בית יעקב על התורה, וישבBeit Yaakov on Torah, Vayeshev

א׳וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר (ישעיהו נ״ח:י״ג). אם תשיב משבת רגלך, היינו שהאדם יצמצם את עצמו מדעת, עד שיהיה מורגל בקדושה כ"כ עד שלא יעלה על רצונו לחשוק למה שאין בו רצון השי"ת^אכמבואר בתפארת יוסף שבת חוה"מ סוכות ד"ה ויעקב: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה אשר אדם בעבודתו צריך להרגיל עצמו בעבודה על כל אברי פעולותיו, שכל אבריו ירגישו מהקדושה, שאפילו הרגל שהוא רחוק מן המחשבה שבראש, יכניס בו ג"כ קדושה מהמחשבה שבראש, שבהגיעו חוץ לתחום ירגיש הרגל בעצמו שעד פה היה רצונו ית' לילך ולא יותר. וזה אם תשיב משבת רגלך. עיין לעיל פ' נח אות א, פ' ויצא אות א, ג, לקמן פ' ויחי אות ו.. עשות חפצך ביום קדשי, היינו שכח הזריזות וחמימות שנתן השי"ת באדם לא ישתמש בה לדבר זר רק לעבודת השי"ת, כי קדושה מורה על הזמנה ותשוקה לדבר, ואם יתפשט אדם בתשוקתו בעניני עוה"ז, ע"ז נאמר (תצא כג) ולא יהיה קדש מבני ישראל. אכן בקדושת מצות ה' וד"ת, בהם יתאמץ כל אדם בכל חשק וזריזות, שזה נקרא יום קדשי, וע"ז המכוון נתן השי"ת באדם כח התשוקה^בעיין הרחבת העניין לקמן פרשת מקץ אות ל.. וקראת לשבת ענג, היינו במקום שאדם מצמצם את עצמו מלהתפשט באיזה ענין עוה"ז עבור כבוד השי"ת, אזי לא יחשוב זאת לצמצום רק לעונג תחשב, מאחר שהשי"ת חפץ בשביתת האדם נמצא שגדולה השביתה מהפעולה. ואף שהאדם מצדו שובת ואינו עושה שום פעולה בזה ששובת, מ"מ נחשבת השביתה על יגיע כפיו של האדם, מאחר שהאדם מצדו משתוקק לפעול עבודת הש"י וה' צוה עליו^געיין סוד ישרים ראש השנה אות יא ד"ה ועל זה: כיוון שמסר השי"ת כח הפעולה להאדם, כדכתיב, ששת ימים תעבוד, כלומר שיפעול אדם כל המצוות עשה, וכשמגיע שבת נאמר, וביום השביעי תשבות, היינו שיהיה שובת מקום ועשה ויהיה זהיר בכל לא תעשה, וע"י כן כשאדם שומר בשבת את כל תעשה, נעשה מזה הכל מצות עשה, וביום השביעי תשבות. כדאיתא בגמ' וביום השביעי תשבות הוא מצות עשה. ולהבין זאת, איך נחשב תשבות למצות עשה, הלא הוא רק שובת ממלאכה. אכן מחמת שבימי החול פועל האדם בקום ועשה, ומזה נעשה הגוף מורגל לפעול תמיד. ובכל זאת כשמגיע שבת, מצמצם האדם את עצמו נגד טבע הגוף לשבות מפעולות, אף שאין הגוף מסכים לשבות. לכן נחשב לפני השי"ת זאת השביתה של האדם למצוות עשה, כי השי"ת מעיד על זה האדם, שכל חפצו בזו השביתה הוא כדי לעשות רצונו ית'. כיוון שבימי המעשה מוכן האדם ומזומן לפעול עבודת השי"ת בכל המ"ע, ממילא כשמגיע שבת והאדם שובת מעבודה, מתברר ששביתתו הוא נמי רק כדי לקיים בזו השביתה רצונו ית'. לזה זאת השביתה נחשב למצוות עשה, כי בכל מקום שעושה האדם נגד טבע הגוף שלו, שאין גופו מסכים, נחשב זאת לקום ועשה. ועיין עוד שם אות יג, סוד ישרים סוכות אות טז בסופו, לעיל פרשת בראשית אות ג, אות לו, תפארת יוסף ראש השנה ד"ה ותקעתם.. ממצוא חפצך, היינו אם כבר התחיל האדם באיזה פעולה ומצפה לגמרה, מ"מ אם יראה שרצון השי"ת הוא שישבות ממנה אזי לא יצר לו, ואף שנראה לו תחילת עשייתו שכוון לשמים, יאמין בהשי"ת שנאמן לשלם לו שכר על תחלת העשיה ונאמן לשלם לו שכר על הפרישה, כי כן חפץ השי"ת לפעמים שיתחיל אדם לעסוק באיזה ענין וכשעומד באמצע מצוה עליו להפסיק ממנה, וזהו ממצוא חפצך, שאם התחיל במעשה המצוה ערב שבת ובא שבת והפסיקו לא יצר לו. ואז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך, שהוא נחלה בלי מצרים כדאיתא בש"ס (שבת קיח.), והוא כי יעקב אבינו ע"ה היה מבורר שאף מה שעשה מהרגל היה מלא קדושה, כדכתיב (ויצא כט) וישא יעקב רגליו, שהיה מברר את עצמו מדעת כ"כ עד שהראש נשא אף את הרגלים, שהם יותר רחוקים מהראש^דעיין בסדרי טהרות כלים דף קע: בפירוש הארוך ד"ה תניא: אמר אאמו"ר הגאון הקדוש שליט"א (זצוק"ל), כי בשבת צריך אדם לקנות שביתה, היינו שיכיר וידע מקומו, וכפי הכרתו כן מותר להתפשט. וכשאדם בא על מקום שלא מדעת, אין ביכולתו לקנות רק ד' אמות, כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו ומניח תחת מראשותיו. וזה רומז שהאדם יכול להמליך שכלו ודעתו על כל איבריו, ויכול לתקן עצמו, שאף פעולת רגליו היותר רחוקים מהראש יהיו נכנעים תחת שכלו, ויקרא שם חכמתו על כל פעולותיו, וזהו עבודת האדם בכח שכלו. לעיל פ' ויצא אות סב.. וזהו נחלה בלי מצרים, מאחר שיגיע אדם לזו המעלה, אזי יוכל להתפשט כפי חשק לבו בבטחונו שלבו לא יחשוק למה שאין רצון השי"ת, ויוכל להמשיך שפע מעלמא עלאה לעלמא תתאה, ולזכך כל עניני עוה"ז משפל ההסתר להעלותם להאירם באור העליון, ולא יצמח ממנו שום טעות אף אחר גודל התפשטותו^הכדאיתא בכמה מקומות במי השלוח עיין ח"א פ' נח ד"ה אלה בסופו: כשאדם נשלם אז מותר להתפשט, כי אז הכל רצון ה'. ועיין שם פ' מצורע ד"ה ושלח: ואחרי השגות ישועות הש"י שנתרפא בשורשו, אין צריך עוד לצמצם עצמו כ"כ ומותר להתפשט. וכן מבואר במגילת רות (ב) ד"ה עיניך: בזמן הקצירה היינו שלבו של אדם מזוכך ואינו חומד רק לדבר שהוא רצון ה' זה מותר להתפשט ברצונו. ועוד שם ח"א משלי (כד) ד"ה הכן בחוץ: אחר שתגדור עצמך בחוזק ובתקופות תהיה מוגדר מכל צד ותהיה מותר להתפשט עצמך בכל חפצך ולא תצטרך לשום גדר., ולא יגרום אף לתלמידיו אשר יבאו אחריו שום טעות, ביען ששואב תמיד מימיו ממקור נאמן:

ב׳והתגלות זו המדה הוא על ידא דיוסף הצדיק, וכדאיתא בזוה"ק (וישב קפ.) ויוסף איהו דרגא דיעקב למעבד איבין ולאפקא תולדין בעלמא, ובג"כ כתיב אלה תולדות יעקב יוסף. והוא, כי יוסף הוא המשביר ומכלכל בכח השפעתו אך במקום הראוי, ומצמצם את עצמו לבל להשפיע במקום אחר, והוא העומד לעומת עשו הרשע. שעשו אומר על עצמו, שוכני בחגוי סלע אומר בלבו מי יורדני ארץ כדכתיב (עובדיה א), היינו שאין צורך לאדם לצמצם את עצמו רק יוכל לעשות כל מזמת לבו^ועיין לקמן פרשה זו אות ח בהערה עג שם., לזה אומר השי"ת עליהם שכולם בני ממזרות כדאיתא (ילקוט שמעוני פ' וישלח רמז קל"ח), ונאבד מהם יחוסם. כי שורש היחוס הוא, שרואה מקור מחצבו ושהשי"ת מנהג כל הבריאה, ומבלעדי השי"ת אין שום דבר נעשה בעולם, וזהו ברזא דשם המפורש וכדמדמינן יחוסי משפחות לשם המפורש בש"ס (קידושין עא), שאלו השנים חכמים מוסרין אותן לתלמידיהן פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמיים בשבוע. והענין בזה הוא, שבהתגלות לאדם סדר יחוסו ורואה שהוא יציר כפיו של הקב"ה, אזי לא יחול עליו שום קטרוג מחטא, מפני שיוכל לטעון ולהשיב לך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי שעשית. אכן כל שרש החטא הוא שנסתר היחוס מעין האדם ואינו רואה שרשו ומקור מחצבו, וכמו שמצינו באדה"ר שתחלת הסתת הנחש היה שהסתיר השם הוי"ה מאדם הראשון ופתח באף כי אמר אלהים (בראשית ג), שמתחלת בריאת אדם כתיב שם הוי"ה עד הסתת הנחש, ואחר תיקון החטא שוב נזכר השם הוי"ה, משמע מזה שעיקר החטא הוא מזה שנסתר הבהירות והיחוס מהאדם^זכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת בראשית ד"ה אלה תולדות: הנה עד אחר בריאת אדם לא כתוב רק שם אלהים, ואחר בריאת אדם כתוב ה' אלהים, כי אז יצא מפורש רצון השי"ת בשלימות, שזה נקרא שם המפורש, והנחש בהסתתו הסתיר שם הוי', ומאז לא נזכר שם הוי' עד התיקון, ומזה בא החטא שנסתר ממנו כח ה' וכאשר ידעו שחטאו והתחיל התיקון אז נפתח להם אור ה'. לעיל פ' בראשית אות סד. ועיין עוד לקמן פרשה זו אות יג ד"ה וכאשר נעלם ובהערה קל שם.. אבל בישראל נמצא בתמידות שבט יוסף ששומר יחוסן של ישראל, ולזה נקרא יוסף הצדיק בשם חי, כדאיתא בזוה"ק, והוא מפני שאין שרש החיים שלו נכבה. ואף אליהו הנביא שממונה על ספר יוחסין של ישראל הוא מזרעא דיוסף כדאיתא בש"ס (קידושין עא.), והוא שומר נקודת החיים של כל ישראל להאיר שמעולם לא נכבה ולא נפסק זו הנקודה מישראל^חעיין בסוד ישרים ליל שביעי של פסח אות כא: כי כאשר מצמצם אדם את עצמו עד מקום שידו מגעת, אזי כשמגיע למקום שאין ידו מגעת, שם יש תקיפות גדול לומר, לך לאומן שעשני ואמור לו מה מכוער כלי זה שעשית וכו'. ובגמ' רמזו זאת באמרם על אליהו הנביא שהוא מזרע יוסף הצדיק, ואליהו הוא הקוסטא דחיותא מהכלל ישראל, שהוא חי וקים לעולם, להורות שלא יהיה נעדר בהסתר הגלות, אפילו כחוט השערה מישראל. ואיתא נמי בגמ' (קדושין עא.) שאליהו ממונה על ספר היוחסין של ישראל, היינו שהוא משמר היחוס של ישראל שלא יופסק ח"ו בהסתר הגלות וכו'. עיין עוד בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וישב ד"ה ובמדרש רבה, לעיל פ' לך אות מז ד"ה וכן, פ' תולדות אות נא, לקמן פרשה זו אות ו ד"ה וזה הוא., ואף בשעה שנראה שהנקודה הוא בהסתר פנים ובגלות הוא רק למראה עין אדם, וזהו כל הגלות של ישראל שנעלם מהם לפי שעה היחוס, וכמו שראינו שכאשר נדמה ליעקב אבינו ע"ה שיוסף איננו אזי התחילה הגלות, אמנם כ"ז הוא רק לפי שעה, אבל לעתיד יברר השי"ת שמעולם לא נפסק היחוס של ישראל, ואף בשעה שנדמה לעין להפסק היה רק כמו בשעת השינה, שבאמת נשאר גם אז קוסטא דחיותא שחי תמיד, כדאיתא בזוה"ק (לך פג.), ואף אחר מיתת אדם נשאר בו הבלי דגרמי כדאיתא בזוה"ק (שלח קסט.). ולזה בבוא יום ה' הגדול והנורא כתיב (מלאכי ג׳:כ״ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם^טעניין זה נתבאר בארוכה בספרי רבוה"ק ונביא כאן מעט ממשנתם. איתא בתפארת יוסף פרשת אחרי ד"ה וידבר: נפש מורה על הבלי דגרמי שנשאר עם האדם גם בקבר, שאיתא בזוה"ק (שלח קסט.) שמזה ההבלי דגרמי יהיה התחיה לעתיד, והיינו כי זה מורה על הקיסטא דחיותא שנקבע אצל האדם בקביעות, כמו שנמצא בעוה"ז אבר אחד שאף בעת השינה של אדם אמרו חז"ל (ברכות סא.) אף ניעור, שזה האבר אינו ישן לעולם. כן נמצא בלב נקודה אחת אשר לזאת הנקודה לא נמצא עליה שום העדר, וזה נקרא קיסטא דחיותא. וזה מורה כוונת הזוה"ק שמזה יהיה התחיה, היינו שהשי"ת יברר, כי מאחר שנמצא כ"כ קדושה בקביעות אצל ישראל, שאף בעת ההעדר נמצא אצלם קיסטא דחיותא, אשר זאת לא נעדר, מזה הוא סימן שלא נמצא בישראל שום העדר לעולם, וזה מורה התחיה וכו'. כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, כי כמו שנמצא בנפש אף ניעור, כן נמצא בלב כל אחד קוסטא דחיותא, אשר זאת הנקודה מקושר תמיד עם רצונו ית', וכמו כן נמצא נפש אחד בעולם שזה הנפש ג"כ חי לעולם שאין עליו שום העדר, והנפש הזה הוא אליהו. ואיתא בסוד ישרים פרשת החודש אות ב ד"ה וזה העניין: ואליהו הוא כולו הקוסטא דחיותא של הכלל, שהוא כולו חי וגם גופו חי, לרמז שאין שום העדר בישראל לגמרי, כי הוא הקוסטא דחיותא מכל הכלל ישראל, לכן הוא חי וקים עמנו לעולם. ועיין עוד סוד ישרים ערב יום כפור אות כז, בית יעקב הכולל פרשת פנחס ד"ה לכן, לעיל פ' נח אות יב, כד, לקמן פ' ויגש אות ב ד"ה ובכלל, פ' ויחי אות לח ד"ה כי כמו.:

ג׳וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף וגו'. אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר (ישעיהו נ״ח:י״ג). אם תשיב משבת רגלך, היינו שיהיה מורגל כ"כ בקדושה עד שאם יגיע לקצה התחום בשבת ויגביה רגלו להעמידו אחר התחום, אזי ירגישו הרגלים עצמם לבלי צאת הלאה מגבול התחום, וישובו לתוך התחום אף בלא דעת וחשבון, רק מהרגל הגוף^יעיין לעיל פרשה זו אות א ובהערה א שם.. ולהבין הענין למה נזכרו רק הרגלים, הלא מצווה אדם לשבות בשבת מעשות מלאכה אף בהידים. אכן כל הקומה מצורת אדם מרמז על אחדות השי"ת שהוא אחד בתכלית הפשיטות. וכמו שמצינו כתוב, עיני ה', פי ה', יד ה'. הידים מרמזין, שע"י כח הפעולה יוכל האדם להגביה ולהרים כל דבר למעלה מכח תפיסת שכלו, כי מעשה המצוה גבוה מכוונת המצוה^יאעיין בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה בחודש השביעי [א]: כי השי"ת הלביש את אורו בלבושי ומעשה המצות. והאדם הרוצה להשיג אורו של השי"ת ע"י שמקיים את רצונו ית' בפעולת ומעשה המצות, משיג אורו של השי"ת. ובהכרח צריך לילך ע"י פעולות ומעשה המצות, ולא די בכוונה לבד. כי אילו היה די בהכוונה לבד, למה ציוה השי"ת לגמרי את המצות. מזה משמע שבהכוונה לבד לא יכול האדם לבוא אל אורו של השי"ת, רק ע"י מצות מעשיות, ועל ידם משיג אורו של השי"ת. עיין עוד שם בהמשך המאמר. ועיין היטב לקמן פרשה זו אות ה ד"ה ולהבין עניין ובהערה מט שם.. והרגלים מרמזין, שכבודו ית' מלא כל הארץ, ואף שנמצא בארץ צמחים שונים למיניהם שאין טעמו וריחו של זה דומה לשל זה, ואין מראה וטבעו של זה דומה לזה, אמנם כל זה החילוק הוא רק מצד הבריאה, אבל מצד השי"ת שהוא אחד בעולם אין שום התחלקות, רק אם יאמר לחומץ יהיה דולק כמו השמן כי כבודו מלא עולם^יבכמבואר בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קיב וזל"ק: כי באמת לפני השי"ת אין חילוק בין הנהגת הטבע לניסים, שהרי גם הטבע הוא מנהיג תמיד ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, אלא שהנהגת הטבע הסתיר השי"ת שלא יתראה בה כבוד מלכותו יתברך שהוא מנהיג בהטבע וכו'. שבאם יהיה גלוי הנהגת השי"ת, אז יתבטל כח הבחירה מהאדם. עיי"ש כל הענין.. וע"ז מרמזין הרגלים של צורת אדם, שעל ידם יוכל אדם להלוך מקצה תבל ועד קצהו, ובפנימיות מרמזין שיוכל האדם לעשות מחשך אור ומרע טוב, שע"י תשובה נחשבים זדונות לזכיות, מה שאין זה הכח אף במלאכי מעלה כדכתיב (זכריה ג׳:ז׳) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה^יגעיין לעיל פרשת ויצא אות כ.. רק שהכח מבחינת הרגלים שנמצא באדם הוא באריכות הזמן, שמוכרח להירגע עד אשר יבא לזה, ולא כן בהשי"ת שכבודו מלא הארץ בתמידות וברגע אחד. והשביתה בשבת מרמז על יום שכלו שבת ומנוחה לחיי עולמים, שאז לא יוצרך האדם לפעולותיו ולמעשה ידיו וכדאיתא בש"ס (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, ואז יתגלה כבוד מלכותו ואחדותו ית' בהתגלות לעין כל, ממילא לא יהיה מקום לפעולת אדם, רק כל אחד ואחד כפי שהשתדל וקנה בעוה"ז הדומה לערב שבת, כן יאכל בעוה"ב שדומה לשבת כדאיתא בש"ס (עבודה זרה ג.). ולזה הוא עיקר הצווי לשבות בהרגלים ביום השבת שמרמז על עתיד, שישבות האדם בבחינת הרגלים לבלי לצאת מחוץ לגבול ולהכניס לקדושה, מפני שלעתיד לא יוכל שום אדם לקנות מעלה, רק כפי שהכין לעצמו בעוה"ז כן יתגדל ויתרבה גבולו לעתיד. אבל בהידים לא נצטוה לשבות, כי דבר המוכן מערב שבת מותר לטלטלה בשבת, וגם הידים עצמן מותר להוציא חוץ לגבול התחום, זה מרמז שבמה שיכין אדם לעצמו בעוה"ז בזה יתרבה גבולו לעתיד. ומה שהותר לילך בהרגלים בתוך התחום זה ג"כ מבחינת הידים, רק מה שהוא חוץ לגבול הוא מבחינת הרגלים, כי הרגלים אינם נחשבים ביחד עם הגוף, כדאיתא בזוה"ק (פקודי רנז:) עם כל דא ירכין דאינון קיימין לבר קרינן על שמא דא ואלין אינון דאקרון ברייתי דהא ברייתא לבר ממשנה. ולכן מה שהוא חוץ לגוף הוא מבחינת הרגלים, שנצטווה אדם לשבות בהם ולהרגיל את הגוף בקדושה, שהרגלים עצמם ירגישו את קצה התחום לבל יצעדו הלאה מהגבול:

ד׳וזהו חלק יעקב אבינו ע"ה דכתיב ביה (ויצא כט) וישא יעקב רגליו, שהדעת שבראש נשא אף את הרגלים, שכלי הגוף יהיו מורגלים בקדושה כאלו יש בהם דעת וחשבון^ידעיין לעיל פרשה זו אות א ובהערה ד שם., וקיים בעצמו מאמר התנא (אבות פ"א) חכמים הזהרו בדבריכם וכו' שמא ישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל. היינו שמיעקב אבינו עליו השלום לא יצא שום טעות ודבר שאינו מתוקן^טוהענין בזה הוא, כדאיתא (אבות פרק ראשון) אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם וכו' וישתו התלמידים הבאים אחריכם ונמצא שם שמים מתחלל. הננו רואים בזה, אשר אם אמנם הרב דבר אמת בפיו היה, וכתורה וכהלכה אמר, אבל יען כי התלמידים למיעוט השגתם בעומק כונת הרב יטעו בדבריו לגלות פנים שלא כהלכה, החסרון הזה נוגע גם בהרב. מבואר לעיל פרשת וישלח אות ג ד"ה ולזה.. כי מהתפשטות הד"ת של אאע"ה יצא ישמעאל, והתפשט כ"כ עד ששכח את עצמו^טזנתבאר באריכות לעיל פרשת ויצא אות ז, אות כז ד"ה כי מאברהם, פ' וישלח אות ז ד"ה כמו כאן.. ומיצחק אבינו ע"ה שהוא ראה ברור שאין שום דבר נעשה אם לא ברצון השי"ת, יצא ממנו עשו הרשע שאומר מאחר שהכל בידי שמים הפקיר את עצמו לגמרי לעשות כל חפץ לבו^יזעיין לקמן פרשה זו אות ח.. משא"כ יעקב אבינו ע"ה שהיה אחיד בתרין סטרין ביחודא עלאה ויחודא תתאה, וזכה לנחלה בלי מצרים, שהיה בכחו להתפשט הקדושה בלי גבול, כדכתיב (ויצא כח) ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה, והאיר אף את הדרגא תתאה שלא יסתעף שום טעות על ידו. וזהו רזא דיעקב אבינו ע"ה, כי באמת אף בד"ת היקרים ורמים ביותר, מהסתעפותם עד עוה"ז יוכל לדמות לבני אדם ההיפך מרצון השי"ת, שאין לך דעה ברורה ושלמה מיחודא עלאה, שאדם ממליך עליו את השי"ת ואומר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, שמכיר שאין דבר נעשה בעולם מבלעדי השי"ת, ומהסתעפות אלו הד"ת יוכל להסתעף בעוה"ז שיתפשט אדם בלי שום גדר וסייג שתעצרהו מעשות מזמת לבו, ויפרוץ גדרן של גודרי גדר. וכן כל דעה היקרה ורמה ביותר בעלמא עלאה, יוכל להסתעף מלבושין דילה בעוה"ז ההיפך מפנימיות שנמצא בה. וכמו שמהשור שבמרכבה שעומד שם בהתבטלות המציאות מאימת כבוד השי"ת ומבטל כל הווייתו ודעתו, ומהסתעפות שלו בלבוש עוה"ז הוא שור גשמי, שהוא לגמרי בלא דעת כלל ובהמה המה להם. לזה תקנו אנשי כנה"ג לאמר בכל יום, שמע ישראל וגו' ה' אחד דהוא יחודא עלאה, ובשכמל"ו דהוא יחודא תתאה^יחכמבואר בזוהר הקדוש בהרבה מקומות וראה בזוהר בראשית (יח:) וזה לשון קדשו: ואנון יחודא אחרא רזא ושמו אחד בשכמל"ו יחודא דלתתא, יחודא עלאה שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, דא לקבל דא וכו'., שלא תתפשט כ"כ דעה הבהירה עד שתתראה בלבוש ההיפך מהבהירות. וזהו מדת יעקב אבינו ע"ה שהוא אמרה כדאיתא בש"ס (פסחים פח.):

ה׳ונחלת יעקב הוא בלי מצרים, ואף בעולם התהו היה לו נחלה, וע"ז מרמז מה שעניניו התנהגו ע"י חלומות. בצאתו מבאר שבע חלם לו מהסולם שהשי"ת נצב עליו, וברעותו הצאן נאמר (ויצא לא) וארא בחלום, וחלום הוא מעולם התהו, כי עולם התיקון היינו ע"י יראה וצמצומים ובירורים בדעת וחשבון. וחלום הוא מעולם התהו, וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קנ:) אמר יעקב חלמא חלמנא וחלמין מנייהו קשוט ומנייהו לא קשוט. ובזו הפרשה הם חלומותיו של יוסף הצדיק בן זקונים של יעקב אבינו, וגער בו אביו בספרו את החלומות, מפני שמה שמתגלה ע"י חלום הוא מעורב בספק עוד וצריך להתברר. וזהו הענין דאיתא במדרש (וישב פד) בקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, ביאר בזה כבוד אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה (מי השלוח ח"א וישב ד"ה וישב [א]) שדרך יצחק אבינו ע"ה נשא חן גם בעיני יעקב, ובקש לישב בשלוה, וישב בארץ מגורי אביו, שאחז במדת היראה, ובארץ כנען שמרמז על מדת ענוה^יטכמו שביאר במי השלוח ח"ב פרשת וישב ד"ה וישב: וישב הוא מלשון משיבת נפש, שהחיה את נפשו בזה שבא למדת אביו, וזה הוא מגורי אביו וכן אחר כן כשבא למדת ענוה שזה נקרא ארץ כנען, ואיתא במדרש (שיר רבה פ"א פסוק א' ס"ט) מה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה ענוה סנדל לעקבה, כי מדת ענוה יקרה מאוד, לכן היה יעקב סבר בדעתו כיון שבא למדת ענוה שכבר נשלם במדותיו. ועיין היטב בתפארת יוסף מסכת פסחים (נו.) ד"ה ת"ר., והסתלק מכל ספק, והאדם אשר יתנהג בזה הדרך להסתלק מכל ספק יוכל לישב בשלוה. וע"ז מרמז לשון וישב, כי ישיבה מרמז על קבלת דבר בשלמות. ולזה אמרו בש"ס (חגיגה טו.) אין ישיבה למעלה, מפני שאין בהם מדת קבלת טובה בשלמות, כי עיקר שלמות הטובה הוא כשתגיע לפועל בעוה"ז ג"כ. ואמר לו השי"ת יש לי עמך עסק גבוה מזה, והוא שתכניס את עצמך בספיקות ובירורין להעלות קדושה אף משם, ואנכי אעלך גם עלה, מפני שיש לך חלק בקדושה אף בעולם התהו. ונתגלגל הדבר שמכרו את יוסף למצרים והלך גם הוא ובניו אחריו למצרים, ששם הוא התגברות ההסתר וההעלם, עד שאומרים שאף לטיפת מטר אין צריכים, ואין בהם שום צמצום ויראה^כמבואר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת ויחי ד"ה ויחי: כי ישיבת מצרים גורמת הסתרה, שמסתרת כבוד שמים, ששם נראה כי עזב ה' אותה תחת הטבע, כי הנילוס מעצמו עולה ומשקה ולא תרגיש חסרונה. כי כל השותה ממי גשמים, תראה שהיא חסרה וצריכה להשפעה מהש"י. אכן ארץ מצרים כל השפעותיה מלמטה ואין צריכים למעלה, כי בתוכה יש כח ההשפעה וכח קבלה, וזה הוא הפך מארץ ישראל, אשר שם הרגשת כבוד שמים, וכמו שכתיב (עקב יא) ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה וכו' עיי"ש. לעיל פ' לך אות א ד"ה וזה הוא ג"כ העניין, פ' וירא אות לה, לקמן פ' מקץ אות יז, פ' ויגש אות לד., ומשם קנו ישראל עיקר הקדושה. כדאיתא בזוה"ק (לך פג.) כד בעא קוב"ה למעבד לון עמא חדא עמא שלים ולקרבא לון לגביה אי לא נחתו בקדמיתא למצרים ולא יצטרפון תמן לא הוו עמא יחידא דיליה. והיינו שבררו את עצמם שם והעלו משם להוציא אור מתוך החשך ולעשות מחורבן ישוב, היינו הכחות השובבים והפראים שבאדם, שהם התהו והחרבן, בררום הם שמה, שגם בם נמצא קדושה ומהם נקח לעבוד את השי"ת, בזה שמתגברים בכח קדושת השם על אלו הכחות להכניעם מפני כבוד ה', ולכן משם זכו להיות חלק ה' עמו. עשות חפצך ביום קדשי, היינו שלא יעשה האדם חפציו בכח החמימות והזריזות שזה נקרא יום קדשי, רק חפצי שמים יעשה בכח הזה. וכמו שעשה יעקב אבינו ע"ה, שחפצי שמים עשה בכל כח החמימות שבו, ולחפצי עצמו היה מצמצם מאד ועשה לו גדרים בהם. ואם יעשה האדם ההיפך מזה זה נכלל באזהרת תורתנו הקדושה (תצא כג) לא יהיה קדש מבני ישראל ויתהפך מקודש לקָדֵש^כאהרחבת הדבר ראה לקמן פרשת מקץ אות ל.. וקראת לשבת ענג, היינו כדאיתא בזוה"ק (בשלח מז.) וקראת דיזמין ליה, שאף שנדמה לפי ראות העין שבשבת הם כל הצמצומים באכילה ומלאכה ומלאכת לבישה, אבל באמת אין לאדם שום הפסד מזה, רק עוד יוסיף ריוח ושכר הרבה, כי בעומק מרמז יום השבת ליום שכלו שבת ומנוחה לחיי עולמים, שאז לא יצטרך האדם לפעולותיו ומעשה ידיו כדאיתא בש"ס (שבת ל:)^כבלקמן פרשה זו אות ד בהערה לג שם.. לקדוש ה' מכובד, היינו עד היכן שיש כח באדם להרבות ולהוסיף ולפאר את יום הקדוש יוסיף ואף בכסות נקיה, כדאיתא בש"ס (שבת קיג.) ר' יוחנן קרי למאניה מכבדותי. ממצוא חפצך, חפציך אסורין חפצי שמים מותרין. ודבר דבר, היינו שלא יצר לו על המנעו מלגמור פעולותיו רק ידמה לו כאלו מלאכתו עשויה. אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך, נחלה בלי מצרים, כי פי ה' דבר:

ו׳וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה (משלי ח׳:י״ד). עצה, היינו מה שאדם מכיר בתפיסת שכלו שזה טוב לו לילך בדרך טובים ולא בשטף התאות וכדומה, כי אם לא יברר וינקה את עצמו מלא תנאף, אזי אם ירצה לעשות דבר מה אף שידמה לו שזהו טוב בעיני השי"ת, מ"מ לא יוכל לסמוך לעשות הדבר הזה, מפני שהוא אינו מבורר עוד בהלאו לא תנאף. וכן אם לא יהיה מבורר ממדת הכעס, אזי גם כן לא יוכל לבטוח ולסמוך על דעתו, מפני שיוכל להיות שכל רצונו שחפץ בזה הוא מפני שאינו מבורר מלא תרצח. אמנם אם יעמוד בכף המשקל לפלס כל דרכיו ולכלכל במשפט ויסלק כל נגיעותיו מצדו, אזי מחשבה בעצה תכון עי"ז שיכניס עצמו בעול הד"ת, יבואו לו עצות מד"ת אי זה הדרך ישכון אור, ואז יוכל לעשות מעשהו אם יראה לו שכן הוא רצון השי"ת, מאחר שלבו ברור ונקי וסילק כל נגיעותיו מצדו^כגעיין מי השלוח ח"א פרשת לך ד"ה הרימותי, פ' קדושים ד"ה ואלהי מסכה, פ' חקת ד"ה ויסעו, מסכת פסחים (ב.) ד"ה אור., וזו העצה הוא בתפיסת שכל האדם שבזה ייטב לו. ותושיה מורה על ד"ת העומדים ברומו של עולם ואין תפיסת אדם משיגם, והאדם מתפלא עליהם והעולם משותת עליהם, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין כו:) תושיה דברים של תהו והעולם משותת עליהם. וכמו קדושת שבת שאין אומה"ע מכירים היקרות מיום הקדוש הזה, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין סה:) שאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא מה היום מיומים וכו' דמארי צבי, משמע מזה שבמערכת הזמנים אין הכרת הפרש והבדל בין יום השבת לימי החול, ניחא שאר ימים טובים שניתן בהם טעם, כמו חג הסוכות, שאז אוסף האדם קציר מעשיו, לזה צריך האדם להחזיר זה הכח להש"י, להכיר שהש"י הוא שהשפיע לו כל זאת^כדכמבואר במי השלוח ח"ב מסכת סוכה (ה.) ד"ה ותניא: על זה רומז מצות סוכה שהוא בחג האסיף באספך את מעשיך מן השדה, וכיון שיש לו כל רכושו בביתו יכול חלילה לומר כוחי ועוצם ידי עשה לי כל החיל הזה, לכן צוה השי"ת צא מדירת קבע ושב בדירת עראי שיחזור כל רכושו להשי"ת ויכיר שהשי"ת נתן לו הכל ויצא מקביעות שכלו ותפיסתו ולא יסתיר דעתו בהטובה, לאמור שבפעולותיו באו לו כל הטובות, רק ישב בדירת עראי היינו שיסתופף בצל השי"ת., וכן חג השבועות. ובכל הימים הטובים ניתן בהם טעם לבר מיום השבת שאין להם בו ידיעה מה נשתנה זה היום משאר הימים. ואף שרואים גם ביום הזה שיש בו השתנות מבימי החול, וכמו שהוכיח לו רבי עקיבא (שם) בעל אוב יוכיח, אכן שאין מורגש מאיזה טעם, וכמש"נ בענין שבת, אבל ע"י ד"ת יבין האדם אף זאת:

ז׳אני בינה היינו שבד"ת נמצא כל העמקות עד אין סוף ויוכל להבין על ידם במה יבחר השי"ת, ולזה לי גבורה שד"ת מציינין ומסיימים לאדם את הדרך הטוב שיצמצמו את עצמם לילך רק בזה הדרך, והד"ת עצמן ג"כ מצמצמין עצמם, שאף שנמצא בהם עומק גדול עד אין סוף, מ"מ יכולים לצמצם את עצמם לכנוס אף בלב קטן שבקטנים שישאר אחריהם, והם עיקר שורש החיים, שהד"ת משפיעים חיים בכל אשר נמצא בעולם, ומבלעדי ד"ת אין שום כח חיים אף כרגע. והכלל מד"ת הוא בחינת אחד, להכיר מפורש מלכות השי"ת ואחדותו, שזה הוא בחינת אתוון מד"ת, ומזה הוא התפשטות הד"ת, שאחד מברר את השני ואיש ילמד לרעהו ומשפיע מטוב הניתן לו לחבירו, שכ"ז הוא מפני שיש לו הכרה באחדות השי"ת שאל אחד בראנו אב אחד לכולנו, כי אם לא זאת, מהיכן נמצא באדם טובת עין לפזר מטוב שניתן לו לחבירו. ומי שנמצא בו טובת עין ביותר, ניכר מזה שנשרש בו בחינת אחד ביותר. וגם בדומם וצומח נמצא טובת עין מזה שנמצא בהם בחינת אחד, שמוציאין צמחן למיניהם עד שהצמיחות נכללים בצורת אדם, וממליך בזה הכח עליו את מלכות השי"ת ואומר שמע ישראל וגו' ה' אחד, זה הוא תיקון ושלימות המאכל^כהכמבואר לעיל פרשת בראשית אות נד: כי עיקר מה שהאדם אוכל הבעלי חיים הוא כדי שיעלה אותם שיהיה מהם כבוד שמים, כי בכח האכילה שאוכל מהם ועושה אחר כן דבר קדושה תורה ומצוות ואומר שמע ישראל, בזה יש להם עליה לכבוד שמים. עיין עוד שם אות נח.. אכן מצדם בחינת אחד בגלות, שהארץ מוציאה צמחה לרעים ולטובים, ורצון השי"ת הוא להיטיב רק לעושי רצונו ולא לעוברי רצונו. ואף בסוג האדם מצינו שמצדו הוא תיבת אחד בגלות, ואף שיש בו דעת ובחירה, כי אותיות ד"ת שהם ברזא דאחד, מרמזין שיהיה לאדם הכרה מפורשת שרק השי"ת הוא מלך העולם, ובעוה"ז נמצא הסתרה והעלם, שנעלם לפעמים מעין אדם אחדות השי"ת, לזה אין די לאדם רק אותיות הד"ת שמרמז על בהירות, לכן צוה השי"ת לישראל עמו תורה ומצות לעשות בעולם העשיה. ולכן הם הנקודות מד"ת, שזה מורה על מעשה המצות, שבעוה"ז אי אפשר מבלעדי זאת, שכל עיקר הרכוש שאדם קונה לעצמו בעולם העשיה הוא רק ממעשה המצות, ואין די לו בבהירות לבד, ובזה יקנה האדם חיי עולם הבא (מדרש משלי ו) שהעוה"ז דומה לפרוזדור ועוה"ב דומה לטרקלין, העוה"ז דומה לערב שבת ועוה"ב דומה לשבת (רות רבה פרשה ג), מי שטרח בערב שבת יהיה לו מה יאכל לשבת (עבודה זרה ג.). אכן אין עוד גם באלו השנים די לאדם בעוה"ז שמלא הסתר והעלם, כי בהירות מד"ת, שהוא רזא דאחדות השי"ת, מרמז בעולם העשיה שיעשה מעשה המצוה להטיב לבריותיו, מאחר שאל אחד בראנו אב אחד לכולנו, אבל אם ייטיב אף לעוברי רצונו אין לך אכזריות יותר מזה, ובזה הכח שהשפיע לו אותיות הד"ת בנקודותיהן יוכל לעשות עוד ההיפך מרצון השי"ת. לזה צריכים בעולם אף הטעמים מד"ת, ומרמזים על סייעתא עלאה, שהשי"ת הוא בעזרו שיכוון למטרת רצון השי"ת למעלה מתפיסת שכלו, שלא יאונה לו כל און וייטיב רק לטובים ולא לרעים, והוא ברזא דנהורא דמלכא משיחא דכתיב ביה (ישעיה יא) והריחו ביראת ה', ודרשו ע"ז בש"ס (סנהדרין צג:) דמורח ודאין, היינו בינה בלב, שהלב יבין מעצמו בסייעת השם יתברך לכוון לרצון השם יתברך, קולע אל השערה ולא יחטיא^כועניין מלך המשיח דמורח ודאין למעלה מתפיסת השכל מבואר במי השלוח ח"א מסכת יומא (כו.) ד"ה לא, ח"ב פרשת בהעלותך ד"ה אם יהיה.:

ח׳והשי"ת ברא שלש נפשות בעולם שנמצא בכללם אותיות ונקודות וטעמים מד"ת. יעקב יוסף ויהודה. יעקב אבינו ע"ה מרמז על בהירות האותיות מד"ת שהם בחינת אחד, שלא היה אדם בעולם שיכיר מפורש אחדות השי"ת בעוה"ז כיעקב אבינו ע"ה, וכדכתיב ביה (ואתחנן ו) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, וכדאיתא בזוה"ק (ואתחנן רסג.) ישראל סבא. יוסף הצדיק מרמז על נקודות מד"ת, והם פעולות טובות ומעשה המצות. יהודה מרמז בעולם על הטעמים מד"ת, והוא סייעתא עלאה, שהשי"ת מסייע לאדם למעלה מתפיסת שכלו ובחירתו לכוון אל האמת. וזה הוא הענין בזו הפרשה, וישב יעקב, ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף כדאיתא במדרש (וישב פד), והוא שרצה לישב ולהכיר אחדות השי"ת בבהירות, והראה לו השי"ת בזה שקפץ עליו רוגזו של יוסף שאין די לו בהירות לבד, מאחר שנמצא בעולם נקודות וטעמים משמע מזה שלא יהיה לאדם די בירור בעוה"ז, רק עם מעשה המצות וסייעתא עלאה למעלה מתפיסת שכל האדם. והראה לו השי"ת זאת בנסיונא דיוסף הצדיק, שהוא בחינת נקודות מד"ת, שבאם רק בזה לא היה עומד אזי היה חסר לגמרי ממנין השבטים, כי מדת יוסף הצדיק הוא לעמוד תמיד לנוכח השי"ת ברור ונקי בלי שום קושיא. אבל יהודה שהוא בחינת טעמים מד"ת, ויש לו סייעתא עלאה מהשי"ת תמיד, לזה אף אם יעשה פעולה שעל הגוון היא מלאה קושיות, יסכים השי"ת אף ע"ז ויגמור בעדו שטוב עשה^כזכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת תבא ד"ה ארור מקלה: אביו ואמו רומזין לחכמה ובינה ושבט יהודה לא ישגיח על החכמה והבינה, ובמקום שמכוון בזה לרצון השי"ת אז הוא טוב, וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים כ״ז:י׳) כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני, שאף שעל פי חכמה ובינה הייתי נעזב חס ושלום כמו שאיתא במדרש (תנחומא תשא) רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה ואתה ה', אמר דוד ואתה רבון העולם הסכמת בתורתך עמהם ואמרת מות יומת הנואף והנואפת, מכל מקום חלק יהודה הוא למעלה מכל כללי ד"ת, ולכן צריך לראות שלא יפעול במדתו בלתי כרצון השי"ת ואז הוא טוב.. ואם ירצה אדם לידע בלב מי נמצא הכרת השי"ת ביותר, נקוט האי סימנא, שהאדם שיש לו הכרה בכל עניני עוה"ז שהשי"ת מנהג כל ומבלעדי השי"ת לא נעשה דבר, ואינו מתייאש אף אחר כמה הרפתקאות שיעברו עליו, לא יעלה חשק בלבו לומר איזיל ואתהני בהאי עלמא, מאחר שאינני רואה לנפשי חיי עולם הבא, זה הוא האדם שנמצא בו הכרת השי"ת ואחדותו ביותר. וכמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה, שהיה לו מאמר מפורש מהשי"ת שאם יחסר לו אחד מבניו בחייו יראה פני גיהנם, כדאיתא במדרש (הובא ברש"י בפרשתנו פרק ל"ז פסוק לה, ודומה לו בתנחומא ויגש ט). ואח"ז נעלם מאתו יוסף הצדיק, ונראה לו שיוסף איננו בעולם והתייאש עצמו ממנו, עכ"ז לא אמר איזיל ואתהני בהאי עלמא, ולא נסוג אחור מעבוד את השי"ת כמקודם בלי שום שינוי. וגמר אומר, אף כי הנני רואה שלא בחר בי השי"ת להנחילני חיי עוה"ב, אבל מצדי אני בוחר בהשי"ת אחזתיו ולא ארפנו מלאהבה אותו ולדבקה בו והטוב בעיניו יעשה, כי אם אומר לנפשי לעזוב את השי"ת ולהנות בחיי שעה, הלא מבלעדי סייעתא מהשי"ת אין לאדם אף חיי שעה, אם אסק שמים שם שם אתה ואציעה שאול הנך (תהילים קל״ט:ח׳), ובכל אשר נמצא בעולם נובע חיים מהשי"ת, א"כ אם אנתק מהשי"ת אין לי אף חיי שעה. וזהו דכתיב (תהילים קמ״ח:א׳-ב׳) הללו את ה' מן השמים וגו' הללוהו כל מלאכיו וגו' שמש וירח וגו' יהללו את שם ה' כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור. היינו כל צבאי מעלה שעומדים לעד לעולם, הם ודאי צריכין להודות ולהלל להשי"ת, מאחר שיש להם הכרה בתמידות בגדלות השי"ת. הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות וגו' זקנים עם נערים יהללו את שם ה' כי נשגב שמו לבדו. היינו, אף צבא הארץ שאין עומדים לעד לעולם, אף הם צריכין להודות, מפני שאף החיי שעה הוא רק מהשפעת חיים שהשי"ת משפיע בהם, ומבלעדי השי"ת לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ואף נשיבת פיהם הוא ממה שהשי"ת נותן בהם כח לעשות חיל. וזהו חלק יעקב אבינו ע"ה שלא להתייאש מעבודת השי"ת, אף אחר דברים הרבה והרפתקאות שעוברים עליו, אף אחר מאמר מפורש מהשי"ת שלא יהיה לו נחלת חיי עולם הבא, עכ"ז לא אמר איזיל ואתהני בהאי עלמא, מפני שראה שאין בזה שום טובה וחיים, כי אף החיי שעה הוא מהשי"ת, א"כ צריך האדם להודות לה' בעד החיי שעה שנותן, שמבלעדי השי"ת לא יהיה לו אף זה. וכל זה הוא מפני שהיה לו הכרה מפורשת באחדות השי"ת, שרק הוא המושל בכל העולם כולו בלי שום גבול וקצב, ואין עוד אפס זולתו ית'. לכן הנחיל לו השי"ת נחלה בלי מצרים וגבולים, כדאיתא בש"ס (שבת קיח.) שאין לך מקום היכן ליתן ולמסור זאת אם לא לאדם שיש לו הכרה בהשי"ת שהוא בלי שום גבול ומצר:

ט׳וזה הוא הענין דאיתא בש"ס (חגיגה טו) שכאשר שמע אלישע בן אבויה מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר, אז אמר איזיל ואתהני בהאי עלמא והיו קוראין אותו אחר. היינו שאין זה משורש יעקב אבינו ע"ה, שהיה לו הכרה באחדות השי"ת עד שראה שאף החיי שעה הם רק מהשי"ת שהוא אחד ואין אחר מבלעדו, ואף שהיה נראה לו שנכון בידו יום חשך (איוב ט״ו:כ״ג), עכ"ז לא הניח עבודת השי"ת לומר לנפשו איזיל ואתהני בהאי עלמא, שמע מינה שאלישע בן אבויה אחר הוא, מאחר שלא כן עשה, ואף שנדמה לו שלא יהיה לו חיי עולם, עכ"ז היה לו לעבוד את השי"ת בהחיי שעה שהשפיע לו ולהודות עליהם:

י׳והענין שהיה לו ליעקב מאמר השי"ת שאם ימות אחד מבניו בחייו יראה פני גיהנם. דהנה יע"א היה הכלל ובחיר האבות הקדושים, ולא היתה במטתו שום פסולת נגד רצון השי"ת^כחכמו שהתבאר לעיל פרשת ויצא אות כז עיין שם., והבנים הנולדים מאביהם מרוחקין מעט מהתקרבות האב, לזה צריכין לחיות על פני האדמה אחר מיתת אביהן לברר כל אחד את מדותיו בפני עצמו, שיבררו וישלימו מדותיהן אף בשעה שאינם תחת השורש המאחדם, ולהראות שאין בהם פסול. לזה שבטי ישרון בני יעקב שנתפרדו לענפים שונים, כל אחד היה אחיד במדה אחרת ממדת יעקב אבינו ע"ה, והם מכוונים נגד שנים עשר גבולי אלכסון^כטעיין לקמן פרשה זו אות ט ד"ה וזהו העניין ובהערות שם., לזה היו צריכין לחיות כולם אף אחר הסתלקות יעקב אביהם, ולברר כל אחד בפני עצמו מדותיו לטוב, אף אם לא יהיה להם שורש המאחד אותם, ובזה יתברר שאין פסול במטתו. אבל לא היה מפורש לעיניהם בחינת אחד כמו ליע"א שהיה מבורר בזה, שהוא היה בחינת אור הדעת בתמידות, ובשעה שאדם הולך באור הדעת אזי לא יאונה לו כל און וידע על מי לרחם ועל מי להתאכזר^לכמו שהתבאר לעיל פרשת ויצא אות ז: כל הענינים ואף מדת טובה כשתהיה במדה מוגבלת אזי אין לה שלימות, כי עיקר השלימות הוא רק כשמקבלת תמיד ממקור החיים וכו'. אמנם יעקב אבינו ע"ה נקרא אל, כדאיתא בש"ס (מגילה יח.) מנין שקרא הקב"ה ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אל אלהי ישראל, כי כל מעשיו שפעל בעולם האיר אותם וכללם באור הדעת שלא יסתעף מהם ההיפך.. אכן שלא מדעת יוכל לפעמים לצאת מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, כי נמצא באדם אף שלא מדעת, ולזה נקרא לב האדם בשם לב על שהוא מלובלב ומתהפך בתחבולותיו ואינו עומד תמיד בדעה אחת, רק לפעמים הוא בגדלות המוחין ולפעמים הוא בקטנות המוחין. וע"ז אמרו בש"ס (ברכות יג:) שבאחד צריכין להמליך את השי"ת למעלה ולמטה ובארבע רוחות. למעלה, היינו למעלה בשעה שאור הדעת מאירה באדם ועוסק רק בענינים גדולים ואין כבודו אז לעסוק בענינים קטנים, יכיר שנמצא השי"ת בעולם וימליכהו עליו. למטה, היינו בשעה שעוסק בענינים קטנים יכיר שגם בהם נמצא כבודו ית' וימליכהו על כל עניניו. מזרח, מורה בשעה שאדם מבורר ורואה מלכות השי"ת בעולם^לאכמבואר לעיל פרשת ויצא אות לז: מזרחה, היינו שזורח בהאדם שיוכל להשיג בשכלו וזהו התגלות ביותר.. מערב, מורה בשעה שהשכחה מצויה באדם ואינו מבורר כ"כ שיראה מפורש מלכות השי"ת בעולם, על כל אלה ימליך האדם את השי"ת, וידע שמאת הש"י באה לו כל השפעתו, והוא המושל בעולם ומנהגה וכחפצו כן יקום. ורק ליעקב אבינו היה מבורר רזא דאחד מפורש בלי שום לבושין, ועד היכן שניתן כח ודעת בעולם להכיר מלכות השי"ת ואחדותו, כן היה לו ההכרה, וכל מעשיו היו מבוררים בשעת עשייתן, אבל לבניו אף שגם להם היה הכרה ברזא דאחד, אבל רחוקים היו מעט מבחינת יעקב אבינו^לבבית יעקב הכולל פרשת וישב ד"ה וישב [א].:

י״אוישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף וגו' וישראל אהב את יוסף מכל בניו וגו' ועשה לו כתונת פסים. שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (תהילים קכ״ו:א׳). הענין בזה הוא, שהשי"ת הציב גבולים בעוה"ז, וכולם מכוונים לעומת הטובות שעתיד השי"ת להנחיל לעמו ישראל לעתיד לבא, וכל הטובות שבעוה"ז הם רק ציון ודמות ותבנית נגד הטובות העתידים לבא^לגכמו שהתבאר לעיל פרשת ויצא אות ו: ציון, היינו הציונים והראשי פרקים והסימנים של הדברי תורה, שמרמזים שלעתיד ימשיך השי"ת את האור והרצון השרשי לתוכם. והענין בזה, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ולכן הציונים של הטובות המה אצל ישראל, ועיקר הטובה הוא אצל האומות. אבל לעתיד יהיה כלול יחד אצל ישראל, והוא שיחזיר השי"ת אף עיקר הטובה למקום שהציונים שמה. וזהו שתקנו לנו (בנוסח תפלת שמונה עשרה) המחזיר שכינתו לציון, שיחזיר השי"ת את העיקר למקום הציון. ובעולם הזה הטובה העיקרית אצל האומות, והציון והסבלנות הוא אצל ישראל.. אכן אם יתן אדם לחבירו דמות ותבנית מטובה שיתנה לו אחר זמן, אין לו בהתבנית עוד שום הרגשה מטובה וחיים, אבל הדמות והתבנית שהשי"ת נותן לאדם מהטוב הנכון וגנוז שעתיד להנחיל לו, אזי נמצא טובה וחיים נצחיים אף בהתבנית, אכן שאין דמיון וערך בה נגד החיים והטובה הצפון לעתיד לבא. וזהו כונת הכתוב בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, שבבוא הטובה אחר שישוב ה' לציון אז יכירו שכל הטובות שהיו להם בעוה"ז הם נגד הטובה שלעתיד כחלום נגד הפתרון, אבל גם בטובות עוה"ז נמצא חיים נצחיים, וכמו שאנו רואים בפרשתנו שהשי"ת מראה לישראל שממעשה אבותינו הקדושים נלמד דברי תורה הקבועים וקיימים לעד:

י״בכדאיתא בש"ס (שבת י:) ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר שירדו אבותינו למצרים. והוא, שקודם שנשלמו הבירורין איזה הוא גדול בעיני השי"ת, אזי צריך כל אדם לרדוף אחר כל המצות ומדות טובות כקטן כגדול, מאחר שלא נתברר עוד איזה יכשר בעיני השי"ת^לדנתבאר בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה בחודש השביעי [א]: כי השי"ת הלביש את אורו בלבושי ומעשה המצות. והאדם הרוצה להשיג אורו של השי"ת ע"י שמקיים את רצונו ית' בפעולת ומעשה המצות, משיג אורו של השי"ת. ובהכרח צריך לילך ע"י פעולות ומעשה המצות וכו'. כי בהתחלה מוכרח לילך ע"י פעולות ומעשה המצות. עיין עוד במי השלוח ח"א מסכת פסחים (סב:) ד"ה ר' שמלאי., וכן לא ילמד אדם לרדוף אחר זה עצמו שחבירו רודף אחריו:

י״גוזהו דאיתא קודם זה המאמר (שם) אסור ליתן שלום בבית המרחץ וכו' אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, שרי למימר הימנותא וכו'. הענין בזה, שמרחץ מרמז על בירורי האדם שמברר את עצמו לרחוץ מגלולי עוה"ז, אזי אסור לו להשען ולבטוח על איזה מדה לומר שעל ידה הוא דבוק בהשי"ת, כי אין שום מדה שתהיה מבורר בשלימות, אכן הימנותא מותר לומר, היינו לבטוח בהשי"ת הנאמן שלא יזניחנו ולא יעזבנו לעד. ושמו של זה האמורא מוכיח עליו שלו נאה לדרוש אלו המימרות, ששמו הוא רבא בר מחסיא, היינו שנכון לבו בטוח בהשי"ת שה' מחסהו, ואמר בשם רב חמא היינו בעת שהאדם הוא בילדותו ובחמימותו, והוא בר גוריא, גם זה מורה על ימי הילדות של אדם, שאז אסור לו לבטוח ולהשען שנמצא בו שלימות:

