בית יעקב על התורה, בראשית ס״גBeit Yaakov on Torah, Bereshit 63
א׳והנחש היה ערום מכל חית השדה וגו'. ענין הנחש מתייחס אל מאמר הכתוב (פ' תצא כה) כי ינצו אנשים יחדו וגו' וקצותה את כפה כמבואר במי השלוח (ח"א פרשת בראשית ד"ה ויאמר אל האשה ובגליון שם על הדף) וזה החטא מאדם הראשון היה קודם שבא לתוך הגוף מזה העולם, וכדאיתא בזוה"ק (קדושים פג.) אדם קדמאה לא הוה ליה מהאי עלמא כלום וכו' כיון דחטא אתחשיך ואזעיר גרמיה ואצטריך לגופא אחרא וכו' וכמו שנתבאר הענין בכתבי האר"י ז"ל בלקוטי תורה (פ' בראשית). ושנאת הנחש היה שרצה לנקום באדם על אשר קראו בהשם נחש, שזה מורה שהוא רע בעצם רק שיוכל להתדמות עצמו לגוון טוב, והוא מלשון נחוש וקסם. ובזה נמצא דכר ונוקבא, כדאיתא בזוה"ק (בהקדמה דף ה.) ת"ח ההוא דלאו אורחיה ברזין דאורייתא וחדש מלין דלא ידע על בורייהון וכו' ונפיק לגבי ההוא מלה איש תהפוכות וכו' ועביד בה רקיע וכו' וטס בההוא רקיע איש תהפוכות וכו' כיון דההוא רקיע דשוא קאים נפקת מיד אשת זנונים ואתקיפת בההוא רקיע דשוא וכו' ומתמן נפקת וקטלת כמה אלפין ורבוון, בגין דכד קיימת בההוא רקיע אית לה רשו ויכלתא למהוי טס כל עלמא ברגעא חדא, וע"ד כתיב הוי מושכי העון בחבלי השוא העון דא דכורא וכעבות העגלה חטאה מאן חטאה דא נוקבא דאקרי חטאה דתמן אתקיפת למהוי טס לקטלא בני נשא וכו':
1
ב׳והנה מכאן משמע שראשית הפתוי וההסתה הוא מהדכורא והעונש הוא בנוקבא. ובסתרי תורה (ויצא קמח.) תרין רוחין בישין מתדבקין כחדא רוחא דדכורא דקיק רוחא דנוקבא בכמה אורחין ושבילין מתפרשת וכו' קשיטת גרמה בכמה תכשיטין וכו' לפתאה בני נשא וכו' מה עבדת סלקת לעילא ואלשינת עליה וכו' ואתהדרת גיבר תקיף קאים לקבליה וכו'. משמע מכאן שהפתוי הוא בנוקבא והעונש הוא מהדכר (וכדמסיק ג"כ שם ע"ב) דכורא דילה ס"מ וכו' ונחת לאגחא ביה קרבאקפגתפארת החנוכי על זהר פרשת ויצא דף קמח. בסתרי תורה ד"ה תרין רוחין.. ובפ' תשא (קצג.) בזוה"ק ג"כ משמע שהפתוי וההסתה הוא מהנוקבא, דאיתא שם, תרין רוחין בישין יתלבשו כדקא חזי לון דכר ונוקבא אינון וכו' ומגו דכתיב נופת תטופנה שפתי זרה אתמשכו ישראל אבתרה יתיר וכו'. ובזוה"ק (פ' פקודי רסז.) והכא קיימא זונה לאפתאה לטפשאין וכו'. משמע מזה ג"כ שהנוקבא היא המפתה ועיין בלקוטי תורה להאר"י ז"ל (תהילים יח) דע כי הזכרים הם בעלי החרב והריגה, כי כן טבע העולם שזכרים הם בעלי המלחמה. אך הנקבות המה המפתים האדם לחטוא וכו' כי תחלה יורדין הכחות הנמשכין מן הנוקבא של כח הרע והם מתחילין לפתות את האדם, והם באין נקבות לבדן כדי לפתות, כי אין כח בזכר לפתות כנקבה וכו' ואז מתחברין כחות הזכרים עמהן ונמסר בידן וממיתין אותו וכו' ע"ש כל הענין. אכן שם (בהאר"י ז"ל) לא נתבאר רק מעת שמתחיל האדם להרגיש, וזהו בחינת הנוקבא דסטרא אחרא. אבל הענין בזה הוא ששורש התחלת הפתוי הוא מכח דכורא שבסטרא אחרא. אכן בראשיתו אינו ניכר לפי שהוא דק מאד, וכדאיתא שם רוחא דדכורא דקיק, והיינו שאינו ניכר להאדם מרוב דקותו ואין לו כח הפתוי, רק שהוא מגרה את האדם בשרשו ומכניס בו היצר, ואח"כ כשנמשך אחר החטא נתפתה מכח הנוקבא, היינו שנדמה לו שיש לו טובה בזה, ועל זה נאמר (משלי ה׳:ג׳) וחלק משמן חכה, ואח"כ כשנשתרש בהחטא עד שעושה בלי תאוה והנאה רק מצד הרגלתו, אז הוא בחינת דכורא, שנתחזק ונשרש בהחטא מאד. ועל זה איתא שם ואתהדרת לקבליה כגיבר תקיף. ובאמת הוא כןקפדכמבואר בגליון מי השלוח ח"א פרשת בראשית הערה יח: וזאת היתה נוקבא דהנחש, כי בכל ענינים נמצא דכר ונוקבא, כי בעוד שהאדם זוכר שמעשיו לא יתכנו אף שעושה שלא כפי רצון השי"ת, אכן מכל מקום לפי שעוד יש בו מעט דעת אינו עושה ברצון שלם, וזה נקרא דכר ומהנקל לבוא לתיקון. אבל באם נסתר כח הבחירה ממנו נקרא נוקבא וזאת תוכל להטעות את האדם שיוכל לדמות לו כי הולך נכוחה, ובעת העונש חוזר ומתעורר כח הדכר, כי בעוד הנוקבא שולטת עליו נאמר (משלי ה׳:ג׳) וחלק משמן חכה והעונש חוזר ובא מכח הדכר, כי למעלה החטא והעונש אחד הם, כי החטא עצמו הוא העונש בהתגברו על האדם יאפס.:
2
ג׳וכמו דאיתא בגמרא (ב"ב טז.) תנא יורד ומתעה ועולה ומרגיש נוטל רשות ונוטל נשמה וכו' הוא השטן הוא היצה"ר הוא מלאך המות, היינו שהחטא עצמו הוא העונש ואינם נפרדים כלל, רק מתחלה מתעורר לחטוא ונמשך אחר החטא וכשישקע בהחטא עד שעושה בלי שום הנאה מזה, זה עצמו הוא העונש, להיותו נפרד מהחיים ונשקע תחת הרע לגמרי, וההסתה היתה מצד הנוקבא דנחש, כי מהדכר האחרון כמו שביארנו למעלה לא יתפתה האדם, כי אז ניכר לכל כי ברע הוא, אכן הפתוי הוא מהנוקבא, בעת שנראה להאדם שנמצא בה טובה, ובאמת החטא והעונש הם ענין אחד. וכמבואר במדרש (איכה ג׳:ל״ח) על הפסוק מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, רק לעיני האדם נראה שהם ענינים נפרדים. וכמו כן הוא בהקדושה בענין המצוה והגמול הטוב, כי זה לעומת זה עשה האלהים, וכדאיתא באבות (פרק ד) שכר מצוה מצוה, היינו כי באמת מי שטועם מנועם צוף מתק הקדושה שבהמצוה יודע כי אין לך שכר טוב בעולם יותר מהמצוה גופא. וכוונת הנחש היתה להחטיאו במצוה זו, יען כי הבין מזה שלא נצטוה כי אם על מצוה אחת בטח כל הטוב צפון בזה, ולכן מסר עצמו להחטיאו בזה. וענין ההסתה שהסית לאדם היתה (כמו דאיתא במדרש רבה בראשית יט) שכל מה שברא השי"ת בכל הששת ימים האחרון גדול מהקודם לו, כי המלאכים נתנו ביד האדם, קדמו ואכלו עד שלא יברא עולמות אחרים והן שולטין בכם, ובזה פתהו שאם יחטא אז לא יחדש השי"ת שום דבר בעולם. והנה באמת מאת ה' היתה זאת סבה נסבה לתכלית הנרצה לפניו יתברך, כדאיתא בכתבי האר"י ז"ל. אכן השי"ת סיבב זאת ע"י הנחש, שהוא הטעה את אדם בהסתה זאת, שהדין בזה כמו שאמר הכתוב (תהילים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתך. ולעתיד כשיתוקן החטא יברר השי"ת אשר כן היה ראשית המחשבה, וכדאיתא בתנחומא (וישב ד) על הכתוב נורא עלילה על בני אדם (תהילים ס״ו:ה׳)קפהבית יעקב הכולל פרשת בראשית ד"ה והנחש.:
3