בית יעקב על התורה, חיי שרה ג׳Beit Yaakov on Torah, Chayei Sara 3

א׳ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהילים ל״ב:ו׳). בש"ס (ברכות ח.) דרשינן ע"ז אמר רבי חנינא לעת מצוא זו אשה שנאמר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', במערבא כי נסיב אינש אתתא אמרי ליה הכי מצא או מוצא וכו'. רבי נתן אומר לעת מצוא זו תורה וכו' רב נחמן בר יצחק אמר לעת מצוא זו קבורה וכו'. עת מצוא, מורה על דבר תכליתי, שתכלית כל עניני עוה"ז שהוא עולם הספק ומלא הסתר הוא, שיברר האדם את עצמו כפי כחו, ואחר כל זה יצרך להתפלה, להתפלל להשי"ת שיגמור בעדו לטוב. כי כל בירורי האדם שמברר את עצמו כפי כחו והשגת שכלו, כולם כאין נחשבו, מאחר שכל עיקר הבריאה בראשיתה נבראת יש מאין, לזה צריך לתפלה להתפלל להשי"ת אחר כל הבירורין, וימסור נפשו ומאודו להשי"ת, להכיר שהשי"ת הוא הנותן בו כח לעשות חיל אף בעבודות השי"ת ובירוריו^טעיין תפארת יוסף פרשת פקודי ד"ה ותכל: כמו שביאר כבוד אאמו"ר זללה"ה, שאחר כל העבודות והבירורים שאדם מברר את עצמו, לא שייך לומר שבירר את עצמו עד הגמר, כי מי יאמר זכיתי לבי. ורק כן הציב השי"ת שאדם יעבוד את השי"ת בכל כחו עד מקום שידו מגעת, ואז כשהאדם עובד בכל כחו, אז חותם השי"ת על כל עבודתו ונקראת על שם האדם. ועיין עוד שם מסכת פסחים (ט.) ד"ה אין.. והענין בזה הוא, שכל פעולה ומעשה שאדם עושה מצד עצמו הוא מלא ספק ואין בהם דבר מבורר, עד שאף רבי יוחנן בן זכאי שאמרו עליו בש"ס (ב"ב קלד.) שלא הניח מקרא משנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלין וחמורין וגזירות שוות תקופות וגמטריאות ומשלות כובסים ומשלות שועלים שיחת שדים ושיחת דקלים ושיחת מלאכי השרת ומעשה מרכבה, עכ"ז אמר גם הוא על עצמו, ולא עוד אלא שאיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי^יכמבואר עליו במי השלוח ח"א מסכת ברכות (כח:) ד"ה כשחלה: לפי שהיה תמיד בספק כמו שמצינו בגמ' (כלים פי"ז, טז) על כולן היה רבן יוחנן בן זכאי אומר, אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר, ועי"ז אמר שיש לפני שני דרכים, ועי"ז אמר הכינו כסא לחזקיה מלך יהודא שבא כי גם הוא היה בספק ממעשיו כמ"ש (פסחים נו.) על ג' הודו לו ועל ג' וכו'., כדאיתא בש"ס (ברכות כח:). וזה הוא ברור שכפי כחו והשגת שכלו בירר כל עסקיו מצדו, כי אם לא היה מברר את עצמו מצדו אזי לא היה מסופק שלא טובה זאת בעיני השי"ת. משמע מזה שעד היכן שהיה מגיע בכח עבודותיו ללבן ולברר היה מברר עסקיו, אבל לא היה ניחא דעתיה עוד אחר כל זה, מאחר שבירורי אדם לא יספיקו נגד פעולותיו הנעשים בעוה"ז שמלא ספק, וישועת האדם בהם תלוי רק ביד השי"ת לבדו, ואין זה תלוי ביד אדם שיברר את עצמו בפעלו הטוב, ואין לו בזה רק תפלה, שיתפלל למי שבידו להושיע שיגמור בעדו לטוב. ולהבין זאת, מאחר שבאמת הוא אף כח התפלה מהשי"ת, למה יצרך לאדם להתפלל כלל, הלא לפני הש"י הכל גלוי וידוע, ויודע כל צרכי בני אדם מה הם צריכים, ויוכל להשפיע לכל אדם די מחסורו בלי שום תפלה. אכן גם זה הוא רק לטובת האדם, האיש אשר ימצא חן בעיני השי"ת וחפץ בו ה' להשפיע לו טובה בטובת עין פנים בפנים, שיקרא על יגיע כפיו, משפיע תחלה בלב האדם זה חשק וכח תפלה להתפלל על זו הטובה, ובזה יחשב לו שביגיע כפיו זכה להטובה ע"י התפלה שהתפלל עליה להשי"ת, וכדכתיב (תהילים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזנך. כי אם ישיג האדם טובה בלי תפלה, אין זה טובה שלמה, רק כמקבל מבתר כתפוי, וכדאיתא בזוה"ק (חוקת קפד.) אלא אלין דלא ידעי עיקרא דעובדא כולי האי אלא סידורא בעלמא ולא יתיר משכין עלייהו משיכו דבתר כתפוי דקב"ה וכו'. ומי שירחש לבו תפלה להשי"ת ואח"ז יושפע לו טובה, ידע שרצון השי"ת הוא לתת לו טובה בטובת עין^יאמקורו במי השלוח ח"א פרשת מקץ ד"ה ויהי מקץ [א]: כי כך הוא מדותיו של הקב"ה טרם אשר יתן הישועה מביא בלב האדם צעקה בזה למען אשר יקרא יגיע כפיך. וביאר זאת באריכות בתפארת יוסף מסכת תענית (כה:) ד"ה שמואל: כמו שאמר כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, שבעת שהשי"ת רוצה ליתן לאדם טובה אז הוא מעורר אותו ונותן בלבו כח תפלה וצעקה, שיתפלל לפני השי"ת על הטובה, כדי שלא יהיה נקרא שנותן לו הטובה בחנם. כי כל האומר הקב"ה ותרן הוא וכו' (בבא קמא נ.) מפני זה הוא נותן לו מקודם כח תפלה שיתפלל על זה, כי הטובה שנותן השי"ת לאדם, והאדם אינו מכיר שחסר לו שיתפלל על זה, ואזי כשמקבל הטובה הוא כמקבל מאחורי כתפא. אכן השי"ת רוצה בטובת האדם שיקרא הטובה שלא בא לו בחנם, אז השי"ת מעורר אותו בכח תפלה על הטובה, וכשעומד בתפלה השי"ת נותן לו די מחסורו. וזה, טרם יקראו ואני אענה, היינו, זה כוח התפלה שהשי"ת נותן לו מקודם, כי לולא שהשי"ת נותן לו כח תפלה לא היה מתעורר מעצמו כח תפלה. וזה שהשי"ת מעורר אותו בתפלה הוא התחלת נתינת הטובה, כי האדם בעצמו אין לו כח ודעת להכיר מה חסר לו ולהבין מה יתפלל ועל מה יתפלל, רק הכח מאתו ית'. וזה, טרם יקראו, השי"ת מעורר אותו בכח תפלה כדי שיתפלל, ואז נותן לו הטובה בהארת פנים ולא מאחורי כתפא.:

ב׳ולזה יתפלל כל אדם שלא יאונה לו ענין שלא יוכל למשול בשכלו עליו, וכדאיתא בש"ס (ברכות כט:) אמר ליה אליהו לאחוה דרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטי לא תרוי ולא תחטי וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא. לא תרתח ולא תרוי, הם כלל כל השמירות שהאדם צריך מצדו להתברר בהם, שהם נגד כעס ותאוה. אבל כשאתה יוצא לדרך, היינו אם יכנס לטרדא, וכדאיתא בש"ס (עירובין סד:) דרך טורדתו, ששם אין דעתו ושכלו מגיע לברר את עצמו מצדו שם, ע"ז הוא העצה המלך בקונך וצא, להקדים בתפלה עד שלא יצא ויכנס בהטרדא שיעזור לו השי"ת, שלא יארע לפניו דבר שלא יוכל למשול בשכלו על מדותיו^יבעיין לעיל פרשה זו אות ב ובהערה ח שם מה שהבאנו שם בשם המי השלוח., וזו העצה הוא רק בעזרת השי"ת לבד, כי באדם השכחה מצויה, וכמו שמצינו אף ביעאע"ה כשעבר לפני מקום המקדש שכח מלהתפלל, כדאיתא בש"ס (חולין צא:), ובזוה"ק (ויצא קנ.) ואנכי לא ידעתי כד"א ופני ה' לא חליתי. אכן השי"ת מצדו אם ירצה ליתן לאדם ישועה פנים בפנים, יכין לבו שיתפלל קודם הטרדא שלא יתבהל ויסתר מפני האור. וזה הוא כונת הכתוב, על זאת יתפלל כל חסיד, שמתחסד עם קונו, ומברר את עצמו בעבודות השי"ת כפי יכלתו בפעולות ומעשים טובים, אל ידמה בנפשו מאחר שעל הפעולה אין עליו שום קטרוג א"כ למה לו להתפלל. לא כן, כי צריך לו עוד לתקן שורשו, וכענין דאיתא בזוה"ק (פנחס ריג.) לב"נ דבני בנין שפירן וכו' מסטרא דההוא בנינא דיליה אשתכח טב ושפיר. מסטרא דיסודא ביש ועקים וכו'. ואף שכל הבירורין שבירר את עצמו מצדו לא יהיו למגן, מאחר שעשה כפי כחו, אבל יצטרך לבא בגלגולא עוד הפעם לעוה"ז, וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רטז:) איוב בן יבמה הוה והוא ברזא דגלגולא. ובזה הן הנפש והן פעולה שאינה מבוררת בשרשה לא יועילו לזה כמה בירורים, שאף בצירוף אחר צירוף יוכל לראות אחר זה שטעה מתחלה, לכן אין שום עצה לזה רק תפלה להתפלל להשי"ת שיברר אותו בשורש, וזה נקרא לעת מצוא, במקום שאין דעת האדם מושלת שם, וכענין דאיתא בש"ס (סנהדרין צז.) מציאה באה בהיסח הדעת:

ג׳ועיקר בירורי האדם ונסיונותיו הם במקום שאין מגיע שם בתפיסת שכלו, וכדאיתא בספר מי השלוח בזו הפרשה (ח"א ד"ה ויהיו [א]) ולא יועיל לאדם שם רק תפלה, שגדולה כח התפלה שמגעת עד עתיקא קדישא, וכדאיתא בזוה"ק בשלח (דף פג:) כל בר נש דבעי בעותיה קמי מלכא וכו' בגין דינגיד ברכאן ממבועא דכלא וכו'. ואף שמהנהגת עתיקא קדישא אין שום מקום לדבר שיהיה במקרה, רק הכל הוא מעצם רצון השי"ת, ותפלה נראה היפך מזה, שנראה כמקרה, מאחר שנמסרה לרצון האדם ובחירתו, אכן השי"ת נתן מקום לתפלת ישראל שמעוררת בירור בשורש. וזה הוא שאמרו שיתפלל אדם לעת מצוא זו אשה, שבזה הענין נכנס אדם לספק, כי אשה ניתנה לעזר ולסייעתא לאדם, ויתפלל להשי"ת שיהיה לו עזר וסייעתא לטוב כפי תפיסת שכלו ודעתו, שלא יתן לו השי"ת סייעתא למעלה משכלו, כי לפעמים יש לו לאדם סייעתא טובה, אכן שהוא גבוה מדעת האדם ואינה מבוררת^יגכמבואר לעיל פרשת בראשית אות סז, ועיין לקמן פ' ויצא אות סג: כי זווג האשה הוא עזר, שהשי"ת שולח לו עזר להאדם כדכתיב (בראשית ד) אעשה לו עזר. ויש בזה שני סוגים, האחד הוא שהאדם לוקח לו סיוע כפי הבנתו ומכלכל בדעתו איך לעזור בנפשו וכו'. והשני הוא מי שהשי"ת שולח לו סיוע שלא מדעת, וכענין דאיתא (ברכות נד.) הפרו תורתך משום עת לעשות לה' וכו', וזה גדול ומעולה ממה שהאדם לוקח לו מדעתו.. ולזה כי נסיב אינש אתתא במערבא אמרי ליה הכי מצא או מוצא, מצא שנאמר, מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', מוצא דכתיב, ומוצא אני מר ממות את האשה, ואשה היא כל הסייעתות, שגם הגוף נקרא אשה לגבי הנשמה, כדאיתא בזוה"ק מדרש הנעלם חיי (דף קכד:) ובתקוני הזוהר תיקון ע' (דף קלד.) דסוס איהו נוקבא לרוכב דאיהו אדם אם זכה אתמר ביה אעשה לו עזר כנגדו ועיי"ש תיקון ס"ט (צג:) ולזה צריך תפלה להש"י:

ד׳רבי נתן אומר לעת מצוא זו תורה, שנאמר (משלי ח׳:ל״ה) כי מוצאי מצא חיים. תורה מרמז על מצוה פרטית המיוחדת לאדם בשרשו, שלכל אדם יש לו מצוה מיוחדת השייכת לו בשורש, וצריך לדקדק בה בכל החומרות וגדרים יותר מאדם אחר, ובזה יתוקן שרשו, וכענין שמצינו בש"ס (שבת קיח:) אבוך במאי זהיר טפי במצות ציצית^ידמקורו במי השלוח ח"א פרשת ואתחנן ד"ה ואהבת: כי לכל נפש שייך מצוה מיוחדת שעל ידה יגיע לעוה"ב כפי המצוה וכפי אשר יקיימה וזה עיקר לכל נפש. ושם בפרשת תצא ד"ה כי יקרא: מקום שהאדם יודע שהמצוה הזאת שייכת לו בשורשו אז מחויב למסור נפשו אף על מצוה קלה וכו'. כמו שמצינו בדניאל שמסר נפשו על תפלה ומרדכי שמסר נפשו שלא השתחוה להמן ור"ע שמסר נפשו על נטילת ידים, שלא עפ"י כללי הד"ת, כי הבינו שהמצוה הזאת היתה שייכת להם בשורשם, כי לכל אדם שייך מצוה מיוחדת בפרט. ומבואר באריכות בבית יעקב ויקרא פרשת שמיני אות כג.. והענין בזה, שאם ידקדק אדם במצוה שאינה שייכת לשרשו ויחמיר בה יותר מדאי בבטחונו שעל ידה יתוקן שרשו, ע"ז נאמר (משלי כ״ג:ד׳) אל תיגע להעשיר וגו' כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. והוא, שבעוה"ז הסתיר השי"ת עומק הכונה שגנוז במעשה המצות, שאם לא היה בהמצוה רק הכונה בלבד, א"כ למה צוה השי"ת לעשות המצוה בפועל, משמע מזה שאין לאדם ידיעה בד"ת הצפון והגנוז במעשה המצות בעוה"ז, וכדאיתא בש"ס (סוטה כא.) אמר רב יוסף מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא. והוא שבעידנא דלא עסיק בה אזי לא נשאר בגוף מקדושת המצוה, לפי שאין הגוף מבין שרשה^טומבואר באריכות רבה בספרי רבוה"ק כל עניין כוונת ומעשה המצוות ונביא כאן גרגרים ממשנתם והמשכיל יקחהו משם. עיין בעין התכלת דף תיט: ובידוע דצריך עובדא ורעותא ומלולא, וכמו שלא תספיק הכוונה למלאות מקום המעשה בכל עניני עולם הזה, כגון צרכי האדם בגופו אכילה ושתיה וכדומה, כן במצות מעשיות לא תספיק הכוונה וכו'. אכן אמת עומק יקרת מעשה המצוה, היא גבוה מכל הכוונות, ואף להיחידים שידעו בטעמי המצות מכל מקום המעשה גבוה יותר מהכוונה, שאי אפשר להגיע עד עומק תכליתם, ורק בהמעשה נכללו כל הכוונות. ועיין בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה בחודש השביעי [א]: כי השי"ת הלביש את אורו בלבושי ומעשה המצות. והאדם הרוצה להשיג אורו של השי"ת ע"י שמקיים את רצונו ית' בפעולת ומעשה המצות, משיג אורו של השי"ת. ובהכרח צריך לילך ע"י פעולות ומעשה המצות, ולא די בכוונה לבד. כי אילו היה די בהכוונה לבד, למה ציוה השי"ת לגמרי את המצות. מזה משמע שבהכוונה לבד לא יכול האדם לבוא אל אורו של השי"ת, רק ע"י מצות מעשיות, ועל ידם משיג אורו של השי"ת. עיין עוד שם בהמשך המאמר. ועיין היטב לקמן פ' מקץ אות ה ד"ה ולהבין עניין.. אבל מצוה ששייכת לאדם, בפרט אם ירבה בדקדוקיה ובהבנתה, יאיר לו השי"ת שיבין את המצוה באור תורה, שכל עיקר המצוה תהיה דברי תורה^טזמקורו במי השלוח ח"א פרשת האזינו ד"ה כשעירים. ועיין בתפארת יוסף פ' האזינו ד"ה כשעירים: אם האדם בא אל שורש המצוה השייכת לשורש נפשו, ומרחיב את הפתח ע"י זאת המצוה, יכול באמת אח"כ להתמשך אחר רצונו ית' בכל התרי"ג עטין., ויהיה לו הבנה בכוונתה, ויראה שהלבוש והפעולה מהמצוה הוא רק בעוה"ז. וזה הוא שאנו מתפללין (בקדושא דסדרא) הוא יפתח לבנו בתורתו, בוא"ו, וזה מרמז על הד"ת ומצות ששייכים לכל אדם מיוחד בפרט לעיקר השורש שלו^יזמבואר בבית יעקב ויקרא פרשת בהר אות ד: מי שהשי"ת מזכהו לבא אל המצוה השייכת לפרט נפשו ונשמתו, כי לכל אחד מישראל יש מצוה מיוחדת השייכת לנפשו כדאיתא (שבת ק:) אבוך במאי זהיר טפי. וכמו שאמר אאמו"ר זללה"ה על מה שאנו מתפללין בקדושה דסדרא וישם בלבנו אהבתו וכן יפתח לבנו בתורתו ולא סתם אהבה ויראה ותורה, רק שהאדם מתפלל שהשי"ת ישים בלבו האהבה והיראה השיכות לו, וכן מתפלל כי הש"י יפתח לבו בהתורה, היינו המצוות השייכים לפרט נפשו וכמו שנתבאר זה הרבה פעמים (ח"א ואתחנן ד"ה ואהבת) וכשזוכה האדם ובא אל המצוה השייכת לו אז המצוה עצמה הוא מלא דברי תורה ושוב אינו אצלו כמשא ואדרבא כי רואה אז שהמצוה נושא אותו וכמו שמצינו (סוטה ל.) אצל הארון שנשא נושאיו, עצמו לא כל שכן. ועיין עוד בית יעקב שמות פ' תצוה אות טו ד"ה וזהו ג"כ. ועיין לקמן פ' ויחי אות עז שהביא בשם האריז"ל.:

ה׳רבי יוחנן אמר לעת מצוא זו קבורה. קבורה מורה על השלמת כל הבירורין, שעתה יראה תיקון על כל מה דעדו עליה, ולא יצטרך לברר את עצמו עוד, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכח.) כד עאל אברהם במערתא בקדמיתא חמא תמן נהורא ואתרמי עפרא קמיה ואתגלי ליה תרין קברין אדהכי אסתלק אדם בדיוקניה וחמא לי לאברהם וחייך, וביה ידע אברהם דתמן הוא זמין לאתקברא וכו'. היינו בזה שראה לאדה"ר הבין האיך הוא שורש חייו, כענין שדרשו במדרש רבה (תשא מ) איפה היית ביסדי ארץ איפה שלך האיך היתה באדם הראשון. והוא, שכל זמן שהאדם הוא עוד בהסתר אזי הוא מתנסה בכל הנסיונות, ורואה לפניו את כל הבירורים שבעולם, שהם נצרכים לנפשו ובחירתו, עד שמברר את עצמו בשלימות, ומוסר את כל הכוחות שלו להשי"ת, להמליך את השי"ת עליהם, עד שיכיר שאף כח הבחירה הוא מהשי"ת, וכל מה שניתן כח בחירה לאדם הוא רק בגבול תפיסתו והיקף השגתו עד שיגיע לשרשו, וכמ"ש במקומו. וכשמכיר שרשו על ידי עבודה ומסירת נפש כנ"ל, מאיר לו השי"ת, ומדה במדה מאיר השי"ת לאדם זה, שאף בהתגלות עתיקא קדישא שאין שם מקום לפעולות אדם, כלל יתן לו השי"ת מקום גם אז, מאחר שבהסתר היה ממליך עליו את השי"ת^יחמבואר העניין בתפארת יוסף חג השבועות ד"ה ויסעו: באמת עם אלו ב' הנהגות מנהג השי"ת. והיינו שאם אדם עובד עד מקום שידו מגעת, שזה מורה הנהגת זעיר אפין, אז מראה השי"ת אשר מקומם של ישראל הוא גם במקום הזה שלא התחיל עדיין סדר של עבודה, וזה מורה שמקומם של ישראל הוא בעתיקא, וכדאיתא (תנא דבי אליהו) שני דברים קדמו לבריאת העולם תורה וישראל, דרכן של בני אדם אומרים תורה קדמה ואני אומר ישראל קדמו, והיינו שאחר העבודה מראה השי"ת לישראל שעלו במחשבה קודם שהתחיל סדר של עבודה, נמצא שהשי"ת מתנהג עם שניהם וכו'. לישראל מראה השי"ת אחר העבודה, כדאיתא בזוה"ק (האזינו רפט:) ואתקשר דא בדא עד דישתמודע דכלא חד וכלא הוא עתיקא ולא אתפרש מניה וכו', והיינו שמראה השי"ת שמקומם של ישראל עם עבודתם נכללים הכל בעתיקא. ועיין עוד בסוד ישרים פורים אות כ.:

ו׳וכענין שמצינו באאע"ה בנסיון העקידה, שבאמת בעומק היה רצון השי"ת שלא ישחטנו, לזה לא היה לו מאמר מפורש שישחטנו, אכן השי"ת הניח מקום הסתר לאברהם אבינו שיתגדר על ידה, וזה הוא גודל הנסיון שנשתבח בו כ"כ, מפני ששפע הנבואה הזו באה לו באספקלריא דלא נהרא, כדאיתא בזוה"ק (וירא קכ.), לזה אם היה לו לאאע"ה איזה צד נגיעה כאהבת כל אב לבנו בטבע עוה"ז, היה ביכלתו ללמוד פירוש במאמר השי"ת, שלא כוון השי"ת שישחט את יצחק בנו, רק להעלותו בלבד. אכן מפני שהיה מבורר מכל עניני עוה"ז, לזה היה מסלק כל הנגיעות שהיו לו ליצחק מטבע עוה"ז שכל אב אוהב לבנו, ובאהבתו להשי"ת לא מנע את בנו אהובו ויחידו מלהעלותו עולה כליל לגבוה. ובאמת הם דברי השי"ת חיים וקיימים להתפרש דבר בעתו, שעד אשר לא נאמר לו אל תשלח ידך אל הנער היה הפירוש מוהעלהו לעולה שישחטנו כדין עולה, אכן אחר שנאמר לו אל תשלח ידך אל הנער, אזי הבין שעומק כוונת השי"ת לא היה לשחטו רק להעלותו, לפי שהמאמר ניתן להתפרש לפי הזמן, אין זה דרך אספקלריא דנהרא, והשי"ת אמר כן במכוון שיהיה נחשב גודל נסיון אצל אאע"ה, ויתעלה על ידו, ובזה היה לו השלמה, שמעתה לא יצרך עוד לנסיונות ובירורין^יטעיין לעיל פרשת וירא אות נג ושם בהערות נתבאר היטב העניין.. לזה מתה שרה אחר זה הנסיון, מפני שאחר השלמת בירורי האדם אז אין חיים לנוקבא, שהיא ניתנה רק לסייעתא לאדם קודם שיתברר בשלימות^ככמו שנתבאר לעיל פרשה זו אות א ובבית יעקב הכולל פרשה זו ד"ה ויהיו [א].. והחיים שחי אברהם אבינו אחר השלמתו הוא מעלמא דדכורא, רזא דעתיקא קדישא, שאין שם מקום לבחירת אדם כלל, אכן אחר שבירר את עצמו בעוה"ז כפי כחו, ופעל ובחר בטוב והיה מואס ברע כרצונו ובבחירתו, לזה היה לו מקום אף ברזא דעתיקא קדישא. וזה הוא דכתיב (חיי) ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה על פני ממרא. ממרא רומז לעבודות האדם, שמצמצם את עצמו וממרא ומסרב בהנאות עוה"ז^כאכמו שכתב במי השלוח ח"א פרשת וירא ד"ה וירא [א]: ממרא היינו לפי שסירב ומרה בכל עניני עוה"ז. והוסיף שם פרשת וישב ד"ה וישב [ב]: הנה אברהם אבינו ע"ה היה שורשו מדות אהבה היינו שהיה מברר כל אהבות שבעולם שלא יאהב שום דבר עוה"ז זולת רצון הש"י. ועיין עוד לעיל פ' וירא אות טו.. ועל פני מורה שבזה היה מנגד לעבודה, כי שם אין שום מקום לעבודה ובחירת אדם, והחיים שחי אח"ז היו רק מרצון הפשוט למעלה מעבודה. וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (לך צו.) אברהם סליק לעילא ונטיל רזא מה' עילאה, דאיהו עלמא דדכורא. וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (בשלח מה.) שמי שבא מסטרא דנוקבא צריך להעלותו לדרגין עילאין יתיר, כענין חבקוק שהחיה אלישע הנביא:

ז׳ולזה השלימות בא אאע"ה אחר זה הנסיון מעקידת יצאע"ה, שהאמין בהשי"ת, אף שהמאמר בא לו באספקלריא דלא נהרא, כדאיתא בזוה"ק וירא (דף קכ.) מרחוק חמי ליה גו אספקלריא דלא נהרא, עכ"ז סילק כל נגיעותיו מצדו. והוא כענין דאיתא בזוה"ק (במדבר קכ.) רבי אלעזר שאיל לרבי שמעון אבוי אמר ליה סימנא דזווגא דיחודא מנין וכו' סימנא דא נקוט בידך והכי הוא כעין סחרא דמדבחא דתנן ובא לו לקרן דרומית מזרחית מזרחית צפונית וכו' אמר ליה והא לא יכיל עד דמקבל עליה בר נש עול מלכותא קדישא בקדמיתא ויהיב עליה עול דא, ואת אמרת דייתי לדרום בקדמיתא. אמר ליה כלא הא אמינא לך, דהא ובא לו לקרן אמינא בקדמיתא, והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא. הענין בזה הוא, דהנה קבלת עול מלכות שמים הוא רק דרך השם אדנ"י, שהוא לבוש לאדנות השי"ת בעוה"ז, ויסודו הוא במקום הסתרת האור, כדאיתא בש"ס (ב"ב כה.) שכינה במערב וגם היא ברוח צפונית, כי רוח דרומית הוא יסוד הרחמים ממדת החסד (ועיין בפירוש האר"י ז"ל על זה המאמר מזוה"ק). וזה הוא ששאל רבי אלעזר לרבי שמעון והא לא יכיל עד דמקבל עליה ב"נ עול מלכותא קדישא בקדמיתא ואת אמרת דייתי לדרום בקדמיתא ודרום הוא ממדת החסד. והשיב לו רבי שמעון ובא לו לקרן אמינא בקדמיתא, והא ידעת רזא דקרן, ודא הוא עול מלכותא קדישא. והוא שעיקר קבלת עול מלכות שמים ועבודת האדם הוא בשעה שהוא בהסתר וספק, ואינו יודע איך לפנות, ועל זה מרמז קרן שהוא סוף הצטרפות שתי מדות, וזה גורם הסתרה וספק בעולם. כי השתי מדות נראים כהפכיים זה מזה, ואז צריך האדם לעבוד את השי"ת בהתבוננות מי ברא אלה שמזה שנראים המדות הפכיים, משמע מזה שיש גבוה עליהם ששם המדות מתאחדים בלי שום התנגדות ביניהם, וע"ז מרמזים הקרנות, כי הקרן אינו תופס מקום בפני עצמו רק מהצטרפות שני דפנות בסופם נעשה תמונת קרן, אבל אם יתפרדו הדפנות אזי אין שום מקום להכיר שנמצא איזה קרן, וממילא תמונת הקרן מחייב שיש אחד שגבוה מכל המדות והוא מאחד אותם ומלך עליהם, שבעומק מרמז הקרן למלכות שמים דלית לה מגרמה כלום, רק מהתכללות המדות וסדר עמידתן נבנה מהם מדת מלכות שמים, אבל למעלה מזה אין שם לא עורף ולא עיפוי (חגיגה טו.) ואין שום מקום לבחירת אדם כלל. וכמו שמצינו כתוב בצבא מעלה (יחזקאל א׳:י״ב) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. אכן בעלמא הדין עולם הספקי, אם יבא אדם לקרן שיסתפק אם לפנות לכאן לרוח זה או לרוח אחרת, שם ניתן רשות וכח בחירה לאדם, ואם יבחר בטוב וימאס ברע אזי יקרא על שם יגיע כפיו של האדם, שאוכל מיגיעו^כבאיתא בסוד ישרים שבת חול המועד סוכות אות כ: היינו, כי קרן זוית אין לה מצד עצמה שום תמונה, וכל הגוון מתמונת הקרן, נתהווה רק מפאת התקרבות שני צדדים נגדיים בלתי שטחיים, כגון דרומית מזרחית וכדומה. וזהו, והא ידעת רזא דקרן ודא הוא עול מלכותא קדישא. היינו, שהתחברות שני קצוות נגדיים, רומז לאדם הכרה שיש אחד למעלה המשולל מכל המדות, שאצלו נתאחדו כל ההפכים וכו'. וזאת ההכרה הוא קבלת עול מלכות שמים. לעיל פ' בראשית אות ב ד"ה וכן, פ' וירא אות נו, לקמן פרשה זו אות יב, פ' ויצא אות סה, פ' ויחי אות נד, בית יעקב שמות פ' בא אות מ, פ' תצוה אות ח.. ואחר שיעבוד האדם כל צרכו כפי כחו ויבא על שלימותו, אז לא יצרך לעבודה עוד, רק כל התפשטותו יהיה מלא טובה^כגכדאיתא בכמה מקומות במי השלוח עיין ח"א פ' נח ד"ה אלה בסופו: כשאדם נשלם אז מותר להתפשט, כי אז הכל רצון ה'. ועיין שם פ' מצורע ד"ה ושלח: ואחרי השגות ישועות הש"י שנתרפא בשורשו, אין צריך עוד לצמצם עצמו כ"כ ומותר להתפשט. וכן מבואר במגילת רות (ב) ד"ה עיניך: בזמן הקצירה היינו שלבו של אדם מזוכך ואינו חומד רק לדבר שהוא רצון ה' זה מותר להתפשט ברצונו. ועוד שם ח"א משלי (כד) ד"ה הכן בחוץ: אחר שתגדור עצמך בחוזק ובתקופות תהיה מוגדר מכל צד ותהיה מותר להתפשט עצמך בכל חפצך ולא תצטרך לשום גדר.. לזה אחר שבא אאע"ה על שלימותו ולא היה צריך עוד לעבודה, אז מתה שרה, שרומז על הסייעתות שהשי"ת נתן לאדם בעוה"ז, כי אחר ההשלמה אין צורך לסייעתא מאחר שמבורר כולו לטוב^כדכמבואר לקמן אות יד.: