בית יעקב על התורה, בראשית מ״דBeit Yaakov on Torah, Bereshit 44
א׳ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו'. הנה נראה מהכתובים האלו ההבדל שבין מאכלי האדם ובין מאכלי הבהמה, אשר במאכלי האדם כתיב עשב זורע זרע ובמאכלי הבהמה כתיב ירק עשב. והענין בזה, כדאיתא בזוה"ק (בראשית דף כד:) שהעולמות המה כגלדי בצלים, היינו שכל עולם ועולם הוא לבוש להעולם שלמעלה ממנו, והעוה"ז הוא לבוש לעולם העליון וכן למעלה למעלה עד אין סוף ממש. ולכן כל מה שהאדם קונה לעצמו בעניני צרכיו, גם במאכליו אשר הוא אוכל, צריך הוא לדעת שלא יסתכל על הלבוש רק על הפנימיות, ומזה הפנימיות יבוא להשיג עוד פנימיות יותר. ודרך משל, אם ישיג האדם כסף וזהב, אם ישכיל לבלי הביט על הלבוש בעצמו, אזי ישיג הפנימיות מזה שהוא אהבה ויראה, אשר הכסף והזהב מרמזים עליהם, והמה לבושים להם, ואח"כ יכול להגיע לעוד יותר פנימיות היינו יראה עילאה, כדאיתא בזוה"ק (ויצא קנד.) דהא מגו דאתגליא אתי בר נש לסתימאה, ובתנחומא (פ' מטות סימן ה) איתא שלש מתנות טובות ברא הקב"ה בעולם חכמה וגבורה ועושר, זכה אדם לאחד מהן נוטל חמדת כל העולם זכה בחכמה זכה בכל זכה בגבורה זכה בכל זכה בעושר זכה בכל, אימתי בזמן שהן מתנות שמים וכו'. והכוונה בזה הוא על אופן שאמרנו, כי אם לא יביט האדם על הלבוש מאלו השלש מתנות רק מה שיגיע לו מפנימיותם, והיינו הכבוד שמים, אז יהיו נקראים מתנות טובות, לא באופן אחר. וזהו זורע זרע, היינו שיש בדבר זה עוד זרע שיכול לצמוח מזה בכל פעם יותר. וזהו שנתן השי"ת להיות מאכל האדם, לרמוז לו על טיב השכלתו, שלא יביט על הלבוש בלבד בכל דבר רק על שורש הדבר ופנימיותו, ויבין כי לא הלבוש הגשמי מהלחם הוא מחיה אותו רק הד"ת שנמצא בהלחם, שהוא המוצא פי ה', ואיש הישראלי באכלו הלחם אין לו נייחא מההנאה הגשמית, אבל כוונתו להשיג הטובה הפנימית אשר בשורש דבר הזה, מה שתביאהו ליראת ה' להתגדל הכבוד שמיםקלמקור הדברים במי השלוח ח"א פרשת מקץ ד"ה תשמע חלום: והאדם המבין בכל כי הכל הוא רק מהש"י ורק ממוצא פיו יחיה הכל, זה מבין טעם בכל דבר ומגיע לחיים אמיתיים, כמו לחם העיקר המחיה הנמצא בו הוא המוצא פי ה' ומי שאוכל פשוט כבהמה, אינו משיג מהלחם רק חיי עוה"ז, והמבין כי מוצא פי ה' הוא המחיה זה ישיג חיי עולם. ועיין עוד תפארת יוסף פרשת תצא ד"ה כי תצא בסופו. לקמן פ' וישלח אות כ"ג ד"ה והנה.:
1
ב׳ולכן אכילת האדם עולה למעלה ואינו דבר שכלה ונפסד כמו מאכל בהמה, רק יש להמאכל התחברות עם צורת האדם, ומתדבק עם בחינת החיים שהוא קיים לעד. ובבהמה נאמר ירק עשב, היינו הלבוש בלבד, כי אין לה חלק בנסתרות ובפנימיות הדבר, וכדכתיב (תהילים ק״ד:י״ד) מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ, ולחם הוא ד"ת כדכתיב (משלי ט׳:ה׳) לכו לחמו בלחמי. והוא לבוש להמאמר אנכי. ולכן אנו אומרים (בברכת המזון) על תורתך שלמדתנו ועל חקיך שהודעתנו. היינו כי מי שאינו אוכל כמו הבהמה מאכלו מלא ד"ת, והבחירה הוא ביד האדם, אם ירצה רק בהנאת הגוף אז יהיה מאכלו כמו מאכל הבהמה. אבל אם יפנה לבבו להשיג הפנימיות, אזי יקבל משורש הטובה שנמצא בהמאכל ותוסיף לו קדושהקלאמבואר במי השלוח ח"ב פרשת עקב ד"ה וזכרת: זה הוא עיקר לזכור את הנותן בכל דבר וכו'. ולכן הציב השי"ת שהאדם לא יוכל לחיות בלא מאכל כדי שיהא חסר ויוצרך השתדלות רב ויזכור את המשפיע, וזה הוא מעלת ישראל שזוכרים תמיד במשפיע הטובה ועל ידי זה מקבל הפנימיות מהמאכל וכו'. שעל זה הוא כל הענינים שלא יאמר האדם כחי ועצם ידי, רק יזכור שעל כל מוצא פי ה' יחיה האדם, שעיקר החיות היא המוצא פי ה' שנמצא בעומק בכל דבר, ועל זה מברך האדם שיושפע לו כח וגבורה ממה שקיבל לתוכו שיוכל לעבוד בכח זה את השי"ת כמו שכתיב (משלי ט׳:י״א) כי בי ירבו ימיך וגו'.. וזהו שהתפלל דוד המלך ע"ה (תהלים כג) ה' רועי לא אחסר. והביאור בזה הוא, שבאמת ידעתי זאת בבירור גמור שגוף החיים הוא רק בד"ת, וזהו ה' רועי. אך תפלתי הוא, לא אחסר, היינו שאנכי לא אחסר במה שאסתכל רק על הלבוש ולא על הפנימיות:
2