בית יעקב על התורה, בראשית ד׳Beit Yaakov on Torah, Bereshit 4

א׳בראשית ברא אלהים את השמים את הארץ. זה שאמר הכתוב (משלי ג׳:י״ט-כ׳) ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. ארץ הוא נגד הלב כדאיתא בזוה"ק (צו כח:) ומורה על יראות הנמצאים בהלב בכל פרטי פעולותיו, והיראה שיש בהלב נצמח מחכמה ומקום גבוה^יחמי השלוח ח"א פרשת האזינו ד"ה האזינו.. כי חכמה בעצמו הוא תקיפות מאד, שרואה מפורש שהש"י מנהיג ומהווה כל דבר ואין שום דבר חוץ מהש"י. ולכן מי שיש לו הכרה זו יש לו תקיפות מאד, שרואה שכל פעולותיו הם מהש"י. לכן נצמח מזה כל היראות, כיון שמכיר גדולתו של הש"י רוצה מאד לברר עצמו, כי גם מצדו רוצה האדם להיות דבוק בהש"י בכל פעולותיו, ולכן בכל פרט פעולה יראה האדם שמא אינו דבוק בכל פרט ההוא בהארת ה', ואפילו אם רואה שבפרט הזה דבוק לגמרי, ירא האדם שמא אינו דבוק בהארת ה' בפרט אחר. כי השפעת השי"ת היא בהדרגה מעט מעט ולא בבת אחת. וכשמתחיל הש"י להשפיע מרגיש תיכף האדם מעט ממנו, ומ"מ אין רואה האדם מפורש רק מרגיש מעט. ולכן כל זמן שלא גמר הש"י עדיין כל הנתינה ולא קיבל האדם עדיין לגמרי, מרגיש האדם חסרון בהנתינה, ויש להאדם צמצום מחמת זה. ובאמת קודם שהש"י התחיל להשפיע לא היה האדם מרגיש כלל שום חסרון וצמצום, אכן בעת שהש"י מתחיל להאיר להאדם החכמה, היינו שיראה מפורש שכל פרט מתנהג על ידי הש"י רק לא האיר לו לגמרי, אין להאדם מזה ההארה רק הרגשה, ומצד זה יש להאדם צמצום ויראה, ומתחיל האדם לברר עצמו בכל פרטי פעולותיו, שלא יצמח מפעולותיו היפך מרצון השי"ת. וכן כל פרט שהשי"ת רוצה להאיר להאדם נולד בפרט הזה בירורים אצל האדם. כי למי שהשי"ת אין מראה התקיפות, אין לו שום הרגשה ואינו עולה בדעתו שום יראה. רק אם השי"ת מתחיל להאיר החכמה, אזי נמצאים כל פרטי יראות. וזה דאיתא בזוה"ק (תרומה קלה.) בשבועות אנן נטלין תרומות ה' וכו' ואנן נטלין מהתורה שבכתב תורה שבעל פה. והיינו תורה שבע"פ מתורה שבכתב מהארת החכמה נפקא. ותורה שבכתב אין בה שום דקדוקים ופרטים, רק להניח תפלין וכדומה. ובתורה שבע"פ יש פרטים ודקדוקים בכל פרט מצוה. וזה נצמח מחכמה שרוצה להיות בכל פרט דבוק בהשי"ת, ויש סדר בהלב מתי להראות התקיפות לחוץ ומתי להטמין התקיפות בלבו שלא יראה לחוץ:

ב׳וזה ה' בחכמה יסד ארץ, וכדאיתא ברע"מ (פנחס רנח.) בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא ה' אמא עילאה עטרה על ו' דאיהו ברא והיינו כונן שמים בתבונה. כי שמים רומז על המוח, ובמוח אין שום סדר, שבכל רגע יש חדשות, לכן לא כתיב כוננת רק כונן לשון הוה, שבכל פעם כונן יותר, וזה מורה על שלפעמים אין האדם מוצא חן בעיניו ואין לו שום נייחא מעצמו זה נצמח מתבונה, כדאיתא בזוה"ק (ויגש רז.) והיינו רזא דכתיב (איוב ט״ו:ט״ו) ושמים לא זכו בעיניו, וכי ס"ד דגריעותא משמים איהו אלא חשיבו משמים איהו בגין חביבו ורעו סגיא דקוב"ה רעי בהו וכו' ועל דא לא זכו בלחודוהי לא כתיב אלא לא זכו בעיניו. היינו שרק לפני השי"ת לא זכו, ולכן בכל פעם כונן אותם השי"ת^יטלקמן פרשת לך אות לג בסופו.. וממילא השמים הם מבוררים יותר מכל הברואים, מאחר שכתוב רבותא שאף שמים לא זכו בעיניו. כמו דור המדבר, שעליהן כתיב (תהילים צ״ה:י׳) והם לא ידעו דרכי, והיינו שאף שהיו מבוררים מכל הברואים, כדאיתא בירושלמי (עבודה זרה פ"א ה"א) אין לך דור שחביב כדור המדבר, ומתפאר השי"ת שאף הם לא ידעו דרכיו. בדעתו תהומות נבקעו, כתיב נבקעו לשון עבר, היינו בדעתו של השי"ת כבר נבקע התהום ונפתח לגמרי, כי לפני השי"ת אין חילוק בין עבר לעתיד, ולפני האדם הוא סתום. ובעוה"ז משיג רק הארה מהתהום שעתיד השי"ת לגלות, וכדמתרגמינן שיר המעלות (תהילים קכ) למסקא תהומא, והיינו שהתהום עולה למרטב עלמא כדאיתא בגמ' (סוכה נג.) כמה דמדלי טפי מירטב עלמא^ככמבואר לקמן פרשת מקץ אות ו: תהום מרמז, שבזה המקום גנז השי"ת כל הטובות שיתגלו לעתיד לבא. אכן בזמנים שהיו ישראל בגלות המר, לא היה בכחם לסבול גודל ההסתר פנים, לזה מסיק השי"ת בכל פעם מהתהום למרטב עלמא, להאיר מעט מהטוב הצפון לעתיד בכדי שלא יתיאשו מהטובה. וזה הוא למסקי תהומא, וכענין דאיתא בש"ס (סוכה נג:) בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. ועיין לקמן פרשה זו אות כג ד"ה בדעתו.. ולפני הש"י כבר נפתח האור שלמעלה מתפיסת אדם שזה נקרא תהומות. וזאת האיר השי"ת לבריאת עולם אפילו מעלמא דאתכסיא, כדאיתא בתקונים (הקדמה ב' יז:) פתחי לי אחותי רעיתי תמתי הם ג' אותיות הראשונות משם הוי' ב"ה, שראשי נמלא טל (שיר השירים ה׳:ב׳) היינו שהג' אותיות מלאים נדיבות להשפיע לבריאת עולם, היינו לה' אחרונה משם הוי"ה ב"ה^כאוזה לשון התיקוני זוהר שם (הקדמה יז:): שראשי נמלא טל ה"א שכינתא בגלותא שלימו דילה וחיים דילה איהו ט"ל ודא איהו יו"ד, ה"א, וא"ו. וה"א, איהי שכינתא דלא מחושבן ט"ל, אלא יו"ד ה"א וא"ו דסליקו אתוון לחשבן ט"ל {היינו שאותיות אלו יו"ד, ה"א, וא"ו בגימטריא טל} מלייא לשכינתא מנביעו דכל מקורין עלאין {דרכם יורד כל השפע לעולם}. כמפורש ירידת השפע הזה באידרא רבה בזוה"ק פ' נשא (קכח:) ד"ה בגולגלתא.: