, ולכך התעורר היניקה בנים שרה. כי יניקה היינו שאינו נותן חיים חדשים רק שמקייים החיים שיש בהבן, והוא אף שלעתיד יראה השי"ת את אורו ואלהותו שהוא למעלה מהשגת האדם, מ"מ ישאר דרך ארץ וכבוד, שאינו דומה כבוד אחד לחבירו, שכל אחד יהיה נכוה מחופתו של חבירו, וזו היא השארה מעבודת עוה"ז שלא יתבטל לגמרי, רק כפי צמצומו ועבודתו כן יהיה הכבוד לעתיד. וכמו כן היניקה בנים שרה, היינו שבירר לעיני הכל שכלם הודו שנולד בתפיסתם ותפלתם. וכן יהיה לעתיד בתחית המתים שישארו רבים לזמן מה שיכירו שאותן עצמן החיה, ויודו הכל שאלו עצמם שמתו אלו עצמן החיה, כדכתיב (דניאל י״ב:ב׳) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות וגו' ואותן שהיו אומרים לישראל (דברים ל״ב:ל״ז) אי אלהימו צור חסיו בו וגו', ואז יראה השי"ת לעיני הכל, ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא, וכדאיתא בש"ס (פסחים סח.) מיתה וחיים באחד^עגעיין לקמן פרשה זו אות יג ד"ה ולכן בהערה פה שם.:

כ״וומסיים שם בתנחומא (תולדות ו) שהיו ליצני הדור אומרים שאביגיל מעוברת מנבל, לכן צייר אותו בדמות דוד אביו וגו', מה תלמוד לומר כלאב שהיה כולו אב שכל רואהו אומר דוד אביו של זה. והיינו שאצל דוד אם היה רק קלסתר פניו "דומה" לא היה ראיה שהוא מן דוד לבד, כיון שלנבל היתה ג"כ בהיתר ודוד לא נשאה רק לאחר שהיתה מעוברת א"כ נוכל לומר ששניהם סייעו להולדה. בשלמא אצל אברהם, באם היה ח"ו שום חלק לאבימלך בההריון לא היה צריך להיות אפילו רק "דומה" הקלסתר פנים לאברהם כדי להראות שיש לאבימלך חלק בהעובר, כי לאבימלך היתה באיסור, אלא ודאי אם היה "דומה" בבירור היו יודעין כי אין לאבימלך ח"ו שום חלק בהעובר, אבל בדוד כיון שלנבל היתה בהיתר ואח"כ נשאת לדוד, א"כ אם היה רק דומה לדוד נוכל חס ושלום לומר ששניהם סייעו להולדה, לכן נאמר כלאב שהיה כולו אב שכל הרואה אותו אומר זה דוד. והענין בזה שתהיה עבודת האדם נקרא על שמו, וזה היה לידת יצחק שיהיה ניכר אלהותו מפורש בעולם הזה, כי באמת בעולם הזה אינו ניכר אלהותו, כדאיתא בש"ס (ברכות לג:) משל למלך שיש לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף, והיינו כי כסף, היינו תשוקה וחשק, ובעולם הזה אין שום קנין לאדם בדברי תורה רק החשק כדכתיב (משלי ג׳:י״ד) כי טוב סחרה מסחר כסף, היינו שהאדם יקרב עצמו ויסחור עם הד"ת, אבל לא שיוכר קנין ברור. אבל ביצחק התחיל ההכרה והקנין. ויעקב אבינו הכיר בכל פעולותיו שיש אלוה בעולם, כדכתיב (ישעיהו מ״ג:י׳) לפני לא נוצר אל, ואיתא בזוה"ק (קדושים פו.) דא יעקב, היינו שלא עשה שום מעשה שיצטרך אח"כ לבירורים, רק בכל דבר היה מתפלל להשי"ת שיאיר עיניו, כדכתיב (בראשית מ״ח:ט״ו) האלהים הרועה אותי מעודי וגו'^עדכמו שהביא במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויאמר: האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, היינו בכל פרט מעשה שאני עושה, אני צריך שהש"י יאיר עיני איך הוא רצונו ית'. ועיין בתפארת החנוכי על זהר ויחי (דף רכב.) ד"ה תניא: ויעקב אבינו, לפי שהיו כל מעשיו מבוררים בשעת הפעולה, וכדאיתא בזוה"ק קדושים (פו.) קוב"ה קרא ליעקב אל הה"ד לפני לא נוצר אל. וכמו שביאר כאאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה שיעקב אבינו לא עשה שום דבר שיוצרך לבירורים אח"כ, ורק שבירר פעולותיו שיהיו מבוררים ומזוככים בשעת הפעולה. וזה פירוש, לפני לא נוצר אל, שאינו מקבל השפעת חסדים בלא אור השי"ת. וזה לפני, שלא נוצר לפני האור שום חסד מצד יעקב אבינו. לקמן פ' ויחי אות ז, עט.. וזהו אברהם הוליד את יצחק, כי מדת אברהם אבינו ע"ה הוא התשוקה, ומדת יצחק הוא הישועה והתקיפות, וזהו הישועה הוא מחמת הצמצום והתשוקה, לכן זה מוליד הישועה, וכשהשי"ת יושיע ישלח תפלה מקודם בלב האדם כדכתיב (תהילים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזנך, וזה התפלה הוא תולדות יצחק ולא יבוא בלתי על ידי התשוקה, וזהו אברהם הוליד את יצחק^עהכמבואר לעיל פרשה זו אות א, ולקמן באות יג, יד., כמו שנתבאר בפ' בחקותי על פסוק ונתנה הארץ יבולה^עובית יעקב ויקרא פרשת בחקתי אות מא – מט מבאר העניין בכמה אופנים עיי"ש., ובפרשת חקת בענין פרה אדומה:

כ״זאברהם הוליד את יצחק. איתא בתנחומא (תולדות א) מפני שהיו אומרים מאבימלך נתעברה שרה לכן צר קלסתר פניו דומה לאברהם. הענין בזה, כי יצחק אבינו הוא הטובה של לעתיד כדכתיב (תהילים ב׳:ד׳) יושב בשמים ישחק. ואיתא בש"ס (ברכות לא.) אסור לאדם למלאות פיו שחוק בעולם הזה, אבל לעתיד כתיב (תהילים קכ״ו:ב׳) אז ימלא שחוק פינו, ולפעמים מאיר השי"ת הטובה שלעתיד אף בעולם הזה, כדאיתא בש"ס (ברכות ל:) חזייה דקא בדח טובא אמר אנא תפלין קא מנחנא. וכמו כן בכאן במדת יצחק, שהיה מדתו להסתיר כל דבר ולזרוע אותו ולהחזירו לשרשו, ולעתיד שלא יהא שום רע בעולם אז יתן יצחק כל הטובות, כדאיתא בזוה"ק (שלח קעג:) על פסוק אומר לצפון תני (ישעיה מג) בך יהבית כל גניזין וכל טיבו וכו'. כי אברהם הוא התפלה והעבודה, ויצחק אבינו הוא הישועה וההשפעה שהשי"ת נותן אחר התפלה. ואברהם היינו העבודה והצמצום כדכתיב (לך יב) הלוך ונסוע הנגבה^עזכמבואר לעיל פרשה זו אות יא ובהערה סז שם., ולכן כתיב אברהם הוליד את יצחק, היינו שהשי"ת נותן ההשפעה כמו התפלה והצמצום של האדם. כי בכל המצות יש בהם חיים וטובה מלעתיד, כי בעולם הזה הסתיר השי"ת גוף החיים ולא העמיד רק לבוש לחיים וציונים, שכל מצוה הוא ציון לגוף החיים שהשי"ת שורה בו, בשעת עטיפת הטלית שורה החיים של השי"ת בזה הטלית, והטלית הוא רק לבוש וציון לגוף החיים. וכן בעשיית כל המצות שורה אז גוף החיים של השי"ת בעשיית המצוה הזאת, רק שהאדם אין לו תפיסה בחיים עצמו כיון שהוא למעלה מתפיסתו והוא נסתר, רק בעשיית המצוה וציונו יש לו תפיסה^עחכמבואר במי השלוח ח"א פרשת חקת ד"ה ויקחו וזה לשונו בתוך הדברים: כי לעתיד יגלה הש"י את כבודו לישראל בלי שום לבוש, כי עכשיו ג"כ נמצא זה החיים בעומק ישראל אך אינו בהתגלות רק בלבושים, והלבושים הם התורה והמצות שאין יכולים לבוא לעומק רצון השם יתברך רק ע"י התורה והמצות וכו'. ולעת עתה נצטוו שהחיים יהיו בתוך לבושים היינו התורה והמצוות. וכ"ז הוא עתה כמוס בהתורה ומצות אבל לעתיד יראה הש"י זאת מבלי לבוש, כמו דאיתא (נדה סא:) מצות בטילות לעתיד לבא, ויראה הש"י שלא היה להם שום עול מאחר שהוא יתברך מנהיג אותם, אך שהיה בהסתר. ועיין עוד ח"ב פ' משפטים ד"ה ויקח.:

כ״חכמו מצות שבת, שבאמת שבת רומז על לעתיד, שעתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת (שבת ל:), היינו שכל ההשפעה הוא בלי פעולת אדם, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פח.) שבשבת השי"ת מברך יומין עילאין, מכל מקום בעולם הזה אין להאדם בו תפיסה רק בהציונים. היינו כמו שמונה התנא במשנה (שבת עג.) שמתחלה מונה התנא צמצומים באכילה נגד גלוסקאות, ואח"כ צמצומים בבגדים נגד כלי מילת, והציונים הם היפוך מהחיים, שגוף החיים של שבת הוא השפעה בלי פעולת אדם, ובעולם הזה הוא צמצומים, מפני שאין להאדם תפיסה בגוף החיים רק בהלבוש. כי גוף החיים הוא נסתר לעין האדם בעולם הזה, ולעתיד כשיפתח השי"ת את גוף החיים אז יתכלל הציון והלבוש בתוך החיים עצמו, אבל בעולם הזה הסתיר השי"ת הפנימיות. ולפי שבשבת מאיר חיים יותר גבוהים מבחול, כן העמיד הציונים, וכיון שגוף החיים נסתר לכן יש בהלבוש צמצום גדול. ולכן בשבת יש בעולם הזה צמצום גדול, והיינו כי כמו שהשי"ת שורה אז באיזה חיים צריך האדם לעבוד השי"ת בהציון מזה החיים, היינו שלא יפעול כלל בידיו. כי כל העוה"ז נגד עולם הבא הוא כחלום נגד פתרונו, כדכתיב (תהלים קכו) היינו כחולמים, והחלום הוא מצומצם מאד, וכדאיתא בש"ס (ברכות נו:) שחלם לאחד שנקטעו ידיו ופתר לו שלא יצטרך למעשה ידיו. ולכן צריך לאחוז בשבת בצמצומים, כי השי"ת הסתיר גוף החיים ולא נשאר לאדם בלתי הלבוש והציון. וכן בכל המצות שהם כפי החיים שהשי"ת שורה בהאדם, כמו כן צריך האדם לעבודה מצדו, והעבודה הוא משורש החיים, רק שהחיים בעולם הזה הוא בהסתר, ולעתיד כשהשי"ת יאיר להם, יהיו רואים שבעת עשיית המצוה השפיע להם השי"ת גוף החיים, שעטיפת הטלית היה שהשי"ת עטף אותנו והקיף אותנו באורו, זה נכלל במצות עטיפת הטלית מצוייצת. וכן בשבת יפתח השי"ת שהשפיע להם גוף החיים שלא הצטרכו למעשה ידיהם, וכן בכל המצות^עטמבואר בהרבה מקומות בספרנו זה ומקורו במי השלוח ח"א פרשת קדושים ד"ה את שבתתי: כי שבת לעת עתה היא לנו צמצום גדול ולעתיד ינחיל לנו הש"י יום שכלו שבת שלא נצטרך לשום מלאכה, וע"ז צריך לצפות. ובתפארת יוסף שבת חוה"מ סוכות ד"ה ויעקב: שבאמת בעוה"ז נדמה לאדם שבת הוא צמצום גדול, כי בחול מכין אדם לעצמו כל צרכי אוכל נפש לחם לאכול ובגד ללבוש ובשבת אסור הכל, ונדמה לאדם בעוה"ז שהוא צמצום גדול, אבל בעומק מרמז שבת ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. כי שבת מרמז כמו שאיתא בש"ס (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. והיינו שלא יוצרך האדם לכלי פעולותיו, כי על שבת איתא בזוה"ק (בשלח סג:) מניה מתברכין יומין עילאין. והיינו, שבשורש מקבל האדם אז כח עבודה על כל ששת ימי המעשה. עיין עוד שם חג הסוכות ד"ה ולקחתם [ב], בית יעקב ויקרא פרשת תזריע אות ז ד"ה והענין, עיין לעיל פ' בראשית אות ב ובהערה ט שם.. והנה מצד השי"ת הפנימיות והחיים הוא תחלה והמצוה הוא לבוש לזה הפנימיות, אבל מצד האדם שנסתר החיים, והמצוה והציון הם תחלה ועל ידם משיג עיקר החיים, היינו שעל ידי שמצמצם עצמו בשבת יאיר לו אח"כ השי"ת החיים של מצות שבת, ובאמת החיים הוא תחלה ונתלבש בעבודת האדם, כי מה שמשה רבינו ע"ה העמיד כל הציונים הוא לפי שראה ששורה השי"ת, כמו הכלים של המשכן ובית המקדש, שכפי שהיה החיים כן היה הלבוש והכלי, וכמו שנתבאר בפ' תרומה על פסוק ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, שהקב"ה הראה למשה החיים ששורה בפנים כל כלי, וכן עשה משה את הלבושים^פעיין כל העניין בהרחבה בבית יעקב שמות פרשת ויקהל אות כב.:

כ״טוהנה אברהם אבינו ע"ה היו לו הציונים והעבודות שצריך האדם לצמצם עצמו בעולם הזה ולעבוד השי"ת, כדכתיב (לך יב) הלוך ונסוע הנגבה, היינו מנוגב לגמרי בלא שום טובה. ויצחק היה מעין לעתיד, שהשי"ת האיר לו החיים של הציונים שהיה לאברהם, וזהו אברהם הוליד את יצחק, שצר קלסתר פניו דומה לאברהם, היינו שהאיר לו כפי הציונים של אברהם, שבאמת השי"ת יכול להאיר החיים יותר מכפי עבודת האדם, אך ברוב רחמיו נותן החיים כפי הכלים שהכין האדם, היינו לתוך הציונים, כדי שיהיה אברהם הוליד את יצחק, שיהיה להאדם חלק בהאור על ידי הציונים. כי לעתיד יכול השי"ת להאיר שבשבת היה שורה השי"ת עוד יותר ממקום גבוה, ומכל מקום יאיר כפי העבודה של האדם. וזהו שהאומות היו אומרים שמאבימלך נתעברה שרה, היינו שאין האדם צריך כלל להציונים והצמצומים, רק השי"ת יאיר לעתיד ברוב טובו לכל פעולות האדם, וכמו כן בכאן לא נתעברה שרה מחמת תפלת אברהם והקויי והציפוי שלו, רק שהשי"ת מרוב חסדיו נתן לה הריון, לכן צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, היינו שהשי"ת יאיר כפי הציונים והעבודה של האדם כדכתיב (קהלת ג׳:ט׳) באשר הוא עמל, וכתיב (תהילים י״ד:ז׳) מי יתן מציון ישועת ישראל, וכתיב (תהילים כ׳:ג׳) ישלח עזרך מקדש ומציון יסעדך. ואיתא בתנחומא (קדושים ט) מציון מעשים שבך, היינו שתהיה הישועה כפי הציונים של האדם, כדי שיהיה מעט חלק להאדם שיוכל לומר שקנה האור על ידי פעולותיו, שפעולות של עוה"ז פעלו לו שהשי"ת מאיר לו^פאכמו שנתבאר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה הנה יום: כי לעתיד יאיר השי"ת לישראל שכל הטובות שינחילם, הכל נבנה מהסבלנות שסבלו ישראל בעוה"ז. וכמו שכתיב (קהלת ג׳:ט׳) באשר הוא עמל. וכמו שכתיב (תהילים כ׳:ג׳) ישלח עזרך מקודש ומציון יסעדך. ואיתא במדרש (תנחומא קדושים) ישלח עזרך מקודש מקדושת מעשים שבך ומציון יסעדך מציון מעשים שבך. והיינו שמזה הסבלנות שסבלו, נבנה כל הישועה של לעתיד, שמכל שעל ושעל שסבלו עתיד השי"ת להאיר להם. עיין לעיל פרשה זו אות יב ובהערה עב שם.. ובאמת הכל הוא מהשי"ת הציפוי לישועה וגם הישועה שאחר הציפוי, היינו שעל ידי שהשי"ת רוצה להושיע נכנס להאדם הקווי והציפוי להישועה^פבמקורו במי השלוח ח"א פרשת מקץ ד"ה ויהי מקץ [א]: כי כך הוא מדותיו של הקב"ה טרם אשר יתן הישועה מביא בלב האדם צעקה בזה למען אשר יקרא יגיע כפיך. ועוד שם פרשת שמות ד"ה ויאנחו: וזה הוא התחלת הישועה כשאדם מתעורר לזעוק לה'. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים ס״ו:כ׳) ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי, היינו כיון שנמצא בו תפלה מאיר השי"ת חסדו, שמקודם שרוצה השי"ת להושיע אין האדם רואה את החסרון שלו, ואינו יודע כלל מה הוא חסר לו, אבל כשהשי"ת רוצה להושיע מראה לו שורש חסרונו, וממילא יראה כי כל הסתעפות חסרונותיו הם רק משורש הזה, ושולח לו כח תפלה וצעקה להשי"ת ומתחיל להרעיש על זה להשי"ת, ואז השי"ת מאיר לו חסדו. ועיין עוד שם ח"א פ' חקת ד"ה ומשם בארה. וביאר זאת באריכות בתפארת יוסף מסכת תענית (כה:) ד"ה שמואל עיי"ש., ואם כן יצחק הוליד את אברהם, שעל ידי שהשי"ת חפץ להשפיע נכנס תפלה ללב אברהם, רק בעולם הזה הסתיר השי"ת דרכו ואברהם הוליד את יצחק, שהשי"ת הוא טוב לכן רוצה שיקרא על שם האדם, שמחמת תפלת אברהם והציפוי שלו זכה שהושיע לו השי"ת והוליד את יצחק. וזה דאיתא בתנחומא (תולדות ג) מפני שהיו אומרים אסופי מן השוק הוא לכן היניקה בנים שרה, היינו שגם לעתיד ישאר זכר מן הסבלנות שסבלו בעולם הזה, ועי"ז יטעמו טעם בהטובה, כי באם ההשפעה הוא בלי סבלנות מקודם אין מרגישין בו טעם, ואפילו כשנתמלא החסרון והאדם מורגל בהטובה אינו מרגיש בו טעם כמו תענוג תמידי:

ל׳ולכן לעתיד אף שלא יהיה שום חסרון, מכל מקום ישאר זכר מן הסבלנות שהיה בעולם הזה, כדי שהטובה שישפיע השי"ת יהיה בטעם גדול, כדאיתא בתנחומא (תצא) נאמר בשבת זכור ונאמר בעמלק זכור בשבת הוא על תמחוי מלאה כל טוב ובעמלק הוא על תמחוי ריקנית. וזכור הוא דבר הקיים לעולמי עד, והיינו שגם מעמלק ישאר זכר, והיינו שבכל טובה יהיה זכר מהסבלנות שסבלו בעולם הזה על ידי עמלק^פגמבואר היטב במי השלוח ח"א פרשת תצא ד"ה זכור: איתא במדרש (תנחומא תצא ז') נאמר כאן זכור ובשבת זכור משל למי שאמר זכור פלוני אוהבי על תמחי מלאה כל טוב, זכור פלוני שונאי על תמחי רקנית. והענין בזה כי לעתיד כשיעקר היצה"ר מן העולם אז מצד הטבע לא יוכל להיות החשק והחמדה בעולם כמו עתה ע"י שהיצה"ר מפתה לב אדם לחטא, לכן כאשר יתגבר עליו אז יעשה רצון הש"י בגודל ניצוח, וכמו דאיתא בזוה"ק (ויקרא מז:) על פסוק (קהלת י׳:א׳) יקר מחכמה ומכבוד וכו', וכן כאשר ינוח אדם משיעבוד, בההתחלה יהיה לו גודל נייחא, אך כאשר יורגל האדם במנוחה לא ירגיש טעם כ"כ בהנייחא, לכן נאמר זכור שיזכור בכל פעם איך היינו בשעבוד ואיך היה יצרנו גבר עלינו, ומזה יבא לנו בכל פעם חשק חדש ונהיה בנייחא מאד. וזה פי' על תמחוי רקנית כי כל החטאים ויסורים ומחלוקת שנמצא בין ישראל כל זה בא מכח עמלק כי הוא ראשית גוים, וזה שנאמר (שמות יז) מלחמה לה' בעמלק מדור דור, וכאשר יתבטל כחו, אז בזכרונינו את כחו, יבא לנו חשק חדש. סוד ישרים פ' זכור אות א.. וזה הוא היניקה בנים שרה, כי התינוק היונק משדי אמו אינו מקבל על ידי היניקה חיים חדשים, רק שנתחזק כחו, והחיים שלו מן יניקת האם, והיינו שנשאר לו זכר עוד מהעת שהיה נכלל באמו, היינו מן העת שלא היה עדיין הויה בפני עצמו, ובזה היניקה מהאם נזכר הסבלנות שהיה לו טרם בא להויה בפני עצמו, ועל ידי היניקה מתחזק החיים שלו. וזו המדה נקרא כה, כדכתיב (במדבר ו) כה תברכו, היינו שיתפתחו חדשות באותה תפיסה עצמה שיש להאדם, שתפיסתו תזדכך, ולא שיבטל כח השגתו ותפיסתו. וזה מורה, באשר הוא עמל, וזה חביב מאד לפני השי"ת והאדם הוא בנייחא מאד מישועה מפורשת בזו^פדנתבאר בספר הזמנים – הגדה של פסח חג הפסח עניין ברכת כהנים ד"ה דבר: כה היינו מדה במדה. כפי הכלי של האדם, וכש"כ באשר הוא עמל. באותו דבר עצמו שסבל הרבה, והיה ביראה אולי ישכח ח"ו בהש"י, והיה לו חסרון בזה, והוצרך תמיד לצמצום ולבירורין, שנדמה לו שבזה ההנאה הוא נעתק ח"ו מהש"י. כמו כן לעומת זה, יושיע לו הש"י שיוכל לקבל כל הטובות ולא יגרמו לו שכחה כלל, ויכיר שהכל מהש"י, ויוכל להתפשט בזו ההנאה עצמה וכו'. וזו המדה של כה, היינו שימשיכו הברכה לכל פרט, באותו עניין שעמל בו וסבל ממנו. עיי"ש המשך הדברים.. וזהו אברהם הוליד את יצחק, כי אברהם היינו הציפוי ויצחק הוא הישועה עצמה. ולכן ברכת יצחק אבינו הוא מחיה המתים, שזה עיקר תחיית המתים, שהגוף עצמו יחיה ויכיר את עצמו שהוא הוא שהיה כבר ולא יהיה כבריה חדשה, כמו שנתבאר בפרשת חקת^פהמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע יצחק [ב]: וזה דאיתא בש"ס (סנהדרין צ"א.) לעתיד שיעמדו המתים יעמדו במומן ויתרפאו, שלא יאמרו אחרים המית ואחרים החיה. כי זה יש להם אמונה שהשי"ת יכול לברוא תמיד יש מאין, וכמו שאנו אומרים המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. ורק זאת שיאמינו שעיקר התחיה של עתיד יהיה מעבודה של עוה"ז, שמזה שהאדם הולך בעבודה בזה העולם מזה יהיה כח התחיה, זאת לא יאמינו. ולזה יראה להם השי"ת שיעמדו במומן ויתרפאו, כדי שיכירו שאינם בריאות חדשות, רק הכל מזה העולם. וכל כח התחיה הוא מעבודה של זה העולם. ועיין עוד שם שמיני עצרת ד"ה ביום השמיני [ג]. והרחבת העניין בסוד ישרים פרשת פרה אות ט, תפארת החנוכי על זוהר פרשת וישב (קפב.) ד"ה לעת. לעיל פ' וירא אות כא ד"ה וזה הוא העניין, פ' חיי אות ח ד"ה וזה הוא.. וזה הוא שהכל אמרו אברהם הוליד את יצחק, שהוא חסד גדול מהשי"ת שהישועה נקרא על שם האדם, כי באמת אף התפלה על הישועה הוא שהשי"ת התחיל להשפיע ומזה נולד להאדם תפלה לההשפעה. רק השי"ת יש לו טובת עין, ונותן בתחלה רצון לתפלה בהעלם וחשאי, כדי שידמה להאדם שמצדו התפלל על הישועה ונקרא על שם האדם. ולעתיד יוכר שהכל מהשי"ת הן התפלה והן הישועה^פונתבאר בתפארת יוסף מסכת ברכות (ב.) ד"ה אמר מר: כי בעת שהשי"ת רוצה להושיע לאדם, אז נתעורר אצל האדם כח תפלה, ומכח תפלה הזה מושיע השי"ת לאדם תיכף, ואף שעדיין אינו מבורר כ"כ על הלבושים של עוה"ז, ורק מחמת שבלב הוא מבורר מושיע לו תיכף, ואח"כ צריך האדם לברר את עצמו על הלבושים של זה העולם., רק ישאר זכר מעט מעבודת עוה"ז, כדאיתא בש"ס (שבת פט:) שלעתיד ישאל השי"ת לאברהם וליעקב ויאמר להם בניך חטאו וכו' ויצחק ילמד זכות על ישראל, ואיתא שם ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו. וזהו דאיתא בכתבי האריז"ל (פרי עץ חיים שער ר"ח פרק ג) ובש"ס (שבת פט:) שלעתיד יהיה יצחק ראש ההנהגה, כי בעולם הזה כל בריאה חביב לה יגיע כפה, ולעתיד לא יתרצו רק בבטוחות, ולכן יראו מפורש שהכל הוא מהשי"ת, והשי"ת יַרְאֶה שהתפלה היא מבוררת, כי בעולם הזה אין תפלה מבוררת, אבל לעתיד כשהשי"ת יראה שהכל היה ממנו אין בטוחות גדול מזה, ולכן יהיה יצחק ראש ההנהגה, כי לא ירצו בלתי דבר המתקיים לעד:

ל״אאברהם היה התשוקה לד"ת ויצחק הוא הקנין שנותן השי"ת אחר התשוקה, והקנין יהיה רק לעתיד, כי בעולם הזה אין יכול להיות להאדם קנין בדברי תורה ממש, כי כח וקנין אינו רק להשי"ת לבד, רק הקנין של האדם הוא כשהשי"ת חותם עצמו עליו שהחשק שלו לדברי תורה הוא בקביעות ולא יופסק לעולם, היינו שהקנין בעולם הזה הוא שיראה האדם ויכיר שאין לו שום כח וקנין, ורק השי"ת יש לו כל הכח והקנין, וכשאדם משמר עצמו לבל להכניס עצמו בטרדות כדי שחלילה לא יאמר כחי ועצם ידי, זה חותם עליו השי"ת שיש לו תשוקה בד"ת, אבל קנין בד"ת עצמו אין בלתי להנכנס בספיקות וטרדות ואף שם לא יאמר כחי ועוצם ידי, והיינו שצריך לבירורים, דאיתא (עירובין סה:) בשלשה דברים האדם ניכר בכיסו בכוסו ובכעסו. ואם האדם חושב שיש לו שם קנין, אזי השי"ת מביאו לנסיון באלו הדברים, וכל אלו הבירורים הם שלא יאמר האדם שיש לו קנין בד"ת. ומי שמברר עצמו באלו הבירורים חותם עליו השי"ת שלעולם לא יתגאה בשום כח, אבל כח עצמו אין להאדם רק להשי"ת יש לו הכח. והקנין של האדם בד"ת הוא שהחשק שלו הוא שלא יאמר כחי ועצם ידי. וזה דאיתא בש"ס (כתובות לג:) אלמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה הוו פלחו לצלמא. והיינו, מחמת שבעוה"ז אין להאדם קנין משיכה גמורה בד"ת, שיקנו אותם מהשי"ת ולהכניסם לתוך גופן, שאפילו ינגדוהו לא יסור מד"ת, זה אין להאדם בעוה"ז, רק התשוקה, והשי"ת חתם עליהם שזה די לפניו, כדכתיב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, שהשי"ת אומר שזה די לפניו, א"כ המשפט נותן שלא ינגדוהו, זה הקנין יש להאדם בד"ת, כדאיתא במדרש (קהלת פ' ד) אם היה רוצה השי"ת לחשוב עצמו עם האבות היה מוצא בהם גם כן חסרון, רק זה הקנין היה להם, שהשי"ת חתם עליהם שבררו עצמן לפי כחן ואינם צריכין יותר, לכן המשפט נותן שאין לחשוב עמהן להראות להם חסרון^פזלקמן פרשה זו אות לג.. וכמו כן בעבודת האדם, שצריך לשמור עצמו מכל טרדא לבל יאמר כחי ועוצם ידי, זה הוא קנין שהכרה זו היא אצלו בקביעות, אבל קנין וכח שיוכל לומר כחי ועוצם ידי זה אינו רק להשי"ת:

ל״בוזהו הענין דאיתא בש"ס (ב"מ מד.) מתני ליה רבי לר' שמעון בריה בילדותיה הכסף קונה את הזהב ובזקנותיה הזהב קונה את הכסף. כסף היינו חשק לד"ת ועבודה, וזהב הוא קנין בד"ת, וזהב הוא יקר מכסף, ולכן בילדותיה היה סבור שע"י התשוקה יקנה לו הזהב, הוא הקנין והקביעות בהד"ת. ובזקנותיה, כשהבין שעיקר הקנין בעוה"ז הוא החשק והתשוקה, לכן היה חביב אצלו התשוקה והחשק, ולכן היה סבור הזהב קונה את הכסף, שעיקר הקנין הוא התשוקה, כמו שנתבאר במי השלוח חלק ראשון פ' תולדות (ד"ה ואלה)^פחוזה לשון המי השלוח כאן (ח"א פ' תולדות ד"ה ואלה תולדות): וזה ג"כ ענין הגמ' (בבא מציעא מד.) מתני ליה רבי לר"ש בריה בילדותיה, הכסף קונה את הזהב, ובזקנותיה הזהב קונה את הכסף. היינו כי בילדות של האדם יש גודל תשוקה וחמדה לד"ת ועי"ז קונה את הזהב היינו ד"ת לאמיתם יקראו בשם זהב, וכסף היינו תשוקה וכסיפה. אבל בזקנה צריך האדם לבקש שלא יוסר ממנו החשק לד"ת, כי לעת הזקנה כל כחות התשוקה של האדם מתחלשין, ע"כ שינה לו הזהב קונה את הכסף, והוא תפלה שהתפלל לה' שע"י ד"ת יבא בלבו חשק להוספת עוד ד"ת, והוא למשל לאדם ששבע מאכילה ואעפ"כ אם בא לפניו מאכל טוב המאכל הזה ממשיך לו תאוה וחשק לאכול יותר, וכן הוא הענין בד"ת. ועיין בפרי צדיק פרשת במדבר אות טז שמפרש זאת באופן אחר קצת.. וזה דאיתא בש"ס (בבא מציעא מז:) דבר תורה מעות קונות, היינו מן הדין מי שיש לו חשק לד"ת קונה הד"ת, והשי"ת ודאי יסיים ההתחלה לטוב. כי מעות היינו ההתחלה והתשוקה מלשון המו מעי לו וגו' (ירמיהו ל״א:כ׳), רק בעוה"ז אם יהיה להאדם קנין פן יתגאה בהם וימשוך השי"ת את אורו מתוכו וישאר ריק לגמרי, וזהו שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה, היינו ע"י שהאדם יתעלה בהן, והשי"ת הוא אש אוכלה (דברים ד) ואש מכלה כל הכחות, כדכתיב (משלי ל׳:ט״ז) אש לא אמרה הון, היינו כל מי שאומר שיש לו הון אש מכלה הכח שלו, וכדאיתא במדרש רבה (צו ז) כל המתגאה נידון באש. ולכן אין האדם קונה ע"י התשוקה, רק בעוה"ז אין לאדם רק התשוקה לד"ת, והשי"ת אומר שזה די, ולכן האדם לא יסתכל כלל על הקנין רק על החשק, שבודאי השי"ת יסיים החשק הזה לטוב, אבל האדם לא יחזיק אותו עדיין לקנין גמור רק החשק הוא בעוה"ז. ולכן בזקנותיה היה מתני לו הזהב קונה את הכסף, ולכן כתיב (משלי ח׳:ל״ה) כי מוצאי מצא חיים, ויש בהכתוב הזה קרי וכתיב ואמר אאמו"ר זללה"ה (מי השלוח ח"א משלי [ח] ד"ה כי מצאי) שהקרי שהוא כי מוצאי מצא חיים, היינו מי שמצא השי"ת אז יש אצלו גם כן חיים, והכתיב הוא, כי מוצאי מצאי חיים, היינו כי מוצאי מצאי מי שיש לו התשוקה למצוא השי"ת היינו הד"ת, זו בעצמו הוא גם כן חיים, שעל ידי התשוקה שיש לו לדברי תורה זה בעצמו די^פטלקמן פרשת ויגש אות יא ד"ה וכענין., אבל הקנין בדברי תורה הוא רק לעתיד, ולכן מדת יצחק הוא רק לעתיד:

ל״גאברהם הוליד את יצחק. איתא במדרש מגנוניא שלי הוא וכו'. היינו שפירש המדרש, שכל ההנהגות שמסתעפים והולכים מיצחק אבינו, מיד תופס אותם אברהם מצד אחד ויעקב מצד השני. והיינו כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) שיצחק אבינו הוא ולחשך קרא לילה, שרצה להטמין כל הטובות על לעתיד, ובעוה"ז יוצרך צמצומים הרבה, ולכן אינם יכולים הברואים לקבל זה האור, ולכן אברהם תופס אותו מצד אחד ויעקב מצד אחד, שהם מראים שגם עוה"ז ברא השי"ת, ואם לא יזיק לעוה"ב מותר ליהנות מעוה"ז. ולכן כתיב אברהם הוליד את יצחק, שיאחז מעט במדת אברהם. וגם אברהם הוברר בזה, כי מה שנטע בישראל מדת בישנים הוא מיצחק, ולזה אומות אין להם בושה, כי מי שמתבייש יש לו חיי עוה"ב, כי מדת יצחק הוא להטמין התקיפות על עוה"ב, כי אברהם היה עוסק כל ימי חייו שיכירו כל הברואים מלוכת השי"ת. ויצחק אבינו היה אומר כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לביהמ"ד, ולכן צר השי"ת קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, שיצחק בירר כל מעשי אברהם שהם רצויים וטובים, ואברהם בירר בהולידו את יצחק שכל מה שהכניס לקדושה היה מבורר:

ל״דאיתא במדרש הנעלם (תולדות קלה.) אמר רב יהודה אמר רב עתיד הקב"ה לשמוח באותו זמן עם הצדיקים וכו' אמר רב יהודה עתידים הצדיקים באותו זמן לברוא עולמות ולהחיות מתים, אמר ליה ר' יוסי והתנן (קהלת א) אין כל חדש תחת השמש, אמר ליה ר' יהודה ת"ש בעוד שהרשעים בעולם וירבו כל העולם אינו בקיום וכשהצדיקים בעולם אזי העולם מתקיים ועתידים להחיות מתים כדקאמרן (זכריה ח) עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים. וכו' אברהם הוליד את יצחק, הנשמה מולידה את השמחה והשחוק בעולם. חדש היינו כל זמן שאינו ביד האדם, והאדם אין לו עדיין תפיסה וקנין בהדבר, רק שהוא דבוק עדיין למקור, אז הוא מלא רצון ושמחה, ויש לו כל מיני מטעמים וריח טוב, לכן נקרא חדש. אבל כשנכנס לתפיסת האדם מתיישן הדבר ומאבד טעמו וריחו. כי אחר שהאדם יכול לומר כחי ועוצם ידי מוציא השי"ת כחו מן הדבר, לכן נתיישן. וזה הוא מצד האדם, שבעת שהבחירה בידו אז אין לו ידיעה, וכשיודע הענין בבירור אז אין לו שום רצון ובחירה. והיינו, כי כל זמן שאין לו תפיסה בזה הוא ביד השי"ת, לכן הוא מלא רצון, משא"כ אחר הידיעה והתפיסה בידי אדם אז אין לו בחירה ורצון. אבל השי"ת שהכל שלו הוא, למעלה מתפיסת האדם, לכן אפילו הידיעה הוא מלא רצון, והידיעה והבחירה הכל אחד. כי כל הנהגת השי"ת הוא למעלה מתפיסת האדם, כדכתיב (ישעיה נה) כי לא מחשבותי מחשבותיכם. וכדאיתא בהרמב"ם ז"ל (בהלכות תשובה פ"ה ה"ה), וכדאיתא בתיקונים (הקדמה ב) לית מחשבה תפיסא ביה כלל^צעניין זה נתבאר באריכות בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב מדף קכד ואילך ונביא כאן מעט מדבריו, והמשכיל יעיין שם ויוסף דעת: ואף גם החקירה היותר גדולה הישנה, במה שהעיר הרמב"ם ז"ל בספרו היד בהלכות תשובה (פרק ה' הלכה ה') בענין ידיעת הש"י ובחירת האדם האיך מתאחדים, אם ידע שזה יהיה צדיק אי אפשר שלא יהיה צדיק, והאיך יהיה שכר לצדיקים ועונש לרשעים, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע, הרי לא ידע הדבר על בוריו וכו'. אכן כל התירוצים אינם מספיקים, שסוף כל סוף אם ביד האדם לבחור בטוב, הרי בידו לשנות ידיעת הבורא, ואם אין בידו לשנות ידיעת הבורא הרי אין בידו לבחור, וכבר הרבו לדבר בזה החוקרים הראשונים ומקובלים האחרונים. וכפי שנתבאר לעיל שידיעת האדם היא דעה נבראת ושכלנו הוא שכל נברא, וזה רק מה שחלק לנו השי"ת שנבין שהסדר שנסדר הוא סדר קבוע, כמו בידיעת האדם, אם יודע שכן מוכרח להיות וכשישתנה ממה שהוא מסודר אצלו נקרא שנוי שנשתנה הסדר שהיה מסודר אצלו מכבר. אבל הש"י גם העבר הוא ג"כ בידו ואין לפניו דבר נמנע, שהחילוק בין עבר והוה ועתיד הוא רק מצד הנבראים שחלק לנו ונתן בלבנו דעה כזאת, שמצדנו יש חילוק בין עבר לעתיד, ואמנם יכול ג"כ לשנות דעתנו ולתת בלבנו בינה יתירה, שנבין שגם העבר יכול להשתנות, וכל זה מסר הש"י לבחירת האדם, שאם יבחר בטוב יראה שמעיקרא ומתחלה היה רצון הש"י לזה ולהיטיב לו וכן בהיפך. ועיין עוד בהמשך הדברים, ועיין מי השלוח ח"א תהילים (צב:) ד"ה מזמור שיר.. ולכן מצד השי"ת הכל חדש הוא. וזהו שאנו מתפללין (ברכות השחר) שתרגילנו בתורתך, היינו כשהאדם מורגל נעשה אצלו ישן, אבל הד"ת מהשי"ת לעולם הם חדשים, וזהו שתרגילנו בתורתך, שאף שנהיה מורגלים יהיה אצלנו תמיד כמו חדש. כמו כן אנו רואים בלחם הפנים שאינו מתיישן לעולם, כדכתיב (שמואל א' כא) לחם חם ביום הלקחו, ולמה עביד קוב"ה ניסא למגנא, וכי לא היו יכולים לאכול לחם הפנים אף שלא היה חם, אך כיון שהיה לפני השי"ת תמיד לא נתיישן והיה חם כרגע הראשון^צאמבואר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת חיי שרה ד"ה בזה"ק: כי כל דבר כשהוא חדש הוא מתקיים, כי עוד שורה עליו אהבת הנותן, אכן כאשר תדמה הבריאה שכבר הטובה היא בידה, אז יוציא השי"ת מעט מעט אהבתו כפי תפיסת הבריאה מדה במדה, ולכן יתחיל להתקלקל אחר שיתיישן כל דבר, ולכן כל הוה נפסד וכו'. אכן הלחם הפנים שהיה מונח לפני ה' והיה יונק מן המקור, לכן לא נתיישן כלל. עיין לעיל פ' לך אות א ד"ה וזה הוא הענין, פ' וירא אות א, לקמן פרשה זו אות מד, פ' ויחי אות ב ד"ה וזהו, בית יעקב שמות פרשת תשא אות סד ד"ה והנה, פ' פקודי אות יא ד"ה שאני, נאות דשא פ' לך ד"ה ומלכי, סוד ישרים ערב יום כפור אות לח, שמיני עצרת אות לג.. וזה דאיתא במדרש (קהלת א) תחת השמש אין חדש אבל למעלה מהשמש יש חדש, היינו בעתיקא, שהיה שם הרצון תמיד חדש. אך כל זמן שהרשעים בעולם אינו נפתח אור זה, אך לעתיד כתיב (זכריה ח) עוד ישבו זקנים וזקנות, היינו אף שהם זקנים וחיים שלהם בצמצום, מכל מקום לא די שיהיו מלא רצון ושמחה, רק אפילו כשיגעו במתים יחיו המתים, כדדייקו בש"ס (פסחים סח.) מפסוק ואיש משענתו בידו, ששם יפתח מאור עתיקא שהוא למעלה מהזמן ויהיה להם חיים בשפע, ואמר ליה ר' יוסי והתנן אין כל חדש תחת השמש, ובאמת מקרא מלא הוא ואינו מִשְנָה ולמה אומר והתנן, אך כי זה הוא מסטרא דמשנה כדאיתא בתיקונים (הקדמה יד:) וזוה"ק (תצא רפא.) שמשנה הוא מסטרא דמט"ט, ומט"ט נקרא בזוה"ק (שלח קע:) עילמא דמחדש עולימוי תדיר. הענין בזה, כי כל דבר שהוא הסיבה הראשונה ורואה שהשי"ת מסבב סיבה זו אז הוא קרוב להמאציל, כי הוא הנאצל הראשון, אז הוא תמיד חדש, ורק כשנתפס בתפיסת האדם, היינו שהוא סבה השניה, אז הוא הכרח ואינו רצון, שכבר הוא מחויב מצד סבה הראשונה. שסבה הראשונה הוא רצון פשוט והשניה היא מחוייבת כדאיתא בעץ החיים ואז הוא נתיישן, רק שמחדש עולימוהי תדיר, וזה הוא משנה, ולכן לא נאמר והא כתיב רק והתנן אין כל חדש. א"ל ר' יהודה כל זמן שהרשעים בעולם וכו', היינו שהחשיב לו שבתפיסת האדם אין חדש, מפני שהאדם אין לו קנין, וכשיש להאדם ידיעה וקנין אין לו בחירה ורצון, אבל למעלה מהשמש שהוא קרוב להמאציל אין דבר מתיישן, וזה יהיה לעתיד כדכתיב (זכריה ח) ואיש משענתו בידו ועתידין להחיות מתים כדאיתא בש"ס (פסחים סח.):

ל״הויעתר יצחק לה' לנכח אשתו. איתא בש"ס (סוכה יד.) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפך דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. והענין שלא כתיב לשון עתירה רק ביצחק, דאיתא בזוה"ק (חיי קלב:) אשיחה ואהמה וישמע קולי (תהילים נ״ה:י״ח), במנחה דהוא שעתא דדינא קשיא בעי המייה ובגין כך ואהמה. ותפלת המנחה, איתא בש"ס (ברכות כו.) יצחק תקן תפלת המנחה. והנה בתפלת אברהם ויעקב היינו שחרית וערבית יש קריאת שמע קודם התפלה, ובתפלת יצחק היינו מנחה, תפלה לבד. הענין בזה, כי תפלת יצחק היתה ביום לפנות ערב, ולכן התפלה מתאחדת עם תפלת אברהם אבינו, שכבר היה בהתפלה קריאת שמע, וכדאיתא בפרי עץ חיים (שער הק"ש אות יז). וזהו דאיתא בתרגום יונתן על פסוק ויעתר, ואזל יצחק לטוור פלחנא דכפתיה אבוי. והיינו, כי כל מה שישראל סובלים בשביל כבוד שמים הוא קיים לעולמי עד, הן הפעולה הן הבהירות, ואחר שכבר סבל בשביל הכבוד שמים, אחר כן יכול זאת בקל להתעורר, כי בתחלה צריכין לסבול יותר, אבל כיון שהיה בו הבהירות בקל יכול להתעורר. וכמו שאנו רואין שתקנו חז"ל לומר בתפלת תענית מי שענה (תענית טו.). ולכן בתפלת שחרית צריכים מקודם לומר שמע ישראל, לקבל עליו עול מלכות שמים, ועי"ז תהיה התפלה מבוררת, ולא תהיה ח"ו התפלה כחוצפא כלפי שמיא. אבל בתפלת מנחה די בהתעוררות מעט^צבוזה לשון קדשו של האר"י ז"ל בפרי עץ חיים שם (שער הק"ש אות יז): אמנם סוד תפלת המנחה וכו' והעניין הוא, כי הלא בשחרית כבר אמרנו ק"ש והמשכנו מוחין עלאין. ואע"פ שאחר התפילה הם מסתלקים, עכ"ז כבר אמרנו כי מדת היום הוא חסד וכו'. ואין החיצוני שולטים כ"כ בו, כי החסד גובר, לכן בבא תפלת מנחה, אין צריך ק"ש לעשות יחוד העליון, כי מעצמן הם חוזרין המוחין ומספיק בזה. אבל על כל זה צריכים התעוררות והוא לומר תפלת המנחה. ועיין שער הכוונות ענין ק"ש דרוש ג ומבואר בפרי עץ חיים שער מנחה ומעריב פ"א., הן אמת שמעט התעוררות צריך להיות, כי אין השי"ת נותן בחנם, אבל אין צריך כל כך כמו בההתחלה. וכן כל מקום שאחד מישראל סובל בשביל כבוד שמים, אח"כ בקל יכול מי שיבוא לזה המקום לעורר הבהירות, כדכתיב (וירא כב) ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה, היינו שמי שיבוא להמקום הזה יעורר להאור של אברהם אבינו, יען כי הקדושה עומדת תמיד במקום הזה^צגכעין זה מבואר בסוד ישרים ראש השנה אות עט: היינו שקבע אברהם אבינו ע"ה אהבת המסירת נפש מהעקידה בלבות ישראל, שבמעט עבודה יתעורר נגדם זאת העבודה תדיר, אף בכל ההסתרות שיעברו עליהם. וזהו, בהר ה' יראה וכו'. כך קבע אאע"ה בלבות ישראל, אשר מי שיהיה פונה את עצמו מעט להשי"ת, אזי יהיה תמיד נגד עיניו זאת האהבה, לבלתי ישכחו אותה אף בכל הטרדות שיעמדו תמיד נגד עיני ישראל. וזהו, בהר ה' יראה.. וכמו כן כתיב (חגי ב׳:ה׳) ורוחי עומדת בתוככם, שיש נקודת אור השי"ת בלב ישראל, וע"י מעשה המצות תתעורר הנקודה הזאת. וכן אצל אאע"ה שאמר מחוט ועד שרוך נעל (לך יד) איתא על זה במדרש רבה (לך מג) חייך שאני נותן לבניך מצות ציצית וכו' ומצות חליצה, והיינו שעל ידי מעשה המצות ציצית וחליצה נתעורר הקדושה שהיתה לאברהם אבינו אז, אבל צריכים לפעולה מעשית, כי בחנם אין השי"ת נותן, רק כשאדם סובל יגיעה וטרחא כדכתיב (משפטים כג) ולא יראו פני ריקם, רק ע"י מעשה מעורר קדושה מההתחלה. ולכן כשאומרים בשחרית שמע ישראל, אח"כ ע"י מעשה קטנה יוכל להתעורר, אבל כשלא אמר בשחרית שמע ישראל אין להמעשה אח"כ שום כח ואור. וכן כל מעשה המצות מעוררים לקדושת אבות, כדאיתא בש"ס (מנחות נג.) אמר הקב"ה איני מחזיק טובה אלא לאברהם יצחק ויעקב שהודיענו תחלה בעולם שנאמר (תהילים ט״ז:ג׳) לקדושים אשר בארץ המה:

ל״ווזה היה חלקו של יצחק, שהלביש האור בהמעשה, והלביש התפלה בלבוש הזריעה ופעולות עוה"ז, כי בהם יש כח לפעול יותר מן האדם, כמו שמצינו בש"ס (תענית טז.) באנשי נינוה שהכניסו הצעקה לתוך נפש הבהמה, והיינו שהצעקה של הבהמה מבוררת יותר משל האדם, כי האדם אינו מבורר בצעקתו, אבל הבהמות אינם יודעים מאומה רק כמו שהשי"ת ברא אותם, לכן צעקתם הוא מעומק לבם, ולזה פועלת צעקתם מאד^צדכי האדם, אף שהוא תכלית המכוון מכל הבריאה, אכן לפעמים יוכל להמצא בו חסרון שיסגרו שערי רחמים בעדו וצעקתו לא תעלה למרום, כענין דאיתא בש"ס (קידושין פב:) מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל וכו' והם מתפרנסים שלא בצער אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, שנאמר, עונותיכם הטו. אבל מין הבהמה, אם תצעק אזי יענוה מן השמים, כמבואר לקמן פ' ויגש אות כג ד"ה כו.. וכמו האור כשמכניסין אותו בתוך העוה"ז פועל יותר מתפילת האדם, כמו זריעה שפועל יותר מתפלת האדם, כי ע"י תפלה לבד בלא זריעה לא יצמח. וזה היה חלקו של יצחק, שהלביש אור לתוך המעשה כמו זריעה, דכתיב, ויזרע יצחק, כי מגרעין הנזרע עולה צעקה גדולה שרוצה להתכלל בהאור שהכוכב מאיר עליו, כדאיתא בבראשית רבה (פ"י) אין לך עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה בו ואומר לו גדל. ולכן כתיב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, היינו שעשו טען שהוא גם כן מלביש האור בהפעולה, אמנם בעשו היה בשקר יסודו, כי ביצחק שנעקד על גבי המזבח והיה לו אור גדול, ולכן גם המעשה שאחר כך יש לו כח גדול, אבל עשו כיון שההתחלה שלו היה מן המעשה היה נקרא חוצפא כלפי שמיא. כי מי שאמר מתחלה שמע ישראל ומקבל עליו עול מלכות שמים, יכול אח"כ להתפלל, ולכן יצחק תפלתו מתאחדת עם תפלת אברהם אבינו, לכן בהמעשה מעורר זאת, אבל עשו נולד מסוספיתא דדהבא כדאיתא בזוה"ק (מצורע נו.) הוא מתחיל מהמעשה, ואינו אומר מתחלה שמע ישראל, ואינו מוסר נפשו לאחדות השי"ת, לכן תפלתו היא רק חוצפא כלפי שמיא^צהלקמן פרשה זו אות לז, פ' וישלח אות יד ד"ה וזה הוא.. אבל יצחק הוא מעורר תמיד העבודה מהעקידה, וזהו שפירש בתרגום יונתן לאתר דכפתיה אבוי:

ל״זויעתר יצחק לה' לנכח אשתו. איתא בש"ס (סוכה יד.) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפכין דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. והענין שיצחק בתפלתו הפך למדת רחמנות, ובאמת מדת יצחק הוא מדת הגבורה. אך כדאיתא בש"ס (שבת פט:) לעתיד לבוא יאמר הקב"ה לאברהם בניך חטאו וליעקב גם כן, ויאמרו ימחו על קדושת שמך, אמר לו ליצחק בניך חטאו, אמר יצחק פלגא עלי ופלגא עלך. ויפלא שלעתיד יאמר אברהם כן היפוך ממדתו מדת החסד. אך הענין הוא דאיתא בזוה"ק (הוספות יא:) דאברהם הוא קצרו לפי חסד (הושע י׳:י״ב) ויצחק מדתו מדת הזריעה ויזרע יצחק. היינו מדת אברהם הוא שמיד ישלם ה' שכר טוב להולכים בדרכיו וזה קצירה, אבל מדת יצחק הוא זריעה, היינו שבעוה"ז יהיה סבלנות לכל אחד ואחד, רק שלעתיד הצפין השי"ת שכר הטוב לעוה"ב, ובודאי יהיה אז ברוב טובה ויתר עוז, ולכן לעתיד כשיהיה עת הגמול לא יוכל אברהם לדבר טוב עבור ישראל, כי לפי מדתו כבר קבלו שכר בעוה"ז, אבל למדת יצחק עתה הוא עת הגמול ולכן אמר פלגא עלי ופלגא עלך, וזהו דאיתא בזוה"ק (שלח קעג:) על פסוק, אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי (ישעיהו מ״ג:ו׳) בך יהבית כל אגר טב לבני, היינו שמדת יצחק הוא צפון^צוכמו שנתבאר לעיל פרשה זו אות יא, יג., לכן אומר לצפון שעתה הוא העת שתתן את הזרע. לתימן, היינו מדת אברהם, אל תכלאי, היינו אל תכבוש דבורך בבית הכלא. ולכן ויעתר יצחק, כי לפי מדת יצחק לא היה יכול להוליד כמו שנתבאר לעיל (ענין ג) רק ממדת אברהם, כדכתיב, אברהם הוליד את יצחק, ומצד אברהם יכול להפך למדת רחמנות, אכן יצחק הוא המעורר להפוך למדת רחמנות, וזה דאיתא בזוה"ק (פקודי רנז.) בהיכלא שתיתאה שהוא היכל רצון ואלין אינון עירין דקיימין לגו בגו דהיכלא דקיימן בעיר כד"א עיר וקדיש וכו' האי היכלא אתכליל ביצחק וכלא בהיכלא דאברהם. והענין שיצחק הוא המעיר ומעורר חסד דאברהם:

ל״חויעתר יצחק לה' לנכח אשתו. איתא בזוה"ק (תולדות קלז.) דצלי צלותיה וחתר חתירה לעילא לגבי מזלא על בנין. הנה הענין בזה, כי ביצחק היה צריך להתעורר למעלה מכח תפלה במקום שאין שום קטרוג מגיע, כי בלידת יעקב אבינו נתעורר הקטרוג שהיה בהתחלת בריאת האדם כמבואר שם, כי מאחר שרצה השי"ת לברוא את האדם התעורר קטרוג, יען כי האדם נברא שיוכל כל הבריאה להתעלות על ידו למעלה בכח עבודתו. וכן אם חלילה יקלקל האדם יפגמו בזה כל הברואים, ולכן לא רצו הברואים לכנוס לאחריות ספק סכנה, ולכן היה אז קטרוג מה אנוש כי תזכרנו^צזמבואר במי השלוח ח"ב פרשת בראשית ד"ה ויאמר אלהים [ב]: ויאמר אלהים נעשה אדם. נמלך בכל הברואים כי כל הברואים נפרדים ואינם נכללים זה בזה, ולכן אין בהם שכר ועונש כי אין להם כח בחירה, אבל האדם חותם הבריאה, לו ניתן כח כל הברואים להתהפך פעם לכח זה ופעם לזה לכן נמצא בו עונש וגמול, ולזה היה מהצורך לשאל בדעת כל הברואים, כי מזה נכנסו לספק פן יפסידו ע"י מעשי האדם, ולכן הטובים הסכימו לבריאת האדם והרעים אמרו מה אנוש.. וכן בלידת יעקב, כי נמסר לו הנהגת העולם להתנהג על פי מעשיו ומעשי בניו. וכמו כן בכל הקנינים שהאדם קונה שלימותו בהם, מתחלה אין האדם רוצה ליכנס בההסתר ולהוליד ברואים, כי נכנס לאחריות סכנה ואין דעתו נוחה מזה. אכן כשמראה לו השי"ת שגם שמים לא זכו בעיניו, א"כ אפילו אם אינו נכנס לספק אינו מבורר, א"כ נוח לו ליכנס בספק פן ירויח עי"ז, וכשהאדם נכנס להספק נקרא קנין כסף. ולזה איתא בש"ס (קדושין ב.) האשה נקנית בכסף, כי בעת שהאדם מכניס עצמו להספק אז סובל מזה, כי בלי סבלנות לא יוציא אור מתוך החשך, רק צריך להיות באגר שלים שיסבול. וזהו שמתרגם על פסוק קדוש קדוש קדוש ה' צבאות (ישעיהו ו׳:ג׳) קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתיה, היינו על ידי שהשי"ת מראה לו ענינים גבוהים מתפיסת האדם, ואפילו הם לא זכו בעיני השי"ת והם בספק, לזה נתרצה האדם לסבול באגר שלים וליכנס לאחריות סכנה. ולכן אחר כן משפיע לו השי"ת מעין עמלו בעוה"ז. וזהו דכתיב (קהלת ג׳:ט׳) מה יתרון העושה באשר הוא עמל, ואמר אאמו"ר זללה"ה (מי השלוח ח"ב קהלת [ג] ד"ה מה) היינו אחר שהכל הוא מהשי"ת, וגם עבודת האדם יראה לעתיד שהוא מהשי"ת ומה יתרון לעושה, אכן זה הוא יתרונו, שבאותו ענין עצמו שסבל בו בזה יושע, ויראה לו השי"ת כי ע"י בירורו וסבלנותו זכה להאור מעין עבודתו^צחלעיל פרשה זו אות יג ובהערה פא שם.. וכדאיתא בזוה"ק (לך פג.) אי לא נחתי ישראל למצרים ולא יצטרפון תמן לא הוו עמא יחידא דיליה, וזהו, קדיש על ארעא עובד גבורתיה, כי השי"ת מראה לו הישועה מן הארץ שעבד בה, כי ארץ רומז לכל עניני עבודת עוה"ז, והיינו שאף שלא נשלם עדיין האדם לראות שגם העבודה היה מהשי"ת, ולא בא עדיין אל תכלית העבודה, על כל זה לא נקרא עוסק שלא לשמה, כי שלא לשמה לא נקרא רק בלב עקוב כדאיתא בש"ס (ברכות יז.) ובתוספות שם ד"ה העושה^צטוזה לשון התוספות שם (ברכות יז. ד"ה העושה): העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. וא"ת האמר רב יהודה אמר רב פרק מקום שנהגו (נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וי"ל דהכא מיירי שאינו לומד אלא לקנתר חביריו והתם מיירי שלומד ע"מ שיכבדוהו.. וזה נקרא קנין שטר שהאשה נקנית בו, כי בעת שהשי"ת מושיע לו מחמת עמלו אז אין האדם צריך עוד לסבול, ולכן איתא בש"ס (קידושין ט.) שאף שאין בו שוה פרוטה מקודשת, כי כיון שהאדם בירר עצמו אזי אין צריך עוד לבירורים. וזהו דאיתא בספרי בהעלותך (פרק יא) על פסוק זכרנו את הדגה וכו' חנם ובזוה"ק (בהר קח.) על פסוק הנ"ל חנם מן המצות. היינו שישראל ביררו עצמם במצרים ולא היו צריכים לסבול עוד מן המצות, ואח"כ כשהשי"ת מראה להאדם שגם כל הצמצומים והעבודות היה מהשי"ת, זה נקרא קנין ביאה שהאשה נקנית בו, והוא גמר הקנין, וזה קדיש לעלם ולעלמי עלמיא, שאח"כ נקבע בלב האדם קנין התורה בקביעות לעולמי עד^קבית יעקב הכולל פרשת תולדות ד"ה ויעתר [ב].:

ל״טויעתר יצחק לה' לנכח אשתו. איתא בש"ס (סוכה יד.) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר, מה עתר מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפך ממדת אכזריות למדת רחמנות. והנה עתר זה מהפך את התבואה ע"י הקשין, כי כל התבואה נהפכת ע"י הקשין כדאיתא (שם), והיינו ע"י הפסולת, וכמו כן, מה שהאדם פועל בתפלתו שישפיע לו השי"ת איזה טובה בעולם הזה, הוא גם כן מחמת שבעוה"ז גם כן אינו מבורר, לכן ירצה האדם בזו הטובה להכניס עצמו לספיקות כדי להרויח בזה, אבל אם היה האדם מבורר בתכלית השלימות לא ירצה ליכנס בספיקות פן יאבד עי"ז (ועיין לעיל ענין יט). וראינו ברבקה שנאמר (תולדות כו) אחותי היא. וענין אחותי היא, היינו שהשי"ת מעיד עליה שהיא מבוררת מאד, כי מחמת שהיתה תחת האומות בפדן ארם היה צריך להעיד עליה שהיא מבוררת, וכמו שנתבאר הענין בפרשת חיי (אות כא, כז, כח), וכן אברהם בקש זאת טרם כניסתו למצרים וכמבואר שם^קאעיין לעיל פרשת לך אות כו כל העניין שם.. ולכן מצדה היתה עקרה, כיון שהיתה מבוררת לא רצתה ליכנס בספיקות ולהוליד תולדות עד שהפכה מדת הקב"ה למדת רחמנות. היינו כי מצד האדם לא ירצה להכניס דבר ברור בספיקות לפי שאינו יודע אם ירויח, אבל מצד השי"ת שיודע כי בטח יצליח מכניס את האדם לספיקות. כי ענין הולדה הוא דבר המתקיים לעד, והוא כי משני הפכיים יתברר רצון השי"ת, שהשי"ת מזווג זווגין בעלמא חד תקיף וחד רפיא. היינו, כי האיש והאשה מתנגדים זה לזה, וההולדה הוא בירור שלא ראי זה כראי זה, הצד השוה ששניהם רוצים בכבוד שמים. ולכן אח"כ כאשר ראתה כי גם הולדתה לא תהיה בתכלית השלימות והבירור, אמרה למה זה אנכי, עד שהשיב לה השי"ת כי זה יהיה הבירור, כי הרב יעבוד צעיר, שלא יהיה עוד מעורב טוב ברע יחד רק יתחלק, והטוב יהיה מבורר^קבבית יעקב הכולל פרשת תולדות ד"ה ויעתר [א]. ומבואר העניין בפרי צדיק פרשת ויחי אות ב: וכמו ששמענו בשם הרה"ק מפרשיסחא זצ"ל ע"פ ותלך לדרוש את ה', שפירש"י מה תהא בסופה. דהינו שרבקה חשבה שהוא עובר אחד שיש בו שינוי עתים ורצונות פעמים לטוב ופעמים להפך, כי כשעוברת על בתי מדרשות מפרכס לצאת וכמו כן בהפך. ועל זה דרשה את ה' לידע אם עכ"פ יתברר בסוף לטוב, יהיה הכל טוב. (עיין לקמן ענין כב):

מ׳ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו. איתא בש"ס (סוכה יד.) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר מה עתר מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפך מדת הקב"ה למדת רחמנות. והעתר אין מהפך את התבואה אלא כשהוא בקשין, כי על התבואה שורה שם הוי"ה ועל הקשין שורה שם אהי"ה, שהקשין הוא יד לפרי, שרוצה השי"ת להשפיע, וזהו שם אהי"ה, כדאיתא בזוה"ק (אחרי סה:) אנא זמין לאולדא^קגמבואר העניין בבית יעקב ויקרא פרשת אמור אות נג: כי שכל זמן שלא נפרד הפרי מהקליפה, אזי גם בהקליפה יש מעט טובה, שבהפרי יש מוצא פי ה' המחיה את האדם, וזה הוא השם הוי"ה ב"ה, המהוה הכל. ובהקליפה, אחר שקדמה לפרי ולא נגמרה עוד שתוכל להתכלל בנפש האדם, על זה שורה שם אהי"ה, וכדאיתא בזוה"ק (אחרי סה:) אנא זמין לאמשכא ולאולדא וכו'. כי בדבר שאינו נגמר עוד יש יותר כח, כי זה הוא עוד ביד השי"ת שרצונו להבשיל אותה לכללה בצורת אדם. וכן מבואר בספר הזמנים - הגדה של פסח עניין חרוסת: והוא כמו התבן להדגן. שעל התבן שורה שם אהי"ה, שממשיך השפעה מרובה והגנה, אכן לא נגמרה עדיין לצאת לפועל וכו', ועדיין הוא חתום ולא נראה בו כחו רק שיכול לקבל ולהתרבות וכו'. ועל הדגן שורה שם הוי"ה, שהוא הארה מפורשת וכח מפורש, שבכל דבר שיש בו טעם שורה שם זה. ועיין עוד בסוד ישרים סוכות אות פז, לעיל פ' בראשית אות לה.. ובאמת הלא איתא בש"ס (ר"ה יז:) הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בר"ה ופסקו להם גשמים מועטין לסוף חזרו בהן, להוסיף עליהם אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא הקב"ה מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להם. הרי שאין יכול ח"ו רצון השי"ת להשתנות, ובכאן אנו רואים שע"י תפלת יצחק הפך מדת הקב"ה למדת רחמנות, א"כ דומה שנשתנה חס ושלום הרצון. אך באמת זה היה רצונו יתברך, שעל ידי תפלת הצדיקים ישפיע להם שפע רב, כי השי"ת הוא חי וקיים לעולמי עד, אין שייך אצלו השתנות כלל, כיון שגם העבר הוא בידו. וזהו אנא זמין לאולדא, כי השי"ת מזומן להשפיע מההתחלה על ידי תפלת הצדיקים שמתפללין עתה, כי גם העבר הוא ביד השי"ת^קדעיין הסבר בעניין בסוד ישרים סוכות אות עה.:

מ״אויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי. מלת זה היינו מפורש לעין האדם, ומלת הוא מורה על נסתר מתפיסת האדם. היינו, קודם בריאת עולם לא היה מפורש עבודת השי"ת לפועל, ואחר בריאת עולם יצא מפורש שחפץ השי"ת בעבודה בפועל, והיינו זה שהוא מפורש לעין האדם. וזה שאמרה רבקה למה זה, היינו שמתחלה היה לה רצון להוליד בנים שיתגלה ויתפרש שרשה כמו שאמר אאמו"ר זללה"ה (מי השלוח ח"א עדיות (ד.) ד"ה במשנה, ח"ב ויחי ד"ה ויחי) שבנים הם תעלומות לב אבותם^קהכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת ויחי ד"ה ויחי: כי תעלומות לב האדם נתראה ביוצאי חלציו שעל ידם נתגלה מחשבותיו. וכן מבואר בח"א עדויות (ד.) ד"ה במשנה, והובא גם בדובר צדק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע דף צד: וז"ל: וכן שמעתי דהבנים נקראים תעלומות לב, כי גלוי שורש הנפש דאב הוא דרך הלב. וכן הוא בפרי צדיק פרשת בא אות ב ד"ה והנה, תקנת השבים דף כח., וע"י בנים יתגדל ויתקדש שמיה רבה, אבל מעתה שהרגישה שתוליד רע גם כן, אם כן מה נפקא מינה, והלא כמה שיהיה יעקב עומד ומראה שיש השי"ת בעולם, היה עשו עומד נגדו ויכחיש. כי בעוה"ז העמיד השי"ת בד בבד חלבנה ולבונה, כמה שיש חלבנה כמו כן יש לבונה. ולכן טענה למה זה אנכי, כי כן העמיד השי"ת שמתחלה נותן להאדם חשק ואח"כ מסתיר מהאדם את המכוון, כמו שהיה בבריאת עולם, דאיתא בש"ס (ר"ה יא.) לדעתן נבראו לצביונן נבראו כל הברואים. ובאמת הלא איתא בש"ס (עירובין יג:) נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, אלא שבעת בריאת העולם האיר השי"ת בוקר דאברהם, כדאיתא בזוה"ק (יתרו עט.) בהבראם באברהם, וניתן תקיפות להברואים שירצו ליבראות, ואח"כ כשחטא האדם, על זה איתא נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא^קועיין לעיל פרשה זו אות ד ובהערות שם אות לד.. וכן בכאן שמתחלה נתן לו השי"ת חשק להתפלל על בנים, ואחר כן שהרגישה שתוליד את עשו שהוא יכחיש את יעקב אמרה למה זה אנכי:

מ״בולכן אמרה אנכי ולא אני. והענין בזה, כי בעוה"ז הוא אילנא דספיקא מעורב טוב ברע, ובאמת אין דבר רע יורד מן השמים, רק כל דבר הרשות היינו כל פעולות האדם של עוה"ז כגון אכילה וכל הנאת הגוף הם אילנא דספיקא שנצרך לבירורים, היינו אם האדם הולך אח"כ בכח הזה לעבודת השי"ת, נמצא שהכח הזה מסייע לעבודת השי"ת, אבל אם חלילה עושה בכח הזה היפוך מרצונו יתברך, נמצא שהאכילה הזו היא רע גמור^קזכמבואר לעיל פרשת וירא אות לז ד"ה ולכן אמרה: ועיקר ביאת הנשמה לעוה"ז הוא לברר זאת הקליפה ולהעלותה עד רום המעלות. והביאור בזה הוא, כי קליפת נוגה מרמזת לכל דברי הרשות, והאמנם כי המה היתר גמור, בכל זאת צריך בירור, וכמו שאמרו ז"ל קדש עצמך במותר לך. ודרך משל האכילה שהאדם אוכל, אם כי היא היתר, בכל זאת הדבר שקול, כי אם יאכל האדם בקדושה ועל טוב הכונה, וילך בכח האכילה ההיא לעבוד את ה' ולעסוק בתורה, אז תתברר אכילתו שהיא כלו טוב ולמצוה ממש תחשב. אבל אם לא יעשה כמו שאמרנו, אז תתברר אכילתו להיות כלו מההיפך. וכן בכל דבר שבעולם יוכל לברר ולהעלות הכל ולקרב כל הדברים להשי"ת, והבירור הוא בזה שהוא יעשה הטוב אחר קבלתו הכח מדברי הרשות להעלותם לקדושה. ועיין עוד בתפארת יוסף מסכת יומא (עג:) ד"ה יום הכפורים: אמר אאמו"ר הרהגה"ק זללה"ה, כי כן הציב השי"ת שיראה האדם לחבר כל הבריאה להשי"ת. היינו שיקבל כל הנאת עוה"ז ויברר את עצמו בכח עבודתו, שבזה הכח יוכל לעבוד את השי"ת, ובזה יברר את כל הבריאה, כי כן הציב השי"ת דבר מצוה ודבר הרשות. בדבר מצוה, שם רואה האדם מפורש רצון השי"ת, אבל בדבר הרשות היינו אכילה ושתיה שם נסתר מהאדם ואינו רואה מפורש רצון השי"ת. ובאמת מצד השי"ת גם שם הוא מלא אור ולית אתר פנוי מניה, אלא שמצד האדם נסתר שם רצונו ית'. וכשהאדם מגביר עצמו בכח עבודתו ונוטל מכל הנאת עוה"ז סיוע לעבודת השי"ת, רואה מפורש שכל הבריאה הוא חיבור להשי"ת והכל מלא אור. ועיין עוד שם פ' כי תצא ד"ה כי תצא בסופו, מס' תענית (יא.) ד"ה אמר, לקמן פ' מקץ אות יד.. וזהו שטענה רבקה למה זה אנכי, כי אני מרמז על דבר שלמעלה מתפיסת האדם, היינו קודם בריאת עולם, עלמין דאיתחרבו, כי אני הוא אותיות אין, היינו הנהגה מוסתרת ששם אין עבודה בפועל. ואנכי איתא בכתבי האריז"ל שרומז על עולם התיקון, שיש מקום לעבודת האדם, שהצפוי והקווי של האדם פועל אצל השי"ת^קחכי החילוק בין אני לאנכי, אני, הוא בעת שהשי"ת מבטל את האדם ומסתיר אותו, היינו שמראה כחו ית', שאדם אין לו זה הכח, כש"כ (דברים ל״ב:ל״ט) ראו עתה כי אני אני הוא. כי אני הוא הצמצום והיחוד של השי"ת בעצמו. ומורה שאין לאדם שום תפיסה בו ית'. ועם כ' הדמיון מורה על המדה אני והו, וזה מה שאיתא בגמרא (שבת פט.) היה לך לעזרינו. וזה ה' אלהיך כדאיתא במדרש (רבה יתרו כט) ובמכילתא (משפטים פ' כ) אלוה לכל באי עולם ואלהיך ביותר. היינו מה שהשי"ת משפיל עצמו לתוך הבריאה ומראה השייכות שיש לכל דבר אצלו ית'. והכ' מורה, שעד היכן שאתה פונה עצמך לי, כמו כן אני שורה בך, שיש לך תפיסה בי וכו'. בית יעקב שמות פרשת יתרו אות צ עיי"ש.. וזהו הולדת בנים, כי באדם נמצא מחשבות בדעתו, וכל זמן שהדבר במחשבתו אז אינו מבורר עדיין כי אז יכול להשתנות, ובעת שיצא לפועל מעשה אז אינו משתנה, ומכל שכן כשיולד ממנו נפש אשר נפרד ממנו אז נתברר האדם ביותר, ומתחלה קודם שנתעברה רבקה אז היה אני, היינו שלא נתבררה ונתפרש תעלומות לבה, ואחר כן כשנתעברה היה אנכי, היינו כי ע"י הברואים נתגדל כבוד שמים, כדאיתא במדרש תהלים (מזמור קד) ובתנחומא (פ' חיי ג) גדול היית עד שלא בראת עולמך ומשבראת עולמך נתגדלת ביותר, והיינו שמהתפשטות הבריאה יש כבוד שמים ביותר לעין האדם, כי באמת השי"ת ברא הכל לכבודו כדכתיב (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו' ואנו רואין שיש דברים בעולם אשר נסתר לעין האדם הכבוד שמים היוצא מזה, כגון הדומם, שנדמה לעין האדם שעולם כמנהגו נוהג, ובעת אשר אין נגלה לעין האדם מפורש הכבוד שמים אז הוא בחינת אני, ואח"כ שהדומם מצמיח, והאדם רואה הכבוד שמים שגם שם שורה השי"ת, אז הוא בחינת אנכי, וכמו כן בעת בריאת עולם היה חושך עלמין דאתחרבו שלא היה בהם הכבוד שמים מפורש, וכאשר האיר השי"ת האור נתבטלו והתחיל עולם התיקון, שהאדם יראה מפורש מכל דבר כבוד שמים. וזה שאמרה רבקה למה זה אנכי, מה הועילו לי כל התפלות והבירורים שהתפללתי על תולדות, הרי גם אני אוליד אחד צדיק ואחד רשע ולא אתברר מאומה, הלא אני התפללתי שיסתעף כחי ויתרבה כדי שאגיע לידי בירור שרשי שהוא טוב, וע"י תולדותי יתגלה עומק לבי, כי זה מורה הולדת בנים שמגלים תעלומות לב אבותם, כי בנים הם בירורים על אבותיהם, וכיון שאוליד יעקב ועשו לא יהיה שום בירור, ואילנא דטוב ורע יצא לפועל^קטלקמן פרשת ויצא אות מ.. וכן יעקב יוליד גם כן אחד צדיק ואחד רשע, ואם עדיין אין אני מבוררת למה רציתי באנכי, היינו בצמיחה והתרבות, הלא היה יותר טוב לי שיהיה בחינת אני, היינו הנהגת השי"ת בהעלם, ואז היה הרע רק באילנא דספיקא, ולא בפועל שנפרד לגמרי מהטוב:

מ״גוהשיב לה השי"ת שני גוים בבטנך היינו כדכתיב (משלי ט״ז:ד׳) כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה. היינו שבעולם התיקון מדד הש"י האור והחשך במדה אחת, וזה דאיתא בזוה"ק (בראשית טז.) בוצינא דקרדינותא, וע"י החשך יהיה האור יותר גדול. וזהו שני גוים בבטנך, היינו שמהרע יהיה גם כן כבוד שמים, שע"י שהרע מכחיש הכבוד שמים יהיה לישראל יותר חשק לעבוד השי"ת. ושני לאומים ממעיך יפרדו, היינו שעד עתה היו משתמשין בבת אחת וכמו החשך והאור קודם ההבדלה, ומהיום יפרדו הרע לבד והטוב בפני עצמו^קיכעין זה מפרש בקומץ המנחה למרן רבי צדוק הכהן זי"ע ח"ב אות סא ונביא כאן מקצת מדבריו: יעקב הוא הריגת היצר, והוא כולו טוב ולב חכם לימינו. ועשו כולו רע, לב וגו' לשמאלו היינו שאין לו יצר טוב כלל וכו'. וכן יעקב סוף הטוב ועומק הטוב, ועשו סוף ותכלית הרע, ושניהם במקום אחד בלב מדרגת יצחק (כמו שכתב יומא עב: דיראה בלב). עשו בכור ללידה, שהיא היציאה לפועל, כברייתו של עולם ברישא חשוכא וכו'. ועוה"ז של עשו שהחושך גובר בו והוא קודם וכו'. ולכך כל עניני יעקב ועשו מתחלת היצירה, שאינם באים מצד הבחירה בעוה"ז והיגיעה, רק עצם היצירה זה טוב וזה רע. ולכך ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי, בבטן עקב את אחיו, ולכך ויתרוצצו הבנים בקרבה, שעודם בקרבה היו מתרוצצים והפכים. וזה שאמר לה שני גויים בבטנך וגו', וממעיך וגו' וכדרז"ל. עכ"ל ועיין שם כל הדברים.. וזהו ממעיך יפרדו, שיעקב יהיה לגמרי לחיי עולם, ועשו לא יהיה רק לפי שעה, שכל הששת אלפים שנה הוא גם כן לפי שעה, ולעולם יתחזק הטוב, והרע יאבד לגמרי, ואז יהיה הכבוד שמים מהם, כדכתיב (משלי כ״ח:כ״ח) ובאבדם ירבו צדיקים. ולפי שעה נצרך גם הרע, כדכתיב ורב יעבוד צעיר, ואיתא במדרש (תולדות סג) אמר ר' הונא אם זכה יעבוד אם לא זכה יעבד, היינו כדכתיב יעבדוך עמים, שכל האומות מוסיפים כח עבודה בישראל, היינו שע"י הכשלון יצאו אח"כ דברי תורה יותר גבוהים, וע"י הרע יתברר הטוב יותר כדכתיב (שופטים ג׳:א׳) ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל, כי באם לא היה שום קטרוג ושום כח הרע, היה בישראל תקיפות גדול עד שלא היה נצרך לעבודה. ולזה הניח השי"ת קוצים לגדור את הכרם כדאיתא במדרש, ועי"ז נעשו ישראל מבוררים מאד, כמו שבורר אוכל מתוך פסולת, ומתוך החשך יוכר ויתברר האור מאד, ובין כך לא יופסד האור כלום. כמו שאנו רואין שהאדם נולד בקטנות הגוף ובקטנות השכל, וע"י האכילה נתגדל הגוף, ואם פונה לדברי תורה נתגדל השכל והנשמה גם כן ע"י האכילות, אף שהאכילה היא מקליפת נוגה מעורב טוב ברע וחשך באור, מכל מקום מהאכילה יתגדל הגוף והשכל, ובאם לא היה אוכל היה נשאר הגוף קטן. וכמו כן האור יוגדל מהחשך, כי העוה"ז הוא אילנא דספיקא וצריך לבירורים, וכל קבלת עולם הזה והשפעת עוה"ז צריך בירורים, וזה הוא המשכת הגלות שיתברר האור מתוך החשך^קיאבית יעקב הכולל פרשת תולדות ד"ה ותאמר אם כן., כדאיתא בזוה"ק (פקודי רנח.) לבתר גרמו חובין ושלטא ההיא ערלה וכו' היינו שיתערב טוב ברע. ושם מסיק, ומאן דידע ומדיד בשיעורא דקו המדה ארכא דמשיכו דירכין עד רגלין יכיל למנדע משיכא דגלותא דאתמשך (ועיי"ש כל הענין). אבל אחר הכשלון, היינו אחר כל הבירורים, אז יתברר מאד הטוב ויתגבר על הרע, ואז יהיה שמחה לצדיקים בעת שיאבדו הרשעים. וזה הכבוד שמים שיהיה מהרע בעת שיאבד לגמרי, כי בעת הויית הרע בעולם נסתר הכבוד שמים, אבל באבדם ירבו צדיקים, שאז יתגלה מפורש לעין כל הכבוד שמים מכל דבר. וזהו דאיתא בש"ס (ר"ה יז.) על הרשעים שאח"כ רוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים. היינו שעי"ז יהיה שמחה לצדיקים, שיראו את שהיו בעולם אחד עמם והם נטרדו מן העולם לגמרי, ומזה יצמח תקיפות ושמחה, כי אפר הוא פחות שבברואים, כי עפר ראוי להצמיח ממנו דבר צומח ואפר אינו עומד לכלום, כדאיתא בזוה"ק (וישלח קע.) וכמו שנתבאר שם^קיבמבואר לקמן פרשת וישלח אות ד ד"ה ובאמת: ואף מהעכו"ם שישרפו למאכלת אש, כדאיתא (ר"ה יז.) ויתפזרו תחת כפות רגלי הצדיקים לעתיד לבא, שלפי ראות העין אין נראה הכבוד שמים שיהיה על ידם, כי אפר הוא אבק דאשתאר מנורא דלא עביד אבין לעלמא, כדאיתא בזוה"ק (וישלח קע.) מ"מ יהיה אף מהם עזר לישראל. וביום ההוא תגדל הרנה והשמחה במחנה ישראל בזכרם עת היותם גם הם על אדמה טמאה בגודל ההסתר וחשכת עוה"ז, והם צמצמו את עצמם ולא עשו כמעשיהם, ישמחו וירונו עד עולם. בית יעקב הכולל פרשת תולדות ד"ה וענין ששלח., לכן יהיה שמחה לצדיקים שהם קיימים לעולמי עד, וזה הוא עיקר עבודה שיהיה לעתיד בנייחא ושמחה. וזה הוא ורב יעבוד צעיר, שמחמת עשו יקבל יעקב קדושה ושמחה לעתיד, וזה יהיה בחינת אנכי לעולם התיקון, שהוא יהיה קיים לעד בלי שום פסולת, והרע יאבד לגמרי, ויהיה הכבוד שמים מפורסם לעין כל בעת שיעביר ממשלת זדון מן הארץ. וזהו ורב יעבוד צעיר, היינו אף בעת שעשו גובר ח"ו, יברר השי"ת שכל זה הוא לטובת ישראל^קיגוזה לשון קדשו של רבנו האר"י ז"ל בספר הלקוטים (פרשת תולדות עה"פ ויתרוצצו): ותלך לדרוש את ה', ואז נאמר לה כי לא תירא, כי ממעיה יפרדו איש מעל אחיו זה לקדושה וזה לקליפה, ואח"כ לאום מלאום יאמץ, וכל צד התערובת שעירב אדם הראשון בנשמות וכולם ישובו לקדושה, ויתפרדו כל פועלי און, ואז ישאר יבש כעץ בלא קדושה כלל. ואח"כ רב יעבוד צעיר, ויתבטל כחו מן העולם.:

מ״דוימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה. איתא במדרש רבה (תולדות סג) להלן בפרץ וזרח תאומים מלא וכאן חסר. היינו שם יש להם שייכות זה עם זה ובכאן אין להם שום שייכות זה עם זה כי הם הפכיים. ואיתא עוד (שם) טפה ראשונה של יעקב היתה, משל אם תניחו שתי מרגליות בשפופרת אחת לא זו שאת נותנת ראשונה יוצאת אחרונה. ובאמת היה צריך להיות הדין כן גם לענין בכורה, ובבכור אזלינן בתר לידה ולא בתר יצירה, היינו שאפילו לענין נחלה שתלוי באב, מ"מ הדין מי שיצא ראשון הוא הבכור. רק הענין בזה, שבכל לידות באמת מי שנוצר מטפה ראשונה הוא יוצא ראשון, כי הוא גובר ודוחק עצמו לצאת ראשון, כמ"ש בתמר (וישב לח) מה פרצת עליך פרץ. כי פרץ נולד מטפה ראשונה וזרח מטפה שניה, וזרח רצה לצאת ראשון, והגביר עליו פרץ ויצא ראשון כמו שנוצר, כדכתיב, מה פרצת עליך פרץ. ואיתא בש"ס (סנהדרין כ:) מלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. ורק בכאן אף שיעקב היה צריך לצאת ראשון יען שנוצר מטפה ראשונה, רק השי"ת רצה שממשלתו של עשו יהיה מקודם לשל יעקב, כדכתיב (וישלח לג) יעבר נא אדוני לפני עבדו^קידכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת וישלח ד"ה וישלח [ב]., לכן בעת ממשלת עשו קשה לראות אפילו את מפלתו. רק עובדיה שגר אדומי היה, היה יכול לראות במפלתו, אבל בכל מקום מי שנוצר מטפה ראשונה יוצא ראשון, והמשל של המרגלית הוא בדומם, אבל בעל חי יכול להגביר עצמו לצאת ראשון:

מ״הויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. במד"ר (תולדות סג) האיך מעשרין את המלח. ענין האיך מעשרין את המלח, כי מלח רומז ליראה, כמו שיש ארץ מלחה וארץ נושבת, והמלח גורם יראה וצמצום, כדכתיב (ויקרא ב׳:י״ג) על כל קרבנך תקריב מלח, וכן כל המאכלין עיקר המחיה שבהם הוא מוצא פי ה', ולכן צריך האדם לאכלם במלח, היינו לקבלם בצמצומים, כדי שיכיר שהם מהשי"ת^קטונתבאר ענין עירוב המלח, במי השלוח ח"ב מסכת ברכות (מ.) ד"ה אמר רבא [א] וזה לשונו בתוך דבריו שם: שמלח הוא היפוך הטוב כי יצמצם התפשטות הטובה, כמו שארץ מלחה אינה מגדלת, אך לערבב מלח עם הטוב אז תוסיף טעם לטוב וכו' וזה הוא ענין הזה שמורה שיערבב הצמצום בכל דבר וכו'. וזה מורה מלח, לצמצם כל התפשטות תאותו שלא יהיה נוגע לתאות לבו, רק לערבב הכל בצמצום. עיי"ש כל העניין.. ולכן גם המאכל היותר טוב, אם אוכל שלא בצמצום אינו טוב, כדכתיב (משלי כ״ה:כ״ז) אכול דבש הרבות לא טוב, וכדאיתא בש"ס (גיטין ע.), והממלא כרסו מכל דבר, אפילו ממאכלים שהם טובים לגוף, כדאיתא (שם) אפילו מתמרי, ורק המילוי מהם לא טוב. והקבלה בצמצום היא בחינת מלח. ומעשר הוא גם כן בחינת יראה, כדכתיב במעשר (יראה יד) למען תלמד ליראה וגו'^קטזכמבואר במי השלוח ח"א פרשת ראה ד"ה עשר: מהאכילות האלו יבא יראה ללב האדם, כי דעת האדם מיושבת עליו במקומו, ובמקום נכרי אין דעתו מיושבת עליו, והקב"ה יזהיר שלא יהיה חילוק והפרש בדעת האדם רק ימשך אחר רצון הש"י בכל מקום בדיעה שלימה.. וזהו ששאל עשו והתחפש לפני יצחק, כי עיקר עוה"ב שהאדם זוכה הוא ע"י ההכרה שיש לו בכל דבר שהוא מהשי"ת, וזהו על כל קרבנך תקריב מלח, ועשו שאל, אחר שבאמת גם היראה אינה עיקר עבודת השי"ת, כי יש גם עבודה גדולה מזו, שהאדם מוסר נפשו במסירת נפש בעוה"ז ובעוה"ב בשביל כבוד שמים, כי גם כונה לשכר בעוה"ב הוא גם כן לגרמיה. וזה ששאל האיך מעשרין את המלח, שיעבוד גם במסירת היראה לכבוד שמים. ולפי שראה יצחק שעושה פעולות שהם על הגוון רעות ואי אפשר לפרשם שעושה למען קבול שכר בעוה"ב, וידע יצחק שכאשר יברר השי"ת פעולות כאלו שהוא עובד השי"ת אף בעוה"ב יהיו יקרים מאד. ובזה התחפש עשו עצמו לפני יצחק אבינו, שנדמה לו שכל כך יראה עצומה נמצא בו. כי עיקר התחפשות הוא בלבוש יראה שהוא המפתח והלבוש החיצון, כמו שמצינו בלוט, אף שלא היה נקי בשרש, אך מפני שהיה לו לבוש וגוון נאה לא היה יכול המלאך ליגע בו לרעה^קיזכמו שמבואר לעיל פרשת לך אות יד [ב], כט, ל.. אכן אשתו יען אשר לא היה לה גוון נאה ביראה, שהיה לה חסרון בזה כדאיתא במד"ר (וירא נא) שחטאה במלח, לכן היה יכול המלאך להזיקה כשהביטה כדכתיב (וירא יט) ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח:

מ״וויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. היינו שיצחק ראה ברוח קדשו את נשמת הגרים שעתידים לצאת מעשו ולהתנטע בישראל^קיחויותר מזה כתב במי השלוח ח"ב פרשת תולדות ד"ה ויאהב: ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. בכל עת שהביט יצחק על עשו והוטב בעיניו מזה נצמח שיצא ממנו נשמת גרים, כמו עובדיה גר האדומי וכדומה, כי השי"ת עצת מלאכיו ישלים.. ולכן לעתיד כתיב (זכריה ט׳:ז׳) והסירותי דמיו מפיו ושקוציו מבין שניו, היינו שאז יאבד עשו לגמרי, וכן כתיב (עובדיה א׳:י״ח) ולא יהיה שריד לבית עשו. ולעת עתה נקרא כי ציד בפיו, כדאיתא בזוה"ק (משפטים צה:) ואית נשמתין עשיקין וכו' עד שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו:

מ״זויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. הענין בזה, כי יצחק אבינו ראה מפורש שלא יוכל האדם לעשות אפילו תנועה קלה כנגד רצון השי"ת, ואפילו הרשע היותר גדול גם לו יכול השי"ת להושיע ולהראות שבכל מקום רצון השי"ת נמצא. ואף שכל מה שההסתר יותר גדול צריך לזה בירורים גדולים ולסבול מזה מאד, עד שיהיה מבורר מפורש שם רצון השי"ת, אך מצד יצחק הוא שישראל יכניסו לקדושה כל הניצוצות, עד שיהיה מפורש ומבורר בכל מקום כבוד השי"ת, אף שיוצרך עי"ז להיות חלילה עוד בגלות. והראה לו השי"ת שמיעקב ואילך לא ירצה בעבודות גדולות כאלו ומסירת נפש כזאת, ורק באברהם ויצחק מצינו יראות גדולות שמסרו נפשם לגמרי, כמו שהיה במעשה העקדה דאיתא בש"ס (שבת פט:) יצחק אבינו הא קריבית נפשי קדמך. אבל מיעקב ואילך לא ירצה השי"ת עוד עבודות כאלו, כדכתיב (ישעיהו מ״ה:י״ט) לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני, וכן כתיב (ראה יב) כי כל תועבת ה' אשר שנא וגו' כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם, ובכאן למד השם יתברך ליצחק, שמיעקב ואילך אינו רוצה עבודות כאלו^קיטעיין במי השלוח ח"א מסכת יבמות (מט:) ד"ה תני, ועיין עוד תפארת יוסף פרשת פקודי ד"ה אלה פקודי [ב]: מאחר שאדם רואה איך שעבודתו יש לו מקום אצל השי"ת ואיך שהשי"ת חפץ בעבודתו, ממילא צריך להשאר בחיים כדי שיעבוד את השי"ת עוד, כי אם שיבטל אדם עצמו לגמרי ולא ישאר בחיים כלל, זה אינו ברצון השי"ת. עיין עוד שם ערב יום הכפורים ד"ה וידבר.:

מ״חאיתא במדרש רבה (תולדות סג) הוא אדום ותבשילו אדום ארצו אדומה גבוריו אדומים לבושיו אדומים פורע ממנו אדום בלבוש אדום. היינו, כי בעוה"ז שיש מניעות לעבודה מחמת היצה"ר, והוא עשו, ועי"ז יש חשק גדול לעבודה ולמעשה המצות, כי לולי היצה"ר לא היה חשק לעבודה כ"כ. וזה החשק ישאר לעתיד גם כן, כדאיתא בש"ס (סוכה נב:) צדיקים נדמה להם כהר, היינו החשק ישאר לעתיד, ולזה נקרא לבוש אדום כדכתיב (ישעיהו ס״ג:ב׳) מדוע אדום ללבושיך:

מ״טויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון. להבין היתור לשון, הלא בודאי היה זה הרעב בימי יצחק. אך הענין בזה, כי אאע"ה היה זוכר הנשכחות, כי דורות הראשונים שהיו קרובים לבריאת עולם היו עושים רצון השי"ת וגם ידעו שהכל בידי שמים, אך אח"כ נשכח זאת מלבם, ואאע"ה היה הראשון שפרסם אלהותו ית' לעבוד את השי"ת ולפעול רק כפי רצון השי"ת, והגדיל והרחיב כבוד שמים בכל העולם, וכשבא למצרים ששם הוא מלא שכחה, היינו שנדמה להם שפעולתם פועלים לעצמם, אז אמר אברהם אבינו אחותי היא, היינו לזכור הראשונות את התחלת בריאת עולם, להמליך עליו השי"ת על כל פעולותיו, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין נח:) קין נשא אחותו משום דכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה. כמו שביאר בזה אאמו"ר זללה"ה (מי השלוח ח"ב קדושים ד"ה ואיש) כי קודם קבלת התורה היה העולם מתנהג בחסד השי"ת בלי פעולת אדם, ואפילו הפעולות היו גם כן רואין שהם מהשי"ת, והעולם היה מתנהג בחסדו ואהבת השי"ת בתולדה כמו אח ואחותו. אבל אח"כ נאסרו העריות, היינו שצריך האדם לצמצומים ופעולות אדם, כמו אהבת איש ואשתו שהם אינם בתולדה רק יגיע כפיך^קכעיין מי השלוח ח"ב פרשת קדושים ד"ה ואיש כי יקח: שלא יאמר האדם מאחר שהשי"ת אוהב אותי בשרשי אוכל לעשות כחפץ לבי, אך זה האהבה הוא דוגמת אהבת אח ואחות המושרשים באהבת התולדה בלי השתדלותם, והשי"ת רוצה שהאדם על ידי השתדלותו ופעולותיו יאהבנו השי"ת, ואם תאמר והלא התחלת הבריאה לא היה מצד פעולות אדם והתעוררות מצדו, רק השי"ת בחסדו ובטובו ברא את העולם כי חפץ חסד הוא, כמו שכתיב זכר רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, (תהלים כה, ו) שהשי"ת חפץ בחסדו בלי פעולות אדם כמו שהיה בריאת העולם, אכן זה היה רק בהתחלת הבריאה שכתיב עולם חסד יבנה, אבל אחר בריאת עולם רוצה השי"ת שרק ע"י עבודה וברורים יבחר בישראל. ועיין עוד לעיל פרשת לך אות כו, פ' חיי אות ו ד"ה בטח בה, פ' וירא אות לח.. אבל במקום שפעולת אדם לא יספיק, צריך האדם לבטוח על חסד השי"ת, כדכתיב (תהלים כה) זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. ולכן בעת שבא אאע"ה למצרים, ששם נדמה להם שכחם ועוצם ידם הם פועלים, לכן בכאן הוצרך אברהם אבינו לומר אחותי היא, היינו לקבל עליו עול מלכות שמים בכל פעולותיו. וכמו שהאדם צריך לקבל עליו עול מלכות שמים בשכבך ובקומך, היינו קודם הפעולות שהאדם פועל, שאז יכול להיות בשכחה ולומר כחי ועוצם ידי. לכן צריך לקבל עול מלכות שמים בשני עתים הללו, ואח"כ אומרים, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, היינו שהשי"ת העמיד עבודה גם כן שע"י עבודה יש כבוד שמים^קכאכמבואר בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה הביאו לפני [ב]: בהראשית שם נכללו כל הפרטים העוברים אח"כ, וזה מורה שהישראל מקבל עליו תיכף בהתחלה ואומר שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד. וזה מורה כדי שתמליכוני עליכם. וזה כמו דאיתא בש"ס (ברכות ט"ו.) הרוצה לקבל עול מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו ויקרא ק"ש ויתפלל. והיינו שזה מורה שישראל מקבל עליו עול מלכות שמים, ואומר שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד, אף שאח"כ הוא נתחלק לפרטים שונים, מ"מ הוא מלכות שמים שלימה.. וכן בברכת המזון, איתא בש"ס (ברכות מח:) משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן מן השמים, היינו שהשי"ת זן אותם בחסדו בלי פעולות אדם, ובברכת הזן לא נזכר ארץ. ויהושע תיקן להם ברכת הארץ, היינו שהשי"ת חפץ בפעולות אדם. וזה היה כונת אברהם שאמר אחותי היא. והאומות קבלו את הלבוש ממדת החסד, והתפשטו עצמם בזה עד שבאו לכעוס על הבורא, כדאיתא ברבה (תולדות סג) באותו זקן פגעה מדת הדין, והיינו שאמרו שאין צריך לעשות דין. וזה שכתוב מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם. היינו שקלקלו בשתי המדות, במדת אברהם שהתפשטו בחסד עד שעשו היפך מרצון השי"ת, וגם במדת יצחק, שבאו לכעוס על הש"י. ומדת יצחק היא שהשי"ת חפץ בעבודה, ודיוקנא דאברהם הוה ביה, ולכן אמר אחותי היא. וזהו דאיתא בזוה"ק (תולדות קמ:) על אברהם ויצחק שאמרו אחותי היא דבגין שכינתא קאמרי דכתיב (משלי ז׳:ד׳) אמרו לחכמה אחותי את. היינו שבזה קיבל עליו מלכות שמים והדביק עצמו בהשי"ת. והם הכריזו כל הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת, היינו דברי ליצנות ושחוק על יצחק, שנדמה להם שהם נקיים בשתי המדות חסד וגבורה, כיון שיש להם שני הפכיים אם כן אינם יכולים להשתקע במדה אחת, ובאמת חטאו בשתיהן, במדת החסד שהתפשטו עצמם היפך מרצון השי"ת, ובמדת הגבורה, שהיו מלאים כעס על השי"ת. ולזה אצל אברהם נאמר כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה (וירא כ) ובכאן נאמר (תולדות כו) והבאת עלינו אשם. כי חטאה, היינו שלא נשתרש כ"כ בחטא, ואשם היינו שנשתרש לגמרי בחטא, כמבואר (בית יעקב ויקרא פרשת ויקרא אות מד)^קכבמבואר בתפארת יוסף פרשת נשא ד"ה דבר אל בני ישראל.. והיינו שבאם עשו בכאן עבירה היו נשתרשים בחטא לגמרי. ובזה שאמר בכאן יצחק אחותי היא הועיל קצת שהכירו חסרונם, בזה שאמרו אח"כ ראו ראינו, שהם ראו שהם מלאים חסרונות הן בתאוה והן בכעס. וזה דאיתא במדרש רבה (תולדות סד) ראינו מעשיך ומעשי אבותיך, היינו משום דדיוקנא דאברהם אתכליל ביה:

נ׳ויזרע יצחק וגו' וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכו ה'. איתא בזוה"ק (ויצא קסא.) על כל מה דשריא ברכתא דלעילא לא פחות מאלף. והיינו כי קדוש בכל מקום הוא עשרה, כדאיתא בש"ס (סנהדרין לט.) כל בי עשרה שכינתא שריא, והיינו כי מצד האדם הוא עשרה, ולמעלה מתפיסתו מעט הוא מאה, ולמעלה עוד, היינו אצל השי"ת, הוא אלף, כדאיתא בזוה"ק (ויצא קסא.) וברכתא דלעילא לאו איהו פחות מאלף, ולכן כתיב (ישעיה ו) קדוש קדוש קדוש ה' צבאות והוא אלף. וכן באדם הראשון שאמר לו השי"ת (בראשית ב׳:י״ז) כי ביום אכלך ממנו וגו' ויומו של הקב"ה אלף שנים. וזה איתא במדרש רבה (תולדות סד) אומד זה למעשרות, היינו כי מעשר הוא הברכה מצד השי"ת, לכן היה המעשר מאה שערים^קכגעיין בבית יעקב הכולל חג הסוכות ד"ה ויזרע יצחק.:

נ״אויגדל האיש וגו' עד כי גדל מאד. במד"ר (תולדות סד) זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. זבל היינו שהאדם זורק אותו לחוץ ואינו בקנין האדם ובדעתו, מפני שאינו חפץ בו, ורומז על פסולת של תפילות והולדות. וכסף וזהב היינו דברים שקונה אותם ע"י יגיעה, ורומז על חשק ותשוקה. וזהו זבל פרדותיו רומז על מ"ש (וישלח לו) הוא ענה אשר מצא את הימים, ואיתא בש"ס (חולין ז:) דפרדות היינו ימים, והיינו אפילו דברים שהיו פסולת של יצחק שלא רצה להולידו כלל, פועלים יותר מדברים עקרים של אבימלך שבאו לו בכוונה ובדעת ע"י יגיעה:

נ״בוכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר. ענין הבארות שחפר יצחק אבינו, היינו יען כי ראה יצחק שיש לפלשתים קנאה בו, וקנאה הוא רק בשניהם שוים, כדאיתא בש"ס (ע"ז נה.) כלום מתקנא אלא חכם בחכם גבור בגבור, ולכן כיון שראה שנתקנאו בו דאג מאד פן יש להם איזה התדמות לו, ועי"ז יתקנאו בו, שמא יש בהם איזה צד עבודה מקדושה. לכן חפר באר, היינו שהשתדל שיהיה הבדל בין ישראל לאומות, כי כמו שהבדיל השי"ת בין צבאי מעלה לברואי מטה, כדכתיב (בראשית א׳:ז׳) ויעש אלהים את הרקיע ויבדל וגו', כמו כן צריך להיות הבדל בין ישראל לאומות, וישראל צריכים לעשות פעולות שיהיו נכרים שהם אות בצבא שלו, והם יכולים למסור עצמם לגמרי לכבוד שמים, והאומות אינם יכולים. וזהו דאיתא בזוה"ק (בא לד.) האי דאיוב לאו נסותא איהו דקוב"ה כנסותא דשאר צדיקיא דהא לא כתיב והאלהים נסה את איוב כמה דכתיב והאלהים נסה את אברהם, דאברהם איהו בידיה אקריב לבריה יחידאי דיליה לגבי קוב"ה. היינו כי אברהם לא היה לו מאמר מפורש שישחוט את בנו, ואם היה לו שום נגיעה היה יכל לפרש המאמר להיפך, והוא סילק נגיעתו לגמרי ורצה לשחוט את בנו^קכדמקורו במי השלוח ח"א פרשת וירא ד"ה והאלקים: ענין נסיון של העקידה היה גודל האמונה שהיה לאברהם אבינו בהש"י, כי אף שאמר לו כה יהיה זרעך, ונאמר לו את בריתי אקים את יצחק, ועכשיו כשנאמר לו העלהו לעולה עכ"ז האמין בדברים הראשונים כמו מקודם ולא נפלו אצלו, וזאת האמונה אין בשכל האדם להשיג, והנה באמת לא היה לאברהם דיבר מפורש מהש"י שישחוט את בנו, ע"כ לא נאמר וה' נסה רק והאלקים נסה, היינו שהיה אליו דבר באספקלריא דלא נהרא (זוה"ק בראשית ק"כ:) וע"ז נאמר והאלקים לשון תקופות, וע"ז לא נקרא הנסיון ע"ש יצחק כי יצחק האמין לאברהם כי מה' הוא ואינו נסיון כ"כ, רק לאברהם היה נסיון לפי שלא היה אצלו הדיבר מפורש, ואם היה לו שום נגיעה כאב לבן אז היה מכריחו לרחם עליו, כי באמת מאת ה' היה שלא ישחטו והנסיון היה רק למראה עיני אברהם. נתבאר באריכות לעיל פרשת וירא אות נג, פ' חיי אות א. ועיין עוד בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה ויהי [א], [ב], פרשת ויקרא ד"ה ושחט., והיינו שישראל יכולים למסור עצמן לגמרי לכבוד שמים. ולכן צדקיהו עבר על השבועה של נבוכדנצר, כדאיתא בש"ס (נדרים סה.), והיינו שצדקיה ראה שהשי"ת משפיע לו טובה ומצליח מאד ושמא יש בו דרך ארץ קצת, כדאיתא בש"ס (סנהדרין צו.) שכתב שלמא לאלהא רבא קודם שכתב שלם לחזקיה, ורצה לברר צדקיהו ולעשות הבדל בין ישראל לאומות, ולכן עבר על השבועה וגילה שאכל ארנבת חיה, וארנבת מורה על חוצפא מאד כמש"נ במקומו^קכהכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת ראה ד"ה אך את זה [א]: ארנבת רומז לחוצפה שלא בישוב העולם כמו משחק בקוביא, וכנודע שיש הרבה אנדרוגינוס במין ארנבת שהוא שוכב ונשכב., והיינו שכל עבודתו היא רק חוצפא כלפי שמיא. וזהו דאיתא בתנחומא (ואתחנן א) דהסנהדרין השיבו לנבוכדנצר מתשילין על סכנת נפשות, היינו שהיה צריך לזה בשעתו לעבור על השבועה, ולגלות שכל העבודה של נבוכדנצר הוא רק חוצפא כלפי שמיא^קכונתבאר בגליון מי השלוח ח"א פרשת תולדות אות ח: כי האדם צריך להתדבק במדותיו של השי"ת וזה הוא אות בצבא שלו שלא ישיגוהו מקרים ומנושא על כל, כן צריכים נפשות מישראל להתברר נגד העכו"ם וכדאיתא בגמ' (נדרים סה.) דצדקיהו איתשול אשבועתיה דחזיא לנבוכדנצר דאכיל ארנבא חיה, והענין בזה כי מאחר שראו שהצליח מאוד סברו פן היא מפני שיש בו דרך ארץ מפני הקב"ה וכדאיתא בגמ' (סנהדרין צו.) שהחזיר השליח שהלך לחזקיה וכתב תחילה שלם לאלהא רבא, והיו נופלים בדעתיהם, והוכרח לגלות להם זאת שאכל ארנבת חיה, וארנבת מורה על עז פנים כמבואר בפ' שמיני (ח"א) ומאחר שאכל בריה הזאת בחיים נמצא בו בשורש חוצפה כלפי שמיא, וכל זה הוא רק על הלבוש, ולכן התיר לעצמו כי מאוד נפל דעתם פן נמצא בעכו"ם אחד שיוכל לשוות לישראל. ועיין אריכות הדבר בבית יעקב ויקרא פרשת שמיני אות לו ד"ה וזהו.. וכמו כן התחיל יצחק לחפור הבאר, ההבדל בינו לבין הפלשתים, ולעשות פעולות שהם לא יוכלו לעשות פעולות כאלו, וכמו שנתבאר הענין במי השלוח (ח"א תולדות ד"ה ויכרו). ולכן קרא שם הבאר הראשון עשק, שצריך אדם לעסוק תמיד עם השי"ת, והיו אומרים הפלשתים שגם הם יש להם שייכות בזה, ואח"כ אמר שצריך האדם להיות לו יגיעה ועבודה, ואמרו הפלשתים שגם הם יכולים לעבוד, כדכתיב (מלכים ב כג) ויקח את בנו הבכור וגו' ויעלהו עולה על החומה, ולכן קרא שמה שטנה, כי עדיין לא היה הבדל בזה. ולכן חפר באר אחרת ויקרא שמה רחובות, היינו שצריך לסבול יסורין, כדאיתא במדרש רבה (תולדות סה) יצחק חידש יסורין, וע"ז לא רבו עמו, שהם אינם נוחין מזה, כדכתיב (ישעיהו ח׳:כ״א) והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו וגו', וזה שקרא שם הבאר רחובות, שהתפלל להקב"ה שיהא די בתכלית יסורין כדאיתא (ערכין טז:):

נ״גראו ראינו כי היה ה' עמך. ובפרשת וירא אצל אברהם כתיב (וירא כא) אלהים עמך בכל אשר אתה עושה. הענין בזה, כי אאע"ה היה מדתו מדת החסד להיטיב מאד לכל הברואים ולעשות עמם חסד, וכשראה אבימלך זאת עדיין לא נחשב אברהם בעיניו כל כך, באמרו שאפשר שהוא בטבעו כן, ומי שהוא כן בטבע אין כל כך שבח לו, כדמצינו בש"ס (חולין סג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסד עם חברותיה, ואף ששורש בריאה זו מעולם העליון ששם הוא כלו חסד, וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קסג.) אמאי אקרי חסידה אלא האי עלמא אע"ג דנוקבא איהו קרינן לה דכר, אבל כשיורד למטה צריך להשתמש בדעת בחינת דכר, והחסידה בעוה"ז גם להדכר יקרא נוקבא, ולכן אע"פ שמדתה חסידה שעושה חסד עם חברותיה, ומ"מ החסידה היא עוף טמא, והיינו שהוא רק מחמת שהטבע הוא כן^קכזכמבואר במי השלוח ח"ב מסכת ברכות (ח:) ד"ה תניא: כי כל דבר שהוא בתורת מדה ואינו בדעת והשכל בשביל להרבות כבוד שמים, אף שהוא גוון טוב אין בו טוב בשורש, כי כל דבר שהוא בתורת מדה יש בה ההיפך גם כן, כדאיתא בגמ' (חולין סג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה ומכל מקום היא עוף טמא, כי לפי שהוא בתורת מדה ונמצא בה רחמנות גם על אכזרי והמרחם על אכזרי נעשה אכזר על רחמני כדאיתא (מדרש שמואל פרשה יח, ו). ובתפארת יוסף שביעי של פסח ד"ה אז ישיר: כי אם תתפשט המדה בלי גבול וצמצום, אז יכול לצמוח מהמדה בעצמה כל מיני הופכים, עד שיצמח גם ההיפך מהמדה. וכמו שאנו רואין שאפילו ממדת החסד שהוא מדה יקרה עד מאד, עכ"ז אם יהיה בלי גבול וצמצום אז יכול לרחם על אכזרי, שזה ממש ההיפך ממדת החסד, שאין לך אכזריות גדול מזה שמקיים אכזר בעולם. וכמו שאיתא בש"ס (חולין סג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה, עכ"ז היא עוף טמא, והוא יען שאין לה דעת בהמדה וכו'. היינו בעת שהמדות אין להם שום התכללות, וכל מדה מתפשטת עד לקצה אחרון שלה, אז המדות עצמם הם מלא פירוד. ועיין עוד שם פ' שמיני ד"ה ויאמר משה, בית יעקב ויקרא פרשת צו אות ט ד"ה והנה, פ' שמיני אות לא, לב, לה, פ' בחקתי אות ו, תפארת החנוכי על זהר עקב (דף ערב.) ד"ה והוה, לקמן פ' ויחי אות יח ד"ה וכל.. ולכן אח"כ כשראה אבימלך שנמצא באברהם גם מדת הגבורה שהיא היפך ממדת החסד, והיינו שבעת שנצרך למדת הגבורה השתמש בה. וזה היה בעת שגרש את הגר ובנה ולא נתן להם כלום, וזהו ההיפך ממש ממדתו, אמר, אלהים עמך בכל אשר אתה עושה, ולכן יש לו כח להפוך עצמו ממדה למדה בעת שצריך להשתמש בזה, וזה מורה השם אלהים, שבעת שנצרך לאחוז במדת הגבורה אחז בה כפי רצון השי"ת. ולכן רצה אז אבימלך להתכלל באברהם^קכחלעיל פרשת וירא אות מו עיי"ש.. וביצחק שמדתו היתה מדת הגבורה, ועל הגוון לא היה נראה עליו מדת רחמנות, ולכן לא רצה אבימלך להתכלל בו, רק בעת שראה שיש בו מדת החסד גם כן, ולכן אמר כי היה ה' עמך, כי שם יקו"ק רומז למדת החסד ורחמנות. וזה דאיתא במד"ר (תולדות סג) ראו ראינו מעשיך ומעשי אבותיך. היינו שאצלך צריך אני ראיה אחרת ממה שראינו באבותיך, מאחר שמדתך היא להיפך וצריך להביט ביותר עומק, כמו שאמר אאמו"ר זללה"ה בשם רבינו ר' בונם זלה"ה מפרשיסחא שבאברהם היו יכולים לראות בהשקפה ראשונה, ואצל יצחק היו צריכים להביט ביותר עומק, ולכן כתיב ראו ראינו:

נ״דויהי כי זקן יצחק וגו'. הענין שרצה יצחק לברך את עשו, יען שמדת יצחק היא מדת הגבורה, ואיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) ואתעביד חשך כדין אתאחיד ביה לילה ואתקיים ולחשך קרא לילה. והיינו, כי באמת חשך הוא יותר גדול מאור, כמו שאנו רואין שבבריאת עולם היה ערב קודם לבקר, נמצא שבערב יותר אור, שהבקר נכלל בו, כדאיתא בזוה"ק (בראשית טז.) חשך איהו אשא ולאו איהו חשוכא בר כד אתקיף לתהו, וכדכתיב (ישעיהו מ״ה:ז׳) יוצר אור ובורא חשך. וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קנה.) שחשך הוא מבריאה ואור ביצירה, ובריאה גדול מיצירה. אך לעת עתה נסתר האור שיש בהחשך, ולעתיד יתגלה האור של ערב יאיר יותר מבקר, וכן בכאן היה יצחק יודע שפעולות של יעקב יוכלו להתברר מקודם, ופעולות של עשו אם היה השי"ת רוצה יוכלו להתברר, אך כפי הסדר שהציב השי"ת צריך לזה אריכות הזמן, ואם יתבררו יהיה בהם יותר אור, שמצד השי"ת יוכל הכל להתברר, שבעוה"ז אין שום דבר בשלימות, כדכתיב (איוב ט״ו:ט״ו) שמים לא זכו בעיניו, רק שהשי"ת מברר אותו, וגם החשך אין בשלימות רק שהשי"ת מברר אותו, לכן הראה השי"ת ליצחק שבאמת יכול לבררו, אך חשך כזה אין השי"ת רוצה לברר, כי בישראל כל נפש רוצה לעבוד השי"ת באמת, והדעה שלו דבוק בהש"י, אך במקום שאין כחו מספיק השי"ת מברר אותו, אבל עשו אף במקום שיודע שרצון השי"ת הוא כך הוא עושה להיפך, כדכתיב (ישעיה כז) בארץ נכוחות יעול, וכדאיתא במד"ר (תבא ז). לכן אין השי"ת רוצה לבררו ונשאר בחשך עולם, כדמצינו בש"ס (ברכות כג.) ואם אוסרנו איסורו איסור עולם^קכטמבואר במי השלוח ח"א פרשת תולדות ד"ה ויאהב יצחק הובאו דבריו לעיל פרשה זו אות ב ד"ה והנה בהערה יג שם. ועיין עוד בית יעקב הכולל פרשת תולדות ד"ה ויהי כי זקן [ב], [ג].. וזה הראה השי"ת ליצחק שייחד שמו עליו, ואף שאין מיחד שמו על חי שאין עדיין בשלימות, ואף ביצחק אם השי"ת היה רוצה למצא עליו טענה היה יכול, כדאיתא במדרש (קהלת ד) אם הקב"ה היה רוצה לחשוב עם האבות היה יכול למצא עליהם טענה, אך כיון שהביט השי"ת לעומק לבו וראה שאינו רוצה רק רצון השי"ת, לזה ייחד שמו עליו, וכדמצינו שכתוב (ישעיה סו) השמים כסאי, אף שהשמים אינם מבוררין בשלימות כיון שלפי דעתם הם זכאים, כדאיתא בזוה"ק (ויגש רז.) דקוב"ה רעי בהו וחביבותיה לגביה, לזה שוכן השי"ת עליהם. אך במלבושים של עשו היה צריך יעקב להתברך, והיינו אפילו אם יארע ליעקב מכשול ח"ו, השי"ת יבררו, מפני שרק הלבוש שלו הוא כך, שהוא מוטרד בפרנסה או באיזה טרדא, לזה אפילו במקום שהלבוש נראה כמו לבושים של עשו, אבל עומק לבו ודעתו ורצונו אינם רוצים רק מה שהוא רצון הש"י, וזה שסיבב הקב"ה שיטול יעקב אבינו את הברכות במלבושי עשו ויצחק ידמה עליו שהוא עשו, כדי שיתברך שאף הלבושים האלו יהיו אצלו מבוררים לטוב כנ"ל (ועיין לקמן ענין לד)^קלכמו שביאר במי השלוח ח"ב ד"ה ויהי כי זקן: זה היה בנפלאות אהבת השי"ת ליעקב שלא הראה ליצחק בדעה מפורשת רק שלא מדעת, ומזה תגדל הברכה ביותר, כי הוא רצה לברך את עשו שנדמה לו שהוא הכלי היותר מוכן לקבל טובה. שאף שהכיר שהולך בשטף וזרם, אכן אם יבררו השי"ת לטוב אז יהיה גדול מאוד. ומצד מדתו שהוא יקוב הדין את ההר לכן הלך במשפט מחמת שהוא היה הבכור, אף שיעקב הוא מבורר יותר ממנו הרי השי"ת מצדו יכול לברר גם אותו ואז יהיה הוא הנבחר והראוי, ולפי שראה שמעשיו לעת עתה אינם מבוררים לא מצא חשק בלבו לברכו, ולכן אמר לו שיביא לו מטעמים ויכניסו ברצון ושמחה ויטיב דעתו וימצא בלבו חשק לברכו, ואז יסכים השי"ת על ברכותיו, ולכן אמר וצודה לי צידה בה"א כדאיתא בזה"ק (תולדות קמ"ג.) ומחמת שהשי"ת חפץ בישוב הדעת לכן הנהיגו למעלה מדעתו ובירך את יעקב, וזה היה לטובת יעקב אבינו, כי באם היה מברך את יעקב בדעה וכונה היה מתברך רק באופן שמעשיו יהיו מבוררים, לכן היה בדעתו שהוא עשו ונתברך יעקב אף שחלילה עשה מעשים שאינם מבוררים יתבררו לטובה ולא ידח מהם נדח כי כן כיון יצחק בברכתו, כי בדעתו שמברך לעשו. ועיין עוד במי השלוח ח"א פרשת תולדות בגליון אות י.:

נ״הויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות וגו'. איתא במד"ר (תולדות סה) מפני מה כהו עיניו של יצחק כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות. והיינו כדאיתא בזוה"ק (תולדות קלט.) בגין דיתברך מדעתיה דשכינתא ולא מדעתיה דיצחק. כי מה שרצה יצחק לברך את עשו, הענין בזה, כי ידע יצחק באם יברך לעשו ישאר עדיין מקום ליעקב, ואם יברך ליעקב לא ישאר שום מקום לעשו. ובאמת הציב השי"ת שגם מן עוה"ז יוכל להתכלל בקדושה, כי באם לאו לא היה הויה לשום דבר בעולם. ולכן הציב השי"ת שיתברר מכל דבר להגיע ממנו לקדושה, אפילו מהדברים שהם הנאת הגוף יושיע השי"ת, אך אם האדם עושה אותם בהתפשטות אלו התאות יתבטלו לגמרי ולא יבררם השי"ת, אך במקום שאין יד האדם מגיע לבררם, מבררם השי"ת, ואז יהיו יקרים יותר מבאם האדם היה מאיר אותם מדעתו^קלאעיין תפארת יוסף שמיני עצרת ד"ה ביום השמיני [ג]: בדברים המותרים, בעת שנצרך האדם לצמצם עצמו, שם יש סבלנות גדול, וזה הענין שנקרא יקר בעוה"ז. אבל קפוי לעוה"ב, היינו, שהשי"ת יראה לעתיד שעיקר הישועה נבנה מזה הסבלנות שסבלו ישראל בעבור כבודו ית'. ועיין עוד שם מסכת פסחים (ט.) ד"ה אין: שיש מקומות שאין ביכולת האדם לברר עצמו אין לו לחוש על זה, כיון שמצידו מברר עצמו עד מקום שידו מגיע. ועל אלו המקומות שאין ביכולת האדם לברר עצמו, יברר אותו השי"ת, כיון שמצידו טיהר ובירר עצמו עד מקום שביכולת האדם לברר.. ולכן רצה יצחק לברך את עשו, כי בפעולותיו אם יבררם השי"ת יהיו יותר יקרים משל יעקב. והראה לו השי"ת שאינו חפץ לברר רק לאלו הפעולות שיש לאדם זכר מעט בעבודה ודעת. וכל מה שיצחק רצה לברך את עשו לא יושיע השי"ת רק זה שיתכלל בתוך יעקב, ואפילו להשערות של יעקב יושיע השי"ת, והיינו הפעולות שאין להאדם שום דעה בהם ואינו מרגיש בהם כלל. וזה היה חלקו של עשו שהיה איש שעיר. והיה יצחק רוצה לברך אלו הפעולות גם כן שיהיה להם הויה לעולמי עד, והראה לו השי"ת שלא יושיע רק לפעולות של יעקב, וממילא אפילו השערות שלו יושיע, אבל לא לשערות של עשו, והיינו שכל מה שיפעול עם הדעה שלו יהיה לו תיקון אם יכנוס לקדושה, ומה שיפעול שלא מדעת יתבטל לגמרי. אבל פעולות יעקב, אפילו שיהיו לבושים בהפעולות נראים על הגוון כמו פעולות של עשו, מ"מ יושיע אותם השי"ת ויבררם, כי ישראל מוכרחים לפעמים לפעול פעולות שנראים כפעולות האומות, כמו שנתבאר הענין (בפ' תצא)^קלבעיין בית יעקב הכולל פרשת תצא במאמרים הראשונים בעניין אשת יפת תואר.. וכדכתיב (ישעיהו נ״ג:ט׳) ויתן את רשעים קברו (שם) תחת אשר הערה למות נפשו והוא את פושעים נמנה. ולכן היה נצרך בכאן להיות שיצחק יסבור שמברך לעשו, ויעקב יתלבש בלבושים של עשו, כי באם היה נתברך יעקב בדעת יצחק לא היה נתברך רק במדתו של יעקב, היינו בפעולות מבוררים שעשה עם הדעה שלו לכבוד שמים, אבל פעולות שלא מדעת היו מתבטלים, אבל עתה שבירך ליעקב בלבושו ומדתו של עשו, היינו שאפילו פעולות הגוף של יעקב יבררם השי"ת שהיו בשביל כבוד שמים, ועשו עצמו יתבטל לגמרי^קלגכדפירש לעיל במאמר הקודם ובהערה קל שם.. וזה מראה השי"ת בכאן כמה נחשב ניצוח הנאת עוה"ז, כי יצחק אבינו היה לו כח גדול מאד, עד שגם עשו הבין שמה שאמר יצחק כבר אי אפשר להשיבו בשום אופן, כדכתיב, ויצעק צעקה גדולה ומרה, ובעת שאמר יצחק, הן גביר שמתיו לך, היינו כיון שאמרתי כבר מוכרח להיות כן, ולכן כתיב, וישא עשו קולו ויבך, שעשו הבין שמה שאמר יצחק אין להשיב. ולכן ניטל מיצחק כח הראיה, וזימן לו השי"ת שיברך לזה, שרצון השי"ת מסכים. ועשו שהיה בכור והיה לו גם כן תקופות חזק, מאחר שנולד מיצחק, והבכור יש לו כח האב לגמרי, ומכל מקום מכר את הבכורה בשביל הנאת עוה"ז שהוא רק לפי שעה:

נ״וויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. אמר אאמו"ר זללה"ה (מי השלוח ח"א ד"ה ויהי כי זקן ובגליון אות יא) שענין יצחק שניתן לו כל טוב ארץ ישראל, כיון שלא הורשה לצאת ממנה, אך לראותה לא זכה בשלימות כי כהו עיניו. ומשה רבינו לא זכה ליכנס לארץ ישראל, ולראותה זכה. והענין בזה, יען כי יצחק היה מכוון שלא מדעתו לרצון השי"ת כמו שברך את יעקב שלא מדעתו, ובהסכמת השי"ת, ומשה רבינו ע"ה היה צריך לילך רק על פי חכמתו, ובאם לאו היה צריך לבירורים^קלדעיין מי השלוח ח"א פרשת תולדות ד"ה ויהי כי זקן, ובגליון שם אות יא מבואר: כי ענין יצחק אבינו ע"ה היה עיקר במה שהנהיגו השי"ת שלא מדעת, כמו הברכות שברך את יעקב ובזה כוון לעומק רצון השי"ת. ובכל מקום שעשה בדעת היה צריך לבירורים, וענין משה היה היפך מזה, כי עיקר התנהגתו בלתי בחכמה ובמקום שעשה שלא מדעת היה צריך לבירורים, וזהו כח הראות. נאות דשא פרשת ויחי ד"ה ועיני, בית יעקב הכולל פרשת תולדות ד"ה ויהי [א].:

נ״זויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. הענין שרצה יצחק לברך את עשו, אף שבטח יצחק ידע ערכו כדאיתא במי השלוח פרשה זו (ח"א ד"ה ויאהב), אך אמר בלבו כי באמת אין צדיק בארץ עד שיחתום השי"ת עליו, וגם יעקב צריך לברורים בעוד שלא נשלם. ולכן אמר יצחק אבינו, כי אם יחתום השי"ת שמו על מעשי עשו יהיה גדול מיעקב, אך השי"ת לא יחפוץ בזה, כי באמת הש"י יכול לברר כל המעשים, אך כשאדם עושה בלי שום חשבון לא יבררו השי"ת. ואף שבשרש אי אפשר לעבור רצון השי"ת והכל נעשה מרצון השי"ת, אך במקום שהאדם עושה שלא כדין בדעתו עובר על רצון השי"ת. ואף שגם זה נעשה ברצון השי"ת, כדאיתא בש"ס (כתובות ל:) גנבי בידי שמים, אף שהגנב נענש כשעושה בבחירה, אבל כל זה הוא נגד עצמו, אבל נגד הנגנב נקרא בידי שמים, אבל זה העובר על רצון השי"ת לא נקרא שעשה זאת מרצונו ית', שהוא מצדו ודאי עבר, אבל מצד הנגנב נקרא שהשי"ת עשה זאת מעצמו ולא על שם האדם^קלהמבואר בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קל: כמו שהקשה רבינו סעדיה גאון ז"ל בס' האמונות והדעות (שער ד עבודה ומרי) השאלה על הגנב כשהוא אבדת ממון בני אדם גזרת הבורא אם לעונש או לנסיון, איך נאמר בגניבה ההוא ממעשה הבורא וכו'. והאריך הגאון ז"ל בענינים אלו. לפי המתבאר לעיל יובן, שמצד האדם המאמין, הכל בהשגחה, אפילו מה שהבעל בחירה עושה לו, ובחירתו של העושה עוול, הוא רק בגבול הקיפו. אכן כפי שנתבאר, הנה כל אחד יש לו גבול היקפו, ובתוך גבול היקפו שם הוא כל מערכת הנהגתו, ואין אחד נוגע בהיקף חברו. ומצד המאמין באמונה שלמה, נעשה הכל בהשגחה פרטיית, אפילו מה שהבעל בחירה עושה לו בבחירתו, ורק מצד העושה עול הוא בבחירה שאינו יכול לבחור אלא בגבול היקפו, וכל החטא הוא מה שחטא בגבול היקפו וכו'. וכן הגנב, שהגנב היה צריך להפסיד, וגם ע"י זה הגנב, ובאותו זמן שנגנב, רק אם לא היה הגנב רוצה לעבור על רצון הש"י היה נצטוה במאמר מפורש, או שהיה מסתובב איזה סיבה שהיתה הגנבה באה לידו בהיתר. נמצא שמצד הנגנב הוא בידי שמים ומצד הגנב הוא בידי אדם ומבחירתו לרע, ונענש על מריו. אכן כח בחירתו אינו אלא בהיקף גבול תפיסתו ובזה יכול לבחור בטוב בבחירתו.. וזה היה ענין עשו ששאל האיך מעשרין את המלח, ומבואר לעיל (ענין כד) שענין מלח הוא יראה, כמו שיש ארץ נושבת שמזה נולד כל מיני חשקות לאדם, כמו כן יש ארץ מלחה שממעט כל החמדות, ומזה יצמחו כל היראות^קלועיין שם לעיל פרשה זו אות כד ובהערה קטו שם.. ובאמת כל היראות צריכים בירור אולי לא היה כונתו לשם שמים בלתי להנאת עצמו, כגון הנותן צדקה לעני כדי שיחיה בנו או כדי שיהיה בן עוה"ב צריך לבירור. ואף דאיתא בש"ס (ר"ה ד.) דהרי זה צדיק גמור, מ"מ צריך בירור פן היה כוונתו להנאת עצמו, כי בנכרי אם נותן בשביל זה ה"ז רשע גמור, והיינו מפני שישראל בעומק הלב הם מבוררים, כדאיתא במי השלוח (ח"א פ' ואתחנן ע"פ וצדקה תהיה לנו)^קלזכמבואר במי השלוח ח"א פרשת ואתחנן ד"ה וצדקה: וצדקה תהיה לנו. תרגומו וזכותא תהא לנא, זכותא היינו שהש"י מעיד על מעשינו כי הם זכים מעומק הלב, כי גוי הנותן סלע לצדקה ע"מ שיחיה בנו הרי זה רשע, ובישראל הרי זה צדיק גמור (ר"ה ד.), והוא מפני שהקב"ה מעיד על מעמקי לבנו שהם מזוככים כרצונו. ועיין עוד בח"ב פ' יתרו ד"ה וישמע [א].. ומכל מקום צריך על זה בירור, והבירור הוא כשהאדם עושה דבר שלדעתו אינו טוב, והיינו כשהשם יתברך יזמין נגדו דבר שנראה כעבירה, ואז כשיכוון לעומק רצון השם יתברך בלי דעתו, אז הוא מבורר שכל פעולותיו הם רק לרצון השם יתברך^קלחנתבאר בתפארת יוסף פרשת נשא ד"ה וידבר ד': וזה כוונת רבי אבא לא יחשוב ד' לו עון כשאין ברוחו רמיה. כי עון רומז על מזיד כדאיתא בש"ס (יומא פו:) האי עון מזיד הוא, והיינו לזה האדם שאין שום רמיה בכח הבחירה שלו, שמברר עצמו עד מקום שידו מגעת ועד מקום שכח הבחירה שלו מגיע. ולזה האדם אם ח"ו יארע לפניו מכשול לא טוב, אין השי"ת חושב לו לעון, מאחר שמצידו בירר עצמו עד מקום שידו מגעת. עיין שם כל העניין באריכות.. וזה נקרא מעשרין את המלח. כי מלח היינו יראה, ומעשר הוא בירור שהוא רצון השי"ת כמבואר לעיל. וזה ששאל עשו האיך מעשרין את המלח, היינו שהכניס עצמו למעשים רעים בכדי שהשי"ת יבררו על ידם, וזה אסור לעשות לאדם, רק כשיזמין לו השי"ת שלא מדעתו, ולא שיכניס עצמו במכוון לזה^קלטבית יעקב הכולל פרשת תולדות ד"ה ויהי כי זקן [ג].:

נ״חויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. איתא בזוה"ק (תולדות קמב.) ולחשך קרא לילה דא יצחק, ואיהו אזיל לקבלא ליליא בגויה. הענין בזה, כי בחינת לילה הוא, שהברואים מבטלים כחותם ופעולותיהם ודעתם, ומהפכים פניהם להביט אל השי"ת, ולכן בלילה זמן שינה, שנתבטל פעולת אדם, ובאמת לעין האדם נראה שביום הוא יותר טוב לו לשלוט בבחירתו ודעתו ושכלו, ואז הוא בחינת משפיע בחינת דכר, אבל בלילה הוא בחינת נוקבא, שמקבל החיים מהשי"ת ומצדו אין לו כח לזוז ולהשפיע ולעשות פעולות, ולכן נראה לעין האדם שביום הוא יותר טוב, אבל באמת עיקר המבטח עוז והתוקף יש להברואים בעת שמבטלים תפיסתם ומסבבים פניהם להשי"ת, כי אז הם מקבלים השפעה עד אין סוף. וזהו ותכהין עיניו מראות, שבודאי לא דברה תורה בגנות יצחק ח"ו שנעשה בעל מום, כי אפילו על שאר הנביאים שהיו כמה וכמה מדרגות פחותים מיצחק, אף על פי כן לא היה השכינה שורה עליהם אם היו בעלי מומין, כדאיתא בש"ס (נדרים לח:) אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר חכם ועניו ובעל קומה. אלא שיצחק אבינו ביטל כחו ודעתו מלפנות לעניני עוה"ז, להיות בחינת דכר להשפיע עליהם ולהחזירן למוטב, כמו שעשה אאע"ה, רק שסיבב פניו אל המאציל ונעשה בחינת נוקבא בחינת לילה, שמקבל השפעה מהשי"ת עד אין סוף, ולכן, ויקרא את עשו בנו הגדול. ויפלא למה רצה לברך את עשו הרשע. אך כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) דאתכלל מסטריה דדינא קשיא ובזוה"ק (תולדות קלז:) כל זינא רחים ליה לזיניה ואתמשיך ואזיל זינא בתר זיניה וכו' ויצא הראשון אדמוני וגו' ואיהו זינא דיצחק דאיהו דינא קשיא דלעילא וכו'. והיינו, כי יצחק ועשו הם מבחינה ומדה אחת ממדת הגבורה, רק שיצחק הוא מהתחלת מדת הגבורה, ועשו מסוספיתא דדהבא (זוה"ק מצורע נו.) היינו מסוף מדת גבורה, כדאיתא במד"ר (תולדות סג) שעשו שאל האיך מעשרין את המלח, ובאמת מלח פטור ממעשר, כי מלח מורה על יראה כדכתיב (ירמיהו י״ז:ו׳) ארץ מלחה ולא תשב, שהשי"ת מראה שאין צריך כלל שיפארו וישבחו אותו, שהרי ברא ארץ מלחה שאין שם ישוב ואין שם מי שיפאר אותו, בזה מראה השי"ת שאין צריך כלל לעבודת הברואים, ולכן בקרבנות שנאמר ריח ניחוח, נחת רוח לפני השי"ת, ויכול האדם לומר שהשי"ת צריך לעבודתו, לכן כתיב (ויקרא ב׳:י״ג) וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, היינו שגם בהבאת הקרבן יעמוד האדם ביראה שהשי"ת אינו צריך כלל לעבודתו^קממקורו במי השלוח ח"ב פרשת ויקרא ד"ה וכל קרבן: מלח מורה על יראה וכמו שכתוב (שופטים ט) ויזרעה מלח, היינו שיש בזה יראה שלא תרצה להצמיח. וזה שהזהיר שיראת ה' יהיה ראשית דעת ולא יזוז ממנו היראה בכל מעשי המצות ותורה ותפלה והתקרבות להשי"ת וכו'. וזהו פירש על כל קרבנך תקריב מלח, היינו בכל התקרבותך תורה ועבודה ומצות יהיו ביראה ובזה יתקיים הכל כדכתיב (תהלים יט) יראת ה' טהורה עמדת לעד.:

נ״טומעשר מורה גם כן על יראה, שהאדם ירא לקבל התבואה שלא יאמר כחי ועוצם ידי חלילה, ובמעשר כתיב (ראה יד) למען תלמד ליראה, ובזה שנותן המעשר ללוי, היינו שרואה שהשי"ת השפיע (כמו שנתבאר במקומו). ולכן מי שדבוק באמת במדת היראה ועוסק בזה יש לו בטחון ותקיפות מאד^קמאעיין מי השלוח ח"ב מסכת ברכות (ד.) ד"ה לדוד [ב]: כי אלו השני מדות בטחון ויראה המה עומק גדול היאך מתאחדין בלב אחד, כי בתפיסת האדם המה שני הפכים שמי שיש לו בטחון לא יוכל האדם להבין שנמצא בו יראה, וכן להיפך מי שיש לו יראה היאך נמצא בו בטחון, ובזה נמצא עומק גדול שאע"פ שיש בו בטחון הוא יירא שמא יגרום החטא. עיין שם אריכות העניין. ועיין עוד ח"א פ' בשלח ד"ה ויסעו מסכות., וכדאיתא בש"ס (ברכות לג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולכן בזה שיש לו יראה עובד את השי"ת. אבל עשו שהוא סוספיתא דדהבא מבחינת דינא קשיא, היה אומר שגם היראה בידי שמים, ואין לאדם שום תקיפות ובטוחות במה שיש לו יראה, כיון שהוא בידי שמים, וזהו שצריך לעשר גם היראה למסור להשי"ת, וזהו כיצד מעשרין את המלח^קמבעיין במי השלוח ח"א פרשת תולדות בגליון אות י: וזה ענין איך מעשרין את המלח, כי מלח היא יראה כי מארץ הפרי יתחייב תשוקה לאדם לקבל אוכל ומארץ מליחה יתחייב יראה וכמבואר בכתבי האר"י ז"ל, וזה ענין מעשרין את המלח, כי לפעמים צריך האדם לברר את היראה גם כן, והיא כי כשיאונה לפניו מעשה שלא מדעת שיתראה היפך מרצון השי"ת ואח"כ יסכים השי"ת עליה וזה בירור על היראה שהיא שלימה מבלי שום נטיה לשום צד, אבל האדם אסור להכניס עצמו לזה בלתי כשיאונה לפניו שלא מדעתו.. ובאמת מדת יצחק אבינו היה שגם יראת שמים הוא בידי שמים, ולכן היה אחיד בחשך, היינו שהכל הוא מהשי"ת. רק החילוק הוא שמדת יצחק היה כדאיתא (אבות פ"ד) הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, ולכן היה בנייחא מאד, שצמצם כל כחותיו ובטל עצמו להשי"ת להיות מקבל האור מהשי"ת, ולא רצה להיות ראש בעוה"ז להשפיע. אבל עשו הרשע אמר, כיון שאפילו אם עובד השי"ת ומצמצם עצמו בשביל כבוד שמים, בכל זאת לא יהיה לו מבטח עוז שידע ברור שכיוון להאמת לרצון השי"ת, ואחר כל העבודות שיעבוד האדם עוד הוא ביד השי"ת, וצריך שהשי"ת יסכים עליו לבררו לטוב, פקר בכל המצות וכפר בעבודה. וע"ז רומז מה דאיתא במד"ר (תולדות סה) שעשו נמשל לחזיר שיש לו סימן אחד של טהרה שפרסותיו סדוקות^קמגמקורו במי השלוח ח"א פרשת וישלח ד"ה ואלה המלכים: הנה אף כי על עשו לא היה ניכר שום דבר רע, מ"מ נמשל לחזיר (ויקרא רבה פרשה יג), והיינו דאיתא בגמ' (בכורות ח.) תפוח מגדל לס' יום וכנגדו חזיר מוליד לס' יום כי אות ס' הוא כעין קשת וקשת הוא מבטח עוז, והיינו שהוא אומר שיש לו מבטח עוז בהש"י מאחר שנולד מיצחק ומרבקה. והוסיף בזה שם פרשת בשלח ד"ה ה' ילחם: עמלק שהוא נקרא ישראל מומר כדאיתא בקדושין (י"ח.) והוא תולה כל מעשיו בהש"י שאומר כל הרע שהוא עושה הוא ברצון הש"י, כי בלא רצון הש"י לא היה יכול לעשות. וביאר בדבר בתפארת יוסף פרשת זכור ד"ה זכור: אשר קרך בדרך, והיינו שאומר מאחר שבאמת אין אדם יכול לברר עצמו עד גמר הבירור, כי מי יאמר זכיתי לבי, ורק שגמר הבירור הוא ביד השי"ת, והאדם תמיד הוא באמצע הדרך ויכול השי"ת לברר אותו אף שאינו מתחיל כלל בעבודה וכו'. שאני עמלק שאינו מתחיל כלל בעבודה. וכדאיתא בש"ס (מגילה ו.) יוחן רשע בל למד צדק בארץ נכוחות יעול וגו' (ישעיהו כ״ו:י׳) אמר יצחק לפני הקב"ה רבש"ע יוחן עשו אמר לו הקב"ה רשע הוא, אמר לו יצחק בל למד צדק אמר לו הקב"ה בארץ נכוחות יעול. והיינו, שעל אלו הד"ת המבוררים לו הוא עושה ג"כ ההיפך, אף שיש לו כח לעצור את רוחו והולך לו מתפשט עצמו בכל לבבו, א"כ בל יראה גאות ד', שבזה נפרד כולו מהקדושה ואין לו שום חלק בקדושת אבות, מאחר שעושה ממש ההיפך. ואותו לא יברר השי"ת. עיין שם המשך הדברים. ועיין עוד סוד ישרים פרשת זכור אות ז, כג.. היינו כי יש דרגא דאתגליא ודרגא דאתכסיא. ודרגא דאתכסיא אי אפשר להגיע רק ע"י תפלה להשי"ת שיאיר לו. ועשו רצה בדרגא דאתגליא, היינו שרצה להיות בטוח תמיד ועמידה טובה ומיטב צעד ולכן פרסותיו סדוקות, כמ"ש אאמו"ר זללה"ה בפרשת שמיני בסימני בהמות וחיות טהורות. אבל מעלה גרה הוא דרגא דאתכסיא, שצריך האדם תמיד להתפלל להשי"ת שיאיר לו, זה לא רצה עשו, אבל ביעקב כתיב ויעקב איש תם יושב אהלים, היינו שנשלם בשתי המדרגות, שמה שלא השיגו בדעתו ועבודתו היה מתפלל ומתחנן להשי"ת שיאיר לו:

ס׳ויקרא את עשו בנו הגדול. בזוה"ק (תולדות קמב.) פתח על זה מקרא (תהילים פ״ד:ו׳) אשרי אדם עוז לו בך וגו'. ומבאר שם, שאין לאדם שום בטוחות, ורק על זה יוכל לבטוח וישוי תוקפיה ביה בקוב"ה דיסייע ליה כד איהו אשתדל באינון פקודין דאורייתא ולמיהך באורח קשוט דכיון דאתי בר נש לאתדכאה מסייעין ליה ודאי וכו'. והענין, כי יצחק אבינו היה עיקר כחו לכוון לעומק רצון השי"ת שלא מדעת, וזהו עוז לו בך, שיש מסלות בעומק לבו לכוון לרצון השי"ת. וזה דאיתא בזוה"ק (תולדות קמג.) בשעתא דאמר יצחק לעשו צודה לי צידה בה"א ונפק עשו בגין דיתברך מיצחק וכו'. והיינו שצידה בה"א הוא שיכניסו להסתר ויברכו שלא בדעה מבוררת, ואזי בודאי יסכים השי"ת, והיינו שברכת יצחק תהיה נצדת, והיינו כי אף שלא הוטבו מעשיו בעיניו, כי התפשט בגודל זרם ותקיפות וחוצפא כלפי שמיא, אך על כל זה רצה לברכו, יען כי מדתו מדת הגבורה יקוב הדין את ההר, כיון שהוא בכור רצה לברכו, בחשבו אם יסכים השי"ת על הברכות ויחתום על מעשיו יהיו גדולים ממעשי יעקב^קמדעיין במי השלוח ח"א פרשת תולדות בגליון אות י: וזה היה דעת יצחק כי עשו מברר את זאת, כי באמת ראה כל מעשיו ורצה לברכו, ולפי שעל הלבוש לא היו מעשיו מפוארים לכן צוה שיכניסו להסתר וממילא כאשר יברכו אז יהיה כל מעשיו טובים. וזה היה ברצון השי"ת שבזה הכונה יברך את יעקב, כי באם היה מברך את יעקב בדעת לא היה מברכו בדעה הזאת, אבל עתה כאשר יאונה מעשה לישראל שלא מדעת הוא גם כן טובה. עיין לעיל פרשה זו אות לג ובהערה קל שם, אות לד.. וזהו שאמרה רבקה ליעקב, הנה שמעתי וגו' ואברככה לפני ה', ובאמת יצחק באמרו לעשו לא הזכיר לפני ה', רק במה שאמר צידה בה"א מורה שיצוד את יצחק ויכניסו להסתר שלא מדעת, למדת ההסתר שהוא מלכות שנרמזת בה', וממילא יחתום השי"ת על הברכות. וזה שהשי"ת חשב מחשבות שיברך את יעקב, ואף שבעומק אין שום הבדל להשי"ת כדכתיב (מלאכי א׳:י״א) גדול שמי בגוים וגו', מכל מקום אין זה נקרא לפני ה', כי פני ה' היינו ההסברת פנים שהשי"ת מראה, אין נוחה ממעשים בלי דעת וחשבון, כי פני ה' מורה על כבודו בעוה"ז, שיש כבוד שמים והוא רק על המצמצם עצמו, וזהו ואברככה לפני ה', כמו שנתבאר בפ' בשלח (אות ס) על ענין יונה בן אמתי שנאמר בו (יונה א) מלפני ה' הוא בורח^קמהעניין יונה בן אמיתי מבואר לעיל פרשת בראשית אות ב ד"ה וזה דאיתא ובהערה יא שם.. ולכן איתא בזוה"ק (תולדות קמג.) כיון דאמר לפני ה' אזדעזע כורסי יקרא דקוב"ה. וכן כשרצה הקב"ה ליתן התורה להאומות, איתא בזוה"ק (תולדות קמג.) דאזדעזע כורסי יקרא, כי באמת מצד השי"ת אין הפרש למי שיתן התורה והאור, אכן מצד כסא כבודו, היינו ע"י הצמצום שישראל מצמצמין את עצמן בשביל כבוד שמים, מצד זה נתבטלו האומות ונתרחקו מלקבל אור השי"ת רק ישראל:

ס״אולכן נתברך יעקב אבינו ע"ה, ויתן לך האלהים מטל השמים, ואיתא בזוה"ק (תולדות קמג:) ת"ח בשעתא דההוא נחש אייתי לווטין וכו' מה כתיב ארורה האדמה וכו' לקבל דא ומשמני הארץ. בעצבון תאכלנה לקבל דא מטל השמים. וקוץ ודרדר תצמיח לך לקבל דא ורוב דגן ותירוש. בזעת אפיך תאכל לחם לקבל דא יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים. הענין מטל השמים הוא נגד בעצבון תאכלנה, וזהו מטל השמים בלי יגיעה, ונגד ארורה האדמה נתברך משמני הארץ. נגד קוץ ודרדר, היינו מעורב טוב ברע, נתברך ורוב דגן, היינו מבורר ביותר, כדאיתא בש"ס (ברכות מז:) האי אדגן, כי בכח עבודתו תיקן פגם אדם הראשון^קמומי השלוח ח"ב פרשת תולדות ד"ה ויתן.. וזה שנתברך הוה גביר לאחיך, היינו באם ירצה אחד מהאומות ליכנס תחת כנפי השכינה, מוכרח להתגייר ולילך דרך ישראל. ולזה הרעים עשו ואמר הלא אצלת לי ברכה, שרצה שיאציל לו ברכה בפני עצמו, ויצחק השיבו הן גביר שמתיו לך. גביר היינו כשתרצה לחסות בצל ה' תצטרך להכלל בו^קמזכמבואר לעיל פרשת וירא אות מט, נז, נט. על הפסוק וירש זרעך את שער אויביו.. ונגד בזעת אפיך נתברך יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים, כי בזעת אפיך היינו שיצטרך לעבודה, מצד זה אותם שאין השי"ת חפץ בהתקרבם יתבטלו לגמרי, כי השתחויה הוא שהאדם נופל ונכנע מפני חבירו:

ס״בויאמר יצחק אל בנו מה זה מהרת למצוא בני ויאמר כי הקרה ה' אלהיך לפני. במד"ר (תולדות סה) אם לזווגך המציא לך למאכלך על אחת כמה וכמה. ביאר בזה אאמו"ר זללה"ה כי הקרה ה' אלהיך זהו רבקה, שהיא הורתה ליצחק סדר ההנהגה במה שנתנה לו שני גדיין עזים, דאיתא בפרקי דר"א (פ' ל"ב) שהם אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה. והיינו כי מדת יצחק הוא יראה מופלגת, שהכתוב משבח אותו בזריעה, כדכתיב ויזרע יצחק, שזרע באמונה, כדכתיב (ישעיהו ל״ג:ו׳) והיה אמונת עתיך וגו' ואיתא בש"ס (שבת לא) אמונת זו סדר זרעים, וכדאיתא במדרש תהלים (מזמור יט) שמאמין בהשי"ת וזורע, והיינו שמאמין בהשי"ת שבטח לא יאבד ח"ו שום דבר ומוסר הכל להשי"ת, כדכתיב (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי וגו', שאפילו במחרף ומגדף נמצא כבוד שמים בעומק, נמצא שממדת יצחק צריכים לבירורים וצמצומים רבים לאין שיעור, כי אולי יש עוד ניצוץ קדוש שצריכין להעלותו ולתקנו, והיה אריכת הגלות מאד בעבור זה עד שלא ישאר מאומה, כמו זריעה שלא נאבד שום גרעין, והגלות הוא כמו זריעה, כדכתיב (זכריה י) ואזרעם בעמים. וממדה זו נצמח אשר הן הן גבורותיו והן הן נוראותיו, ויש מאד מאד במדה זו תגבורת הדינין, ומצד זה היה ליצחק חיבור עם עשו ואהב אותו, ביען שמדת יצחק אשר הכל הוא לכבודו יתברך, ואף מדרגות התחתונות והקליפות יש בהם גם כן ניצוץ טוב, כי באם לאו לא היה להם הויה, ובהארכת הזמן יתבררו גם אלו הנצוצות וגם עשו יוכל להתברר, והקליפות יהיו יותר במעלה מן גוף הפרי, כי מחשך יתהוה אור. ובאמת בעומק הוא כן, שלפני השי"ת כחשכה כאורה, רק אצלנו האותיות עומדין מהופכין לנו, ולנגד המאציל עומדים ביושר. ולזה כתיב ויבא לו יין וישת, ואיתא בזוה"ק (בלק קפט.) דארמי מיא בההוא יין ואי לא לא יכיל למסבל^קמחוזה לשון קודש האריז"ל בשער הפסוקים פ' תולדות (ד"ה ויבא לו): והנה עתה יצחק, שהם הגבורות דאימא, היה רוצה לברך את עשו, שהוא שמרי הגבורות וכו' ואם היו הגבורות ההם לבדם בלי מיתוק החסדים, שהוא סוד המים שמוזגים בהם את היין החזק למתקו ולבסמו, ודאי שהיו ברכות היין ההוא נתונות לעשו. ולכן יעקב המתיק את הגבורות, הנקראים יין שהשקהו ליצחק אביו, ע"י המים, ואז נתמתקו, ונמשכו הברכות ליעקב ולא לעשו. עיי"ש כל העניין.. והיינו כי מדת יעקב אבינו הוא כדכתיב (ישעיהו מ״ה:י״ט) לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני, היינו שאין צריך כל כך ליראה מופלגת כזו שיוצרך לזה עינוי גדול ושעבוד עד שאין יכולין לסבול, זה לא חפץ השי"ת, כי בזמן אברהם ויצחק רצה השי"ת בעבודות אלו, ומיעקב ואילך נאסר זאת, כגוון עבודת העקידה שאין בכח אדם לסבול לא יחפוץ השי"ת, שמצד יעקב אין השי"ת דורש רק כפי כח האדם, כדכתיב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח^קמטלעיל פרשה זו אות ח., שאין השי"ת רוצה שיטריחו לברר כל הניצוצות עד תכליתם, וזה מרמז שם שד"י, כדאיתא בש"ס (חגיגה יב:) מי שאמר לעולמו די, והיינו שאין כדאי על זה כל כך שעבוד וסבלנות^קנלעיל פרשה זו אות כו.. וזה רמזה רבקה במה שנתנה לו אחד זכר לפסח, כי פסח היינו דחס רחמנא עלן, אין צריך לטרוח כל כך, שהרי במצרים גם כן נשארו ניצוצות, שהרי עדיין הם חיים, ואף שכתוב (בא יב) וינצלו את מצרים, ואיתא בש"ס (ברכות ט:) שעשאוה כמצולה שאין בה דגים וכמצודה שאין בה דגן, אך איתא בכתבי האריז"ל שלא בררו רק קליפה המיוחדת למצרים יותר מכל האומות, אבל הקליפה שיש להם בשיתוף שאר האומות לא בררו כלל. אך לזה היו צריכים לסבול שם עוד זמן, והשי"ת חס עליהם ולא עכבן בשביל זה. ולכן בפסח כתיב ועצם לא תשברו בו (בא יב), אף שאם יטריח עצמו ימצא עוד מוח ויאכל, אך אין השי"ת חפץ בטורח מרובה בשביל דבר מועט, שאין השי"ת דורש רק כפי כח האדם, כדכתיב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח. אבל מצד יצחק היו צריכים להיות עוד במצרים להעלות כל הניצוצות, וגם היו צריכין לשבור העצם ולטול המוח ולסבול עוד, ולזה ארמי ליה מיא ביינא, להחליש תגבורת הדינים^קנאעיין הרחבת העניין בבית יעקב שמות פרשת בא אות נה, ועיין עוד לקמן פ' ויצא אות י, פ' וישב אות יח, ספר הזמנים – הגדה של פסח עניין פסח אות א.. וכן רבקה רמזה זאת במה שנתנה לו אחד לפסח, וכדאיתא בזוה"ק (תולדות קלז.) על רבקה, ואי לאו דאיהי דינא רפיא לא יכיל עלמא למסבל דינא קשיא דיצחק. ולכן מתחלה כשסבר יצחק שמדבר לעשו, אמר ויתן לך האלהים, כדאיתא במד"ר (תולדות סו) ויתן ויחזור ויתן היינו בלי גבול כמו מדתו שצריך לסבול מאד בלי גבול, כמו כן ברכו בלי גבול, אבל אח"כ כאשר התחילו יעקב ורבקה להחליש תגבורת הדינים, וידע שהוא יעקב, ברכו בשם שד"י, וזו ברכה של גליות (מדרש רבה וישלח עה), מי שאמר לעולמו די, וזהו כדכתיב שדי לא מצאנוהו שגיא כח. ולכן כשיצחק סבור שהוא עשו, שאל אותו מה זה מהרת למצוא בני, היינו שבירורין של עשו צריכין להארכת הזמן מאד, והשיב לו יעקב כי הקרה ה' אלהיך לפני, היינו שאין צריך לסבול כ"כ והשי"ת יכול להושיע בזמן מועט, כדכתיב (ישעיהו מ״ה:י״ט) לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני:

ס״גהקול קול יעקב והידים ידי עשו. יצחק סבור שהוא עשו והקול הוא קול יעקב, שקול יעקב ישר מאד בעיניו, כי קול רומז לפנימיות, כדאיתא בזוה"ק (בראשית נ:) והאי קול איהו פנימאה וכו' והיינו שיש לו עומק הלב, כמו עומק לב יעקב, אבל באמת זה היה יעקב, רק הבגדים, היינו הלבושים היו של עשו כמו שנתבאר לעיל (ענין לג, לד)^קנבלקמן פרשת ויחי אות נג.:

ס״דויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. אמר אאמו"ר זללה"ה (מי השלוח ח"ב פרשת תולדות ד"ה ויגש) ולמי אמר ראה והלא לא היה עמו שום איש, אלא להשי"ת אמר כן^קנגכמו שמבואר לחד מאן דאמר בזוהר הקדוש פרשת תולדות (קמב:): ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה', ויאמר מלה סתים הוא אית דאמרי שכינתא הות ואית דאמרי יצחק הוה. ומבואר בנצוצי אורות להרחיד"א: שיצחק אמר להקב"ה, ראה אדוני המלך, ריח בני כריח שדה וראוי לברכה, ואז הסכים עמו וברכיה.. והענין בזה, כי רבקה בעת שצותה ליעקב לילך לקבל הברכות, אמרה ליעקב, הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך וגו' ואברככה לפני ה', ולא מצינו שיאמר יצחק לעשו לפני ה'. אלא כנתבאר לעיל (ענין לח) שבזה שאמר צידה בה"א, מזה ידעה רבקה שהוא לפני ה'. והיינו, שבאמת אם היה יצחק מברך לעשו, היה השי"ת מסכים עמו שיהיה הוא העיקר ויעקב הטפל. ובאמת יצחק לא טעה בעשו, אך הענין בזה כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמב:) שמדתו של יצחק אבינו היה ולחשך קרא לילה. והענין בזה, שיצחק לא רצה לסמוך על דעתו כלל, והיה לו יראה, ומסר הכל להשי"ת, ולכן מצד יצחק ישועתו גדולה מאד, שמצדו כל הניצוצות אפילו מעלמין דאתחרבו לא יאבדו רק יכנסו לקדושה, כמו זריעה שכל מה שביד האדם וזורע, אף שעל הגוון נראה כאבדה, אך מכל מקום מחמת זה מצמיח צמיחה גדול^קנדכמו שהתבאר לעיל פרשה זו אות ג ד"ה וזה היה ובהערה כג שם.. וכמו כן ע"י יצחק אבינו, שמדתו הוא זריעה, ועל ידו תהיה ישועה גדולה, כי יתעלו כל הניצוצות. ולכן בברכת מכלכל חיים שהוא ברכתו של יצחק כתובים בה כל הצמיחות ישועות, ואף מה שנדמה לאדם שאפס תקוה והתעוררות מצדו, יגיע עד להחיות מתים^קנהעיין בתפארת החנוכי על זוהר פרשת תולדות מדרש הנעלם (קלד.) ד"ה ענין: ברכת מחיה מתים הוא ברכת יצחק אבינו, שהיא ברכת אתה גבור. כי מצד יצחק שהוא מדת הגבורה יזדכך גם הדומם, שהוא חומר הגוף, ויתראה הפנימיות שלו שימצא בכל דבר שורש טוב וכו'. כי יתעורר הפנימיות שבלב כל נפש מישראל, כי הוא מלא אהבת השי"ת וכו'. וזה עניין שיתנערו המתים מעפרן, היינו שיזדכך כח החומר והדומם והפנימיות מכל דבר, הוא אור השי"ת. ועיין עוד שם דף קלט. ד"ה תנן: ומחיה מתים הוא סוף הברכה, שרומז לשלמות מדת יצחק בשעת זווגו. וקודם לכך נזכר, מתיר אסורים וסומך נופלים ורופא חולים, שרומזים על בירורים וסבלנות, שהשי"ת יבררם לטוב וירפא ויחבוש מכותם, ואחר הבירורים יהיה גמר הבירור תחית המתים. ועיין עוד בספר הזמנים – הגדה של פסח עניין טל אות ב בסופו.. והיינו שיצחק אבינו עיקר כחו הוא מה שעושה שלא מדעת, וזה רומז על צידה בה"א, שבאמת היה יצחק גם כן יודע שעשו הוא רשע, כדכתיב, ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה. חלילה לא היה ליצחק טעות בעשו, ובאמת היו מעשי עשו רעים בעיני יצחק, ורק שלא רצה לסמוך על דעתו כלל רק על השי"ת, והשי"ת יכול ליתן תיקון לכל המעשים, ובאם יברר השי"ת מעשי עשו יהיו יותר מאירים מהפעולות של יעקב^קנוכמבואר לעיל פרשה זו אות ב ד"ה והנה מדתו., כי באם תאמר שהשי"ת אינו יכול לברר מעשי עשו יתן מגרעות בהנהגת השי"ת, כי היפלא מה' דבר, ולכן לא רצה לסמוך על דעתו, כי בדעתו היה קשה לו לברך את עשו. ולכן אמר וצודה לי ציד"ה, היינו שיצוד ממנו את הדעה ויברכנו שלא מדעת, והיינו שיאכילהו וישקהו יין שלא מדעת, וישולל ממנו קצת הבחירה, ויברך אותו שלא מדעת. כי מה שיצחק אבינו עשה מדעת היה אצלו דבר קטן, כי בהדעה של האדם יוכל להיות חסרון, כי בעוה"ז אין שום שלימות, ולכן לא יוכל האדם לסמוך על דעתו מה שנראה בדעתו שזה טוב, כי יוכל להיות שזה הוא מחמת חסרון שיש בהדעה, ולכן היה אצלו דבר קטן, ולכן לא רצה לסמוך על דעתו מה שלדעתו יעקב גדול מעשו, ורק אמר יקוב הדין את ההר, כיון שעשו הוא בכור, ובעוה"ז אין שום שלימות ודבר מבורר, ולכן אמר וצודה לי ציד"ה שיאכילהו וישקהו, ואח"כ יכנוס עשו ויברכו שלא מדעת, והשי"ת יסכים על הברכות:

ס״הובאברהם אבינו ע"ה הפעולות שלא מדעת לא פעלו כלום בזה, שאמר, לו ישמעאל יחיה לפניך, והשי"ת השיבו, אבל שרה אשתך יולדת לך בן. אבל ביצחק אבינו, שמדתו הוא ולחשך קרא לילה, שמוסר עצמו להשי"ת לגמרי, ולכן זה שעשה שלא מדעת השי"ת גמר בעדו לטוב, ולכן אח"כ כשראה שברך ליעקב אמר גם ברוך יהיה, כי היה אצלו דבר יקר במה שכוון שלא מדעת לרצון השי"ת^קנזעיין לעיל פרשה זו אות לג ובהערה קל שם, אות לח ובהערה קמד שם.. ואם היה מברך לעשו ממילא היה לפני ה', כי השם הוי"ה מורה על כבודו ית' שרוצה בהויות העוה"ז, וזה הוא חלקו של יעקב אבינו שמרבה כבוד שמים, וזה היה עיקר בריאת עולם כדכתיב (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'. אבל פעולות של עשו אין בהם שום כבוד שמים, ולכן אם היה מברך לעשו היה לפני ה', היינו שהיה מקבל השפעתו מעלמין דאתחרבו, היינו קודם שנתגלה השם הוי"ה ב"ה:

ס״וולכן שאל אותו האיך מעשרין את המלח ואת התבן, כי במעשר איתא (מעשרות פ"א) כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר וגדוליו מן הארץ, והיינו כל מה שהוא ביד האדם וברשותו יכול לעשות בה רע, זה מחויב במעשר ליתן ללוי. ואם נותן מעשר ללוי הוא כמו שמסרו להשם יתברך, שבלוי כתיב (מלאכי ב׳:ה׳) ואתנם לו מורא וייראני, ומלח אינו מאכל בעצם רק גורר תאות האכילה ונותן חשק לאכילה, שעל ידי המלח ירגיש טעם בהמאכל, כמו בעת שאוכלין שני בני אדם ואחד מרגיש טעם בהמאכל ואחד אינו מרגיש בו טעם, והוא מחמת שהאחד אוכלו ברעבון ולכן מרגיש בו טעם, והיינו מחמת שיש חסרון בזה הדבר שהוא מחוסר מן הטובה, לכן יש לו חשק להטובה, ולכן מצד שיש ארץ מלחה שאינה מצמחת, לכן יש ארץ פרי שמשפיעה כל הטובות, ומצד ארץ מלחה יש צמצום ויראה אף במקום שמצמיח^קנחלעיל פרשה זו אות כד.. וכן בתבן שהוא יד לפרי, ובאמת היה צריך להיות שביד הפרי יהיה עיקר הטעם, שמהיד נשתלשל הטעם להפרי, ובאמת בהתבן אין לאדם שום טעם ותפיסה בו, ובאמת מצד השי"ת אמר הש"י עץ פרי, ואיתא במד"ר (בראשית ה) שהיינו שטעם עצו ופריו שוין, והארץ לא שמעה את המאמר (כמו שנתבאר בפ' בראשית לעיל אות לה), כדי שהאדם יראה שיש מקום שאין להאדם שום תפיסה והכרה רק השי"ת בעצמו, ואין צריך ליתן מזה מעשר, היינו להכיר שהוא מהשי"ת, כיון שזה עצמו הוא ההכרה. ובאמת כשהאדם מקבל את הטובה וממליך עליו מקודם את השי"ת, שם יש כבוד שמים כדכתיב (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי וגו', אבל במקום שישן האדם ושלא מדעת אז אין ניכר שום כבוד שמים, כי באדם מוכרח להיות לפעמים מעט שכחה, אך ששם השי"ת מבררו, וזה נקרא מעשר מלח ותבן. וזהו רק השי"ת בעצמו, והיינו כי בעת שהאדם עושה מדעת אין להאדם רק ההכרה שמכיר שהכל הוא מהשי"ת, ובעת שהאדם מוכרח לעשות שלא מדעת אז מבררו השי"ת, שהאדם מוסר אז אפילו ההכרה שמכיר שהכל מהשי"ת, זה הוא גם כן מהשי"ת, כי באמת מה שיראת שמים הוא ביד האדם הוא רק בגבול תפיסתו וכדאיתא בזוה"ק (פ' בא), אבל בשורש הבריאה מצד השי"ת אין האדם יכול לעשות מאומה, שהכל הוא בידי שמים אפילו יראת שמים, ורק לעין האדם הציב השי"ת שכל היראות שמים הוא מצד האדם^קנטמבואר במי השלוח ח"א פרשת וירא ד"ה ותכחש: עומק הענין בזה, כי מה דאיתא בגמ' (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים הוא רק לפי גבול תפיסת שכל האדם, אבל באמת הכל בידי שמים ואף יראת שמים ורק בעוה"ז הסתיר הש"י דרכו. ומדות יצחק אבינו היה להכיר שאף יראת שמים הוא ביד הש"י אך העולם לא היה ראוי ליקרת כזה. ועיין עוד שם פ' קרח ד"ה ויקח קרח [ב]., וזה נקרא מעשר את המלח והתבן. ולכן סבר יצחק שההתפשטות שיש לעשו ועושה פעולות שלא מדעת יבררו הש"י, שהוא מעשר התבן והמלח, ובאמת השי"ת יכול לברר גם אותו, אך השי"ת אינו רוצה לברר רק למי שמברר עצמו בדעתו ושכלו עד מקום שידו מגעת, את זה מברר השי"ת אף בשעה ובמקום שאין ידו מגעת מבררו השי"ת שהוא כולו ביד השי"ת, אבל למי שאינו מברר עצמו מצדו, זה לא יחפוץ השי"ת לברר שהוא מתנהג במשפט^קסעיין בתפארת יוסף מסכת פסחים (ט.) ד"ה אין חוששין: כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, אם האדם מצידו מנקה ומטהר ומברר עצמו עד מקום שידו מגעת. אז השי"ת מעיד עליו שהוא נמשך תמיד אחר רצונו ית', ויש לו חיבור עם אור רצונו ית'. ועיין עוד שם פ' נשא ד"ה וידבר. לקמן פרשת וישלח אות מד ד"ה וזהו.:

ס״זוזה דאיתא בזוה"ק (תולדות קמג.) בשעתא דאמר יצחק לעשו ציד"ה בה"א וכו' בההיא שעתא אזדעזע כורסי יקרא, והיינו שבאם יצחק היה מברך לעשו היה השי"ת מוכרח לחתום על כל מעשיו, וזה לא יחפוץ השי"ת, אף שתחלת הבריאה היה רק רצון השי"ת בלא שום תפלת אדם, אבל אחר הבריאה שוב רוצה השי"ת שהאדם יברר עצמו בדעתו, ולכן עשו שלא עשה מדעת כלל לא יחפוץ השי"ת לבררו, וישראל אומרים בכל יום (בסדר התפלה) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, והיינו שמושכין את הכל לה' אחד, ואף ההכרה נותנים להשי"ת, כדאיתא בזוה"ק (משפטים צו.) דכתיב (ישעיהו מ׳:י״ז) כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו, והיינו שישראל עובדים לאין, והיינו שמוסרים נפשם לגמרי להשי"ת, ואף ההכרה נותנים להשי"ת, כדכתיב (איוב כ״ח:י״ב) והחכמה מאין תמצא. וזה דאיתא בש"ס (שבת י.) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה לך והודיעם, והיינו שישראל ידעו שהשי"ת מקדשם, כדתיב (תשא לא) לדעת כי אני ה' מקדשכם, ומזה סימן ששבת היא טובה הרבה וגדולה, והיינו שאמר השי"ת לך והודיעם, כי עיקר הוא ההכרה, וכשישראל רוצים לטעום מקדושת שבת מוכרחים ליתן גם ההכרה שלהם להשי"ת, וזה נקרא אין, וזהו דכתיב (ישעיהו מ״א:י״ז) העניים והאביונים מבקשים מים ואין, והיינו שישראל יוכלו למסור עצמם לגמרי לאין, והעכו"ם אומרים שהם עובדים גם כן לאין, אבל מאפס ותהו נחשבו, שהם לא רצה השי"ת לבררם, ולכן לא רצה השי"ת לברר לעשו שמעשר המלח והתבן^קסאבית יעקב הכולל פרשת תולדות ד"ה ויהי כי זקן [ב].:

ס״חראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. בזוה"ק (תולדות קמב:) ובש"ס (תענית כט:) מאן שדה דא שדה תפוחים. תפוח מורה על חיים בשמחה והארת פנים בבליטה מפורשת, כדאיתא בזוה"ק (לך פה.) כתפוח בעצי היער (שיר השירים ב׳:ג׳) כתפוח דא קוב"ה וכו' כתפוח דא אברהם וכו' וכדין הוה לתפוח בעלמא רשים מכל בני עלמא^קסבעניין התפוח שנתגלה באברהם מבואר בתפארת החנוכי על זוהר פרשת לך (פה:) ד"ה כיון., ובכמה מקומות בזוה"ק דמתפרש לכמה גוונין, ובזוה"ק (נשא קלג:) בתיקונא שביעאה בענין תרין תפוחין ובגיניהון אתקיים באור פני מלך חיים. ושדה תפוחים רומז, שהאדם מוכן מצדו לקבל הארת פניו של השי"ת בשפעת חיים של שמחה, כי כשאין האדם מוכן לקבל השפעה נקרא שדה ענתות, כדאיתא בזוה"ק (נח סג:) ואמאי אקרי לה ענתות בגין דנחתת למסכנו, ולכן אמר לו שלמה ענתות לך על שדך (מלכים א ב׳:כ״ו), שנפסקה ממנו ההשפעה והארת פנים. והארת פנים כשהאדם יכול לקבלו נקרא חקל תפוחין קדישין:

ס״טויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. איתא במד"ר (תולדות סו) ויתן ויחזור ויתן, והיינו שזה רומז הוא"ו של ויתן, שהשי"ת נותן תמיד ועומד בתוך הנתינה, אבל לאומות נותן השי"ת בפעם אחת כדאיתא בזוה"ק (וישלח קע.) ואינו אדוק בשרשו. ולכן איתא בש"ס (ברכות נח.) הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו והרואה חכמי אוה"ע אומר ברוך שנתן מחכמתו לבריותיו, והיינו מפני שלעכו"ם נותן בפעם אחת כדאיתא בזוה"ק (שם), שלישראל נותן מעט מעט ולאוה"ע בבת אחת, שלישראל תמיד אוחז בידו ועומד באמצע ההשפעה^קסגנתבאר בתפארת החנוכי על זהר פרשת וישלח (קע.) ד"ה אבל: העניין ביאר אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה שבישראל נותן הקב"ה הטובה והחיים בהדרגה כדי שיהיה יגיע כפיו. ואף אם ח"ו מפסיד, מפסיד בבת אחת, כדי שיהיה לו טענה להש"י כי נשאתני ותשליכני, ועיי"ז מחזיר לו הקב"ה. אבל באומות העולם הוא בהיפוך, שמקבל חיים בבת אחת שלא ע"י יגיעו, וכשמפסיד, מפסיד בהדרגה, כדי שיורגל בירידה ולא יהיה לו טענה. ועיין עוד במי השלוח ח"ב פרשת ויחי ד"ה בן פורת, לקמן פ' מקץ אות יח.. וכדאיתא במד"ר (בראשית יד) שמפני זה כלי זכוכית שנשברו יש להן תקנה מפני שעשוי בנפיחה, והיינו שעדיין מקושר בשרשו, והאדם נעשה גם כן בנפיחה, כדכתיב (בראשית ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים, והיינו שיש עדיין עסק להאדם עם השי"ת, והשי"ת עדיין לא גמר הנתינה, אפילו בדבר שנדמה להאדם שיש לו מכבר, גם כן השי"ת עדיין נותן לו, כי באם נפסק חלילה רגע היה נפסק לגמרי רק השי"ת משפיע תמיד. ואף שהשי"ת נותנה על תנאי כדאיתא בזוה"ק (וישלח קסט.) שכל דברי הקב"ה על תנאי, אם ישמור האדם דרכי ה', מכל מקום זה הוא מאד יקר בעיני האדם כשעדיין אדוקה ההשפעה בשרשו. ולא כמו בשר ודם שנותן מתנה לחבירו נותנה לו בפעם אחת ואח"כ אין לו שום חיבור עמו, מאחר שהמתנה אינה מקושרת עוד עם הנותן. אבל השי"ת המתנה קשורה עמו תמיד ומשפיע תמיד בלי הפסק, והמתנה עצמה היא מקור הטובה. כמו שאצל התינוק שדי אמו הם מקור ההשפעה, וכל מה שמוצץ בו יותר מוצא בו טעם. ולכן הטובה היא יקרה כי כשההשפעה נפרדת מהשי"ת, אפילו אם היא יקרה מאד, מ"מ אינה מתקיימת, ובכל פעם היא הולכת ומתמעטת, כמו האילן כל זמן שיונק מן הארץ הולך וגדל, וכשנקצץ כל פעם מתיבש ביותר, כמו כן כל ההשפעות בעת שנפרדת מהשורש אינו נקרא חיים, כי עיקר החיים הוא מה שמחובר להשי"ת^קסדמבואר לעיל פרשת לך אות א ד"ה וזה הוא העניין: כל דבר שדבוק בחי עולמים לא תתיישן ולא תתעפש לעולם. כי כל ההפסד והקלקול נקח מזה שנעתק הדבר מהנותן וכבריה בפני עצמה תחשב לה, עד שנראה לה שעוצם ידה עתקו גם גברו חיל, ומאז עלול הדבר להפסד וקלקול. אבל הדבר שקשורה ודבוקה תמיד בהשי"ת חמימה היא תמיד כבתחלתה. ועיין עוד בסוד ישרים ערב יום כפור אות לח: כי כל מה שמחובר עדיין בהשורש, לא יתכן בזה שום טומאה וכו'. וכל ההפסד המתהווה בכל הדברים, הוא רק אחר שנעתקו מהשורש ובאים אל תפיסת אדם, אזי נתישנו מצד האדם, כי נראה לו בתפיסתו שכבר נפרד ויש בו כח הויה בפני עצמו, ומחמת זה נשלל האור מכל מה שבא בהתפיסה, ולא נשאר גבי האדם רק הלבוש לבד, וכאשר אינו נשאר רק הלבוש, אזי נתיישן ונופל תחת הפסד וטומאה.:

ע׳וזה מרמז הוא"ו של ויתן כדאיתא במד"ר (תשא מז) הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה והיה משה אוחז בטפחיים והשכינה בטפחיים וטפחיים באמצע, והיינו שהשאיר עדיין השי"ת בידו כדי שיהיה לו חשק ורצון להשפיע עוד. ולכן המקבלים בעת שמקבלים השפעה צריך המקבל לצמצם קבלתו, ולא יתפשט עצמו במה שיש לו רק יצפה לעוד השפעה, וידע שהשי"ת עומד תמיד ומשפיע ויכול להשפיע לו עוד. ולכן בפרשת אמור (כג) כתיב מצות פאה בין פרשת המועדים, היינו כי במועדים משפיע השי"ת לישראל השפעה מרובה. וכן בפרשת ראה (טו) אחר פרשת שמיטה ויובל כתיב מצות צדקה, והיינו שאחר שמיטה ויובל מתחיל השי"ת להשפיע מחדש, ויכול המקבל בזמנים אלו להתפשט עצמו בקבלתו, וישכח לגמרי להשפיע לאחרים, לזה צוה השי"ת לזכור אז שהשי"ת יש לו עוד השפעה בלי גבול, ולא ישכח להשפיע לעניים, וישאיר מעט, ויהיה כמו זריעה חדשה, היינו שישאיר האהבה אצל השי"ת, שכל זמן שעדיין לא גמר הנתינה הוא בכח גדול, שהולך עם אהבת הנותן. ולכן בזה שיתן לעניים וישאיר האהבה אצל השי"ת, ויהיה השי"ת תמיד באהבה להשפיע, והיינו כי השי"ת נותן השפע כדי שביעה, ואם המקבל מקבלו בשלימות אזי נגמר השפעת השי"ת, אבל כשאין האדם משביע עצמו נמצא שהשי"ת לא נתן עדיין כמה שרצה ליתן, ונעשה מזה זריעה חדשה, ועי"ז צומח מחדש, ומזו הצמיחה צריך גם כן לעשות זריעה. ועי"ז הפאה שנותנים לעניים שנקראים עם ה', היינו שמניח מעט עדיין בידו של השי"ת^קסהעיין אריכות הדברים בבית יעקב ויקרא פרשת אמור אות מח, מט. בית יעקב הכולל פרשת אמור ד"ה ובקצרכם.. ולכן העכו"ם שמקבלים לגמרי נגמר מהם השפעת השי"ת, כדאיתא במד"ר (אמור פרשה כט) אומות שמכלים פאת שדותיהם וכו' אבל בישראל צריך עוד לסיים ההשפעה, וזה דכתיב (ירמיהו מ״ו:כ״ח) כי אעשה כלה בכל הגוים ואתך לא אעשה כלה:

ע״אמטל השמים ומשמני הארץ. היינו כמו טל השמים שהוא מבורר מאד שאינו בא מכח תפלת אדם, כמו שנתבאר במקומו בענין ברכת הטל^קסועיין בספר הזמנים – הגדה של פסח עניין טל אות א, תפארת יוסף מסכת תענית (ג.) ד"ה וטל., כמו כן יהיה משמני הארץ, שזה הוא עיקר העבודה של האבות, שמים התחתונים יהיו מלאים קדושה ומבוררין כמים העליונים, ובכאן יתאחדו יחד טל השמים ומשמני הארץ:

ע״בורוב דגן. היינו מבורר ביותר, שדגן רומז על בירור מאד על ידי צמצומים רבים, כדאיתא בש"ס (ברכות מז:) האי אדגן, שנברר מתוכה הפסולת, והוא בחינת יצחק אבינו ע"ה, ומזה יש סבלנות מאד, ולזה כתיב ותירוש שיהיה נייחא ושמחה בשלימות^קסזמי השלוח ח"ב פרשת תולדות ד"ה ויתן לך.:

ע״גויתן לך האלהים. אלהים היינו בדין, היינו ההשפעה לישראל הוא רק ע"י עבודה ולא בחנם, והיינו שבאמת הש"י משפיע תמיד, רק האדם צריך לראות שיהא מוכן לקבל ההשפעה, וזה רומז ויתן שהש"י נותן תמיד, רק האדם צריך לקבל ע"י עבודתו, והוא באשר הוא עמל, ויהיה יגיע כפיך, שיכיר האדם שלאותה הטובה התפלל, ובזה עצמו נענה, שכפי מה שמצמצם האדם עצמו ושובת מל"ט מלאכות בשבת, עי"ז איתא בש"ס (שבת ל:) עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת בלי טורח ויגיעה^קסחלעיל פרשה זו אות א בהערה ג שם.. וזהו רומז הוא"ו של ויתן שדרשו במד"ר (תולדות סו) ויתן ויחזור ויתן, והיינו שהוא"ו הוא כדאיתא בזוה"ק (ויחי רמא:) אות אמת דא את ו' בגין דביה שריין חיין. שאות וא"ו הוא מחבר לשרשו ומורה על עיקר החיים, שהשי"ת עומד תמיד באמצע הנתינה בלי הפסק, ועיקר זאת הברכה יהיה לעתיד, כי בעוה"ז בעת שהאדם מקבל טובה ותופס הטובה ברשותו, ויכול לדמות לו שכחו ועוצם ידו הוא, ושוכח מי הנותן הטובה, ולכן יש בה העדר, כי כל ההפסד וההעדר שיש לכל דבר הוא מחמת שנתרחק מהמאציל, כי בעת שהטובה קרובה להמאציל יש בה תמיד טעם וחמימות כדבר חדש ולא נתיישן לעולם, כמו לחם הפנים שכתוב בו (שמואל א כ״א:ז׳) לחם חם ביום הלקחו, והיינו מפני שהיה תמיד קרוב להמאציל לכן לא נתיישן לעולם^קסטעיין לעיל פרשה זו אות טז ובהערה צא שם.. ולכן בברכת עשו כתיב, הנה משמני הארץ יהיה מושבך, "והנה" רומז על דבר הנגמר, שיאמר המקבל כחי ועצם ידי, ולכן נגמר הטובה, ולזה אח"כ יהיה בו העדר. אבל בברכת יעקב נאמר ויתן בוא"ו, היא הוספה בכל פעם, כי לעתיד שיהיה מפורש שהכל הוא מהשי"ת לא יתיישן ולא יתקלקל לעולם ויהיה בכל פעם חדש כבתחלה, וזהו ויתן ויחזור ויתן. ואות וא"ו רומז על יעקב כמו שנתבאר במקומו (לקמן פרשת ויצא אות כח):

ע״דויתן לך האלהים מטל השמים וגו'. איתא במדרש שאלו הברכות גנזם יעקב לעתיד לבא^קעכדאיתא בזוהר הקדוש תולדות (קמג.): רבי יוסי אמר כלא איהו בזמנא דייתי מלכא משיחא וכו'. ושם בע"ב מבואר: רבי יוסי ברבי שמעון בן לקוניא אמר לרבי אלעזר, כלום שמעת מאביך אמאי לא אתקיימו ברכאן דברכיה יצחק ליעקב, ואינון ברכאן דבריך יצחק לעשו אתקיימו כלהו, אמר ליה וכו'. אבל מיד יעקב נטל לעילא ועשו נטיל לתתא וכו', לבתר כד יקום מלכא משיחא יטול יעקב לעילא, ותתא ויתאביד עשו מכלא וכו'.. ובאמת אף שבעוה"ז לא שימש באלו הברכות, מ"מ מפתחות החיצוניות שלהם נשארו לו בעוה"ז, כמו עשיר שיש לו אוצרו מרחוק, עכ"פ נהנה ממנו. וכן ישראל, אף שעיקר הטעם ירגישו לעתיד, מ"מ נשאר לישראל העבודות מהברכות. והיינו, מטל השמים, היינו בירורים וצמצומים ביותר, כדאיתא בזוה"ק (ויגש רז.) כונן שמים בתבונה, כונן מאי כונן וכו' אלא בכל יומא ויומא אתקין ליה, כי שמים רומז על בהירות, וכדכתיב (משפטים כד) וכעצם השמים לטהר, וטל הוא שאינו מרגיש האדם בהשפעתו, לא כמו גשם שמרגיש האדם בירידתו, רק הש"י משפיע בצנעה^קעאעיין בספר הזמנים – הגדה של פסח עניין טל אות א: וטל משפיע השי"ת בחשאי, שלא מדעת והכרת הברואים. ונדמה לבני אדם שאין צריכין להשי"ת בזה וכו'. אכן באמת בצורת אדם, היינו בלב ישראל, יש תמיד עבודות ותפילות שאינם נפסקין תמיד בשום פעם. כי טל הולך ג"כ מכח פעולת אדם ובקשתו להשי"ת, אכן החילוק הוא, שגשם יורד מכח פעולת אדם להשי"ת הניכרים ונרגשים, וטל הולך, ממה שנמצא עבודות בעומק לבם של ישראל, שלבם מתפלל תמיד ביום ובלילה, שגם אדם אינו מרגיש בזה כלל.. ומצד זה יש לאדם צמצומים, כמו בשבת שהשי"ת נותן בו קדושה מאד בהצנע ואין מרגיש בו האדם, ואז מצד האדם צריך לצמצם עצמו בכל לבושים, ואם לא היה הקדושה של שבת גדולה כל כך לא היה בו כ"כ גדרים, ורק לפי שהלב מרגיש הפנימיות שהוא מלא טוב אלא שאינו נראה על הגוון, לכן יש בו צמצום. וכמו כן מצד טל יש להאדם צמצום. ובזה עצמו יהיה משמני הארץ, כדכתיב (תהילים י״ד:ז׳) מי יתן מציון ישועות ישראל. היינו מהמצות שהם ציונים, יוכלו להבין הקדושה והטובה שיהיה לעתיד, כי משמני הארץ היינו הפנימיות של הטובה. ולכן כתיב, את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי. היינו שמקודם בכורתי היינו הצמצומים והבירורים, ואחר זה נעשה ברכתי, כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמה.) שאותיות בכרתי נתהפכו לברכתי, היינו הטובה, וזה יהיה לעתיד. וכדאיתא בכתבי האריז"ל (לקוטי תורה פ' וירא בסופו) שיעקב בגימטריא ז' פעמים שם יקו"ק, ויצחק בגימטריא ח' פעמים, ואברהם ט' פעמים, היינו עם ט' כוללים עולה מנין "אברם" היינו רמ"ג, ואח"כ הוסיף לו השי"ת עוד ה' היינו מעט מדרגה לעשירי ולא כולו. ולכן יצחק שהוא בגימטריא ח' פעמים הוא רק לעתיד כדאיתא בש"ס (ערכין יג:) ובמדרש רבה (בהעלותך טו) ותנחומא (בהעלותך ז) כנור של מקדש של ז' נימין כנור של ימות המשיח של ח' נימין. והיינו שכל ההיקף מעוה"ז הוא רק שבעה, שבעה ימים בשבוע, שבע שנים בשמטה, ושבע שמטות ביובל^קעבעיין כמה הסברים בעניין בתפארת יוסף שמיני עצרת ד"ה ביום השמיני [א], [ב], [ג], [ד].. ולכן יצחק אבינו שהוא בחינת שמונה, שהוא היה הראשון הנמול לשמונה, הוא רומז רק על לעתיד, וכן אלו הברכות ועיקר הטעם ירגישו ישראל לעתיד. ורוב דגן היינו מבורר ביותר, שהיה יכול ליכתב והרבה דגן או ורב דגן, אלא כתיב ורוב דגן, רומז שהדגן בעצמו יהיה מידגן ביותר, כדאיתא בש"ס (ברכות מז) האי אידגן, והיינו שהאדם יברר עצמו ביותר ולא יהיה בו שום פסולת, ומהבירורים נצמח כל מיני סבלנות, ומי שסובל הוא בדאגה, ולכן סיים ותירוש, שיהיה לך שמחה שהבירורים יהיו בשמחה, כדכתיב (תהילים קכ״ח:ב׳) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך^קעגמי השלוח ח"ב פרשת תולדות ד"ה ויתן.. יעבדוך עמים היינו כדכתיב (שופטים ג׳:א׳) ואלה הגוים אשר הניח ה' אותם לנסות בם את ישראל. היינו שהשי"ת הניח אותם שעל ידם יש עבודה לישראל, כמו יצחק שחפר בארות, וראה שיש לפלשתים חלק בהם, היינו שהם אומרים שגם להם יש גוון עבודה זו, לכן חפר בארות אחרות חדשים, היינו שחידש עבודות חדשים שלפלשתים לא יהיה שייכות בזה, כי לישראל נותן השי"ת חדשות שאין לעכו"ם שייכות בהם, והשי"ת משפיע לישראל בשפע ולהם בצמצום. והיינו כי העני שיש לו דינר אין לו שייכות עם העשיר שיש לו אלף דינר, אבל מ"מ יש לו חלק קטן מן העשיר, והיינו כי בהצטרף אלף דינרים יהיה עשיר. אבל מי שהשי"ת בוחר בו, נותן לו דבר חדש לגמרי, שאין שום שייכות לומר שזה החדש יש לו שייכות למכבר. ולכן קרא שמה רחובות, שע"י העכו"ם נתרחב ונתוסף בכל פעם חדשות אצל ישראל^קעדכמבואר במי השלוח ח"א פרשת תולדות ד"ה ויכרו: ענין הבארות של יצחק אבינו, כי יצחק השתדל לבחור במדה שעל ידה יהיה הפרש והבדל בינו ובין אומות העולם, וע"ז מרמז חפירות הבארות. עיין שם שמבאר כל העניין באריכות. ועיין עוד לעיל פרשה זו אות לא.. וישתחוו לך לאומים, היינו במקום שישראל מוכרחים לילך כמו העכו"ם, היינו באכילה ושאר הנאת הגוף, שם ישתחוו, היינו שיראו מפורש שישראל עוסקים רק בהפנימיות, ולעכו"ם הוא רק הלבושים ולא המוצא פי ה', ומ"מ כל היכא דאיכא לברורי מבררינן, שיבררו ישראל עצמם שאינם שוים עם העכו"ם^קעהעיין במי השלוח ח"ב פרשת עקב ד"ה וזכרת: לכן הציב השי"ת שהאדם לא יוכל לחיות בלא מאכל כדי שיהא חסר ויוצרך השתדלות רב ויזכור את המשפיע, וזה הוא מעלת ישראל שזוכרים תמיד במשפיע הטובה ועל ידי זה מקבל הפנימיות מהמאכל. עיי"ש כל העניין.. ארריך ארור, איתא במד"ר (תולדות סו) הצדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה לכן מקודם כתיב ארריך ארור. והיינו שכל התחלות קשות שבהתחלה צריך האדם לסבול. ומברכיך ברוך, שיהיה סופן שלוה:

ע״האת בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי. איתא בזוה"ק (תולדות קמה.) זה פעמים מלה חד תרין זימנין בכורתי אהדר ליה זמנא אחרא ברכתי כגוונא דא (בראשית מ״ג:י׳-י״א) כי עתה שבנו זה פעמים מלה חד תרין זמינין חד דהא אהדרנא ליה ולא נכוי בכיסופא קמיה, שבנ"ו בשנ"ו. היינו שלולא החטא שבנו והיינו פנים קריבין, ועתה מזה עצמו נעשה בושנו פנים רחיקין. שהחוטא אינו יכול לקרב עצמו לפני השי"ת, אם תעזבני יום יומים אעזבך. וכן יעקב הא דאהדר מלה חד תרי זימני תחלה בכרתי ואחר כך ברכתי. כי בכור היינו שצריך מאד עבודה וצמצום, ולכן נקבע להבכור כח לצמצם עצמו, והוא מנושא על כל עניני עוה"ז שלא יכריחו אותו להמשך אחריהם, וזה דכתיב (תהילים פ״ט:כ״ח) אף אני בכור אתנהו, שיש לו כח גדול שיכול להיות מנושא על כל דבר, והיינו מפני שהבכור צריך ביותר צמצומים, כי מה שכתוב (תהילים נ״א:ז׳) ובחטא יחמתני אמי נאמר ביותר על הבכור, שבטפת בכור שם שולט התגברות התאוה, ומאד קשה להאב והאם שיהיו מבוררין אז, ולכן צריך הבכור עבודה וצמצום ביותר. ולכן בחר השי"ת בבכורים לעבודה, מחמת שהם צריכים לעבוד את השי"ת תמיד^קעומקורו במי השלוח ח"א פרשת בא ד"ה קדש [ב]: כי בהטיפה של בכור התגברות התאוה שולטת, וזה ענין קדש לי כל בכור. ומוסבר בבית יעקב שמות פרשת בא אות ל: כי בכור הוא הטיפה והולדה ראשונה, ושם הוא התגברות התאוה, שאז השפע מתעורר ברב כח, ושם אין אדם שיוכל לומר זכיתי לבי, אכן בישראל לפי שמבררין עצמן כפי כחם בכל מה שיש לאל ידם לברר, לזה נקבע בלבם, שגם במקום שאין כח האדם מגיע, גם שם יזדככו כל כוחותיהם בעומק לבם. ועיין עוד בתפארת יוסף פרשת במדבר ד"ה קח את הלוים: כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, דהנה בעת הולדת הבכור שם יש ביותר התגברות התאוה, כי בעת ההולדה שם אין אדם יכול לברר עצמו עד גמר הבירור, וכדאיתא במדרש (רבה תזריע יד) אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה בו צד אחד מעון, כי בגמר ההולדה אפס ממנו כח הבחירה, ואין יכול לומר שם זכיתי לבי. וביותר בעת הולדת הבכור, שם אין ביכולת האדם לברר עצמו עד הבירור, וממילא יש בו גודל תקיפות, מאחר שהניח השי"ת מקום כזה אשר אין ביד האדם לברר עצמו שם, מסתמא יש שם כחות גדולות ויש לו גודל תקיפות על זה לטעון אתמול הייתי מוטל גולם לפניך. וזה הענין שהיה העבודה בבכורים שהשתמשו בזאת התקיפות.. ולכן מאס עשו בזה, כי לא היה חפץ בעבודה, ונתן ליעקב את הבכורה. ויעקב בחר בעבודה וחפץ בה, להיות מצמצם עצמו תמיד בעבודתו, להיות מקושר בהש"י מתתא לעילא. אהדר ליה זמנא אחרא ברכתי, היינו ששורת הדין נותן כן, שמחמת שהאדם סובל צמצומים לכן מזה עצמו בא לו עיקר הישועה, כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמא.) ונחך ה' תמיד (ישעיה נח) דא תמיד של בין הערבים, היינו מחמת שזה זורע ונכנס בחשך ובספק ומצמצם עצמו, מזה בא לו עיקר הצמיחה. כמו בשבת, שנאסרו כל הפעולות באכילה ובבגדים, שבעוה"ז סובל האדם מזה, וזה נרמז על העתיד, דאיתא בש"ס (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, היינו אכילה ומלבושים בלי יגיעה. כי בעוה"ז נגד לעתיד הוא כחלום נגד פתרון, דאיתא בש"ס (ברכות נו:) שפתרו לאחד שראה בחלום שנקצצו ידיו פתרו לו שלא יצטרך למעשה ידיו, כמו כן מרמז שבת על לעתיד שלא תצטרך למעשה ידיך^קעזעיין לעיל פרשה זו אות יג ד"ה כמו ובהערה עט שם.. וכן הוא בכל הצמצומים בכל המקומות שהאדם סובל נותן השי"ת בהן כל הטובות עצמן, כי הצמצומים אינם תמיד, כדכתיב (ישעיהו נ״ז:ט״ז) כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף. ולכן כששמע יצחק שאמר את בכורתי לקח, אמר אם כן יפה ברכתיו, כי אתה גרמת לעצמך שלא צעקת מיד על הבכורה, שאז היה לך מקום לצעוק, אבל כיון שאז מחלת מפני שלא היית חפץ בזה, אם כן ממילא הפסדת גם עתה הברכות, כי על אותו דרך שהלך האדם וצמצם עצמו על אותו דרך הכבושה, הולכים אח"כ כל מיני טובות וברכות^קעחזה לשון הזוהר הקדוש ויצא (קס.): תא חזי דיעקב הכי אשתדל לגבי עשו, בגין ההוא סטרא דיליה, לאתחכמא עלוי ולמיזל עמיה בעקימו בכל מה דאצטריך, בגין לשלטאה עלוי ברישא וסופא, וכלא כדקא יאות {היינו שלא הטעה אותו}, ורישא וסופא כחדא, דא כגוונא דא, כמה דכתיב בכרתי ולבתר ברכתי, שירותא וסופא כחדא, דא כגוונא דא, בגין לשלטאה עלוי באורח מישר כדקא חזי ליה {היינו שלקח הבכורה – עול עבדות ה' – ועי"ז לקבל הברכות}. לקמן פרשת ויצא אות סח.:

ע״ואת בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי. בזוה"ק (תולדות קמה.) מלה חד הוי תרי זימני. בכרתי אהדר ליה זמנא אחרא ברכתי. היינו שאתוון דדין כאתוון דדין, ולעתיד יהיו האותיות עומדים ביושר פניהם אל המאציל ויהיה ברכתי, כי בעוה"ז הוא בכורתי היינו עבודה וצמצומים, והיה כמשא על עשו כמו שאמר, הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. אבל באמת במקום שהאדם מצמצם עצמו שם הוא שרש בכל הברכות והטובות, ומזה שמאס עשו בהבכורה נתברר בזה שבאמת לא היה בכור, רק שהיה קליפה שומר לפרי, כי הוא עבד, כדכתיב, יעבדוך עמים, וקליפה קדמה לפרי, ויעקב הוא היה הבכור האמיתי, וכדאיתא בזוה"ק (בלק קצב:) שעשו וישמעאל לא רצו לקבל את התורה לפי שיש בה כמה צמצומים, אבל ישראל מפני שבשרשם שייך להם ד"ת לכן התרצו לקבלם אף שיש בה כמה צמצומים, וכמש"נ (בפ' וישב) בענין מילתא אלבישייהו יקירא (שבת י.)^קעטלזה מסקינן (שבת י:) היינו דאמר רב מילתא אלבישייהו יקירא, היינו שהאדם שיש לו באמת שייכות להטובה אזי אף אם תתכסה בלבוש הנראה היפך מטובה ג"כ יבחר בה. לקמן פרשת וישב אות ד ד"ה ונסמך לזה מכאן אמרו הנותן פת, בית יעקב הכולל פרשת וישב ד"ה ונסמך לזה מכאן אמר, בית יעקב שמות פ' שמות אות ג ד"ה וזהו ואלה.. ואע"פ שמהבכורה התלוצץ, כדכתיב, ויבז עשו את הבכורה, אבל ברכות יצחק אבינו היו חשובות אצלו, יען שהיה יודע שכל מה שאמר יצחק הוא מפי השי"ת, והברכות היה רוצה, כדכתיב, וישא עשו קולו ויבך. אך כיון שלא היה חפץ בעבודה לכן לא נתברך^קפעיין במאמר הקודם ובהערה קעח שם בשם הזוה"ק.:

ע״זואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. איתא במד"ר (וישלח עה) אמר ליה בא ואברכך ברכה של גליות. היינו, כי השם שד"י נותן גדרים וצמצומים, שישראל לא יתערבו בין העכו"ם בגלות, כי ישראל מוכרחים להיות בין האומות, כדאיתא בש"ס (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין העכו"ם אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, אם כן יוכלו ח"ו ישראל להתערב בין העכו"ם, היינו שיקבלו מהם מה שאין שייך לישראל, וגם העכו"ם יקבלו ח"ו הטוב מישראל, לזה צריכין לגלות השם שד"י, שיהיו לישראל צמצומים שלא יקבלו מהעכו"ם רק מה שראוי להם, ואל יתנו מהטוב להעכו"ם, וזה מורה השם שד"י, כדאיתא (רש"י עה"פ לך יז, א) שיש די באלהותו לכל בריה, היינו שלא תקבל הלבוש רק הפנימיות, והיינו שלא תקבל שום טובה בהתפשטות, כדאיתא בש"ס (תענית כב:) בארץ ישראל אין מתפללין על רוב טובה, ואף שמרוב גשמים נפסד התבואה כמו ממיעוט גשמים, אך במקום שהשי"ת משפיע, ובארץ ישראל שאין שם שום קטרוג, אין צריך האדם לדאוג מאומה, יען כי מהשפעת הש"י אז בטח תהיה צמיחת ישועה. אבל בגולה איתא שם, שמתריעין עליה, היינו כי בגולה נסתר לעיני האדם אם השי"ת משפיע לטוב לו ויכול להיות שהוא מקטרוג, לכן צריך האדם להתפלל על רוב טובה^קפאלעיל פרשה זו אות ח ד"ה ולכן ובהערה ס שם.. ולכן ברכה של גליות הוא בשם שד"י, כי השם זה מחייב צמצום לכל דבר. וכן מצינו בעת ששלח יעקב את בניו למצרים אמר גם כן ואל שדי יתן לכם רחמים (מקץ מג), אבל עיקר הברכה היינו השפעת טובה מאד זה הטמין יעקב על לעתיד, כדאיתא במדרש ובאיזה אשתמש, ואז יראה האדם שכל הטובה יהיה מהשי"ת ויוכל לקבלם^קפבבית יעקב הכולל פרשת תולדות ד"ה ויקרא.:

ע״חואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. איתא בזוה"ק (תולדות קמו.) ת"ח כמה ברכאן אתברך יעקב, חד דאבוי ויתן לך האלהים, וחד דשכינתא דכתיב ויברך אלהים את יעקב, וחד ממלאך דכתיב ויברך אותו שם, וחד ברכה אחרא דברכיה ליה אבוה כד הוה אזיל לפדן ארם, דכתיב ואל שדי יברך אותך וכו'. אמר בחלשא מנייהו אשתמש השתא וכו', בזימנא דיתכנשון כל עממיא לאובדא בני מעלמא דכתיב (תהילים קי״ח:י׳) כל גוים סבבוני וגו' סבוני גם סבבוני וגו' סבוני כדבורים וגו' הא הכא תלתא לגבי תלתא דאשתארו, חד אינון דברכיה אבוי בקדמיתא ותרי דברכיה קוב"ה וכו' ותלת דברכיה מלאכא. הענין בזה, כי הברכות הראשונות רומזים על לעתיד, שאז ישארו כל הטובות אצל ישראל לבד^קפגכמו שהתבאר לעיל פרשה זו אות מה ובהערה קע שם., אבל השם שד"י רומז בעת הגלות שיצטרכו ישראל גבולים וצמצומים, כמו שאנו אומרים (בתפלת עלינו לשבח) לתקן עולם במלכות שדי, וכשתתוקן זאת תהיה הגאולה. ולפי הצמצומים שהאדם מצמצם עצמו בעוה"ז כן קונה טובה לעתיד, וכדכתיב (בהעלותך יא) כי הם זקני העם ושוטריו, כפי מה שרצו לסבול בעד ישראל כן השיגו אח"כ טובה. ולזה כתיב כאן השם אל שד"י כי שם א"ל רומז למדת החסד, וכמו שאמר יעקב (מקץ מג) ואל שדי יתן לכם רחמים, היינו כדאיתא במדרש תנחומא (מקץ) מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די. היינו שאינו רוצה לסבול יותר, כדאיתא בש"ס (ברכות ה:) חביבין עליך יסורין אמר ליה לא הן ולא שכרן יהב ליה ידא ואוקמיה, וזה רומז השם א"ל, שכפי רצון האדם לסבול שיוכל לומר לא הן ולא שכרן. ונגד כל הכינוים הוא יעקב ונגד שם יקו"ק הוא ישראל^קפדהעניין מבואר לקמן פרשת ויחי אות א ד"ה ועל זה עיי"ש היטב.. ולעתיד יתוקן עולם במלכות שדי, ולכן איתא בזוה"ק (פנחס רנח.) שבמזוזה שם שד"י מלבר ושם הוי"ה מלגאו. והיינו שבעת הגלות נאמר ואל שדי, היינו שאפילו בעת ההסתר שיהיו בין השבעים אומות אעפ"כ יחזיק השי"ת בידם שלא יוכלו האומות לכלות את ישראל. וזהו מצד הצמצום שיש בישראל בעת שהם בגלות^קפהעיין הרחבת הדברים לעיל פרשת לך אות מה.:

ע״טוגם זה מורה השם שד"י על התקשרות קשר של קיימא שיש בין ישראל להשי"ת, ולכן בברית מילה גם כן כתיב השם שד"י^קפוכדכתיב בפרשת לך (יז): ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים, ואתנה בריתי ביני וביניך וגו' המול לכם כל זכר., והיינו שאפילו בעת התגברות החשך והגלות, מ"מ יתן השי"ת בלב ישראל צפוי וקווי לישועת השי"ת שיפדה אותם, כדכתיב (ירמיה כו) לתת לכם אחרית ותקוה^קפזכל העניין מבואר בבית יעקב שמות פרשת וארא אות ג עיי"ש., ולכן כתיב כאן ויפרך וירבך, כי בעת ההסתר נתרבו נפשות, כמו אור השמש שהוא אור אחד וכשיתראה ע"י מסך יתראו אורות הרבה כפי מספר הנקבים שיש בהמסך, והיינו מחמת שנסתר אור המאחד כל האורות, כמו כן בעת ההסתר נתרבו נפשות. וכן בגלות מצרים נכנסו בשבעים נפשות ונתרבו לששים רבוא, ונתבאר במקומו:

פ׳לתת לך את ארץ מגוריך, היינו יראה ופחד. היינו כי בעת ההסתר כל מה שהאדם סובל יותר קונה לעתיד קדושה יותר. והיינו כי כל הטובות של לעתיד נבנים עתה ע"י הצמצומים, וזהו לתקן עולם במלכות שדי, שכל התיקון יהיה ממה שכל אחד אמר בעוה"ז די היינו צמצום. וזה דכתיב (תהילים קמ״ז:ב׳) בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס, שעתה בזמן הגלות והפזור בונה השי"ת את הקדושה של ירושלים, שכפי מה שגדר וצמצם עצמו עתה כן יקנה קדושה וטוב לעתיד, וזה שאח"כ יהיה נדחי ישראל יכנס, כדאיתא בש"ס (ב"ב עה.) כל אחד נכוה מחופתו של חבירו. אבל לעת עתה סובל האדם מזה מאד, כי מי יאמר זכיתי לבי, והעוה"ז הוא אילנא דספיקא, לכן כתיב לתת לך את ארץ מגוריך, היינו ארץ היראה והפחד מזה אתה קונה קנין גמור, ושם נותן השי"ת טובה^קפחנתבאר במי השלוח ח"ב תהלים (קמז) ד"ה בונה ירושלים: עיקר בנין ירושלים הוא בזמן הגלות שפזר השי"ת את ישראל בין העכו"ם שיקבלו כל הטובות מהם ולהכניסם לקדושה. ומבואר בבית יעקב ויקרא פרשת צו אות א: כי בכל בנין המדרגות נבנים רק מפזרונם של ישראל, כמ"ש (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין העכו"ם אלא כדי שיתוספו עליהם גרים וכו' מאי דכתיב (שופטים ה׳:י״א) צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין העכו"ם וכו'. והוא שמזה שישראל פזורים בין העכו"ם המלאים זדון ועכ"ז אינם שוכחים בהש"י, ומגבירים שכלם על תאוותם, ומוציאים בלעם מפיהם ומקרבין לקדושה וסובלים מזה, מזה יתברר לכל אחד ואחד מקומו ומדרגתו בקודש, זהו עצמו הוא בנין חומת ציון וירושלים. עיי"ש כל דבריו. וכן בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה והיה ביום ההוא: כי עיקר הגלות היה כמו שאיתא בש"ס (פסחים פז:) צדקת פרזונו צדקה עשה הקב"ה עם ישראל וכו' שיתוספו עליהם גרים. והיינו כמו הזורע אשר זורע במפולת יד ותכלית כוונתו שיצמח מזה זריעה. וכמו כן יראה השי"ת לעתיד אשר תכלית כוונת הגלות הוא שיתוספו נפשות אצל ישראל. עיין עוד בית יעקב שמות פ' שמות אות ה, ט, פ' תרומה אות כז ד"ה מאדמים, תפארת יוסף פ' תצא ד"ה כי תצא, מס' תענית (ה.) ד"ה אמר, מס' מגילה (ט:) ד"ה וגם, לקמן פ' ויצא אות י, פ' וישב אות כ, פ' ויחי אות מט.. וזה דאיתא בזוה"ק (תולדות קמא.) ונחך ה' תמיד (ישעיה נח) דא תמיד של בין השמשות. שמרמז על בין השמשות שיש ספק, מבטיח הש"י שבכל הספיקות יש טובה ונייחא. ולכן השתמש יעקב בזו הברכה על הגלות, אבל אלו הג' טמנם על לעתיד, כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמו.) דכתיב (תהילים קי״ח:י׳) ג' פעמים סבבוני, היינו דכתיב כל גוים סבבוני בשם ה' כי אמילם, רומז על מלחמת גוג ומגוג. וסבוני גם סבבוני בשם ה' כי אמילם, רומז על דכתיב (זכריה י״ב:ה׳) ואמרו אלופי יהודה בלבם אמצה לי יושבי ירושלים בה' צבאות אלהיהם. סבוני כדבורים דעכו כאש קוצים וגו', זהו נרמז כמו שהדבורה עוקצה לאחרים ודובשה לבעליה, כן לעתיד יכלו האומות והשי"ת ישפיע לישראל כל הטובות, וזהו ברכת ויתן לך:

פ״אואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך. השם שד"י רומז על מה דכתיב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, וכתיב (ישעיהו מ״ה:י״ט) לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני. היינו למהר את הישועה שיהיה לעתיד^קפטכמבואר לעיל פרשה זו אות לט.. ולכן כתיב במזוזה שם שד"י לבר ושם יקו"ק לגאו (זוה"ק פנחס רנג.) היינו למהר את הארת השי"ת מפורש כי לעתיד יתוקן עולם במלכות שד"י, ולזה כתיב גם כן במילה השם שד"י, כי באמת כתיב (תהילים ק״ה:ח׳) דבר צוה לאלף דור שהיה צריך לשהות זמן רב, אך השי"ת פעל זאת ל"ו דור, ולכן כתיב השם שד"י במצות מילה:

פ״בואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך. איתא במד"ר (וישלח עה) אמר ליה בא ואברכך ברכה של גליות, היינו שבירך אותו שיברר את עצמו. ולכן בברכות הראשונות שיצחק סבר שמברך לעשו לא אמר השם שד"י היינו צמצום, והיה יודע שעשו אינו מצמצם עצמו, רק שהיה סבור שבעומק יש לעשו גם כן קדושה, כי השי"ת נותן בד בבד, היינו חלבנה ולבונה, וכמה שיש חלבנה יש כנגדו לבונה, לכן היה סבור כיון שעשו מתפשט עצמו כ"כ, מן הסתם יש בו כח עמוק, ולכן כשיכלה ההתפשטות תשאר הקדושה, ולכן רצה לברך לעשו. אבל אחר שראה שהשי"ת סיבב שיברך ליעקב, והיינו שהשי"ת רוצה בהמצמצם עצמו, כדכתיב (ישעיהו ס״ה:ט״ז) המתברך בארץ יתברך באלהי אמן. היינו שיצמצם האדם עצמו, ולכן ברכו בשם שד"י שיברר עצמו. וזהו בכרתי וברכתי, שמקודם הוא בכורתי ואח"כ מזה עצמו נעשה ברכתי^קצעיין לעיל פרשה זו אות לט.. וזה החילוק שבין ישראל לעכו"ם, שעכו"ם אומרים שרשאי להתפשט עצמו, כדאיתא במדרש שעשו אומר שהוא יושב בחגוי הסלע כדכתיב (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע אומר בלבו מי יורדני ארץ, היינו שנולד מיצחק ורבקה. ובאמת אם יהיה כמו שנולד היה באמת טוב, ורק מה שמוסיף אח"כ שם מאבד את היחוס שלו ושם הוא כלו רע^קצאענין עשו מבואר רבות בספרי רבוה"ק ונביא כאן קומץ מדבריהם הקדושים: איתא בבית יעקב שמות פרשת בשלח אות קז ד"ה ולהבין וז"ל: ולהבין האיך שיצחק ורבקה צדיקים כמותם, יצא מהם דבר רע כעשו זה, ודאי שיצחק ורבקה לא הולידו רע ח"ו, כי הניחו בו כוונה טובה. אכן הנקודה הראשונה שהולידו התולדה שלו כמו שהם הולידו אותו וכמו שיצא מבטן אמו, זה בודאי היה טוב. אכן מה שנתגדל ונתפשט התולדה מצדו מעצמו וכו' זה הוא רע גמור וכו' והוא התפשט זאת המדה, ונתלבש בהסתעפות לבושים זרים, מה שעשו הוסיף מעצמו, אז נעשה רע גמור. ושם אות קיב אומר: שעמלק ג"כ אומר שהוא במקום גבוה דבוק, ואינם צריכים לעבודה שנולדים מיצחק ומרבקה, כמש"כ (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע מרום שבתו אומר בלבו מי יורידני ארץ. וכן בתפארת יוסף פרשת זכור ד"ה זכור: כן הכא נמי לא שייך לומר שעשו הרשע יש לו חלק מעט מאורו של יצחק אבינו, מאחר שחטא נגד אבותיו, ועשה ממש ההיפך ממעשיהם. לכן אין לו שום התיחסות לחיים של יצחק אבינו. וזה שמסיים המדרש, בשעה שיצא מבטן אמו חתך עיקר מיתרין שלה כדי שלא תלד, והיינו שנטל עם עצמו כל כח ההולדה, שלא יהיה לו חלק בהם, שלא נשאר כלום אצל יצחק ורבקה ממנו. וזה הוא הענין ממלחמת עמלק שעליו אמר הכתוב (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע מרום שבתו אומר בלבו מי יורידני ארץ. וכמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שזה הוא כל התקיפות שלו, שיש לו חלק בקדושת אבות, מאחר שבא משני צדיקים מיצחק ורבקה, והולך ומתפשט עצמו בכל מזימת לבו על סמך התקיפות הזה. ועיין עוד בזה במי השלוח ח"א פ' וישלח ד"ה ואלה, סוד ישרים פ' זכור אות טו, יט, פורים אות ח ד"ה והנה, ועיין עוד כאן בספרנו פ' ויצא אות סט, פ' וישלח אות יד ד"ה וזה, פ' וישב אות א ד"ה והתגלות, אות ד ד"ה תחת ישמעאל, ח, יז.. אבל בישראל יש יוסף הצדיק שהוא שומר היחוס של ישראל שלא יאבד ח"ו^קצבענין יוסף הצדיק ששומר יחוסן של ישראל נתבאר בארוכה לעיל בפרשת וישב עיין שם אות ו ד"ה וזה הוא, אות ח ד"ה וזהו דכתיב, אות יג, יז. סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וישב ד"ה ובמדרש רבה.. ויוסף הצדיק הוא נגד עשו הרשע^קצגכדאיתא במדרש רבה (ויצא עג) והובא ברש"י ז"ל על מקומו: כיוון שנולד יוסף, נולד שטנו של עשו. ועיין הרחבת הדברים לקמן פרשת ויצא אות סט, ע, פ' וישלח אות י, פ' וישב אות יז.. ובכלל ישראל יש מצות מילה שעל ידי זה משמרים את היחוס, כמו שאנו רואין שסמיכה הוא גדול מאד, עד דאיתא בש"ס (ר"ה כה.) אתם אפילו שוגגין אפילו מזידין אפילו מוטעין. והיינו שאם תאמר שעשה שלא כדין, אם כן יש חסרון במי שסמך אותו, האיך סמך מי שיוכל לעשות שלא כדין. ואם כן תאמר שיש חסרון במי שסמך את המסמיך וכן למעלה עד מרע"ה והוא נסמך מהשי"ת, כדכתיב (תשא לג) ושכתי כפי וגו', ולכן יש לנסמך תקיפות, שאפילו מזידין^קצדלעיל פרשת בראשית אות סה ד"ה ולפני אדם, לקמן פ' וישב אות ח ד"ה אמנם, אות יז ד"ה העניין., ואם כן באדם הראשון שהיה יציר כפיו של השי"ת האיך יהיו בניו או בני בניו רשעים. אך באמת כל מה שברא השי"ת זהו בודאי טוב, רק מה שהאדם מוסיף אח"כ ומוליד מאבד את היחוס שלו. וכמו כן בעשו, שכל מה שהוליד יצחק הוא טוב, רק אח"כ כשפעל בעצמו פעולות אבד את היחוס שלו. ולכן הראש של עשו מונח במערת המכפלה כדאיתא (תרגום יונתן ויחי נ יג)^קצהוכדאיתא על זה במי השלוח ח"ב פרשת וישלח ד"ה איתא: איתא בתרגום יונתן (ויחי נ, יג) רישיה דעשו וכו' בגו עיטפיה דיצחק, הוא כדאיתא בזוה"ק (בא לד.) דהכי אתחזי לב"נ למנדע טוב ולמנדע רע ולאהדרא גרמיה לטוב ודא איהו רזא דמהימנותא. והבן.. אבל בישראל יש יוסף הצדיק ששומר היחוס של ישראל. ולכן כל זמן שהיה יוסף הצדיק לא היה יכול להיות ולשלוט גלות על ישראל, רק מתחלה נאבד יוסף ועי"ז היה יכול להיות גלות^קצוכמבואר בבית יעקב שמות פרשת שמות אות יד: מדת יוסף הצדיק הוא, התקשרות ימי השובע עם ימי הרעב. היינו לצמצם עצמו בימי שובע על ימי רעב. שבימי שובע יזכור שיהיו ימי הרעב, לכן לא יתפשט עצמו בימי השובע, וממילא לא יהיה אחר כן הרעב כל כך. ושורש זה הצמצום, הוא רומז על התקשרות עולם הזה עם עולם הבא, לצמצם עצמו בעוה"ז על עוה"ב, כי מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת וכו'. לכן נתן השי"ת לישראל את מדת יוסף הצדיק, שהוא אות ברית, לקשר עולם הזה עם עולם הבא וכו'. וכל זמן שהיה יוסף חי, היתה זו המדה מושלת בכל העולם, ולכן לא היה אז שום גלות על ישראל. כי במדת הצמצום, ישראל הם המצמצמים עצמן, ונראה לכל העולם שאינם יכולים להדמות לישראל בזה, לכן כיוון שהיה בהם ישוב הדעת מאד, לא היתה בהם שום גלות ושיעבוד. כי כל העולם ראו מפורש, שבזה ישראל הם הגדולים והעיקר בעולם, שישראל מכינים מן העולם הזה לעולם הבא, שיודעים שיש יום שכולו שבת, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, לכן לא יכלו שום אומה לשעבד בהם. אבל כשמת יוסף הצדיק, ונסתרה ונעלמה מדת ישוב הדעת היא הצמצום, אז שייך גלות ושעבוד, מאחר שנטרד ונסתר הדעה של האדם. כי עיקר הגלות הוא הטרדה, שלא נמצא ישוב הדעת.. ולעתיד יתגלה אליהו זכור לטוב, שהוא מזרעה של רחל, שהוא שומר היחוס של ישראל ותהיה הגאולה:

פ״גויקח את מחלת בת ישמעאל. איתא בירושלמי בכורים (פ"ה ה"א) מלמד שנמחלו לו כל עונותיו. הענין בזה, כי יש ג' בחינות ימין ושמאל ונקודה האמצעית, והם חסד וגבורה, ונקודה האמצעית הוא השי"ת, וכשאדם חוטא בימין היינו באהבה, שמתפשט עצמו בתאוה, עדיין יכול להתקרב לנקודה האמצעית, וכן אם חוטא בשמאל לבד. אך באם חוטא בשתי המדות אין בו עוד כח להתקרב עצמו לנקודה האמצעית, מאחר שכבר עבר וקפץ דרך עליה, יען שחטא בשתי המדות. ועיקר החשבון מה שיש במשפט האדם למעלה, שאדם נידון בתר רוב זכיות או רוב עונות, הוא דוקא אם יש לו כח עוד לעשות תשובה, אז שייך קטרוג על שחטא, אבל בעת שאין לו עוד כח לעשות תשובה אין שום קטרוג יען שנעשה רע משרשו. ולכן בעשו שהוא הזוהמא מפחד יצחק משמאל, עדיין היה יכול להתקרב לנקודה האמצעית, אבל בעת שנשא את בת ישמעאל, שהוא הקליפה דימין, אם כן קפץ ועבר דרך הנקודה האמצעית, לזה נמחלו לו עונותיו שאין עליו שום קטרוג, כי בשרשו הוא רע^קצזמקורו במי השלוח ח"א פרשת תולדות ד"ה וילך עשו: הענין בזה כי עשו היה אופיו רציחה ואופיו של ישמעאל הוא ניאוף וכו'. וכאשר הלך עשו ולקח את בת ישמעאל בירר את עצמו שלא נמצא בו שום צד טוב, כי הוא כועס על צדיקים ומרחם על רשעים כי צירף שני החסרונות יחדו, וזה פירוש שמחלו לו כל עונותיו שלא יוצרך להשגיח על פרטי חטאיו, מאחר שבירר שאין בו שום צד טוב ואין לו חיים כלל, דרך משל מי שרוצה לנקום מחבירו זוכר כל מה שעשה לו אבל כשרואה שחבירו מרד במלכות אז הוא מוחל לו כל, מאחר שאין לו חיים כלל, וכן היה הענין כאן שמחלו לו על כל עונותיו. ועיין בסוד ישרים ראש השנה אות כא: ע"ד שביאר אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה את הפסוק וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל וגו', שנתברר בזה בשני הצדדים שאין בו עוד שום צד טוב כלל, ונשאר נפרד לגמרי בלי חיים כלל. כי הוא משולל באמת מהנקודה האמצעית המחברת את הקצוות. אבל ישראל, אף שנוטים לפעמים ג"כ לאחת הקצוות, בכל זאת נשארים המה מחוברים בהשורש. כי יש בהם נקודה האמצעית המחבר את הקצוות תמיד להשורש, ואין יתכן כלל גבי ישראל שיהיו נפרדים ח"ו מהשורש לגמרי, כי הנקודה האמצעית מחברם תמיד להשורש וכו'. עיי"ש כל העניין.. וממנו נלמד לזווג ישראל, דאיתא בזוה"ק (תולדות קלז.) כגוונא דא קוב"ה מזווג זווגין בעלמא חד תקיף וחד רפיא, כדכתיב (בראשית ב׳:י״ח) אעשה לו עזר כנגדו, ונתבאר במי השלוח (ח"א פ' בראשית ד"ה אעשה לו עזר) שהעזר הא מדבר שכנגדו, שמתאחדים שתי מדות לזווג אחד, אז מתברר אחד מחבירו, שנעשין אחד בכוונה לשם שמים משני הפכיים, וממילא נמחלו לו כל עונותיו באמת כשנושא אשה, לפי שמתברר מדתו שאינה מוליכה למקום שהוא נגד רצון השי"ת, שהרי לקיים רצון השי"ת יכול להתחבר עם ההיפך ממדתו: