בית יעקב על התורה, בראשית א׳Beit Yaakov on Torah, Bereshit 1

א׳בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. זה שאמר הכתוב (תהילים צ״ב:א׳-ב׳) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. בראשית, הוא ענין שהשי"ת בירר וזיכך כל היסודות, וזה נכלל במלת בראשית, כמו שראינו שר' שמעון בן יוחאי כל עבודתו היתה במלת בראשית, שהיה מזקק ומצרף בתיבת בראשית ע' פעמים בזוה"ק ובתיקונים. והיינו, שיתבררו הנפשות מישראל שאין ברוחם רמיה, שהיסוד מישראל הוא נקי מכל סיג ופסולת^אמקורו במי השלוח ח"א פרשת בראשית ד"ה בראשית: ברא הוא מלשון חיזוק, היינו שבראשונה אמץ וחיזק היסודות שיוכלו לקבל הבריאה, כמו מלך שבונה אוצר מחזק את היסודות והדפנות שיוכלו לקבל מה שיניח לתוכו.. והיינו, שהאדם יוכל לקבל האור ולראות שכל הבריאה היא ביד השי"ת, שזה מורה שגמר הבריאה היא שבת. כמו שכתוב מזמור שיר ליום השבת, שבת מורה שכל הבריאה עוד בידו יתברך ואינה מבוררת, ועוד לא תוכל להסתכל ולהפרד מפני עצמה, וכדאיתא בגמרא (חגיגה יג:) חשמל עתים חשות ועתים ממללות. בשעה שהדיבור יוצא מפי הקב"ה הם חשות, ואין בהם כח מה כי עוד הם בידו יתברך, וכן בכל שבת חוזר הבריאה להתכלל במקורו^בכדאיתא בשער הכוונות לרבנו האר"י הקדוש בהרבה מקומות בסדר הכנסת שבת, ומבואר שם בענין מזמור שיר ליום השבת וזה לשונו: אח"כ במזמור שיר ליום השבת וכו', תכוון להעלות עולם הבריאה אל האצילות וזהו סוד מזמור שיר ליום השבת. ומבואר בלקוטי תורה לרבנו האריז"ל פרשת בהר מצות שבת ויובל וזל"ק שם בתוך הדברים: ענין יום השבת שהוא ענין בחי' עלית העולמות למעלה וכל אחד עולה ממדרגתו שהיה בימי החול וכו' עד המאציל העליון וכו'. נמצא כי ביום השבת יש עליה לכל העולמות כולם. ובהמשך דבריו שם מבאר שזאת העליה היא להחזיר העולמות למקומם האמיתי וזל"ק: בזה תבין איך בעת אצילות היו העולמות באופן שהם נעשים עתה ביום השבת, נמצא כי ביום חול יורדים למטה כדי לברר, ובימי שבת אנו מעלין אותם למקומם.. ובשעה שאין הדיבור יוצא מפי הקב"ה ממללות, כי נתן כח בבריאה שתהיה נראית עתה בפני עצמה, ואז הבריאה יכולה להוליד מעצמה. וכדאיתא בגמ' (סנהדרין סה:) אי בעו צדיקי איברו עלמא, כדאיתא במי השלוח (ח"א בראשית ד"ה ויאמר אלקים [ב]) על מאמר המדרש (בראשית רבה פרשה א) חמשה פעמים אמון ואחרון הוא אמון אומן, היינו שיוכל להוליד מעצמו. וזה ענין הזדככות היסודות, שכל יסוד הוית הבריאה הוא מחמת ההסתר, כדאיתא בזוה"ק (בלק רד:) נהורא קדמאה דברא קוב"ה הוה נהיר עד דלא הוה יכלין עלמא למסבליה וכו' מה עבד קוב"ה עביד נהורא לנהוריה לאתלבשא דא בדא וכו' ויכלין למסבל. והיינו, שהבריאה תקבל אורה דרך מסכים שלא תתבטל מאור הגדול. ולכן זיכך השי"ת את היסודות שלא יהיה ההסתר גדול כל כך, שבאם יהיה ההסתר גדול שלא תוכל הבריאה להגיע ולראות שיש בורא ומנהיג בעולם, אז לא היה שום עבודה, כי להברואים נדמה שהם נפרדים לגמרי מהשי"ת וחלילה עזב ה' את הארץ. ולכן זיכך השי"ת את היסודות, שע"י עבודה יוכל האדם להגיע להאור לראות שיש מנהיג^גכמבואר בתפארת יוסף פרשת נצבים ד"ה אתם נצבים [ב]: הענין בזה דהנה איתא בזוה"ק (בלק רד:) נהורא קדמאה דברא קוב"ה עלמא לית יכול עלמא למסבלא מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהורא ויקריה ליקריה לאתלבשא דא בדא. היינו שבנהורא קדמאה לא היה שום לבוש, ורק הכירה כל הבריאה שבלעדי השי"ת לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ולפיכך לית יכול עלמא למסבלא, היינו שלא היה שום מקום לעבודה, כיון שלא היה שום בחירה ולא היה נקרא העבודה על שם העובדה ולא היה לו שום חלק בה. מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהורא וכו', היינו שהציב השי"ת לבושים המסתירים, וזה היה מחמת שהשי"ת חפץ להיטיב לבריותיו, כדי שיהיה נקרא העבודה יגיע כפו של אדם. עיין תפארת יוסף פ' בראשית ד"ה בראשית [א], פ' תצוה ד"ה ואתה, פ' תצא ד"ה כי תצא, לקמן פ' ויצא אות יד.. וזה דכתיב (תהילים ל״ב:ב׳) ואין ברוחו רמיה. וכן בירר רשב"י בתיבת בראשית, כדאיתא בתיקוני הזהר (תקון י"ג כז.) בראשית תמן אשרי אשרי האיש, כי אשר רומז לתקיפות וחוזק, שהשי"ת חיזק יסוד הבריאה בסוד (תהילים ל״ב:ב׳) אשרי אדם לא יחשב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה וזה נדרש בזה"ק (וארא כג:) על בריאת האדם וארבע יסודות^דכתב בספר תפארת החנוכי על זהר פרשת וארא (כג:) ד"ה אמר ר"ש וזה לשון קדשו: אר"ש ת"ח ד' קדמאי אינון רזא דמהימנותא, ואינון אבהן דכלהו עלמין, ורזא דרתיכא עלאה קדישא ואינון ד' יסודין א"ש רו"ח ומי"ם ועפ"ר. פי' כי שרש הכל הוא ארבע אותיות שם הוי"ה, שהם כוללים ארבע חיות שבמרכבה, ארבע עולמות, ארבע יסודות, ארבע רוחות העולם כדלקמן. אכן כאשר יתלבשו בהסתעפותם, כן יש לחלק כל יסוד לכמה פרטים שנכללים במלואי השמות ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן {ע"ב היינו יוד הי ויו הי, ס"ג היינו יוד הי ואו הי, מ"ה יוד הא ואו הא, ב"ן יוד הה וו הה}. וכן קבלתי מאדוני אבי מו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה בענין מה שמחלקים חכמי האומות כפי חכמת ההרכבה וההפרדה, שהגיעו עתה לחלק לס"ג יסודות. ובאמת שורש היסודות הם ארבע, אכן לא הגיעו לחכמת ההפרדה וההרכבה בשלמות, שבאמת יש לחלקם לע"ב יסודות.:

ב׳ומאמר בראשית רומז למאמר אנכי שאין בו שום תפיסה, ותפיסת האדם מתחיל ממאמר לא יהיה לך. כמו כן בתיבת בראשית נכלל כל הבריאה והכל נסקר בסקירה אחת. אמנם אחר כן יצא מפורש כל דבר בעתו ובזמנו כדאיתא בזוה"ק (ויקרא יא:) עשרה מאמרות למעשה בראשית ועשרה מאמרות למתן תורה. היינו, שבמאמרות האלו התחיל תפיסת הברואים, כי במאמר אנכי נתגלה האחדות הגמור שאין שום הויה רק השי"ת, וכל הבריאה נכללת בו, ועוד לא היה מקום לומר לא יהיה לך. וכדאיתא בגמ' (שבת פח) שנתמלא כל העולם כלו בשמים, וזה מורה ענין בשמים, שנתבשם העולם באור אחדותו. וזה שמקשה שם, דיבור שני להיכן הלך, ומתרץ הוציא הקב"ה רוח והעביר ראשון ראשון, היינו שנסתם קצת האור כדי שיהיה מקום לקבל דבור השני. ולכן בדבור אנכי כשנתגלה לא היה שום מקום לומר דבור לא יהיה לך ושאר הדברות^הוכדאיתא בתפארת יוסף פ' וילך ד"ה ועתה כתבו וזה לשונו: כי במתן תורה אז נקבע כל הדברות אצל כל אחד מישראל, שלא היה לאדם שום נטיה בלב היפך מרצונו ית'. ובעת שהשי"ת אמר המאמר אנכי ד' אלהיך, אז נקבע אצל כל אחד אחדות השי"ת, עד שלא היה שייך לומר המאמר לא יהיה לך. וכדאיתא בש"ס (שבת פח:) שכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים. ופריך הגמ' כיון שמדיבור הראשון נתמלא כל העולם כולו בשמים, דיבור שני להיכן הלך, ומתרץ הגמ' העביר ראשון ראשון. היינו המאמר לא יהיה לך. ובעת שהשי"ת אמר לא יהיה לך, אז נקבע זה המאמר בלב כל אחד ואחד מישראל. וכן בכל מאמר ומאמר עד הגמר, שאמר להם השי"ת שובו לכם לאהליכם ונעלם מהם זה האור. ולהיכן נגנז זה האור בדברי תורה, היינו שאם אדם מקיים התרי"ג מצות בשלימות, אז יש לו זה האור כמו שהיה אז במעמד הר סיני, ונקבע אצלו שלא יהיה לו שום נטיה בלב היפך מרצון השי"ת. ועיין עוד לקמן פ' ויגש אות ב בתחילתו, תפארת יוסף פ' במדבר ד"ה שאו, חג השבועות ד"ה בשעה שהקדימו [א].. ורק שאור הזה נסתם קצת ואח"כ מתחיל תפיסת האדם. ועל כל זה העיקר הוא ההתחלה ששם נכללו כל הדברי תורה, כמו שכתוב (ואתחנן ד) יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב. וכמו כן הכל נכלל בתיבת בראשית, שהוא מורה על שבת, שפעולות אדם נתבטלו לנגד השי"ת ורק הכל מהשי"ת. ולזה איתא במדרש רבה (בראשית פ"א) בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל חלה תרומה ביכורים שנקראים ראשית. והיינו כי עיקר האהבה מהשי"ת הוא בראשית הדבר ובגרעין הראשון ואידך פירושא הוא, ומהראשון נסתעף ונתפשט הכל. ולזה רומז תיבת בראשית לחלה ולתרומה וכו' שהאדם צריך להחזיר ראשית ההשפעה להשי"ת, ובהראשית נכלל כל הסתעפות הבריאה, לכן רואה בזה שכל הפעולות הוא מהשי"ת^וכמבואר בהרבה מקומות בספרי רבוה"ק ומקורו במי השלוח ח"ב פרשת בראשית ד"ה בראשית [א]: כשהאדם ירצה להכיר את אחדות ה' יכיר מהראשית, שיתן לבו על כל מעשים הנעשים בשוה. וממה שנתהוה בליטה ונעשה ראשית מזה יכיר את השי"ת, כמו שכתוב (דברים כ״ו:ב׳) ולקחת מראשית כל פרי האדמה, והיינו מזה שהאדם יודע שסדנא דארעא חד הוא וכשיורד לתוך שדהו ורואה תאינה שביכרה מתפלא ואומר מהיכן בא שקדמה פרי זה להתבשל, מכיר מזה שמה' כל משפטו, ומביאם למקום המקדש ומזכיר חסדי המקום שישראל עלה במחשבה והם ראשית תבואתו, וכן מצינו (סנהדרין קב:) מהיכא בעית למישרא המוציא, אמר ליה לא ידענא כו', א"ל מהיכא דקרים בישולא (וברש"י ז"ל ל"א מהיכא דקדים בישולא), א"ל מאחר דחכימתו כולי האי מ"ט קא פלחיתו לעכו"ם וכו', ולכאורה מה הוא החכמה בזה, וגם למה צריך לברך המוציא על מקום דקדים בישולא, אכן כאשר האדם עוסק במעשה הככר ונותן כל הככר בשוה אל התנור, ואח"כ רואה שיש ללחם ראשית ששם נאפה מקודם, וזה אינו ביד האדם באיזה מקום יתחיל להתבשל, יכיר מזה הכרה מפורשת שהשי"ת ברא הכל. ובתפארת יוסף חג הפסח ד"ה כי תבאו מוסיף בזה: ביותר אנו רואין שבראשית קבלת הטובה הציב השי"ת בירור גדול, כמו שאיתא (בכורים פרק ג) הרי שיורד אדם לתוך שדהו וראה תאנה שביכרה כורך עליה גמי ואומר הרי זה בכורים, שמחמת שבראשית קבלת הטובה מתעורר לאדם חשקות גדול להטובה כמו שכתיב (ישעיהו כ״ח:ד׳) כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הרואה אותה בעודה בכפו יבלענה. ע"כ הציב השי"ת מצוה לאדם, ובזאת המצוה מברר את עצמו שכל החשקות שלו הוא רק לעבוד את השי"ת ולא להנאת עצמו. ועיין עוד שם פ' כי תבוא ד"ה והיה [א], [ב], בית יעקב הכולל פ' כי תבא ד"ה והיה [ב].. והגם שלפעמים לא תוכל להתפשט על הכל, היינו מחמת שהאדם יש לו תפיסה בזה ופעולת האדם היא נובלת, ולכן לא תצמיח חטה הנזרעת עד שתרקב כולה ולא ישאר רק נקודה האמצעית שהניח השי"ת בתיבת בראשית, זה תצמיח ותתן פריה. ופעולת אדם שיש בהגרעין תתרקב, ולא תצמיח רק נקודה האמצעית. וזה דאיתא במדרש תנחומא (בראשית פ"א) קוצותיו תלתלים על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. היינו כי בתיבת בראשית נרמז שלא תשנה מהצווי, והיינו ואין ברוחו רמיה, שלא ישנה מד' לר' ומב' לכ' (כמו שנתבאר לקמן בענין ב):