בית יעקב על התורה, בראשית מ״בBeit Yaakov on Torah, Bereshit 42
א׳ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם. ואיתא בזוה"ק (במדבר קיז.) כיון דאמר בצלמו מאי בצלם אלהים ברא אותו, אלא ודאי תרין דרגין דכלילן דכר ונוקבא חד לדכר וחד לנוקבא וכו'. חד לדכר, היינו מה שהשי"ת משפיע אור להאדם שיכיר שהשי"ת הוא המשפיע, וחד לנוקבא, היינו הכלי המקבל. וזהו דאיתא (שם) ולא אתיישבו דא ודא בעלמא עד דאוליד בר ומניה אשתיל עלמא דאקרי שת וכו', היינו שבזה אמר השי"ת דין הניין לי. ואיתא עוד (שם) ובגין דא לא אשתלים עלמא ולא הוה שלים ולא אשתכח בקיומיה עד דאתא אברהם וכו' היינו. שאברהם ראה והכיר כי השי"ת מרוצה בקיום העולם ולא בהתחרבות. ואיתא עוד (שם) ועם כל דא לא אשתיל בשרשוי עד דאתא יעקב ואוליד תריסר שבטין ושבעין נפשין, היינו שהם מתקנים כל האורות מעלמין דאתחרבו. ואיתא עוד (שם) ועל כל דא לא אשתלים עד דקבילו ישראל אורייתא בטורא דסיני ואיתקם משכנא וכו' ובעא קוב"ה למפקד חילוי דאורייתא כמה אינון חיילין דאורייתא וכמה אינון חיילין דמשכנא. והענין בזה הוא, דאיתא בזוה"ק (ויקרא יא:) עשרה מאמרות למעשה בראשית ועשרה מאמרות למתן תורה, והיינו שלא נתקיים העולם עד שאמר השי"ת מפורש, כי כל זמן שהוא במחשבה אין לשום בריה הכרה בזה. ואמירה נקרא בזמן שיש תפיסה והכרה לכל אחד ואחד, וזה נקרא יגיע כפים, והיה נוח לפניהם למסור עצמם להיות נזרעים בחזרה בשרשם. אכן לאחר שנתחרבו עלה צעקתם למרום, כמאמר הכתוב (תהילים ק״ב:י״א) כי נשאתני ותשליכני. ולכן אח"כ היה עולם התקון, כי הצעקה הזאת נקרא יגיע כפיך. וכן כאן עשרה מאמרות למתן תורה, היינו כי חיילין דמשכנא הוא יגיע כפיך, כי במשכן היו מיגעים עצמם. וזהו החילוק, כי חיילין דמשכנא הוא כפי היגיעה בהעבודה כן השיגו מהקדושה. וחיילין דאורייתא הוא למעלה מעבודה, היינו ממקום שאין שם שום עבודה גורם התפעלות (כביכול) אצל השי"תקכוחיילין דאורייתא נקרא מה שנשאר אצל כל אחד ואחד מישראל בקביעות מן מתן תורה מצד התעוררות השי"ת וכו'. שזאת נשאר אצל כל אחד ואחד נקודה אחת אשר לא יוכל לנטות מרצון השי"ת, וזה מורה על חיילין דאורייתא. וחיילין דמשכנא, נקרא הכלי שאדם מעמיד, היינו מה שהאדם מצמצם עצמו להיות השי"ת שוכן אצלו, זה מורה חיילין דמשכנא. וזה שמבאר לנו הזוה"ק, קוב"ה בעי למפקד חילוי כמה אינון חיילין דאורייתא וכמה אינון חיילין דמשכנא, היינו שבל יקח אדם לעצמו שום תקיפות, שיאמר מאחר שהשי"ת קבע אצלי בקביעות שבל אוכל לנטות מרצון השי"ת, היינו מאחר שיש לי נקודה חדא דמטי תדיר, ממילא לא אוכל לעשות שום פעולה נגד רצון השי"ת, אז תיכף נפסק ממנו זאת הנקודה, וגם לא תאמר שתוכל לברר עצמך עד הגמר כי מי יאמר זכיתי לבי, ורק הוא בד בבד, היינו עד כמה שתאיר בעבודתך ותצמצם עצמך שבל לנטות מרצון השי"ת, כך תוכל ליקח לך תקיפות מחיילין דאורייתא. וזה דהא תרווייהו לא מתפרשי דא מן דא ואזלין כחדא, היינו כמה שאתה מעמיד כלי להיות השי"ת שוכן אצלך, כן ישכון השי"ת אצלך ולא תקח לעצמך שום תקיפות מזה שהשי"ת קובע אצלך בקביעות. תפארת יוסף פרשת במדבר ד"ה שאו., כי כולם אומרים ברוך שם כבוד מלכותו, ואיתא בגמ' (חגיגה יג:) ברוך כבוד ה' ממקומו. ומקומו ליכא מאן דידע ליה. ולזה צוה השי"ת על מסירת הנפש. כי לולא זאת היה האדם המוסר נפשו עובר על בל תשחית, כי למי אתה נותן וה' לא צוה. וזה הוא הענין שיש יחודא עילאה שהוא שמע ישראל ויש יחודא תתאה שהוא ברוך שם וכו' ויחודא עילאה היינו מקומו ליכא מאן דידע ליה וברוך שם כבוד מלכותו הוא יחודא תתאה, היינו הנהגה מפורשת, וכמו שנתבאר במקומו (פרשת ויצא אות טו)קכזענין יחודא עלאה ויחודא תתאה מבואר בספר סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת ויחי ד"ה וענין וזל"ק: וכמו שנתבאר מפי אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה, בענין שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, יחודא עלאה ויחודא תתאה. שענין שמע ישראל, הוא הכרת רוממות הש"י, וממילא כל הבריאה נכללת ביחודו. וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, רומז שאחר שחפץ הש"י בהבריאה, ממילא כשבחר בישראל לכבודו, כל מה שיתגדלו ישראל יגדל כבוד שמים, אחר שהשי"ת נתן מקום לעבודת ישראל. ואלו השנים הם כלל קריאת שמע, שכל כמה שהאדם מפקיד נפשו להשי"ת, מהכרתו רוממות השי"ת שהכל נכלל ביחודו, כן מאיר הש"י השפעתו, שכל מי שמכיר כבודו ויחודו, זה הוא כבוד מלכותו בעולם הזה, שעליו מאיר ויחופף עליו בהשגחתו, שעל ידו יתגדל כבוד שמים בעולם הזה. ועיין עוד בספר דובר צדק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע בתחילתו אות ג' ד"ה וזה ענין שמע ישראל כל הענין שם.. ועל ידי שהאדם מוסר נפשו לאתר דלא אתידע יכול להמשיך יחודא תתאה, היינו הנהגה מפורשת, להראות שמי שמוסר נפשו להשי"ת זה הוא כבוד השי"ת בעולם:
1
