בית יעקב על התורה, בראשית ו׳Beit Yaakov on Torah, Bereshit 6

א׳בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. זה שאמר הכתוב (תהילים פ״ד:י״ב) כי שמש ומגן ה' אלהים חן וכבוד יתן ה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, איתא בזוה"ק פקודי (רכד:) שמש דא הוא רזא דשמא קדישא יקו"ק דהכא קיימין כל דרגין לנייחא, ומגן דא איהו רזא דשמא קדישא דאקרי אלהים. ורזא דא דכתיב (לך טו) אנכי מגן לך. ושמש ומגן דא איהו רזא דשמא שלים. חן וכבוד יתן ה' למהוי כלא רזא חדא. שמש הוא שם הוי"ה הנקרא שמש, ומצד זה השם לא היה יכול להתהוות שום התהוות בריאה בעולם, כי הכל היה נכלל באורו הגדול יתברך. כי כשיתראה אור זה בעולם יתראה שאין מציאות בעולם רק השי"ת לבדו^לגאיתא בעץ החיים לרבנו האריז"ל שער הכללים פרק א וזה לשונו: ודע כי שמש ומגן ה' צבאות, וכמו שהשמש אור עליון גדול, ואין יכולת להביט בו, כי אם בהתמעטות, דרך חלון או ע"י מסך או ע"י ריחוק מקום או ע"י נקב קטן. והנה בעולם האצילות, האור בא שלא ע"י מסך כלל, אך כשבא אור א"ס בכתר, אין בו יכולת לסבלו, רק ע"י ריחוק מקום וכו' עיי"ש המשך דבריו.. וכדאיתא בגמרא (מגילה יט:) אלמלא נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולים לעמוד מפני האורה. נקב מחט סדקית, היינו נקב חלון אורה, שע"י אור זה יוכל להתחבר הסדק, היינו ההסתר שיש בין העולם לאור השי"ת, אז היו רואים שאין שום התחדשות בבריאה^לדכמבואר לקמן פרשת ויחי אות ח ד"ה וזה מעשה: ועל זה אמרו ז"ל (מגילה יט:) אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולין לעמוד מפני האורה, שנאמר, כי לא יראני האדם וחי. ומשה ואליהו הם מבחר היצורים, ומכל מקום אם היו פותחין להם מעט יותר לא היו יכולין לעמוד, כי הגוף מוכרח להמצא בו קצת שכחה, שיהא נדמה לו שהוא מחדש בעולם דבר מה. כי אם היה מפורש להאדם שאינו מחדש כלום, רק כמו שהוא באמת שהשי"ת פועל הכל, אזי היה הנפש עולה למעלה והגוף היה נשאר משולל חיים. אכן נקב פחות מנקב מחט סדקית נשתייר, שלא נאמר כחודה של מחט שהוא קטן מנקב המחט, מוכח שפחות מעט ממלא מחט סדקית נשתייר, כדי שיהיה בכח לכל מי שהוא לחלקו ית' להכיר את האור אף בעולם הזה עם הגוף דרך זה הנקב. וכן נתבאר לקמן פ' לך אות מד. בית יעקב ויקרא פרשת שמיני אות כד, פ' אחרי אות ח ד"ה וזה, פ' בהר אות כג.. כי רק השי"ת הוא אחד ואין שום דבר בעולם זולת הוא לבדו. כי כל הבריאה הוא רק הסתר, שנדמה שיש עולם שהיא נפרדת מהשי"ת. אלא שהשי"ת העמיד מגן ומחסה והסתיר אורו בזה העולם^להתפארת יוסף פרשת תשא ד"ה ויאמר, שבת חול המועד פסח ד"ה ויאמר ה'., וכמו שנאמר (תשא לג) ושכתי כפי עליך וגו' כדי שהאדם יראה עצמו בריה נפרדת, עד שברא עץ הדעת טוב ורע, היינו אילן הספק שהוא כוללות כל העולם הזה, שהאור נסתר עד שיש ספק אם נמצא בורא ומנהיג בעולם. וזה שנאמר חן וכבוד יתן ה'. חן הוא משם הוי"ה המהווה הכל בשורש ונעלם בתוך הבריאה. כי חן הוא דבר נעלם מפני מה דבר זה מעלה חן ואין לומר מפורש הטעם, כדאיתא בגמרא (מגילה יג:) וחוט של חסד משוך עליה. וכבוד הוא מכח ההסתר שנברא בעולם. כי ענין התנשאות אינו אלא מתוך החשך, מי שמגיע בעבודתו להאיר אור הנסתר מגיע לכבוד והתנשאות, אבל באם היה נגלה האור לא שייך שום התנשאות. נמצא שכל ההתנשאות והכבוד הוא מכח ההסתרה:

ב׳והאדם בעבודתו מגיע לראות אור השי"ת. אכן זה הוא בבחינת רצוא ושוב, שהאור הוא מטי ולא מטי כדאיתא בזוה"ק בראשית (טז:), והיינו כי באם יאיר האור בתוקף אורו יאפס ויכלה כל הוית הבריאה. רק השי"ת שרצה בהוית העולם הסתיר אורו הגדול במסכים וגבולים, וכל בריאה יש לה גבול מיוחד עד פה תבא ולא תוסיף, היינו שבגבול הזה תקבל השפעה ובגבול הזה תוכל להשפיע, וכפי זה הגבול יהיה לך הכרה באור השי"ת. אבל באם יקבל יותר מגבולו יתבטל ויאפס הויה שלו. ואם יאמר האדם הלא כל מעשיו נוכח הש"י, והש"י ידע אחריתו, ולמה יצמצם עצמו, הלא במעשיו ופעולותיו יש ג"כ השי"ת, על זה נאמר (משלי י״ד:ג׳) בפי אויל חטר גאוה ושפתי חכמים תשמורם. היינו שהאויל בכל מעשיו מתפשט עצמו ואומר לך לאומן שעשאני, כיון שהשי"ת נתן לו כח על זה יכול להתפשט עצמו. אבל שפתי חכמים תשמורם, היינו ששומרים זאת רק במחשבתם, כדכתיב (מיכה ז׳:ה׳) אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף. שאין החכמים סומכים עצמם על זה התקיפות, יען שיודעים שהשי"ת הסתיר אורו, ומצד האדם נקרא זה חטא, שבאמת צריך לבטוח בה' במחשבה כגון בעל תשובה על העבר לא יתיאש עצמו מלשוב, אבל על העתיד אין שום בטחון. וזהו לא ימנע טוב להולכים בתמים, שהשי"ת יאיר לו בכל רגע למי שהולך בתמים נגד השי"ת, לזה מאיר לו השי"ת פעמים מבחינת שמש שהוא רצוא ופעמים מבחינת מגן שהוא שוב. והצטרפות וחיבור הזה איתא בזוה"ק (פקודי רכד:) שהוא רזא דשמא שלים, חן וכבוד יתן ה' למהוי כלא רזא חדא:

ג׳כי הש"י ברא את העולם דרך כמה הסתרות דרך המדות וספירות הקדושים. ואף שבמאמר אחד יכול להבראות, אלא שכן היה רצונו שישתלשל האור דרך כמה עיגולים זה בתוך זה עד שיצא ההסתר הזה. וזה שנאמר, ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. ולמה הוצרך לכתוב ויהי אור, והלא כשאמר יהי אור ודאי נהיה אור, אלא שזה הוא ג"כ מסך בהאור שנתהווה עוד הסתרה במה שנעשה בריה בפני עצמה, שבכוונה הרחיק השי"ת האור ממקורו, שירצה האור להשפיע ולהאיר לתוך החשך של עולם הזה. וזהו ויהי אור שנעשה אור הויה ובריה בפני עצמו, שבאם לא היה האור נעתק ממקור מחצבתו, לא היה מסכים להשפיע למטה ולהאיר לתוך חשכת ההסתר בעוה"ז. וזה מאמר הזוה"ק בראשית (כב:) יהי אור מסטרא דאבא ויהי אור מסטרא דאמא וכדאיתא במדרש הנעלם מהזהר חדש בראשית (כח:) שהיל"ל ויהי כן אלא שבכל דבר שצריך תמיד סיעתא לא נאמר ויהי כן וכו' ע"ש שבדבר שעומד להוסיף לא נאמר ויהי כן (ועיין לקמן ענין מו בסופו). וזהו ענין פלוגתת ר' אליעזר ור' יהושע (ראש השנה יא.) שר' אליעזר סבר בתשרי נברא העולם ור' יהושע סבר בניסן נברא העולם. ופלוגתתם מהני קראי, ר' אליעזר דרש ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי. איזהו חודש שהארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות הוי אומר זה תשרי. ור' יהושע אומר מנין שבניסן נברא העולם שנאמר ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי. איזהו חודש שהארץ מלאה דשאים ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן. והענין נתבאר במס' ר"ה דר' אליעזר חשיב תחלת ההויה כי תיכף בדבר ה' הכל נעשה. אלא שעוד פני הבריאה נוכח מאצילה, ור' אליעזר חשיב זאת לבריאה. ור' יהושע חשיב מעת שהבריאה תפנה פניה להשפיע לעולם. כי בתשרי עוד לא היתה הבריאה פניה פונים להשפיע, וכדאיתא בזוה"ק (תצוה קפו.) החדש הזה לכם דילי הוא אבל אנא מסרית לכון וכו' ירחא דלכון איהו בסדורא כסדר דאתוון אביב דאיהו א' ב' ג' אבל ירחא שביעאה דילי הוא, בתשרי הוא אתוון למפרע ולזה דילי הוא^לועיין לקמן פרשה זו אות יא ובהערה נ שם.: