בית יעקב על התורה, בראשית ס״בBeit Yaakov on Torah, Bereshit 62
א׳ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו. הנה היה בענין הזה עצה עמוקה מרצון השי"ת, להכניס מדת הבושה בלב אדם הראשון, שיהיה נקבע בלבו מדת הבושה, שהיא היראה, והיא עיקר קיום העולם. וכדאיתא (במסכת נדרים כ.) למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זו הבושהקפאוביאור זו הבושה שביראה מבואר לקמן פרשת ויחי אות יא ד"ה וזה רומז: בינו לבין עצמו יבוש האיש הישראלי לעשות שלא כרצון השי"ת, וכמאמרם ז"ל (נדרים כ.) למען תהיה יראתו על פניכם זו הבושה. ומכנים חכמינו ז"ל זאת היראה בשם בושה, להורות שיש בלב ישראל בקביעות גמור מורא שמים כמורא בשר ודם.. ויש במדה זו שני אופנים. האופן האחד הוא כלו טוב, היינו במה שיתבייש האדם מבוראו לעשות הרע בעיניו. ואופן השני הוא רע בזה, שאחר שיעשה האדם עבירה חלילה יתבייש אחר כן מפני מעשיו הרעים, וירצה להסתיר עצמו ולהיות עריק מקמיה מאריה ואומר לנפשו איזיל ואתהני מהאי עלמאקפבוזה הוא הענין דאיתא בגמרא (חגיגה טו) שכאשר שמע אלישע בן אבויה מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר אז אמר איזיל ואתהני בהאי עלמא והיו קוראין אותו אחר.. והנה אדם הראשון, מאחר שהיה יציר כפיו של הקב"ה, ראה מפורש שמבלעדי רצון השי"ת לא נעשה שום דבר, ולזה היה העצה העמוקה מרצון השי"ת להכניס בו מדת הבושה ע"י מעשה מעץ הדעת, כי מן הבושה הזו שנאמר ויתחבא האדם, היינו שהיה נדמה לו שהוא מתחבא מהשי"ת, מזה נסתעף שהדורות שנולדו אח"כ לא היה להם רק מעט אור, ונחסר להם זה התקיפות לתלות הכל בהמאציל ב"ה, עד שבדורו של אברהם אבינו ע"ה יצאה המדה הזו לפועל בשלימות, שאז נקבע מדת בושה הטובה בלב ישראל. כי אלו השלש מדות טובות רחמנים ביישנים גומלי חסדים יש להם לישראל ירושה מהאבות הקדושים:
1