בית יעקב על התורה, בראשית ב׳Beit Yaakov on Torah, Bereshit 2

א׳בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. זה שאמר הכתוב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי וגו' וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. אם תשיב משבת רגלך, היינו שתשמור את עצמך מלילך חוץ לגבול מחוץ לתחום. עשות חפצך ביום קדשי, היינו שלא תעמיד כלי לקבל ההשפעה כמו בחול, כי ביום השבת עוסק השי"ת ביומין עילאין כדאיתא בזוה"ק (יתרו פח.), לכן אל תטריד את דעתך בדברים שפלים כגון צרכי הגוף רק להביט מה שישפיע השי"ת. וקראת לשבת עונג, עונג היינו שירצה האדם להארת פנים מהשי"ת, וההיפך מעונג הוא נגע כדאיתא בספר יצירה (פרק ב' מ"ד) אין בטובה למעלה מעונג ואין ברעה למטה מנגע, ונגע הוא שהאדם ערק מקמיה מאריה כדאיתא בזוה"ק (תזריע מט:) סגירו דנהורא עילאה^זכדאיתא בהקדמת תיקוני זוה"ק (יב.): ענ"ג שבת בהפוכא נג"ע, מאן דאית ליה ולא מקיים ליה, אתהפיך ליה לנג"ע צרעת. לקמן פ' נח אות א ד"ה וקראת.. וכבדתו, שלא יהיה מלבושך של שבת כשל חול, היינו שגם הלבוש יהיה משונה ומהודר^חלקמן פרשת ויחי אות ה ד"ה עשות.. ממצוא חפצך ודבר דבר, היינו אף הדבור המותר כמו תפלה שהאדם מתפלל על צרכי הגוף אסור בשבת לשאול צרכיו מפורש. כמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק מאיזבצא זללה"ה, שלזה סדרו אנשי כנסת הגדולה תפלת המוסף באותיות למפרע בתשר"ק, מפני שזה מורה שבשבת עומדים האותיות פניהם להמאציל, ולפני עיני האדם הם מהופכין, והיינו שהאדם צריך לראות ביום השבת שירצה רק כמו שרצון השי"ת הוא, ולעזוב דעתו ולא להציב מצדו שום כלי קיבול. והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר. נחלת יעקב הוא נחלה בלי מצרים, היינו בהתפשטות בלי גבול. והראיה לזה הוא, כי פי ה' דבר, שהשי"ת הזהיר מלילך חוץ לגבול לקנות דבר מה. מזה מוכח שהמזהיר הוא בלי סוף ובלי גבול ומלא כל הארץ כבודו. כי בשבת נאסרו פעולות אדם היינו לזרוע ושאר מלאכות שעל ידם יהיה המאכל, ובעולם הזה נדמה ששבת הוא צמצום, ובאמת שבת נרמז שלעתיד לא יצטרך האדם למעשה ידיו, כי העולם הזה הוא כחלום נגד פתרון נגד לעתיד לבוא^טמבואר בהרבה מקומות בספרנו זה ומקורו במי השלוח ח"א פרשת קדושים ד"ה את שבתתי: כי שבת לעת עתה היא לנו צמצום גדול ולעתיד ינחיל לנו הש"י יום שכלו שבת שלא נצטרך לשום מלאכה, וע"ז צריך לצפות. ובתפארת יוסף שבת חוה"מ סוכות ד"ה ויעקב: שבאמת בעוה"ז נדמה לאדם ששבת הוא צמצום גדול, כי בחול מכין אדם לעצמו כל צרכי אוכל נפש לחם לאכול ובגד ללבוש ובשבת אסור הכל, ונדמה לאדם בעוה"ז שהוא צמצום גדול, אבל בעומק מרמז שבת ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. כי שבת מרמז כמו שאיתא בש"ס (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת. והיינו שלא יוצרך האדם לכלי פעולותיו, כי על שבת איתא בזוה"ק (בשלח סג:) מניה מתברכין יומין עילאין. והיינו, שבשורש מקבל האדם אז כח עבודה על כל ששת ימי המעשה. עיין עוד שם חג הסוכות ד"ה ולקחתם [ב], בית יעקב ויקרא פרשת תזריע אות ז ד"ה והענין, לקמן פ' לך אות יט ד"ה ואברכך, פ' וירא אות ה, פ' חיי אות יז, פ' תולדות אות יג ד"ה כמו, פ' ויצא אות ו, פ' וישב אות ד ד"ה ונסמך לזה מכאן אמרו הנותן.. כמו שמצינו בגמ' (ברכות נו:) באחד שחלם לו שנחתכו ידיו פתרו לו לא תצטרך למעשה ידיך, ושנקצצו רגליו פתר לו על סוס אתה רוכב. וכן גם ענין שבת שנחשב במס' שבת (עג:) המלאכות בהכנת פת ומלבושים שיצמצם האדם עצמו בהם, ובאמת שבת רומז על לעתיד כדאיתא בגמ' (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, היינו מאכלים ומלבושים בלי יגיעה^יוזהו שכר השבת כמבואר לקמן פרשת תולדות אות א: והיינו מחמת הצמצום שיש לישראל במצות שבת, כמו דאיתא בשבת (דף עג.) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, ובתחלה נחשב צמצומים בהכשרי אכילה ואח"כ נחשב בבגדים ובמלבושים. ולכן לעתיד ישפיע להם השי"ת אכילה ומלבושים בלי יגיעה, וזהו גלוסקאות וכלי מילת. וזה יהיה לעתיד ביום שכולו שבת, בשכר הצמצום שמצמצמים ישראל עצמם בזה העולם במלאכת שבת. בית יעקב ויקרא פרשת בהר אות ב.. ולכן צוה הש"י לשמור הגבולים, וע"י זה והאכלתיך נחלת יעקב, היינו נחלה בלי גבול, כי אתה עוסק עם מי שהוא אין סוף ובלתי גבול:

ב׳וזה דאיתא במדרש תנחומא (בראשית פ"א) בתורה ברא הקב"ה את העולם ועל כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. היינו שעל כל קוץ ונקודה עומד כל העולם שלא יבטל את הקוץ והנקודה ואל יוציא אותם חוץ לגבולם. וזה שמסיים המדרש, (תהילים ק״נ:ו׳) כל הנשמה תהלל יה, אם אתה עושה מה"א חי"ת אתה מחריב את כל העולם. והיינו שהשי"ת צמצם עצמו וברא העולם להללו ולשבחו, ואעפ"כ השאיר לעצמו שמלא כל הארץ כבודו אף בלא הברואים, כמו שאנו מתפללין (תפלת שחרית) אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם. ואם אתה עושה מה"א חי"ת, היינו שאם האדם אומר שהש"י צריך שהברואים ישבחו אותו, הרי הוא ממעט בכבוד השי"ת שעושה חלל ופירוד שאומר שהברואים תופסים מקום (שכביכול) הוא נצרך להם, ומבלעדם אינו ניכר כבודו יתברך, והוא מחלל את שם קדשו. וכן ולא תחללו את שם קדשי (אמור כב), אם אתה עושה מחי"ת ה"א, היינו שתאמר שהשי"ת מנהיג עולמו אף בלי עבודה, וזהו ולא תהללו, הוא מחריב את העולם. והענין בזה, כי השי"ת ברא את העולם ישוב, ים, ומדבר, ישוב היינו ששם יש להבריאה הויה. וים הוא שנדמה שאין שם כבודו כדאיתא (במכילתא פ' בא, תנחומא ויקרא ח) שיונה רצה לברוח לים שבים לא מצינו כבודו, שבארץ כתיב (ישעיהו ו׳:ג׳) מלא כל הארץ כבודו. ובשמים כתיב (תהילים קי״ג:ד׳) על השמים כבודו, ובים לא מצינו כבודו. והיינו אף שהש"י ברא את הים גם כן, אבל מצד הברואים אין נראה שם כבודו, כי בים אין שם כח צורת אדם להתפשט, כדאיתא בגמ' (תמיד לב.) שכל יורדי הים אין דעתן מיושבת עליהן, ולכן אינו רואה שם האדם מצדו שום כבוד שמים^יאכמו שהתבאר בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קלג: והענין הוא שביאר בזוה"ק, שבאמת האיך יכול האדם לברוח מפני השי"ת, ואיך יאמר נביא ה' שיברח מהש"י, אלא שרצה בטובתן של ישראל שלא תשרה עליו הנבואה, וכדאי' במכילתא (ריש פ' בא) יונה תבע כבוד הבן ולא תבע כבוד האב. ולכן רצה להטריד דעתו שלא תשרה עליו הנבואה, וכדאי' במכילתא (שם) וגם בהוספה למדרש תנחומא (סו"פ ויקרא) אמר יונה אני בורח מלפניו למקום שאין שם כבודו, מה אעשה אם אעלה לשמים שם כבודו שנאמר (תהלים קיב) על השמים כבודו. ואם על הארץ שם כבודו שנאמר (ישעיהו ו׳:ג׳) מלא כל הארץ כבודו, הריני בורח לים שאין נאמר שם כבודו. והענין שבים לא נזכר כבודו, לפי שבים דעתו של אדם נטרדת, כדאי' במס' תמיד (דף לב.) כל נחותי ימא לא מייתבא דעתיהון עד דסלקין ליבשתא. ולפי שאין הנבואה שורה אלא על חכם וכשהוא בישוב הדעת, לכן רצה להטריד דעתו כדי שלא תשרה עליו הנבואה. ומבואר לקמן פרשת לך אות מח: שהכרת כבודו ית' הוא רק במקום יישוב בני אדם, שהברואים מכבדים אותו והם בנייחא. אבל בים ובמדבר שאין שם בני אדם שיכבדוהו, אין שם הכרת כבודו ית', והאדם הבא שם הוא מוטרד, עד שאינו מכיר כלל אם נמצא גם שם כבודו יתברך, לכן ברח יונה מפני ה' לים ששם אין דעת האדם מיושבת עליו. ובתפארת יוסף פ' בראשית ד"ה ויאמר אלהים: ובעת שהאדם אינו רואה מפורש הכבוד שמים שעולה מן הדבר, שם נטרד מאד דעת האדם, כי במקום שרואה אדם הכבוד שמים שיכול להגיע עוד מזה אין נטרד כ"כ. אבל בים ששם נדמה שלא מצינו שם כבודו, לזה נטרד שם דעת האדם. עיין עוד לקמן פ' וישלח אות ד ד"ה וכדאיתא, בית יעקב שמות פרשת בשלח אות ס, פ' יתרו אות ב, פ' פקודי אות ט, בית יעקב הכולל פרשת בשלח ד"ה אז ישיר [ג], תפארת החנוכי על זהר פ' לך (פג.) ד"ה והנה כל.. ובאמת הציב השי"ת כן להראות שבים נקרא הש"י "הוא" כמו שהיה קודם שנברא העולם, כי באם לא נברא הים, היה יכול הבריאה לטעות חלילה שהשי"ת נצרך להבריאה, שהבריאה תמליך עליה את הש"י. ולכן ברא השי"ת ים ומדבר, שרואה האדם שהשי"ת אינו נצרך לעבודת הברואים. וזהו אם אתה עושה ה"א חי"ת הוא מחלל את כבוד השי"ת. ולהיפך, היינו שאומר האדם שהש"י אינו חפץ בעבודת הברואים. והענין בזה, שהשי"ת הציב שיתראה להברואים שיש חלל והפסק בין אורו יתברך לתפיסת הברואים. אכן האדם על ידי עבודה מברר שמלא כל הארץ כבודו. ואם האדם עובר עבירה ח"ו עושה חלל והפסק מצדו, וכדאיתא בזוה"ק (בראשית ו.) מאן דעאל לגו חלל דעגולא ורבועא (ובתיקון ל' עג.) ואז מראה השי"ת את האמת. כמו שהראה השי"ת בדור המבול שאינו צריך להברואים^יבכדלקמן פרשת נח אות יח.:

ג׳וכן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אם אתה עושה מדל"ת רי"ש, ותקח קוצו של דל"ת, תחריב את העולם. הענין בזה, דאיתא בזוה"ק (במדבר קך.) ר' אלעזר שאל לר' שמעון אבוי סימנא לזווגא דיחודא מניין אמר ליה וכו' כסחרא דמדבחא, דתנן ובא לו לקרן דרומית מזרחית וכו' אמר ליה והא לא יכיל עד דמקבל עליו בר נש עול מלכותא קדישא בקדמיתא, אמר ליה הא אמינא לך דהא ובא לו לקרן אמינא בקדמיתא. והא ידעתא רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא. והוא, כי דרומית רומז על תקיפות ומזרחית על אור^יגכדאיתא בתפארת החנוכי על מאמר הזהר פ' במדבר (קכ.) המובא כאן: כי דרום מורה על תקיפות, שהוא מרזא דחכמה והחכמה תעוז לחכם. וקבלת עול מלכות שמים היא ראשית חכמה יראת ה'. ודרום מורה לחכמה המלובשת בחסד.. ועל זה שאל לו הלא בקדמיתא צריכין יראה. והשיב לו ובא לו לקרן תנן. היינו, כי דרומית מזרחית הוא צורת דל"ת, והקרן רומז לקוצו של דל"ת, והאדם צריך לראות לבל יעבור הזוית לעשותו כמו רי"ש, היינו לעבור בכל העברים בלי מעצור, רק צריך לקבל עליו עול מלכות שמים בכל מה שיעבור עליו, הן בשינוי מקום הן בשינוי זמן בשכבך ובקומך, ולעשות כפי שרואה רצון השי"ת. וזהו אם אתה עושה דל"ת רי"ש, היינו בל לעמוד על הקרן לקבל עול מלכות שמים ולשקול בפלס כל דבר, רק הוא מכניס עצמו בכל הסתרות, ולסמוך על מה שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו לכן מה שירצה האדם יכול לעשות. אז חס ושלום נקרא אל אחר. רק צריך האדם לקבל עליו עול מלכות שמים בל לעבור הגבולין, כי בקוצו של דל"ת ניכר מלכות שמים, כי בנין הקרן אינו מצד עצמו רק מהצטרפות שני קצוות. ובפרודם יתבטל תמונת הקרן, ומי גורם הצטרפות הפכים, רק השי"ת מאחד אותם, ובהכרה זאת הוא קבלת עול מלכות שמים. שענין הקצוות רומזין למדותיו של הקב"ה, והמדות הם הפכים זה מזה, ומהתקרבות המדות להתאחד מוכח שיש בורא שהוא למעלה מכל מדה, וזה מחייב קבלת עול מלכות שמים. וכן כחשו בה', אם אתה עושה בי"ת כ"ף היינו שאתה תתלה החסרון בהשי"ת אזי תחריב את העולם, שגם אותו בי"ת מורה שיש לה קרנות וקו החוט מחברם כדאיתא בזוה"ק (שמיני לו.) ר' יהודא אמר בי"ת תרין גגין וחד דאחיד לון^ידוזה לשון הזוהר הקדוש שם (שמיני לו.): ר' יהודה אמר ב' תרין גגין וחד דאחיד לון, מאי קא מיירי אלא חד לשמייא וחד לארעא וקודשא בריך הוא אחיד וקביל לון.. והיינו שהחסרון הוא רק מצד האדם שאינו רואה שמצד השי"ת אין שום שינוי וכל ההפכים מתחברין, והאדם צריך לתלות החסרון בעצמו, ואז יראה כבוד ה' ורוממותו ויקוה אל ה' ויושיע לו^טואיתא בסוד ישרים שבת חול המועד סוכות אות כ: היינו, כי קרן זוית אין לה מצד עצמה שום תמונה, וכל הגוון מתמונת הקרן, נתהווה רק מפאת התקרבות שני צדדים נגדיים בלתי שטחיים, כגון דרומית מזרחית וכדומה. וזהו, והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא. היינו, שהתחברות שני קצוות נגדיים, רומז לאדם הכרה שיש אחד למעלה המשולל מכל המדות, שאצלו נתאחדו כל ההפכים וכו'. וזאת ההכרה הוא קבלת עול מלכות שמים. לקמן פ' וירא אות נו, פ' חיי אות ג ד"ה ר' יוחנן בסופו, אות יב, פ' ויצא אות סה, פ' ויחי אות נד, בית יעקב שמות פרשת תצוה אות ח.: