בית יעקב על התורה, בראשית ה׳Beit Yaakov on Torah, Bereshit 5
א׳בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. במדרש תנחומא (בראשית א׳:א׳) זש"ה (משלי ג׳:י״ט-כ׳) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. כשברא הקב"ה את עולמו נתיעץ בתורה וברא את העולם שנאמר (משלי ח׳:י״ד) לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה, והתורה במה היתה כתובה על גבי אש לבנה באש שחורה, שנאמר (שיר השירים ה׳:י״א) קוצותיו תלתלים שחורות כעורב, מהו קוצותיו תלתלים, על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות כיצד כתיב בה ולא תחללו וכו':
1
ב׳ה' בחכמה יסד ארץ. היינו כי בהמקומות שאין ניכר בהם מפורש הנהגת השי"ת, כמו הארץ שהוא גשמי ומרוחקת מן השורש עד שאין ניכר ממנה שום כבוד שמים ושהשי"ת מנהיג אותה, לכן יסדה השי"ת בחכמה, היינו ממקום גבוה מאד, ולכן אין מבינים הד"ת שיש בהארץ מפני יקרותם. ולכן לעיני האדם אין נראה בהארץ שום כבוד שמים ונראה לדומם, מחמת שאין להאדם תפיסה בספירת החכמה:
2
ג׳כונן שמים בתבונה. היינו שבשמים מכירים כבוד השי"ת שמנהיג אותם. כי שמים מורים על בהירותכבעיין תפארת יוסף פ' האזינו ד"ה האזינו [ג]: כי שמים מרמזים על בהירות עד שאין ביכלתם לקבל שום לבוש מעוה"ז. כדאיתא בזוה"ק (ויקהל קצז.) שמים לא יכולין למסבל אפילו כגרעין חרדל מגופא דהאי עלמא., לכן שרשם הוא בינה למטה מן החכמה, ששם האדם רואה בבהירות כבוד השי"ת, כי בספירות הבינה מתחיל תפיסת האדם:
3
ד׳בדעתו תהומות נבקעו. ולא נאמר בדעת כמו שנאמר בחכמה בתבונה. רק נאמר בדעתו, והיינו כי רק בדעתו של השי"ת כבר נבקע התהום, שנאמר (ירמיהו כ״ט:י״א) כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם נאם ה' מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה. שכל הישועות בעוה"ז הוא רק ממה שהתהום נובע ממה שמוכן לעתיד, כדמתרגמינן שיר המעלות, למסקא תהומא, כי תהום מורה על מקום שנטמנו שם כל הטובות והאור שיתגלה לעתיד. ולכן לפני האדם בעוה"ז נסתר זה התקיפות שנטמן בתהוםכגכמבואר לעיל פרשה זו אות ד ד"ה וזה ובהערה כ שם, לקמן פ' מקץ אות ו.. ומחמת זה יש להאדם יראה ופחד כדכתיב (הושע ג) ופחדו אל ה' ואל טובו. שהישראל יפחד בלבבו ויאמר מי יודע מה שמוכן לי בתהום ומה שנמצא שם עבורי. והיינו שמהתהום נובעים כל מיני יראות:
4
ה׳וזה דסיים במדרש תנחומא (בראשית א) ובתורה חתם את התהום. והיינו שבעוה"ז כל הטובות בשביל כל אחד מישראל נטמנים בתהום. ובעוה"ז נסתרים הטובות, כדי שכל אחד מישראל יעסוק בתורה ועבודה ויראה ואל יסמוך עצמו על זה. אבל לפני הש"י גם עתה תהומות נבקעו, ואיתא במדרש (שם) נתיעץ בתורה וברא את העולם. הענין בזה, כדאיתא בכתבי האר"י ז"ל (ליקוטי תורה רות פסוק א) שקודם בריאת העולם היו כל העולמות כמוסים בעצמותו יתב' וכל סדר בריאת עולמות היו כתובים במחשבתו של הש"י עוד קודם שנבראו בלבושי זה העולם. כי אצל השי"ת אין חילוק בין דבר שהוא בכח לדבר שהוא בפועל, וכדאיתא ברעיא מהימנא (פנחס רנד:) אי הכי שינוי אית בין רחמין לדין אלא קדם דברא קוב"ה עלמא הוא אתקרו בכל אינון דרגין על שם בריין דעתידין להבראות. וא"כ לפי זה עדיין יש חילוק שאז היה בכח ועתה הוא בפועל, אלא שמצד האדם שהוא מחוסר מעשה יש חילוק בין כח לפועל, אבל מצד השי"ת אין שום חילוק בין דבר שהוא אצלו בכח ובין דבר שהוא בפועל. וכמו שעתה נתחלק האור לכמה רבבות חלקים ומדרגות ע"י שבע ספירות שמנהיג בהם הש"י את העולמות. כן היה קודם בריאת העולם, בשעה שקדמה התורה, היינו שני אלפים שנה קודם היו כמוסים במחשבתו של השי"ת, ואחר כן כפי כל מדרגה נשתלשל למטה לעין האדם בגוונים ולבושים. וזהו נתיעץ בתורה וברא את העולם, היינו כמו שהיו הד"ת כתובים לפניו במחשבתו כן נתלבשו בלבושים. ואז יש להברואים קנין ותפיסה בד"ת זה בדבור זה וזה בדבור אחר, אבל קודם שנתלבשו לא היה שום התחלקות, וממילא לא היה לשום בריה קנין בד"ת, רק במחשבתו של השי"ת המציא חילוק האור לרבבות חלקים כמו שנתחלק עתה בפועלכדכדאיתא בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף צב: וכמו שיסדו לנו אנשי כנסת הגדולה, אתה הוא ה' אלהינו עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם. ואף שיש לומר שאחר שברא הש"י תפיסה זו והשגה זאת ורצה בה, אם כן גם לפי תפיסתנו איך נאמר אתה הוא עד שלא נברא העולם. הרי שיש חילוק, שקודם שנברא העולם היה הכל רק בכח ומשנברא העולם הוא בפועל. אכן באמת זה החילוק בין למה שהוא בכח, בין למה שהוא בפועל מה שכבר נעשה, זה החילוק הוא רק מצדנו הנפעלים והנעשים, מה שחלק לנו הש"י השגה כזו, שמצדנו יש חילוק בין כח לפועל. לפי שכן סדר לנו הש"י והעריך אותנו, שבעשותינו אם ירצה האדם להוציא מן כחו לפעולתו צריך להיות דרך פעולה ועשייה וצריך לעבור דרך גבולים וזמן מקום. אבל מצד הבורא אין שום חילוק בין מה שהוא בכח למה שהוא בפועל. וכן איתא בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה אמרו לפני [ב]: מצד השי"ת הוא מלך בטרם כל יציר נברא. וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רנז:) קודם דברא עלמא, קוב"ה אתקרי רחום וחנון על שם בריין דעתידין למברא. ואף שמקודם היה רק בכח ועכשיו הוא בפועל, אבל זה החילוק בין מה שבכח לבין מה שבפועל, זה הוא ג"כ מצידנו, מחמת שאנו נתונים תחת המקום והזמן, לזה יש חילוק בין מה שבכח ובין מה שבפועל. אבל מצד השי"ת אין שום חילוק. עיי"ש כל העניין. ועיין עוד סוד ישרים ראש השנה אות לג, תפארת יוסף פ' במדבר ד"ה אל תכריתו [ג].. וזה דאיתא במדרש תנחומא (וילך ב) על מה היתה כתובה, אם תאמר על כסף וזהב והלא קודם שנברא העולם לא נברא כסף וזהב. כסף וזהב מורה על קנינים בד"ת, ואז לא היה עוד שום בריה שיהיה לה קנין בד"ת. רק במחשבתו של השי"ת היו כתובים כל הד"ת:
5
ו׳והיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה. היינו שכל העולמות היו מסודרין באור בלי שום גוון כלל, רק מה שהש"י המציא במחשבתו התחלקות האור למדרגות שאח"כ יוציאם לפועל לעין האדם. לכן המדרש מכנה זאת בשם אש, כי אש הוא משולל ומופשט משום גוון. וענין אש שחורה ואש לבנה. היינו שיש חילוקים איך האדם מקבל השפעה והאור של השי"ת מצוה, רשות, ואיסור. מצוה הוא מבורר מאד שבטח מקיים רצון השי"ת, והיינו שרואה דברים שהשי"ת ברא אותם ונהנה ומשבח להשי"ת ברוך שככה לו בעולמו, וזהו הוא מבורר מאד, כי זהו תכלית בריאת האדם שיכיר שהשי"ת ברא הכל והאדם משבחו ומספר הודו. אך אם האדם רוצה להכניס בקרבו לתוך גופו זה הכח. צריך בירורים גדולים, כי בהטעימה הזאת שהאדם אוכל וטועם ממנו מתעלה ההשפעה מן דומם לצומח ואח"כ לחי ואח"כ לתוך גופו, צריך לזה בירורים, מחמת שיכול האדם לבוא לידי הסתר ושכחה. כי בעת שהאדם אוכל אותם אי אפשר שלא תטריד האכילה את דעתו מעט, היינו שיכול לשכוח ולאמר כחי ועוצם ידי וגו' ואפילו בדבר היתר. ולכן צוה השי"ת להקדים מתחלה מצות תרומה ומעשר וחלה, וגם מה שנשאר לו אחר כן שמותר לאוכלו צריך נטילת ידים וברכת המוציא. ואחר כל הבירורים האלו מה שאוכל אוכל בקדושה, שרואה מפורש שהשי"ת השפיע לוכהמבואר העניין בעין התכלת דף תלח: שהש"י צוה מצוה בכל ראשית בעת שמשתנה מגבול לגבול ומצורה לצורה וממהות למהות בנקודה הראשיית צוה הש"י בכל שער מצוה. בזריעה וחרישה מצות כלאים, ובקצירה לקט שכחה ופאה, בבכורות הפירות בכורים, בכניסה לבית מעשר, במרוח הכרי תרומה, בגלגול עיסה חלה והוא שבעת שנשתנה ההשפעה ממהות למהות, אז יכול האדם לשכוח שורש השפע שאינו כוחו ועוצם ידו, ולומר שכחו ועוצם ידו עשה לו חיל, וטבע מתנהג מעצמו. לכן צוה הש"י מצוה בכל השתנות שע"י המצוה יזכור האדם ששורש השפע הוא המאמר תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ עושה פרי, וכל פעולת האדם בזריעה וחרישה הוא רק לעורר רצון ממאמר הזה שהש"י חפץ בהוויית העולם. ועיין עוד בתפארת יוסף פרשת תבא ד"ה והיה [ב].. אבל באם לא יקדים כל אלו הבירורים, אז היה בהאכילה טרדא מאד. כי אפילו אחר כל הבירורים ואוכל דבר היתר, והיתר פירושו שאינו קושר ומאסר המחשבה של האדם. מכל מקום בשעת מעשה יש בהאכילה קצת טרדא לפי שעה. כי בעולם הזה בעת קבלת השפעה מוכרח להיות בשעת מעשה קצת טרדא ושכחה. יען שהשי"ת רוצה להטעים להאדם מגוף הקדושה, לכן בשעת מעשה יש קצת טרדא. אבל מכל מקום אם בירר עצמו מקודם, יכול האדם לעורר ולהזכיר תיכף אחר הקבלה ויכיר כח השי"ת מפורשכועיין הרחבה בעניין זה לקמן פרשת לך אות יט בהערה קכט שם.. אבל אם אוכל חלילה דבר איסור, האכילה מסתרת ממנו לגמרי את השורש ומטרדת את דעתו לגמרי. ולכן אסר השי"ת את הדבר הזה, יען שהשי"ת יודע שבאם יאכל האדם זה לא יוכל לחזור לשרשו ולא יוכל להזכיר עצמו ולהכיר שהשי"ת השפיע לו. ולכן נקרא איסור, שקושר ומאסר דעת האדם ומטרידו עד שאומר כחי ועוצם ידי וגו'כזמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה בסוכות [א]: כי ענין כל דברים האסורים הוא שהשי"ת לא נתנה אל תפיסת האדם, כי באמת מצידו לא ברא דבר לבטלה, ורק שלא נתנה עדיין אל תפיסת האדם שיהיה ביכלתו לקבלו ולהחזירו לנוכח השי"ת. וכמו שאיתא (תו"כ) אל יאמר האדם נפשי קצה בבשר חזיר אלא יאמר אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי, והיינו שלא נתן השי"ת אל האדם כלי שיהיה ביכולתו לקבלו לתוכו. ודברים המותרים רומז, שהשי"ת נתנה אל תפיסת האדם, והאדם יכול להחזירו פנים בפנים להשי"ת, וכדכתיב (משלי כ״ג:א׳) כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך. ובזוה"ק (עקב ערב.) שעת סעודה שעת מלחמה, והיינו, כי באם שאדם מקבל המאכל לתוכו והולך בזה הכח ועובד את השי"ת, אזי נקרא שמנצח את המאכל והוא מתגבר על המאכל, ואם ח"ו שמקבל את המאכל ומטריד את דעתו נקרא שהוא מנוצח מן המאכל, והאוכל מתגבר עליו. וזה הוא החילוק שאצל דברים המותרים נתן השי"ת כח לאדם שיהיה ביכולתו ללחום עם המאכל ולהתגבר עליו. אבל דברים האסורים עוד לא נתנה השי"ת אל תפיסת האדם שיהיה ביכלתו להגביר על המאכל. ועיין עוד פ' נשא ד"ה איש [א]. וכן מבואר בעין התכלת דף תלו: אכן לזה הראה הש"י שהתיר כל השרשים, שידעו שבשורש כל דבר נברא משורש הטוב ונברא לתכלית הטוב, אלא שאין האדם יכול לקבל זאת. כמו שנתבאר בטעמי מאכלות אסורות שכל המאכלים המותרים מסייעים את האדם לעבודת הש"י שיכול האדם להכניסם לתוכו ולעבוד בכחם את הש"י. והמאכלות האסורות ממשיכים את האדם לתוך חשכת הסתר דעת, וכשיכניסם לתוכו או יהנה מאלו שאסורים בהנאה, יתגברו עליו וימשיכוהו לרע לו. אכן בשורש כל דבר יש נקודה אחת טובה שנבראת לתכלית הטוב, ורק אחר הסתעפות התלבשות לבושים מתעלם בהם שורשם, והלבוש הוא רע שאין האדם יכול לגבור עליו לעבוד בכחם את הש"י.. וכמו שאחר הבריאה יש מצוה ורשות ואיסור. כן היה קודם בריאת העולם אלו המדרגות. היינו בהסתכלות להשי"ת, היינו כי ראיה שהיא בהדרגה שעומד רחוק זהו מצוה, ומאד מבורר. וזהו אש לבנה, היינו שעומד מרחוק ורואה את האור ונהנה ומברך ברוך שככה לו בעולמו. וזהו בחינת דור המדבר, שהשי"ת נתגלה להם בבחינת אש לבנה. היינו שלא היה להם עדיין קנין בשום דבר, וזהו מבורר מאד. וראיה שעומד יותר קרוב להאור שיש לו קנין זהו רשות שצריך בירורים. וזהו אש שחורה, שיש לו גוון, והוא כמו טעימה שצריך לבירורים, וזהו בחינת באי הארץ שכפי שהיה לכל אחד קנין בהארץ כן היה לכל אחד קנין בד"ת, והשי"ת נתגלה להם אז בבחינת אש שחורה. שמורה מה שהאדם מכניס בקרבו האור וההשפעה:
6
ז׳וזהו דאיתא בזוה"ק (בראשית נא.) תא חזי בשלהובא דסלקא אית תרין נהורין חד נהורא חיורא איהו לעילא וסלקא באורח מישור. וחד נהורא דאתאחד בה אוכמא או תכלא דאיהו לתתא. והיינו שבנהורא אוכמא או תכלא, אש שחורה, הוא אור התחתון שניכר בה גוון הדבר שנשרף בתוכה, וזה היה בחינת באי הארץ שהיו להם גוונים ולבושים ומכניסים את האור וההשפעה לתוך גופם. ובזה צריך האדם לצמצם בקבלתו, וזה הוא האש שחורה שמכלה ומונע מן האדם שלא יכניס בקרבו יותר מששייך לו. כי באם יקבל יותר יטריד את דעתו לגמרי, וישכח שהשי"ת השפיע לו. וזה דאיתא בזוה"ק (בראשית טו.) בוצינא דקרדינותא, היינו אור עם חשך סביבוכחעניין בוצינא דקרדינותא מבואר לקמן פרשה זו אות לב., וכדאיתא בזוה"ק (בראשית כב:) כדמותנו ההוא חשך דאיהו לבוש לאור כגוונא דגופא דאיהו לבוש לנשמתא (ועוד שם בדף כג:) חשך איהו אוכמא דאורייתא אור חוורו דאורייתא, ויש ראיה שהיא שלא בהדרגה לגמרי, כדכתיב (משפטים כד) ויחזו את האלהים. ושם לא היה חלילה שום גוון רק אור, אלא שהם הסתכלו יותר מכפי שהיו יכולים לקבל, וזה נקרא איסור, וזהו שמדמה במדרש (שם) אש לבנה להקלף ואש שחורה להכתב. היינו, כי קלף הוא כלל אחד שכולל כל הדברי תורה. ואחר כן יש כתב ואותיות שהם מגבילים ומצמצמים את האור. כי כל אות יש לו מדה וגבול בפני עצמו שיהיה לאדם תפיסה באורו. ומה שנתחלק האור לפרטים זה הוא הכתב שמגביל האור, את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. והיינו, כי הכלל כולל הכל והוא למעלה מתפיסת אדם, רק כשנולד מזה פרט נתקרב לתפיסת האדם שמגביל האור כמה יכול האדם לקבל מהאור. ומכנה המדרש את האור בשם אש. הגם שכמו שכסף וזהב לא היה אז בפועל, כן לא היה עדיין אש בפועל, כי אש הוא ג"כ בריאה. אך מפני שהאש הוא יותר רוחני ומופשט מלבושים, כמו שטבע האש לכלות כל כחות הגשמיים ולהפכם לאין, לכן מכנה המדרש זאת בשם אש. ואש לבנה הוא מרוחק יותר מגוון זה הוא הקלף, היינו הכלל שהוא התחלת השתלשלות לתפיסת האדם. ואש שחורה, היינו שקרובה יותר לגוון ולבוש, ומכל מקום גם זאת נקרא אש. כי גם זה אין לו גוון מגווני עולם הזה. רק לנגד הקלף נקרא הכתב אש שחורה, והיינו מה שהוא משולל יותר מגוון נקרא אש לבנה, היינו ההאצלה הראשונה שהאציל השי"ת נקרא לבנה, שהוא משולל משום גוון, וזה שקרוב יותר לתפיסת האדם נקרא אש שחורה. וכמו שהיו כתובים אז במחשבתו של השי"ת כן נשתלשלו עתה לפועל לעין האדם:
7
ח׳ומסיים המדרש (שם) על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות כיצד, כתיב בה, ולא תחללו את שם קדשי, אם אתה עושה ח' ה' מחריב את העולם. כל הנשמה תהלל יה, אם אתה עושה ה' ח' אתה מחריב את העולם. ולא תחללו את עושה ח' ה' היינו שאינו רוצה להכיר כבוד שמים ולהלל להשי"ת, מחריב את העולם, כי השי"ת ברא את העולם שהאדם יהלל וישבח את שמו יתב', וכן כל הנשמה תהלל, אם עושה מה' ח', שרוצה להכניס בקרבו השפעת השי"ת יותר מכפי כחו ורוצה להתפשט עצמו, ואומר שאינו ירא שמא יטריד את דעתו, ובאמת זה הכח מטריד את דעתו ומסתיר מאתו את השרש, ועי"ז נעשה חלל גדול בין השי"ת לברואים כיון שנסתר מהם השרש, ולכן הוא מחריב את העולם. ובאמת הש"י העמיד שהאדם יראה כמה יש לו כח לקבל, ועוד לא יסתיר דעתו להכיר כבוד שמים ולומר ברוך שככה לו בעולמו, בזה הוא מצוה לקבל ההשפעה. וזה שאסור לקבלו יצמצם עצמו, ואז יראה שהשי"ת דבוק עמו, ולא יהיה חלל בין השי"ת ובין הברואים. ועל זה שיכול האדם לקבל נאמר כל הנשמה תהלל. ועל זה שאסור לקבלו נאמר ולא תחללו, ואם חלילה משנה מחריב את העולם (וכמו שנתבאר לעיל ענין ב ד"ה וזה). וכמו כן היה זה עצמו קודם בריאת עולם במחשבתו של השי"ת, היינו באור. כמו שנתלבש אחר בריאת עולם, כשהאדם מכניס ההשפעה בגופו צריך מתחלה תרומה ומעשר וחלה ונטילת ידים וברכה על כל דבר מקודם שנהנה, ואח"כ כשמקבל ההשפעה הוא מכיר שהשי"ת נתן לו הטובה, נמצא שזה עושה הילול להשי"ת, שהמקבל עם הטובה יחד מקושרין בהשי"תכטכמבואר לעיל בהערה כה.. ואם האדם אוכל דבר איסור ח"ו, שמטריד את דעתו לגמרי, נמצא שעושה חלל, שהוא עם הטובה אינם מקושרין בהשי"ת. כמו כן היה קודם בריאת העולם בהסתכלות באור, שאם הסתכל בהדרגה זהו טוב מאד וזהו מצוה, ואם הסתכל שלא בהדרגה זהו איסור, ועושה מן ה' ח'. ומי שלא רצה להסתכל כלל אור זהו עושה מן ולא תחללו – תהללו. היינו שאינו רוצה להכיר כבוד השי"ת ולהללו, וא"כ הוא מחריב את העולם, כי השי"ת העמיד להסתכל בהדרגה ולא להתקרב שלא בהדרגה ולהסתכל. וגם לא שלא ירצה כלל להסתכל. ואלו החילוקים והאורות אחר בריאת העולם נשתלשלו ונתלבשו בלבוש קלף ואותיות. ואות ה"א מרמז על הילול ואות ח' מרמז על חילול ונעשה מזה מצוה והיתר ואיסור. וכדאיתא בזוה"ק (משפטים קיד) והמכתב מכתב אלהים הוא אשא אוכמא על גבי אשא חוורא. מכתב אלהים הוא, היינו דכתיב (קרח יח) ועבד הלוי הוא (ועיין לקמן ענין יז). וכן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אם אתה עושה ד' ר' אתה מחריב את כל העולם שנאמר (תשא לד) כי לא תשתחוה לאל אחר. כי אחדות השי"ת הוא להכיר שאין שום דבר שיתנהג בלא רצון השי"ת, ואפילו בהמה שהיא בלי דעת אינה עושה אפילו פסיעה אחת בלי רצון השי"ת. ואם מכיר תמיד זאת, הוא מכיר שה' אחד. ואם יאמר האדם כיון שאין שום דבר בלי רצון השי"ת וה' אחד בכל עלמין אפילו אם אין אני מיחדו, א"כ מותר לי לעשות כל מה שארצה, והולך בתקיפות כ"כ עד שאין הולך בעבודה. זה עושה מן ד' ר' ואומר שהשי"ת אין מקושר עמו והוא אחר. ואף לאדם עצמו נדמה שהוא עושה ברצון עצמו לא ברצון השי"ת, וזה נקרא משתחוה לאל אחר (ועיין לעיל ענין ב' בענין ובא לו לקרן):
8
ט׳אבל אם האדם מיחד את השי"ת ומוסר כל רצונותיו להשי"ת, אזי נקרא השי"ת אחד בד' ואין שום פירוד בין השי"ת להברואים. וכן אם האדם מוסר עצמו לגמרי להשי"ת קודם השינה, אז אפילו בעת השינה שאז הוא בלי דעת כלל ואינו עובד אז להשי"ת, אומר השי"ת שהוא דבוק עמולכמבואר לקמן פרשת לך אות כו ד"ה אכן: ובזה יבדל התלמיד חכם מעם הארץ, ואף בשעת השינה מדוגל הת"ח, שהשינה שלו הוא ג"כ מלא ד"ת, שזהו ברור שאינה דומה שינת הת"ח לשינת ע"ה, והוא מאחר שהת"ח עוסק בכל היום כולו בתורת ה' באהבה ויראה, לכן אף כל מה דיעדי עליה אף בשעת השינה יסכים השי"ת, ויחתום עליו שגם אז הוא דבוק בהשי"ת ועובד אותו.. וכדאיתא בגמ' (ברכות לה.) כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, שאם מברך מקודם הוא אחד ואם אינו מברך עושה מד' ר'לאנתבאר במי השלוח ח"א פרשת תרומה ד"ה ויקחו [ב]: כי ענין ברכה מורה שמכיר שיש לו אדון ומאתו בא לו ההשפעה, ואם אתה מכיר זאת אז תוכל לומר ברוך אתה לנוכח הש"י.. וכן קודם בריאת העולם בהאור, אם מסתכל באור להכיר שהשי"ת הוא אחד וממליך עליו השי"ת, נקרא אצלו השי"ת אחד, כיון שהוא מכיר בתפיסתו שאין שום הויה ובריאה בלתי השי"ת. אבל אם הולך בתקיפות ומתפשט עמו לקבל האור שלא בהדרגה ואינו רוצה בעבודה, זה הוא שעושה מאחד אחר ומחריב את העולם. וכן כחשו בה' אם עושה ב' כ' תחריב את העולם, היינו אם אתה מתפשט עצמך במקום שהשי"ת אסר זה ההתפשטות, ותאמר, מאחר שהשי"ת נתן בי כח לעשות כן א"כ מותר לי להתפשט, הוא מחריב את העולם. כי באמת מצד השי"ת לא תצא הרעות, והוא רק מצד האדם לבד. וכן אין קדוש כה' אם אתה עושה כ' ב' אתה מחריב את העולם. הענין בזה, כי קדושה מורה מה שהשי"ת מובדל ומופרש ומרומם על מעשה בני אדםלבמקורו במי השלוח ח"ב פרשת קדושים ד"ה קדושים [א]: קדושה הוא לשון הבדל ולשון שייכות וזימון., כדכתיב (ישעיהו נ״ה:ח׳) כי לא מחשבותי מחשבותיכם, והאדם רק עומד מרחוק ומהלל את השי"ת, והיינו שהאדם מכיר שבחכמה יסד הארץ מתנוצץ אור גדול שהוא מחכמה. אבל אם אין לו הכרה זו אתה מחריב את העולם. וכן הוא באור עליון, שאם הסתכל בהדרגה אינו משנה את הסדר, ואם הסתכל שלא בהדרגה משנה את הסדר כדכתיב (ישעיהו ו׳:ב׳) בשתים יכסה פניו, ואיתא בתנחומא (צו יג) שלא יראה ויביט לצד שכינה, ובאמת הלא עיקר חיים שלהם הוא רק מה שמסתכלין בשכינה. רק מכסין פניהם שלא יביטו יותר מדאי, כי הבטה הוא שמביט יותר מדאי יותר מכפי מדרגתו. וסדר הזה סידר הקב"ה קודם בריאת עולם בהתורה שהיא נקראת כלי אומנתו של הקב"ה, ובה חתם ים אוקיינוס שלא יצא וישטוף את העולם וכו'. ובה חתם את התהום שלא יציף את העולם. היינו כמו שכל פרט אינו יוצא חוץ לגבולו להסתכל יותר מכפי מדרגתו. כמו כן כל המקומות שאינם מן הישוב יגבילו עצמם כפי רצון הש"י ולא יצאו וישטפו את העולם:
9