בית יעקב על התורה, בראשית נ״גBeit Yaakov on Torah, Bereshit 53
א׳אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. שמים נקרא מה שמשפיע השי"ת בטובו בלי שום יגיעה ועבודה מהאדם, וזהו חלקו של משה ע"ה שנקרא שבתקנאמי השלוח ח"א פרשת פנחס ד"ה ויקרב.. ולכן תיקן משה רבינו ע"ה ברכת הזן את העולם בטובו דייקא וכדאיתא בגמרא (ברכות מח:), ובזכות משה ירד המן מן השמים. וארץ מורה על פעולות האדם ע"י תפלה ועבודה, וזה נקרא יגיע כפיך כי תאכל, כי כמו שהארץ צריכה יגיע כפים חרישה וזריעה, כמו כן יש השפעה שצריכה עבודה ותפלה, וזה הוא חלק יהושע שתיקן ברכת הארץ כדאיתא בברכות (שם)קנבמי השלוח ח"א יהושע (י) ד"ה אז.. והנה עד כאן לא נזכר רק שם אלהים, שזה מורה על עת שכחות הברואים היו מצומצמים מאד ולא היה להם שום בחירה כלל, וכל הבריאה היה כעובר במעי אמו, ואז השם אלהים הוא המגין כדאיתא בזוה"ק (יתרו סח.) את כל אשר עשה אלהים דא שמא דאגין על משה וישראל. והיינו, כי בעוד שהיו ישראל משועבדים במצרים היו נכללים בהש"י בבחינת עובר במעי אמו, לכן אז הוצרך להם השם אלהים להגן עליהםקנגענין גלות מצרים מבואר בלקוטי תורה לרבנו האריז"ל פרשת שמות בתחילתו עיי"ש וזה לשונו בתוך הדברים: והנה ירידת ישראל למצרים, הוא רומז אל הולד בעוד הוא תוך בטן אמו בין המצרים האלו. ובשער הכוונות דרושי הפסח דרוש א' מבואר זה העניין באריכות ונביא כאן מעט גרגרים לעיון: כי ענין גלות מצרים גרם שישראל העליון, שהוא זעיר אנפין, יחזור להתעלם בסוד העיבור וכו'. ושם הוא מקום שליטת מצרים ופרעה וכו'. והנה פרעה הרשע מכשף גדול היה אין כמוהו כמשז"ל, וידע בחכמתו הסתלקות ז"א הקדוש וחזרתו להכנס בסוד העיבור תוך אימא עלאה. וראה כי אין ז"א הנקרא שם הוי"ה משגיח ושליט אז בעולם וכו'. וזהו, לא ידעתי את ה', הוא ז"א הנקרא הוי"ה כנודע. גם אמר מי ה' אשר אשמע בקולו, ר"ל הנה זעיר אנפין הנקרא הוי"ה אשר אתה בא בשליחותו אלי, היכן הוא, כדי שאשמע בקולו, והלא סילק השגחתו ונכנס בסוד העיבור וכו'. האמנם בשם אלהים היה מודה, כי הרי יוסף אמר לו, אלהי"ם יענה את שלום פרעה, והוא השיב ואמר, אחרי הודיע אלהים אותך וגו'. ונמצא שהוא כופר בשם הוי"ה ומודה בשם אלהי"ם. והענין הוא זה וכו', עתה שהיה זעיר אנפין בסוד העיבור, היה לו מוחין דאלהים ולא דהוי"ה וכו'. עיי"ש הרחבת הדברים.. אבל אחר כך נאמר (שמות יח) כי הוציא ה' את ישראל, ואיתא בזוה"ק (שם) שמא דא אפיק להון. היינו כשהוציאם ממצרים ונתן בהם בחירה ודעת, אז נתן להם השי"ת זה השם שיתנהגו בוקנדגם זה העניין נתבאר באורך בדרושי הפסח בשער הכוונות עיין שם והנה הביא בסוף דרוש א': וזהו עניין גדולת נס יציאת מצרים, כי הנה עם מצרים ופרעה היו כ"כ אחוזים ומשורשים לינק מן הדעת העליון דזעיר אנפין, עד שגרם לחזור ז"א בסוד העיבור וכו', והוצרך המאציל לחזור ולהוליד את ז"א ולהגדילו בתחלית האחרון של ההגדלה, כדי שיתבטל יניקת החיצונים משם, מחמת תוקף האור הגדול ההוא, ועי"כ יצאו מן הגלות וכו'. ושם בדרוש ב' מרחיב בעניין ההגדלה הזאת ואומר שם: בגדלות דז"א וכו' הם טיפות מוחין ממש וכו' כולם הן בחינת הויות וכו' עיי"ש., שמזה השם יבאו כל ההשפעות ומוציאם לפועל ממש, כי להוציא דבר לפועל וליתן הויה להבריאה שתדע שהיא בריאה הוא רק מזה השם, ומזה השם נתהוה תקיפות בלב האדם שיוכל לבא ולהגיע לעבודת השי"ת, ויש מזה השם הויה לכל הברואים. ולכן עד שנזכר זה השם עמדו דשאים על פתח קרקע כדאיתא בגמרא (חולין דף ס:). והמשל על זה, כמו שיש באדם חושים חוש הראות והשמע וכדומה, ובנפש המה כלולים יחד, כי האדם כולל בכלל כל החושים אלו, וכשיוצא לפועל אל ההרגש כל אחד באבר פרטי, אז יתחלקו החושים לפי האברים השייכים אליהם בפרטות, ואז לא ניכר בהם רק כח מעט בכל אבר שהחוש מורגש בו. אבל כשהם כלולים יחד בנפש האדם אז בכלל האדם יש לו כח גדול. וכן הוא ההפרש בין שם הוי"ה לשם אלהים, שמשם אלהים יוצא ההשפעה במיעוט ובהתחלקות ואין ניכר ההשפעה כל כך, אבל משם הוי"ה ב"ה יוצא ההשפעה בריבוי ובכח גדול, וכל הנבראים שהם למעלה מזה העולם המה בנייחא יותר כשהם מצומצמים בבחינת עובר במעי אמו, ואין להם נייחא כשהשי"ת נותן להם כח בחירה לפעול בעצמם ולעבוד השי"ת בכח בחירתם, יען כי יראים מאד פן יקלקלו ע"י בחירתם ועבודתם. אבל ישראל, עיקר הנייחא שלהם והתפארותם הוא כשהשי"ת נותן להם ידיעה והכרה ובחירה שביגיע כפם יבטלו את תאות עוה"ז, ויעבדו את השי"ת בכח בחירתם:
1
ב׳ולכן מקודם כתיב אלה תולדות השמים והארץ שהקדים שמים לארץ, שזה מורה על השפעת השי"ת מטובו בלי שום פעולות אדם, וזה הוא בחינת שבת, היינו שכל העולמות נכללים בהמאציל ב"ה ומוסרים כל כחם להשי"ת. ולכן נאסר בשבת פעולות אדם, מפני שאז הוא עומד בפניו כנגד השי"ת, ואז כשעומד האדם נגד פני המלך אין שייך שום פעולה, כי אז יתבטלו כל הכוחותקנהמבואר בתפארת יוסף פרשת בהעלותך ד"ה בהעלותך: ביום השבת נתבטל כל פעולות אדם, ואז מראה השי"ת איך שכל כח הפעולה הוא ג"כ מאתו ית', ומי שירצה להעמיק רואה זאת מפורש גם בעוה"ז, איך שאז נתבטל לגמרי פעולת אדם. עיין שם העניין. לקמן פרשת ויצא אות ג.. ובעבור זה אחר השבת נותן השי"ת להברואים השפעה מרובה וגדולה, שיהיה להם כח לעבוד אותו ולפעול מצות, וזהו (תהילים קכ״ח:ב׳) יגיע כפיך כי תאכל. וכן כאן אחר השבת, שהכירו הנבראים כי לא יוכלו לצאת לפועל, אז נאמר ביום עשות הוי"ה אלהים ארץ ושמים, היינו שמכאן התחיל הנהגת השם הוי"ה ב"ה שהוא מהוה הכל. ולכן הקדים ארץ לשמים, שבכל מקום שהשי"ת משפיע שפע מרובה אז צריך האדם ליגיע כפיו, היינו ע"י ברורים ועבודה שזה מרומז בהארץ, כי באם יקבל ההשפעה במהירות אזי יוכל חלילה לשכוח בהשי"ת המשפיע, ולכן קודם הבריאה כתיב רק שם אלהים בלבד כמו עובר בבטן אמו, ולאחר הבריאה, בעוד שהיה אדם הראשון בגן עדן כתיב הוי"ה אלהים, כי אז היה כמו תינוק יונק משדי אמו, והיינו שנתערב הגנת השי"ת עם פעולת האדם. ושם הוי"ה אלהים רומז לבינה ולתבונה, שהוא אמא מניקה לבנין (עץ החיים שער הזיווגים – שער טו – פרק ג), כדאיתא בזוה"ק (האזינו רצא.). לכן נזכר שם הוי"ה אלהים, שצירף השי"ת שני השמות האלו יחד, שנקראים במדרש רבה בראשית (פרשה יג) שם מלא, וכן הוא בזוה"ק (פקודי רס.) ה' אלהים שם מלא, ואחר שיצא אדם מגן עדן לא כתיב רק שם הוי"ה בלבד, כי אז היה כמו תינוק שנגמל משדי אמו רק מבקש בעצמו מזונו. כמו כן היה בעת שנגרש מגן עדן, שלא רצה לראות מפורש שהשי"ת מקיפו תמיד רק שילך בעבודה, והיה נקרא יגיע כפיך. וזה הוא מהשם הוי"ה ב"ה הנותן תקיפות לעבודה, ואין שום עסק להאדם בעוה"ז רק צמצומים ועבודת השי"ת, ויבקש בעצמו אור השי"ת, וכמ"ש (תהילים קט״ו:ט״ז) והארץ נתן לבני אדם:
2