י״דונסמך לזה (שם) ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו שנאמר (תשא לא) לדעת כי אני ה' מקדשכם. היינו שהשי"ת הציב בעוה"ז ציון ודוגמא מעין הטובות שצפון וגנוז לעמו ישראל להנחילם לעדי עד, וע"י הציון יהיה להם הכרה מה הם הטובות שעתיד השי"ת להנחיל לישראל לעתיד:

ט״וונסמך לזה (שם) מכאן אמרו הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו, מאי עביד ליה, אמר אביי שאיף ליה משחא ומלי ליה כוחלא, והאידנא דחיישינן לכשפים מאי, אמר רב פפא שאיף ליה מאותו המין. הענין בזה, דהנה מהראוי היה שמשפע השי"ת שמשפיע לאדם וחולק לו מחכמתו וממדותיו תשא חן בעין כל אדם שתתיפה בעיניו לבחור בה ולקחתה, וזהו שאיף ליה משחא ומלי ליה כוחלא, אכן האידנא דחיישינן לכשפים המכחישים פמליא של מעלה (חולין ז:), ואם מתנת השי"ת תשא חן אף לפי הראות, א"כ יבחר בה אף מי שאין לו שייכות אליה^להכמו שהתבאר אצל נמרוד לעיל פרשת נח אות נא: שנמרוד היה בקי בסדר כחות ומדות ההנהגה שהקב"ה מנהיג את עולמו, וכאשר הבחין באיזה גוון ולבוש ומדה שבחר השי"ת להנהיג בה את עולמו, היה יכול לצוד ולאסור את ענין הכח הזה במאסר תחת ידו, שעל ידי כח המדה והלבוש הזה שהשי"ת חפץ בקיומו היה לו כח ויכולת להתפשט בתאות לבו היפוך מתכלית כוונת רצון השי"ת בשורש, וזהו גבור ציד לפני ה', וכענין שאמרו בש"ס (חולין ז:) בכשפים שמכחישין פמליא של מעלה. שבאמת כל כחם הוא מהקדושה, רק שהכח אסור תחת ידם לפעול ע"י אותו הכח עצמו בדרך עקשות היפוך מתכלית המכוון מפעולת הכח בקדושה., לזה הוא העצה רק לשאוף לו מאותו המין, היינו שהלבוש מהטובה תתראה בעוה"ז ההיפך מעומק הטובה שגנוז בה לפנים מהלבוש, וכגוונא דשבת, שבעוה"ז נראה לעין שהוא צמצום היותר גדול, שמוכרח האדם לצמצם את עצמו בכל הפעולות בהליכה ומלאכת אכילה ומלבושים כל הל"ט מלאכות, ובעומק מרמז זה הצמצום על עתיד ליום שכולו שבת ומנוחה שאז לא יצטרך האדם למעשה ידיו, כדאיתא בש"ס (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. וכן כל הטובות שבעוה"ז שהם ציון ודמות הערוך לפני האדם להבין מהם הטובה שיתן השי"ת לעתיד, אכן שהטובות מעוה"ז נגד הטובות העתיד הם כחלום נגד הפתרון, וכענין דאיתא בש"ס (ברכות נו:) שחלם לבר קפרא שנחתכו שתי ידיו ופתר לו רבי שלא יצטרך למעשה ידיו. וחלם לו עוד שנקטעו רגליו ופתר לו על סוס אתה רוכב. ואף שבתפיסת שכל עוה"ז הוא, שאם יחסר לאדם שתי ידיו או שתי רגליו יחסר לו לחמו וימות ברעב, אבל בעומק מרמז זאת על טובה גנוזה שבפנים להלבוש מתפיסת עוה"ז^לומבואר בהרבה מקומות בספרנו זה ומקורו במי השלוח ח"א פרשת קדושים ד"ה את שבתתי: כי שבת לעת עתה היא לנו צמצום גדול ולעתיד ינחיל לנו הש"י יום שכלו שבת שלא נצטרך לשום מלאכה, וע"ז צריך לצפות. ובתפארת יוסף שבת חוה"מ סוכות ד"ה ויעקב: שבאמת בעוה"ז נדמה לאדם שבת הוא צמצום גדול, כי בחול מכין אדם לעצמו כל צרכי אוכל נפש לחם לאכול ובגד ללבוש ובשבת אסור הכל, ונדמה לאדם בעוה"ז שהוא צמצום גדול, אבל בעומק מרמז שבת ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. כי שבת מרמז כמו שאיתא בש"ס (שבת ל':) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. והיינו שלא יוצרך האדם לכלי פעולותיו, כי על שבת איתא בזוה"ק (בשלח ס"ג:) מניה מתברכין יומין עילאין. והיינו, שבשורש מקבל האדם אז כח עבודה על כל ששת ימי המעשה. עיין עוד שם חג הסוכות ד"ה ולקחתם [ב], בית יעקב ויקרא פרשת תזריע אות ז ד"ה והענין, עיין לקמן פרשה זו אות מב ד"ה הענין ובהערה ריח שם., אכן מפני שחיישינן לכשפים נראה הלבוש בהיפך מהטובה הגנוזה בהלבוש. אמנם מאחר שהטובה נראית על הלבוש היפך מטובה, א"כ אף מי שיהיה לו שייכות להטובה לא יבחר בה, לזה מסקינן (שבת י:) היינו דאמר רב מילתא אלבישייהו יקירא, היינו שהאדם שיש לו באמת שייכות להטובה, אזי אף אם תתכסה בלבוש הנראה היפך מטובה ג"כ יבחר בה:

ט״זונסמך לזה (שם) ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא משמיה דרב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים. היינו שלא יבטח האדם בילדותו על תקיפות ועוז להשען על שנברא יציר כפיו של השי"ת, כי בזה הכח אין לאדם יתרון להתהלל ולהתפאר בזה, רק היתרון והחלק של האדם הוא אם יברר את עצמו בעבודה אשר יעבוד ויוסיף מדיליה ביגיע כפיו^לזעיין בתפארת יוסף מסכת תענית (כ.) ד"ה מעשה: כמו אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה והיה לו באמת טענה, אתמול הייתי מוטל גולם לפניך, אכן באמת זה הכח אין לשום בריה בעולם לומר כי מצידו הוא מבורר, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ומי יאמר זכיתי לבי.:

י״זונסמך לזה (שם) לעולם יחזור אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה שמתוך שישיבתה קרובה עונותיה מועטין, שנאמר (וירא יט) הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער, מאי קרובה אילימא קריבה דמקרבא וזוטא והא קא חזי לה אלא מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מוצערין. א"ר אבין מאי קראה, דכתיב אמלטה נא שמה, נ"א בגימטריא נ"א הוי ושל סדום נ"ב ושלותה כ"ו. הענין בזה, שבעוד הדבר קרוב להבריאה ימצא בה עוד הויה והתקיימות אף שלא ע"י בירורים מצדו, מפני שעוד חופף עליה כח קדושה שהשי"ת נתן בה בהבראה. וראיה לזה מצוער שכל ימיה נ"א ושלותה כ"ו, היינו השם יקו"ק הוא בגימטריא כ"ו, וזה השם הוא המהווה ומקיים את הבריאה. וימיה של סדום נ"ב ושלותה כ"ו, היינו כי דבר הנקטף משרשו ימצא בו עוד ליחה ורטיבות כפי הימים שהיה יונק ממקורו, ולזה כאשר אפסו חמשים ושתים שנים של סדום, שהוא בגימטריא שני פעמים כ"ו, כ"ו הראשונות הם ממה שהשי"ת השפיע בהם כח הויה מצדו, והם ימי שלותה, וכ"ו השניים היה בהם עוד ניצוץ מכ"ו שנים הראשונות, שהיה לה יניקה מכח הויה של כ"ו הראשונות, ואחר שאפסו כ"ו שנים האחרונות אזי נפסק כח היניקה משם הוי"ה הקדוש. וישיבתה של צוער היה רק נ"א, לכן היה לה עוד כח יניקה מהשם הוי"ה הקדוש שינקה בכ"ו שנים הראשונות:

י״חונסמך לזה (שם) אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חריבה. זה מורה על כח התקיפות שנמצא באדם מילדות וימי הבחרות קודם השלמתו, שזה נראה כגאות לעין כנסת ישראל, זה נחרב לבסוף. וזה היה טענת השבטי ישרון על יוסף הצדיק, כי הם היו כלל הכנסת ישראל ולא היתה דעתן נוחה מממשלת יוסף הצדיק שימשול עליהם. מממשלת יהודה היו כולם בנייחא, ומרוממות יוסף הצדיק לא היו נוחים^לחעיין במי השלוח ח"א פרשת וישב ד"ה וישב [א] כל העניין.:

י״טונסמך לזה (שם) ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, תחת ישמעאל ולא תחת אדום, תחת אדום ולא תחת חבר, תחת חבר ולא תחת ת"ח, תחת ת"ח ולא תחת יתום:

כ׳תחת ישמעאל ולא תחת אדום. היינו, כל הבירורים שאדם סובל מכל אשר יעבור עליו ולא בירר את עצמו בהם כפי הצורך, והקרוב יותר אל השי"ת יאונה לו בירורים היותר גדולים (סוכה נב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. אברהם ויצחק בררו את עצמם נגד ישמעאל, ויעקב ברר את עצמו נגד עשו, וזה הבירור גדול עד מאד, מפני שגם הוא נולד מיצחק ורבקה, ויש לו טענה הלא אב אחד לכולנו, ואומר על עצמו שוכני בחגוי סלע אומר בלבו מי יורידני ארץ כדכתיב (עובדיה א)^לטעיין לקמן פרשה זו אות ח בהערה עג שם.:

כ״אתחת אדום ולא תחת חבר. זה מורה על הבירורים שהיו ליעקב נגד לבן שאמר לו אך עצמי ובשרי אתה (ויצא כט), ואלו הבירורים קשים מאד כדכתיב (תבא כו) ארמי אובד אבי, וכמש"נ שם באריכות^מכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת תבא ד"ה ארמי: כי לבן הארמי רצה לדמות עצמו ליעקב אבינו ע"ה בכל מעשיו ופעולותיו, ולכן טען לפני השי"ת מה נשתניתי מיעקב, וגם יעקב אבינו דאג מאוד שאמר הלא לבן עושה כמו אני ומה יתרון שלי, וזה ארמי אבד אבי ועד שהאיר לו השי"ת ה' מחקקנו, היינו שבעומק הלב בחקיקה שלו היה יעקב כולו טוב ולבן כולו רע. ועיין עוד שם פ' ויצא ד"ה לולי [ב]: הנה ידוע כי לבן היה עושה על הגוון כפי מה שראה מיעקב אבינו, אכן בזה נתברר יעקב אבינו שיראתו הוא טהורה מפני שהוא יראת ה' וכו'. וביראה זו התפאר יעקב אבינו את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים, שליראה זו הגיע ע"י בירורים ועבודה, ובזה נתברר נגד לבן, שיראת לבן היתה מן השפה ולחוץ ויראת יעקב אבינו היתה טהורה ועומדת לעד.:

כ״בתחת חבר ולא תחת ת"ח. זה מורה על הבירורים שהיה ליוסף נגד יהודה שהם קשים עוד יותר, כי הבירור שיע"א ברר את עצמו נגד לבן נדחה לבן לגמרי, אבל יוסף ויהודה היו שניהם צדיקים ויש לכל אחד מקום מיוחד בחיים נצחיים, זה הבירור קשה מאד^מאעיין לקמן פרשה זו אות י בהערה צח שם.:

כ״גתחת ת"ח ולא תחת יתום. המאמר הזה מורה על הבירורים שהיה ליהודה נגד יוסף, שמפני מדתו מדת יסוד הוא נקרא יתום, כדאיתא בלקוטי תורה להאר"י ז"ל (פרשה זו) ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה ר"ת יתום, מפני שהוא יתום מאור אימא עלאה שהיא נקראת בינה, יען שממדה זו נסתעף מה שהאדם צריך לברר עצמו בכל פעולה ולהבין איך יעשה כל דבר שיהיה רק לשם שמים. והביאור בזה הוא, כדאיתא ברע"מ (פ' תצא רפ) אימא עלאה עד הוד אתפשטת, היינו שבכל דבר שהאדם עושה הוא צריך לבירורין, והבירור מצד כח האדם מגיע עד הוד שהיא הספירה החמישית, היינו חמש מדרגות עד שמגיע לגמר הפעולה שהוא מדת יסוד מדת יוסף הצדיק, ושם נגמר כח הבירור מצד האדם^מבעיין בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת תולדות ד"ה והנה כל ברורי: כי כל הברורים הם רק עד שמגיע לגמר ההשפעה, שכל הדעת וחשבון האדם הם רק עד מדת הוד, אבל ביסוד ששם גמר ההשפעה, שם יאפס כל כח דעת האדם. כי שם הוא ההסתר היותר גדול מה שנדמה לאדם שהוא המשפיע, ויש לו כח להוליד ולהשפיע, והוא בריה נפרד שיש מה בכחו. ולזה נקרא בכתבי האריז"ל מדת היסוד יתום, וכדאיתא בלקוטי תורה (פרשת וישב) על פסוק ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה שהוא ר"ת יתו"ם. והוא כי במידה הזאת מסתיים אור אימא, כי כבר נשלם במידת הוד. ועיין עוד הסבר בעניין וכן בעניין הצדקה בבית יעקב ויקרא פרשת תזריע אות כג, פ' בחוקתי אות כט, לז.. ודרך משל בנתינת הצדקה הוא חמשה אופני הבירור בטרם תוגמר פעולת הצדקה, והראשון הוא שיהיה הכסף נקי שלא יהיה מוצאו מסבת דבר עבירה, וגם זכות המחשבה זכות הרצון, ונתינתה ליד גבאי הגון ונאמן כר' חנניא בן תרדיון, כדאיתא בגמרא (ב"ב י:), והגבאי צריך לדקדק שיתננה ליד עני הגון, וכל זאת הוא ביד האדם שיוכל לברר עצמו בזה, אבל אחר הנתינה שתבא הצדקה ליד העני אז כלתה כח הבירור מצד האדם שנותנה, כי מי יודע מה שיהיה אחרי זאת ומה יעשה העני עם הכסף, אולי יעשה בזה ההיפך מרצונו יתברך ואז יהיה האדם הנותנה מסייע לדבר עבירה בנתינתו^מגהרחבת הדברים בספר פתיל תכלת דף קע וזה לשונו: כי אור הבינה מתפשטת עד הוד, ושם הוא תכלית הבירורים, כדאיתא בזוהר הקדוש (תצא רפ.) ובג"ד כד אתגליא אימא עילאה כו' וחמשה נהירין אית לה דאתקריאו קרני החמה עד הוד ומתמן עד הוד הוו נהרין בך כו' יעו"ש. והענין הוא, כי עד שם מגיע בירורי אור הבינה, וכן מצינו בבירור מצד האדם, שאי אפשר בכח האדם לברר מצדו אלא עד חמשה דורות וכו'. וכן הוא בכל פעולת אדם, שאף שחושב דרכיו בראשיתם לכלכל דרכיו במשפט מצדו, אכן אין כח דעתו ובינתו מגיע עד לתכלית הפעולה, רק עד לתולדה החמישית היוצאה מפעולותיו, ואף בדברים היותר מבוררים כגון מצות צדקה כשהיא מצד האדם ברורה ונקיה, כדאיתא במסכת בבא בתרא (י:) שנותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה ודממונה עליה כרבי חנינא בן תרדיון, מ"מ אין בכח האדם לחשוב דרכיו בזה, רק עד תולדה החמישית, א) ליתן ממון שהוא נקי מן הגזל וכדומה, ב) שיתן מצדו מנדבת לבו, ג) שימסרנה לגבאי הגון, ד) תפלה להש"י שימציא להגבאי עני הגון. ומה שיעשה העני עם הצדקה שיקבל, שבאם יעשה מצוה בכח צדקה זו יהיה הנותן מסייע ידי עושה מצוה וכן להיפך, זה הוא תולדה החמישית, שאין על זה כח תפלה מפורש רק צעקה בלב, וזה נקרא הוד שבהוד. ומה שיכול להסתעף מכאן אילך בזה גם צעקה בלב אפס מבינת האדם וכו'. ועיין לעיל פ' לך אות כד, פ' וישלח אות מד, מה., ומזה נצמח יראה מופלגת. ולכן נקרא יתום, כי בגמר הפעולה אפס כח הבירור שנסתעף מאור אימא שהיא בינה. ולכן אמר תחת ת"ח, היינו תחת יהודה, היינו מפני שממדתו יזרח אור הבטחון והתקיפות לבטוח בהשי"ת בכל אשר יעבור על האדם, וגם אם יארע ח"ו מעשה אשר איננה טובה לא יתיאש האדם עצמו מלעשות תשובה ויבטח בה' כי יגמור בעדו לטובה, אבל לא תחת יתום, היינו יוסף, מפני שמדתו הוא להתנהג בכל דבר בדעת ובחשבון גדול וצמצומים ובירורים, ולראות בכל דבר בשעת מעשה איך הוא רצון השי"ת (וכמו שמבואר הלאה בענינים המובאים). ולכן נסתעף מזה יראה ומחושים גדולים עד שיוכל להתייאש ח"ו, וכדאיתא בתיקוני זהר בהקדמה (דף יד.) צדיק איהו נהר וכו' ובגלותא אסתלק מניה ואתמר ביה והנהר יחרב ויבש וכו':

כ״דונסמך לזה (שם) ואמר רבא בר מחסיא אמר ר"ח בר גוריא אמר רב כל חולי ולא חולי מעים. כל כאב ולא כאב לב. כל מיחוש ולא מיחוש ראש. כל רעה ולא אשה רעה:

כ״הכל חולי ולא חולי מעים. זה מורה על יהודה שהיה לו חולי מעים אחר מיתת שני בניו, פן ואולי אינו ראוי להקים שם בישראל:

כ״וכל כאב ולא כאב לב. זה מורה על יוסף, שהיה לו תוחלת ממושכה, שצפה וקוה לישועה עד שבאה לו ישועת השי"ת^מדכמבואר במי השלוח ח"א פרשת מקץ ד"ה ויהי [א], ח"ב פ' מקץ ד"ה ויהי.. כדאיתא בזוה"ק (מצורע נה.) כל מלה ומלה דצלותא דאפיק ב"נ מפומיא סלקא לעילא וכו' ות"ח כתיב ביה ביוסף ענו בכבל רגלו עד אימתי ענו בכבל רגלו עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו. עד עת בא דברו דמאן אלא עד עת בא דברו דיוסף ואתבחין האי מלה וכו' כדין שלח מלך ויתירהו:

כ״זכל מיחוש ולא מיחוש ראש. זה מורה אחר שנעלם יוסף הצדיק מיעקב אבינו ע"ה, אזי היו לו מיחושים אולי הוא ח"ו נעתק מהשרש, מפני שכן היה לו מאמר מפורש מהשי"ת כדאיתא במדרש (הובא במאמר הקודם):

כ״חכל רעה ולא אשה רעה. זה מורה על הענין שהיה ליוסף הצדיק עם אשת פוטיפר, כי אשה היא עזר וסייעתא שהשי"ת נותן לאדם, ובזה הענין יוכל אדם לאחוז אף במקום שאין לו שייכות, אכן שבמקום שאין לאדם שום שייכות אזי נקל לו לעזוב ממנה, אכן כאן היה ליוסף הצדיק איזה שייכות עמה שנשא בתה, ולזה נחשב זאת לנסיון גדול מה שהיה בו כח להתגבר על יצרו ולא היה חפץ בה^מהלעיל פרשת נח אות יח ד"ה וכן בסופו, לקמן פרשה זו אות י ד"ה ולזה הוצרך.:

כ״טונסמך לזה בש"ס (שם) ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, אם יהיו כל הימים דיו והאגמים קולמוסין ושמים יריעות וכל בני אדם לבלרין אין מספיקין לכתוב חללה של רשות, מאי קראה, אמר רב משרשיא (משלי כ״ה:ג׳) שמים לרום וארץ לעומק ולב מלכים אין חקר. הענין בזה, שאף אחר הענינים המבוארים מבירורים וסבלנות, אל ידמה האדם בנפשו שיוכל להכליל כל המאורעות בכללים ידועים שיתנהג על ידם ובזה יהיה לו השלמתו, ע"ז אומר שאין מספיקין בכחן לכתוב חללה של רשות, היינו מה שנמצא באדם מקום חלול שיוכל לקבל על זה המקום מלכות שמים למשרי עליה גאותא דקוב"ה. וע"ז מביא ראיה דכתיב (משלי כ״ה:ג׳) ולב מלכים אין חקר, רק בכל פרט ענין שיאונה לו יתפלל מחדש להשי"ת שיתן בו כח שיוכל לברר את עצמו וה' יגמור בעדו:

ל׳ונסמך לזה (שם) ואמר רבא בר מחסיא אמר ר"ח בר גוריא אמר רב יפה תענית לחלום כאש לנעורת. היינו שעצה טובה לאדם לצמצם את עצמו בכל עניניו שעי"ז לא יאונה לו שום רע:

ל״אאמר רב חסדא ובו ביום (שם). היינו באותו ענין שיש לו חסרון יצמצם את עצמו ובזה ירפא את החסרון שיש לו בשרש. (שם) ואמר רב יוסף אפילו בשבת. היינו שאף בקדושה יצמצם את עצמו בכדי שיוכל לתקן שרש החסרון שנמצא בו, וכענין דאיתא בש"ס (סנהדרין כה:) שמלוי ברבית חזרתן הוא שיקבלו על עצמן שאף במקום שמצוה להלוות לא ילוו, וכדאיתא בכתבי האר"י הק' שמי שהורגל לדבר שקר תשובתו הוא שיתרחק מלדבר שקר אף לעשות שלום בין איש לאשתו, שלאדם אחר התירה תורתנו הקדושה לומר שקר מפני דרכי שלום ולו אסור זאת, אך ירחק את עצמו עד הקצה שלא ישנה דברו^מומקורו במי השלוח ח"א פרשת תשא ד"ה ופטר חמור: כמו דאיתא בכתבי האריז"ל שמי שמורגל לדבר שקר תקנתו שאף לעשות שלום לא ידבר שקר, וכן מי שפגם ח"ו במאכלות אסורות גם במאכלי שבת יצמצם עצמו, היינו שתוכל לצמצם הקדושה בכדי שיתוקן החטא.:

ל״בוישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים (תהילים קכ״ו:א׳). הענין בזה, שהחיים מעוה"ז הם כמו חלום שיחלום לאדם בשעת שינה, שאין לו אז ברשותו שום דעת ובחירה לבחור ברצונו באיזה דבר, וכל מחשבותיו שרעיוניו יחשבו אז הם רק מהש"י, ואין לו מצדו שום חלק בהם, שאז אילנא דמותא שליט, כדאיתא בזוה"ק (במדבר קיט.) אילנא דא כניש כל נשמתין לגביה, והוא שאינו רוצה להמסר בתפיסת אדם אז. ובאמת נשאר גם אז קוסטא דחיותא אף בשעת שינה מרזא דאילנא דחיי, כדאיתא בזוה"ק (לך פג.) שאם יעור האדם משנתו יכיר את עצמו שאינו בריה חדשה רק לא נפסקה מאתו כח החיים שלו אף רגע אחד, כי כן הוא דרך סטרא דקדושה שבמקום אשר תשכון פעם אחת לא תפסק משם לגמרי, ואף שנראה שנפסקה מ"מ נשאר קוסטא דחיותא בתמידות בלי הפסק. וזהו דכתיב (הושע ה׳:ט״ו) אלך אשובה אל מקומי וגו' אלכה ואשובה לא נאמר רק אלך אשובה, לרמז בזה שכל ההליכה היא רק אגב אבל ישוב מיד למקומו הראשון, מאחר שכבר שכן שם ישכון עוד הפעם שם^מזכדאיתא במדרש תנחומא בחוקתי ג וזה לשונו: אמר הקב"ה מה אני עושה כאן אלך ואשובה אל מקומי. אלכה ואשובה אין כתיב, אלא אלך אשובה, שאלו היה כתוב אלכה ואשובה לא היתה להם לישראל תקוה, אלא אמר הקב"ה, אע"פ שאני הולך יעשו תשובה ואני חוזר וכו'.. משמע מזה, שאף בשינה יש לאדם חיבור באילנא דחיי, ממילא יש לו חלק בהרעיונות שחולם לו בשינה מאחר שנשאר בו מעט חיים, ולזה נקרא בשם חלום מלשון הש"ס (חולין קכג:) עור חלים, שהוא חבור ודביקות^מחלעיל פרשת ויצא אות ו.:

ל״גולהבין ענין החלום הוא כענין דאיתא בש"ס (סוטה כא.) את זו דרש ר' מנחם בר יוסי, כי נר מצוה ותורה אור, תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור, את המצוה בנר לומר לך, מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה, ואת התורה באור לומר לך, מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם, ואומר בהתהלכך תנחה אותך וגו' בהתהלכך תנחה אותך בעוה"ז בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא. משל לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפלה ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטים ואינו יודע באיזה דרך מהלך, נזדמנה לו אבוקה של אור ניצול מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ועדיין מתיירא מחיה רעה ומן הלסטים וכו' כיון שעלה עמוד השחר ניצול וכו'. א"ר יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלא וכו' תורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה מגינה ומצלא וכו'. והוא, כמו אם יהיה לאדם הון רב מונח באוצרו אזי יש לו מבטח עוז בעשרו, אמנם אם ירצה לנצח את חבירו ולהכניעו לא יהיה לו שום סיוע מזה שמונח לו באוצר, אך אם יקנה מזה ההון מאכל ומשתה ויכניס בגופו, אזי יעצר כח להכניע את חבירו ולנצחו. כן הם המצות שמגינות רק בעדנא דעסיק בהם, ואור שלהם נמשל לאור הנר שהוא רק בהתדבקה בפתילה אזי תאיר אורה, אבל אם לא יהיה לה במה לאחוז אזי לא תאיר נרה, כן האור מהמצוה הוא רק בשעה שאדם מחזיק ועוסק בהם, אבל בשעה שאינו עוסק בהם אזי אינם מגינים ולא נראה אורם רק כמו דבר יקר שמונח באוצר. אבל ד"ת מגינים ומצילים אף בעידנא דלא עסיק בהם, שיש לו לאדם כח מהד"ת בתמידות בלי הפסק, וכדכתיב בהו (מיכה ה׳:ו׳) כטל מאת ה' אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם, ותורה נמשלה לטל. אמנם באמת הוא שהאור שנמצא במעשה המצות גדול מאד יותר מהאור שנמצא בד"ת, לזה אין די לאדם בכוונת המצוה רק בעשייתם, ומפני שאין כח באדם לקבל ולהשיג את האור הגדול ממעשה המצות כמות שהוא בבהירות, כי בכל פרט מצוה נמצא אור רב, עד שאם יעסוק אדם באלו הד"ת בלבד אף כל הימים שיחיה לא יגיע לעומק הד"ת שכלול במעשה המצוה, לזה צמצם השי"ת את האור הגדול ורב מהכיל בלבושים המכסים בהירות האור, ויוכל האדם להגיע אל אלו הד"ת בשעה אחת בעשותו פעולת המצוה, מה שאי אפשר לו להשיג בלי פעולה^מטמבואר בספר עין התכלת דף תי"ט וזה לשונו: אכן אמת עומק יקרת מעשה המצוה, היא גבוה מכל הכוונות, ואף להיחידים שידעו בטעמי המצות מכל מקום המעשה גבוה יותר מהכוונה, שאי אפשר להגיע עד עומק תכליתם, ורק בהמעשה נכללו כל הכוונות, ואפילו העושה מצוה בלא כוונה עומד נוכח הש"י ואומר ברוך אתה שקדשנו במצותיו שכן צונו. ועל כוונה היותר גבוה ועמוקה אינו רשאי לברך. וכן הובא במי השלוח ח"ב פ' משפטים ד"ה ויקח: כי באמת כל עניני תורה ומצות אין דעת האדם משגת לעומק הכונה, כי באם היה יכול האדם להשיג עומק השורש אזי היה די בכונה לבד בלי פעולה, אכן לפי שאין דעת האדם משגת, לכן צריך האדם לפעולות שעל ידם יגמור עומק האור בלב האדם שאף שלא מדעתו נקבע אח"כ בו קדושה. ועיין לקמן פרשה זו אות יג ד"ה וכן הוא הענין, לעיל פ' בראשית אות י, ועיין בית יעקב שמות פרשת תרומה אות ה [ב] ד"ה והענין, תפארת יוסף ראש השנה ד"ה בחודש השביעי [א].. וכענין שמצינו במדרש רבה (בא פרשה טו) שבית המחזיק עשרה חיים יוכל להחזיק אלף מתים. וכמו שאנו רואים שבריאה ראשונה שנבראת בבהירות האור, כדכתיב (בראשית א׳:ג׳) ויאמר אלהים יהי אור, ואח"ז נברא צורת אדם הראשון, ואחר כל זה מצינו שהיה עריק מקמיה מאריה שנאמר ויתחבא האדם וגו', יען שלא קיים את המצוה ערק מקמיה מאריה. והאמנם שכל הבריאה נבראת בד"ת ובשרשו היה בו הד"ת, אבל יען שלא קיים המצוה נעלם שרשו ממנו. ובמצוה כשהאדם עושה הוא עומד נגד הש"י ואומר מפורש אשר קדשנו במצותיו וצונו, מזה מוכח שגדול האור הגנוז במעשה המצות מהאור הנמצא בד"ת. וכן הוא ענין חלום, שמתגלה לאדם בחלום ברגע אחד מה שלא יוכל להגיע לזה בהקיץ במשך כמה וכמה שנים. ולזה מצינו ביעקב אבינו ע"ה שכל עניניו היו ע"י חלום. (ויצא כח) ויחלום והנה סולם. (ויצא לא) וארא בחלום:

ל״דוזהו הענין בפרשתנו דאנן קיימין בה, מה כתיב בה, וישב יעקב בארץ מגורי אביו, שאחיד בדרגא דיצחק אביו שאחיד בסטרא דחשך, כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמב.) ולחשך קרא לילה דא יצחק. ומפני שיע"א היה חפץ לקנות ולהשיג הרבה ד"ת ביחד, לכן היו עניניו ע"י חלום. ולזה אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו, דומה לו, שכל ענינא דיוסף היו ע"י חלומות, והוא הקוסטא דחיותא שנשאר תמיד בחיים בלי הפסק, והוא המחבר את כל החלומות. ונראה ליעקב אבינו שיוסף הוא הגדול שבשבטים, וליוסף עצמו נראה כן, מפני שיראת ה' היא אוצרו אי איכא יראת ה' אין אי לא לא. וכדאיתא בש"ס (שבת לא:) מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ולא מסרו לו מפתחות החיצוניות בהי עייל. אמנם אחכ"ז הוא העיקר ד"ת, שאף מי שנמצא בו יראת ה' מ"מ צריך הוא לד"ת לעורר בהם הקוסטא דחיותא ולהמשיך שפע אור מד"ת למצות, וזהו שאמרו (שם) מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד, היינו מי שאין לו ד"ת אין לו בגוף הטובה, כי ע"י הד"ת מתעורר האדם לכל הטובות, כמו שדרשו בש"ס (סוטה כא) בהתהלכך תנחה אותך בעוה"ז בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא. ולעתיד לבא ימלא השי"ת אוצרותיהם של ישראל ויגלה לעיניהם האור הגנוז במעשה המצות, כדכתיב (משלי ח׳:כ״א) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא^נכמו שכתב במי השלוח ח"א עקב ד"ה והיה עקב [א]: כי לעתיד יגלה הש"י לעין כל, וכל נפש מישראל יבין כי לא היה שום חקה בלי טעם, כי לעת עתה כל הסבלנות של ישראל שסובלין מקיום המצות, הוא מפני שאינם מבינים עומק הטובה הנמצא בהם, ודומין בעיניהם כחוקה בלי טעם ולכן סובלין מהם, אך כאשר יתברר כי הכל היה במשפט למען יוטב להם לישראל ואינם בלי טעם, אז ימלא שחוק פינו ונהיה בשמחה., ובשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, שאז כשיתגלה האור הגנוז במצות, יראו שכל הידיעות והכוונות והאורות שהיה לישראל בעוה"ז הם כדוגמת החלום נגד הפתרון, שאין שום ערך ודמיון להאור שבעוה"ז נגד האור שיתגלה לעתיד^נאמבואר העניין במי השלוח ח"א פרשת יתרו ד"ה אנוכי [א]: אנכי ה' אלקיך. ולא נאמר אני, כי אילו היה כתיב אני, היה משמע שגילה אז הקב"ה לישראל את כל אורו בשלימות ולא יוכלו אח"כ להעמיק בדבריו, כי כבר גילה הכל, אך הכ"ף מורה שאינו בשלימות ורק דמות ודמיון הוא להאור שיגלה הקב"ה לעתיד, וכל מה שישיג האדם יותר עמקות בד"ת יראה שעד עכשיו היה בחושך. וע"ז מרמז היום והלילה, היום היינו שהש"י פותח שערי החכמה לאדם והלילה היינו שלא ידמה האדם שהשיג הכל בשלימות, כי כל מה שהשיג הוא כלילה נגד היום הבא אחריו וכן לעולם, וממילא הכל הוא לילה נגד האור שיפתח הקב"ה לעתיד.:

ל״הוישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף. ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר (ישעיהו ס׳:כ״א). צדיק, היינו שמכריח את עצמו בכח להטות עצמו לדרך הטוב ואינו מטריד את עצמו בתאות עוה"ז, וכענין דאיתא בש"ס (סנהדרין לג:) הרי שיצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מנין שאין מחזירין אותו שנאמר וצדיק אל תהרוג, משמע מזה שצדיק הוא שבשורש אינו נקי, אך ע"י עבודתו שמכריח עצמו להנשא מכל חמדת עוה"ז, כמו הדיין שאינו נוגע לנטות לאיזה צד^נבלעיל פרשת נח אות י, לקמן פ' ויחי אות ח.. וכענין דאיתא בזוה"ק (ויצא קנג:) יוסף צדיק עלאה בנימין צדיק תתאה. והוא כי בחלקו של בנימין נבנה בית הבחירה שמשם הם כל העבודות, וע"ז מרמז צדיק תתאה, שלפי צמצומיו ועבודתו שמגביה את עצמו להתקרב להשי"ת ומבטל רצונו מפני רצון השי"ת, לעומתו יבטל השי"ת רצון אחרים מפני רצונו וישפיע לו כל הטובות, וזהו ברזא דצדיק עלאה, יוסף הצדיק, שהוא המשביר ומכלכל לכל^נגמקורו במי השלוח ח"ב פרשת מקץ ד"ה וישא עיניו: שבט בנימין על ידי התחברותו למדת יוסף הצדיק יתברר, כדאיתא בזה"ק (ויצא קנג:) יוסף צדיק לעילא בנימין צדיק לתתא.. וזהו הענין שנמצא נהורא עלאה אף בעוה"ז שמלא הסתר והעלם, עד שאף הטובות היותר יקרים בעוה"ז כגון יין המשמח לבב איש, גם זה מלא הסתר, שמשכר דעת האדם שלא יבין איזה דרך הטוב בעיני השי"ת, ובזה לא בחר השי"ת שהאדם יטריד דעתו, רק אשרי לו לאדם שמכלכל במשפט דבריו ומשגיח על עצמו לראות נגעי לבבו ולישרם. וכמו שמצינו בדוד המלך ע"ה, שאמרו עליו בש"ס (ברכות נה) שמעולם לא ראה חלום טוב, היינו שבהשקפה ראשונה שהביט על עצמו לבדוק חדרי לבבו לא הוטב בעיני עצמו, ונראה לו שלא יצא ידי חובתו^נדוענין חלום הוא כל הדמיונות של זה העולם. וזהו שלא ראה דוד חלום טוב, היינו שכל מה שעשה היה נדמה לו בעיניו שלא טוב עשה, הגם שבעומק לבו היה בו בטוחות גדול בהש"י, אכן היה נדמה לו שאינו עושה טוב על הגון, ומזה היה מפחד תמיד. לקמן פרשת ויחי אות טז ד"ה וכן הוא.. וכן הזהיר שלמה בנו בספרו (משלי כ׳:י״ג-י״ד) אל תאהב שנה פן תורש פקח עיניך שבע לחם, רע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז יתהלל. היינו שלא ישתקע אדם בשינה מלהביט על עצמו אם ישר הולך, וקודם השלמת האדם נראה בעיני עצמו שהוא מלא חסרון, וזה הוא בכדי שלא יגרע מעבודתו עבודת השי"ת מדי יום ביומו עד שיבא אל השלימות. אבל אחר שיבא אל השלימות, אזי מאיר לו השי"ת שאף מחשבתו הראשונה היתה טובה, וכל מי שמכריח את עצמו לעבודת השי"ת ובוקע ההסתרה מעוה"ז, לעומת זה מאיר לו השי"ת נהורא עלאה ואף רעותא טבא לא תתאביד מלמנותה לו, ואף שמתחלה היה נראה כמו שהלכה לאיבוד. וכענין שמצינו בזמן שבית המקדש קיים, שעל הגוון היה נראה שהקרבנות שהקריבו שם הלכו לאיבוד שנשרפו עד כלה, וישראל לא השגיח על הגוון לבד ובטלו רצונם מפני רצון השי"ת. ולעומת זה הציב השי"ת שכביכול שהאור העליון היה מוכרח לירד לעוה"ז, וירד ארי של אש ורבץ על גבי המזבח, ואף שאין עוה"ז כדאי לנהורא עלאה, אכן מפני שיש לה הכרה שמלא כל הארץ כבוד השי"ת, לזה מתרצה האור לירד אף לעוה"ז שמלא הסתר והעלם, כי מה לה הכא בעוה"ז ומה לה התם בעלמא עלאה, מאחר שמלא אף הארץ כבודו^נהלעיל פרשת ויצא אות יט, תפארת יוסף פרשת בראשית ד"ה ויהי ערב.:

ל״ווזה הוא ברזא דיוסף הצדיק, שמצדו אורה יוצא, וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רמו:) שיוסף הצדיק איהו רשימא דדכורא, היינו שיש לו שייכות עם האבות הקדושים, ואף שהיו להם מדות גדולות, מדת החסד לאברהם ומדת הגבורה ליצחק שהיה עומד תמיד לנכח השי"ת, והכיר שמבלעדי השי"ת אין נעשה דבר, והיא מדה יקרה מאד, אכן רק בשעה שהמדה היתה אצלם בבהירות ממולא בדעת וחשבון אזי היתה ברורה, אמנם כאשר נסתלקה הדעת מהמדה, כגון בההולדה אשר הולידו, שהמדה נעתקה מבהירות הדעת שלהם, אזי יצא ממנה ההיפך, כי עשו שנולד ממנו אומר, מאחר שהכל ביד השי"ת וברצונו נעשה כל דבר בעולם, ואין בכח שום בריאה להנטות מרצון השי"ת, א"כ מותר לאדם לעשות כל חפץ לבו ואות נפשו, וזה הוא דרך רע, כי מאחר שהשי"ת נתן דעת באדם והציב אותו בעולם מנושא מכל הברואים, משמע מזה שהשי"ת חפץ שלא יתפשט אדם בתאות לבו, רק כל עשיותיו יהיו בדעת וחשבון בעבודה אשר יעבוד את השי"ת כפי שהדעת תורהו^נועיין לקמן פרשה זו אות ח בהערה עג שם.. אבל ביעקב כתיב אלה תולדות יעקב יוסף, היינו אף כשהוליד את ראובן שהיה אז במדת החסד, מ"מ היה משותף בזה מדת יוסף הצדיק, שהוא הדעת והחשבון ומאיר לאדם שלא ישכח את השי"ת. ולזה לא היתה במטתו שום פסולת, שעם כל השבטי ישרון היה ההולדה מבחינת יוסף צדיק, כדאיתא בזוה"ק (וישב קעט:) לא עביד איבין בר ההוא דרגא דאיקרי צדיק ויוסף איהו דרגא דיעקב וכו', שכל הולדת השבטים היה כלול ומשתתף מדת יוסף הצדיק, שהוא שומר יחוסן של ישראל ומאיר להם את השורש שיראו מקום מחצבם, ולכן נקרא בשם צדיק שהוא ברזא דאות דכורא, וכל מי ששמר אות דא נקרא צדיק, כגון פינחס ואליהו שקנאו על זה. ונקראת זו המצוה אות דכורא, מפני שהאדם זוכר תמיד את זו המצוה והוא בתמידות עם האדם ואי אפשר שתשתכח ממנו, ולזה ישראל ששומרים אות דא וכולם צדיקים נקראו לזה לעולם יירשו ארץ. ואף שגם לעשו הרשע היו אחד עשר אלופים, אכן מפני שלא היה בו מדת יוסף הצדיק נאבד מהם ספר יחוסם ונשכח מהם סדר תולדותם וכולם בני ממזרים (ילקוט שמעוני פ' וישלח רמז קלח)^נזכמבואר לקמן פרשת ויחי אות כה: שמדת יוסף אינו מניח לשכוח לישראל, שאף שעכו"ם ירדו גם כן לזה העולם שיכירו כבוד שמים, מכל מקום המה נשארים לגמרי בשכחה, משום שאין בהם מדת יוסף הצדיק. שאף עשו הוליד י"א, היינו האלופים שנחשבו בסוף פרשת וישלח אחר המלכים. ויעקב גם כן הוליד י"א חוץ מיוסף, אכן נולד ליעקב מדת יוסף הצדיק גם כן שהוא אינו מניח לשכוח., ואף שבאמת כל הברואים נבראו מהשי"ת ומצדו היו כולם מבוררים, אכן אחר שירדו למטה והוסיפו משלהם נשכח מהם מקור מחצבתם משורש מי יצאו ואין בהם דעת להכיר מי ברא כל, לזה לא יירשו הם את הארץ, מאחר שבארץ אין בה דעת ובהם ג"כ אין דעת יותר ממנה, לכן לא יגיע להם התנשאות שיתנשאו על הארץ. אבל ישראל הדבקים בהשי"ת, ונמצא בהם אות דכורא, שמרמז על דעת וצמצום, ואי אפשר שתשתכח מהם, לכן מגיע להם התנשאות שיתנשאו על הארץ ויירשו אותה, והשי"ת מתפאר בהם שהם מעשה ידיו להתפאר, וזהו כונת הכתוב (ישעיהו ס׳:כ״א) ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר^נחכמבואר לעיל פרשה זו אות א ד"ה ואז תתענג, ועיין צדקת הצדיק אות צ"ו ואיתא שם בסוף הדיבור: כי קיי"ל בנדרים (לא:) הנודר מן הערלים אסור במולי עכו"ם ומותר בערלי ישראל. שאין הערלה נקראת אלא על שמם אפילו הם מולים ושומרי הברית. ועמך כולם צדיקים ושומרי הברית אפילו שקלקלו עיי"ש היטב.:

ל״זוישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף וגו'. ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד (ירמיהו מ״ו:כ״ז). הכתוב הזה מדבר בישועה העתידה לבא ב"ב, שרק אז יתקיים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד, שיתחברו ויתאחדו יוסף ויהודה ויהיו לעץ אחד, כדכתיב (יחזקאל ל״ז:ט״ז) ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף וגו' וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך וגו'. אבל בעוה"ז שפעמים הוא יהודה ראש ההנהגה ופעמים הוא יוסף הצדיק ראש ההנהגה, אין נייחא ושקיטה לאדם שיוכל לפסוק מעבודת השי"ת מללבן ולברר בירור אחר בירור וצירוף אחר צירוף, ואף בשעה שאדם מבורר לגמרי מצדו אזי נכונו לפניו בירורים מפעולות האומות, להעמיק ולהבין שמשורש אין בפעולותיהן שום רע, מאחר שגם הם נבראו מהשי"ת, נמצא שמצד התולדה אין בהם רק טוב^נטעיין כל העניין במי השלוח ח"א פרשת וישב ד"ה וישב [א], וד"ה וזה שנאמר הובאו דבריו לקמן אות יז בהערה קנג שם.. והמדות שבהם משרשם הם ג"כ טובים, אכן מה שהם הוסיפו והתפשטו את עצמם באלו המדות בשטף הזדון זה הוא רק רע. וכגוונא דעשו, שזה ברור שמצד התולדה היה טוב ונקי מאחר שנולד מיצחק ורבקה, וכל רשעו הוא רק מה שהוסיף מדיליה ועשה ההיפך משורש הקדושה שהנחילוהו אבותיו הקדושים^סעיין לקמן פרשה זו אות ח בהערה עג שם כל עניין עשו.. וזהו דאיתא בתנחומא (פ' וישב) ולמה נתעסק הקב"ה מתחלה ביחוסיהן של אומה"ע, משל למלך שהיתה לו מרגלית מושלכת בתוך העפר ובתוך הצרורות, הוצרך המלך לפשפש בעפר וצרורות להוציא את המרגלית מתוכן, כשהגיע המלך למרגלית הניח את העפר ואת הצרורות ונתעסק במרגלית, כך נתעסק הקב"ה בדורות לשעבר וכללן ומניחן וכו' וכן בעשרה דורות השניים וכו' כשהגיע למרגליות אברהם יצחק ויעקב התחיל מתעסק בהן. היינו שהם הוצרכו לברר דורות הקדומים שאף בהם היה קדושה, כי אם לא היה בהם שום קדושה א"כ למה מנאם הכתוב כלל, אכן שלא היה להם מצדם שום חלק בהקדושה. וכן הוא בכל אדם, שבאמת נמצא בו קדושה מהאבות בתולדה, אכן רצון השי"ת הוא שכל אדם יוסיף קדושה מצד עצמו, היינו מצד מעשיו הטובים אשר יעשה מוסיף על הקדושה שהשרישו בו אבותיו, כי אם היה די סיפוק לאדם בקדושת אבות לבד, א"כ למה ברא אותו השי"ת בעולם, מאחר שאינו מחדש כלל מצדו להוסיף קדושה שלא היתה עוד קודם לידתו, מאי משמע שבאמת הציב השי"ת שהאדם מצדו יחדש ויוסיף על קדושת אבות, וקדושת אבות תסייע לו לקדושת עצמו שיבא על השלימות. וכענין דאיתא בש"ס (יומא לח:) הבא לטהר מסייעין אותו, כי בקדושת עצמו לבד ג"כ לא יוכל לבא על שלימותו^סאמבואר לקמן פרשת ויחי אות עט: אל תבטחו בנדיבים, היינו שאל תבטחו על קדושת אבות שהם יגעו עצמם בכל כחם בעבורך. אשרי שאל יעקב בעזרו, היינו שעובד השי"ת מצדו ג"כ. שזה היה מדת יעקב אבינו לבל יבטיח על הקדושה שהיה אצלו בקביעות מאברהם ויצחק, אלא שהיה מברר עצמו תמיד בפני עצמו. ועיין עוד לעיל פ' וישלח אות יג.. ואמנם כ"ז הוא רק אם יברר את עצמו מצדו אזי זכות אבותיו יסייעהו, אבל אם לא יברר את עצמו מצדו כלל ויסמוך וישען רק על קדושת אבות לבד, אזי הוא כאילו לא בא לעולם כלל מאחר שלא הוסיף שום חדשות מצדו:

ל״חובזה יבערו ויכסלו האומות, שאין רוצים להוסיף קדושה כלל מצדם על קדושת התולדה, ולא עוד אלא שמתפשטים בזו הקדושה בשטף זדון ועושים ההיפך מרצון השי"ת, ומתרחקים כ"כ ממנה עד שאין להכיר כל שורש לידתן. ואף שבשורש נמצא קדושה בכל הברואים, אבל הם מצדם אין להם שום הכרה בהקדושה, מפני שמבזים על כח העבודה. ואלו הבירורים מזמין השי"ת לאדם אחר שמברר את עצמו כפי כחו, ומוסיף קדושה מצדו על הקדושה שיש בו מהתולדה, אזי לא יפסק מעבוד את השי"ת, ואז יבין שאף האומות משרשם והמדות שבהם משורש התולדה הם רק טוב, רק מצדם הם מוסיפים רע^סבכמבואר בתפארת יוסף פרשת האזינו ד"ה כי ידין [ב] בתוך דבריו: כי ידין ד' עמו. אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, אשר השי"ת ישפוט אותנו שבדין אנו ראוין להיות עמו, ואנחנו ראוין לחלקו של הקב"ה, כי מאחר שישראל יכול לקבל עליו כל מיני סבלנות וכל מיני עבודות, עד היכן שאפילו החטא מקבל על עצמו, והאומות אינם יכולים לקבל שום סבלנות, ואינם רוצים לילך בעבודה, מזה נתברר שישראל הן ראוין לחלקו של הקב"ה וכו' מאחר שישראל עד מקום שידו מגעת הולך בעבודה, ועל זה המקום שאין בכחו לבררו, יבררו השי"ת. שאני האומות, שאינם רוצים לילך בשום עבודה מצידם וכו'. ורק שהם סומכים ע"ז התקיפות של קדושת אבות, יתבטלו לגמרי, כי ישראל מברר עצמו עד מקום שידו מגעת, והשאר יכול לסמוך ע"ז התקיפות, אבל הם שאינם רוצים להתחיל אפילו מעט מצידם לברר עצמם, על זה אומר השי"ת ואין מידי מציל שיתבטלו לגמרי. ועיין מי השלוח ח"א פ' בשלח ד"ה סוס.. וכן הוא לעולם שמעובדי השי"ת לא נפסקו הבירורים כל ימי חייהם, וכמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה, שבפרשה הקודמת נשלמו המלחמות לגמרי שהיו לאבותינו הקדושים עם העכו"ם, לפי שביררו את עצמם כנגדם, ואחכ"ז לא נתנו לו לישב בשלוה בעוה"ז. אך לעתיד אז נאמר, ושב יעקב, שישב בבטוחות, והשי"ת יתן בו דעות יקרות ובטוחות ותקיפות בהשי"ת. ושקט, היינו מלשון הכתוב (ירמיהו מ״ח:י״א) ושוקט הוא אל שמריו, והוא שלא יצטרך להסתנן עוד, רק שיהיה מזוכך לגמרי ולא יהיה בו שום מחשבה שתצרך להתברר. ושאנן, היינו אף מהעכו"ם לא יזרח בלב ישראל שום מיחושים, כי בעוה"ז המה נוחרים בישראל כעס ותאות, אבל לעתיד יהיו שאננים ולא יכנס מהם בישראל שום חסרון. ואין מחריד, זה נאמר ברוח מערבית שהוא מלא הסתר היפך מרוח מזרחית. וזה מרמז שבעוה"ז הוא אף שלפני פני האדם האור מאיר אבל מאחריו מי יגיד לו, וע"ז מרמזין אלו התרין סטרין מזרח הקרוי פנים ומערב הנקרא אחור, שאף אם נראה לאדם לפי שכלו שפעולתו טובה בעיני השי"ת, אבל לא יוכל להגיע לגמר הפעולה^סגעניין מזרח ומערב מבואר לעיל פרשת ויצא אות לד, לו.. וכענין שמצינו בש"ס (ברכות כח:) שרבי יוחנן בן זכאי אמר, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזה מוליכין אותי, וזה ברור שכפי שהורה לו שכלו מהו הטוב בעיני השי"ת עשה, מ"מ נתיירא, מפני שאין אדם יודע גמרה של הפעולה^סדכמבואר עליו במי השלוח ח"א מסכת ברכות (כח:) ד"ה כשחלה: לפי שהיה תמיד בספק כמו שמצינו בגמ' (כלים פי"ז, טז) על כולן היה רבן יוחנן בן זכאי אומר, אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר, ועי"ז אמר שיש לפני שני דרכים. ועיין לעיל פרשת חיי אות ב: וזה הוא ברור שרבי יוחנן בן זכאי בירר את עצמו בכל כחו עד היכן שידו היתה מגעת, דאם לא כן אזי לא היה מסופק אם יענש, שעל זה ניתן בינה ודעת באדם שיברר כפי כחו את קניניו. משמע מזה, שבמקום שהיה בכח שכלו לברר את עצמו, לא חיסר מהמטרה אף כחוט השערה, אכן שהיה מסופק על הפעולות שאנה אלהים לידו בלי דעת, שלא נראה בהם מפורש הכבוד שמים, שאף בנפשות היקרים ביותר מוכרח להמצא פעולות שהם בלא דעת ולא נראה בהם מפורש הכבוד שמים, כגון אכילה ושתיה ושינה, שעל הגוון אין שום חילוק בין האדם אשר לא ירים את ידו לפעול רק מה שהשי"ת חפץ ובין האדם שעושה ההיפך מרצון השי"ת, ואין בכח עבודת אדם להאיר מצדו פעולות הגוף כאלה, שהאוכל שמכניס בגופו הוא רק ד"ת, כי רק השי"ת יוכל להאיר זאת. ולזה יש לו לאדם מיחושים בזה, מי יודע האם ירצה השי"ת להאיר אותן הפעולות, שבאמת זה תלוי בשרשו של אדם, אם הוא טוב בשורש יאיר השי"ת פעולותיו שעשה הטוב בעיני השי"ת. וע"ז אמר רבי יוחנן בן זכאי, ולא עוד אלא שאיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי, היינו אם ירצה השי"ת לבררם לטוב אם לאו., אך לעתיד אז יאיר השי"ת כל הפעולות מה הם ולא יהיה שום דבר נסתר, לזה לא יהיה שום יראה:

ל״טוזהו הענין בפרשתנו, מה כתיב לעיל מינה אלופי עשו ותולדותיהן, שכולן בני ממזרים (ילקוט שמעוני פ' וישלח רמז קלח) מצד ההוספה שהוסיפו מצדם, עד שלא הכירו מבטן מי יצאו, ובזה עצמו נמצא ג"כ חילוקים, עקש ופתלתל. עקש היינו תחלת הזווג של כלאים, וזה יכולים עוד להתירו. והזרע הנולד מהעקש נקרא פתלתל, היינו התערבות בכפלים, שזה אינו מכיר כלל את שרשו. והענין הוא שעשו עצמו שנולד בקדושה ונקרא בשם ישראל מומר, שזה מורה שמשרשו נולד ישראל, אכן הוא מצדו הציב את עצמו על דרך לא טוב, אבל עוד היה יכול להכיר שרשו מאחר שנקרא עוד ישראל מומר, ואז נקרא רק בשם עקש, ששינה שורש הקדושה שבו משעת לידה^סההתבאר בתפארת יוסף פרשת זכור ד"ה זכור בתוך דבריו: כתיב יזכר עון אבותיו אל ד' וחטאת אמו אל תמח (תהילים ק״ט:י״ד) ואיתא במדרש (תנחומא תצא ד) וכי אבותיו של עשו רשעים היו והלא צדיקים היו אברהם זקינו ויצחק אביו וכו', אלא מה שחטא נגד אבותיו וכו' וחטאת אמו אל תמח, ומה חטא נגד אמו בשעה שיצא מבטן אמו חתך עיקר מיתרין שלה שלא תלד וכו' (ועיין שם במדרש) וכו'. וכן הכא נמי לא שייך לומר שעשו הרשע יש לו חלק מעט מאורו של יצחק אבינו, מאחר שחטא נגד אבותיו, ועשה ממש ההיפך ממעשיהם. לכן אין לו שום התיחסות לחיים של יצחק אבינו. וזה שמסיים המדרש, בשעה שיצא מבטן אמו חתך עיקר מיתרין שלה כדי שלא תלד, והיינו שנטל עם עצמו כל כח ההולדה, שלא יהיה לו חלק בהם, שלא נשאר כלום אצל יצחק ורבקה ממנו.. אמנם אחר שהתחתן במחלת בת ישמעאל שהוא אינו נקרא כלל בשם ישראל, כי משעת לידה נולד משפחה והוא נחשב לעבד, אזי נקרא בשם פתלתל שאינו מכיר כלל משורש מי יצא, ונקרא הזרע שיצא מזה הזווג בשם ממזר^סועיין במי השלוח ח"א פרשת תולדות ד"ה וילך עשו: הענין בזה כי עשו היה אופיו רציחה ואופיו של ישמעאל הוא ניאוף וכו'. וכאשר הלך עשו ולקח את בת ישמעאל בירר את עצמו שלא נמצא בו שום צד טוב, כי הוא כועס על צדיקים ומרחם על רשעים כי צירף שני החסרונות יחדו, וזה פירוש שמחלו לו כל עונותיו שלא יוצרך להשגיח על פרטי חטאיו, מאחר שבירר שאין בו שום צד טוב ואין לו חיים כלל. ועיין בסוד ישרים ראש השנה אות כא: ע"ד שביאר אזמו"ר הגה"ק זצללה"ה את הפסוק וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל וגו', שנתברר בזה בשני הצדדים שאין בו עוד שום צד טוב כלל, ונשאר נפרד לגמרי בלי חיים כלל. כי הוא משולל באמת מהנקודה האמצעית המחברת את הקצוות. וכן מבואר לעיל פרשת תולדות אות נב: עשו שהוא הזוהמא מפחד יצחק משמאל עדיין היה יכול להתקרב לנקודה האמצעית, אבל בעת שנשא את בת ישמעאל, שהוא הקליפה דימין, אם כן קפץ ועבר דרך הנקודה האמצעית, לזה נמחלו לו עונותיו שאין עליו שום קטרוג, כי בשרשו הוא רע. עיי"ש העניין.:

מ׳ואחר שסיפר לנו בפרשה דלעיל יחוסי עשו ואלופיו שכולן בני ממזרים, מספר לנו בפרשתנו יחוסי יעקב אבינו ותולדותיו שכולן זרע קדושה, ואף אם נראה לפעמים גם בישראל זרע כלאים ח"ו, כגון יהודה שהוליד מתמר כלתו, וכל ההולדות מזה השבט נראים שהם באורח יבום ככלאים, אכן האמת הוא שגבהו ורמו הענינים ההם שבונה הקב"ה בשבט יהודה על ידי הנהגות מסותרות, שלפי ראות העין נדמה שהוא לא באורח מישר רק באורח יבום^סזכמבואר במי השלוח ח"א פרשת וישב ד"ה ויהי ער בסופו: כי כל הבנינים של מלכות בית דוד מנהיג הקב"ה ע"י בנינים כאלה אף שבשעת מעשה היה נראה לו שחטא כי יהודה חשבה לזונה כי כסתה פניה, היינו שהדבר היה בסוד מהש"י וכמו שמבואר (סוטה י':) ממני יצאו הדברים כבושים היינו בסוד כבוש שנעלם אף מנביאים הבנין של מלכות בית דוד. ועיין מי השלוח ח"א ויקרא ד"ה על כל, לעיל פ' ויצא אות סג, סו ד"ה וכן.. וכדאיתא בזוה"ק (משפטים קג:) השתא אית להדרא ולעיינא על אתר חד רב ועלאה דהוה בעלמא וגזעא ושרשא דקשוט ואיהו עובד אבי ישי אבי דוד וכו' היאך נפק שרשא דקשוט מגו אתר דא. ומסיק שם כל הענין בזוה"ק עיי"ש, שאלו הישועות משבט יהודה מפני גודל יקרותן ועומקן, לזה נבנים שלא מדעת אדם, כדכתיב בהישועה הראשונה (וישב לח) כי כסתה פניה, היינו שהיה נעלם ונכסה הכבוד שמים מזו הפעולה, לזה בראשיתה נראה שהוא ההיפך מרצון השי"ת, ואח"ז ראו כולם למקטן ועד גדול גודל היקרות והכבוד שמים שיצא מזו הפעולה, וכדכתיב (תהילים קי״ח:כ״ב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, ונדרש על דוד המלך ע"ה, וכענין דאיתא ג"כ במדרש רבה (תזריע יד). והוא שמתחלה מבזים על פעולת זה השבט ומואסים בו הבונים, ואח"ז רואים שיצלח לראש פנה:

מ״אוזהו כונת הכתוב, אלה תולדות יעקב יוסף וגו', היינו שבעוה"ז הוא יוסף ראש ההנהגה, שמדתו הוא לכלכל את עצמו בדעת וחשבון בכל דבר בלי שום עירוב מכלאים, ומעשיו מבוררים בעוה"ז, ומדתו כלולה בכל השבטי ישורון. וזהו דכתיב, אלה תולדות יעקב יוסף, שאף בראובן ושמעון וכל השבטים היה כלול מדת יוסף הצדיק, והוא מאיר כל פעולות ישראל שאין שום פעולה בישראל שתהיה בהסתר פנים כפעולת העכו"ם. וזהו שמספר הכתוב, יוסף היה רועה את אחיו בצאן, צאן מרמז על משכוכית, שבטבע הצאן נמצא ההמשכה שנמשכים זה אחר זה^סחמי השלוח ח"א משלי (כז) ד"ה ידוע., כדאיתא בש"ס (ב"ק נב.) המוכר עדר לחבירו כיון שמשך משכוכית קנה כל העדר. ובמדרש תהילים (מזמור עח) מה הצאן נמשכין אחר בעליהם, וזה מורה שלמקום שהיה משכוכית השבטים שם היה יוסף הצדיק רועה עמהם, והאיר כל הפעולות שבהם שאין שום פעולה שתהיה בהסתר והעלם. וכענין דאיתא (תורת כהנים בחקותי ברייתא יא) מנין שברית כרותה לשבטים, שנאמר, וזכרתי להם ברית ראשונים, היינו שהשי"ת הבטיח לישראל שלעולם לא יהיה זאת ששבט מישראל ימשוך כח בפני עצמו לנטות לצד אחר, אכן תמיד יכיר ויראה ההולדה שלו, וכדאיתא ג"כ בש"ס (ב"ב קטו:) גמירי דלא כלו שבטא. והוא, מפני שיוסף שומר פעולות ישראל שיהיה בהם אור הדעת, וכדכתיב (ישעיהו ס׳:כ״א) ועמך כולם צדיקים, שכל ישראל משתוקקים לעבוד את השי"ת מצדם כפי כל כחם ואין רוצים להשען על קדושת אבותם בלבד. ובעוה"ז נראים יהודה ויוסף לדעות מחולקות זה מזה. יוסף הצדיק אינו עושה דבר בלא דעת רק פעולות מבוררים בשעת עשייתן, ויהודה עושה פעולות שנראים בשעת מעשה ההיפך מרצון השי"ת, רק אחר זמן מתבררים לעין כל שברצון השי"ת נעשו. ולעתיד יהיו באחדותא, שהשי"ת ישפיע ישועות עמוקות ויבינם בתפיסת דעת האדם, ואז יהיה יהודה ראש ההנהגה:

מ״בוישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף וגו'. הענין שהמקום נקרא על שם אביו יצחק ולא על שמו. אכן דהנה מדת אאע"ה היתה מדת החסד, והיה מכיר חסדי השי"ת בכל דבר בראותו אותו, ראה פת ראה אילן היה אומר כמה נאה זאת ברוך המקום שבראה, ונתברך בברכת בכל כדכתיב (חיי כד) וה' ברך את אברהם בכל, שדרך כל דבר ראה חסדי השי"ת שצופה רק להיטיב וחפץ בחסד כדכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה, והקנה כל דבר בחזרה להשי"ת משעת ראיתו אותו^סטכדאיתא במדרש תנחומא (בהר א): אמר הקב"ה, שאף אני מכרתי כל העולם כלו לאברהם אבינו ולא הוניתי אותו, חזר והקנה אותו לי, שנאמר, קונה שמים וארץ וכו'. עיין לעיל פרשת לך אות נ., ולזה קרא הוא את שם מקום המקדש ה' יראה (וירא כב). ומדת יצחק אבינו ע"ה הוא מדת הגבורה, שיש לו הכרה שהכל בידי שמים והיה עובד לאתר דלא אתיידע, והתדבק בתמידות בזה המקום עד שלא השגיח כלל על עניני עוה"ז, וממילא היו לו כל הטובות, והיה בכחו להכניסם בבחינת אכילה, כדכתיב (תולדות כז) ואוכל מכל, לזה היה עיקר שלימותו בארץ ישראל^עכמבואר במדרש רבה תולדות פרשה סד: וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ, עשה שכונה בארץ ישראל וכו'. אמר ר' הושיעה את עולה תמימה, מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת.. ויעקב אבינו ע"ה, אף שלא היו לו כחות אבותיו בגדרם, מ"מ הוא בחיר באבות, מפני שהיה בו התכללות המדות כדכתיב (וישלח לג) וכי יש לי כל, שהיה אחיד בתרין סטרין (זוה"ק ויצא קנ.) לפי הזמן והמקום, אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת בכל רגע לפי הרצון מהשי"ת שמה פנה ללכת. ולזה היה בכחו כח הראות וגם היה יכול לטעום בבחינת אכילה, ואף שאלו השתי מדות נראים הפכיים, אבל ביעקב אבינו נכללו שניהם, ולזה היה עיקר שלימותו בארץ מצרים, להאיר אף שם בגודל ההסתר^עאכמו שמבואר בזוהר הקדוש ויחי (רטז:): ויחי יעקב וכו', דהא כל יומוי לא אקרי ויחי, בגין דכל יומוי בצערא הוו בצערא אשתכחן, עליה כתיב (איוב ג׳:כ״ו) לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רגז, בתר דנחית למצרים אקרי ויחי, חמא לבריה מלכא, חמא לכל בנוי זכאין צדיקין וכלהו בתענוגי ותפנוקי עלמא, והוא יתיב ביניהו כחמר טב דיתיב על דורדייא, כדין אקרי ויחי יעקב.. ולזה לא נחשב ישיבת המקום על שם יעקב, כי במקום יצחק אביו אין מקום שיקרא על שם יעקב. וסיפר לנו בזו הפרשה תולדות יעקב אבינו כדכתיב אלה תולדות יעקב יוסף וגו', וכל מקום שנאמר אלה פוסל את הראשונים, ראשונים מאן נינהו אלופי עשו ותולדותיהם שכולן בני זמה. ואף שאמרו בש"ס (ברכות כט.) גמירי טבא לא הוה בישא, ומהתולדה נולד טוב מיצחק ורבקה. אמנם בההוספה שהוסיף מדיליה והתחתן במחלת בת ישמעאל אבד כל ספר יחוסו, עד שאינו מכיר כלל משורש מי יצא, ומעיד עליו הכתוב שכל בניו ממזרים (ילקוט שמעוני פ' וישלח רמז קלח) ואין להם להתייחס על אבותיהם שהם זרע יצחק ורבקה^עבכמבואר במאמר הקודם ד"ה ובזה יבערו ובהערה סו שם.. ומה שסומך את עצמו על זה שמאחר שנולד נקי אגב אמו מיצחק ורבקה, א"כ אין לחשוב עליו שום חסרון, רק כל פעולותיו טובים, כי אם יעלה על הדעת לחשוב לו איזה חסרון, א"כ מוכרח אתה לומר שהחסרון הזה היה כלול באבותיו הקדושים, והיתכן לומר זאת. וכמו שאמר עובדיה הנביא, שעשו אומר על עצמו (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע אומר בלבו מי יורידני ארץ, היינו ששורש מחצבו חזק כסלע^עגענין עשו מבואר רבות בספרי רבוה"ק ונביא כאן קומץ מדבריהם הקדושים: איתא בבית יעקב שמות פרשת בשלח אות קז ד"ה ולהבין וז"ל: ולהבין האיך שיצחק ורבקה צדיקים כמותם, יצא מהם דבר רע כעשו זה, ודאי שיצחק ורבקה לא הולידו רע ח"ו, כי הניחו בו כוונה טובה. אכן הנקודה הראשונה שהולידו התולדה שלו כמו שהם הולידו אותו וכמו שיצא מבטן אמו, זה בודאי היה טוב. אכן מה שנתגדל ונתפשט התולדה מצדו מעצמו וכו' זה הוא רע גמור וכו' והוא התפשט זאת המדה, ונתלבש בהסתעפות לבושים זרים, מה שעשו הוסיף מעצמו, אז נעשה רע גמור. ושם אות קיב אומר: שעמלק ג"כ אומר שהוא במקום גבוה דבוק, ואינם צריכים לעבודה שנולדים מיצחק ומרבקה, כמש"כ (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע מרום שבתו אומר בלבו מי יורידני ארץ. וכן בתפארת יוסף פרשת זכור ד"ה זכור: כן הכא נמי לא שייך לומר שעשו הרשע יש לו חלק מעט מאורו של יצחק אבינו, מאחר שחטא נגד אבותיו, ועשה ממש ההיפך ממעשיהם. לכן אין לו שום התיחסות לחיים של יצחק אבינו. וזה שמסיים המדרש, בשעה שיצא מבטן אמו חתך עיקר מיתרין שלה כדי שלא תלד, והיינו שנטל עם עצמו כל כח ההולדה, שלא יהיה לו חלק בהם, שלא נשאר כלום אצל יצחק ורבקה ממנו. וזה הוא הענין ממלחמת עמלק שעליו אמר הכתוב (עובדיה א׳:ג׳) שוכני בחגוי סלע מרום שבתו אומר בלבו מי יורידני ארץ. וכמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה שזה הוא כל התקיפות שלו, שיש לו חלק בקדושת אבות, מאחר שבא משני צדיקים מיצחק ורבקה, והולך ומתפשט עצמו בכל מזימת לבו על סמך התקיפות הזה. ועיין עוד בזה במי השלוח ח"א פ' וישלח ד"ה ואלה, סוד ישרים פ' זכור אות טו, יט, פורים אות ח ד"ה והנה, ועיין עוד כאן בספרנו פ' תולדות אות נא, פ' ויצא אות סט, פ' וישלח אות יד ד"ה וזה, פ' וישב אות א ד"ה והתגלות, אות ד ד"ה תחת ישמעאל, אות יז.:

מ״גאמנם אין זה טענה, כי אין לך גדול בזו הטענה מאדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה, מ"מ כאשר עבר צווי השי"ת נסתר ממנו יחוסו, וכדכתיב (בראשית ג׳:ט׳-י׳) ויתחבא האדם וגו' ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה. ויאמר את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנכי ואחבא. ויאמר מי הגיד לך כי עירום אתה וגו' וכדאיתא ע"ז במדרש רבה (בראשית יט) מי הגיד לך כי עירום אתה מזו המצוה. משמע מזה שנעלם מאתו כל ספר יחוסו, לזה לא היה לו מקום לטעון להשי"ת מי שם פה לאדם ומי נתן בי כח ליקח מפרי העץ ולאכול, לך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית, הלא אתה ה' בראתני, ואם לא היה רצונך שאקח מפרי העץ אזי היה בכחך למנוע אותי מחטוא לך, משמע מזה שכן היה רצונך ולא עברתי על מצותיך. ומדלא טען זאת, נראה שנעלם מאתו סדר יחוסו^עדלעיל פרשת לך אות מז ד"ה וכן.. והשי"ת עצמו שאלו בלשון תימה (שם) המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת, היתכן לומר זאת שתוכל הבריאה לעשות בכחה היפך מרצוני. אכן כל החטא של אדה"ר הוא כענין דאיתא בש"ס (סנהדרין לח:) אדם הראשון מין היה, היינו שלפי דעתו ותפיסתו נראה שעשה ההיפך מרצון השי"ת בכחו ויעש הרע ויוכל^עהנתבאר לעיל פרשת בראשית אות כט ד"ה ולהבין הענין: וכמו שמצינו אצל אדם הראשון, שאחר החטא שאל לו הקב"ה, המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת, ולא היה לו עוד פתחון פה להשיב, הלא אתה בראת אותי ובכחך עשיתי זאת, יען כי כבר גדלה ההסתרה אצלו לדמות בנפשו כי מעשיו גרמו לו לחטוא נגד רצונו יתברך. עיין שם העניין ועיין עוד שם אות ס, סה ד"ה ולפני אדם.:

מ״דוזהו הענין גם בעשו, שאף כי יש לו טענה זו שנולד מזרע קדוש, ואיך נוכל לחשוב מצדו שסר מרצון השי"ת, אמנם שנאבד ונעלם מאתו סדר יחוסו ואין לו שום שייכות ליצחק ורבקה^עוכמו שביאר במי השלוח ח"א פרשת בשלח ד"ה ה' ילחם: אבל בעמלק שהוא נקרא ישראל מומר כדאיתא קדושין (יח.) והוא תולה כל מעשיו בהש"י שאומר כל הרע שהוא עושה הוא ברצון הש"י, כי בלא רצון הש"י לא היה יכול לעשות, וכן הוא בתפארת יוסף פורים ד"ה ויבא עמלק: שאני עמלק שהוא הולך בקטרוג, כיון שאין אדם יכול לברר עצמו ואפילו מי שהולך בעבודה היותר גדולה, ורק יוצרך להשי"ת שיחתום שמו עליו על כל עבודותיו. והשי"ת הוא כל יכול, ויכול לברר אותו אף שעושה בזדון. ואיתא במדרש (תנחומא תצא יא) כל זמן שעמלק בעולם כאילו כנף מכסה את הפנים, היינו, שהוא המסתיר ואומר שאין צריך כלל לעבודה, כיון שבלתי השי"ת אין האדם יכול לברר עצמו ולמה צריך כלל להתחיל בעבודה.. ולזה נקרא בשם שעיר, שהוא מלשון שערות והם מותרות באדם, כי כל אברי אדם ובשרו יש להם שייכות להנפש, וכשיחתוך אדם באבר או בבשר ירגיש הנפש במכאוביו, אבל אם יגזוז אדם שער ראשו לא יהיה לנפש שום הרגשה בזה. אבל בישראל מה כתיב (ישעיה סג) בכל צרתם לו צר, שהשי"ת מרגיש במכאובי ישראל, מפני שיש להם סדר היחוס שהשי"ת ברא אותם. ואף שגם במיוחסי ישראל מתערב לפעמים היחוס, וכענין דאיתא בתקוני הזהר (תקון יד דף ל.) א"ר שמעון אליהו אליהו והא שור איהו מסטרא דדכיו וחמור מסטרא דמסאבו דא איהו כלאים טב וביש. אבל חלב איהו מסטרא דדכיו ובשרא מסטרא דדכיו. א"ל ודאי הכי הוא אבל האי רזא אשתמודעא בקרא דא, תוצא הארץ נפש חיה למינה, דאע"ג דאינון מסטרא דדכיו כלהון אינון דכר ונוקבא ואינון זוגין ומאן דנטיל ממה דלאו איהי מיניה ההוא בר דאתרכיב מתרווייהו עליה אתמר לא תבשל גדי בחלב אמו. משמע מזה, שאף במיוחסים יוכל להתערב מין שלא במינו^עזהסבר העניין דכלאים מבואר לעיל פרשת נח אות מא עיי"ש., אכן שאני בישראל שיש בהם מדת יוסף הצדיק, ששומר ומברר תמיד יחוסא דישראל, ועומד על המצפה שלא יתפשט נפש מישראל למרחוק למקום שלא יוכל להכיר משם את שרשו, רק כענין דאיתא בש"ס (ב"ב כד.) יונה כל דמידדי והדר חזי ליה לקיניה מידדי ואי לא לא מידדי, וכנסת ישראל נמשלו ליונה^עחנתבאר במי השלוח ח"א פרשת ואתחנן ד"ה כי מי וזה לשונו: אמר דוד המלך ע"ה (תהילים קל״א:א׳) שיר המעלות ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני וכו' אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי, גמול הוא תינוק הנעתק משדי אמו, וכמו שהתינוק בעת שירצה ליקח איזה דבר מחזיר ראשו ומביט לאמו אם לא תלך ממנו, כן צריך כל נפש מישראל להביט לה' ושלא ישוקע בתאוה וחמדה שלא ישכח ח"ו בה' רק לחשוב דרכיו, וכמו דאיתא בגמ' (ביצה י"א.) יונה כל דמדדה ורואה את קינה וכו' וכנסת ישראל נמשלה ליונה (שבת ק"ל.). ועיין מי השלוח ח"א תהילים (קלא) ד"ה שיר., לזה לא יוכל להיות בישראל הרכבה שלא ממינם:

מ״הוזהו דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף, שמדתו הוא צדיק יסוד עולם, וממדתו נקרא השי"ת חי, כדאיתא בזוה"ק (מקץ קצג:) ר"א פתח חי ה' וכו' חי ה' דא חי צדיקא יסודא דעלמא דאקרי חי עלמין. ויוסף הצדיק נמצא תמיד בישראל ומברר יחוסיהם, וכדאיתא במד"ר (נשא פ' יד) על פסוק וכל בקר זבח השלמים, שנים עשר שבטים הם סדרו של עולם כנגד שתים עשרה שעות ביום וכנגד שנים עשר מזלות ברקיע, נמצא שיש שער אחד שהוא מכוון ליוסף ויש שעה אחת שמכוונת ליוסף. כי בכל שעה ובכל מזל משתנה הנהגת השי"ת לפי השעה ולפי המזל, שזה מרמז על ההכרה מצד המקבל, ובשעה שמדתו שולטת בעולם אזי מאיר לעין כל ישראל בחינתו ומפורש לעין כל הטענה לך לאומן שעשאני וכו', וממילא ניכר אז היקרות שנמצא בשבט יהודה, מאחר שמתגלה זו הטענה, ואין שום קושיא על נפש מישראל, אזי ניכר שיהודה גבר באחיו ואין כמוהו בין השבטים. אכן כשנסתר לפי שעה מדת יוסף הצדיק מישראל, אזי אין ניכר גודל היקרות שנמצא בשבט יהודה, ואדרבה שעוד נמצא עליו קושיות מבכל השבטים, וכמו שמצינו בזו הפרשה, שאחר שנעלם מהם יוסף הצדיק כתיב (וישב לח) וירד יהודה מאת אחיו, שירידתו גדולה מירידת כל השבטים. אמנם כל זה הוא רק לפי שעה, אבל שיסתר לגמרי ח"ו מדת יוסף הצדיק לא תהיה כזאת בישראל. כי אף אחרי שנמכר ונעלם מבין השבטים ויהודה ירד מאת אחיו, עכ"ז נאמר (שם) ויט עד איש עדלמי, לשון עדולם מורה על שהאור לא נכבה לגמרי אך שהיה עוד נוצץ (וכמש"נ באריכות בזו הפרשה אות לט, מ, מב):

מ״ווכן הוא תמיד כשמתנהג השי"ת בהסתר פנים ח"ו, אינו נסתר לגמרי, רק שנשאר בתמידות אור נוצץ שהוא בלי הפסק, וכמו שהיה בימי מרדכי ואסתר, שאף כי לפי ראות עין היה נדמה שמאס השי"ת ח"ו בישראל, מ"מ גם אז נשאר מעט אור^עטכמו שנתבאר בתפארת יוסף פורים ד"ה רבי יוחנן: אסתר מן התורה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר, היינו שדבר הזה ניקח מזה, שכל כך גברה ההסתר בעולם עד שאין אדם רואה מי הוא המסתיר, שאפילו ההסתר זה ג"כ השי"ת הסתיר, וזה ואנכי הסתר אסתיר. וממילא נדמה לאדם לפעמים שח"ו יאבד לגמרי וכמו שהיה שם בימי המן. וזה שמסיים הגמ' מרדכי מן התורה מנין שנאמר ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור, ומתרגמינן מרי דכיא, היינו כיון שאנו רואין שנפש אחת היה שהיה מבורר על הלבוש ג"כ, וכמו שנאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה ולא קם ולא זע ממנו, וזה מרי דכיא שהיה נקי על הלבוש ג"כ. מאי משמע שבישראל אין שייך לומר שח"ו יאבדו לגמרי ולא יוכלו לחזור לאור ד', רק בכל אחד ואחד היה נקודה טובה אשר היה נקשר בהשי"ת אפילו בעת ההסתר ג"כ. ועיין תפארת יוסף מס' מגילה (ט:) ד"ה אין., וכדאיתא בזוה"ק (רע"מ תצא רעו.) והכא סתרא רברבא ובג"ד אסתר לישנא דסתרא, אתה סתר לי, שכינתא אסתירת לה וכו'. וזו הפרשה היא התשיעית לסדר בראשית, גבורה שבגבורה, והוא שמזה המחלוקת שהיה בין יהודה ליוסף הם כל המחלוקת והשנאות שבישראל עד שיבא משיח צדקנו, ועי"ז הם כל הצרות שלא יבואו. כי אם היו ישראל באגודה אחת, אזי לא היה כח בשום אומה ולשון לשלוט בהם. אכן שיוסף שונא ליהודה, ועי"ז שמעון שונא ליוסף, מפני ששבט שמעון ויהודה אוהבים זה את זה מאד וכשבט אחד נחשבים^פכמבואר במי השלוח ח"א פרשת מסעי ד"ה הענין וזה לשונו בתוך דבריו: כי אלו השבטים {יהודה, שמעון, בנימין} היה אהבה גדולה ביניהם וכו'. ולכן נאמר בגמ' סוטה (מב.) לא יהודא על שמעון ולא שמעון על בנימין כי אלו היו אוהבים מאוד., וכדכתיב (יהושע י״ט:א׳) ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה. והפירוד הזה הוא כל זמן שעמלק בעולם שמכסה את הפנים (תנחומא תצא יז) כי אם לא היה הפנים מכוסה, אזי היה רואה יוסף מפורש עומק לב יהודה שאין שום קושיא על פעולותיו, כי עומק לבו דבוק בהשי"ת, ממילא לא יעשה מה שאין השי"ת חפץ בו. אכן מפני שעמלק נמצא עוד בעולם, שעי"ז אין אדם יכול להראות לחבירו את עומק לבו איך שדבוק הוא בהשי"ת, לזה יהודה מקנא ליוסף ויוסף ליהודה ושמעון ליוסף. ומזה הוא גלותן של ישראל שנעלם מהם יוסף הצדיק, וכאשר נתגלה והעלו את עצמותיו אזי יצאו לחירות עולם. אמנם באמת כל זה הוא רק על הלבוש, אבל בעומק הוא שמעולם לא נעלם הקוסטא דחיותא שהוא מבחינת יוסף הצדיק, ואף בגודל ההסתר, וכדכתיב (נח ט) והיה בענני ענן ונראתה הקשת בענן, שזה הוא רזא דיוסף הצדיק. ואף כעת בשעה שמדת יוסף הצדיק שולטת אזי הם כל ישראל בבחינת זו, וממילא ללמד על הכלל כולו יצא, שאף בשעת הסתר זו המדה לא נאבד מישראל סדר יחוסם, מאחר שנמצא שעה מיוחדת ברזא דיוסף שאור הדעת נמצא אז בכל כלל ישראל, ואזי כל ישראל מצמצמים את עצמם בכל כחן מצדן לשמור סדר יחוסן שלא תשכח מהם, לזה אף אם נמצא שעה שנראה אז שנמצא הסתר פנים בישראל, זה הוא נחלה הבאה ממקום אחר ויכולים להתנות עליה שלא יירשוה, וכדאיתא בש"ס (כתובות פג.). וע"ז מרמז מה שחלם לו ליוסף הצדיק שכל ישראל השתחוו אליו, כי באמת צריכים אליו כל ישראל ונכנעים תחת המדה שלו שנקראת חי. וזהו דאיתא בזוה"ק (וישלח קסח:) שיוסף הצדיק שביק ליה חיים לדהמע"ה יותר מכל האבות, כי הוא חי אקרי^פאוזה לשון הזוהר הקדוש שם (וישלח קסח:): תו אבהן שבקו ליה {לדוד} מחייהון כל חד וחד, אברהם שבק ליה וכן יעקב ויוסף וכו', ודאי אברהם שבק ליה חמש שנין וכו', יעקב הוה ליה לאתקיימא בעלמא כיומי דאברהם, ולא אתקיים אלא מאה וארבעין ושבע שנין, חסרים תמניא ועשרין, אשתכחו דאברהם ויעקב שבקו ליה מחייהון תלתין ותלת שנין. יוסף דאתקיים מאה ועשר שנין הוה ליה לאתקיימא מאה וארבעין ושבע שנין כיומי דיעקב, וחסר מנהון תלתין ושבע שנין, הא שבעין שנין דשבקו ליה לדוד מלכא לאתקיימא בהון וכו'. ואי תימא יוסף אמאי יתיר מכלהו, אלא ודאי יוסף בלחודוי ככלהו בגין דאקרי צדיק, ודא הוא דאנהיר לסיהרא יתיר מכלהו וכו'.. ויצחק אבינו לא שביק ליה כלל כי היה עובד לאתר דלא אתיידע^פבלקמן פרשה זו אות יט.:

מ״זוישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף וגו'. והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה י״ד:ט׳). הענין בזה, כמו שדרשו ע"ז בש"ס (פסחים נ.) אטו האידנא לאו אחד הוא. אמר רבי אחא בר חנינא לא כעולם הזה העולם הבא העוה"ז על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעוה"ב כולו הטוב והמטיב. ושמו אחד מאי אחד אטו האידנא לאו שמו אחד הוא, א"ר נחמן בר יצחק לא כעוה"ז עוה"ב, העולם הזה נכתב בי"ה ונקרא בא"ד, אבל בעוה"ב כולו אחד נקרא בי"ה ונכתב בי"ה. על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, היינו שאז מנהג השי"ת עם בריותיו ברחמים, שניכר אף לעין אדם הטובה, אזי נקרא השי"ת בשם הוי"ה שמרמז שחפץ בהויית עולם, ואז מבין האדם אף מצדו לשבח ולהלל להשי"ת על הטובה שהשפיע לו, וכדכתיב (תהילים צב) טוב להודות לה'. היינו בעת שהשי"ת נקרא בשם יקו"ק, שמתנהג עם הבריות בלבוש הנראה אף לעין אדם שהשי"ת חפץ בקיום והויית העולם, אז טוב בעיני האדם להודות לה'. ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, היינו אף שבאמת השי"ת צופה רק לטובה, וכדאיתא כמה פעמים בתנא דבי אליהו רבה (פרשה א), וכל הבריאה נברא בד"ת כדאיתא בזוה"ק (שמיני לה:) באורייתא ברא קב"ה עלמא, ואורייתא הוא כולא טב, א"כ אין שום חילוק מצד השי"ת אם הבריאה מכרת שפעת טובה מהשי"ת אם אינה מכרת, מאחר שהשי"ת משפיע רק טוב. אמנם באתר דלית תמן דכר ונוקבא, שאין מקבל הטובה מכיר בטובת המשפיע, לית בה יחודא שלים, ואזי נקרא השי"ת בשם עליון, שמצד האדם נראה לו שלרעתו הוא זאת ע"ז כתיב (תהילים צ״ב:ב׳) ולזמר לשמך עליון, שאז אין לאדם הכרה בהטובה^פגכמבואר לעיל פרשת וישלח אות א בתחילתו.:

מ״חעולם הזה נכתב בי"ה ונקרא בא"ד, היינו שבעוה"ז נראה לאדם שסובל ממעשה המצות ודומות עליו כמשא אשר יכבד עליו, וכדאיתא (ברכות יז.) אלופינו בתורה ומסובלים במצות, ובאמת הוא רק מגודל האהבה שיש להשי"ת לעמו ישראל ורצה להנחיל להם רוב טובה להטעימם מטובת העתיד, לזה צוה להם מעשה המצות. וכגוונא דשבת, שבעוה"ז נראה לצמצום היותר גדול, ואדם סובל מזה שמוכרח לשבות מכל מלאכה מחרישה וזריעה וקצירה ומלאכת אכילה ולבישה וכהנה רבות. ובעומק מרמז יום זה ליום שכולו שבת ומנוחה, שלעתיד לא יצטרך אדם לפעולותיו ומעשה ידיו, כדאיתא בש"ס (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת שיהיה הכל מוכן לפני האדם בלי שום יגיעה^פדעיין לעיל פרשה זו אות ד ד"ה ונסמך לזה מכאן אמרו הנותן פת ובהערה לו שם.. אכן בעוה"ז, כל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם (סנהדרין קיא:) וספק שולט בעולם כדאיתא בזוה"ק (תולדות קלה. במדרש הנעלם), לזה אין ניכר לעין טובה שנמצא בהמצוה, מפני שאז היו רוצים אף האומות בהמצות מאחר שתבא להם טובה מהם. לזה גנז השי"ת הטובה בלבוש הנראה היפך מטובה ואין ניכר לעין אדם הטובה. לזה נקרא השי"ת בעוה"ז בשם אדנ"י, אדון על עבדיו, שמוכרח לעשות כל אשר יצווה מלאכת עבודה ומלאכת משא. ונכתב בשם יקו"ק, כי באמת בעומק חפץ השי"ת בהויית העולם אף שאין נראה לעין. ולעוה"ב יהיה נקרא כשם שנכתב, היינו מפני שאז יגלה השי"ת האור הגנוז, ויראו כל אדם הפנימיות שהשי"ת חפץ בקיום והויית העולם, אזי יכירו מלכות השי"ת, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד^פהונתבאר הענין במי השלוח ח"א מס' פסחים (נ.) ד"ה ביום ההוא והובאו דבריו גם בח"ב מס' פסחים (נ.) ד"ה היום ההוא יהיה ה' אחד וזה לשונו: ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קודש לה' וכו', לא כעוה"ז עולם הבא, עוה"ז נכתב בי"ה ונקרא בא"ד, אבל לעוה"ב נכתב בי"ה ונקרא בי"ה. כי באמת שם הוי"ה מורה על כי הש"י מהוה הכל והכל בידי שמים אף יראת שמים, אך בעוה"ז נקרא בא"ד שמורה על לשון אדנות ואנחנו עבדים, ולזה אמרו חז"ל (ברכות ל"ג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, היינו בעוה"ז כל זמן שלא נתברר הטוב מהרע נקראים המצות ומעשים טובים וכן ההיפך, על שם מעשה אדם, היינו שאי אפשר בלא עבודה, אבל לעוה"ב כשנשלם הבירור אז יהיה ה' אחד ושמו אחד שיהיה הכל בידי שמים ויהיה הקריאה ג"כ בשם י"ה. ועיין תפארת יוסף חג הסוכות ד"ה הנה יום בא.:

מ״טוזהו הענין בזו הפרשה שמספר והולך מהפירוד שנעשה בין השבטי ישורון, בין יהודה ליוסף, שמזה אנו סובלין כל ימי חיינו בעוה"ז, מפני שבעוה"ז אין שום דבר שיהיה מבורר בשלימות מפני שהוא עולם ספיקי, ולא יתרפא עד כי יבוא שילה, אז יתחברו ויתאחדו יהודה ויוסף והיו לאחדים, מפני שאז יהיה בירור השלם^פועיין לקמן פרשה זו אות יז ד"ה וכמו שנמצא ובהערה קנג שם.. אבל בעוה"ז אין דבר ברור בשלימות, כי באמת השנים עשר שבטים הם מכוונים נגד השנים עשר גבולי אלכסון, כל אחד מורה על כח וחוש מיוחד^פזכמבואר במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה גד: הי"ב שבטי יה נתן הקב"ה אור וחיים שאין אחד דומה לחבירו, ולכך נקראים גבולי אלכסון היינו שאורו של זה הוא היפך משל זה, כי לזה נמשך כח חיותו ממדות האהבה ולזה ממדות היראה וכדומה וכו'. ולכן נקראים שבטים מלשון ענפים שמתפשטים לכאן ולכאן.. ראובן מורה על כח הראיה מכלל ישראל, והוא בהיפך מראיית עוה"ז שאדם מסתכל רק על הלבוש, וראיית ראובן מורה על הבטה בפנימיות כל דבר להכיר על ידה כבוד שמים שהכל ברא לכבודו, אם היה רואה אילן נאה היה משבח להשי"ת ואומר ברוך המקום שבראו^פחכמו שמבואר במי השלוח ח"א פרשת תצוה ד"ה ומלאת: ראובן נקרא ע"ש ראיה כי בכל עניניו ודבריו רואה תמיד נכחו את ה', והש"י מאיר עיניו ומזה בא גודל השמחה לאדם כמ"ש (משלי ט״ו:ל׳) מאור עינים ישמח לב. וכן ביאר שם פ' במדבר ד"ה וידבר [ב].. שמעון מורה על שמיעת הכלל בפנימיות^פטמבואר במי השלוח ח"א פרשת וזאת הברכה ד"ה שמע וזל"ק: כי הי"ב שבטים הם אברי דשכינתא כדאיתא בזוה"ק (בראשית רמא.) וראובן הוא עיני דשכינתא שיש לו ראייה ברורה להש"י, ושמעון הוא אודני דשכינתא.. יהודה מורה על שמחת הכלל שהוא פתח בהודיה, ודוד המלך ע"ה הבא מזרעו רווה להקב"ה בשירות ותושבחות, כדאיתא בש"ס (ברכות ז:). אכן בעוה"ז צריכים אלו הכחות להתברר שהם רק לכבוד שמים, ואף שמחת יהודה נדמה על הגוון שאינה שמחה של מצוה, וכדאיתא על דהמע"ה במדרש רבה (תולדות סג) כיון שראה שמואל את דוד אדמוני אמר אף זה שופך דמים כעשו, אמר לו הקב"ה עם יפה עינים, היינו שעל הגוון נראה שמצהלות פניו הוא בהיפך מרצון השי"ת^צכמבואר במי השלוח ח"א פרשת קרח ד"ה ומדוע תתנשאו [ב]: כתוב (ישעיהו נ״א:ט״ו-ט״ז) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. והענין בזה כי בכל נפש מישראל נמצא נקודה טובה ויקרה אשר חלק לה השי"ת בפרט, אך בעוה"ז הנקודה הזאת היא בלבוש שנראה להיפך וזה פירש ובצל ידי כסיתיך. והנה גם לנפשות יקרות תיקן הש"י לבושים הנראים היפך מיקרותם וכו'. וכן דהע"ה שהיתה מידתו להיטיב לכל ישראל והיה אוהב ישראל כדאיתא במדרש שוחר טוב (מזמור א) יבקש רצון זה דוד שהיה אוהב את ישראל, ועליו נאמר (דברים י״ז:ט״ו) מקרב אחיך תשים עליך מלך היינו מי שנמצא בו אהבה לכלל ישראל. ועל הלבוש היה נראה להיפך כדאיתא (בראשית רבה פרשה סג) בשעה שראה שמואל את דוד אדמוני אמר שמא ח"ו הוא שופך דמים כעשיו והשיב לו הש"י עם יפה עינים וכו'. עיין לקמן פרשה זו אות לט.. אכן יוסף הצדיק משפיע שפע אורה להאיר כל פעולות ישראל, ומאיר פעולות יהודה וצאצאיו שהם לכבודו ית', וזהו דאיתא בזוה"ק (ישלח קסח:) שרוב חיי דוד המלך ע"ה הם ממה שנתן לו יוסף הצדיק^צאכמו שנתבאר במאמר הקודם בסופו ובהערה פא שם.. ומדתו של יוסף הוא רזא דברית, שזה מרמז באדם לבור ולברר כל הכחות שבו שהם רק לכבוד שמים^צבעיין לקמן פרשת מקץ אות יח ד"ה כי כוונת., שעד שלא ימול האדם נקרא בשם ערל שענינו הוא אטום, היינו שאדם זה אטום כברייתו בכל התאות מהתולדה, אכן כשמצמצם את עצמו ברזא דברית, בזה מברר כל הכוחות שבו שאין בהם התפשטות יתר על המדה הקצובה מהשי"ת, וזהו רק בעזר השי"ת, כי אם לא זאת הלא יפלא מהיכן יהיה כח באדם החבוש תחת התאות להתיר את עצמו, הלא אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים (ברכות ה:), אם לא שיד השי"ת עושה זאת, וכדאיתא בזוה"ק (תיקוני זוהר הקדמה ב:) מי יעלה לנו השמימה ראשי תיבות מילה וס"ת יקו"ק^צגלעיל פרשת בראשית אות כד.:

נ׳וזהו דאיתא במדרש רבה (וישב פז) שמטרונה התפלאה על הנסיון של יוסף הצדיק ושאלה את רבי יוסי, אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה היה עומד בכל חומו והיה עושה הדבר הזה. משמע שאין להבין בתפיסת אדם איך יוכל האדם להתיר עצמו מקשרי התאוות. וכדאיתא בש"ס (סוטה לו:) שבזה הנסיון נראתה לו ליוסף דמות דיוקנו של יעקב אביו ונמנע מלעשות זאת, ודמות יעקב היא חקוקה בכסא הכבוד. אבל לאדם מצדו אין לו שום שלימות מבלעדי השי"ת שהוא שלם בכל השלימות, וכדכתיב (שופטים ו) ה' שלום, וכדכתיב (פנחס כה) הנני נותן לו את בריתי שלום. ואף בצבאי מעלה אין שלימות בפני עצמם, רק גם מלאכי מרום הם שכליים נבדלים, וכדאיתא עליהם בכתבי האר"י הק' (פרי עץ חיים שער הק"ש פרק א) שהשם האחרון מע"ב שמות הוא מו"ם^צדע"ב שמות היוצאים מהפסוק ויסע ויבא ויט המבוארים הזוה"ק בשלח (נב.) ומסודרים בטבלאות בסוף הספר שם. הובא סדרן במסכת סוכה (מה.) ברש"י על המשנה עיי"ש., והוא ראשי תיבות יוצר "משרתים "ואשר "משרתיו, וזה מרמז שגם בהם נמצא חסרון השלימות, ומשחתם בהם מום בם (אמור כב) ואין בהם כח עבודה שיוכלו לבא אל השלימות על ידה. אכן ישראל, שנמצא בהם מדת יוסף הצדיק שמצמצם את עצמו מצדו לבל להתפשט מגבול המדה, בכח העבודה שהשריש השי"ת בלבו, בזה יוכלו להגיע אל השלימות. וכדכתיב ביה בפנחס שהוא מזרעא דיוסף, (פנחס כה) הנני נותן לו את בריתי שלום, שזה השלימות הוא בתמידות עם האדם. וזהו הענין דכתיב (וירא יח) ואברהם הולך עמם לשלחם, ולכאורה יפלא מה שייכות לשון הליכה במלאכי מעלה, הלא בכחם לעוף בטיסה אחת או שתים אל כל העולם כולו וכדאיתא בש"ס (ברכות ד:). אכן כשבאו המלאכים אצל אאע"ה זכו בזכותו להיותם בבחינת מהלכים, כי מצדם אי אפשר להם להגיע אל השלימות רק מצד האדם שיתחברו עמו, לזה בהיותם אצל אברהם אבינו זכו להיות בבחינת מהלכים כמו האדם הן לזכות והן להפסד הכל מצד האדם, אבל מצדם אין להם שום השתנות. וזהו דאיתא במדרש רבה (ויצא סח) מלאכי השרת ע"י שגילו מסטורין של הקב"ה נדחו ממחיצתן קל"ח שנה וכו', היכן חזרו כאן, עולים ויורדים, עולים ואח"כ יורדים. ולהבין הענין, היתכן שום חטא במלאכי מעלה מצדם, הלא אין להם שום בחירה ואין לפניהם שום הסתר האור רק הבהירות מפורש לפניהם בתמידות, שאין להם מצדם כלום רק ממה שהשי"ת משפיע בהם בכל רגע, א"כ מאי שייכות לומר בהם שתלו הגדולה בעצמם באמרם ללוט (וירא יט) כי משחיתים אנחנו את המקום הזה, שנדחו עי"ז ממחיצתן. אמנם דהנה בהשי"ת הם כל המדות בהתכללות זה בזה, וכמו שאנו אומרים גבורה שבחסד חסד שבגבורה. ואף בגבורה שבגבורה כלול מדת החסד, ואנשי סדום שנדונו רק במדת גבורה לבד, לזה המלאכים שנשתלחו לעשות בהם זה הדין התרחקו מהמקור שלהם, כי בהמקור הם כל המדות בשלימות בהתכללות זה בזה. וע"ז מרמז מה שאמרו ללוט כי משחיתים אנחנו, היינו שאין בנו עתה ממדת החסד כלל ואין אנו רק משחיתים. כי שלימות אין להם מצדם, מאחר שאין בהם כח עבודה כמו שנמצא בישראל שיש להם בחירה לבחור בטוב ולמאוס ברע^צהכמבואר לעיל פרשת וירא אות כט, פ' ויצא אות כב., ולצמצם את עצמם בעבודה שהוא בחינת יוסף הצדיק להאיר על ידה כל הסתרות:

נ״אועל זה מרמזין החלומות של יוסף הצדיק שחלם לו שהמלוכה שייכה אליו, מאחר שהוא מאיר יחוסא דישראל, ומבלעדו לא ניכר היחוס^צוונתבאר היטב בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וישב ד"ה והנה אנחנו: ענין החלומות שסיפר יוסף לאחיו הם רומזין להמחלוקת, שהיה בדעתם כי יוסף אמר להם שהוא העיקר, שמאחר שמדתו מדת היסוד, שנקרא כל, דאחיד בשמיא ובארעא, כי עיקר מדתו הוא הצמצום, שידע האדם שאין בכחו לפעול מאומה, וכאשר יצמצם כחו יראה שהוא רק צינור שעל ידו ירד שפע מהש"י לתוך כלל הבריאה בכל מיני גווני שפע, וכמו שנאמר ליעקב, אני אל שדי פרה ורבה, שכל מיני הולדות הם דרך מדת היסוד. כי כל הולדות הם ע"י צמצום וכו', וכן בשפע זרע האדם היורה כחץ הוא נקלט, וכל מה שיורד ביותר צמצום הוא מעורר יותר כח הצמיחה וכו'. ולכן אמר להם יוסף, שהוא יסוד כל כוללות גבולי אלכסון ושורש שבטי י"ק, וזאת מורה חלומותיו, והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסבינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי, וההשתחויה היינו שהוא עליון עליהם ומקיפם באורו וכדאיתא ברעיא מהימנא פנחס (רמב:). וראה עוד לקמן פרשה זו אות כא, כב, כג., וכמו שאנו רואין שכאשר נסתר יוסף הצדיק מבין השבטים פחדו ורגזו יעקב אבינו ע"ה ובניו שחסרו מה שלא יוכלו להשלים עוד. ולכאורה יפלא זאת, הלא הם היו כל הכלל ישראל בעולם, והיאך יעלה על הדעת שכלל ישראל יעשו חסרון כללי כזה. אכן כל זה הוא מפני שנסתר מהם יוסף הצדיק ולא ראו סדר יחוסיהן, לכן פחדו ורעדו פן עשו חסרון כללי, נמצא שהמלוכה מכל ישראל שייכה רק ליוסף. אמנם באמת הוא שבתחלת הישועה הוא יוסף הגדול, משכן שילה היה בחלקו של יוסף, אבל אחר שבירר יוסף את שבט יהודה, אזי הוא יהודה הגדול וגבר באחיו, ואז נאמר (תהילים ע״ח:ס״ז-ס״ט) וימאס באהל יוסף וגו' ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב ויבן כמו רמים מקדשו כארץ יסדה לעולם. והוא כי בישראל גדול כח המתברר מהמברר אותו^צזלקמן פרשה זו אות יח בתחילתו. וכדאיתא בזוה"ק וישלח (דף קעד):

נ״בוישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. הענין שלא נאמר לשון ישיבה עד עתה. כי בפרשיות שקדמו לזו הפרשה מדבר מעניני מלחמות שהיה ליעקב אבינו, שבירר את עצמו נגד האומות, לזה לא היה לו נייחא עוד, כי היה לו עוד מיחושים פן הוא נעתק מהשרש ח"ו. אכן אחר שנקרא בשם ישראל כדכתיב בסוף הפרשה הקודמת (וישלח לה) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל יהיה שמך ובאותיות ישראל נמצאים תיבות לי ראש, כדאיתא בכתבי האר"י ז"ל (ספר הליקוטים פרשת ויחי ד"ה ויחי) ובתיקוני הזוה"ק (תיקון י כה.) ישראל שיר אל, וזה מורה שהשי"ת הבטיח לו שאין לו שום מיחוש ראש שהוא נעקר ח"ו מהשרש, כי הוא עיקר המכוון מהשי"ת. אכן כל מיחושיו הם לברר מי הוא הגדול והראש שבשבטיו, שלא ימשוך כחו אחר אחד שבשבטים יותר מלשבט השני, רק אם יתברר שזה הוא גדולן של שבטי ישרון. אבל מיחוש ראש לא היה לו ח"ו, כי כל העדה כלם קדושים, ובכלם נמצא חיים נצחיים. לזה עתה ישב בנייחא, וכל עבודתו היה לברר מי הוא הגדול שבכולן^צחוהובא במי השלוח ח"א פרשת וישב ד"ה וישב [ב] וזה לשונו בתוך דבריו: הנה בזאת הסדרה התחיל לברר הברורין שבין ישראל וכו' יעקב אבינו ע"ה שהיה לו י"ב שבטי ישורן שכלם מתאימות ואין בהם שום נטיה מרצון הש"י, רק עסקיו היה בהם עצמם לברר איזה מהם מוקדם ואיזה מהם מאוחר, והנה גם מזה סבל יעקב אבינו, כי היה סבור שיוסף הוא המובחר וגם יוסף סבור כן ואלו הם ברורין דקין בין ישראל עצמם. והרחיב הדבר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשה זו ד"ה והנה אחר וזל"ק: ובארץ כנען נגמרו הבירורים שבין יעקב וישראל ובין אוה"ע. ואז התחילו הבירורים בין ישראל עצמם, כי כבר יצא מפורש עומק יקרת ישראל. והתחיל יעקב אבינו לברר ולסדר היראה והאהבה לאחד שני המדות אלו, לסדר אותם כל אחד במקומו ובעונתו, ולברר בין השבטים עצמם, שהם י"ב גבולי אלכסון הכוללים כל מדות ההנהגה, שהם שש המדות מחסד עד יסוד, מתתא לעילא ומעילא לתתא, וזה היה הגבול שבא בו בארץ כנען. אכן גם זה לא נתברר לו אלא ע"י סבלנות, כדאיתא במי השלוח שם, שהוא סבר שיוסף הוא הגדול והמובחר שבשבטים, וגם יוסף סבר כן, עד שנתברר לו שיהודה הגדול וכו' עיי"ש כל העניין ותשכיל.. כי השבטים בפרטן הם אברים מיוחדים ובכלל הם צורת אדם בקומה שלמה, ויוסף הצדיק הוא סיומא דגופא ברזא דאות ברית, והוא המחבר ומקשר את האדם להשי"ת שלא ישכח את השי"ת, ואף שאי אפשר שיהיה האדם בתמידות בלי שום הולדה בעולם, אמנם בזה נמצא מדרגות שונות. יש שכחה שיכולים להעיר אותה שהוא רק נים ולא נים תיר ולא תיר דקרי ליה ועני (פסחים קכ:), וכגוונא דקטן שנולד שאז הוא בקטנות הדעת, וכשיגדל יותר יתגדל בו אף הדעת יותר ויבחר בטוב וימאס ברע. ויש גם שכחה שאין בכח אדם להעיר אותה, ומזו השכחה משמר יוסף הצדיק את כלל ישראל שלא ימצא בהם כזאת:

נ״גוהנה בזו הפרשה נראה שיוסף עצמו פגם ברזא דברית שהוא מדת יסוד, במה שהביא דבה רעה על אחיו, וברית הלשון מכוון נגד ברית המעור (ספר יצירה פ"א מ"ג), נמצא שכאשר פגם בברית הלשון פגם גם בברית המעור. פגם בברית המעור היינו, אם ישפיע מעצמו מה שאין בידו להשיבה אליו, אם יזרע בחסרון ח"ו ויולד זרע מזו ההשפעה, ואח"כ יזרע זה הנולד בחסרון, ובאופן זה יוכל החסרון להתפשט ולהתגדל עד שלא יוכל להשיב ולתקן זאת. פגם בברית הלשון הוא ג"כ בזה האופן, והוא שאם יוציא אדם ממחשבה אל הדבור אזי לא יוכל להחזיר עוד אליו, כי כל זמן שהדבר הוא עוד במחשבה וברצון אזי אין אדם יודע עוד מזה, ואף אם יעשה בפועל תוכל הפעולה להתפרש בפירוש טוב, אבל אם ידבר דיבור מפורש אזי ניכר מזה מהו מחשבתו ולא יוכל להחזירה אליו, כי זה הוא גמר כל דבר כדאיתא (שבת לג:) פה גומר^צטכמבואר לעיל פרשת נח אות ז וזה לשונו: כי הנה נמצא חמש מדרגות בהוצאת כל דבר מכח אל הפועל. וסדרם כך זה למעלה מזה, הרהור מחשבה רצון מעשה דיבור. אף כי לפי הנראה המעשה הוא היותר אחרון, אכן באמת הדיבור הוא הגמר השלם, וכמ"ש בש"ס (שבת לג:) אעפ"י שכליות יועצות ולב מבין ולשון מחתך פה גומר. ובזוה"ק פ' מקץ (ר.) מחשבה שרותא דכלא ומלה דאיהי סיומא דכלא. שכל זמן שהוא בהרהור רצון ומחשבה עדיין אין הכרה לשום אדם זולתו במהות מחשבתו, ואף אם מוציא מחשבתו לפועל במעשה, בכל זאת אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בבירור גמור, שעוד יוכל לפרש טעמו וכוונתו במעשה הלז על פנים אחר ממה שסובר בו זולתו. אמנם הדיבור הוא המפרש את הכוונה של הפועל בעליו באופן שאין עוד שום שינוי וחזרה להפוך את דבריו, שאזי תפול עליו השאלה מזולתו על שסותר את דבריו הראשונים. ועיין תפארת יוסף חג הפסח ד"ה רבן גמליאל [איתא].. ולזה הוא ברית המעור מכוון כנגד ברית הלשון, לכן היה צריך יוסף הצדיק לברר את עצמו בזה. ואחי יוסף בשמעם זאת לא חשבוהו לישראל כלל והסכימו ביניהם שמותר להרגו, רק יהודה אמר לכו ונמכרנו, כי אולי גם הוא בכלל ישראל ואסור להרגו ואינו צריך רק לבירורים ואולי יתברר לטוב. וכן היה, שכאשר עמד בנסיון באשת פוטיפר ונתברר בברית המעור, ממילא מוכח שברור הוא גם בברית הלשון^קנתבאר היטב במי השלוח ח"א פרשה זו ד"ה לכו ונמכרנו וזה לשונו: להיות כי השבטים דנו אותו תחילה למיתה מחמת שהביא את דבתם רעה אל אביהם וכו' רק יהודא אמר בחכמתו שאין המשפט מבורר כך כי אולי הוא טוב ורק אנו טועין בו, ע"כ יעץ אותם שימכרו אותו, היינו שאנו לא נעשה לו בידינו שום דבר רק הש"י יברר אותו ואם הוא טוב בשורשו אז בוודאי גם ממצרים יצילנו ה' מכל חטא ולא ידח ממנו נדח, וע"כ ברר אותו הש"י וצרף אותו ע"י מעשה דאשת פוטיפר. כי ברית המעור מכון כנגד ברית הלשון (ספר יצירה פרק א', מ"ג) וכאשר נמצא מבורר בזה, בירר את עצמו על מה שחשדו אותו בענין לשון הרע ג"כ שהוא נקי.. ומה שלקחוהו אח"ז למאסר הוא, כי האף אמנם שבירר את עצמו במדת יסוד מ"מ היה צריך לסבול עוד למה גרם לעצמו והכניס את עצמו בספק להביא דבה רעה על אחיו^קאכמו שביאר במי השלוח ח"א פרשת מקץ ד"ה ויהי מקץ [ג].:

נ״דוהדבה רעה שאמר עליהם היו שלשה. א' שאוכלים אבר מן החי. ב' שתולים עיניהם בבנות הארץ. ג' שקורין לאחיהם עבדים^קבומבואר בלקוטי תורה לרבנו האר"י הקדוש פרשת וישב ד"ה ויתנכלו: דע כי חשבו אחי יוסף וכו' ומה גם בחשבם שיוסף פגם ביסוד, והטהו לצינור השמאלי ח"ו, במה שהביא דיבתם רעה, היפוך השלום. ויסוד סוד הלשון, והדיבור פוגם בו. ועוד מפרטי הדיבה שהוציא, שהיה אומר, שאוכלין אבר מן החי, ותולין עיניהם בבנות הארץ, כל זה תלוי ביסוד. וכן זלזול בבני השפחות היפך השלום, לקרותן עבדים, שהוא בן חורין היפך העבדות. ויסוד נקרא כל, כולל כל המידות וחשבו שהם השלימו חסרונו ביניהם. ואז ויתנכלו אותו, חשבו להיות בעלי האות שלו וכו'.. והענין בזה, שכונתו היה בזה שהם אינם מתנהגים בהדרגה וסדר וחסר להם המדה ואתה מחיה את כלם, שהביאור בו, כי כן העמיד השי"ת בהנהגתו הישרה שכל הברואים יוכלו לשוב למקורם לחזות בנועם ה', והוא דרך התכללות משפל המדרגה עד רום המעלות, היינו שהדומם נכלל בצומח והצומח בהחי והחי במדבר, שהוא הצורת אדם מבחר היצורים, והוא מעמידם פנים בפנים לנכח הש"י בעבודתו עבודת הבורא ית', שהוא עובד בכח ההוא שהוא מקבל מהדומם צומח וחי, ובזה הוא ית' מחיה את כלם^קגכן מבואר במי השלוח ח"א פרשת בראשית ד"ה ויאמר אלהים נעשה אדם: ויאמר אלקים נעשה אדם. היינו כי מתחילה ברא הש"י את כל הבריות ואחר כך ע"י שהבינו הבריות והכירו חסרונם שאין להם מי שיחבר חיותם אל הש"י, כי ע"י האדם יחוברו כל דברי עולם הזה להש"י כי הוא מעלה את הכל כידוע, שהדומם מכניס כחו בצומח וצומח בחי וחי במדבר והאדם ע"י שיעבוד בכחו את הש"י אז יעלה כל הכחות שקבל מעוה"ז אף כח הדומם, וכאשר ראו הבריות מה שחסר להם אז בכחם פעלו אתערותא לעילא לבריאת האדם.. אבל זאת היא אם כל דבר תהיה בשלמותה שתהיה מוכן מצדה שתוכל להתכלל בהאדם, אבל אם יקח האדם את הדבר בטרם בוא עת שלמותה, אזי לא תוכל להתכלל ולא תהיה לה העליה. וזהו שאמר יוסף על אחיו שאוכלים אבר מן החי, היינו שאין ממתינים על גמר שלמותה. תולים עיניהם בבנות הארץ, היינו כי השי"ת מכניס הנפשות היקרות שנמצאים בין האומות לישראל בעתם ובזמנם בהדרגה וסדר אחר שיתבררו, כענין דאיתא בזוה"ק (משפטים צח:). ויוסף אמר על אחיו שהם מכניסים אותן הנפשות קדם זמנא שלא בהדרגה^קדעניין זה דהכנסת נפשות מהגוים לישראל מבואר בבית יעקב הכולל פרשת כי תצא ד"ה וחשקת [ב]., ובזה הם חוטאים נגד מדתו, שמדת יוסף הצדיק הוא להגביל ולהגדיר לקחת כל הדברים בעתם ובזמנם, ומחבר ומקשר את כל הברואים וכל העולמות יחד ע"י צמצומיו, וסדר הדרגתו כענין דכתיב (ישעיה ו) וקרא זה אל זה ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין, וזהו ברזא דיוסף הצדיק:

נ״הולזה הוצרך אח"כ לסבלנות ובירורים להתברר בזה, ושלמות הבירור היה בהנסיון שבא לידו עם אשת פוטיפר, אז הוברר שאינו לוקח מצדו שום דבר פגה ומעורבת, רק הכל בעתו ובזמנו, והא ראיה שאף כי היה לו באמת מעט שייכות עמה, כי נשא בתה, עכ"ז עמד בנסיון, מפני שלא היה חפץ לקחת קדם זמנא, וזה היה עיקר הנסיון מה שהיה לו שייכות אליה, כי במקום שאין לאדם שום שייכות אזי נקל לו לעזוב תאותו מזה ואין זה נסיון כלל, רק במקום שיש לאדם איזה שייכות והאדם מתגבר על יצרו שלא ליקח רק דבר בעתו, בזה יתפאר שעמד בנסיונו^קהלעיל פרשה זו אות ד ד"ה כל רעה.:

נ״וועל זה מרמז פתיחת התנחומא (וישב) על הכתוב ותשא אשת אדוניו זש"ה (משלי י״ח:כ״א) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה, א"ר חייא בר אבא כלכלה של תאנים לפניו, אם אכל ממנה עד שלא בירך מות ביד לשון. בירך ואח"כ אכל חיים ביד לשון. היינו אף שאין שום איסור מעורב באלו הפירות, רק שאם יאכל קודם הברכה הוא כאוכלי פגה קדם זמנא, שעוד הפרי לא נגמרה, רק הקליפה מחוברת עוד בהפרי ואוכליו מות ביד לשון. אבל יוסף הצדיק לא היה חפץ בשום דבר רק בעתו ובזמנו, ואף שהיה לו איזה שייכות עם אשת פוטיפר. וזהו דאיתא בש"ס (סוטה לו.) ויבא הביתה לעשות מלאכתו חד אמר לעשות צרכיו עמה נכנס. ולכאורה יפלא לומר על יוסף הצדיק שלעשות צרכיו נכנס, אכן מפני שהיה לו איזה שייכות עמה שנשא בתה לזה היה בו חשק^קווכל נולד נכלל במוליד, כי דבר שאין לו שום שייכות בישראל אזי לא ימצא שום חשק בלב איש ישראלי להתאוות לזה הדבר. לקמן פרשת מקץ אות יב., והוא התגבר על יצרו ומצא כדי מדתו מדת הצמצום, ולא היה חפץ בה מפני שהיה קודם זמנא מעורב בקליפה, שזה הוא מדת צדיק, וכענין דאיתא בזוה"ק (משפטים קח:) ותדיר סטרא אחרא אקדים ורבי ואגדיל ונטיר איבא כיון דאתרבי זרקין ליה לבר ויכין רשע וצדיק ילבש וזרקין להאי קליפה ומברכין לצדיקא דעלמא:

נ״זולזה נקרא זו המדה בשם יסוד, מפני שאינו לוקח משום דבר רק את היסוד הפנימי ולא הקליפה שסביבה, לכן הוא כל התקשרות והתחברות העולמות והברואים ע"י מדת יוסף הצדיק:

נ״חוזה הוא שיוסף מקנא את יהודה, מדוע השי"ת מסכים על כל פעולות יהודה. ואף במעשה דתמר, שעל הגוון ולבוש החיצון נראה שזה הוא ההיפך מרצון הש"י, עכ"ז יצתה בת קול ואמרה צדקה ממני יצאו הדברים כבושים. ואם קרה ליוסף כזאת ולא היה מונע את עצמו מלעשותה, אזי לא היה נמנה עוד בין השבטים. והראה לו הש"י הטעם בחלומות שר המשקים ושר האופים. שר האופים הוא ממונה על עיקר חיי המלך, כי לחם לבב אנוש יסעד. ובפנימיות הוא יוסף הצדיק מכוון לשר אופים, שמדתו הוא עקרית לכל אדם אור הדעת והשכל לצמצם עצמו ממותרות, ומבלעדי זאת לא יוכל אדם לחיות. ושר המשקים הוא ממונה לשמח לב המלך, יין ישמח לבב אנוש, ובפנימיות הוא יהודה מכוון לשר המשקים ונקרא (זוהר משפטים קז.) בדחנא דמלכא, ואומר להשי"ת בחנני ה' ונסני בבטחוני, שמאחר שעסקו הוא עם השי"ת, א"כ ממה נפשך אם יהיה בי כח להתגבר ולעמוד בנסיון מה טוב. ואף אם לא יהיה בי כח לעמוד בנסיון מ"מ יש לי טענה מוכנת, שמאחר שהשי"ת יודע מצפוני לבבי והיה גלוי לפניו שלא אוכל לעמוד בנסיון, א"כ למה בחן ונסה אותי, משמע מזה שכן חפץ השי"ת ואין לי בזה שום אשמה, ובזה הוא נקרא בדחנא דמלכא, כי האמת כן הוא שהשי"ת חפץ בזה^קזזה מבואר בלשון הזוהר הקדוש משפטים (קז.): ת"ח כל אומנא כד מליל, באומנותיה מליל, דוד בדיחא דמלכא הוה ואף על גב דהוה בצערא כיון דהוה קמי מלכא תב לבדיחותיה כמה דהוה, בגין לבדחא למלכא, אמר מארי דעלמא, אנא אמינא (תהילים כו) בחנני יי' ונסני, ואת אמרת דלא איכול לקיימא בנסיונך, הא חבנא, למען תצדק בדברך ויהא מילך קשוט, דאלמלא לא חבנא יהא מלה דילי קשוט ויהא מילך בריקניא. השתא דחבנא בגין דלהוי מילך קשוט, יהיבנא אתר לצדקא מילך, בגין כך עבידנא, למען תצדק בדברך תזכה בשפטך, אהדר דוד לאומנותיה ואמר גו צעריה מלין דבדיחותא למלכא.. וחטאם היה, שר המשקים נמצא זבוב בפיילי פוטירין שלו ושר האופים נמצא צרור בגלוסקין שלו כדאיתא במדרש רבה (וישב פ' פח). ונרמז בזה שיצרו של יהודה דומה לזבוב, כמו שאין להאשים כ"כ את שר המשקים בזה שנפלה זבוב בהכוס, מאחר שהיא בעלת חי וא"א להשמר ממנה, וכן הוא היצר שנתון ביהודה, שאין בו כח להתגבר עליו, ואף שמצדו חפץ להתגבר עליו בכל כחו אבל אין לאל ידו, מוכח מזה שבעומק חפץ השי"ת בזה, כי אם לא היה רצון השי"ת בזה אזי היה נותן בו כח יותר, מאחר שבכל כחו התאמץ למשול על תאותו, כדאיתא במדרש רבה (וישב פ' פה). ויצרו של יוסף נדמה לצרור שהוא רק דומם שנמצא בגלוסקין של שר האופים, שהחטא הוא מצדו, כי מאחר שהוא רק דומם א"כ היה בו כח להשמר שלא יפול בגלוסקין. וכן יצר הנתון ביוסף הצדיק הוא כדומם נגד כח הקדושה שנמצא בו להתגבר על תאותו ובכחו להשמר ממנו. וזהו מפני שאותו הציב השי"ת לעומת עשו הרשע במקום נקי וזך, בכדי שלא יהיה לעשו שום טענה על ישראל. ולזה אם ימצא ביוסף איזה דבר נטיה לחוץ, לפשע יחשב לו. אך מאהבת הש"י ליוסף נתן אדם תחתיו ונהרג שר האופים, כדכתיב (ישעיהו מ״ג:ד׳) ואתן אדם תחתיך, ומזה הבין הדבר^קחמבואר העניין במי השלוח ח"א פרשת וישב ד"ה וישב [א]: הראה לו הש"י דוגמא במעשה דשר המשקים והאופים, היינו לכל מלך יש שני שרים שר המשקה ושר האופה ובאמת לשר המשקה, מהראוי לבל להעניש אותו אם ימצא זבוב בכוסו, כי מה היה יכול לעשות, כי הזבוב הוא בעל חי ואי אפשר להשמר ממנה פן בעת נתנו הכוס על כף המלך אז פרחה לתוך הכוס. אבל שר האופים, לאשר בפת הנמצא בה צרור הלא עליו האשם, כי הצרור אינו בעל חי ויוכל להשמר מזה, לזאת הראה לו הש"י כי יוסף הוא נגד שר האופים כי אותו העמיד הש"י על מקום בהיר ונקי נגד עשו בכדי שלא יהיה לעשו שום מקום טענה, העמיד את יוסף נגדו מנוקה מכל כמ"ש (עובדיה א׳:י״ח) ובית יוסף להבה, ונתן בו כח כדי שיוכל להתגבר על כל תאותו, ולכן אם נמצא בו איזה דבר מחוץ, לפשע יחשב לו, אך מאהבת הש"י ליוסף נתן אדם תחתיו ונהרג שר האופים כמ"ש (ישעיהו מ״ג:ד׳) ואתן אדם תחתיך, ומזה הבין הדבר. ועיין עוד לקמן אות מח ובהערה רכט שם שמוסיף ומאריך בעניין.. ולזה נחשב לו לחטא מה שבקש משר המשקים שיזכרהו לפני פרעה, הגם שמותר לאדם לבקש מחבירו שיעשה לו טובה במקום שרואה שחבירו יכול להושיעו, ובפרט שקיים הבטחתו ויצא מהתפיסה אחר שזכרו לפני פרעה, אכן החטא הוא מה שאחר פתרון חלומותיהם מיד בקש ממנו שיזכרהו, מאחר שראה מפורש שהשי"ת זוכרו ועוסק עמו, א"כ למה פנה אל בשר ודם. והוא כענין שאמרו בזוה"ק (ויגש רט:) שאסור להרים קולו בתפלה, כי בשעת התפלה אזי עומד לפני השי"ת, א"כ למה ירים קולו בתפלה שישמעו גם העומדים אצלו שהוא צריך לישועה, אבל אם היה מבקש משר המשקים ביום המחרת אחר שפתר לו חלומו שיזכרהו לפני פרעה, אז לא היה נחשב לו זאת לחטא כלל^קטלקמן פרשת מקץ אות טו.:

נ״טוהראה השי"ת ליוסף בזה ששר האופים נתלה, זה מרמז שאף שיש לו חיים אבל החיים הוא למעלה מתפיסתו, ואין בכחו להגיע לזה החיים להתרומם ולהגביה עצמו, וזהו שנאמר (משלי י״ב:ז׳) הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד. הפוך רשעים ואינם, היינו כשמגביה השי"ת את מדותיו למעלה מתפיסתן אזי נפסק מהם כל כח החיים, שאין בכחם להגביה את עצמם עד שם. ובית צדיקים יעמוד, היינו אף אם הש"י מגביה מדותיו למעלה, יתנשאו ויתרוממו אף הצדיקים ומגיעים לכח החיים שלהם^קיאיתא במדרש (תנחומא נצבים) זש"ה (משלי י״ב:ז׳) הפך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, כל זמן שהקב"ה מסתכל במעשיהם של רשעים ומהפך בהם אין להם תקומה וכו' אבל ישראל נופלין ועומדין. ומבאר בזה בתפארת יוסף פרשת נצבים ד"ה אתם נצבים [ב]: הפוך רשעים ואינם היינו כיון שהאומות אינם נקשרים בשורש הרצון רק שהם נאחזים בלבושים, כשהקב"ה מהפך עצמו מלבוש זה ללבוש אחר אז ואינם. היינו, שנפסק מאתם החיים כיון שכל חיותם הוא רק מלבוש, אבל ישראל שהם נקראים ובית צדיקים שהם נקשרים בשורש, ממילא אף כשהקב"ה מהפך עצמו מלבוש זה ללבוש אחר גם אז לא נפסק מאתם חיותם, כדמסיים המדרש כי אני ד' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, היינו, כיון שהם נקשרים בשורש הרצון, וזה הרצון הוא קיים לעד, ולפיכך ובני יעקב לא כליתם היינו שישראל המה ג"כ חי וקיים לעד. ועיין לעיל פ' נח אות יב ד"ה ובזה שם נתבאר היטב כל הענין.. וע"ז מרמז לשון תליה, שהשי"ת תולה מדותיו למעלה ואין בכח התלוי להגיע להחיים שלמעלה מתפיסתו ונפסק ממנו ומת, וכמש"נ הענין בפ' תצא. ולזה הוא, שאף אם יעשה יהודה פעולה שאינה מבוררת יסכים עליה השי"ת, מפני שהוא גדול מיוסף, וכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו (סוכה נב.), אבל יש בו כח גדול לצעוק להשי"ת הושיעה ה' מההסתר היותר גדול, ומתרומם למעלה להגיע להחיים אשר שמה. אבל ליוסף לא ניתן כח גדול כזה לצעוק להשי"ת מגודל הסתרה, מפני שיצרו אינו גדול כ"כ, ולזה אם יכניס את עצמו בספק והסתרה כמו יהודה, לא יוכל להגיע לכח החיים שלו כשיגביה השי"ת את מדותיו, כי לא ניתן בו כח גדול כמו שנמצא ביהודה. אך מאהבת השי"ת ליוסף נתן תחתיו את שר האופים ותלוהו. ויוסף היה צריך רק לברר את עצמו ולסבול למה הכניס עצמו בספק שהוצרך להתגלגל שירד למצרים, ואזי בסבת זה נעלם ונסתר מישראל חיבורא דדכר ונוקבא, כי מדת יוסף הצדיק הוא לחבר ולקשר כל העולמות עלמא עלאה בעלמא תתאה ברזא דדכר ונוקבא, וכדאיתא בזוה"ק (שמות ד.) אע"ג דאיהו מלך עלאה איהו נוקבא לגבי נקודה עלאה סתימא דכלא ואע"ג דאיהו נוקבא איהו דכורא לגבי מלך דלתתא. וכן בהשבטים, שכל השבטים הם ברזא דתקונא דנוקבא ויוסף הוא ברזא דדכורא כדאיתא בזוה"ק (פ' מקץ דף ר.), וכן הם כל העולמות ברזא דדכר ונוקבא. לכן מאכלי אדם הם בבחינת נוקבא והאדם האוכלם הוא בבחינת דכר, שהוא מגביה את המאכל לרום המעלה. ויוסף הצדיק הוא שמזווג ומקשר כל בשמים ובארץ במדת יסוד. וכאשר הורידוהו למצרים שהם מסטרא דחמור, והוא נקרא שור, אזי התחילה גלות ישראל מיד, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קעג.) לבתר אתא שור ואשתלים בחמורים דכלהו מסטרא דחמור. יוסף דאיהו שור ומצרים דאינון חמורים דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם. וע"ד לבתר בני יעקב נפלו בין אינון חמורים בגין דאזדווג שור בהדייהו ונשכו לון גרמייא ובשרא וכו' וכדאיתא ג"כ בלקוטי תורה להאר"י ז"ל (וישב) בענין ירידת יוסף למצרים^קיאוזה לשון קדשו של רבנו האריז"ל בספר לקוטי תורה פרשה זו (ד"ה אלה תולדות): והנה השבטים פגמו ביסוד עליון, וגנבו את יוסף ומכרו אותו, ובא הכתוב ואמר, שהתולדות עיקרים של יעקב הם יוסף, כי הוא העיקר וכו'. וראשי תיבות י'וסף ב'ן ש'בע הוא יב"ש, כי עתה יבש ויחרב, וגרמו יובש גדול עד מאד ביסוד ע"י מכירתו.:

ס׳ומאז שנעלם יוסף הצדיק מבין השבטים נפסקה מאתם החשק ממעשה המצות, שהם בחינת יוסף, וכל הימים שהיה ביניהם היה בהם חשק ושמחה לפעול ולעשות מצות מעשיות, וע"ז נאמר (קהלת ז׳:י׳) אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה. ולזה לא היה מאז אתחברותא דדכר ונוקבא בעלמין עלאין, ובהסתעפות והשתלשלות העולמות עד עוה"ז לא היה רצון בער בנו של יהודה להוליד תולדות וימת. ויאמר יהודה לאונן בא אל אשת אחיך וגו' והקם זרע לאחיך כדכתיב (וישב לח) היינו אורח יבום שיעזרו ויסייעו זה לזה, ואף זאת לא עלתה לו:

ס״אכי ענין יבום הוא, כשנפש המת רצה להוליד ולא עלתה בידו, שלא זכה לבנים ומת, אזי יוכל אחיו להושיעו, כי מהקדושה נשאר בתמידות רשימה שע"י זו הרשימה יוכל להושע, וכדאיתא בזוה"ק (קרח קעז.) מי פקד עליו ארצה דא הוא אחוה דפריק ליה וכו' אם ישים אליו לבו וכו' בעי לכוונא לבא ורעותא לגביה דההוא מיתא וכו'. היינו ע"י הרעותא טבא שהיה לנפש המת, שרצה בכל כחו להקים שם בישראל ולא עלתה בידו, אזי יוכל אחיו החי להושיעו. אמנם כ"ז הוא רק אם היה להמת איזה רצון להוליד, ואז יוכל אחיו החי להושיע ולסייע לו, בזה שיתפשט זו הרשימה ויוסיף בה קדושה מצדו נוסף על קדושת אחיו, אבל אם לא יהיה לנפש המת שום רשימה מקדושה מצדו שירצה להקים שם בישראל, אזי לא יוכל אחיו החי לעזור לו, מאחר שאין לו בית אחיזה במה לאחוז שיקים אותו. וכן הוא הענין כאן, שמאחר שלא היה לער בכור יהודה שום חשק להוליד, לזה לא היה כח באונן להקים לו שם, מפני שלא היה לו במה לאחוז בו, עד שיהודה בעצמו הוכרח ליבם אותה להקים שם בישראל לתקן נפשות המתים, והעמיק בשרש החיים שלו ומקור מחצבו, ומצא מקום חייתו באורח גניזו וטמירו, וכדכתיב (וישב לח) ויט עד איש עדלמי וגו', והוא כדכתיב (מיכה א׳:ט״ו) עד עדולם יבא כבודן של ישראל, שהאור הוא בקטנות מאד וההסתר גובר ביותר. ויהודה שכחו גדול בקדושה, צעק אל הש"י מעומק ההסתר ובקעו והושיע לבניו המתים שנראה שאבדה תקותם, ועליו כוון הכתוב (בלק כג) ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, ומריע וצועק להשי"ת ומפיל חומת ההסתר, לזה היה מוכרח בעצמו ליבם אותה. כי באמת היה מהראוי שיבום לא יהיה רק באב עצמו, מפני שהפגם שנמצא בבנו בזה שלא הקים שם בישראל נוגע גם באב, לכן עליו לתקן את הפגם, אכן התורה חסה על כבוד האב, וצותה על הבן שהוא ימלא מקום האב ויעזור לנפש המת. אמנם כאן שההסתר גבר עד מאד, ולא היה בכח שום אדם לבקוע את ההסתר הזה אם לא יהודה עצמו, שיש בו כח צעקה לצעוק אל השי"ת הושיעה ה', ואף בההסתר היותר גדול הוא תוקע ומריע ומפיל חומת ההסתר (וכמש"נ בפ' ויחי אות עב) על פסוק ובדם ענבים סותה^קיבזה לשון המי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ובדם ענבים: סותה היינו לשון הסתה, כי הסתה של שורש יהודא היא אחרי החטא ומכשול שאירע לו יתעורר עוז בנפשו, אין זאת רק שהש"י ירצה להושיעני ביתר שאת, כי ענבים היינו טעות ושכחה. ומבאר על זה בבית יעקב ויקרא פ' ויקרא אות א ד"ה וכמו: שזה מדבר בבעל תשובה אמיתי, שדמו רותח בקרבו והשקט לא יוכל, וצועק מנהמת לבו, ומתאונן למה אינה לידו הכשלון הזה, ושב אל ה' בלב שלם וכו'. כי אחר שהאדם נכנס לחטא והסתרה, צריך לעורר רצון ממקום גבוה יותר וכו', אכן הצעקה שבלב הבעל תשובה עולה במעלה גבוה עוד יותר וכו'. ולכן בתשובה שלמה נעשין לו זדונות כזכיות, היינו שמברר שבעומק הוא זך כ"כ, עד שבהכרח יסתר הדעת ממנו.. וע"ז שבחהו אביו יעקב ונתן לו הודיה (ויחי מט) יהודה אתה יודוך אחיך, וכדאיתא ע"ז בזוה"ק (משפטים קד.) אתה הוא אבא קדמאה אתה הוא אבא תנינא ולא הוה בך חילופא לעלמין. ובו נמצא הארת השי"ת לנכח ברזא דאתה, ואל יעלה על דעתך שהכרתו בהשי"ת הוא רק ברזא דיוסף בלבד, שאצלו נקרא בחינת אתה האור שיש לו בתפיסת שכלו מה טוב בעיני השי"ת, גדולה מזו אורו של יהודה, שיש בו חילא יתיר אף בגודל ההסתרות במקום שאין בכחו של יוסף לכנוס שם. וכענין שאמרו בש"ס (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יוכלין לעמוד, ויהודה מכונה לבעל תשובה כידוע^קיגעיין במי השלוח ח"ב מסכת ברכות (לד:) ד"ה כל: צדיק גמור יש לו גוף מזוכך ונקי אבל לא בעל תשובה, אכן נפש הבעל תשובה נחצבה ממקום יותר עליון מנפש הצדיקים כדאיתא בזוה"ק (משפטים קו:) כי לעתיד שזדונות נעשו כזכיות, אז יראה השי"ת לנפש הבעל תשובה שכוון לעומק עמוק מכל דעת שהאדם יכול להשיג, וכל זה, יפעל על ידי צעקתו בתשובתו, אם כן נפש הבעל תשובה עליון יותר מנפש הצדיק. לעיל פ' וישלח אות ד ד"ה וזהו., וזה האור נקרא אצלו בחינת אתה, והאור שנקרא אצל יוסף בחינת אתה יש כח ביהודה למכור ולהסתיר את זה האור, ואח"ז יוכל לצעוק להשי"ת מגודל ההסתר ולהאיר בו את האור, כדכתיב (ויגש מד) ויגש אליו יהודה וגו' היינו שנגש אליו בכח עצום בבטחונו שבטח עוד נמצא אורו של יוסף, ואף כי גבר ההסתר, העיר את אורו של יוסף בכח התרועת מלך שנמצא בו, ויתודע יוסף אל אחיו. (וכמש"נ ענין יבום באריכות בזו הפרשה אות לט):

ס״בוישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. משליך קרחו כפתים לפני קרתו מי יעמוד (תהילים קמ״ז:י״ז). הענין בזה, דהנה בזו הפרשה מבאר והולך איך שהשי"ת השליך קרירות ביעקב אבינו ובניו השבטי ישרון, ונתקיים בהם הכתוב (איוב ט׳:ז׳) האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום. חרס מדבר ביעקב אבינו ע"ה וכוכבים אלו שבטיו. וכמו שדרשו ברבה (מקץ לא) ע"ז, והוא כי צורת יעקב אבינו ע"ה חקוקה בכסא הכבוד, ויהודה מכוון ללבא דשכינתא ויוסף לעינא דשכינתא וכן כולם כידוע, ומ"מ פחדו ורעדו כולם אחר שנעלם מהם יוסף הצדיק פן הם נדחו משרשם, והיה להם מיחוש ראש שנפסד מהם כל חלקם, כי היה ליעקב אבינו מאמר מהשי"ת שאם יחסר לו אחד מבניו בחייו ימות מיתת הרשעים לעוה"ב וכדאיתא בתנחומא (ויגש ט), ואין פחד גדול מזה, וכדאיתא בש"ס (שבת יא.) כל מיחוש ולא מיחוש ראש. והשי"ת הצמיח מזה ישועה לכולם, וכל ההסתר היה מתחלה שיצמח מזה גודל ישועה, כדכתיב (ויגש מה) ותחי רוח יעקב אביהם. לכן היה מוכרח להיות קודם זה גודל הסתר, מפני שבעת שהשי"ת משפיע בנדיבתו ואהבתו אזי הוא האדם בהסתר, כי השפעת השי"ת וקבלת האדם נסתרים זה מזה, כי אם היה מפורש לאדם בשעת הקבלה שהשי"ת משפיע לו זאת, אזי לא היה לאדם שום חלק בה, מאחר שרואה מפורש דלית ליה מגרמיה כלום. וזהו דאיתא בזוה"ק (ויקהל רה.) האי יומא יומא דנשמתין איהו ולאו יומא דגופא וכו' וקימן עלאין ותתאין כלהו בזווגא חדא וכו' צלותא דשבתא דעמא קדישא וכו' כיון דעאלו עמא קדישא לבי כנישתא אסיר לאשתדלא אפילו בצורך בי כנישתא אלא במלי דתושבחן וצלותא ואורייתא וכדקא חזי לון, ומאן דאשתדל במלין אחרנין ובמלין דעלמא דא איהו בר נש דקא מחלל שבתא לית ליה חולקא בעמא דישראל. הענין בזה, לפי שבשבת משפיע השי"ת על כל ימי החול, לכן אסור לאדם לקבל אז, כי בעת שהאדם מקבל ההשפעה אזי נפסקה ההשפעה, וכדאיתא בזוה"ק (בראשית טז:) שאורו של הקב"ה מטי ולא מטי, וכמו שנתבאר בעץ החיים (שער מטי ולא מטי – שער ז – פ"ב) שהוא בבחינת רצוא ושוב, שאי אפשר שיראו זה את זה. וע"ז מורה מה שנסבו כל אלו הסיבות מהשי"ת מתחלה ומכרו את יוסף והורידוהו למצרים, ונראה להם שיוסף איננו, הכל בכדי שאח"כ יוכלו לקבל שפע רב מהשי"ת, ותחי רוח יעקב אביהם^קידבית יעקב הכולל פרשת וישב ד"ה וישב [ב].. וזהו דכתיב (ישעיהו מ״ד:ו׳) כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים. מלך ישראל היינו, שכל הרצונות וכל הפעולות הם ביד השי"ת הוא מכריח שיעשו כרצונו, וזה נאמר נגד יהודה שאמרו עליו במדרש רבה (וישב פה) שבא מלאך הממונה על התאוה והכריחו בעל כרחו שלא בטובתו. וגואלו מדבר ביוסף הצדיק. אני ראשון ואני אחרון, היינו שהשי"ת אומר שהוא המתחיל כל פעולה והוא גומרה^קטווביאור מימרא זו בספר נאות דשא למרן מביסקוויץ זי"ע ראש השנה ד"ה כתיב, בתוך הדברים: אני ראשון ואני אחרון, אאמו"ר ז"ל (מרן המי השלוח זי"ע) אמר בזה הלשון ע"ז, אני הוא המתחיל ובטח אסיים המכוון אשר התחלתי. ביאור הענין בזה וכו' כי הנה בההתחלה כאשר ישתוקק וירצה האדם שיכנסו ד"ת בלבבו, צריך מקודם להשריש בלבבו כי איננו עולם של הפקר ח"ו, ואיננו מתנהג על פי הטבע לבד כלל. וכל עוד אשר לא נשרש זאת בלבבו ליתד שלא תמוט נצח, אזי מהנמנע שיכנסו ד"ת בלבו. וההתחלה הזאת איננו ביד האדם, רק השי"ת ברוב רחמיו שרוצה להיטיב לברואיו מאיר את לב האדם בזה וכו'. ומזו ההארה יגיע לאדם אח"ז גודל היראה להתחקות על כל דבר על שרשי מהותו, אחרי ידעו כי איננו עולם של הפקר, ועיי"ז יתחיל לברר א"ע בכל הפקודין בדרך פרט, ויהיב אסוותא לכל שייפין, היינו לברר א"ע בדרך פרט וכו'. ואחר הבירור נאמר, וידעת היום והשבות אל לבבך וגו' היינו שאח"כ מראה הש"י שההארה אשר האיר לו הש"י בההתחלה היה הכל במשפט וכו'. וזהו אני ראשון, אני הוא המתחיל. ואני אחרון, שמראה הש"י שהיה הכל במשפט. עיי"ש שהאריך בזה, ועיין לעיל פ' בראשית אות נו.. ומבלעדי אין אלהים, היינו שאין כח בשום בריה לסתור רצון השי"ת מפני שהכל בידי שמים. ובזו הפרשה אנו רואים, שכל עיקר העסק שיש להשי"ת עם ישראל הוא רק קודם שבא אל שלימותו, אבל אחר שבא אל השלימות אזי אין לו עוד עסק בו, שאין אז שום רבותא מה שאדם עושה כרצון השי"ת, מאחר שעומד מבורר נכח פני השי"ת לזה אין הפעולה נקראת מאז על שם יגיעו. וכמו שאנו רואים שבפרשה הקודמת נאמר ויהיו ימי יצחק וגו' ואף שחי אח"ז ימים ושנים, מ"מ אין הכתוב מדבר עוד מה הם קורותיו, ולא נזכר ממנו שום דבר אחר ברכתו שברך את יעקב. כי קודם שנשלם האדם ועושה פעולות שהוא עצמו מסופק בהם וכוונתו רצויה להשי"ת, ומזה סובל האדם מאד, מאחר שאינו יודע האם יכשר זה בעיני השי"ת, לכן נמנו לו כל הסבלנות והצמצומים שסבל בעבודת השי"ת. אבל אחר שבא אל השלימות, אין עוד שום חידוש מה שעובד את השי"ת, כיון שרואה מפורש שזו היא דרך הטובה בעיני השי"ת^קטזוכעין זה מבואר במי השלוח ח"א פרשת וילך ד"ה לא אוכל: הנה כל זמן שלא נשלם האדם יוכל עוד להשיג ולהגיע למעלות, אך יוכל ג"כ ח"ו לאבד מה שהשיג מקודם, אבל אחר שנשלם לא יוכל עוד לאבד מה שהשיג מקודם, וג"כ לא יוכל עוד להשיג יותר. וכן מבואר לעיל פרשת חיי אות כג ד"ה ואימת בא. וכמו כן ביאר בתפארת יוסף פרשת וילך ד"ה וילך [ב]: בכל אדם יש מעלה שיכול בכל פעם להוסיף ד"ת וכבוד שמים, וכמו שכתיב (תהילים ע״א:י״ד) ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך, אבל יש גריעות שביכולת ח"ו לפסוד ג"כ, אבל בעת שנשלם הגם שיש גריעות שאין ביכולת להוסיף עוד, אבל בזה יש יתרון ומעלה שאין ביכולת להפסיד.. לזה לא נאמרו קורותיו של יצחק אבינו עליו השלום שהיה לו אחר השלמתו:

ס״גוישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען אלה תולדות יעקב יוסף וגו'. הענין בזה הוא, שתעלומות הלב מהאבות הם הבנים אשר יולידו^קיזכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת ויחי ד"ה ויחי: כי תעלומות לב האדם נתראה ביוצאי חלציו שעל ידם נתגלה מחשבותיו. וכן מבואר בח"א עדויות (ד.) ד"ה במשנה, והובא גם בדובר צדק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע (דף צד:) וז"ל: וכן שמעתי דהבנים נקראים תעלומות לב, כי גלוי שורש הנפש דאב הוא דרך הלב. וכן הוא בפרי צדיק פרשת בא אות ב ד"ה והנה, תקנת השבים דף כח., ומעשיו הטובים אשר יעשה, כענין דאיתא בתנחומא (נח) תולדותיו של אדם אלו מעשיו הטובים. כי כשנולד אדם אין הכל יודעין מה הוא, אכן כשיוליד תולדות ויצא לפועלו ולעבודתו ניכר מזה אם זך וישר פעלו^קיחכמבואר במי השלוח ח"א פרשת בראשית ד"ה ויאמר אלקים יהי אור: כי כמו שימצא בהאדם מהתחלת הויתו עד ביאתו לתכלית שלימתו חמשה מיני הויות ומדרגות. בראשונה בשעת זריעת האב והאם אז הוא בהעלם גמור שאינו ניכר לשום בריה. והויה השניה היינו אחר שנוצר במעי אמו בשעת העיבור אז יחל להיות בו קצת הכרה ותפיסה. והויה השלישית הוא כשנולד אז נשלם הויתו ויוכר לעין כל שהוא בריה. והויה הרביעית הוא כשנעתק משדי אמו ויתחיל לעשות פעולות. והויה החמישית כשנושא אשה ומתחיל לעשות הויה חדשה להבנות בנין וקיום עדי עד אשר לתכלית זה נברא וכו'. ולכן בחתונה מברכין ברכת אשר יצר את האדם בצלמו ואין מברכין זאת הברכה בשעת הולדה כי אף שהאדם נולד לא נשלם בשלימות רק כשיתחיל להשתדל לעשות הויה חדשה והוא כשנושא אשה.. ותעלומות לב של יעקב אבינו ע"ה יצא לאור ע"י יוסף בנו. והוא, כי מדת יעקב אבינו הוא כדאיתא בזוה"ק (קדושים פו.) לפני לא נוצר אל דא יעקב, שהוא לא עשה מצדו שום פעולה שאינה מבוררת בשלימות על הסמך שאח"כ תתברר לטוב, רק כל פעולותיו היו מבוררים בעידן עשיה^קיטכמו שהביא במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויאמר: האלקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, היינו בכל פרט מעשה שאני עושה, אני צריך שהש"י יאיר עיני איך הוא רצונו ית'. ועיין בתפארת החנוכי על זהר ויחי (דף רכב.) ד"ה תניא: ויעקב אבינו, לפי שהיו כל מעשיו מבוררים בשעת הפעולה, וכדאיתא בזוה"ק קדושים (פו.) קוב"ה קרא ליעקב אל הה"ד לפני לא נוצר אל. וכמו שביאר כאאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה שיעקב אבינו לא עשה שום דבר שיוצרך לבירורים אח"כ, ורק שבירר פעולותיו שיהיו מבוררים ומזוככים בשעת הפעולה. וזה פירוש, לפני לא נוצר אל, שאינו מקבל השפעת חסדים בלא אור השי"ת. וזה לפני, שלא נוצר לפני האור שום חסד מצד יעקב אבינו. לקמן פ' ויחי אות ז, אות יח ד"ה וכל מדה., לזה אמרו עליו בש"ס (תענית ה:) ובזוה"ק (ויחי רמח:) יעקב לא מת. ואחכ"ז נעלם מאתו יוסף בנו, ונדמה לו שטרף טרף יוסף, ונסתלקה ממנו רוח הקודש שתים ועשרים שנה שלא היה יוסף אצלו כדאיתא, ולא היה לו שום אור ונייחא באותן השנים מפני שלא קיבל תנחומין עליו, כי אין מקבלין תנחומין על החי, והיה לבו נוקפו מה זה ועל מה זה. כי השנים עשר שבטים הם שנים עשר גבולי אלכסון, כנגד שנים עשר מזלות וכנגד שתים עשרה שעות ביום ושתים עשרה שעות בלילה כדאיתא במדרש רבה (נשא פ' י"ד פסוק וכל בקר זבח השלמים)^קכוכן מבואר בעץ החיים שער ה – שער טנת"א – פרק ז, וכן הוא בלקוטי תורה פ' ויצא בסוד יעקב וב' נשיו.. ויוסף הוא היסוד והשורש מכל השבטים, שהוא ברזא דברית ומפתח החיצון מכל השבטים. ואף שיהודה הוא גדול מיוסף שהוא מפתח הפנימי ברזא דלבא, ויש בו כל היקרות, כמו שסגולת מלכים ואבנים יקרות מונחים באוצרות הפנימיים, אמנם אם לא יהיה לאדם מפתח החיצון, אזי לא יוכל לכנוס ולהגיע לאוצרות הפנימיים^קכאלקמן פרשת מקץ אות יג ד"ה וזהו, פרשת ויגש אות לא., ובאבדו נתקלקל ליעקב אבינו ולכל השבטים הסדר וההשתלשלות מחיי עולם שלהם, ובפרט שהיה לו מאמר מהשי"ת שאם יחסר לו אחד מבניו בחייו יראה פני גיהנם, ואם קרה לאדם אחר כזאת אזי היה אומר איזיל ואתהני בהאי עלמא, מאחר שנכון בידי יום חשך לעוה"ב. ויעקב אבינו ע"ה לא פנה לכל זאת ולא נתייפה לו שום הנאה וחמדה, רק אומנתו יפה לו שהוא מלאכת שמים ומקומו לא עזב, והיה עובד את השי"ת כמקודם בלי שינוי ובטח בהשי"ת^קכבלעיל פרשה זו אות ג ד"ה והשי"ת.. וזה הוא עיקר הנסיון, שלא היה לו שום ידיעה והכרה מאין יבא עזרו, ולא היה סר וזעף מעבוד את השי"ת:

ס״דולזה איתא בזוה"ק (שלח קסג.) שיעקב נקרא איש תם דהא פריעה הוה ביה וכו'. והענין בזה, שבמצות מילה הוא לחתוך הערלה הראשונה ולהסירה ולהשליכה לגמרי, מפני שזה העור הוא קליפה גמורה, לכן צריך האדם לשכוח ממנה שלא יזכור בזה ולא יעלה על לבו. והעור השני אין צריכין להסיר לגמרי רק פורעין אותו, כי העור השני מצדו יש בו קדושה, אכן מפני שהיה דבוק בעור הערלה, לכן צריכין לפרוע אף את העור השני לשנות את מקומו, ועי"ז שיפרע את זה העור יהיה לו הכרה בהקדושה שנמצא בזה העור הפריעה, כי האור והקדושה מזה העור כמוס ונעלם מעין, לזה צריכין להשתדל ולחפש איזהו מקום הקדושה, וזה רומז על קדש עצמך במותר לך (וכמש"נ בפ' וירא אות ח, י)^קכגכמו שנתבאר בשער המצוות לרבנו האריז"ל פרשת לך בסופו: ובזה נבאר מצות המילה, כי הנה בתחילה כורתים את הערלה, והיא עור החיצון, הכלי החיצון מג' הכלים של היסוד, מבחי' זמן העיבור, ויען שם אחיזת החיצונים, לכן כורתין הערלה ההיא ומשליכין אותה. ואח"כ פורעין העור שלפנים ממש, שהוא הכלי האמצעי של היסוד, מבחי' זמן היניקה, שהוא בחי' אלהי"ם שהוא דין, אלא שהוא קדוש. ולכן אין כורתין ומשליכין אותו, כמו עור החיצון. אמנם כונתינו לפרוע, כדי שיתגלה הכלי הג' של היסוד הפנימי שבכולם האמיתי, הנקרא קדש קדשים, ובהתגלותו תתבטל אחיזת החיצונים. עכל"ק. ומבואר בספר הזמנים – הגדה של פסח ד"ה ואעבור עליך: ובמילה עצמה נמצא אלו השנים, דינא ורחמי, הרומז למילה ופריעה. שמילה הוא מה שהוא רע לגמרי, וצריך להסיר ולהפריד הרע, שבזה המקום יש שכחה גדולה, שהאדם יוכל לשכוח ח"ו בהשי"ת לגמרי. ומצות פריעה הוא בהעור השני הדבוק להערלה, וצריכין להסיר ולשנות המקום, במה שפורעין את העור הדבוק להערלה, שלא יוכל לעורר השכחה כמקודם מחמת דביקותו. לכן המצוה הוא לפרעו, היינו להזיזו ממקומו ראשון ולא להשליכו וכו'. כמו כן כאן שמשנה מן זה המקום שלא יוכל עוד לבא לזה וכדכתיב (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבור בו. שמזה הפסוק למדו חכז"ל על גדר ערוה, כדאיתא (יבמות כא.) רמז לשניות מן התורה מניין, היינו היכא אסמכוהו רבנן אקרא, ר' אושעיא אמר, מהכא: פרעהו אל תעבר בו שטה מעליו ועבור. היינו שאם לא יצמצם עצמו באלו השניות, יוכל ח"ו לבוא לגוף האיסור לשורש ערוה, והשניות הם גדר לערוה דאוריתא. וזה מורה על קדש עצמך במותר לך, שהוא גדר להאיסור. ולזה צריך לאלו השנים מילה ופריעה. ועיין בית יעקב ויקרא פ' תזריע אות כז ד"ה וטמאה [ב].. ובזה הוא עיקר עבודת האדם, במקום שהאהבה כמוסה ונעלמה בפנימיות האדם, שנצמח מזה כל ההתפשטות, וכענין דאיתא בש"ס (קידושין פא) סקבא דשתא ריגלא, ובזה מוכרח האדם לעבוד ולצמצם את עצמו, כי שבת ויום טוב נקראים מקראי קודש, מפני שנמצא באלין יומין עלאין אהבה גדולה כמוסה ונעלמה, והאדם שהוא בגוף חמריי הוא הטבע שאם מרגיש איזה אהבה מתפשטת, לזה האומות שהם חוץ לקדושה הם מתפשטין באלין יומין עלאין בכל התאוות בשטף זדון^קכדנתבאר בבית יעקב הכולל חג השבועות ד"ה כל הבכור: והנה ימי החג הם הגרועים שבכל השנה למי שאינו עובד לה'. כדאיתא בגמרא (קדושין פא.) סקבא דשתא ריגלא. כי התאווה אז היא בהתגברות. אבל מי שעובד ה' ועוזב דברי עוה"ז בשביל רצון ה', זה קונה קדושה מימי החג. ובתפארת יוסף חג השבועות ד"ה הכל מודים: שבזמן המועד עומד השי"ת בגודל הארת פנים נגד הבריאה, שאם האדם ירצה לפנות עצמו להשי"ת, אז בניקל לו לבקוע את המסך המבדיל ולראות אור השי"ת מפורש. ולהיפך ח"ו, אם האדם לא ירצה אז לפנות עצמו להשי"ת, התגברות התאוה שולטת אז, וכדאיתא בש"ס (קידושין פא.) סקבא דשתא ריגלא, וזה הוא הכלל של כל המועדים., וכדאיתא בש"ס (מגילה יב:) אמר רבא יום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות, אבל עובדי ע"ז שאוכלין ושותין אין מתחילין אלא בדברי תיפלות וכו' אמר להם אחשורוש כלי שאני משתמש בו אינו לא מדיי ולא פרסיי אלא כשדיי רצונכם לראותה, אמרו לו אין ובלבד שתהא ערומה^קכהונתבאר זאת בהרבה מקומות בספרי רבוה"ק ועיין תפארת יוסף חג השבועות ד"ה והשיאנו: וכענין שמצינו נמי זאת השינוים בהזמנים שאיתא בש"ס (מגילה יב.) יום השביעי שבת היה שישראל אוכלים ושותים ואומרים שירות ותשבחות, אבל אומות העולם אוכלים ושותים בו ומדברים דברי תיפלות. והוא כי יום השביעי הוא, כמו שאנו אומרים ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו, וישראל יען שהמה קרובים להמקור ית', לכך נתעלה תפיסתם ג"כ מפאת זה העליה, ומפאת זה מכירים המה יותר בתפיסתם לומר שירות ותשבחות. משא"כ האומות יען שהם עומדים בגודל התרחקות, לזאת המה מתרחקים ביותר בזאת העליה בעצמה, שביום השביעי נדמה להם שעזב ד' את הארץ, לזה המה מתפשטים ביותר ואומרים דברי תיפלות, הרי שיש שנוי בהזמנים נמי בין העומדים קרוב להעומדים רחוק. ועיין עוד מי השלוח ח"א מס' מגילה (יב:) ד"ה והקרוב, תפארת החנוכי על זוהר פרשת קרח (קעו:) ד"ה ומאן, תפארת יוסף פ' האזינו ד"ה האזינו [ה], פ' בהעלותך ד"ה בהעלותך.. וע"ז מרמז מצות פריעה שמקיימין בני ישראל, שהוא הוספת קדושה לחפש אחריה איה מקומה, ושלא להתפשט בשטף זדון רק להיותם עם קדוש לה':

ס״הומה דאיתא במדרש (הובא בפירוש רש"י ז"ל פ' וישב) כי יעקב לא רצה להתנחם על יוסף, באמרו סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה פני גיהנם. הענין בזה הוא, להכיר אחדות הבורא ב"ה שהשי"ת הוא אחד, ושלימות זאת ההכרה הוא בהיותה מתפשטת בכל ענפיו המסתעפים ממנו המה בניו יוצאי חלציו, כדאיתא בזוה"ק (ויצא קנח:) דכיון דאתיליד בנימין אתקשרת שכינתא בכלהו שבטין ונטלא ביתא בכלהו, וכמבואר שם בזהר, שכל השבטים המה התקשרות אחד, וזה ענין החידוש משורש יעקב אבינו ע"ה בעולם. אבל שלימות זאת ההתפשטות בין בניו בכל הפרטים לא יתכן להיות כי אם אחרי שהוא יהיה נעדר, וישארו בניו אחריו בחיים, ויוכלו להראות כחם באור קדושתם להתברר בעניניהם עד בואם אל התכלית הנרצה. כי בעוד הוא עודנו חי עמהם לא יוכלו להתפשט בכח אורם, יען כי המה נכללים בו וטפלים אליו ובטל אורם בפני אור אביהם כי רב הוא כנר בפני האבוקה. ולכן כאשר ראה כי נעדר הצדיק בחייו, שהוא שלימותו ושלימות כל השבטים, כדאיתא בזוה"ק (מקץ רא.) ד"א כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים אלין בני יעקב דהא כל זמנא דהוו לגביה דיוסף אינון שלימים דקיימי בהדיה דברית. סבר בדעתו, כי מסיבת חסרון השלימות הזה איננו בטוח עוד שלא יראה פני גיהנם, אבל בכל זאת מקומו בעבודתו עבודת בוראו יתברך לא עזב כמקדם, ולא אמר איזיל ואתהני בהאי עלמא, בידעו היטב כי גם חיי שעה אינם שוים כלום בלא ד"ת ובלא רצונו יתברך. ומדעת קדושים זה נשרש בלב כל ישראל שיהיה לבם תמיד דבוק בהשי"ת גם בכל פרשת העבור, והוא כמו שאמרו רז"ל^קכומובא בשבט מוסר פרק כה ומקורו בש"ס נדרים (ט:) ושם מבואר: א"ר יונה היינו טעמא כשהן תוהין נודרין ועיין ר"ן ותוס' שם. פושעי ישראל מלאים חרטה, כי בשורש לבם המה דבוקים בהשי"ת:

ס״ואיתא בזוה"ק (וישב קפד.) ובתקונים (הקדמה ב:) שמדת יוסף הצדיק רזא דברית נקרא אות דכורא, ויוסף בעצמו הוא רזא דדכורא, כדאיתא בזוה"ק (מקץ ר.) אמר ההוא יודאי ודאי שמענא דיוסף איהו בעלמא דדכורא וכלהו שבטין בעלמא דנוקבא. והענין בזה, מפני שזה האות קבוע בגוף האדם בתמידות ואי אפשר לשכוח ממנה, לכן נקרא אות דכורא, וכל מי שמצמצם את עצמו בזה הוא מעלמא דדכורא (זהר ויחי רמו:) ויש לו שייכות עם האבות, כי לשון אב מורה על בירור והזדככות. וכן איתא בהאר"י הק' ז"ל (לקוטי תורה פ' וירא בסופו) שאברם עולה תשעה הויות עם הכולל ויצחק עולה שמונה הויות ויעקב עולה שבעה הויות ויוסף עולה ששה הויות, שמדתו הוא להאיר לישראל מכל הששה קצוות כהיקף והגנת בית, להכיר שהשי"ת ברא את העולם ומושל ומנהיגה, ומבלעדי השי"ת אין כח בשום בריה שתאמר מצדה אני ואפסי עוד, וזהו עיקר האור. וכן צבאי מעלה שהם עומדים בבהירות האור בתמידות, ומה הוא האור שלהם, מה שמכירין שהשי"ת לבדו פועל גבורות וכל הישועות^קכזלעיל פרשת וירא אות טז, פ' ויצא אות כב, תפארת יוסף חג השבועות ד"ה בשעה שהקדימו [ד]., ואף שיש לכל מלאך כח ופעולה מיוחדת, זה ממונה על פרנסה וזה ממונה על רפואה, אבל יש להם הכרה דלית להו מגרמייהו כלל, רק שצריכין לקבל כל פעם כחם מהשי"ת כדאיתא בזוה"ק (בלק רד.), וזהו עיקר האור, והוא מדת יוסף הצדיק:

ס״זלזה כשאירע לו הנסיון עם אשת פוטיפר כתיב בו (וישב לט) וינס ויצא החוצה. מפני שהולך תמיד רק באור ואינו מתגאה בנפשו לחשוב לעצמו שום כח, כי מי שחושב לעצמו שום כח מצדו יחשב לו זאת כמו שבא אל אשת אדוניו. וזהו שאמר (שם) הן אדני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי, איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים. והוא כענין דאיתא בש"ס (ב"ק צב:) חמרא למאריה וטיבותא לשקייה, שכל מי שיש לו הכרה שהטובות שבעולם הם רק מהשי"ת, נותן לו השי"ת כל הטובות^קכחכמו שהתבאר לעיל פרשת חיי שרה אות ל: הענין בזה כדאיתא בש"ס (ב"ק צב:) חמרא למארי' וטיבותא לשקייה, משמע מזה שעיקר צריך להחזיק טובה להשקייא. אכן זה הוא רק אם יש להשקייא הכרה שהוא איננו בעל הטובה רק הוא כפוף תחת בעל היין שהוא בעל הטובה, כי אם יאמר השקייא שהטובה היא שלו, אזי תלקח מאתו הטובה, כי עיקר הטובה באה לו מכח האדון. לעיל פ' לך אות נא בסופו.. ולזה השיב לה יוסף, הלא לא חשך ממני השי"ת מאומה, וכל הטובות לי הם, מפני שיש לי הכרה שאין לי מצדי כלל רק השי"ת הוא הנותן כח ואון, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ליקח לעצמי כח מצדי, וחטאתי לאלהים, שאהיה חסר לנפשי מטובה עבור זה. ומכאן נשמע שאם יעשה אדם דבר בלא דעת רק מפני שראה כן מחבירו, אף שהוא ממדות הטובות, מ"מ יוכל לצמוח מזה חסרון גדול, כי אין שלימות בשום מדה. ועל מעשה יהודה ותמר אמר השי"ת צדקה ממני יצאו הדברים, ויוסף הצדיק נתנסה במעשה כזה, ואם לא היה עומד בנסיון לא היה נמנה בכלל שבטי ישראל. אכן כל אדם יראה שלא לעשות מעשהו רק בדעת וחשבון שהוא מדת יוסף הצדיק:

ס״חוכאשר נעלם האור הזה מישראל נצמח מזה כל הסבלנות. וכמו בירידת יוסף למצרים, שנעלם מבין השבטים אור הדעת, ואירע מעשה יהודה ותמר, היה נראה לעין שהוא ההיפך מרצון השי"ת והיו סובלים מאד מזה, וכדכתיב (וישב לח.) וירד יהודה וגו' ויט עד איש עדלמי, שירד כ"כ עד שנתקטן האור ולא נשאר בו רק ניצוץ כמו הנר טרם יכבה, וע"ז מרמז לשון עדולם^קכטעיין לקמן פרשה זו אות לט., והוא מפני שהכניס עצמו בדבר שנראה הסתרה גדולה, כמו שאומר שאי אפשר לנטות ולזוז מזה, ונראה כמו שמתגאה בנפשו שיש לו כח בפני עצמו, כי מי שנכלל בהשי"ת לא יאמר שאי אפשר לזוז מאיזה דבר, ונדמה אז שיש ח"ו חסרון ביעקב אבינו, מפני שהחסרון אשר ימצא באדם ניכר ביותר בבניו אשר יוליד, וכענין דאיתא בזוה"ק (תיקוני זהר תיקון סו דף צז:) האי בר דמתיליד אקרי פסל. אבל באמת בנה השי"ת בזה דבר עמוק, והוא כדאיתא בזוה"ק (אמור צ.) ותתן טרף לביתה וכו' טרף מאתר רחיקא, היינו אף שנראה על הגוון שהוא בהסתר פנים, כמו מעשה יהודה ותמר שנראה כמו שמחזיק לנפשו כח והויה מצד עצמו, אבל באמת נעשה זאת ברצון השי"ת, אימתי נתגלה זאת, בעת התגלות האור מיוסף הצדיק, אז הכירו כולם מאמר השי"ת צדקה ממני יצאו הדברים כבושים, ומה שנדמה שמחזיק כח והויה לנפשו הוא רק ברוח ה' אשר דבר בו ומלתו על לשונו, וכמו שאמר דהמע"ה שהוא משבטו של יהודה (שמואל ב כ״ג:ב׳) רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני. אבל בהעלם מהם יוסף הצדיק היה נראה זה המעשה לטעות, והיה באורח יבום, מפני שלא היה אז הזמן שיבנה מלכות בית דוד בשלימות. לזה משעה שניתן יוסף בבור לא נכתב עוד בהם השם המיוחד יקו"ק, שזה השם מרמז על יחוסא דישראל, שכן מדמה אלו השנים בש"ס (קידושין עא.) שאין מגלין אותן רק פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמיים בשבוע^קלענין הסתרת היחוס נתבאר בגמרא שם (קדושין עא.): אבל משפחה שנטמעה נטמעה {מחמת שלא נודע פסולה נטמעה – רש"י}. תאנא: עוד אחרת היתה {משפחה אחרת – רש"י}ולא רצו חכמים לגלותה, אבל חכמים מוסרים אותו לבניהם ולתלמידיהן פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעמים בשבוע וכו'. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: שם בן ארבע אותיות, חכמים מוסרין אותו לתלמידיהן פעם אחת בשבוע, ואמרי לה פעמים בשבוע. אמר רב נחמן בר יצחק: מסתברא כמאן דאמר פעם אחת בשבוע, דכתיב: זה שמי לעולם, לעלם כתיב וכו'. רבי אבינא רמי: כתיב זה שמי, וכתיב זה זכרי. אמר הקב"ה: לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב אני ביו"ד ה"י, ונקרא באל"ף דל"ת. ואיתא על זה בבית יעקב שמות פרשת משפטים אות יא ד"ה משפט: מוכח מזה הסמיכות, שבהתגלות השם יהו"ה אז היחוס מפורש, כי מצד השם הוי"ה אין שום עבודה, אחר שזה השם רומז שהשי"ת מהוה כל, ובעולם הזה צריכים להעלים זאת. וכן אם היה מפורש לפני האדם יחוסו, לא היה צריך לעבודה, לזה נקרא באד' שזה השם מחייב עבודה, וכן הסתרת היחוס, שהוא מבחינת השם אד' מחייב עבודה. ועיין עוד בית יעקב הכולל פ' משפטים ד"ה כי תקנה, לעיל פ' בראשית אות סד.. ויוסף הצדיק הוא המאיר יחוסא דישראל, שהוא ברזא דשם הוי"ה, וכשירד בגולה נעלם מהם סדר יחוסיהן, לכן לא נזכר בהם השם הוי"ה משעה שהשליכוהו בבור עד סדר שמות, מפני שאז התחילה גאולתן של ישראל למשמש ולבא. אכן בפרשת ויחי נזכר פעם אחת, שאמר יעקב אבינו (ויחי מט) לישועתך קויתי יקו"ק, שזה מורה על עת צרה שלא תבוא שנדמה באמת שנאבד יחוסא דישראל, ואז מתגלה זה השם, עתה אקום יאמר ה', ובשעה שזה השם הוא בהעלם משתמשין בכינויים. וע"ז מרמז מה ששמה תמר מלשון תמורה, כדאיתא בתיקוני הזהר תמורות אינון אלפא ביתות וכו' (תיקון כו דף עא:) וכל הכינויין נקראים בתיקוני הזהר (שם עב.) בשם נעל, שהוא לבוש, וכדכתיב (שיר השירים ז׳:ב׳) מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, ודרשו שזה הכתוב מדבר באבותינו הקדושים. והוא, מפני שהאבות נשתמשו בכינויין, ובמשה רבינו ע"ה נאמר (שמות ג) של נעלך, מפני שנתגלה לו השם המיוחד, וכדאיתא בתקוני הזהר (תיקון כא דף ס:) נעל דא נעל דשכינתא. ולעתיד לבוא שאז יתגלה מלכות בית דוד בשלימות, יתגלה אז לעין כל שלא היה מלכות בית דוד באורח יבום כלל, וכדאיתא (שם בתיקון כא דף ס:) בההוא זמנא יתקיים בישראל אל יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף וכו' ואיהו חלוץ הנעל ולא צריכין לאתחברא באורח יבום לעולם. וכדאיתא בזוה"ק (משפטים קד.) יהודא אבא קדמאה ואבא תנינא ולא הוה ביה חלופא לעלמין וכו' מה דלית הכי לשאר בני גלגולא לעלמין וכו':

ס״טוכן הוא הענין בכל מעשה המצות שהשי"ת צוה לישראל לעשות אותם בעוה"ז, שבאמת הוא עיקר הכונה שבה. אכן מפני שלא רצה הקב"ה לגלות עוד האור הזה, לכן הלביש הכוונה במעשה המצות, להטעים לאדם מפרי מעשיו בעוה"ז, וע"י הפעולה שיעשה המצוה בפועל יתקרב אל הכונה, אבל לא יתגלה לו עומק המכוון ממנה^קלאלעיל פרשה זו אות ה ד"ה ולהבין ובהערה מט שם.. ואף שהיו כמה צדיקים וחכמים שגילו טעמי מצות, אבל רק מעט מהם אבל לא בכולם, ורק לעתיד יתגלה הטעם בכולו, ואז לא יהיה שום פעולה ומעשה המצוה, כדאיתא בש"ס (נדה סא:) מצות בטילות לעתיד לבא, ואין המכוון שיתבטלו לגמרי, אכן שלא יהיה צריך לפעולה רק בכוונה לבד כמו ד"ת ופרשה שבתורה, שאם יכוונו הכוונה ממצות ציצית או מתפילין, תהא חשובה כאלו קיים בפועל המצוה^קלבוכן מבואר במי השלוח ח"א פרשת חקת ד"ה ויקחו: והלבושים הם התורה והמצות, שאין יכולים לבוא לעומק רצון השם יתברך רק ע"י התורה והמצות וכו'. וכ"ז הוא עתה כמוס בהתורה ומצות, אבל לעתיד יראה הש"י זאת מבלי לבוש, כמו דאיתא (גמ' נדה ס"א:) מצות בטילות לעתיד לבא. עיין לקמן פ' ויחי אות ה ד"ה עשות.. וע"ז אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז׳:כ״ג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, היינו אם אומר לצאת בחכמה לבד ממצות ה', בהכונה שלה בלי פעולה אבל עתה בעוה"ז היא רחוקה ממני, שלא נתגלו עוד טעמי המצות בשלימות:

ע׳יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן. בצאן מורה על השבטים, שישראל נמשלו לצאן. והענין שלא נאמר את הצאן רק בצאן, משמע מזה שיוסף הנהיג את אחיו במורשי לבבם. שמדת יוסף הוא, שאם נסתר השי"ת כרגע מנכח פניו היה צועק להשי"ת על הגיון לבו ומחשבותיו, אמרי האזינה ה' בינה הגיגי, והשגיח על אחיו להנהיגם בל יזורו אחור. ואף שלא היה לו אז רק שבע עשרה שנה, המשיך את השבטים באור הדעת. וע"ז מרמז צאן, כי בטבע הצאן נמצא ההמשכה יותר מבכל הברואים, כדאיתא בש"ס (ב"ק נב.) הקונה עדר מחבירו כיון שמשך משכוכית קנה כל העדר, ובמדרש (תהלים עח) מה הצאן נמשכין אחר בעליהן, מפני שכולם יתמשכו אחר השרש, ויוסף היה המנהיג למשכוכית שלהם. וראשי תיבות צאן הוא, צבי ארי נשר נמר. ומכוון למאמר התנא במסכת אבות (פ"ה מ"כ) יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. והוא שכל אדם יתמשך אחר רצון הש"י להתגבר על כל חמדותיו. ולזה כשנסתר מהם יוסף הצדיק התחילה הגלות, וכל המאורעות וסבלנות שבישראל הם רק ע"י שנסתר מדת יוסף הצדיק^קלגעניין הסתרת מדת יוסף מבואר לקמן פרשת מקץ אות לא עיי"ש., והיה לו ירידה ליהודה, כדכתיב (וישב לח) וירד יהודה וגו', מפני שבהסתר מדת יוסף הצדיק נסתר יחוסא דישראל, לזה לא היה אז ליהודה שום תקיפות, עד שאמר בעצמו פן נהיה לבוז. אכן שגם אז לא נכבה אורו לגמרי, שנשאר ניצוץ עוד, וכדכתיב ויט עד איש עדלמי:

ע״איוסף בן שבע עשרה שנה וגו' והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה. הענין בזה, שזה היה ראשית דעת אצלו להבין איך שכל מעשה ישראל הם מהשי"ת, שזהו בחינת יעקב ויוסף. וזאת היה קשה להם להבין, איך שמכל מעשה ישראל נהיה כבוד שמים, ואף כי על הגוון נדמה שהוא ההיפך מכבוד שמים. וזה נקרא בני השפחות, וכענין דאיתא בזוה"ק (ויצא קנד.) שבני השפחות נקראים אחורים ובני לאה ורחל נקראים פנים, כדאיתא בזוה"ק (שם) כל שאר קשורין כלהו אתחזין במישר ואלין נפקין לבר מדרועין ולבר מירכין לאתחזאה בבני השפחות דאע"ג דאינון במנינא לא חשיבי כבני רחל ולאה וכו'. והענין בזה הוא, דהנה בצורת אדם נמצא מחשבה ומעשה. ובשעה שאדם חושב להיטיב מטובו לחברו, מפני שיש לו הכרה שהשי"ת חפץ בכל הברואים זהו טוב מאד. אכן כאשר יצא הדבר לפועל, אזי יוכל להמצא בה חסרון, והוא אם ישפיע לעוברי רצון השי"ת מחריבי קרתא, שאין זה רצון השי"ת, ולזה נקרא המחשבה טובה "פנים" שהיא בפנים לקדושה, והפעולה נקראת בשם "אחורים" שאין ידוע מה יצמח ממנה. ויעקב אבינו נקרא בשם ישרון, שעומד תמיד ביושר ונכון לבו בטוח בה', שמקום שאין השי"ת חפץ להשפיע שמה גם הוא מצדו לא יחפוץ בזה, והאלהים הרועה אותו מעודו עד היום הזה תמכו ואחז בימינו שלא ישפיע השפעתו כי אם במקום אשר יחפוץ השי"ת^קלדוכן איתא בתפארת יוסף שמחת תורה ד"ה אין כאל: והשם ישרון מורה שאדם צריך להביט אל קו המדה, וימדוד את כל החסדים כמה שברצונו ית', ומה שאין ברצונו ית' יהיה מוכן למסור תיכף להשי"ת. כי אף מדת החסד שהוא מדה יקרה מאד, ואם לא יביט לרצונו ית' יכול לצמוח מזה גודל אכזריות. לזה צריך להביט תמיד אל עומק רצונו ית'. לעיל פרשת ויצא אות ז., ועליו כוון הכתוב (מלכים א) וכל אחוריהם ביתה, שאף הפעולה שנדמה על הלבוש שנסוגה אחור אבל באמת הוא ביתה מבפנים להקדושה, וכדמשמע בזוה"ק (שם) וכד אתתקן כלא אשתכחו כלהו ביתה לקיימא קרא דכתיב וכל אחוריהם ביתה, שכל זמן שאינם ערוכים בסדר, ואין אור השי"ת נגלה בשלימות עליהם, אז נראה שאלו הם הפנים ואלו הם אחורים, אבל כשנראה מפורש שאור השי"ת חופף עליהם והם מוקפים באור ה' ואז הם כלם ביתה, ובבית פנימה אין שום אחורים רק כלו פנים^קלהבית יעקב הכולל פרשת וישב ד"ה והוא נער.:

ע״בוישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים. בן זקונים מרמז, על שיעקב אבינו צפה וקוה עליו תמיד, כמו שדרשו בתנחומא (וישב) וברבה (וישב פד) בן איקונים, שהיה דומה לו ובא לו ע"י יגיעה רבה, וע"ז מרמז לשון זקן כדאיתא בש"ס (קידושין לב:) אין זקן אלא מי שקנה חכמה. ולא אמרו מי שלמד חכמה רק שקנה חכמה. קנין מורה על מה שבא לאדם ביגיעה רבה, לזה יוסף הצדיק שנולד לו ליעקב ע"י גודל יגיעה נקרא בן זקונים, ואהב אותו מכל בניו, דאיידי דאתא מדרשא חביב עליה. ויוסף הצדיק היה משתוקק למדת יעקב אבינו וד"ת שלו, שמדתו הוא כדכתיב (תהילים קמ״ו:ה׳) אשר שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו. היינו שלא היה חפץ בשום דבר שאינו מבורר, אכן אם ראה מתחלה מפורש האור לנכח פניו שיוכל לומר ברוך אתה ה', שהשי"ת חפץ בזו הפעולה, אזי עשאה, וזו הפעולה הוא באורח מישר, אבל פעולה שאינה מבוררת בעידן עשיה רק שמתבררת אחר זמן, זה נקרא בזוה"ק (משפטים קד.) ובתיקוני הזהר (תקון כא דף ס:) אורח יבום, שאחד מסייע לחבירו. ויעקב אבינו לא רצה באלו הפעולות על הסמך שתתברר אחר זמן, רק כל פעולותיו היו מבוררים בשעת עשיה. וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (קדשים פו:) לפני לא נוצר אל דא יעקב (וכמש"נ בכמה מקומות)^קלועיין לעיל אות יב ובהערה קיט שם.:

ע״גודהמע"ה בירר לו דרך אחרת, שעשה לפעמים פעולה שעל הלבוש היתה נראה ההיפך מרצון השי"ת, ואח"כ בירר אותו השי"ת לטוב שכן היו הדברים כבושים. וכמו שאמר בספרו (תהילים קכ״א:א׳-ב׳) שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. וכדאיתא בזוה"ק (קדושים פו.) ואחרי דא דוד, שהוא עשה פעולות שהיו נראים בבחינת אחורים^קלזעיין לקמן פרשת ויגש אות ה ד"ה וזהו העניין: כי על הגוון היה כנראה אף על דוד המלך כמה וכמה קושיות תמיד, אבל באמת מצדו כלכל כל דבריו במשפט, והיה חפץ מצדו תמיד לברר את עצמו, אכן מאתו ית' יוצאים הדברים כבושים, וכן הוא רצונו ית' לנהלו שלא מדעתו ובחירתו כלל, ולזה אף השלא מדעת שלו מבורר מאד לטוב, וחפץ ה' בידו יצלח וכו'. אף גם כל פעולותיו אשר פעל ועשה בעולם יברר אותם השי"ת לטוב, שכל כונתו היה להגדיל ולהרחיב שם ה' בארץ, ואף כי נדמה לעין אדם לאשמה ופשע, אמנם הוא מצדו לא פנה עצמו לזאת רק להוציא יקר מזולל שרש הטוב שכלול בה. עיין שם כל העניין ובהערות שם. ועיין עוד לעיל פרשת חיי אות יג, פ' ויצא אות סז ד"ה וזהו.. וכן יהודה אבי זה השבט אחז בזה הדרך. ויוסף הצדיק לקח ובירר לעצמו דרך יעקב אבינו לברר כל פעולה, שלא לעשות רק פעולה מבוררת בשעת עשיה, ושלא להיות בבחינת אחרי בזווגא דפנים באחור, וכדאיתא בהאר"י הק' ז"ל (ליקוטי תורה ירמיה ב) שדור המדבר היו בזווגא דפנים באחור, דכתיב בהו (ירמיהו ב׳:ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר. אבל יוסף הצדיק לקח לו דרך יעקב אביו להיות תמיד ברזא דפנים בפנים. ולזה אהב אותו יעקב אביו מכל בניו ועשה לו כתנת פסים, היינו שעשה אותו שפה שהוא מחזק את כל המלבוש, כענין דאיתא בש"ס (בכורות נח:) העשירי סוקרו בסיקרא קדש לה', היינו שכל השבטים צריכים למדתו, וכמו שאמרו עליו בש"ס (סוטה יג.) שארונו של יוסף הלך בצד ארון השכינה מפני שקיים זה מה שכתוב בזה. ואף שבכל השבטים נמצא גודל יקרות יותר מביוסף, אכן מתחלה הם צריכים אליו, שמדתו הוא אור הדעת להאיר בתפיסת אדם להבין ולהרגיש ענין כל טובה, ואם לא יהיה לאדם אור לראות ולהבין הטובה א"כ מה יתרון לו ממנה, שאם יהיה לאדם הון רב מונח באוצרות חושך, ואם לא יהיה לו נר להאיר ולראות הטובה, אזי מה יתרון לו מכל הטובות אשר לו. אבל אם יהיה לו נר להאיר במקום חושך, אזי יכיר היקרות מכל טובה. וזה הוא רזא דיוסף הצדיק, שמכניס אור בכל השבטים לראות אור יקרותם, לזה כולם מוכרחים למדת יוסף הצדיק, שהוא ברזא דאתה, שזה הוא עיקר החיות כענין דאיתא בזוה"ק (תצוה קעט:) מאי ואתה כמד"א ואתה מחיה את כולם:

ע״דכי כל הדוממים והצמחים ובעלי החיים משתוקקים להתכלל זה בזה, ויחפצו להתכלל בהצורת אדם שהוא יחזיר אותם לנכח פני הש"י^קלחלעיל פרשה זו אות י ד"ה והדבה רעה ובהערה קג שם. לקמן פרשה זו אות כא בהערה קסח שם., ולזה יש להם קפיצין להתעלות על ידם, לבר מצבאי מעלה שאין להם קפיצין, כדאיתא בירושלמי ברכות (פרק א' הלכה א) ובמדרש, כי הקפיצין מרמזין שעל ידם יוכל אדם לדלג להפוך מחושך לאור, לכן נקראים ישראל בשם מהלכים שאין עומדין במצב אחד רק מתעלים מדרגא לדרגא, ובכחם להעלות אף את הדומם כשתתכלל בהצורת אדם, והוא יעבוד בזה הכח את הש"י, אזי יברר איך שבכל הנבראים נמצא דברי תורה, וכדאיתא בזוה"ק (שמיני לה:) באורייתא ברא קב"ה עלמא. וכדכתיב (תהלים לג) בדבר ה' שמים נעשו. לכן נמצא בכל הברואים קפיצין, לדלג בהם מדרגא לדרגא. אכן החילוק הוא בין הקפיצין שבצורת אדם לבין הקפיצין שבברואים, שהם אין להם שום חלק והכרה להכיר בתפיסתם איך שהם מתעלים עד למרכבה העליונה, רק הם מעלים זה את זה, דומם נתעלה בצומח וצומח בחי וחי במדבר שהוא צורת אדם, וזה הוא עיקר חפצם, כי אם לא זאת מי הוא הדוחה אותן שיצמחו ויתגדלו, אכן מפני שמשתוקקין להתעלות בצורת אדם שיאיר אותן ויעמידם לנכח פני השי"ת ברזא דאתה, שזה הוא עיקר החיות כמד"א ואתה מחיה את כולם, וכדאיתא בש"ס (חולין ס:) מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו^קלטהרחבת הדברים בבית יעקב ויקרא פרשת צו אות ט ד"ה והנה עיי"ש, ועיין עוד שם אות יא שמבאר: כמו שבבריאת עולם כשאמר השי"ת נעשה אדם לא היה זה מאמר חדש, כי בכלל היה נמצא האדם אף קודם זה המאמר וכו'. אכן שכל הברואים היו נבדלין בפני עצמן, ולא היה ביניהם שום חיבור, רק אחר שאמר הקב"ה המאמר נעשה אדם, נתפעל עיי"ז חיבור והתכללות בין כל הברואים. וכדאיתא (חולין ס:) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא, מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדה"ר ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו. היינו שתחלה לא רצו הברואים להתחבר ולהתכלל זה בזה, הגדול לא רצה להזריח מכחו בהקטן, והקטן לא היה בכחו להעלות את עצמו, עד שנברא צורת אדם בעולם, אז נעשה חיבור בין כל הברואים, כי האדם יכול להעלות אף את הקטן לרום המעלות. שאחר שהשתתפו כל הברואים ונתנו מכחם בהצורת אדם, לזה יש לו התכללות והכח והחיבור מכל הברואים וכו'. עיי"ש המשך הדברים. עיין לעיל פ' בראשית אות מג, נד, נו, פרשת וירא אות ד.. וזו המעלה לא תמצא בשום בריאה לבר מישראל, ואף בצבא מעלה אין זאת כי לית להון קפיצין, מפני שעומדים תמיד במצב אחד ונקראים בשם עומדים, שאין להם כח להתעלות יותר, מפני שהם תמיד באור ואין שום הסתר לפניהם ולא שינה, וכמו שנקראים (דניאל ד) עירין קדישין, לזה הם עומדים במצב אחד. אבל ישראל שמצבם הוא בעוה"ז שהוא מלא הסתרה והעלם ושינה, והישראל בוקע כל ההסתרות ומאיר שמלא כבוד השי"ת אף שם, לזה יוכלו להתנשאות ולילך מדרגא לדרגא עד לעילא. לכן נקראים בשם מהלכים, כדכתיב (זכריה ג׳:ז׳) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה^קמכמו שהובא בתפארת יוסף פרשת במדבר ד"ה איש על דגלו: והענין בזה כמו שביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה, שבאמת אצל מלאכי מעלה לא שייך שהעבודה שלהם יהיה נקרא על שמם, מחמת שאין להם שום בחירה לעשות ההיפך מרצונו ית', ואין להם שום מניעות שיוצרכו להתגבר עליהם, כי למה שאין ברצונו ית' אין להם אפילו שום חשקות לעשות, כמו שנאמר אצלם (יחזקאל א׳:י״ב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן, והוא שאין להם שום נטיה למה שאין ברצונו ית', ולזה לא שייך שהעבודה שלהם יהיה נקרא יגיע כפיהם. וזה מורה אצל מלאכי מעלה דגלים, שהעבודה שלהם הוא בסדר מסודר שאין ביכולתם להפסיד כלום, וגם לא להרויח, ורק הוא בסדר מסודר, שאני אצל ישראל כתיב (זכריה ג׳:ז׳) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, שישראל נקרא מהלך שיכול לילך ממדרגה למדרגה ואין לו שום סדר ויכול להרויח בעבודתו, אמת הוא שיכול להפסיד ג"כ חלילה אבל יכול להרויח ג"כ. ועיין שם פ' נצבים ד"ה אתם נצבים [ג], לעיל פ' ויצא אות כ.:

ע״הוזה הוא מבחינת יוסף הצדיק, שמצמצם את עצמו שלא להתפשט בשום ענין רק כפי שיאיר לפניו אור הדעת, ולפי ראות עין אדם אין מדה טובה מזו, ואף ליעקב אבינו נראה מתחלה שיוסף הוא עיקרן של שבטים, אכן אחר שראה המעשים שעברו ואיך התנהג עמו השי"ת, אזי הבין שיהודה הוא אשר גבר באחיו ולו המלוכה, ששורש כל הטובות והאורות הם רק בו, עד שבכחו הוציא לאור אורו של יוסף הצדיק מתוך עומק החושך ממצרים, שבכחו לצעוק להשי"ת הושיעה ה' עד שיבקעו וישברו כל ההסתרות, ולגלות שמעולם לא נאבד יוסף הצדיק, רק בחינתו נמצא בכל הפעולות. לזה הוא אורו של יהודה גדול מאורו של יוסף, שיוסף נגד יהודה הוא כדוגמת אור הנר כנגד אור אבוקה שמתבטל לגמרי. וע"ז מרמז מה שאמרו (סוכה נב.) שמשיח בן יוסף יהרג לפני בוא משיח בן דוד, כי משיח מורה שהוא המובחר והגדול מכל בני שבטו, לזה כשיתגלה היקרות ממשיח בן דוד יתבטל היקרות ממשיח בן יוסף. וכמה סבלנות היה ליעקב אבינו קודם שבא על זה:

ע״ווכן כמה סבלנות היה לאברהם אבינו ע"ה קודם שנודע לו יקרות האור מארץ ישראל, וכדאיתא בזוה"ק (לך עח.) כד מטא להאי אתר חמא תקיפו דעמיקין ולא יכיל למיקם ביה וכו' אראך מה דלא יכילת למיקם עליה ולא יכילת למנדע חילא דההיא ארעא דאיהו עמיק וסתים. והוא, כי ארץ ישראל כתיב בה (דברים י״א:י״ב) ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד, שהאור הוא שם בבחינת "אתה" וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קמא.) ובגין דעמא קדישא לא הוו תמן חפיא על ההוא פתיחו חופאה קדישא דפרוכתא קלישא וכו'. אכן אחר שבירר את עצמו וסליק תמן אזי היה לו קנין בארץ, והיה לו הכרה באור מלכות השי"ת שנמצא שם ברזא דאתה, לפי שמקבלת שפעת אורה מנהירו דלעילא. וכן יעקב אבינו אחר שבירר את עצמו וסבל מזה הענין, שרצה לידע מי הוא הגדול והראש מהשבטים, אזי ראה והכיר יקרות יהודה, שהאור שבו הוא בבינת "אתה". ולכן כאשר ברך את בניו איש כברכתו, אמר ליהודה (ויחי מט.) יהודה אתה יודוך אחיך. וכדאיתא ע"ז בזוה"ק (משפטים קד:) יהודה אתה, אתה הוא אבא קדמאה אתה הוא אבא תנינא, שאף מה שנדמה לעין שהוא בארח יבום הוא רק לפי ראות, אבל בעומק הם כל עניניו בארח מישור. וזאת הבין יעקב אבינו אחר מעשה דתמר, שמתחלה נבנה זו הישועה בהסתר, וכדכתיב (וישלח לח.) כי כסתה פניה, ואח"ז נתגלה גודל יקרות זו הישועה, וכמו שאמר דהמע"ה על עצמו (תהילים קי״ח:כ״ב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, שמתחלה אין פעולותיו נושאים חן ובני אדם מואסין בו, ואח"ז נראה לעין כל שראוי לעשות ממנה ראש פנה, כי באמת הוא עיקר היקרות רק בזה השבט, שבידו הם כל האורות, ואף האור של הסיבה הוא בידו, ובכחו לבקוע כל המסכים להראות שבחינת יוסף הצדיק נמצא בכל הפעולות^קמאלעיל פרשת ויצא אות סו ד"ה וכן, פרשה זו אות ז ד"ה ואחר.:

ע״זאכן בעוה"ז, קודם הבירור האמיתי, בחר השי"ת במדת יוסף הצדיק, שיצמצם אדם את עצמו בל להתפשט רק לברר כל עסקיו מתחלה, ולא יחשב שום דבר לטובה אך אם יהיה בה אור. ולזה כשנסתר ונעלם יוסף הצדיק מבין השבטים, לא היו השבטים מתפארים בהטובות שהיו בידם, מפני שהיה על הגוון קושיות עצומות על כל פעולותיהן. ואף יהודה לא היה מאמין בעצמו וירד מאד, כי כל זמן שיוסף היה נמצא ביניהם וראו באור שהשי"ת שוכן בתוכם, אזי הכיר כל אחד את מקומו והיקרות שנמצא בכל שבט ושבט. אבל כשנעלם מהם יוסף הצדיק, היה לכל אחד מיחושים, וליהודה יותר מכולם, כדכתיב (וישב לח) וירד יהודה מאת אחיו, כי מאחר שהיה בו תקיפות יותר מבשאר השבטים, לזה כאשר הסכים עליו השי"ת, אזי היה בזה גודל יקרות מאד, אבל כאשר היו בו מיחושים פן אין השי"ת שוכן אתו אזי ירד מאד, מפני שתקיפות שהשי"ת אין מסכים עליו הוא חסרון אשר לא יוכל להמנות, כי אף בכל האומות נמצא תקיפות. אמנם אח"ז נתברר יהודה שמעולם לא היה בו תקיפות זר, רק כל תקיפותו הוא ברצון השי"ת, ונקרא (זוהר משפטים קז.) בדחנא דמלכא, שאף במקום שנראה שלא עמד בנסיון אף זה הוא ברצון השי"ת, לכן מניח הוא מצדו את עצמו להנצח מהשי"ת שיתגדל ויתקדש כבוד שמים ביותר. וכדכתיב בדהמע"ה שבא משבטו של יהודה (תהילים נ״א:ו׳) למען תצדק בדברך תזכה בשפטך, ודרשו ע"ז, שאמר להשי"ת למי נאה ליצדק אני או אתה. וכן הם כל הפעולות של זה השבט שבעומק הם ברורים ונקיים, אכן שצריכין זמן, וקודם הזמן נראה שאין בהם שלימות, אבל בעתם מתבררים^קמבכמו שהתבאר במי השלוח ח"א פרשת וישב ד"ה וישב [א]: ויהודא הוא נגד שר המשקה כי דוד המלך ע"ה נקרא בדחנא דמלכא (זוהר שמות ק"ז.) ועל ניסוך היין נשמעין שירי דוד, ובאמת ליהודא במעשה דתמר, וכן בכל המעשים משבט יהודא הדומין לזה נתן בהם הש"י כח התאוה כ"כ עד שלא היה באפשרותם להתגבר, וכמו שמבואר (בראשית רבה פרשה פה) שמלאך הממונה על התאוה הכריחו, ולכן לא עליו האשם במה שלא היה יכול להתגבר על יצרו. וכן נתבאר שם בסוף הפרשה ד"ה ויהי ער בסופו: כי כל הבנינים של מלכות בית דוד מנהיג הקב"ה ע"י בנינים כאלה, אף שבשעת מעשה היה נראה לו שחטא, כי יהודה חשבה לזונה כי כסתה פניה, היינו שהדבר היה בסוד מהש"י וכמו שמבואר (סוטה י':) ממני יצאו הדברים כבושים, היינו בסוד כבוש, שנעלם אף מנביאים הבנין של מלכות בית דוד. ועיין לקמן פ' ויגש אות ה ד"ה וזהו הענין.. וכל חטאים של זה השבט הם רק קודם שמגיע הזמן אזי נראים לעין כחטא, כי אפילו כל עשיית מצוה צריכה להיות בדחילו ורחימו, מפני שאין אדם יודע אם הגיע הזמן שיחפוץ השי"ת ויסכים שיתגלה עתה האור מזו המצוה. וכן כל פעולות זה השבט יהודה רק בעת עשייה לא נראה גודל יקרותן, אבל בהגיע עתן אזי נושאים חן בעיני כל רואיהם וכולם יכירון שהם כמצות ה' עליו, מפני שבעומק חפץ בזה השי"ת, ואף שנראה מתחלה שהוא בהיפך מרצון השי"ת, וכדאיתא בזוה"ק (שמיני מ:) מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה. איש תרומות דא עשו וכו' ואי תימא הא דוד מלכא איש תרומה הוה אלא ברחמי. ולא עוד אלא דהא כתיב חסדי דוד הנאמנים וכו'. ת"ח כל יומוי דדוד מלכא הוה משתדל דהאי תרומה יתקשר במשפט וכו'. היינו שגם דוד המלך ע"ה מצדו היה חפץ לעמוד במשפט נגד יצרו ולצמצם את עצמו בכל היכולת, אכן שאין לאל ידו להתגבר על יצרו מפני שבעומק הוא כן רצון השי"ת, ועל כל פשעים תכסה אהבה^קמגעיין לקמן פרשה זו אות לט ד"ה ופעולה ובהערה רב שם.:

ע״חאמנם כל אלו הקנאות והתחלקות שבין אלו השני שבטים יהודה ויוסף הם רק על הלבוש מעוה"ז, שזה השבט הוא לבוש לזו המדה וזה לזו המדה, ולזה הם נקראים בשם שבטים שפירושו הוא ענפים, היינו שמחולקים הם לענפים שונים וכל אחד הוא לבוש לפרט מיוחד, אבל בשרשם הם כלל אחד בלי שום התחלקות כלל. והמשל בזה, כמו שנמצא בנפש אדם כלי פעולה, שכל כלי עושה פעולה מיוחדת למינים שונים, וכי נאמר שלכל כלי פעולה מיוחדת נמצא נפש פרטי מיוחד שפועל בה פעולתה, אכן באמת אין באדם רק נפש אחד ובנפש הם כל הפעולות בנשוא אחד, רק על אברי הגוף נראה כמה פרטים. בעין נמצא הזדככות לראות בהם, והעין מקבלת כח הראות מהנפש. ובאוזן נמצא כח השמע, ומקבלת כחה מזה הנפש עצמו שהעין מקבלת כח הראות. ואם נמצא חסרון אבר באדם אין בכחו לפעול פעולת זה האבר החסרון הוא רק מצד האבר, אבל הנפש פועלת פעולתה כן עם זה האבר כן בלעדה, כי הנפש הוא כלל כל הכחות ושופעת חיים בכלי הפעולה. וכדאיתא (חולין סט.) שמע מינה מבלבל זרעיה דאם לא כן היה חיגר מוליד חיגר וסומא סומא, והיינו שאין החסרון אלא בכלי הפעולה, ומצד הנפש אין שום חסרון, שכן אנו רואים שסומא בעיניו מוליד בן שיש לו כח הראות, וכן חרש מוליד בן שיש לו כח השמע, משמע מזה שהנפש פועלת פעולתה בלי שום שינוי, רק החסרון הוא מצד הגוף, שכלי הגוף מקבלים חיים מהנפש, ואזי כל אבר פועל פעולה מיוחדת כפי הזדככותה, ואם חסר אבר אחד בגוף האדם שאז אין זה האבר מקבל כח חיותה מהנפש, אזי אין באדם כח זו הפעולה. וכן ישראל שהם אברי דשכינתא, כל פרט מישראל מקבל שפעת חיותו מהשי"ת משורש הכללי, כל אחד מקבל כפי הזדככותו בפרט, אבל כל התחלקות הפרטים הם רק מצד ישראל על הלבוש כקליפת השום, אבל בשורש הם בנושא אחד באחדותא חדא בלי שום התחלקות^קמדעיין לעיל פרשה זו אות ט ד"ה וזהו העניין ובהערה פז שם.:

ע״טוישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים. הענין בזה הוא, שכל הקנינים של יעקב אבינו נתבררו ונתבסמו ברזא דיוסף הצדיק, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קפ.) אע"ג דאתקריב שמשא בסהרא לא עביד איבין בר ההוא דרגא דאקרי צדיק. ויוסף איהו דרגא דיעקב למעבד איבין ולאפקא תולדין לעלמא וכו'. וע"ז מרמז בן זקונים, כענין דאיתא בש"ס (קידושין לב:) זקן זה קנה חכמה. וכאשר רק ילדה רחל את יוסף אז אמר תיכף ללבן (ויצא ל) שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי, שהוא שטנו של עשו, כדכתיב (עובדיה א׳:י״ח) והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וגו'. והענין בזה, כי מצד היחוס שיש להם לישראל שנולדו מהאבות הקדושים יש לו שייכות גם לעשו לזה היחס, שגם הוא נולד מהם, וכמו שמתפאר בעצמו אומר (שם) שוכני בחגוי סלע אומר בלבו מי יורדני ארץ, א"כ אין בזה די בירור נגד עשו^קמהעיין לעיל פרשה זו אות ח בהערה עג שם.. אכן מוכרחין אנו לומר, שאף כי אמת הוא שמצד הנקודה הראשונה טוב הוא, אבל העיקר הוא ההוספה שאדם מוסיף מצדו. לזה אף שיעקב ועשו נולדו מאב ואם אחד, אך יעקב הוסיף קדושה מצדו על קדושת אבות שהיה בידו מכבר, זה וזה עלה בידו. ועשו שהוסיף מדיליה ההיפך מקדושת אבות, לזה אין לו אף בקדושת אבותיו שום קנין, מאחר שהוא בהיפך מזה, וכדכתיב (מלאכי א׳:ב׳-ג׳) הלוא אח עשו ליעקב נאם ה' ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי, היינו אף שמרחם אחד יצאו אבל זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לע"ז. אמנם כ"ז הוא בשעה שנמצא מדת יוסף הצדיק בישראל, והוא שומר יחוסן, אזי נראה נשיקת אלו השתי קדושות בישראל, קדושת עצמם שמוסיפים מדלהו עם קדושת אבות, אבל כאשר נעלם מהם לשעה מדת יוסף הצדיק שנמכר למצרים, אזי נסתר גם מהם ספר יחוסיהם, והיה להם מיחושים פן גם הם אינם עוד עיקר הנקודה והמכוון מהשי"ת. כי דברי השי"ת חיים וקיימים תמיד, ויכולים להתפרש לאופנים שונים כפי העת שעומדים בה. לזה כמו שבשעה שהבטיח השי"ת (וירא כא.) כי ביצחק יקרא לך זרע היה נראה הפירוש שבנו יצחק הוא עיקר המכוון ולא ישמעאל, ויש בכלל הזה יצחק וכל התולדות שיצאו ממנו. ואח"ז נתפרש זה המאמר עצמו שרק ביצחק ולא כל יצחק, א"כ אולי עוד יתפרש זה המאמר בדרך אחר, והיה להם מיחושים פן גם הם אינם עוד עיקר השורש. וכ"ז הפחד עלה בלבם מעת שנסתר מהם יוסף הצדיק, אבל כשהוא דר ביניהם אזי מאיר להם היחוס שהם עלו במחשבה והם עיקר המכוון^קמוענין יוסף הצדיק ששומר יחוסן של ישראל נתבאר בארוכה לעיל בפרשה זו עיין שם אות ו ד"ה וזה הוא, אות ח ד"ה וזהו דכתיב, אות יג. סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וישב ד"ה ובמדרש רבה.:

פ׳וענין היחוס הוא כמו סמיכת החכמים שהיו נוהגין לפנים בישראל, שאדם שסמכוהו רבותיו היה בו תקיפות גדול לעשות כפי שנראה בעיניו והקב"ה הסכים על ידו שמכוון אל שורש האמת. וכמו שמצינו בש"ס (ר"ה כה.) אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין, כי מאחר שרבו סמך אותו משמע מזה שמכוון אל האמת. כי אם יעלה על דעת אדם לומר שבטעות נסמך זה, א"כ נחשב זה החסרון אף ברבו, מאחר שיצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו שסמך לאדם טועה. וכן רבה דרביה ורבה דרבה דרביה, עד משה רבינו ע"ה שהוא היה הסומך הראשון שהסמיך את יהושע, כדכתיב (פנחס כז) וסמכת את ידך עליו, ומשה רבינו נסמך מהשי"ת כדכתיב (תשא לג.) ושכותי כפי עליך. משמע מזה שמוכרחין אנו לומר שאדם הנסמך מרבותיו מסכים השי"ת אף על טעותו^קמזלעיל פרשת בראשית אות סה ד"ה ולפני אדם, פ' תולדות אות נא.. ואף שיכול להיות שבשעה שנסמך היה צדיק ואח"כ החמיץ, אכן ע"ז נמצא בישראל מדת יוסף הצדיק ששומר יחוסן של ישראל על ידי צמצומיו והגבלותיו והגדרותיו, שכל הימים שהוא בחזקת סמוך העמידהו על חזקת כשר, שלא יצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, וכדכתיב (תהילים פ״א:ו׳.) עדות ביהוסף שמו וגו', שע"י יוסף הצדיק מעיד השי"ת בישראל שלא אבדו יחוסן, רק הם מצמצמין את עצמם כפי כחם. וע"ז מרמז רזא דברית שהוא בחינת יוסף הצדיק, והוא בתמידות עם האדם בלי הפסק, ואי אפשר לשכוח ממנה אף רגע אחד, לכן הוא שטנו של עשו. ואף שיש לעשו מקום טענה שגם הוא נולד מיוחס מאבותינו הקדושים, אבל אין בו אור הדעת ממדת יוסף הצדיק שיצמצם ויגדיר את עצמו, ובזה אבד יחוסו שהתפשט ולקח את נשיו מסרבן ומרגזן^קמחכדמתרגם אונקלוס על הפסוק (תולדות כו) ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה, והואה מסרבן ומרגזן על מימר יצחק ורבקה.. אבל בישראל, שנמצא בהם נפש יוסף הצדיק שמצמצם ומגדיר את ישראל שלא יתפשטו כ"כ עד שיאבד מהם יחוסן, והוא מבורר בזו המדה בשלימות וללמד על הכלל כולו יצא. ולזה נקרא בשם אברך שכל הברכים כורעות לו כדאיתא בספרי (דברים א), כי כל ישראל צריכים למדתו. וכאשר נעלם מהם יוסף הצדיק נסתר מהם יחוסן וירדו בגולה והיו עבדים למצרים, ועבד אין לו חייס, וכשלקחו עצמות יוסף ממצרים נגאלו, וכדמוכח מש"ס (סוטה יג.) שעיקר גאולת ישראל היתה תלויה בלקיחת עצמות יוסף, ועיקר הגלות היה שנעלם מהם יחוסן^קמטכמבואר בבית יעקב שמות פרשת שמות אות יד: וכל זמן שהיה יוסף חי, היתה זו המדה מושלת בכל העולם, ולכן לא היה אז שום גלות על ישראל, כי במדת הצמצום ישראל הם המצמצמים עצמן, ונראה לכל העולם שאינם יכולים להדמות לישראל בזה. לכן כיון שהיה בהם ישוב הדעת מאד לא היה בהם שום גלות ושעבוד וכו'. אבל כשמת יוסף הצדיק, ונסתרה ונעלמה מדת ישוב הדעת הוא הצמצום, אז שייך גלות ושעבוד, מאחר שנטרד ונסתר הדעה של האדם, כי עיקר הגלות הוא הטרדה שלא נמצא ישוב הדעת. ובמצרים נסתר ונעלם מהם מדת יוסף כדאיתא במדרש רבה (שמות א) שהפירו ברית מילה. וזה הוא וימת יוסף. ועיין לקמן פרשה זו אות מ ד"ה וכן היה, פ' מקץ אות לא., וכמו שמצינו בפרשת שמות שהתחיל לייחס את בני ישראל, מאז התחילה גאולתן של ישראל. וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (וישלח קעג.) וע"ד לבתר בני יעקב נפלו בין אינון חמורים בגין דאזדווג שור בהדייהו וכו' עד דאתער לוי כמלקדמין ובדר לאינון חמורים וכו' ואפיק לשור מתמן הה"ד ויקח משה את עצמות יוסף עמו, וכדאיתא בזוה"ק (וישב קפ.) ואוף הכי ביומוי דיוסף וכו' לא שרא גלותא בגין דאיהו אגין עלייהו כל יומוי וכו'^קננתבאר בהרחבה בבית יעקב שמות פרשת בשלח אות כב: כי יוסף מורה על יראה וצמצום גדול, כמו שאמר (מקץ מב) את האלקים אני ירא. וכל כך היתה גדולה אצלו מדת היראה ברוב התפשטות, עד שהתפשט אותה בין המצרים, שנתן להם עצה שימולו עצמם. ואצלם לא פעלה היראה שום צמצום וכו'. וזאת גרם להם לישראל שגלו למצרים, עד דאיתער לוי ובדר להני חמורים כמלקדמין וכו' ואפיק לשור מתמן הה"ד ויקח משה את עצמות יוסף עמו, יען שישראל לא היו עוד מצדם כלי קיבול בשלימות כמבואר, וע"י מדת יוסף יהיה להם כלים לקבל, כש"כ (ישעיה לג) יראת ה' היא אוצרו. וצריך להתנהג תמיד במדת היראה, שתהיה יראת חטאו קודמת לחכמתו וכו'. ויראה מורה, שאדם ירא תמיד פן ואולי איננו עוד מבורר. לזאת צריך להקדים היראה לחכמה. וזהו מדת יוסף הצדיק שתמיד היה ביראה ובירר עצמו תמיד וכו'. לכן העלה עצמות יוסף, שתהיה היראה קודמת לחכמתם, היא התקופות והבטוחות, ואז חכמתם תתקימנה ויהיו בני חורין. ועיין כל העניין בהרחבה שם אות כא, כג, כד, כה.:

פ״אובזו הפרשה מתחיל הפירוד שנתהוה בין בני ישראל, יוסף מקנא את יהודה ויהודה מכר את יוסף, וכדאיתא בתנחומא (ויגש) שהקנאה ביניהם עד שיבא משיח. יהודה אומר שאין צורך כלל למדת יוסף, ויוסף מקנא את יהודה. ואלו השני שבטים הם כלל כל ישראל, יש מישראל שנראה להם מדת יוסף הצדיק ויש שנראה להם מדת יהודה. ויעקב אבינו עליו השלום אהב את יוסף מכל בניו, כי האדם יראה לעינים, והיה נראה לו שיוסף הוא ראש השבטים, מפני שעושה מעשים מבוררים בשעת עשיה. אבל ה' יראה ללבב, והראה לו השי"ת ליעקב אבינו איך יעלה על דעתך שיוסף הוא הגדול מכל השבטים, ראה והביטה שאין בכחו לשמור אף את עצמו, עד שנדמה לעין שנאבד וטרף טרף יוסף. אבל יהודה, שאף בהסתרה הגדולה שמסביבו יש בו כח לצעוק אל השי"ת ויתברר הכל לטוב, משמע מזה שיש לו קנין גדול בהשי"ת יותר מכל השבטים. וזה הפירוד הוא מפרשה זו ואילך, שזו הפרשה הוא נגד ספירת גבורה שבגבורה כנגד יום שני לבריאת עולם. כי בראשון נברא האור, ואם יתנהג האדם תמיד רק באור הדעת ולא יעשה רק מה שברור לו שהשי"ת חפץ בזה, אזי לא יקנה מזה שום התנשאות, כי אין שום רבותא בזה שעושה כרצון השי"ת, מאחר שרואה מפורש שעושה הטוב ואין לו שום סבלנות מזה. אבל עיקר בנין השי"ת הוא רק בעומק לב האדם, אם יוכל לכוון אף שלא דעת לרצון השי"ת, מזה ניכר שיש לו קנין גדול בהשי"ת. ומזה יבא התנשאות לאדם שאחד יהיה גדול מחבירו לפום צערא, וכפי שיהיה לו סבלנות ומיחושים כן יגדל מחבירו וחבירו מחבירו. וכענין שמצינו בש"ס (עירובין סה:) בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו. ולכאורה היה מהראוי שיתן סימן באדם להכיר כי טוב הוא אם יעסוק בתורה ותפלה ובמעשים טובים, משמע מזה שאין עיקר ההכרה תלוי בזה, רק עיקר ההכרה הוא בשעת הטרדא בהסתר והעלם, שאין דעת האדם צלולה וסובל מזה, וזהו בחינת גבורה שבגבורה. ואם גם אז יכוון לרצון השי"ת מזה ניכר גודל יקרות האדם^קנאלעיל פרשת לך אות יב ד"ה וזה הוא, לקמן פרשה זו אות מ ד"ה וזו הפרשה.. וזהו בבחינת יום שני לבריאה שנברא בו רקיע המבדיל בין מים העליונים למים התחתונים, ומאז התחיל להיות בעוה"ז הסתר והעלם והתחלקות, כדאיתא בש"ס (ר"ה לא.) בשני חלק מעשיו ומלך עליהן, מזה הוא עיקר קניית המדרגות, כדאיתא בתקוני הזהר הק' (בהקדמה א.) הפוך רקי"ע ותשכח עיק"ר, שעיקר קניית המדרגות הם בשעה שנברא רקיע המבדיל בין מים למים שאז חלק הקב"ה מעשיו. ואם יתייגע האדם לעבוד את השי"ת ולהמליכהו על כל ההתחלקות, להראות שכבודו ית' נמצא בכל מקום אף בגודל הסתר והעלם, עי"ז יזכה להתנשאות יותר מחבירו שביגיע כפיו בא לזה, ומאחר שהיה מתייגע יותר מחבירו לזה מגיע לו גם התנשאות יותר מחבירו^קנבהרחבת הענין בתפארת יוסף פרשת קרח ד"ה ויקח קרח [ב]: אמר כבוד אאמו"ר זללה"ה, ששמים מרמזים על המאמר יהי רקיע, שהציב השי"ת מסך המבדיל בין מים העליונים למים התחתונים, וזה המסך נקרא שמים, וכמו שכתיב (בראשית א׳:ח׳) ויקרא אלהים לרקיע שמים. וענין של זה ההבדל שהציב השי"ת, הוא מחמת שהשי"ת חפץ להיטיב לבריותיו, ורצה שהעבודה של האדם יהיה נקרא על שם האדם, על כן הציב זה המסך המבדיל שלא יהיה אור ד' מפורש כך לעיני האדם. כי באמת אם יהיה אור ד' מפורש לעיני האדם, לא יהיה שייך שיהיה נקרא העבודה על שם האדם, כי יכיר האדם שאם פורש עצמו רגע אחת מרצונו ית' פורש מן החיים. ויען שהשי"ת רצה שהעבודה של האדם יהיה נקראת על שם האדם, לזה הציב המסך הזה, והאדם בעבודה צריך לבקוע את ההסתר ויגיע בחזרה לזה האור על ידי עבודתו, ועל ידי אתערותא דלתתא, ואז מכיר האדם שבאמת לאמיתו אין שום מסך המבדיל כלל, ורק כל ענין ההבדל שהציב השי"ת הוא הכל לטובת האדם כדי שתהיה העבודה נקראת על שם האדם, ותהיה נקרא יגיע כפו. ועיין עוד שם מאמרי ראש השנה ד"ה תקעו [א], פ' במדבר ד"ה וידבר [ב], ועיין עוד בספר שיחת מלאכי השרת למרן רבי צדוק הכהן זי"ע דף לב: ד"ה וענין החויא וזה לשונו בתוך הדברים: שהשי"ת בסדר הבריאה כך יסד, שיהיה העלם ודבר המעלים שהשי"ת המנהיג ושהכל מצוי מאחדותו יתברך ושאין כאן נפרד, רק שידמה לנפרד ושאינו מיוחד בכח השי"ת. ודמיון זה הוא היפוך מרצון השי"ת, שהרי מפרידים כל הבריאה מהשי"ת וחושבים שהוא מנהג טבעיי וכיוצא. רק שהשי"ת רצה שיהיה מקום לדמיון זה, כדי שיהיה מקום לבחור ברע ובטוב ויהיה מקום לעבודה והשתדלות בני אדם, שיבחרו בטוב להכיר באמת שהם דביקים בד' אלקיהם ולא בדמיון ועל ידי זה יושלם כח מלכותו, שהוא מלך על עם, משא"כ כשלא יהיה בחירה והכל מוכרחים להכיר כן שהשי"ת אחד, לא שייך תואר מלך כלל ודבר זה ידוע. ועיין לעיל פ' בראשית אות כט.. ובאמת זה הוא עיקר המכוון מבריאת עוה"ז, שאף בהסתר יכיר האדם את השי"ת ויכוון בלא דעת לרצונו, כי אם לא היה חפץ השי"ת רק בהירות לבד א"כ למה ברא כלל העוה"ז. הויה היה לישראל עוד קודם בריאת עוה"ז. משמע מזה, שעיקר המכוון היה שיהיה חלק מעשיו והאדם ימליך עליהם את השי"ת, שבזה יקבע באדם בעומק הלב עבודת השי"ת שיכוון אף בלא דעת לרצון השי"ת:

פ״בוכמו שנמצא בזמן יום ראשון שהוא רק אור ויום שני שנמצא בו גם הסתרת האור, כן נמצא בנפש, יוסף ויהודה. יוסף הצדיק הוא בחינת צדיק גמור שכל פעולותיו הם ברורים באור הדעת. ויהודה הוא בבחינת בעל תשובה, שמכניס את עצמו בפעולות שבשעת עשייתן אין נראה בהם אור, אכן מכוון אל המטרה כפי חפץ השי"ת. ובעומק הלב מסכימים ישראל למדת יהודה, שבמקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורין אינם יכולים לעמוד, אכן לפי תפיסת אדם בעוה"ז נראה שאין ביהודה ממדת יוסף הצדיק כלל, ועי"ז הוא אריכות הגלות עד שיתבררו אף לעין אדם פעולותיו של יהודה, כי בבוא משיח צדקנו יתגלה לעין כל עומק לבו של יהודה, שבאמת היה נמצא בו גם מדת יוסף הצדיק, ועליו כתיב (בלק כג) ותרועת מלך בו, שיש בו כח לצעוק מגודל ההסתרה להשי"ת הושיעה ה', והשי"ת מושיעו ומגלה לעין כל שעומק לבו מלא רצון השי"ת, ונמצא בעומק לבו אף מדת יוסף הצדיק^קנגעיין במי השלוח ח"א פרשת וישב ד"ה וזה שנאמר: וזה שנאמר (ישעיהו י״א:י״ג) אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים, כי באמת אלו השני שבטים הם תמיד מתנגדים זה לזה, כי ענין החיים שנתן הקב"ה בשבט אפרים הוא להביט תמיד בכל דבר מעשה על הדין וההלכה מבלי לזוז ממנו, ולכן כשהכתוב מזהיר את ישראל לבלתי יחטאו מטרת התורה אז יאמר (עמוס ה׳:ו׳) פן יצלח כאש בית יוסף, היינו שתראו כי לא יהיה מתנגד למעשיכם, ושורש החיים של יהודה הוא להביט תמיד להש"י בכל דבר מעשה אע"פ שרואה האיך הדין נוטה עכ"ז מביט להש"י שיראה לו עומק האמת בהדבר וכו', וזאת הוא שורש החיים של יהודה להביט לה' בכל דבר ולא להתנהג על פי מצות אנשים מלומדה אף שעשה אתמול מעשה כזו מ"מ היום אינו רוצה לסמוך על עצמו, רק שהש"י יאיר לו מחדש רצונו ית' וענין הזה יחייב לפעמים לעשות מעשה נגד ההלכה כי עת לעשות לה' וכו'. ולזה אלו השני שבטים מתנגדים זה לזה, ולעתיד נאמר אפרים לא יקנא וכו' ויהודה לא יצור וכו', היינו שלאפרים לא יהיה טענה על יהודה במה שיוצא חוץ להלכה ולא יצר לו מזה כי יראה הש"י לאפרים את כוונת יהודה שהוא מכוון לשם שמים ולא להנאת עצמו וממילא יהיה שלום ביניהם. עיין לעיל פרשה זו אות ט ד"ה וזהו הענין., וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קנג:) שיש צדיק עלאה וצדיק תתאה. צדיק עלאה, היינו שמושך שפע ממקום גבוה ביותר אצלו. וצדיק תתאה, היינו שמברר את עצמו כ"כ עד שיוכל להתיצב במחשבה טהורה ולומר, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד:

פ״גוישראל אהב את יוסף מכל בניו. הענין שיעקב אהב את יוסף מכל בניו, כי אמר, מאחר שהשי"ת נתן דעת באדם שיתנהג תמיד באור הדעת, א"כ מי שיש בו אור יותר הוא גדול מאחיו. וכמו שהשי"ת בחר בי מעשו אחי מפני שהוא מתפשט עצמו בלא דעת, מה שאין בי זאת התפשטות, רק אני מצמצם את עצמי ומברר כל פעולה באור הדעת, וכן יוסף שיש בו יותר דעת ואור מהנמצא באחיו, הוא הקרוב יותר להשי"ת והוא הראש. ואח"ז האיר לו השי"ת ליעקב אבינו, האף אמנם שהמברר גדול מהמתברר, אכן רק בההבדל שבין ישראל לעמים נבחרו ישראל, מפני שהולכים תמיד באור והעכו"ם מתפשטים בלא דעת. אמנם עוד יצרכו ישראל ללקט מהם מעט טוב הנמצא בהם כפי הכח שנמצא בישראל, כמו שבעשו נמצא טוב מצד התולדה שנולד מאברהם ויצחק, ע"ז נאמר (איוב ל״ז:כ״ב-כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, שיטריח לאדם יותר מכפי כחו, וכענין דאיתא בש"ס (פסחים ז.) היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו. וכן כשישוב אדם על חטאיו אשר עשה לא הצריכוהו לזכור כל אשר עשה בפרט, רק מה שזוכר יזכיר ועל השאר ישוב בכלל, כדאיתא בזוה"ק (בלק קצה), וחס רחמנא עלן שלא להכביד על אדם יותר מכפי כחו, רק מה שיהיה בכח אדם ללקט ולהוציא מהעכו"ם טובה ילקטו, ומה שקשה על האדם להוציא ישאיר ויתבטל עמהם. וכמו שצוה השי"ת במצות קרבן פסח (בא יב) ועצם לא תשברו בו, ואף שנמצא מוח בעצמות לא הטריח השי"ת את ישראל שיבקעו העצמות להוציא מהם המוח לקיים מצות אכילת פסח, כי באכילת בשר לבד יקיימו מצות פסח בשלימות, וזה מרמז שלא הטריח השי"ת את ישראל לחפש ולבדוק ללקט נפזרות יותר מכפי כח אנושי^קנדעיין הרחבת העניין בבית יעקב שמות פרשת בא אות נה, ועיין עוד לעיל פ' תולדות אות לט, ספר הזמנים – הגדה של פסח עניין פסח אות א.. אכן כ"ז הוא רק בעכו"ם, אבל בישראל, שהשי"ת חושב עליהם מחשבות לבלתי ידח מהם שום נדח, נמצא שהמתברר גדול כחו מהמברר, מאחר שנמצא בו מעין גדול מקדושה, כי אחר שמתברר אזי מבוררים כל פעולותיו לטוב ולא ידח ממנו שום נדח, ממילא נמצא בו עומק יותר מכפי תפיסת אדם, לזה המתברר גדול מהמברר, כי האור מהמברר יותפס בתפיסת אדם, ובמה נחשב תפיסת אדם עד היכן יגיע בכח שכלו. אבל המתברר, שפעולותיו לא היו מושגים בתפיסת אדם, ואחר שיתבררו שהשי"ת חפץ בהם ירום ונשא וגבה עד מאד:

פ״דלכן הוא יהודה אשר גבר באחיו, מאחר שבעידנא שעושה פעולה לא תשא חן בעיני אדם, ממילא כשנתברר כולו לטוב הוא הראש והגדול מכל השבטים, מאחר שנמצא בו מעין נרחב מקדושה עומק עמוק מתפיסת שכל אדם. אמנם כ"ז הוא רק בשעה שמדת יוסף הצדיק נמצא ביניהם ומברר איש אחיו, אבל כאשר נעלם ונסתר מהם אזי התחיל גלות ישראל, ולא מצא אף יהודה מרגוע לנפשו, עד שאמר בעצמו (וישב לח) פן נהיה לבוז, ולא התחזק לבטוח בהשי"ת לאמר, מאחר שמצדי אני כובש את יצרי ולמה אנה השי"ת כזאת לידי, אין זה רק שכן גזר אומר השי"ת כי כן הוא האמת, כדאיתא בש"ס (מכות כג:) יצתה בת קול ואמרה צדקה ממני יצאו הדברים כבושים. אכן כ"ז ההסתר נתהווה מאז שנסתר מהם יוסף הצדיק, מ"מ לא היה עוד בהסתר פנים לגמרי, וכדכתיב (וישב שם לח) ויט עד איש עדלמי, שזה מורה שהיה רק מעט אור כמו הנר שקרוב לכבות ואין בו רק אור נוצץ, ואז נתהוו ליהודה מיחושים פן הוא חסר מהשורש, ויט לישא אשה, כי אמר פן יולדו ממני בנים הגונים שיקיימו רצון השי"ת, ויאריך אפו עמי עד אשר יולדו ממני בנים כי ארך אפים הוא. אכן באמת היתה דעה זו טעות אצלו בענין הנהגת השי"ת, כי במה היתה נחשבת הטובה הזאת אצל השי"ת שהוא היה הוה ויהיה אם יאריך אפו לפי שעה ויענישהו לאחר זמן, הלא בפניו אין שום חילוק כי הוא למעלה מהזמן. אבל אמיתת ענין אריכות אפים הוא שהחטא הוא נמחק לגמרי, וכמו דאיתא במדרש תהלים (מזמור ו) אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני, רבי חנינא אמר למלך שכעס על בנו היתה לפניו אבן גדולה ונשבע המלך שהוא זורקה בו, אמר המלך אם אני זורקה בו עוד אין לו חיים, מה עשה המלך כתתה ועשאה צרורות קטנות והיה זורקה בו אחת אחת, נמצא לא הזיק את בנו ולא בטל גזרתו. וכן מתנהג השי"ת עם ישראל עמו, אשר אם יעמדו עליהם השונאים בגזרתו יתברך בעת יגרום החטא ח"ו, וכאשר ישובו בתשובה שלמה לפניו יתברך, אז השי"ת שולח פירוד בהם, כמ"ש (תהילים צ״ב:י׳) יתפרדו כל פועלי און, ואז ממילא שלום על ישראל. וטעה יהודה בזה, בחשבו כי כמו שהתחלת בנין האבות היתה שמתרח יצא אברהם טהור מטמא כן יהיה אצלו. ואם האמנם הוא נחסר לגמרי מהחיים, בכל זאת יוליד בנים טובים בקדושה. אבל בודאי טעה בזה, כי מהאבות והלאה אין חפץ להקב"ה בהשתלשלות עמו ישראל שיהיה על זה האופן, אבל גם הצנור שדרך שם תעבור השפעתו יתברך צריך להיות מלא חיים. ולכן בעודו בטעותו מתו שני בניו הראשונים, יען היו חסרים בשורש החיים לפי דעת יהודה אז, עד שהאיר הקב"ה עיניו ונתחוור לו טעותו, אז הוליד הבן השלישי שקרא שמו שלה, שהוא התרגם מן שגגה [שלותא], ואז גם שני בניו הראשונים נתתקנו בחיים, וכדאיתא בזוה"ק (משפטים קד.) יהודה אבא קדמאה ואבא תניינא ולא הוה ביה חלופא לעלמין, והיינו שער ואונן נתגלגלו בפרץ וזרח שהוליד אחר כן ג"כ מתמר^קנהכדאיתא בשער הפסוקים להאריז"ל (פרשת וישב ד"ה ויהי): דע כי פרץ וזרח הם ער ואונן שנתגלגלו שם, בסוד יבום דיהודה לתמר, כי הוא הגואל, בסוד יהודה אתה יודוך אחיך, כנזכר בסבא דמשפטים (קד:) ונתקנו אז, ונתלבנו שניהם בפרץ וזרח., אשר השם הזה מרמז על אחרית ותקוה טובה, כדכתיב (תהילים צ״ב:י״ג) צדיק כתמר יפרח, כי הוא האחרית משבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ ישראל, וכדאיתא בגמרא (תענית כט:) לתת לכם אחרית ותקוה אלו דקלים וכו', היינו שמשם האיר השי"ת אורו של מלך המשיח^קנוזה העניין כבשונו של עולם, נתבאר מפי גדולי עולם והוא על דברי המדרש רבה וישב (פרשה פה) וזה לשונו: ויהי בעת ההיא, רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיהו כ״ט:י״א) כי אנכי ידעתי את המחשבות, שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח. וביאר בזה רבנו מרן רבי שמחה בונים מפרשיסחא זי"ע בספרו קול שמחה פ' וישב: המדרש הזה תמוה לכל רואים. ונראה לפרש דבא המדרש להורות לנו עניין נפלא, דכל השבטים ויעקב היו עסוקים בצום וצעקה לה'. השבטים בשביל מכירת יוסף, וגם יוסף על מכירתו, וגם יעקב התאבל על בנו, והיו מתפללים לה' בכל לבם ובכל נפשם, ויהודה היה עסוק ליקח אשה. נמצא לעיני בשר היה ענינם יותר לה' כי הוא היה עוסק בנשיאת אשה. אף על פי כן אמר המדרש, דאין שום אדם יודע מחשבות הטמונות בלב איש, וראה הקב"ה יותר מעשה יהודה, וממנו היה בורא אורו של משיח. ומעתה יתורצו דברי המדרש על נכון דוק ותשכח והבן. עכל"ק. וביאר בזה במי השלוח ח"א וישב ד"ה וירד יהודה: טעם הענין למה הלך יהודא לישא אשה בזה הזמן, מפני שראה כי יעקב מיאן להתנחם וביען כי עליו נפל הגורל לשאת הכתונת לאביו ונפל דעתו מאד מזה, וחשב כי ח"ו אפס תקוה ממנו והלך לישא אשה שאמר אפשר שיהיה לי בנים טובים אשר מהם יצמח בנין עדי עד. ואח"כ הבין לו הקב"ה, אם ח"ו באמת אשר אתה חושב שאין לך תקוה ואין לך חיים בשורש, א"כ אף אם תוליד מאה הלא לא יוכלו להיות בחיים יותר ממך, כי אצל הש"י הצינור ששולח על ידה החיים גם הצינור צריך להיות של החיים, וא"כ כאשר בדעתך, לא יהיה רק חיי שעה אף כל תולדותיך (עיין לקמן פרשה זו הערה רכב מה שהבאנו שם בשם האריז"ל). ולכן כאשר בא על בירר הדבר נולד לו שלה, וקרא שמו שלה היינו טעות שטעה בדבר ולכן בנים הראשונים לא היה להם חיים ושלה נשאר בחיים. וכן מוסיף בחלק ב' פ' וישב ד"ה ויהי בעת וזה לשונו בתוך הדברים: וכן הענין כאן שכולם עסקו בפעולותם והשתדלותם שחשבו שע"י זה יתקרבו להשי"ת. אבל יהודה חשב שהוא מצדו אין בו כח להשלים נפשו, וצעק מאוד להשי"ת אליך ה' נפשי אשא, ואין לי שום עצה רק להוליד נפש טוב, והשי"ת היודע מחשבות הסכים למחשבת יהודה שענינו היה כענין דוד המלך ע"ה, ובורא אורו של משיח, והאיר לו השי"ת שמצא תקוה בנפשו שיתקן הכל בשורש וכו'. וכן הובא ברמתים צופים להרה"ק רבי שמואל משינאווי זצ"ל בפרושו לאליהו רבה פרק ה' אות נז: ויהודה בהיותו מלך עליהם, בוודאי היו דבריו נשמעים והיה ביכולתו לפטור יוסף ולהשיבו לאביו. ע"כ חשב בדעתו שאין מועיל שום תשובה אצלו. ע"כ חשב אולי יקים ויעלה אותו א' מזרעו. ע"כ היה עסוק ליקח אשה, ומחשבה זו יקר בעיני הקב"ה, ע"כ היה בורא אורו של משיח. וזה שפתח, כי אנכי ידעתי וכו'. ועיין עוד לקמן פרשה זו אות מג. ועיין עוד בספר אמרי אמת (גור) פ' בא תרצ"ב, פ' ויקהל תרצ"ב, וכן הוא בבית ישראל (גור) פ' וישב תשכ"ז שהביא שם גם בשם זקנו השפת אמת זי"ע.. וכאשר נתודע יוסף אל אחיו חזר יהודה לגדלותו ויהי לראש, כדכתיב (ויגש מו) ואת יהודה שלח לפניו:

פ״הוישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו. בן זקונים נקרא על שכלכל את אביו לזקנתו, כי אברהם אבינו ויצחק אבינו היה להם עסקים לברר את עצמם נגד האומות כסף מסיגים, אבל ביעקב אבינו לא היה שום פסולת במטתו, ולא היה צריך לברר טוב מרע, כי היה כולו טוב בלי שום ערבוב סיגים, רק עסקו היה לברר מי הוא הראש שבשבטים. והענין בזה, שיעקב אבינו היה סובר שהמברר גדול מהמתברר, ויוסף הצדיק הוא המברר יחוסא דישראל להאיר על פעולותיהם לבלתי ידח מהם שום נדח. וע"ז מרמז מה שראה בחלום (וישב לז) והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, שזה הוא רזא דקרבנא, שבהמה הגשמית מתעלה לשרשה ומתכללת בשור שבמרכבה הקדושה, כי מזה ששור שבמרכבה עומד תמיד בבהירות נכח השי"ת, ומבטל כל הדעת שלו מפני שמכיר דלית ליה מגרמיה כלום, מסתעף מזה בעוה"ז שור גשמיי שאין לו שום דעת כלל^קנזכדאיתא במי השלוח ח"ב פרשת ויקרא ד"ה ויקרא [א]: להבין ענין הקרבנות כי כשאדם עושה חלילה היפוך מרצון השי"ת בזה מוריד כל הברואים, וכשעושה תשובה נתעלו כל הברואים, ולכן כשאדם חוטא ומקריב בהמה שהיא מדרגה קטנה מצורת אדם, והכהן והבעלים מתפללין על הקרבן שיעלה לרצון לפני ה' וע"י עבודת הכהן נכללת הבהמה בשור אשר במרכבה, כדאיתא בזה"ק (פנחס ר"מ:) וזה שאיתא שם (רמ"א.) בשעתא דקרבנא שלים אריה נחית ועאל באשא ואכיל ואתהני מתמן. וכן בקרבן עופות איתא (שם) שנכללים בנשר אשר במרכבה, וזה הקרבן היה מאיר לכל העולמות. ומבואר בבית יעקב ויקרא פרשת ויקרא אות ה ד"ה וזה דאיתא בספרא: כגון אש המזבח, שהיה יורד ארי של אש מהמרכבה והקרבנות נכללו בו, ונתכללו בהויה הראשונה בשורש המקור, ובזה נתקנו כל הברואים. שהדומם נותן כחו בצומח, וצומח בחי, כי הבהמה אוכלת מצמחי האדמה. אכן הבהמה נראית רחוקה מאד מהשי"ת, כי אין בה שום כח בחירה מצדה, ובמה שתחשוק ותתאוה אין בכחה לצמצם עצמה מזה החשק. ובזה שנכללה בהארי של אש, היו מתקרבין כל כתרין כחדא, ומתאחדין כל הכחות שיתייצבו בעוצם התבטלות לפני השי"ת. עיין לעיל פ' ויצא אות יז, פ' וישלח אות כח.. ומסטרא דיוסף הצדיק, שהוא (דברי הימים א כ״ט:י״א) כי כל בשמים בארץ, ומתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא, על ידו מתעלה כל דבר לשרשו, הגבוה מעלה את הנמוך והנמוך ממשיך את הגבוה ומתאחדים כחדא. כי זה הוא יקר מאד להוציא אור מתוך החשך ולהראות שמלא כבוד השי"ת בכל העולמות. ולזה נקרא יוסף הצדיק בשם חי, שממדתו נשפע חיים בכל דבר, וזה הוא דאיתא בזוה"ק (וישלח קסח:) שהאבות שבקו מחייהון לדוד מלכא ויוסף יתיר מכולהון, מפני שעיקר החיים הוא בו, ויצחק לא שביק ליה כלל בגין דאיהו חשך והחיים שבו מצומצם מאד^קנחכמבואר לעיל פרשה זו אות ח ד"ה וכן הוא ובהערה פא שם.. וכשמאיר יוסף הצדיק בישראל אזי הוא יהודה הגדול שבשבטים, שהוא מתברר ע"י יוסף הצדיק, שכל פעולותיו שפעל ועשה אף בלא דעת כוון לרצון השי"ת. ויעקב אבינו היה סובר שיוסף יהיה תמיד גדול השבטים, ואח"ז הבין שבאמת יהודה הוא ראש השבטים, אכן בראשית קדושה וישועת ישראל הוא יוסף הראש. ולזה כל אדם בימי הבחרות צריך להתנהג ביראה, רזא דיוסף הצדיק, להסתלק מכל ספק, ובזקנותו שקנה לעצמו הון מקדושה, אזי יוכל להכניס את עצמו בספיקות ובירורים שהוא מדת יהודה, הפעם אודה את ה', לעבוד את השי"ת בשמחה, כי לא יאונה לצדיק כל און. וכדאיתא בזוה"ק (אחרי נו.) כתיב עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה וכתיב עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה, הני קראי קשיין אהדדי, אלא הכי תאנא עבדו את ה' ביראה דכל פולחנא דבעי בר נש למפלח קמי מאריה בקדמיתא בעי יראה לדחלא מניה, ובגין דחלא דמאריה ישתכח לבתר דיעבד בחדוותא פקודי אורייתא וכו'. וכשיעבוד אדם את השי"ת בהדרגה, בקדמיתא ביראה ולבתר ברחימו, אז יהודה הוא הגדול ועומד לפני יוסף, וכדכתיב (ויגש מו) ואת יהודה שלח לפניו, כי אהבה גדולה מיראה:

פ״ווזהו הטעם שבמשכן שילה שנבנה בחלקו של יוסף, שהיתה מנוחה לפי שעה כאדם העומד לפוש, שם היו אוכלין קדשים בכל הרואה^קנטכדאיתא בגמרא (זבחים קיב:): באו לשילה נאסרו הבמות וכו', והיא היתה מנוחה, קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים, קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה., היינו במקום שרואה מפורש רצון השי"ת זה הוא קדשים, אבל לא לכנוס בספיקות, וזה המקדש היה קודם בית עולמים. ותחיית המתים יהיה ע"י אליהו ז"ל שבא משבטו של יוסף. וכן משיח בן יוסף יבא קודם משיח בן דוד. וכן איתא בזוה"ק, שכל הישועות מתחילין מבניה של רחל ואח"כ הם מסטרא דיהודה, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קעד.) הטעם שמלכות ישראל בתחלה התחילו מזרעא דרחל, שאול היה מלך הראשון בישראל. אמנם כ"ז הוא בתחלת הישועה, מפני שכל האורות הם מרזא דיוסף הצדיק שמדתו הוא אור, ואף שבכל ישראל נמצא אור, כדאיתא בתקוני הזהר (תיקון כ"א ס:) דישראל אינון פתילה אורייתא משחא שכינתא שרגא, אכן שלפעמים נעלם מהם האור, לבר מיוסף הצדיק שמעולם לא נעלם ולא נתרחק ממנו אור המאיר לעיניו, והוא מאיר לכל ישראל. אמנם כ"ז הוא רק בתחלת הישועה שאז צריך בירורים וצמצוצים שהם מזרעה של רחל, וכדאיתא בזוה"ק (שם וישלח קעד.) שירותא דאתיא לאשתמודע בקשיו איהו וכו' ואז הוא יוסף יתיב ברישא, להאיר לעיני כל ישראל היכן גנוזים הטובות. אבל אחר שנראה אור אזי יהודה יתיב ברישא, כי עיקר הטובות כלולים רק בו^קסמבואר היטב לקמן פרשת ויגש אות כט ד"ה וזהו הענין, אות לא.. והחיים שנמצא ביוסף הצדיק הוא כמו החיות שנמצא באף, שבתמידות נמצא בה חיים אף בשעת שינה, כדאיתא בש"ס (ברכות סא.) אף ניעור, וממנה יתער האדם כולו^קסאעיין לקמן פרשת ויחי אות כג מה שביאר שם באריכות.. אבל אחר שניעור האדם אזי הוא החיים שבאף רק מעט נגד החיים שבגוף. וכן כאשר נראה אור ישועת השי"ת, אזי הוא החיים והטובה שביוסף רק מעט נגד החיים והטובות שנמצא בכל השבטים. ולזה נקרא יוסף הצדיק קטנן של שבטים. ולזה כאשר נראה אור יוסף הצדיק ונבנה משכן שילה בחלקו אזי נאמר (תהילים ע״ח:ס״ז-ס״ח) ויטוש משכן שילה וגו' ויבחר את שבט יהודה וגו', וישראל ויהודה היו רבים כחול הים ובנו בית עולמים, והיא היתה להם לנחלה וכדאיתא בש"ס (זבחים קיב:), ולזה היו אוכלים קדשים בירושלים לפנים מן החומה, היינו שהיה חומה סביב לה, וזה מרמז שאף אם אינו רואה מפורש רצון השי"ת, עכ"ז השי"ת מקיפם, וכן דוד המלך ע"ה מלך אחר מלך הראשון וכסאו כירח יכון עולם ועד^קסבלקמן פרשת ויגש אות ה ד"ה וכן דוד.:

פ״זוכשחרב בית המקדש נגנז גודל התקיפות הזה, אך אור מלכות בית דוד היה מאיר עוד אור מצומצם, זרובבל פחת יהודה היה ראש בישראל. ולזה נס פורים ניתנה לכתוב, כי כתיבה מורה ע"ז שנקבעה הקדושה בגוף אף שלא מדעת. ובבנין בית שני נעלם לגמרי זה האור שהיה בבית ראשון, ולא נתגלה רק בשעת עבודה, כדאיתא בעץ החיים (שער מיעוט הירח פרק ב) והוא בזוה"ק (פרשת פקודי רנח.) ולבתר כד גרמו חובין אתעדי שלטנותא וכו'. ולא חזר האור שהיה בבית ראשון רק שנתגלה בעת העבודה^קסגכמו שביאר לקמן פרשת מקץ אות לא ד"ה וכן היה.. וכמו שמבואר (שם) ועל דא הוו כהני זמינין בגוה לקטרגא בהאי ערלה, היינו שבשעת עבודה שהיו עובדים במקדש שני נתעורר גודל התקיפות כמו במקדש ראשון. ולכן כשגברו בית חשמונאי באה המלוכה לכהנים, שכהן העובד מחבר יוסף ויהודה. ושלא בשעת עבודה נגנז מהם התקיפות, ע"ז מרמז מה שנקראו בשם חשמונאי חש שמן. חש הוא מלשון וחש עתידות למו (האזינו לב), מהירות ותקיפות. ושמן מורה על אור והמשכה לאט לאט בהדרגה. לזה נס חנוכה לא ניתנה לכתוב^קסדכדאיתא בגמרא יומא (כט.): אמר רב אסי, למה נמשלה אסתר לשחר, לומר לך, מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הניסים. והא איכא חנוכה, ניתנה לכתוב קא אמרינן., כי הוא רק בנפש ולא בגוף. ואף שדרשו חכז"ל (סנהדרין צח.) זכו אחישנה לא זכו בעתה, אמנם הכהן ע"י עבודה יוכל לחבר יוסף ויהודה, לכן ניתנה אז המלוכה לכהנים:

פ״חועשה לו כתנת פסים. איתא על זה בש"ס (שבת י:) לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. הענין בזה, שכל עיקר הגלות באה רק מזה שישראל דבוקים בהשי"ת, ונראה עי"ז גודל אהבתו שיש לו עם עמו ישראל יותר מלכל העכו"ם, לזה השר שלהם מקטרג על ישראל, ומוכרחים להגלות מארצם להיות בארץ אויביהם להתברר אף שם. אמנם כל הקטרוג הוא רק על הלבוש ואינו נוגע כלל בעומק, ובעל הבית יודע היכן הוא מפקיד את כליו (תנא דבי אליהו רבה פרק י' ד"ה מעשה בכומר עיי"ש) ולא זרע את ישראל בעמים בגלות רק כדי שיתוספו עליהם גרים, וכדאיתא בש"ס (פסחים פז:) א"ר אלעזר לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר וזרעתיה לי בארץ, כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין. היינו, כמו שלפי ראות עין נראה שזרע הנזרע בארץ נרקבת, אבל עכ"ז נשאר הקורט בשלמותו וממנו יתפשט ויתרחב בארץ ויתוספו כמה כורין. כן זרע השי"ת את ישראל בגלות צדקת פזרונו, שרק על הלבוש נראה שיש להם שליטה על ישראל, אבל בהנקודה הפנימית מעולם לא היה להם שום שליטה, ועוד תתפשט הנקודה וילקט נפזרים מבין העמים טובה וקדושה^קסהנתבאר במי השלוח ח"ב תהלים (קמז) ד"ה בונה ירושלים: עיקר בנין ירושלים הוא בזמן הגלות שפזר השי"ת את ישראל בין העכו"ם שיקבלו כל הטובות מהם ולהכניסם לקדושה. ומבואר בבית יעקב ויקרא פרשת צו אות א: כי בכל בנין המדרגות נבנים רק מפזרונם של ישראל, כמ"ש (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין העכו"ם אלא כדי שיתוספו עליהם גרים וכו' מאי דכתיב (שופטים ה׳:י״א) צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין העכו"ם וכו'. והוא שמזה שישראל פזורים בין העכו"ם המלאים זדון ועכ"ז אינם שוכחים בהש"י, ומגבירים שכלם על תאוותם, ומוציאים בלעם מפיהם ומקרבין לקדושה וסובלים מזה, מזה יתברר לכל אחד ואחד מקומו ומדרגתו בקודש, זהו עצמו הוא בנין חומת ציון וירושלים. עיי"ש כל דבריו. וכן בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה והיה ביום ההוא: כי עיקר הגלות היה כמו שאיתא בש"ס (פסחים פ"ז:) צדקת פרזונו צדקה עשה הקב"ה עם ישראל וכו' שיתוספו עליהם גרים. והיינו כמו הזורע אשר זורע במפולת יד ותכלית כוונתו שיצמח מזה זריעה. וכמו כן יראה השי"ת לעתיד אשר תכלית כוונת הגלות הוא שיתוספו נפשות אצל ישראל. עיין עוד בית יעקב שמות פ' שמות אות ה, ט, פ' תרומה אות כז ד"ה מאדמים, תפארת יוסף פ' תצא ד"ה כי תצא, מס' תענית (ה.) ד"ה אמר, מס' מגילה (ט:) ד"ה וגם, לעיל פ' תולדות אות מט ד"ה לתת לך, פ' ויצא אות י.. וזהו שעצמות יוסף הצדיק קברו בשכם, שמשם התחילה הגלות לכן קברוהו שם, שעי"ז יהיה עליה אף לדרגין תתאין שבישראל שיאיר אותם יוסף הצדיק (וכמש"נ לעיל בפרשת לך אות נז, ובעץ החיים שער לג – שער אונאה – פרק א בסופו ופרק ה):

פ״טויחלם יוסף חלום וגו' והנה אנחנו מאלמים אלמים וגו' והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסבינה אלמותיכם ותשתחוין לאלמתי וגו' ויחלום עוד חלום וגו' והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי וגו'. ויגער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת. הענין בזה, כאשר שמע יעקב אבינו מיוסף אלו השני חלומות, החלום הראשון מרמז שהשפע שנשפע מהשי"ת לעוה"ז מעורבת עוד בפסולת, והאדם מצדו יצרך להפריש ולנקות הברור מהקליפה לזרוק הקליפה וליקח רק את הטוב, שעל כן היתה כל עיקר בריאת הצורת אדם בעוה"ז שהוא הנבחר והכלל מכל הבריאה. כדאיתא בזוה"ק (תולדות קלד:) ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא ביה בב"נ דלא הוי לקבליה בריה בעלמא. שלכל בריה נמצא רק חכמה מיוחדת ובאדם נמצא כלל כל החכמות^קסובית יעקב ויקרא פרשת בחקתי אות ו ד"ה אכן וד"ה והנה, לעיל פרשת תולדות אות ז.. לכן בראשית הבריאה אמר השי"ת לכל הברואים נעשה אדם, שכולם ישתתפו ויתנו מכחם בצורת אדם, כי ע"י האדם יתכללו בהשרש, מפני שהוא הכלל מכל הברואים^קסזכמבואר במי השלוח ח"א פרשת בראשית ד"ה ויאמר אלהים: היינו כי מתחילה ברא הש"י את כל הבריות ואחר כך ע"י שהבינו הבריות והכירו חסרונם שאין להם מי שיחבר חיותם אל הש"י, כי ע"י האדם יחוברו כל דברי עולם הזה להש"י כי הוא מעלה את הכל כידוע, שהדומם מכניס כחו בצומח וצומח בחי וחי במדבר והאדם ע"י שיעבוד בכחו את הש"י אז יעלה כל הכחות שקבל מעוה"ז אף כח הדומם, וכאשר ראו הבריות מה שחסר להם אז בכחם פעלו אתערותא לעילא לבריאת האדם. ויאמר אלקים נעשה אדם, היינו שהש"י אמר לכל הבריות שכלם יתנו מכחם ויצטרפו לבריאת האדם למען יהיה לאדם חלק בכלם, בכדי שאם יצטרך האדם לדבר מה יעמדו כלם לעזר לו כי ברעתו ירע להם ג"כ כמו בדור המבול, ובטובתו יוטב גם להם. ומוסיף בתפארת יוסף מס' שבת (פח:): ובעת הבריאה אז כל מערכות הבריאה הסכימו והשתתפו להצורת אדם וכדאיתא בתקוני זוה"ק (תקון סט) נעשה אדם אנא ואתם יהבי ביה חלקא. והוא, יען שראו שנבראו כחות ובריות השובבים, והבינו שאין ביכולת לשום בריה להחזיר ולהעמיד הכחות השובבים האלה פנים בפנים לפני השי"ת חוץ מצורת אדם, ואז הסכימו כולם. עיין לעיל פ' בראשית אות לט, מ, מא.. והנבחר בצורת אדם הם ישראל שהם כלל כל הברואים ואף מאדם, וכדכתיב (האזינו לב) יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, שנמצא שבעים אומות בעולם ולעומת זה נמצא שבעים נפש בישראל, כל פרט נפש הוא כלל מאומה שלמה, מפני שהם קרובים להמאציל, ועל ידם מתאחד כל הבריאה שיש להם הכרה באחדות השי"ת וממשלתו^קסחוכדאיתא במי השלוח ח"א פרשת האזינו ד"ה בהנחל: היינו מה היתה כוונתו בבריאת עולם ובכל הדורות עד אברהם אבינו ע"ה בכדי שיבואו אומה הישראלית לעולם. יצב גבולות עמים היינו מאין נמצא הקיום של האומות בעולם, הוא למספר בני ישראל היינו מההשפעות והחיים שנשפע לישראל משם נוטלים האומות הפסולת של ישראל ומהם יכולים להתקיים בעולם. ועיין הסבר בדבר בתפארת יוסף שמיני עצרת ד"ה ביום השמיני [ב].. ויוסף הצדיק הוא הכלל מכל ישראל. וזה הוא שאמר, והנה אנחנו מאלמים אלומים והנה קמה אלמתי, היינו שהוא מלקט ומעמר משל ישראל לידו, ובורר כל הטובות שלא ליקח רק טובה נקיה וברורה:

צ׳וחלום השני הוא, והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. שמש מורה על גוף האור וירח הוא המקבל מהשמש, ומעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה כדאיתא בש"ס (ר"ה כג:), היינו שבשעה שמקבלת משמשא ועומדת נכח השמש אזי משבחת להשי"ת בלי הפסק, אכן בשעה שהירח ירצה להיות בריה בפני עצמה אזי אין בה בינה כמו שנמצא בגוף השמש. וכמו רב הלומד עם תלמידו ומבינהו כמו שהוא עצמו מבין, אבל התלמיד אינו מבין כבינת הרב כי אין לו שכל ותפיסה גדולה כמו שיש להרב. ויוסף אמר, והנה השמש והירח וגו' היינו שאצלו הם שניהם שוין, שהגוף שלו מבין ד"ת כמו הנפש, בלי שום חילוק. וכשמוע יעקב את החלום הזה סבר כי תחית המתים מגעת בימיו, היינו שיהיה התיקון האחרון אשר לזה אנו מקוים שיתוקן העולם במלכות שדי, היינו שגם הגוף לא יהיה מתנגד לרצון השי"ת, אך אחר כן כאשר הרגיש כי יוסף הצדיק יהיה נעדר ממנו, אמר, אם נתבקרה פנקסו מה אני יכול לעשות^קסטכמבואר במדרש רבה (וישב כד): אמר ר' חיא רבה, ואביו שמר את הדבר, ורוח הקודש אומרת שמור את הדברים שעתידים הדברים ליגע. ר' לוי בשם רבי חמא בר חנינא אמר כך: אבינו יעקב סבר וראה דברים ממשמשין ובאין, אמר אם נתבקרה פנקסו, מה אני יכול לעשות., היינו שלא יהיה התיקון עד שיהיה תחית המתים במהרה בימינו:

צ״אובאמת נמצא בכל פרט אדם נקודה שמשבחת תמיד ליוצרה, והיינו בזה המקום שהשי"ת נופח בו נשמת חיים, כי בהשי"ת אין שום חילוק בין עבר לעתיד, רק השי"ת נופח באדם חיים בתמידות בלי הפסק, אכן האדם מצדו צריך להעלות את זה האור והחיים שיכיר זאת בתפיסת שכלו שלא יסכסך את האור. וכענין דאיתא בש"ס (שבת כא.) ת"ר פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם במקדש משום שנאמר להעלות נר תמיד, הוא תני לה והוא אמר לה כדי שתהא שלהבת עולה מאליה. היינו שבאמת מצד השי"ת דולק תמיד האור, אכן האדם יראה שלא יהיה שום מניעה מצדו שלא יסכסך את האור. ובארץ ג"כ נמצא מקום שמשבח להשי"ת בלי שום הפסק, כדכתיב (ישעיהו כ״ד:ט״ז) מכנף הארץ זמירות שמענו, אכן כשהארץ מוציאה צמחה למינה, אזי יראה האדם מצדו שלא יסכסך את האור, רק להכיר בתפיסת שכלו אור הדולק ומאיר בתמידות. שאם יאכל האדם מפירותיה ויברך ויודה להשי"ת לומר ברוך המקום שבראה, זה הוא מקיים רצון השי"ת שידע אתר דהוא קשיר ביה בתפיסת שכלו, וכדאיתא בזוה"ק (בשלח מח.) ויתפלל יונה אל ה' אלהים לאתר דהוא קשיר ביה, כי יש לכל אדם מקום מיוחד ששם הוא מקושר בתמידות בהשי"ת, אכן שזה המקום קביעא וקיימא, לכן יראה כל אדם שיהיה בבחינת ישראל מקדשי ליה, להבין זאת בתפיסת שכלו ע"י עבודתו ויגיע כפיו, שיעבוד להשי"ת איזהו המקום שהוא קשור ודבוק בהשי"ת^קעעניין זה מבואר בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה לא הביט: בכל ישראל יש נקודה אחת אשר בזאת הנקודה הוא נקשר בהשי"ת, ורק כל עבודת ישראל הוא להראות זאת על הלבוש החיצון, שיהיה כ"כ נמשך אחר רצון השי"ת אפילו בלי דעת, כעין דאיתא בירושלמי (ברכות פרק ב) בואו ונחזיק טיבותא לרישא דכד מטי למודים מגרמיה קא כרע.. אבל אם יחטוף האדם מפירות הארץ ובעודם בכפו יבלענה בלי ברכה ותודה להשם יתברך, אזי יסכסך בזה את האור מצדו, מאחר שאין לו שום הכרה לידע אתר דהוא קשיר ביה:

צ״בויחלם יוסף חלום וגו' והנה אנחנו מאלמים אלמים והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסבינה אלמותיכם ותשתחוין לאלמתי. הענין בזה, דהנה מדת יוסף הצדיק הוא ספירת יסוד רזא דברית, שעיקר הזווג הוא על ידה. כי הארץ מוציאה כל הטובות באביה ופרחיה למיניהם, ועיקר הגרעין שזורעין בארץ נרקב כמעט כולו ולא נשאר רק הקורט וממנו מתפשט בארץ ומצמיח, והצמיחה מעורבת בפסולת בקשין וקליפות, וצריכין לנקות ולברר האוכל ממוץ ותבן, ואח"ז יוכל אדם לאכלה ולהרגיש טעם בהאוכל. אבל הנחש נאמר בו (ישעיהו ס״ה:כ״ה) ונחש עפר לחמו, שאף אם יאכל כל מעדנים שבעולם לא ירגיש בהם שום טעם רק עפר שהוא מלא פסולת לבד. וכן עשו וכמוהו שהם מסטרא דיליה, אף אם אוכלים למעדנים מ"מ נאמר רק לשון הלעטה, כדכתיב (תולדות כה) ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא, והוא מפני שאינו מברר האוכל מפסולת, לזה אינו מרגיש בו טעם אכילה. ולזה כשמחשב הכתוב (וישלח לו) המלכים אשר מלכו בארץ אדום נאמר בכלהו וימת וימת לבר ממלך השמיני שלא נאמר בו וימת, ונזכר שם אשתו, כדכתיב (שם) ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב, ומתרגמינן בת מצרף דהבא וכדאיתא בזוה"ק (נשא קלה:) ובהאר"י הק' (ספר הלקוטים וישלח) וימלך באדום וכו' ובגין דתקונא דא דאדם לא אשתכח לא יכילו למיקח, ולאתישבא ואתבטלו וכו' וכלהו אתקרון בשמהן אחרנין מן קדמאין בר ההוא דכתיב ביה ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב מ"ט משום דהני לא אתבטלו כשאר אחרנין משום דהוה דכר ונוקבא וכו'. היינו ממנו התחיל הבירור מסיגי הזהב, כי נוקבא מורה על יראה כדכתיב (בראשית ב׳:י״ח) אעשה לו עזר כנגדו, היינו שתהיה היראה לנגדו תמיד, אכן בזה המלך השמיני לא היה הבירור מפסולת רק בעניני עוה"ז אבל לא בחיי עוה"ב^קעאלעיל פרשת וישלח אות מד ד"ה וזהו העניין.:

צ״גואחר זה מחשב הכתוב הבירור מיעקב ובניו, שנים עשר שבטי ישרון שכולם כסף מזוקק, והמפתח מכולם הוא יוסף הצדיק, דאית רזא דצדיק עלאה ואית רזא דצדיק תתאה^קעבנתבאר הענין לעיל פרשה זו אות י ובהערה צח שם.. צדיק תתאה הוא שמעלה ומרומם מתתא לעילא, וצדיק עלאה הוא שמוריד השפעת השי"ת מעילא לתתא, ועל ידא דצדיק מזדווגין בזווגא שלים צדיק עלאה עם צדיק תתאה עד הנקודה האמצעית, והוא מברר השפע מפסולת וקליפין ומעמידה רק על הקורט הברור והנקי, ומזה תבא שפעת טובה מהשי"ת. וזהו שאמר יוסף הצדיק והנה אנחנו מאלמים אלמים וגו' והנה קמה אלמתי וגם נצבה, שאני הוא המקיים והמעמיד כל האלומות, ואף כי נמצא בהשבטים גדולים ממני, ובפרט יהודה שגבר באחיו ומכוון ללבא דשכינתא, ונמצא בו גודל תקיפות ובטוחות בהשי"ת בלי גבול, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קסח.) שדוד המלך ע"ה לא היה ליה חיים כלל מגרמיה, היינו שהיה עובד את השי"ת אף בחיי עולם, אכן כל זה הוא רק כשאני נמצא ביניהם ואני זורח בהם צמצומים ויראות, אזי ניכר מעלת כל אחד, אבל מבלעדי לא יהיה שום הכרה למעלת השבטים, וכמו אחר שמכרו את יוסף ונעלם מהם, אזי כתיב אף ביהודה (וישב לח) וירד יהודה מאת אחיו, שירד מכל התקיפות והבטוחות שהיה בו:

צ״דויחלם יוסף חלום וגו' והנה אנחנו מאלמים אלמים וגו' והנה תסבינה אלמותיכם ותשתחוין לאלמתי וגו' והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. הענין בזה, דהנה אלו השני חלומות של יוסף היו צודקים, מפני שכל הברואים וכל העולמות צריכין למדת יוסף הצדיק, שעל ידה מתעלים ומעלים זה את זה, כגוונא דהקרבת הקרבן, כי מזה שהשור שבמרכבה עלאה עומד בהתבטלות לפני השי"ת ואין לו מצדו שום דעת, מפני שמבטל כל דעתו, מסתעף מזה בעוה"ז שור גשמי שאין לו באמת שום דעת ורק בהמה המה להם. וכשמקריבין בהמה הגשמיי על המזבח, יתעלה מעלה מעלה עד שתתכלל בשור שבמרכבה, שאין לו מצדו שום דעת נפרד מהשי"ת^קעגעיין לעיל פרשה זו אות יט ובהערה קנז שם.. וזהו רזא דיוסף הצדיק, שמזווג כל העולמות ומתכללין דין בדין, וכדאיתא בזוה"ק (פינחס רמא.) שע"י שפנינא חדא מאירים כל העולמות בעוז וחדוה, וזה הכח לא נמצא בשום בריה ואף בצבא מעלה, וכדכתיב (תהלים מט) היערוך לה' בבני אלים, ודרשו ע"ז במדרש (תנחומא צו) אין יערוך אלא קרבן שאין ביכולת המלאכים להקריב קרבן להשי"ת, ואף שהם תמיד באור בלי הפסק, אבל להאיר מתוך החשך אין כח בהם. לזה כאשר ראו הכח שנמצא ביוסף הצדיק להאיר את כל העולמות, כפפו כלם קומתם והשתחוו לו אחיו והשמש והירח ואחד עשר כוכבים, מפני שצבא מעלה וצבא מטה כולם נכנעים למדתו, וכדאיתא בתיקוני הזהר (תקון ע קלז:) ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושה דברו לשמוע בקול דברו ודא מט"ט לקבליה יוסף לתתא^קעדונתבאר היטב בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וישב ד"ה והנה אנחנו: ענין החלומות שסיפר יוסף לאחיו הם רומזין להמחלוקת, שהיה בדעתם כי יוסף אמר להם שהוא העיקר, שמאחר שמדתו מדת היסוד, שנקרא כל, דאחיד בשמיא ובארעא, כי עיקר מדתו הוא הצמצום, שידע האדם שאין בכחו לפעול מאומה, וכאשר יצמצם כחו יראה שהוא רק צינור שעל ידו ירד שפע מהש"י לתוך כלל הבריאה בכל מיני גווני שפע, וכמו שנאמר ליעקב, אני אל שדי פרה ורבה, שכל מיני הולדות הם דרך מדת היסוד. כי כל הולדות הם ע"י צמצום וכו', וכן בשפע זרע האדם היורה כחץ הוא נקלט, וכל מה שיורד ביותר צמצום הוא מעורר יותר כח הצמיחה וכו'. ולכן אמר להם יוסף, שהוא יסוד כל כוללות גבולי אלכסון ושורש שבטי י"ק, וזאת מורה חלומותיו, והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסבינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי, וההשתחויה היינו שהוא עליון עליהם ומקיפם באורו וכדאיתא ברעיא מהימנא פנחס (רמב:). וראה עוד לעיל פ' זו אות ט ד"ה ועל זה.:

צ״הויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו אם משול תמשול בנו וגו'. החילוק שבין מלוכה לממשלה. מלוכה הוא שממליכין את המלך עליהם בבחירה ברצון ודעת בלי שום הכרחה, וכדאיתא בפרקי דר"א (פרק יא). וממשלה הוא שמכריח את האדם באונס ומושל עליו ורודה בו. וכמו שמצינו לשון ממשלה אף בכל בעלי חיים שאין בהם שום דעת, (תהילים ח׳:ז׳) תמשילהו במעשי ידך וגו', (בראשית א׳:י״ח) ולמשול ביום ובלילה. אבל לשון מלוכה לא מצינו בשום בעלי חיים, רק באדם שיש בו רצון ובחירה ודעת. ובשכל אדם נראים כשני הפכיים. אבל בהשי"ת הם מתאחדים המלוכה והממשלה לחי עולמים (תפלת שבת)^קעהלעיל פרשת ויצא אות כד, פרשת וישלח אות מח בסופו.. ואחי יוסף טענו אליו, שזה החלום הוא מהרהורי דיומא, וכמו שאומר אאמו"ר הגה"ק זצללה"ה בספרו מי השלוח בזו הפרשה (ח"א ד"ה וישב א). והענין בזה הוא, כי האדם כלול בד"ת ומדות, מי שמקורו ושרשו מדת החסד אז כל פעולותיו הם בחסד, ואף בשעת כעסו ימצא בו ממדת החסד, וזה נקרא גבורה שבחסד. ומי שמקורו ושרשו ממדת גבורה אז אף בשעה שמטיב עם חבירו הוא בחשבון גדול, וזה נקרא חסד שבגבורה. וכ"ז הוא רק מפני שמעשי האדם הם לפי שרשו. והנה ממזרח שמש עד מבואו יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, והדעת מתפשטת באדם בכל פעולותיו והמדות מצומצמין. ובלילה נותן השי"ת כח בהמדות, שהמדות מתפשטין והדעת מתקטנת, לכן נופלת אז שינה על האדם, כי בשעה שהשי"ת משפיע לברואיו ד"ת נופלת שינה עליהם, וכדאיתא במדרש (שיר השירים א) ישנו להם ישראל כל אותו לילה לפי ששנת עצרת עריבה. ובשעת השינה לא נשאר רק רשימו מפעולת האדם והמדות מתפשטים אז, וזהו חצות לילה הראשונה. ואחר חצות לילה משפיע השי"ת לאדם ד"ת חדשים לבקרים, שמהם מסתעפים פעולות אדם של כל יום הבא, כדאיתא בזוה"ק (פנחס רמט.) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וכו' אימתי פלגת להון כד צפרא בעי למיתי בעוד דאיהי ליליא וקדרותא סליקת לאנהרא כמד"א ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה כיון דאנהיר צפרא כולהו שבעין במזונא דילה. לזה החלומות של חצי לילה ראשונה ביותר הם מהרהורא דיומא, מפני שנשאר באדם עוד רשימו מפעולות יום העבר. והחלומות של חצי לילה האחרונה הם צודקים ביותר, מפני שבזה הזמן משפיע השי"ת לעתיד ד"ת חדשים, וכדאיתא (ברכות נה:) שלשה חלומות מתקיימין ואחד מהם חלום של שחרית, וכן איתא (יומא פג:) חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא, וכדאיתא בש"ס (ברכות נה:) א"ר יוחנן השכים ונפל פסוק לתוך פיו הרי זו נבואה קטנה^קעוכמבואר בצדקת הצדיק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות רמד בסופו: ואיתא ברכות (סב:) שינה בעמוד השחר כאסטמא לפרזלא. ושמעתי דעיקר כאותו הפי' דרש"י שהוא טוב. כי בעלות השחר הוא יחוד חמה ולבנה, דהיינו יחוד קוב"ה ושכינתיה כנודע, ואז גמר שינת הלילה וכו' ואז השינה טובה כאסטמא כנ"ל וכן איתא (ברכות נה:) כי החלומות שסמוך לעמוד השחר מתקיימים, כי הם מכלל א' משישים בנבואה, שכבר כלו דמיונות והרהורי דיממא, וזה מצד השינה הטובה כנ"ל.. וזהו שאמרו אחי יוסף ליוסף, המלך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו. המלך תמלוך עלינו, היינו ברצון, והיינו אם חלמו לך חלומותיך בחצי לילה ראשונה, ודאי הם רק מהרהורי דיומא שאתה חושב ומהרהר כל היום למלוך עלינו ומזה יחלמו לך חלומות כאלה. אם משול תמשול בנו, היינו אף אם חלם לך זאת אחר חצות לילה, שמשמע מזה שזה הוא חלום אמת ובטח יתקיים שתבא לך ממשלה שלא מדעת, אבל גם זה הוא רק מהרהורי דיומא, שרצונך הוא רק למשול עלינו, וכל היום כולו אתה מהרהר בזה, וזה בא לך בחלום אף אחר חצות לילה, כי כן הוא הטבע שאם יהרהר אדם רק מעט באיזה דבר יחלום לו מזה הענין בחצי לילה הראשונה, וכשיהרהר זמן רב בזה הענין יכול לחלום לו אף בחצי לילה האחרונה, ואף שבטח יתקיים מחשבתך שתמשול עלינו שלא מדעת ורצון, ומשמע מזה שמה' הוא, אמנם מפני שנתעקשת ונתפצרת כ"כ עד שהעקשות שלך פעלה אצל השי"ת שיסכים לך על זה, אבל שלא ברצון השי"ת הוא:

צ״וויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רעים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני וגו'. איתא ע"ז בספר הלקוטים להאר"י ז"ל (פ' ויחי ד"ה ואני נתתי לך שכם) שראשי תיבות בשכ"ם הוא ב'רוך ש'ם כ'בוד מ'לכותו. והוא כענין דאיתא בזוה"ק (בשלח מח:) בגין דבהאי מטה כתיב רגליה יורדות מות שספירת מלכות נקראת מטה, ובהאר"י הק' שספירת מלכות היא רגליה יורדות מות. והענין בזה כי החילוק שבין מלך למושל הוא. מלך מורה שהעם בוחרים אותו ברצונם ובבחירתם שהוא יעצור בעמו, ואף שיש להם בחירה שלא יסורו למשמעתו, מ"מ מכריחים את עצמם ברצונם להיותם כפופים ונכנעים תחת המלך. ולזה נמצא בין העם גם אנשים שיתנגדו להמלך, כי אם היו כולם כאחד כפופים לדעת המלך, אזי לא היה נקרא בשם מלך רק בשם מושל, יען שדעת כלם מסכמת לדעתו ואין כאן עוד בחירה. ומושל היינו שמכריח את העם להכניעם תחת ידו אף אם לא ירצו בבחירתם ובדעתם להמשילהו עליהם. ולזה מצינו לשון ממשלה אף בבהמה, שבמתג ורסן יבלמו אותה להכריחה כפי רצון הבעלים^קעזכמבואר במאמר הקודם.. וזהו כונת האר"י הק' שר"ת בשכ"ם הוא ברוך שם כבוד מלכותו, והוא שמקום שכם רומז לספירת מלכות שרגליה יורדות מות, כי שכם הוא מקום ספיקי והסתרה ביותר, כדאיתא בש"ס (סנהדרין קב.) תנא משום רבי יוסי מקום מזומן לפורעניות, בשכם ענו את דינה בשכם מכרו את יוסף בשכם נחלקה מלכות בית דוד וכו'. ואיתא ג"כ (במדרש) (סוטה לב.) שבשכם הוא מקום הר גרזים והר עיבל ששם נאמרו ברכות וקללות, ולזה נקרא בשם גרזים שמרמז על דבר שנתחלק ונגזר לחתיכות קטנות, והוא כענין דאיתא במדרש תהלים (מזמור ו) משל למלך שענש את בנו ונשבע לזרוק בו אבן ואח"ז נחם המלך ורחם על בנו, אכן דבר המלך אין להשיב, מה עשה המלך נטל זה האבן עצמו וגזרו וחתכו לגזרים קטנים וזרקם בבנו, בנו אינו ניזוק וגזירתו מתקיימת. וכן מרמז שם ההר גרזים שעליו נאמרו הקללות^קעחכמבואר בילקוט שמעוני ספר שופטים פרק ט רמז סה: ויגידו ליותם וילך ויעמוד בראש הר גרזים, ולמה עמד על הר גרזים וקלל, ולא נתנו הקללות אלא על הר עיבל. אלא כך אמר אתם הכותים עתידים לומר הר גרזים שלנו הוא ששם נתנו הברכות ואינם יודעים ששם נתנו הקללות שהרי עומדים על הר עיבל ומקללים, למי היו מקללים לא לאלו שהיו כנגדן. נמצאו הקללות באו על הר גרזים, והברכות על הר עיבל. ומקורו במדרש בראשית רבתי מיסודו של רבי משה הדרשן., שיפרר אותם השי"ת ויגזור אותם לגזרים קטנים כפי שיש כח באדם לקבל, וכן הברכות יהיו בהדרגה כפי כח קבלת האדם:

צ״זויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רעים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני. הענין בזה, דאיתא בזוה"ק (חיי קכה.) שדוד מלכא אתחבר באבהן. והוא שבחינת מלך הוא שמכוון לרצון השי"ת אף בפעלו שלא מדעת, כדכתיב (משלי ט״ז:י׳) קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו. קסם מורה על דבר שהוא בלא דעת וחשבון^קעטכמבואר במי השלוח ח"א פרשת בלק ד"ה כי לא: וקסם הוא להיפך דהיינו אם הוא מסופק בדבר אם לעשות או לא, רואה אם ילך לו כשורה וכסדר יעשה ואם לאו לא יעשה, וזהו קסם היינו לראות כפי שיתנהג מעצמו.. וכן כוון יעקב אבינו לרצון השי"ת בזה ששלח עתה את יוסף, ואף כי לא ידע מה יצמח מזה. ויעקב אבינו עשה זאת, מפני שראה ביוסף שיצרך להתברר מפני שהביא דבה רעה על אחיו לפני אביו, אכן שלא ידע עומק הבירור איך יפול דבר הבירור, לזאת אמר אליו לכ"ה היינו לך לעצמך, ויעקב אבינו הסתלק מזה בכדי שיוכל לברר את עצמו, כי אם היה אומר ליוסף רק לשון שליחות בלבד אזי לא היה מקום עוד שיברר את עצמו עי"ז השליחות, שמאחר שהיה נחשב בזה לשליח מצוה ושלוחי מצוה אינן נזוקין, לזה אמר אליו לכה שילך מדעת עצמו, ובזה יברר את עצמו אם הוא זך ונקי לגמרי אזי לא יאונה לו שום רע, ואם יצרך להתברר אזי יצרך לסבול וה' יעשה הטוב בעיניו:

צ״חוכענין שמצינו בישעיה הנביא (ישעיהו ו׳:ח׳) שהשי"ת אמר את מי אשלח ומי ילך לנו, שעל השליחות נזכר שהשי"ת הוא המשלחו, כי השי"ת מיחד שמו על הטובה, ועל ההליכה לא נזכר שם השי"ת כי על ההיפך אין הקב"ה מזכיר שמו. וכדאיתא במדרש רבה (בראשית ג) ולחשך קרא ה' לילה אין כתיב כאן וכו'. וישעיה השיב להשי"ת הנני שלחני, היינו שחפץ להיות רק בבחינת שליח לבשר לישראל בשורות טובות ונחמות שע"ז מייחד השי"ת שמו, אבל על ההליכה לא רצה להסכים מצדו שהוא יהיה המהלך לענוש אותם ולהוכיחם^קפכל העניין מבואר בלקוטי תורה לרבנו האריז"ל פרשת שמות ד"ה ועתה לכה ואשלחך: וכיוצא בזה תבין פסוקים, ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו (ישעיהו ו׳:ח׳-ט׳). תחילה אמר אשלח ואח"כ אמר ילך. גם תחילה לשון יחיד ואח"כ לשון רבים. אך העניין, כי ישעיה חצי נחמה וחצי צרה, כמ"ש. אך ירמיה כולו צרה. אמנם נגד ב' אלו אמר, את מי אשלח נגד הטובה והנחמה, לזה אמר לשון שליחות גמור, ובלשון יחיד, כי כינה השליחות לעצמו בלבד. אך נגד היותו שליח בעניין הצרות, אמר ומי ילך לנו, בלשון הליכה, ובלשון רבים, כי לא רצה הקב"ה לעשות הרעה לבדו. ואמר ישעיה, הנני שלחני, ר"ל איני רוצה רק שאהיה שליח לטובה, וזהו שלחני בלשון שליחות. אז אמר לו הקב"ה לך, כי עתה לא היה צריך רק לרעה, לז"א לך ואמרת וגו', שהיא רעה, לכן אמר בלשון הליכה.. ויוסף הצדיק אמר סתם הנני, שהסכים על שניהם הן על השליחות והן על ההליכה, שהיה סמוך לבו בטוח בה'. שאף כי יעקב אבינו סילק את עצמו לגמרי והסתיר פניו ממנו ומסר הדבר רק לדעת יוסף, עכ"ז לא הסתיר פניו לגמרי, רק דעת יעקב הבהירה תזרח בו ותנהג אותו תמיד. כי דעת יעקב אבינו היא דעת השי"ת שצורתו חקוקה בכסא הכבוד, ובהשי"ת נאמר (ואתחנן ד) אין עוד מלבדו, שאף אם נראה לפעמים לעיני אדם שהשי"ת הסתיר פניו ח"ו, אבל באמת אין דבר נעשה מבלעדי השי"ת, והשי"ת צופה לטובה, לכן היו כמה צדיקים בעולם שעל כל מה שעבר עליהם אמרו גם זו לטובה^קפאכמעשה בנחום איש גמזו עיין תענית כא., סנהדרין קח:., מפני שידעו והכירו שמבלעדי השי"ת לא נעשה דבר, משמע שגם זה הוא רק טובה כי הוא צופה לטובה. לכן יוסף הצדיק שהיה לו זו ההכרה הסכים גם על השליחות וגם על ההליכה:

צ״טויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רעים בשכם לכה ואשלחך אליהם וגו' ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך וגו' והשיבני דבר וישלחהו מעמק חברון. באותו היום התחילה גלות מצרים. כאשר השכים יעקב אבינו בבוקר ותתפעם רוחו בקרבו ולא ידע מה זה, וחשב אולי יש לבניו איזה צער שמצטערים, לזה יש גם לו הרגשה והשקט לא יוכל, וינחם אח"ז באמרו הלא בני כולם צדיקים א"כ למה יאונה להם איזה צער, אין זאת כי אם על שקבלתי לשון הרע עליהם, לזה נמצא מקום למדת הדין שמקטרגת עליהם. לכן אמר ליוסף לך נא ראה את שלום אחיך, היינו ראה ודרוש טובתם ושלומם ולא תביא דיבה עליהם, כי לא אחפוץ בזה, שכלכם שוין אצלי כמוך כמוהם, ואם יהיה ח"ו איזה צער לבני תהיה אתה הגורם לזה ותצרך לסבול ולהתברר בזה. וזהו שאמר אליו לכ"ה, היינו שיעקב אבינו הסתלק עצמו ממנו שלא יחשב שלוחו ואז יוכל להתברר. וזהו דאיתא בזוה"ק (ויגש רי:) ובמדרש, רמז רמז ליה יוסף ליעקב על עגלה ערופה, דהא בההוא פרקא אתפריש מניה ואוקמוה. עגלה ערופה דאיהי אתיא על דאשתכח קטולא ולא אתיידע מאן קטיל ליה. ובגין דלא ישלטון על ארעא רוחין בישין דלא אצטריכו יהבין האי עגלא לתקונא בגין דלא ישתמודעון לגביה ולא ישלטו עלייהו וכו' ת"ח יוסף כד אתפרש מאבוי בלא לויה ובלא אכילה אשתדר והוה מה דהוה וכו'. ענין לויה מורה, שמתחבר המלוה עם הנלוה ומסייע לו מכחו שלא תאונה אליו רעה. ויעקב אבינו סילק את עצמו מיוסף שלא יתחבר עמו בכדי שיבא לידי בירור, זה נקרא שפטרו בלא לויה:

ק׳וענין עגלה ערופה הוא, כי מצינו שב"ד של מטה מכין ועונשין מבן שלשה עשרה שנה ומעלה. וב"ד של מעלה אין עונשין רק מבן עשרים שנה ומעלה. ולפעמים יש נספה אף אם אינו עוד בן שלש עשרה שנה. וכל זה הוא לטובת האדם, כדאיתא בסנהדרין (עא:) בדין בן סורר ומורה ימות זכאי ולא ימות חייב, כי אם יש דין למטה אין דין למעלה. אכן כל אלו הדינין הם כשיש עדים והתראה. ואם אין עדים והתראה רק ב"ד לבד יודעים ברור באיש הלזה שהרג נפש, אזי כשילמדו ב"ד הכתוב בתורה (משפטים כא) מכה איש ומת מות יומת, אז ע"י כוונתם שיכוונו בהכתוב שדין כל הורג נפש במיתה, יזמין השי"ת אותו לפונדק אחד עם מי שהרג נפש בשגגה, ומי שהרג מזיד יהיה תחת הסולם ומי שהרג שוגג יהיה על הסולם ויפול עליו וימות, ועדים יהיו בשעת מעשה ויחייבו את ההורג שוגג לגלות לערי מקלט (מכות י:) לערי הלוים, שהם מסטרא דדינא שמרמז על עבודה, ושם יברר את עצמו שלא היה בעומק לבו שום כעס על חבירו, אכן השי"ת אנה לידו זאת, משמע מזה ששליחא דרחמנא הוא ושליח בית דין. אמנם אם נמצא הרוג ואין אדם בעולם שידע מאן קטליה, ולא יוכלו בית דין לכוון על מי ללמוד דינה של תורה במי לפגוע, ע"ז צותה תורתנו הקדושה (שופטים כא) להביא עגלה לערפה בנחל, וזקני ב"ד ירחצו את ידיהם על העגלה וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה, לא פטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה, והיינו מסייעים אותו כפי כחנו שלא יהיה לו שום היזק בדרך. נמצא שמי שהרגו לזה לא היה שליחנו, כי אנחנו היינו מלוים ומתחברים על זה הנפש שלא יוזק, ומי שהרגו עשה ההיפך מרצוננו, לזה הוא חייב מיתה כדין כל הורג נפש שאינו שלוחא דרחמנא. ולזה איתא בתרגום יונתן (בפרשת שופטים כא) ומן יד נפקין נחיל דמורנין מגו פרתא דעגלתא נגדין ואזלין עד אתרא דקטולא תמן וסלקין עלוי ואחדון בי דינא יתיה ודיינין יתיה. וזה היתה כונת יעקב אבינו עם יוסף ששלחו בלא לויה ועסק עמו בפרשת עגלה ערופה, שסילק את עצמו מלהתחבר עם יוסף, שלא יהיה לו כח סיוע מיעקב אביו להביא מכשול על בניו, ולא יקרא שלוחא דיעקב. ולזה אמרו שנחבט יוסף לפני כל אחיו ולא רחמו עליו. ואחר שאירע לו הנסיון מאשת פוטיפר ועמד בנסיונו, וזכה להיות מושל בכל עם הארץ והתודע לאחיו, שלח סימן ליעקב אבינו, שבשעה שפירש ממנו עסק עמו בפרשת עגלה ערופה, היינו שכוון בזה עומק עמוק לרצון השי"ת^קפבכמו שנתבאר במי השלוח ח"ב פרשת שפטים ד"ה כי ימצא חלל: וזה הענין שאיתא במדרש (רבה ויגש צד) על פסוק וירא את העגלות וגו' בשעה שפירשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק שרמז לו שבעת שפירש ממנו היה נצרך להתברר מנסתרות כמו שכתיב (תהילים ק״ה:י״ט) עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו שהדברי תורה היו מצרפים ומבררים אותו מנסתרות וכדאיתא בזה"ק (מקץ ק"צ:) עד לא אירע ליוסף ההוא עובדא לא אקרי צדיק וכו' ואח"כ כאשר נתברר בשלימות אז שלח מלך ויתירהו ואיתא בזה"ק (מקץ קצ"ה.) שלח מלך דא קב"ה וזה דאיתא בזה"ק (מצורע נ"ה.) עד עת בא דברו דמאן אלא עד בא דברו דיוסף, ואתבחין ההוא מלה הה"ד אמרת ה' צרפתהו., ואמר להם (ויחי מה) לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים, היינו שבאמת הייתי שלוחא דרחמנא, כי שלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ, ואל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם^קפגכמבואר העניין לקמן פרשת ויגש אות כב.:

100

ק״אויבא שכמה. מקום שכם היה בימי שבטי ישרון כמו באר שבע בימי האבות הקדושים שנאמר בה (וירא כא) כי שם נשבעו שניהם, ששם הוא נשיקת תרין סטרין סטרא דקדושה וסטרא דמסאבו ואין ביניהם רק כחוט השערה, ושם הם כל הבירורין שבין ישראל לעמים, לפעמים צריך ללקט מהם ולברר שאף בהם נמצא טובה ופעמים להיפך, כמו שמצינו (שם) את שבע כבשות תקח מידי שאברהם נתן משלו לאבימלך. וכן בימי השבטים היה מקום שכם, שהוא מקום ספיקי ובגודל הסתרות, כדאיתא בש"ס (סנהדרין קב.) ובמדרש, שם פגש המלאך ביעקב שם ענו את דינה. בשכם מכרו את יוסף, בשכם נחלקה מלכות בית דוד, בשכם נאמרו קללות וברכות בהר גרזים והר עיבל^קפדלעיל פרשת לך אות כד, פ' וישלח אות מד, אות מה ד"ה וכן מקום.:

101

ק״בוימצאהו איש וגו'. איתא בזוה"ק (וישב קפד.) ובתנחומא (וישב) איש זה גבריאל והוא הממונה על דרגא דחלמא, כדאיתא בזוה"ק (ויצא קמט:). והוא אחר שהלך יוסף מיעקב אביו אל אחיו ובא באם הדרך, התחילו רעיוניו לבהלו והיה נבוך בדעתו אם לילך אם לאו, כי אמר מי יאמר זכיתי לבי וטהרתי מחטאתי, ונדמה לו עצמו שכל חלומותיו הם רק מהרהורי דיומא, שלא היו החלומות ע"י מלאך כמו שהייתי סובר מתחלה, רק מחמת שנמצא בי איזה חסרון מגאות לזה יחלמו לי חלומות כאלה, נמצא שאני חפץ להלוך עתה בדרך דשכיחא הזיקא, לזה היה חפץ לחזור בדרך אשר בא בו, ולא רצה לילך בדרך העלול להזיקא. ובעודו נבוך ברעיוניו וימצאהו איש, זה גבריאל שממונה על דרגא דחלום^קפהכמבואר בזוהר הקדוש מקץ (קצו.): מאן חזוא די לילא דא גבריאל דאיהו חזוא חיזו מן חיזו. ובזוה"ק וישב (קפג.): ואיהו דרגא דגבריאל דממנא על חלמא. ועיין לקמן פרשת מקץ אות כט., ומזה הבין שחלומותיו הם ע"י מלאך, והלך לקיים שליחותו^קפובית יעקב הכולל פרשת וישב ד"ה וימצאהו.:

102

ק״גוישבו לאכל לחם. איתא ע"ז בתנחומא (תשא) וישבו לאכל לחם א"ר יהודה בר שלום ישיבה אחת שישבו השבטים בעצה אחת למכור את יוסף כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון. אם עבירותיהן כלכלו והעמידו את העולם זכיותיהן על אחת כמה וכמה. ואף כאן, מי גרם לשבטים בפרשת שקלים שיתנו כופר נפשותיהן מעשה העגל, ואם חטאה גדולה שעשו גרמה למצוה ולזכות, מצות שהן עושין על אחת כו"כ. הענין בזה הוא, דהנה כשברא השי"ת את האדם בעולם שורש אחד בראו עם קנינו ורכושו, אכן שהרחיקם ממנו לשעה, כי קליפה קדמה לפרי, לכן ברא מתחלה את הבהמה ואח"כ ברא את האדם, וכאשר ירצה האדם להעלות את הבהמה אזי יצרך מקודם להשפיל את עצמו ואז יוכל להגביהם ולהעלותם וכדכתיב (בראשית א׳:כ״ח) ורדו בדגת הים. לשון רדו סובל שני פירושים ירידה וממשלה, שזה מרמז שמתחלה ירד האדם וישפיל את עצמו ממדרגתו, ואח"ז יבא לממשלה למשול ולרדות על כל הקנינים. ולזה ברא השי"ת ששת ימי החול ויום השביעי שבת. בששת ימי החול משפיל האדם ומוריד את עצמו להקנינים ששיכים אליו בשורש, ופועל ועובד בששת ימי המעשה עבודת השי"ת להוציא רכושו וקנינו מההסתר ולהאירם באור. ובשבת, אז האדם מגביה קניניו ומזכך אותם ומעמידם נכח השי"ת, עי"ז שמאיר בהם מה היה כוונת ורצון השי"ת שברא זה בעולם^קפזכמו שהתבאר במי השלוח ח"א מסכת ראש השנה (כט:) ד"ה יו"ט של ראש השנה: כי שבת הוא חותם ששת ימי בראשית היינו ששת ימי המעשה, שכל המעשים הנעשים בששת ימי המעשה אין להם יסוד עד שהש"י מבררם ביום השבת, ובשבת יגזור עליהם איך יתקיימו. ונתבאר כמו כן בתפארת יוסף פרשת בראשית ד"ה בראשית [ב]: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה אשר התכלית מן בריאת שמים וארץ הוא יום השבת. והיינו, בששת ימי המעשה, שהאדם פועל ועובד ונדמה לו שהוא בוקע את ההסתר, ומכיר שיש התגלות מלכות שמים בעולם. ואח"כ ביום השבת, מכיר האדם שמה היה העולם חסר מנוחה, בא שבת בא מנוחה, היינו שמכיר שזה הכח ג"כ הוא מן השי"ת וכו'. וכשאדם עובד בכל ששת ימי המעשה ובוקע ההסתרה, ובשבת מכיר האדם זאת, אז נותן לו השי"ת כח לעבוד את השי"ת בששת ימי המעשה הבאים אח"כ ביתר שאת וביתר עוז., ולזה בימי החול נמצא היתר ואיסור מצוה ורשות, אבל בשבת אין שום דבר רשות, רק כל דברי רשות נכללים בשבת בכלל עונג שבת^קפחזה הענין מבואר בהרבה מקומות ועיין מי השלוח ח"ב פרשת תצא ד"ה כי תצא [א]: אכן יש מעשים שצריכים בירורים ויש מקום שאין צריך בירור, וכמו קדושת שבת שההנאות האדם ותענוגיו הם בקדושה, ואין צריכים לבירורים, וזה רומז המשנה במס' שבת (קל"ז:) אין תולין את המשמרת ביו"ט ואין נותנין לתלויה בשבת, שבת ויו"ט אין צריך לבירורים שכל המלאכות שנאסרו בשבת רומזין שכן השי"ת מנהג נגד ישראל, ועל הנאת שבת ויו"ט חותם השי"ת שאינם צריכים לבירורים. ונתבאר כמו כן במאמר קדושת שבת שנדפס בתחילת ספר פרי צדיק בראשית למרן רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע מאמר ד' ד"ה ושבת וזה לשונו בתוך הדברים: וכידוע מהאריז"ל שאכילת שבת אף שהוא לתאות נפשו ומילוי כרס, אין בו פסולת ורע כלל, כי הכל בקדושה וכו'. עיין לקמן פ' ויחי אות ה.. וכן כל התרבות מישראל הוא רק ע"י שמאירים מתוך החושך וההסתר, שהרי בשבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה כדכתיב (עקב י), ועלו משם ששים רבוא. ועיקר הקדושה והשלימות קנו משם, כדאיתא בזוה"ק (לך פג.) אי לא נחתו בקדמיתא למצרים ולא יצטרפון תמן לא הוו עמא יחידא דיליה. וזה נקרא עבירתן של שבטים, היינו בעת שגובר ההסתר ואין האור ניכר, שאז נראה לעין כעבירה, מאחר שלא ניכר היקרות עוד. ואחר שהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים שש מאות אלף, ואמר להם במעמד הר סיני (יתרו כ) אנכי ה' אלהיך וגו' שאז נראה לעין כל היקרות מישראל, זה נקרא זכיותיהן של ישראל. וזה הוא כוונת המדרש אם עבירותיהן כלכלו והעמידו את העולם זכיותיהן על אחת כמה וכמה, היינו שזה עצמו שמתחלה נדמה לעבירה כל זמן שהיתה בהסתר, כמו בשעה שהשבטים מכרו את יוסף למצרים, מזה עצמו נעשה אח"כ זכיותיהן של ישראל, שע"י זה ההסתר נתרבו ישראל במצרים וקנו קדושה לעצמם וזכו לקבל את התורה בהר סיני:

103

ק״דוישבו לאכל לחם. איתא ע"ז במדרש רבה (וישב פד) א"ר אחוה בר זעירא עבירתן של שבטים וגו' מאכיל לחם לכל באי עולם. הענין בזה הוא, שהמדרש מבאר לנו שכל הויית והתקיימות העכו"ם בעולם הוא רק כל עוד שישראל לא נתבררו בשלימות, ועל הגוון נמצא מקום טענה אף על פעולתן של ישראל מה בין אלו לאלו, וזה נקרא עבירתן של ישראל, שלעין האדם נראה שאף ישראל ח"ו עוברי עבירה הם. אכן לעתיד, שהשי"ת יברר אז את ישראל שמעולם לא עשו מה שאין בו רצון השי"ת, לא רק בפעולה, אך אפילו במחשבה יברר אותם השי"ת שמעולם לא עלה על רעיונם מה שאין בו רצון השי"ת^קפטוכן נתבאר בתפארת יוסף מסכת ברכות (ב.) ד"ה אמר מר: כמו שביאר כבוד אזמו"ר זללה"ה, אשר לעתיד יראה השי"ת מפורש לעיני כל, אשר האומה הישראלית המה שייכים לחלקו של הקב"ה ממש. כי בעוה"ז הוא בהעלם גדול, ובעוה"ז צריך האדם לברר עצמו מצידו איך הוא שייך לחלקו של הקב"ה. שאני לעתיד, יראה השי"ת מפורש כי המה היו דבוקים תמיד בהשי"ת ובכל פעולתן כוונו לרצון השי"ת, כעין דכתיב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתים. ובעוה"ז מחמת שהארה זאת הוא בהעלם, צריך זאת אריכת הזמן שיברר האדם את זאת., אזי יצדיקו העכו"ם על עצמם דין שמים, מאחר שיראו מפורש שישראל לא חשבו ולא פעלו מעולם מה שאין בו רצון השי"ת, לזה הוא שורת הדין שישראל יזכו לחיי עולם ועכו"ם ירדו לדיוטא תחתונה. ומה שנאמר כאן וישבו לאכל לחם, אטו עד השתא לא אכלו לחם. אמנם כוונת הכתוב הוא, שעד עתה לא היה להם שום נייחא, כל זמן שהיה ביניהם יוסף הצדיק והביא את דבתם רעה אל אביהם, פחדו ורגזו פן יפריד בינם ובין יעקב אבינו, שיעקב אבינו נקרא אל בעוה"ז^קצכדאיתא בגמרא מגילה (יח.): מניין שקראו הקב"ה ליעקב אל, שנאמר, ויקרא לו אל אלהי ישראל., מפני שהיה יחיד בתחתונים כמו שהשי"ת אחד בעליונים, לזה לא היו יכולים אף לאכול מדאגתם זאת, ואחר שהשליכו אותו הבורה אז ישבו בנייחא ואכלו, שהרגישו טעם טוב באכלם^קצאבית יעקב הכולל פרשת וישב ד"ה וישבו.:

104

ק״הוישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים וגו' ויעברו אנשים מדינים וגו' וימכרו את יוסף לישמעאלים וגו'. הענין בזה, למה מתחלה קוראם הכתוב בשם ישמעאלים ואח"ז נקראים בשם מדינים ואח"ז נקראו עוד הפעם בשם ישמעאלים. אכן ישמעאל הוא קליפת התאוה. ומדין מורה על כעס מלשון מדינים וריב. וקליפת תאוה אינה מרוחקת עוד כ"כ, ולזה נקרא בשם ישמעאל שנמצא בו תיבת "שמע אלי" שיש בו תשוקה להשי"ת^קצבכמבואר במי השלוח ח"א משלי (יט) ד"ה תאות: התאוה שנמצא בלב האדם גם זה חסד מהש"י כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נ"ב.), ואם יכניס את כח חשקו ותאותו לתוך הקדושה אז יגדל מעלתו ביותר, אך טוב רש מאיש כזב היינו אם מוציא את התאוה לפועל במקום זר זה נקרא איש כזב, היינו שמכזב בה, אז טוב ממנו הרש שלא נברא בכח תאוה כזה, מאחר שאינו משתמש בה כפי הצורך. ועיין בית יעקב ויקרא פרשת מצורע אות ד ד"ה וזה., אך הקב"ה אינו חפץ בו, והוא הטוב והנבחר משאר האומות^קצגכמו שכתב בזוהר הקדוש יתרו (פז.) וזל"ק: ובגיניה דאברהם כד איתגזר ישמעאל, זכה דשוי מדוריה וחולקיה באתר דשליטא על כל אינון פנים רחיקין ותתאין, על כל אינון פנים דשאר עמין, הדא הוא דכתיב ידו בכל, דשלטא על כל פנים דלתתא וכו'. עיין לעיל פרשת חיי אות לז, פרשת תולדות אות ז ד"ה וזהו., שלא נשתרש בחטא כמוהם, ואם תתרחק זו הקליפה עוד יותר וישתרש בהחטא אזי תקרא בשם מדין, שזה הוא מרוחק מהש"י, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו סז: סח.) ומה דאתמר כהן מדין דא אשת מדיינים (וכמו שנתבאר שם במקומו)^קצדבית יעקב שמות פרשת יתרו אות ז ד"ה ומזה, אות טז, יז, יח., שמדין הוא אחר שנשתרש בחטא. ועל זה איתא בזוהר הקדוש (בהעלותך קנה:) שאלו השתי קליפות נקראים טמא ודרך רחוקה. קליפת ישמעאל שהוא תאוה לבד נקרא רק טמא, שיש בו תאות רעות מלא תנאף, אבל עוד נמצא בו איזה תשוקה להשם יתברך. ודרך רחוקה הוא קליפת מדין שהוא כעס, וזה מרוחק מאד מהשי"ת שעומד מרחוק. ולזה בשעה שקנו את יוסף נקראו בשם ישמעאלים, שלא היו מושרשים עוד כ"כ בחטא והיה בהם רק תאות מלא תנאף, ואף שהם הזריחו את התאות והפיחום כ"כ עד שעלה אף במחשבתו של יוסף הצדיק, אבל לא היה עוד בהסתר פנים לגמרי, כי היה לו עוד כח צעקה לצעוק ולהתפלל להשי"ת הושיעה ה'. ואחר שרחקוהו יותר מארץ הקדושה לגלות מצרים מקום ההסתר אזי נקראים בשם מדינים, שכתרוהו כ"כ ליוסף הצדיק בהסתר וחשך עד שלא היה לו אף כח צעקה להשי"ת. ואח"ז נקראים עוד הפעם בשם ישמעאלים, והוא משעה שהתחיל הקב"ה להכין ישועתו ולבראות אורו של מלך המשיח, אזי התחיל רוח ה' לפעמו והשתוקק לצעוק ולהתפלל להשי"ת הושיעה ה' חלצה נפשי^קצהבית יעקב הכולל פרשת וישב ד"ה וישאו.:

105

ק״ווישבו לאכל לחם וגו' והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולוט וגו'. איתא ע"ז במדרש רבה (וישב פד) א"ר אבא בר כהנא והלא אין דרכן של ישמעאלים להיות טעונים אלא עורות ועטרן, אלא ראה מה זימן הקב"ה לאותו צדיק באותה שעה שקים מלאים בשמים כדי שתהא הרוח מנשבת בהן מפני ריחן של ערביים. והענין בזה, שבזה רמז נרמז להשבטים שיוסף הצדיק יעמוד בצדקו מראש ועד סוף ולא יתערב בין המצרים, כמו שהערביים נשאו צרי שהוא שרף הנוטף מעצי הקטף ואינו מתערב בשום דבר בעולם^קצומבואר היטב כל העניין לקמן פרשת מקץ אות לט ד"ה אמנם.:

106

ק״זוישבו לאכל לחם. איתא ע"ז במדרש רבה (וישב פד) א"ר אחוה בר זעירא עבירתן של שבטים זכורה היא לעולם תקוה היא לעולם. וישבו לאכל לחם מאכיל לחם לכל באי העולם. הענין בזה הוא, שהמדרש מבאר לנו איך שבשבטי ישרון לא היה שום דבר לבטלה, רק השי"ת חשב וצירף כל פעולותיהן שפעלו, אכן הם עצמם לא ידעו עד היכן עולה היקרות והחשיבות של כל שבט ושבט, לזה נדמה להם שיוכלו להיות אף אם יחסר מהם שבטו של יוסף הצדיק. ובאמת לא כן הוא, כי כל ישראל הם צורה אחת וקומה שלמה, וכמו אם יחסר לאדם אבר אחד כגון אם יהיה סומא בעיניו, אזי יחסר לו שלימות הצורה ויחשב כמת, כדאיתא (נדרים סד:) סומא חשוב כמת, כן אם יחסר ח"ו שבט יוסף שמדתו הוא אור המאיר לעין, אזי תשחת קומת הכלל ישראל והבנין. והשבטים לא הבינו זאת, והשי"ת בנה ע"י פעולותיהן אלה כל הטובות. כי השי"ת חושב מחשבות לבלתי ידח לבטלה שום פעולה ומחשבה מכלל ישראל, כי בעומק אין שום דבר שלא תהיה ברצון השי"ת, אכן כמו שיחשבו מצדם בפעלם ומעשיהם, לעומתם בונה השי"ת טובה בעדם כפי כוונתם, שאם בגבול תפיסתם ודעתם לא יכוונו למצוה, אזי גם בנין הטובה שהשי"ת בונה עבורם מלובש בלבושים מסתירים הטובה, שלפי ראות עין נראה שהוא היפך מטובה. ואם בתפיסתם והיקף דעתם ג"כ יכוונו למצוה, אזי אף בנין הטובה מהשי"ת ג"כ מפורש בלי שום לבוש שיסתיר בנין הטובה:

107

ק״חוישבו לאכל לחם. איתא ע"ז במדרש רבה (שם פד) א"ר אחוה בר זעירא עבירתן של שבטים זכורה היא לעולם תקוה היא לעולם, וישבו לאכל לחם מאכיל לחם לכל באי העולם. הענין בזה, כי יוסף הצדיק הוא האור של כל ישראל, שע"י שמירת הברית וצמצומי האדם יזכה לראות פני המלך ה' ביפיו מפורש לנכח פניו. וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא גדר קדושה (מדרש רבה קדושים כד). גדר ערוה הוא בחינת יוסף הצדיק. וגדר קדושה הוא בטוחות ותקיפות ושמחה. ומשעה שהושלך יוסף לבור גדלה ההסתרה עד מאד. אכן השבטים הסכימו וגמרו בדעתן שטוב יותר שלעת עתה בעוה"ז לא יהיה התגלות מפורש כ"כ, כי אם יהיה מפורש בהתגלות לנכח האדם שהוא עומד לפני השי"ת, אז לא יהיה שום עסק לעבודת האדם שיקראו פעולותיו על שם יגיע כפיו, ואף השפע מפרנסת אדם תתמעט עי"ז. ולא כן חפץ הצדיקים, רק לעבוד תמיד עבודת השי"ת ולהתגבר על יצרם הרוצה להחטיאם בכל יום, ולהכניס את עצמם בספיקות. לזה בחרו לעצמם שלא יהיה התגלות מפורש כ"כ, ונתנו את יוסף בבור שיהיה מעט הסתרה עי"ז, בכדי שירגישו טעם בעבודת השי"ת אשר יעבדו, להאיר מתוך ההסתר והחשך. ולזה כשצרפו את השי"ת לעשירי בשעה שעשו חרם ביניהם שלא יתגלה ליעקב אבינו ממכירת יוסף אזי הסכים גם השי"ת להצטרף עמהם וכדאיתא במדרש (תנחומא וישב ב), ואם יעלה על הדעת שכוונת השבטים היה רק להרע ליוסף אחיהם להנקם ממנו, ע"ז נאמר (תהילים ה׳:ה׳) לא יגורך רע, ונדרש על זה (תנחומא תזריע ט) אין הרע גוררת אותך, כי השי"ת אוהב משפט, משמע מזה שאף השבטים כלכלו את עצמם במשפט ושקלו בפלס דרכם וכוונתם היתה רצויה לרצון השי"ת:

108

ק״טוימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף. עשרים כסף היינו כל הצורת אדם, כי בעשרים כסף נמצא מאה מעין, ומעה הוא מטבע שלב האדם הומה אחריה, והוא מלשון הכתוב (שיר השירים ה) מעי המו, שהוא לשון פעיה והומה, שהאדם פועה והומה אחר הפסד שויה מזו המטבע ומשתוקק להשיגה, וכדאיתא בש"ס (סוטה יב.) שמעוי הוא לשון המייה ופעיה. וכל הצורת אדם באה לעולם ע"י מאה פעיות שהאשה פועה בשעת לידה כדאיתא בתנחומא (תזריע ד), והיינו שע"י ההמיות והפעיות תקרא ההולדה על שם האב שביגיעו זכה לזה. וכן פדיון בנו הבכור הוא בחמשה סלעים שהם מאה מעין, כדאיתא במדרש רבה (וישב פד) וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף אמר הקב"ה אתם מכרתם בכורה של רחל בעשרים כסף מעות שהן ה' סלעים לפיכך יהא כל אחד ואחד מפריש ערך בנו ה' סלעים^קצזוכן מבואר לעיל פרשת תולדות אות ח ד"ה והנה: כי במאה יש יחידות עשיריות ומאות, כי כל צורת האדם כשהוא נכלל באור השי"ת הוא נכלל בחשבון מאה, כמו מאה פעיות שהאשה צועקת (תנחומא תזריע ד), וכן פדיון בכור בה' סלעים שהם מאה מעות. ועיין עוד לעיל פרשת וישלח אות מד, אות מה ד"ה וכן מקום., וכדאיתא ג"כ במכילתא (פרשת בא) וכמש"נ שם (בית יעקב שמות פ' בא אות סד) באריכות ועי"ז תתוקן מהירת הלידה^קצחעיין לקמן פרשת ויחי אות לח.:

109

ק״יויאמרו זאת מצאנו הכר נא הכתנת בנך היא אם לא וגו'. איתא בתנחומא (מקץ ו) וברבה (מקץ לא) האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום. האומר לחרס ולא יזרח זה יעקב ובעד כוכבים יחתום אלו השבטים. הענין בזה הוא, שבמכירת יוסף אף שבאמת חי היה, מ"מ היה מפחד ומתיירא כ"כ עד שנדמה לו שהשי"ת עזב אותו ואיננו חפץ בו. ואל יעלה על הדעת שסמך את עצמו רק על מאמר בניו שאמרו זאת מצאנו, כי איש אלהים כיעקב אבינו ע"ה שצורתו חקוקה בכסא הכבוד והוא אחד מרגלי מרכבה העליונה לא יביט על מאמר פי אדם בלבד, אכן כאשר פנה למורשי לבבו והרגיש במעמקי הלב פחד ורתת החזיקתהו, אז חשב שאבדה תקותו ותוחלתו מהשי"ת, זה הוא האומר לחרס ולא יזרח, שהשי"ת הראה ליעקב אבינו שאף מדבר קטן כזה רגז ופחד כ"כ. וכן אומר אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה שאף כי השבטים היו חכמים גדולים בישראל, אמנם בזה שהחזירו כתונת יוסף לאביהם זאת לא נחשבה לחכמה כלל, כי מה איכפת להו אם ידמה ליעקב אביהם שיש לו עוד תקוה אולי ימצא יוסף וכי הוא חי. ואף יעקב אבינו בעצמו היה לו להבין מזה שעוד יוסף חי, כי אם כן הוא האמת כמו שהם אומרים א"כ למה הודיעוהו זאת, הלא הם לומדי תורה ויודעי דת ודין, וגמירי הלכתא שאין משיבין על הקלקלה כדאיתא בש"ס (פסחים ג. כתובות קד.), והיה להם להשליך את הכתונת שלא יצא מפיהם דבר קלקלה. אכן מאחר שכן היה רצון השי"ת, לזה נעלם ונסתר מנגד עיני חכמי ישראל כל זאת, והיו כמו האדם בשעה שהוא ישן שאין בו שום הבנה. ובאמת מה היה כוונת השבטים שהביאו את הכתונת לאביהם, אכן מיראתם מיעקב אביהם הכירו אותו שרב כחו, ואם לא יסכים למה שעשו אזי יפציר בתפלה להשי"ת שיעזור לו בחזרת יוסף בנו ויעמוד על בירור הדבר, כי בטח ימלא ה' כל משאלותיו, לכן הסכימו בדעתם לאמר לאביהם שיוסף מת, וממילא יסתלק מאתו כח התפלה שאין מתפללין על המתים. ולזה כשנושע ונתודע יוסף לאחיו אזי נאמר (ויגש מה) ותחי רוח יעקב אביהם, היינו שעד עתה היה כישן ולא היה לו הבנה בזה ועתה נתעורר. וכן בגאולה העתידה לבא נאמר (תהילים קכ״ו:א׳) בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, שאז יתגלה לעיניהם, שמה שנראה להם שהם גולים בגלות הוא רק כחלום וכישנים נדמו, כי בכל מקום שנמצא יראה בד"ת ומיראים את האדם, באלו הד"ת נמצא גם גודל תקיפות, משמע מזה שרק מפני שישנו להם בשינה לזה לא ראו גודל השמחה והתקיפות מד"ת. וכמו כאן ביעקב אבינו ובניו, שאם לא היו כישנים היה יכול יעקב אבינו להבין שעוד יוסף חי, וכן כשתבוא לישראל הגאולה האמיתית יראו שהיה רק כחלום, ואז יתקיים הכתוב (זכריה י) והיו כאשר לא זנחתים^קצטוהענין כולו נתבאר במי השלוח ח"ב פרשת ויגש ד"ה ויאמר יוסף: בזה מלמד אותנו השי"ת שבל יתייאש שום אדם אפילו שידמה לו שהישועה רחקה ממנו מאוד, וחלילה כל יום קללתו מרובה מחבירו, עד כי אפס ממנו הישועה. ובזה יתחזק האדם שיתן לב לצער השבטים שהיה להם בזה העת שנתפסו כמרגלים, אחרי הלכו לשבור תבואה להחיות נפשם ברעב וגם אחרי כל זה נאסר שמעון לעיניהם, וגם נמצא הגביע באמתחת בנימין ונלקח גם בנימין לעבד ונדמה להם כי אין להם שום תקוה להושע, והצדיקו עליהם את הדין באמרם הננו עבדים לאדני, ואחרי כן כאשר הגיע עת הישועה אמר יוסף אני יוסף אחיכם, ולא נעשה שום מעשה שיהיה חילוק בין רגע שקודם התגלותו לאחיו ובין רגע שאחר כן. כי גם קודם הישועה היה נצב נגד פניהם כל הישועה, שכתיב בה ותחי רוח יעקב אביהם, וזה החיים היה נגד פניהם, רק קודם העת לא הרגישו בזה. וכן נקוה כאשר יבוא העת לגלות כבוד מלכותו עלינו ולרחם שארית ישראל, כל ישראל יראו שהישועה היתה נגד פנינו, רק מצדנו נסתר זאת, ויתקיים הכתוב (זכריה י׳:ו׳) והיו כאשר לא זנחתים. וכן ביאר בתפארת יוסף מסכת מגילה (ט:) וזה לשונו בתוך הדברים: וזה ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וגו' והיינו שהשי"ת יראה לעתיד, שמכל אלו הזמנים והסבלנות שישראל היו סובלים בעוה"ז, יראו את האור מכל אלו הזמנים. וכדאיתא בזוה"ק (בחקותי קטו:) ואף גם זאת לרבות כנסת ישראל דאקרי זאת דלא שבקת לון לעלמין וכו'. והיינו שהשי"ת יראה איך שהיו תמיד מחוברים ומקושרים עם אור רצונו ית'. ועד היכן יראה השי"ת שבאמת לא סבלו כלל בעוה"ז, ולא היה עליהם שום סבלנות, מה שאין זאת הישועה בתפיסת עוה"ז להבין זאת. כי זאת יכול האדם להבין, כי השי"ת יכול לפתוח הישועה ולהראות איך שמצידו היה תמיד מקושר בהשורש, ויכול להראות את האור מכל אלו הזמנים והפעולות אשר היה נדמה לאדם שמחוסרים אור. אבל לראות איך שהם בעצמם לא סבלו כלל, זאת אין בתפיסת שכל זה העולם להבין זאת. ואמר בזה כבוד אזמו"ר הרב הגה"ק זללה"ה, שיכולים להבין זאת ע"י משל, והמשל היותר גדול הוא מאחי יוסף, שמתחלה קודם שנתודע להם יוסף היו בגודל סבלנות, והיה נדמה להם שעומדים לפני מלך גוי ומתוכח עמהם, ונדמה להם שהם בסכנה גדולה, ואח"כ כששלח להם השי"ת הישועה ויוסף נתודע להם, ראו למפרע שלא היו בסכנה ורק היו עומדים לפני אחיהם הדורש טובתם. ואמר, שזה הוא מעין ישועה העתידה במהרה בימינו. שהשי"ת יראה שלא שלטה עליהם שום רשות חוץ ממשלת השי"ת, והיו עומדים תמיד לפני השי"ת פנים בפנים.:

110

קי״אוימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף. זשה"כ (עמוס ב׳:ו׳) על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים וכדאיתא ג"כ בתנחומא (וישב) עמדו ומכרוהו בעשרים כסף לכל אחד מהם שני כסף לקנות מנעלים לרגליהם וכו' בעבור נעלים. הענין בזה הוא, שנעל מרמז על הלבושין, וכדאיתא בש"ס (תענית כג:) כד מטי לעורקמא דמיא סיים מסאני אמר הכא לא חזינא, וזה מורה על הפעולות שאדם נכנס בספק שהם באורח יבום לתקן את אשר כבר עותו, כמו כל יבום שמתקנין נפש המת שלא מצא תכליתו בעולם, ובאלו הפעולות צריך האדם לסלק ולהסיר מצדו כל הנגיעות, וכדאיתא בש"ס (יבמות לט:) שאם יתכוין לאיזה פנים לשם נוי לשם ממון נחשב לו כפוגע בערוה. ואם היבם אינו חפץ לכנוס בספיקות ליבם אשת אחיו אזי וחלצה נעלו דיבם וענתה ואמרה לא אבה יבמי, שאיננו חפץ להכניס את עצמו בספק לברר נפש אחיו שלא מצא תכליתו. וכענין דאיתא בתקוני הזהר הק' (תיקון כ"א ס:) בההוא זמנא אתמר בשכינתא וחלצה נעלו נעלו דקב"ה לקיים ביה של נעלך וכו' ואיהו חלוץ הנעל ולא צריכין לאתחברא באורח יבום לעולם. ובזה מחולקים יהודה ויוסף, יוסף הצדיק בחר לעצמו שלא לכנוס באחריות וספק פן ירויח כי פן יפסיד, רק מדתו הוא רזא דברית, לצמצם את עצמו תמיד בכל פעולה לעמוד ברור נכח השי"ת בכל מעשיו אשר יעשה. ויהודה בחר לעצמו להכניס את עצמו בספיקות, ופועל פעולות אף שבשעת מעשה נראה שלא טובים הם, אמנם בעתן מתבררים. וכן כל שבטו של יהודה הם בזו הבחינה לכנוס בספק אולי ירויחו. ואלו הפעולות הם ברזא דנעל ונראים כעין יבום, ובהשי"ת יבטחו וישענו שיסוים לטוב, ואז יהיה רכושם רב בקדושה יותר מאם לא היו מכניסים את עצמם בספק. וכל זמן שיוסף הצדיק היה ביניהם, שמדתו הוא רק אור, לא היה מקום לפעולות כאלה שהם ברזא דנעל, רק ושלף איש נעלו, שהאור היה מפורש לעיניהם לכן מכרו את יוסף בעבור נעלים, ומאז היה מקום לאלו הפעולות, מעשה יהודה ותמר מעשה ראובן ובלהה:

111

קי״בויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו ויט עד איש עדלמי וגו'. עדולם מורה על שאז נתקטן האור מאד ולא נשאר רק אור נוצץ כדוגמת אור הנר שכבה והולך, וכדאיתא ע"ז במדרש רבה (וישב פה) עוד היורש אביא לך יושבת מרשה עד עדלם יבא מלכן וקדושן של ישראל עד עדולם יבא כבודן של ישראל עד עדולם יבא דכתיב ויט עד איש עדלמי, וכדכתיב (זכריה י״ד:ו׳) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון ותרגם יונתן ויהי בעדנא ההיא לא יהיה נהורא אלהין עדי וגליד^רכמפורש ברד"ק שם (זכריה י״ד:ו׳): והיה ביום ההוא, ביום שזכר שיהיה בו האות יהיה זה הענין שלא יהיה אור יקרות וקפאון ופי' על דרך משל, שלא יהיה אור היום ההוא בהיר והוא אור יקרות כמו וירח יקר הולך, ולא אור קפאון והוא קפוא ועבה שהוא כמו חשך, ופי' שלא יהיה היום ההוא כלו לא כאור ולא כחשך וכו' כי שתיהם יהיו בו. וכן אמר אחריו לא יום ולא לילה, ויונתן תרגם, לא יהא נהורא אלהין עדי וגליד., וכמו שפירש"י ז"ל שם יקרות לשון כיקר כרים, והוא כמין אור הנראה שחרית על ההרים וכלה והולך וכו'. וכדאיתא גם בלקוטי תורה להאר"י הק' ז"ל (וישב ד"ה ותלבש) העדולמי שהוא יסוד ולא מצאה שהיתה ביסוד נקודה. וזה רומז על מאמר זוה"ק (פ' בלק דף קצא.) שחורה אני ונאוה וכו' על דלא אתחזיאת מנה אלא זעירו דנקודה חדא. וזה ענין מלכות שמים בבחינת מיעוט הירח, ועיין זהר חדש שיר השירים (טז:) בפסוק זה. והענין בזה, שענין יהודה ותמר נראה על הגוון מלא הסתר, ואף שלא היה כח בחירה אז ביהודה להתגבר על תאותו, והשי"ת הסכים ואמר ממני יצאו הדברים כבושים, אכן אחכ"ז נראה הענין הזה לפי ראות עין אדם כענין שמצינו במקום אחר^ראהיינו באשת יפת תואר בפרשת כי תצא (כא) ולקחת לך, ופרש"י שם, לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע., לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, לכן הותר לו לעשות זאת. אמנם החילוק הוא בזה, שאם האדם עריק מקמי מאריה, שמצדו חושק לעבור את פי ה', רק מפני שיודע שעיני השי"ת פקוחות על כל דרכי איש ומפעליו לזה מונע את עצמו מלפעול ההיפך מרצון השי"ת בדעת, אכן מצפה ומקוה שיתגבר עליו כח התאוה כ"כ עד שלא יהיה לו כח בחירה להתגבר על יצרו, ולא יראה לנכח פניו את השי"ת ויעשה מעשהו בלא דעת, זה הוא עריק מקמי מאריה, מאחר שחפץ מצדו לערוק מפני השי"ת, ואף שאין לחייבו על חטאו מאחר שלא היה לו מצדו שום כח להתגבר על יצרו, אכן כיון דניחא ליה בזה משמע שהוא רק רע. אמנם מי שמצדו אינו עריק מקמי מאריה ואיננו חפץ להטרד ולשכח השגחת השי"ת מכנגד פניו, אזי אם יאונה לו שיצרו יתגבר עליו עד שלא יהיה בו כח בחירה להתגבר על תאותו, משמע מזה שהשי"ת חפץ בזה וזימן תחת ידו זאת, מאחר שהוא מצדו אינו חפץ בזה, ורוצה בכל כחו להתגבר על יצרו המתאוה ואין לאל ידו, מוכח שמה' יצא הדבר. ולכן אם אירע לאדם חטא באופן זה אז יעשה תשובה שלמה ויבטח בה' כי בודאי יחשב לו כזכיות:

112

קי״גופעולה כזו הוא כדוגמת החלום שחולם לאדם בשעת שינה שאין בו דעת אז, ואיתא בש"ס (ברכות נה:) רבא רמי כתיב בחלום אדבר בו וכתיב וחלומות השוא ידברו, לא קשיא כאן ע"י מלאך כאן ע"י שד. היינו חלום ע"י שד הוא רק מהרהורי דיומא ושוא ידברו. וחלום ע"י מלאך, היינו שהאדם מבורר מצדו ולא הרהר בה ביום ואעפ"כ חולם לו בלילה, משמע מזה שזה החלום הוא ע"י מלאך וחלום אמת הוא. וכן היה ענין יהודה ותמר, שאמרו ע"ז במדרש רבה (וישב פה) שמלאך הממונה על התאוה הכריחו ליהודה. ולהבין הענין, למה הוצרכה זו הפעולה להיות ע"י הסתרה כזו שכמעט לא נראה אור בראשיתה, אכן מפני שהשי"ת ברא בזה בנין אורו של מלך המשיח, שכתוב בו (ישעיהו י״א:ג׳) והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח וגו', ואף שיהיו גם במלך המשיח אלו החושים, אמנם לא יצרך להשתמש בהם, ולזה לא היה בזה הבנין תפיסת אדם כלל, אך ניטלה מיהודה כל כח בחירתו, ונדמה לו מצדו שהוא רק חשך ולא אור, שיהודה בעצמו אמר (וישב לח) פן נהיה לבוז, מפני שבעוה"ז נראה זאת הפעולה כולה מקשה, וכמו דאיתא במדרש (וישב פה) יעקב היה עוסק בשקו ותעניתו ויהודה היה עסוק לישא אשה והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח, היינו שלעין האדם נראה זאת ההיפך מרצון השי"ת, מפני שאין בכח האדם להשיג כלל יקרות זה הבנין. וכן כל הישועות והד"ת מזה השבט בנויים ע"י הסתרה, שעל הלבוש נראה ההיפך מגודל היקרות שנמצא בהפנימיות, וכמו שמצינו בדהמע"ה שעל הלבוש היה נראה כשופך דמים, וכדאיתא בזוה"ק (שמיני מ:) ואיש תרומות דא עשו וכו' והא דוד נמי איש תרומות הוה וכו', היינו שעל הגוון היה נראה שגם פעולותיו הם כפעולות עשו, אבל באמת נמצא בזה השבט יקרות גדול מה שאין בכל השבטים, ויש בו כח בעומק פנימיות הלב לצעוק להשי"ת הושיעה ה', ולהראות עומק לבו שלא נמצא בו רק טוב, ועליו כוון הכתוב (בלק כג) ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, שתוקע ומריע וצועק להשי"ת ומפיל חומת ההסתר שמעלמת את פנימיות לבו^רבכמבואר במי השלוח ח"א פרשת קרח ד"ה ומדוע תתנשאו [ב]: כתוב (ישעיהו נ״א:ט״ו-ט״ז) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. והענין בזה כי בכל נפש מישראל נמצא נקודה טובה ויקרה אשר חלק לה השי"ת בפרט, אך בעוה"ז הנקודה הזאת היא בלבוש שנראה להיפך וזה פירש ובצל ידי כסיתיך. והנה גם לנפשות יקרות תיקן הש"י לבושים הנראים היפך מיקרותם וכו'. וכן דהע"ה שהיתה מידתו להיטיב לכל ישראל והיה אוהב ישראל כדאיתא במדרש שוחר טוב (מזמור א') יבקש רצון זה דוד שהיה אוהב את ישראל, ועליו נאמר (דברים י״ז:ט״ו) מקרב אחיך תשים עליך מלך היינו מי שנמצא בו אהבה לכלל ישראל. ועל הלבוש היה נראה להיפך כדאיתא (בראשית רבה פרשה סג) בשעה שראה שמואל את דוד אדמוני אמר שמא ח"ו הוא שופך דמים כעשיו והשיב לו הש"י עם יפה עינים וכו'. עיין לעיל פ' תולדות אות ב' ד"ה ולפי, פ' וישלח אות ב ד"ה ואכרתה, פרשה זו אות טז ד"ה אכן הצדיק.:

113

קי״דובזה שיהודה עצמו ייבם את תמר כלתו ולא שלה בנו, תיקן בזה נשמת ער ואונן בשורש. כי ענין יבום הוא, לפי שהמת לא הצליח לעשות פרי בזה המקום, לכן נוטעין הנטיעה במקום אחר אולי תצלח במקום אחר, וכדאיתא בזוה"ק, ובזה תתוקן נפש המת. וזה התיקון הוא באורח יבום בעקימא ולא באורח מישר שתתוקן בשורש נפש המת, רק כענין שאמרו כל ישראל ערבין זה לזה, שאחד מברר את השני, ואם ח"ו יאונה לאחד מישראל כשלון, אזי ימליץ עליו רעהו בזה שהוא נזהר שלא יכשל בזה א"כ האיך נאמר שנפש רעהו חסר מזה, מאי משמע כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שבכל ישראל נמצא זאת ונזהרים ומבוררים בזה, מאחר שהם כלל אחד. אמנם זה הבירור הוא באורח עקימא ולא בשורש. אבל יהודה תיקן נשמת ער ואונן בשורש, שבשרשם לא נמצא שום נטיה מרצון השי"ת, לכן הולידם בעצמו עוד הפעם לברר אותם באורח מישר ולא באורח יבום, וכדאיתא בזוה"ק (משפטים קד:) יהודה אתה, אתה הוא אבא קדמאה אתה הוא אבא תנינא ולא הוה בך חילופא לעלמין. ובאמת היה מהראוי שכל יבום יהיה רק באב שזה הוא עיקר היבום, וכמו שהוא קודם לכל יוצאי ירכו לענין ירושה כדאיתא בש"ס (ב"ב קטו.), כן הוא קודם ליבום ועליו לברר נפש בנו מה פעל בעולם, כי החסרון שנמצא בבנו נוגע גם בו, למה הוליד נפש זה שלא השאיר שום השארה בעולם. אכן התורה הקדושה חסה על כבוד האב, שאין זה כבודו שיכניס את עצמו עוד הפעם בספק ע"י בנו, והיה הבן הבכור במקום האב, כי בהבכור נמצא כח האב יותר מבאחיו הקטנים ממנו וכלולים הם באחיהם הבכור^רגלעיל פרשה זו אות י ד"ה כי ענין.. וכן לעולם הוא הנולד תחלה כולל הבאים אחריו, וכדאיתא בזוה"ק ברעיא מהימנא (קדושים פג.) ובכתבים ליקוטי תורה (פ' וירא על הפסוק והנה בן לשרה אשתך בד"ה גם בזה תבין ענין מארז"ל כבד את אביך), ולזה דרשו חכז"ל בש"ס (כתובות קג.) כבד את אביך לרבות אחיו הגדול, והוא מפני שיש בו יותר מכח ושורש האב, לזה הוא עומד במקום האב לכבד את אביו שלא יצטרך להתבזות^רדזה לשון קדשו של רבנו האר"י שם: גם בזה תבין מארז"ל, כבד את אביך, לרבות אחיך הגדול. והעניין כי הלוא ההוא רוחא דשבק בה {האב באם}, ממנו נחלק לכל הבנים שיולדו. ואמנם כמו שבאותו הרוח כללות כל אותן הבנים, כך הולך הסדר ממדרגה למדרגה, כי הבן השני נוטל תמצית ההוא רוחא אשר נשאר בנוקבא והוא כלול ומשועבד אל הראשון והוא ענף ממנו וכו'. כי הבן הראשון מצווים כל אחיו לכבדו, מהטעם עצמו שהם חייבים לכבד אביהם שהוא יותר מעולה וכו'.. וזה היבום שהוא ע"י אח הוא באורח עקימא ולא באורח מישר^רהבית יעקב הכולל פרשת וישב ד"ה ויהי בעת.. שאני כאן ביהודה ותמר, שהשי"ת בנה עי"ז אורו של מלך המשיח, שבבואו ב"ב נאמר (ישעיהו ס״ג:ג׳) פורה דרכתי לבדי וגו' ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי, שהשי"ת לא יקפיד אז על כבודו אף אם יתגאלו ויתחמצו מלבושיו ויגאל אותם בכבודו ובעצמו, לזה לא הקפיד השי"ת על כבודו של יהודה שדיו לעבד להיות כרבו^רולקמן פרשת ויחי אות סה.:

114

קי״הולהבין מה נקרא אצל השי"ת התחמצות הלבושין, הוא כאשר נזכה לגאולה העתידה לבא ב"ב, שהשי"ת יגאל את ישראל בשלימות לבלתי ידח מהם שום נדח, ויתוקנו כל חטאי ישראל, זה נקרא וכל מלבושי אגאלתי^רזכמו שביאר במי השלוח ח"ב ישעיה (סג), ועיין עוד בתפארת יוסף פרשת אמור ד"ה לאחותו: וזה כוונת הזוה"ק הנ"ל הה"ד כי זבח לד' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום עד דאינון לבושין יסתאבון הה"ד וכל מלבושי אגאלתי. וכמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, שהשי"ת לא יביט על שום לבוש ורק יביט לעומק. וזה הוא גיאול מלבושים כביכול אצל השי"ת, שלא יביט על שום לבוש וגוון ורק על עומק הלב, ובעומק הלב של ישראל אינו נמצא נייחא מכל טובת עוה"ז, רק אם ביכולתו להתקשר הטובה הזאת עם חיי עוה"ב. שאני האומות שאף שנמצא אצלם גוון של עבודה, שנדמה שמסיר עצמו מחיי עוה"ז, אבל בעומק הוא כל כוונתו שע"י כך יהיה ביכולתו להתפשט עצמו בלי שום מעצר, ולא יביט השי"ת לשום גוון וממילא יפלו האומות לגמרי נגד ישראל., כי מצד השי"ת הוא שלעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, אכן שהשי"ת יאיר אז שכן הוא שורת הדין, שמפני זה שישראל צמצמו את עצמם וסבלו מזה בעוה"ז בעבור כבוד שמים, מגיע להם התנשאות על האומות שהתפשטו מצדם בשטף הזדון לעשות כל רצון לבם. אכן עתה בעוה"ז, כל זמן שלא נתבררו פעולות יהודה שמאת השי"ת יצאו הדברים כבושים, קשה לאדם מלהבין זאת בתפיסת שכלו שברצון השי"ת נעשה הפעולה, שמצד האדם יקשה למה לו ליהודה להכניס עצמו במקום ספק שאינו לפי כבודו, לכן נראים כל פעולותיו שהם באורח יבום ולא באורח מישר. כי מעשיו של יוסף הצדיק נראים לעין כל שהם באורח מישר, ברזא דאתה, ברורים בעידנא דעשיה, אבל פעולות יהודה שצריכים להתברר אחר העשיה נראים בעידן עשיה שהם באורח יבום, אבל אחר בירור השלם נראה לעין כל שעיקר בחינת אתה הוא רק ביהודה וכל מעשיו הם באורח מישר מתחלה ועד סוף. וכן גאולה העתידה הוא ג"כ באורח מישר, כי השי"ת הציב בעולם הזה שכל אדם יברר את עצמו מצדו בעבודה אשר יעבוד, וזה הבירור אינו עוד באורח מישר, כי אם יבא אחד מהאומות ויברר את עצמו בעבודה יוכל להחשב לחולקיה ועדביה דקב"ה, ואף שהאמת הוא שהשי"ת יודע אחרית דבר שרק ישראל יבררו את עצמם ולא העכו"ם. אמנם מאחר שהבחירה חפשית ביד כל אדם, א"כ אין זה הבירור לישראל באורח מישר. אכן לעתיד אז יברר הש"י את כל ישראל לבלתי ידח מהם שום נדח, ויעיד עליהם שהם ברורים בשורש, זה התיקון הוא באורח מישר ולא באורח יבום כלל, וכדאיתא בתקוני הזוה"ק (תיקון כ"א דף ס:) בההוא זמנא יתקיים בישראל לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף וכו' ואיהו חלוץ הנעל ולא צריכין לאתחברא באורח יבום לעולם:

115

קי״וויהי בעת ההוא וירד יהודה מאת אחיו ויט עד איש עדלמי וגו' ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה וגו'. הענין בזה, כדאיתא בזוה"ק ששבט יהודה הוא סיהרא דלית לה מגרמה כלום, שכל אורה הוא רק ממה שהשמש זורחת בתוכה ומאיר בה, וכן הם כל פעולות זה השבט, שמתחלה הוא אבן מאסו הבונים, ואח"ז מאיר אותן השי"ת עד שראוים לראש פנה. וכמו במעשה יהודה ותמר שעשה מה שלא נמצא כלל בתורה, שהאב ייבם אשת בנו המת, מ"מ העיד הש"י והסכים אף על זאת שמאתו יצאו הדברים כבושים, ואין ביהודה שום ערבוב כלאים, וכדאיתא בזוה"ק (משפטים קד.) יהודה אתה, אתה הוא אבא קדמאה אתה הוא אבא תנינא ולא הוה בך חילופא לעלמין. אמנם ראשית זו הפעולה הוצרכה להיות ע"י ההסתרה, מפני שנבנה מזה ישועה גדולה בנין אורו של מלך המשיח, לזה לא היה בזה תפיסת שכל אדם, והיה סובל מאד מזה, כי נדמה לו עצמו שסר מרצון השי"ת, כמו שאמר יהודה, פן נהיה לבוז, וכדכתיב, כי כסתה פניה, שהיה בה גודל הסתרה, בכדי שתולד בו צעקה גדולה להשי"ת למה אירעה לו זו הפעולה שלא היה לו בה שום דעת מצדו, וצעק על העבר, עד שהתעורר רצון השי"ת שיאיר לעין כל שיהודה עשה הטוב בעיניו ומאתו יצאו הדברים כבושים. והעיר ע"י צעקתו מדת יוסף הצדיק, שמדתו הוא להאיר לעין כל הכבוד שמים שכלול בפעלו, ואם היה יוסף הצדיק בין השבטים בזה הזמן שעשה יהודה פעולתו זאת, אזי היו רואים שמאת ה' יצאה זאת, מפני שתמר היא זווגא דיהודה ולמצות ה' תחשב^רחכדאיתא בזוהר הקדוש אחרי (עב.): אמר רבי אבא, פרשתא דא מוכח דאוריתא סתים וגליא וכו'. מאי חמאת צדקת זו לעובדא דא וכו'. אוף הכא אזדמנת הות תמר לדא {להיות אשתו של יהודה} מיום דאתברי עלמא. ושם (עב:): והיא ידעת ואקדימא גרמאה למלה דא {ותמר ידעה הסוד שיהודה שייך לה וע"כ עוררה אותו שייבם אותה} לאשלמא אורחוי דקב"ה, בגין דינפקון מנה מלכין שליטין דזמינין לשלטאה על עלמא., אכן מפני שיוסף הצדיק לא היה אז ביניהם לזה היה גודל הסתרה, ונדמה לעין זו הפעולה שהוא ההיפך מרצון ה':

116

קי״זוכן כל ישועות זה השבט הם בנוים ע"י הסתרה ונראה שהם מאורח יבום, שאין נראה אור בהפעולה, ואין בה הארת יוסף הצדיק כדאיתא בזוה"ק, זהו נקרא אורח יבום. שכל יבום הוא שחבירו הכניס את עצמו בזו הכלי ולא נסתייע לו, לכן מוכרח גם הוא להכניס את עצמו בספק ולזרוע כלאים, שמעשיו יסייעו להאיר פעולת אחיו^רטועניין השייכות דכלאים ויבום מבואר באר היטב בבית יעקב שמות פרשת ויקהל אות כא, וכן בבית יעקב הכולל פרשת ויקהל ד"ה ראו עיין שם היטב ותבין. ועיין סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וישב ד"ה ויאמר מה הערבון כל העניין שם.. וכן הוא הטעם מכל מעשה המצות, שאם לא היה בעולם שום פעולה בלא דעת, אזי לא היו צריכים לשום פעולה ומעשה המצות רק היה די בהכונה לבד, אכן מפני שנמצא באדם עתים שאין בו דעת, לזה צריכים למצות מעשיות, שעי"ז הפעולה גולמת יעורר אף הפעולה שאירע לו בלא דעת ויתקנה, וזה הוא רזא דיבום שנבנה ע"י פעולה שתחלתה בהסתר פנים. ומה שנבנה מתחלה ועד סוף באור זה הוא רזא דשבת, וכמו שאנו אומרים (ברכת המזון) רצה והחליצנו ה' אלהינו במצותיך ובמצות יום השבת הזה, שהוא ברזא דחליצת הנעל באור בהיר בלי לבושים מסתירים. אבל תא חזו מה כתיב בהו בישראל (שיר השירים ז׳:ב׳) מה יפו פעמיך בנעלים, שאף המנעלים שלהם יפים, שאף הלבושים מישראל מלאים אור, ואף שיוסף הצדיק לא היה ביניהם עכ"ז לא נסתר לגמרי מדת יוסף הצדיק מישראל, רק מדתו הולכת עם כל פעולה ופעולה:

117

קי״חוזו הפרשה הוא תקיפות גדול לישראל שלא יתייאשו ח"ו. וכמו שמצינו שאף בשעה שהנביא נתן המראה לישראל אמר להם (מיכה א׳:ט״ו) עד עדלם יבא כבוד ישראל, וכמו שתרגם יונתן איש עדלמי בוצינא דאתרא, והוא שעדולם מורה על אור הנר בשעה שכבה והולך ולא נכבה עוד לגמרי, שאי אפשר בעולם שיכבה נר ישראל לגמרי ח"ו עד שלא תשאר שום הארה, ואף אם נתקטן האור כמו שהיה אחר שנעלם יוסף מאת אחיו, אבל לא נכבה לגמרי, רק לפי ראות עיני אדם נדמה זאת. והוא, כשעלה ברצון השי"ת לבנות אורו של מלך המשיח, נסבה סבה מהש"י שיוסף ימכר ונעשה עי"ז גודל הסתר, ואח"ז גדל עוד יותר עד כי גדל מאד, כי מתחלה לא נמכר רק לסוחרים שהם אינם אומה בפני עצמם ואז לא היה עוד ההסתר גדול כ"כ, ואח"כ נמכר לישמעאלים ואז נתגדל ההסתר יותר, כי הם קליפת התאוה שמתאוים למה שאין בו רצון הש"י, ואח"ז נמכר למדינים אז נתגדל עוד יותר ההסתר, כי ישמעאלים אינם רחוקים עוד כ"כ והגרים שלהם קרובים ביותר לכנוס בישראל, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פז.)^ריכמבואר לעיל פרשה זו אות לב עיי"ש., והוא מפני שבמחשבותיו חפץ אף במחשבות טובות. אכן המדינים שאדוקים יותר בקליפת התאוה הם עומדים מרחוק יותר, אבל בכל זה לא היה עוד ההסתר גדול כ"כ, כי קליפת התאוה קרובה יותר אל הקדושה מקליפת הכעס. אכן כאשר נמכר לשר הטבחים שהוא רק קליפת כעס, שזה מרוחק מאד מקדושה^ריאכדאיתא במי השלוח ח"א פרשת וארא ד"ה ענין וזל"ק: כי עיקר ההרחקה מהש"י הוא מדת הכעס, כי אף שהתאוה ג"כ מרוחקת מהש"י, אך עוד יוכל להמצא בה טוב אבל מדת כעס הוא ביותר מרוחק מהש"י. ועיין מי השלוח ח"א פ' נשא ד"ה וישלחו, פ' שופטים ד"ה לא תוכל., אזי גדל ההסתר במאד, ובפרט כאשר שמו את יוסף בבור נתמעט האור כמעט לגמרי, עד שלא נשאר להם שום כח בחירה, והקב"ה בכבודו ובעצמו שמר את יוסף ונתן עיניו עליו שלא יכלה ח"ו לגמרי, וכדאיתא במדרש רבה (וישב פו) ויהי ה' את יוסף, הא עם שאר השבטים לאו, א"ר יודן לבהמי שהיו לפניו שתים עשרה בהמות טעונות יין נכנסה אחת מהם לחנותו של עכו"ם הניח י"א והלך לו אחריה, אמרו לו מה אתה מניח י"א והולך לך אחר האחת אמר להם אלו ברשות הרבים הם ואיני חושש להן שמא יעשו יין נסך. כך אלו גדולים הם וברשות אביהם, אבל זה שהוא קטן וברשות עצמו לפיכך ויהי ה' את יוסף. היינו שהשי"ת הוצרך לשמרו שהוא הנקודה האחרונה שלא תכבה. ושם במצרים נתנסה יוסף הצדיק ששם הוא התגברות ההסתר, והוא עמד בצדקו והתגבר על יצרו אף בההסתר, כי אין הקב"ה מנסה את האדם בשעה שיש בו בהירות הדעת, וכדאיתא בש"ס (עירובין סה:) בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו בכעסו, ולא נתנו סימן באדם להכיר אותו בשעה שטליתו על כתפו ומעוטר בתפלין ויושב בביהמ"ד ועוסק בתורה ותפלה, משמע מזה, שעוד אין ראיה מזה שכן יהיה בתמידות והשי"ת חתם והסכים עליו, רק עיקר הנסיון הוא בשעה שהאדם מוטרד והולך בשוק ועוסק במשא ומתן בעניני עוה"ז, ואף גם אז עומד לנכח השי"ת ומכניס כבוד שמים אף בעניני עוה"ז, משמע מזה שהשי"ת הסכים עליו שלא תצא מתחת ידו רק הטוב בעיני השי"ת, וכל הפעולות שיעשה הם רק טוב^ריבלעיל פרשת לך אות יב ד"ה וזה הוא, לעיל פרשה זו אות יז ד"ה ובזו.:

118

קי״טוכן היה הענין ביוסף הצדיק, שכל זמן שהיה אצל אביו בבהירות הדעת והשכל לא נתנסה, אך אחרי שנמכר נתנסה, ואז חתם השי"ת עליו, שכיון שלא כבה אורו שם שוב לא יכבה לעולם. וכענין דאיתא בש"ס (ברכות כד) אעפ"כ בחלום אדבר בו, יוסף לא נתגדל אלא ע"י חלום, היינו שאף בגודל ההסתר מ"מ נשאר בו גם אז מעט אור, כדוגמת אדם בשעת שינה שחולם לו, ואף שהחיים מסתלקים אז ממנו, מזה ראיה שנשאר בו קוסטא דחיותא עוד ולא נסתלק ממנו כח החיים לגמרי, כן נשאר ביוסף הצדיק מעט אור אף בגודל ההסתר. ולזה ידעו מצרים שעי"ז שישקעו ארונו של יוסף בנילוס, שהוא עיקר אורן של ישראל, אזי לא יוכלו לצאת מגלותן מפני שכל מעשיהם יהיו במחשך, וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (וישלח קעג.) לבתר אתא שור ואשתלים בחמורים דכלהו מסטרא דחמור. יוסף דאיהו שור ומצרים דאינון חמורים וכו' וע"ד לבתר בני יעקב נפלו בין אינון חמורים וכו' עד דאתער לוי כמלקדמין וכו' ואפיק לשור מתמן, הה"ד ויקח משה את עצמות יוסף עמו. אבל קודם זה שלקחו את עצמות יוסף לא יכלו לצאת מהגלות^ריגכדאיתא במדרש רבה (וזאת הברכה פרשה יא): ומשה היה מסבב את העיר ויגע שלשה ימים ושלשה לילות למצוא ארונו של יוסף שלא היו יכולים לצאת ממצרים חוץ מיוסף למה שכך נשבע להן. ועיין לקמן פ' ויגש אות ו., מפני שהוא כל עיקר אורן של ישראל, וכדאיתא (תנחומא בשלח ב) שהלכו שני ארונות יחד ארונו של יוסף עם ארון חי עולמים, מפני שקיים זה מה שכתוב בזה. היינו שיוסף הצדיק האיר כל פעולות ישראל ששום פעולה לא יצאה מכלל הדברות שכתובים בלוחות העדות, כי אם לא מדת יוסף הצדיק המאיר פעולות ישראל, אזי נמצא קטרוג אף על פעולות ישראל כמו על פעולות האומות, רק ע"י יוסף הצדיק מתבררים פעולות ישראל שהם ברצון השי"ת ומכניס אור בכל פעולותיהן. וזה הוא דכתיב בתחלת הפרשה, אלה תולדות יעקב יוסף, שע"י הנסיון מיוסף הצדיק יצא לאור תולדות יעקב אבינו ע"ה ותעלומות לבו, כדאיתא בזוה"ק (מקץ רא.) דהא כל זמנא דהוו לגביה דיוסף אינון שלמים דקימי בהדיה דברית:

119

ק״כוירד יהודה וגו' ויט עד איש עדלמי וגו'. ענין סמיכות אלו הפרשיות הוא, שאחר שנמכר יוסף הצדיק למצרים ולא נולד עוד אורו של מלך המשיח פרץ וזרח, אזי עגמה נפש השבטים ורבה עצבותן, כי מדת יוסף הצדיק הוא יפה תאר ויפה מראה, והוא הממשיך כל השפעת טובה מהשי"ת לעולם הזה, ולזה כשהיה בבית אדוניו המצרי והיה חפץ בטובת אדוניו, הסכים השי"ת אף ע"ז והיה להמצרי שפעת טובה. וזהו גורם כל עיקר הגלות, כשנפש יקרה נזרע ומעורב בין העכו"ם ודורש טובתם. ולזה היה אז להשבטים הסתרה גדולה כשרצה יוסף בטובת המצרי, ואשתלימו שור וחמור כחדא וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קעג.) לבתר אתא שור ואשתלים בחמורים דכלהו מסטרא דחמור. יוסף דאיהו שור ומצרים דאינון חמורים דכתיב בהוא אשר בשר חמורים בשרם ועל דא לבתר בני יעקב נפלו בין אינון חמורים בגין דאזדווג שור בהדייהו ונשכו לון גרמייא ובשרא. ולהבין הענין מה היה השלום שבין יוסף למצרים, כי שור הוא מסטרא דשמאלא שמרמז ליראה ומצרים הם מסטרא דחמור, חמור מורה על שהם מזוהמים ביותר, לזה מצד המשפט לא היה להם מצדם שום השפעת טובה. אכן כאשר נגלה יוסף הצדיק למצרים והכניס בהם מעט ממדת היראה, זאת נחשב לישראל תרין פגעין בישין, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קעב: בשלח סה.) שכד מזדווגין שור וחמור כחדא הם תרין פגעין בישין, כי עי"ז היה גם להמצרים שפעת טובה. אכן כששמו אותו בבור, והתחיל לצעוק להשי"ת הוציאה ממסגר נפשי, ולא היה דעתו נוחה ממעשה המצרים, מאז התחילה הישועה, וזהו נקרא קדרותא דצפרא, כמו שקודם עלות השחר בכל יום נעשה חשך גדול בעולם ואח"ז נראה אור היום, והוא מפני שכל הברואים מצפים ומקוים ומתפללים להשי"ת שיאיר היום, ואצל השי"ת הוא התפלה אתחלתא דישועה. וכן משעה שהרגיש יוסף הצדיק במכאובו והתפלל להשי"ת שיושע, זה היה אתחלתא דישועה. וגם יהודה נושע ממצוקותיו ונולדו ממנו פרץ וזרח בנין אורו של מלך המשיח. ולידתן היה, שמתחלה הוציא זרח את ידו ואח"כ נתגבר עליו פרץ ויצא ראשונה ואח"ז נולד זרח, וזה מרמז על הד"ת שבזה השבט שמתחלה הם בבחינת זרח, שבראשית המחשבה יחפצו שהפעולה אשר יעשון יהיה בה תפארת אף על הלבוש ויכירו שרצון השי"ת בזה, ואח"ז מתגבר עליו פרץ שאינו משגיח ע"ז שיהיה חן בהפעולה לעין כל רואיו, אכן מאחר שיודע שפנימיות המעשה טובה בעיני השי"ת וכוונת לבו הוא רק לכבוד שמים, לזה הוא עושה הפעולה וסמוך לבו בטוח בהשי"ת שאח"ז יזריחו מעשיו לעין רואים ועל הלבוש יכירו וידעו שכן חפץ השי"ת, וכדאיתא בזוה"ק (שמיני ס:) מלך במשפט יעמיד ארץ וכו' ת"ח כל יומוי דדוד מלכא הוה משתדל דהאי תרומה יתקשר במשפט וכו', היינו שבראשית כל פעולה יחפוץ שהפעולה תשא חן אף על הלבוש שיהיה במשפט, אכן כאשר רואה שרצון השי"ת לעשות זו הפעולה, אזי הוא עושה אף שאין בה תפארת לעושיה כ"כ, וסמוך לבו בהשי"ת שאח"ז יתפלל אליו ית' ויראה אף על הלבוש שמעשיו טובים מתחלה ועד סוף, ועליו כוון הכתוב (בלק כג.) ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, שתוקע ומריע ומתפלל להשי"ת ומפיל חומה היינו ההסתר, שמסתיר ומעלים הכבוד שמים נמצא בהפעולה^רידכמו שהתבאר לעיל פרשה זו אות לט.:

120

קכ״אוירד יהודה מאת אחיו ויט עד איש עדלמי. עדולם מורה על שנתמעט האור במאוד, כענין דכתיב (מיכה א׳:ט״ו) עד עדלם יבא כבוד ישראל, והוא שאז נעלם ונסתר האור ולא נשאר רק מעט בכדי שיהיה לו הויה וקיום. אכן אח"ז התגבר יהודה בכחו הגדול וקנה קדושה והרחיב את האור. והענין בזה, דהנה השי"ת הציב בעולם עיגולים ומוקפים, זה העיגול גדול מזה וזה המוקף קטן מזה, כדוגמת אספקלריא שנמצא במינה גדולה וקטנה, אם יסתכל אדם במראות גדולות יתראה לו דמות גדולה, ואם יסתכל במראות קטנות תתקטן הדמות והצורה. שלכל בריאה ובריאה נגבל חוק וגבול עד היכן להכיר כבוד השי"ת בעוה"ז, שאם יעבור הגבול יתבטל במציאות, וכפי כח ההכרה שיש לאדם כן יוכל להוריד את עצמו ולהעלות לגבול הקדושה, כי צבא לאנוש עלי ארץ, ולכל אחד נחלק חלון מיוחד בפני עצמו, לזה יש לו הכרה בזה החלון ולזה בחלון שכנגדו, נמצא שכפי שיש לו הכרה לאדם בהשי"ת כן יוכל להוריד ולהרכין את עצמו להעלות לקדושה, והאדם שאין לו גודל הכרה בהשי"ת ויוריד את עצמו, וירצה להשפיל עצמו לירד להסתר כדי שיוכל להעלות האור מתוך החשך, ואם ישפיל עצמו מעט יותר מכפי גבולו יוכל ח"ו להאבד לגמרי. וע"ז אנו מתפללין להשי"ת (בקריאת שמע) ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, היינו שלא יתגבר האור יותר מכפי כח הקבלה והכלים, בכדי שלא תתבטל הויות האדם ומציאותו, וכדאיתא (פסחים מט:) עם הארץ אסור לאכול בשר, לפי שבכח אכילה היותר גדול מכח כלי קיבולו יכנס בהסתר יותר גדול^רטומי השלוח ח"ב פרשת ראה ד"ה כי ירחיב.. וכמו שמצינו אף באנשים הגדולים ביותר מכל הברואים, נאמר עליהם בש"ס (מגילה יט) אלמלי נשתייר ממערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולין לעמוד מפני האורה^רטזענין זה מבואר בבית יעקב ויקרא פרשת אחרי אות ח ד"ה וזה: כי עולם הזה הוא הפך מאור, ובאם היה מתגלה אור הבהיר מהשי"ת, שיתראה מפורש שרק השי"ת מנהג כל, אזי היה האדם מתבטל ממציאות וכו'. וכדאיתא ג"כ (מגילה יט) אלמלי נשתייר ממערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט וסדקית לא היו יכולין לעמוד מפני האורה, כי היו מתבטלים במציאות, יען שכל כח הבריאה הוא רק מהסתר אור, שנראה כבריאה בפני עצמו בכח והון. ורק כשפונה את עצמו להשי"ת, אשר בידו כל ומנהג בכל, אז מתחלש כח הגוף. כי כל דבר הקרוב לאור יותר, תשתנה ביותר. ולכן ע"י עבודה משתנה השכל, ואח"כ הרצון, והגוף שרחוק ביותר עומד עוד על מעמדו. ונדב ואביהוא שהם היו הגדולים וקרובים לאור יותר, וכמו שנאמר עליהם בקרבתם לפני ה' וכן בפ' שמיני, בקרובי אקדש, שהמה היו קרובים לאור אף בכחות הגוף, לזה נתבטלו במציאות ממש. ועיין עוד שם פ' שמיני אות כד, לעיל פ' לך אות מד, לקמן פ' ויחי אות ח., והוא מפני שהאור היה שם בלי גבול. אכן רשות נתונה לאדם להרחיב את גבולו ע"י עבודתו אשר יעבוד כפי כחו, וכדכתיב (שופטים יט) ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך, וכענין דאיתא בזוה"ק (תולדות קמה.) ויעקבני זה פעמים, זה מהו זה ויעקבני פעמים מבעי ליה, אלא מלה חד הוה תרי זמני, בכורתי אהדר ליה זמנא אחרא ברכתי:

121

קכ״בהענין בזה, כי בכורה מרמז על עבודה שעבודה בבכורים, וכפי שיעקב אבינו קנה כח בכורה שמרמז על עבודה כן קנה כח ברכה ושפעת השי"ת^ריזזה לשון הזוהר הקדוש ויצא (קס.): תא חזי דיעקב הכי אשתדל לגבי עשו, בגין ההוא סטרא דיליה, לאתחכמא עלוי ולמיזל עמיה בעקימו בכל מה דאצטריך, בגין לשלטאה עלוי ברישא וסופא, וכלא כדקא יאות {היינו שלא הטעה אותו}, ורישא וסופא כחדא, דא כגוונא דא, כמה דכתיב בכרתי ולבתר ברכתי, שירותא וסופא כחדא, דא כגוונא דא, בגין לשלטאה עלוי באורח מישר כדקא חזי ליה {היינו שלקח הבכורה – עול עבדות ה' – ועי"ז לקבל הברכות}. ומבואר לעיל פרשת ויצא אות סח: יעקב אבינו לא אטעי ליה לעשו כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמה.) שמתחלה לקח בכרתו והנה עתה אהדר מלה ונטיל ברכתי שהם אותן האותיות עצמן אתוון דדין כאתוון דדין, ורק שיעקב קבל עליו עול עבודת השי"ת וממילא קבל את הברכות, וזהו משלו נתנו לו, שלא אטעיה כלל לעשו, רק כיון שמתחלה אטעה חויא לחוה וגרם בזעת אפיך תאכל לחם, החזיר הוא הדבר לקדמותו שיהיה יעבדוך עמים וגו', וכן כל הברכות שנתברך מדידיה נטל, כי באמת בשרש כך הוא.. וכגוונא דשבת, שבעוה"ז נראה שיש בו צמצומים הגדולים ביותר, אמנם עי"ז שהאדם מצמצם את עצמו בעוה"ז ביום השבת כמו שצוה השי"ת לשבות בו ולנוח בו, יזכה לעתיד לבא לכל הטובות בלי גבול, כי בעומק מרמז יום השבת ליום שכולו טוב ומנוחה לחיי עולמים, שאז לא יצטרך האדם למעשה ידיו^ריחכמבואר בהרבה מקומות ועיין לעיל פרשת בראשית אות ב: ובעולם הזה נדמה ששבת הוא צמצום. ובאמת שבת נרמז שלעתיד לא יצטרך האדם למעשה ידיו. כי העולם הזה הוא כחלום נגד פתרון נגד לעתיד לבוא, כמו שמצינו בגמ' (ברכות נו:) באחד שחלם לו שנחתכו ידיו, פתרו לו לא תצטרך למעשה ידיך, ושנקצצו רגליו פתר לו על סוס אתה רוכב. וכן גם ענין שבת, שנחשב במס' שבת (עג:) המלאכות בהכנת פת ומלבושים שיצמצם האדם עצמו בהם, ובאמת שבת רומז על לעתיד, כדאיתא בגמ' (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, היינו מאכלים ומלבושים בלי יגיעה. עיין לעיל פרשה זו אות ד ד"ה ונסמך לזה מכאן אמרו ובהערה לו שם.. וע"ז מרמז מה שצוו חכמז"ל להדליק נרות בשבת, מפני שאז צריך אדם להחזיר להשי"ת כל קניניו, וצריך להשפעה מחדש על כל הששת ימי המעשה הבאים להאיר לפניו דרך ה' ללכת בו. וכן המקדש, ששם ממשיכין ומשכינים שכינת השי"ת מבחינת הו"א לאת"ה מעלמא עלאה לעלמא תתאה, שמשם נשפעים כל ההשפעות, כי מציון מכלל יופי, לכן מדליקין שבעה נרות שמרמזים על כל השבע מדות, לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו', שממשיכים משם ע"י עבודה מהוא לאתה שהוא הצורת אדם. ובחנוכה מדליקין שמונה נרות, מפני שנס חנוכה היה בימי חשמונאי שאז היו מלכים וכהנים כאחד^ריטמבואר במי השלוח ח"א מסכת שבת (כא:) ד"ה מאי חנוכה.. כהן מרמז על עבודה ברזא דאתה, מפני שעובד עבודה במקדש בכל השבע מדות שהם ברזא דאתה, (תהילים ק״י:ד׳) אתה כהן לעולם. ומלך ישראל הוא ברזא דהוא, שהוא ממקום הגבוה ביותר שנקבע בו עבודת ה' בתמידות, שזה מורה שהיו ממשיכים שפע מהשי"ת ממקום שנקרא הו"א לאת"ה בתפיסת הצורת אדם, כי השפעה הגדולה הזו לא יכלה להיות רק ממקום שנקרא הוא עד תפיסת אדם, שהוא נקרא אתה. ולזה אמרינן בחנוכה (בנוסח על הניסים) להודות ולהלל, כי הלול מורה על עבודה בעוה"ז. ונס פורים היה רק להודות ולא להלל, מפני ששם לא היה בהצורת אדם לזה הוא רק להודות. הוד מורה על ספירת מלכות שהוא גבוה מתפיסת אדם, ומדת הדר מורה כשהוא אף בהצורת אדם, וכדאיתא בזוה"ק (תצוה קפו:) ולית הדר אלא מאן דאתגלייא ואתחזי אלא אע"ג דאיהו דרגא טמירא הדורא איהו דכל גופא וכו', ובזוה"ק (נשא קמ:) הוד עלאה נפיק ואתעטר ונגיד לאתאחדא בעלעוי ואתקרי הוד זקן. והיינו שהוא מוקף ומעוטר בדיקנא קדישא וכמו שנתבאר במקומו^רכנתבאר במי השלוח ח"א פרשת ויקהל ד"ה ראו: כי הדר נקרא מה שהוא תפארת לעושיה, היינו שהמעשה שעשה זה נושא חן בעיני כל אדם והכל מפארים מעשיו שכוונתו נראה לכל שהיה לשם שמים. והוד נקרא תפארת לו מן האדם, היינו שאינו מקבל העושה את המעשה תפארת מן הרואים, כי הוא על הלבוש נגד השכל, רק התפארת לו מן האדם היינו צורת האדם שהוא יורד לעומקה של תוך הדבר אבל על הלבוש אין לו תפארת. וכן נתבאר שם פרשת חקת ד"ה ויקח: כי הוד הוא הפנימיות והדר הוא תפארת שהוא לעין כל. ונתבאר עוד בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת בחקתי ד"ה וענין הוד: וענין הוד הוא הפנימיות, כי הוד הוא הגבורה אחר שנזדככה בתפארת וכו', וכן אמר אאזמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה כי הוד הוא הפנימיות מכל דבר והדר הוא הלבוש. וענין הוד הוא, אחר שנתכלל מדת הגבורה בתפארת, יצא לפועל מדת ההוד, שהוא מברר כי גם תוכו רצוף אהבה.:

122

קכ״גוירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע ויקחה ויבא אליה. הענין שיהודה נשא אשה בזה הזמן הוא, בראותו שעלה עליו הגורל להביא הכתונת לאביו יעקב ומיאן להתנחם על בנו יוסף, הבין מזה שטעה בכוונתו. שהיה נראה לו מתחלה שכמו שמאברהם ויצחק נולדו סיגים ופסולת שנפרדו לגמרי מהקדושה, ישמעאל מאברהם ועשו מיצחק, כן ח"ו יפרד גם מיעקב סיגים ופסולת. אך אחר שראה שיעקב אבינו הוצרך לגעור ביוסף על חלומותיו הבין שהוא אינו בדרגא חדא עם ישמעאל ועשו, שהם נפרדו לגוייהם, והוא אינו צריך רק לבירורים ויוכל להיות שיתברר גם הוא לטוב. וכאשר נגמר בדעתם זאת אמרו, וידנו אל תהי בו לכו ונמכרנו לישמעאלים, ויברר את עצמו שמה אולי יתברר. אמנם בראותם שמיאן אביהם יעקב לקבל תנחומין עליו, הבינו מזה שאף להתברר לא הוה צריך רק לסבול מעט, ומאז עגמה נפשם מאד והתחרטו על שמכרוהו. כי באמת אף הנפש שתצרך לסבול, עכ"ז יתפלל כל אדם שלא תתגלגל סבלנותו על ידו, שמגלגלין זכות ע"י זכאי, וכמו שדרשו חכז"ל (תנחומא וישב ב) שעל זה נאמר אם יכופר העון הזה לכם עד תמתון. וראובן היה עוסק בשקו ותעניתו, ויהודה היה עוסק לישא אשה, מפני שחשב שח"ו אפסה תקותו והפסיד החיי עולם שלו, ואמר אולי יולדו לי בנים שיהיה מהם בנין עדי עד. ויולד בן ויקרא את שמו ער, כי חשב את עצמו לערירי, ואת שם השני קרא אונן, שהתאונן בדעתו כאשר יתאונן אדם על המת שלא יוכל להושע עוד. ומתו ער ואונן, והבין מזה שטעה מתחלה שהיה סובר שלו עצמו אין לו חיי עולם, רק לבניו אשר יוליד יוכל להיות שיהיה להם חיי עולם, הלא מאחר שבשורש לא נמצא חיי עולם לפי דעתו א"כ מהיכן יהיו בהענפים חיי עולם. ואם באמת יהיו בהענפים חיי עולם, א"כ משמע שגם בשרשו נמצא חיי עולם, כי אצל השי"ת הוא שהצנור שעל ידו נשפע חיים צריך גם הצנור להיות של חיים. ומה גדלה צערו קודם בא על הדעת וההבנה הזו. שמתחלה סבר שכמו שהיה אצל האבות, אע"פ שתרח לא היה ראוי, בכל זאת הוליד את אברהם שממנו נבנה כל ישראל, ולתרח לא היה שום חלק באור של אברהם, וכדאיתא בזוה"ק (לך עח:) וימנע מרשעים דא תרח אורם דא אברהם^רכאכמו שנתבאר במי השלוח ח"א פרשת נח ד"ה בעשרה, וכמבואר בתפארת החנוכי על זהר פ' לך (עח:) ד"ה דבר אחר: שאף כי תרח נראה שהוא הצנור שדרכו עבר אברהם, ושורש אברהם היה נמצא בו, מ"מ לא נחשב אברהם לבן תרח, שבמקום הזה הבדיל הש"י בין אברהם לדורות הקודמים, ואין לתרח שום חלק ויחס בקדושת אברהם. והוא, כי כל מה שיגיע להאדם הוא רק במקום שיש לו השגה ועובד את הש"י, זה הוא חלקו. אבל במקום שאינו משיג ואינו עובד את הש"י בזה, כל מעשיו אף שנצמח מהם כבוד שמים, אבל אם אינו בעבודתו בבחירה ודעת, אינו נקרא על שמו. וזהו וימנע מרשעים אורם, שהאור שנטמן אף בשרשם נעלם מהם ואין להם שום קנין בו. וכן מבואר בתפארת יוסף פרשת זכור ד"ה זכור: כדאיתא בזוה"ק (לך ע"ח:) וימנע מרשעים אורם (איוב ל״ח:ט״ו) וימנע מרשעים דא תרח ובני ביתיה אורם דא אברהם וכו'. והיינו כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, דהנה באמת לא שייך לומר שיש לתרח שום התיחסות לאברהם אבינו, מאחר שהיה ממש היפך ממנו, ולזה לא שייך לומר שתרח הוא הצינור שדרך עליו עבר אברהם אבינו, ורק אין לו שום חלק באור של אברהם אבינו, מאחר שעשה היפך ממש מאאע"ה. וזה, וימנע מרשעים, אורם דא אברהם, שתרח אין לו שום חלק באור של אברהם אבינו, ורק אברהם נחשב לבריה חדשה.. אבל מהאבות ואילך אין חפץ להקב"ה שיהיה השתלשלות זרע ישראל על זה האופן, אבל צריך שגם הצנור דרך שם תעבור השפעת הקב"ה יהיה מלא חיים, והקדושה תהיה קבועה בהמוליד ג"כ. וטרם היה לו זו ההבנה מתו שני בניו הראשונים, מפני שנחסר להם החיים בשרשם לפי דעת יהודה אז. אך אחר כן האיר לו השי"ת ונתחזק בדעתו בעוז בטחונו בהשי"ת, שבטח יתן גם לו השי"ת חיי עולם בשורש, והא ראיה שחי הוא בין כל החיים בלי שום חילוק והבדל, וצפה וקוה להשי"ת שיחלצהו מכל צרותיו. כי אם יעלה על דעת אדם ח"ו שלא יוכל השי"ת לברר אותו ולהעיד על כל פעולותיו שברצונו נעשו, זה קשה מן הראשונות, כי נותן מגרעת וקצב וגבול במדת השי"ת. וכן ראוי לכל איש ישראלי לבטוח תמיד בהשי"ת כל ימי חייו שהיכולת ביד השי"ת להושיעו ולגמור בעדו לטוב. כי אם לא היה לו שום תקוה עוד שיתוקן חסרונו אזי לא היה לו שום חיים בעולם. כי אם יעבור איש ישראל ח"ו על רצון השי"ת, שיאבד תקותו מהשי"ת, אזי אף חייו יכלו ויאפסו. וכשבא יהודה על בירור הדבר נולד לו בן שלישי וקרא שמו שלה, שזה מורה שעתה הבין שטעה מתחלה, וכמו שתרגם אונקלוס על שגגה שלותא, והוא נשאר בחיים, שאז הבין שאם כדעתו שח"ו אין לו חיים בשורש, א"כ אף אם שנים רבות יחיה ויוליד מאה, אבל אם לחיי עולם לא יבואו, אז כל החיים אינם שוים לכלום^רכבכל העניין נתבאר באר היטב לעיל פרשה זו אות יח הערה קנו עיין שם כל הענין בזה. ועיין מה שכתב רבנו האריז"ל בלקוטי תורה פרשת וירא על הפסוק והנה בן לשרה אשתך בד"ה ונחזור לעניין כי זהו מצות כבוד אב ואם: מאחר שהבן משורש אחד עם אביו ואמו, והוא ניתן למטה מהן, א"כ בהכרח שהוא עלול מהן, ואי אפשר שירד אליו איזה שפע אם לא שיעבור דרך אביו ואמו. כי כן הדין, ה' גנות המסתפקין מים ממעין אחד ונתקלקלו, שהתחתונה מסיעת עם כולם, כי התחתון שצריך לקבל, צריך לתקן צינור המעיין כולו, מן המקור עד מקום שהוא עומד וכו'. כי אם הצינור מקולקל במקום האבות, אע"פ שתקנו הבנים מקומם בהצינור הדבוק אצלם, מה הועילו בזה, כשהמקור למעלה מהם במקום האבות מקולקל וכו'. כי אי אפשר לבוא שפע אל הבן אם לא ע"י אביו ואמו.:

123

קכ״דויוסף הורד מצרימה. בתנחומא (וישב) פתח ילמדנו רבינו מה להבדיל על נר של עכו"ם. כך שנו רבותינו אסור להבדיל על נר של עכו"ם במוצאי שבת וכו', שבשעה שבקש הקב"ה לקיים גזירת ידוע תדע בקטן שבשבטים עשה שליחותו ונמכר יוסף במצרים. הענין שקורא את יוסף קטנן של שבטים, הלא היו בין השבטים צעירים ממנו לימים. אכן מדת יוסף הצדיק הוא אור, שמרמז על צמצום בכל הפעולות להביט ולפלס מעגלותיו תמיד איך להתנהג. אכן הטובה שנמצא באור קטנה היא במעלה לעומת הטובות שנמצא בכל השבטים, מפני שאין בהאור טובה מגרמיה, רק שע"י האור יוכל האדם להכיר איך להגיע אל כל הטובות, כי בלא אור לא יראה איך לבא ולהשיג הטובה, ומה לו מכל הטוב מאחר שאין אור לפניו איך להגיע אליה. וכגוונא דשבת, שבעוה"ז האדם מצמצם עצמו בכל הצמצומים ביום השבת ועי"ז יזכה לעוה"ב, שיהיה פסת בר בארץ, שאז יאמר השי"ת (ישעיהו ס״ו:ט׳) האני אשביר ולא אוליד, למה דבר זה אסור, וכדאיתא במס' נדה (סא:) מצות בטילות לעתיד לבא. שמאחר שכבר נתברר שיש כח קדושה בישראל שיצמצמו את עצמם בזה לכבוד שמים, לכן יתיר להם השי"ת וישפיע להם כל הישועות^רכגומבואר ביתר ביאור לעיל פרשת בראשית אות לו: וכדאיתא (במס' נדה סא:) מצות בטילות לעתיד לבוא, ומה שהם אסורים עתה, מפני שהוא קודם זמנם, ואם היה ממתין אדם הראשון היה מותר לו לאכול. והוא כמו שאמרנו, כי עיקר ענין האיסור הוא במה שהוא מטמטם את לב האדם ומאסר את דעתו ומחשבתו לבלי יוכל לחזור להשי"ת כמו מקודם אכילתו. אבל אם היה ממתין עוד, היה נותן לו השי"ת דעה רחבה שיוכל לקבל את הדבר הזה ולא תגרום לו השכחה מהבורא ב"ה. כי על ידי שאדם מצמצם עצמו מלקבל הדבר האסור, בהכירו כי מצדו אין לו זה הכח, ולכן נותן לו השי"ת הכח הזה בקנין, ונעשה מן הלא תעשה עשה.. וכן באות ברית קדש נמצאים כל הצמצומים שהם ברזא דאור, לזה יש להם לישראל כל הטובות, כי משם הוא עיקר ההתרבות. אבל נר של עכו"ם, היינו מה שהעכו"ם מצמצמים את עצמם לפעמים, אין בזה שום טובה, כי כל הצמצום שלהם הוא בלי שום לחלוחית טובה, מאחר שאין מתכוונים לכבוד שמים, רק שעי"ז יוכלו להתפשט עוד יותר בשטף זדונם. והענין שיוסף נגלה תחלה בגלות מצרים הוא, כי זו האומה מרוחקת ביותר מהשי"ת עד שנראה להם שאין צריכים כלל להשפעת הש"י, וכמו שנאמר בהם (יחזקאל כ״ט:ג׳) לי יאורי ואני עשיתני, לזה חפץ השי"ת להכניס שם ד"ת, ויוסף הצדיק מרמז על דרך ארץ שקדמה לתורה, שמדתו הוא חותם קדושת הברית, לצמצם את עצמו בכל כחו, ובהיות הרעב הלכו מכל העולם למצרים ששם הוא מקום התורפה מהטומאה, שהם מתפשטים בשטף זדון, כדכתיב בהו (יחזקאל כ״ג:כ׳) וזרמת סוסים זרמתם, לכן הלך שם יוסף הצדיק מתחלה שיצמצם את הארץ בדרך ארץ^רכדלקמן פרשת מקץ אות לז., ואח"ז בא יעקב אבינו ע"ה ואז לא היו צריכים עוד לצמצום, כי מעת בואו שמה היה זרע וחריש וקציר (וכענין שנתבאר במי השלוח ח"א פ' נח ד"ה ויהיו בענין דרך ארץ קדמה לתורה)^רכהבית יעקב הכולל פרשת וישב ד"ה ויוסף.:

124

קכ״הויהי ה' את יוסף. איתא ע"ז במדרש (וישב פו) הא עם שאר השבטים לאו. א"ר יודן לבהמי שהיו לפניו י"ב בהמות טעונות יין נכנסה אחת מהם לחנותו של עכו"ם הניח י"א והלך לו אחריה, אמרו לו מה אתה מניח י"א והולך לך אחר האחת אמר להם אלו ברשות הרבים הם ואיני חושש להן שמא יעשו יין נסך, כך אלו גדולים הם וברשות אביהם, אבל זה שהוא קטן וברשות עצמו, לפיכך ויהי ה' את יוסף. הענין בזה הוא, שבשכון כבוד השי"ת בשבט יהודה אזי הם כל השבטים בנייחא, ובשכון שכינת השי"ת בשבט אחר, אזי נמצא בין השבטים שנוח להם זאת, ונמצא ביניהם גם מי שאין דעתו נוחה מזה. אכן בשכון השכינה בשבטו של יוסף הצדיק, אזי כל השבטים אין להם נייחא מממשלת יוסף. ויעקב אבינו ע"ה שהיה השרש וכלל כל ישראל אז, לכן עם מי שהיה מקורב יותר עליו שכן כבוד השי"ת, ויוסף הצדיק היה חפץ להמשיך אליו שיכון השכינה יותר מלשאר השבטים, והוציא דבה על אחיו, שדעת יעקב אבינו תהיה קרובה אליו ביותר, לכן נמכר בגולה. והשבטים שרצו לדחות שיכון השכינה מיוסף, גרמו שנסתלקה אף גם מיעקב אבינו, ויהי ה' את יוסף:

125

קכ״וובגפן שלשה שריגים. איתא ע"ז בש"ס (חולין צב.) גפן אלו ישראל. שלשה שריגים אלו שלשה רגלים שעלו ישראל לרגל והקריבו קרבנות וכו'. והיא כפורחת שהתחילו ישראל לפרות ורבות וכו'. הענין בזה כדאיתא בש"ס (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין העכו"ם אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, כלום אדם זורע סאה אלא להכניס ממנה כמה כורין. היינו עי"ז שהעכו"ם מתגרין בישראל וקמים עליהם לכלותן, לכן עתה אקום יאמר ה', וברוב רחמיו על עמו ישראל מוציא את כל הטובות מהעכו"ם ומכניסן בישראל^רכועיין לעיל פרשה זו אות כ ובהערה קסה שם.:

126

קכ״זוהיא כפורחת עלתה נצה. היינו בשעה שהפרח נופל ומתגלה הפנימיות שבתוכו. והענין בזה הוא, שבעוה"ז מנהג השי"ת הנהגתו ע"י לבושים המסביבים את הפנימיות ומעשה המצות, אבל לעתיד אז לא יכנף עוד מורך ולא יהיה עוד שום מעשה המצות ולבושין, וכדכתיב (ישעיהו ס״ג:ג׳) וכל מלבושי אגאלתי, היינו שאז יגאל השי"ת את הלבושין וימאס בהם. לכן בעוה"ז שההנהגה הוא בלבושין יש להם הויה אף להאומות, מפני שבפעולה נמצא גם בהם שקר החן. אבל לעתיד ימאס השי"ת בהלבושין ויביט רק על עומק פנימיות הלב^רכזלעיל פרשה זו אות לט ד"ה ולהבין ובהערה רז שם.. וע"ז מרמז מה שראה שלעתיד עלתה נצה שפרח הלבוש סביב יפול, ורק הנצה שהוא הפנימיות והפרי זאת קיימת, כי אז לא יהיה שום קיום לאחד מעכו"ם, מפני שעומק הלב שלהם מלא הוללות וסכלות, (האזינו לב) ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר^רכחשבעולם הזה יש הרבה דברים שמסייעים לדברי תורה כגון כסף וזהב ורכושים שמרחיבין הדעת לדברי תורה, אבל לעתיד לא יהיה שום כח רק השי"ת לבדו. מי השלוח ח"ב פ' האזינו ד"ה ה' בדד.:

127

קכ״חוירא שר האפים כי טוב פתר ויאמר אל יוסף וגו' ויען יוסף ויאמר וגו' בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ וגו'. זשה"כ (ישעיהו מ״ג:ד׳) ואתן אדם תחתיך, כי בזה הפתרון נרמז עמקות גדול. היינו ששר המשקים מורה על חלק האומות, כענין דאיתא בש"ס (סוכה מט:) מגמע אגמיע, והיינו שתיה גרגרנית, וע"ז מרמז שר המשקים כי אין קבע לשתיה. ושר האופים מרמז על הנהגת ישראל, כשיעשו איזו פעולה ידעו ויבינו מה המה עושים ולהרגיש טעם בעבודת השי"ת אשר יעבודו. אמנם כאשר נתערב זאת בין האומות שאף הם יחפצו בזאת, אזי יש בהם כח ח"ו להכניס את ישראל בגלות. וזה נרמז ליוסף, שכמו ששר האופים חטא נגד פרעה כן חטא יוסף הצדיק נגד השי"ת והיה ראוי גם הוא לידון בזה הדין^רכטמבואר במי השלוח ח"ב פרשת וישב ד"ה בענין: הענין בזה, צדקת תמים תישר דרכו ולא יבא עליו חלילה שום עונש, ואף שנמצא בו איזה חסרון שמפני זה ראוי ליענש חס ושלום. לא יבא עליו עד שיחזור וישלים חסרונו. אכן השי"ת ברוב רחמיו מודיע לו חסרונו לא ע"י עונש, כדאיתא בזה"ק (ויקרא כ"ג:) ומאן דקאים בליליא למלעי באורייתא אורייתא קא מודעא ליה חוביה ולא באורח דינא. ורק ע"י שרואה רשע אחד שיש לו זה החסרון ונענש, מזה נתודע להתמים שנותן אל לבו שגם בו נמצא זה החסרון וחוזר בתשובה ומשלים חסרונו, וזה הוא וברשעתו, היינו ברשעה הנמצא בתמים מזה יפול רשע, וכן היה הענין בשר האופים שנתלה כדי שיוסף הצדיק יתן אל לבו לתקן מעשיו., אכן מאהבת השי"ת שאהב את יוסף הצדיק נתן במקומו את שר האופים (וכדאיתא במי השלוח ח"א פ' וישב ד"ה וישב)^רלעיין לעיל פרשה זו אות י ד"ה וזה הוא, ובהערה קח שם.:

128