בית יעקב על התורה, בראשית מ״הBeit Yaakov on Torah, Bereshit 45
א׳וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי. איתא במדרש רבה (בראשית ט) מלמד שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן בונה עולמות ומחריבן ואמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי. ולהבין זאת, הלא בטח לא עשה השי"ת דבר שיחרב אח"כ. אכן אמיתת הענין בזה הוא, שהשי"ת רצה שיהיה נקבע יראה בעולם. לכן היה מהצורך מתחלה שיאבדו כמה עולמות עד שיהיה נקבע היראה בהעולם. כי לדורות הראשונים היה קשה מאד לקבוע בלבם היראה, יען היו קרובים אל המאציל ב"ה, וראו שנאצלו מהשי"ת, לכן לא יכלו לקבוע היראה בלבם, ובסבה זאת היו צריכים להתברר דרך כמה מכשולים, למען יהיה נקבע בהם היראה. כי אפילו העוה"ז שאמר עליה השי"ת דין הניין לי, מ"מ ראינו שלא נקבע בהם היראה, כי בדור המבול כתיב בהם שאמרו, מה שדי כי נעבדנו (איוב כ״א:ט״ו), והיינו שהיה טענתם, כיון שהכל נברא מהשי"ת והוא ברא ועשה התשוקה בהאדם שיכסוף לכל, וגם הדברים הנכספים הכל ממנו נבראו, למה יצטרך האדם לצמצם עצמו. אכן אנחנו ישראל מאמינים בני מאמינים, נאמין באמונה שלמה, כי כן היה רצונו הפשוט שיתנהג העולם ע"י מדת הצמצום והיראה, למען יהיה להברואים קנין באורו יתברך שיהיה נקרא יגיע כפם. ולכן היו צריכים גם דור המבול ליחרב, רק שנשאר מהם השארה נח ובניו, שנקבע בהם יראה שיצמצמו עצמן כרצון השי"תקלבמבואר לעיל פרשה זו אות טו הערה נו שם.. ולכן כתיב בכל מעשה בראשית רק שם אלהים, שהוא מורה על היראה והצמצום, מפני שזאת נחסר להם בעולמות הקודמים שנחרבו. וכדאיתא בדברי המקובלים, שהיה שבירת הכלים ונתבטלו. כי הכלי הוא היראה כמ"ש יראת ה' היא אוצרו (ישעיה לג) ויען כי נחסר להם היראה שהיא הכלי, לכן נתבטלו לגמרי. ומה שכתוב בהאר"י הק' בשער ההקדמות (בהקדמה בטרם שנאצל עולם האצילות דף לב:) שקודם התיקון לא היתה האהבה בין הספירות אלא במדת היראהקלגנביא כאן את לשון קדשו של רבנו האר"י הק' בשער ההקדמות בהקדמה בטרם שנאצל עולם האצילות וזל"ק: כי הנה אז קודם התיקון לא היתה אהבה בין הי' ספירות, אלא בחי' יראה בלבד, והיה לכל ספירה וספירה שני מיני בחי' יראה, כיצד, הנה החכמה היתה לה יראה מלעלות אל הכתר שהיא עליונה ממנה, גם יראה שניה מלירד למטה אל הבינה, שהיא תחתונה ממדרגתה. ועל דרך זה בכל הי"ס. גם היה בהם חסרון אחר, והוא כי לא היה בינהם אחדות ויחוד, אמנם כלם היו נפרדים זו מזו, עם היותם בחי' אחת הנקראת ז"א כנודע. ואחר זמן התיקון, חזרו ונתיחדו, גם נמשכה אהבה ביניהם, כמו שיתבאר. ואל זה רמזו באומרם, כי בתחלה נברא העולם במדת הדין, שהיא בחי' היראה שהיתה להם כנזכר, ולא היה עומד, שהוא ענין מיתת המלכים ושבירת הכלים כנזכר. עד ששתף עמו מדת הרחמים, שהוא זמן התיקון, אשר אז נמשך ביניהם אהבה ואחדות וכו'.. וכפי מה שביארנו עיקר התיקון היה להכניס היראה בין הספירות, שהוא הכלי להחזיק האור שלא ישוב ויתעלה למקורו וזאת היו חסרים, אבל האהבה היתה אצלם ששאפו בתשוקה גדולה לשוב למקורם. אכן באמת הוא כן, שהיתה בהם היראה אבל לא היראה האמיתית, כי יראתם היתה בזה שלא רצו בהתכללות להתאחד אחד בחבירו, וכל ספירה היתה יראה להתאחד בהספירה שלמטה הימנה, וגם לא עם הספירה שלמעלה הימנה, רק כל ספירה התפשטה במדתה עד קצה האחרון, וזהו המכוון במה שכתוב (שם) שלא היה ביניהם אחדות שהיו נפרדים זה מזהקלדעיין לעיל פרשה זו אות כד ובהערה עח שם.. אבל היראה שהיא הכלי קיבול להחזיק האור היו חסרים, כי עיקר היראה שהוא להחזיק האור שיתקיים בהכלי הוא ע"י הצמצום, שכל ספירה תצמצם עצמה לתת מקום גם להספירה האחרת ויהיה התכללות האורות, שהכלים יתעלו להתאחד עם מה שלמעלה מהם ועם מה שלמטה מהם בבחינת זווג, להוציא תולדות ע"י הזווג שהוא משני הפכים, ויתגדל הכבוד שמים מזה, וזה היו חסריםקלהכמו שביאר בתפארת יוסף חג השבועות ד"ה דרש ההוא גלילאה וזה לשונו: והענין בזה דהנה השי"ת הציב בעוה"ז מדות שמנהג בהם עולמו. ובאמת עיקר החיים של המדה הוא האור הנמצא בהמדה, כי המדה בלא אור אין לה שום חיים ואין לה שום קיום ונחשבת עדיין מעלמין דאתחרבו. ועיקר האור של המדות, הוא בעת שיש התכללות המדות, שהתכללות המדות הוא הקיום והחיים והאור של המדה, כי בלא התכללות המדות מתפשטת המדה עצמה בלי שום גבול עד לקצה האחרון שבה, אבל במקום שיש התכללות המדות, היינו שכל מדה נותנת מקום גם למדה המתנגדת לה ואין לה שום עיקשות במדתה, שבשביל כוונה לשם שמים תוכל להתאחד עם חברתה ג"כ, זה העיקר של התכללות המדות, ואז הוא עיקר החיים והאור והקיום.. וכן מה שנזכר שמה בהאר"י ז"ל שהיו חסרים האהבה, היינו שלא היה להם בחינת אהבת עולם שהיא האהבה הקנינית שהיא על ידי השתדלות ועבודה והתקרבות להשי"ת, אבל היה להם בחינת אהבה רבה, שענינה היא אהבה השרשית מהמקור, שהיא האהבה הפשוטה לשוב למקורו בלא לבוש, כמו כל הדברים שחפצם ותשוקתם לשוב למקור מחצבתם. ועיקר קנין היראה, שהיא הכלי קיבול האמתי להחזיק האור שלא ירצה לשוב למקורו הוא ע"י כשלון, וכדאיתא במס' גיטין (מג.) על הכתוב והמכשלה הזאת תחת ידך, אלו ד"ת שאין אדם עומד עליהן אלא א"כ נכשל בהם (וכמו שנתבאר לקמן בפרשת נח אות ה) ואחר התיקון ניתן האור להיות בבחינת מטי ולא מטי כדאיתא בזוה"ק (בראשית דף טז:) והמטי גורם האהבה ורגע שלא מטי גורם היראה. אבל האהבה היא אהבת עולם, והיראה הוא כנ"ל, שהיא (ישעיהו ל״ג:ו׳) יראת ה' אשר היא אוצרו ודאי, היינו כלי קיבול להאור שיהיה נשאר בקביעות אצל האדם, מפני שהוא קנינוקלועיין לקמן פרשת מקץ אות י כל העניין שם ובהערות שם.. וזהו דאיתא בזוה"ק (נשא קלה:) שבמלך השמיני שהוא הדר לא נזכר עוד המיתה, לפי שנזכר בו ושם אשתו מהיטבאלקלזעיין ביאור בדבר לקמן פרשת וירא אות ח, פ' וישלח אות א בסופו, וביתר ביאור כל העניין בפ' וישלח אות מד ד"ה וזהו העניין בסופו., היינו שכבר קנה יראה לעצמו, כי אשה תרמוז על יראת ה', כמ"ש (משלי לא) אשה יראת ה', וכדאיתא במדרש תנחומא (אחרי י) על פסוק היטיבה ברצונך את ציון (תהילים נ״א:כ׳) משל לעשיר גדול וכו' למה שאין לו בית ולא אשה, נטל אשה היה אומר להם מכאן ואילך כל מה שאתם מביאים לי העלו אותן לבית. מפני שאשה רומז ליראת ה' והוא אוצרו, שקנה מקום קבוע להיות האור נקבע וקיים:
1