בית יעקב על התורה, לך לך א׳Beit Yaakov on Torah, Lech Lecha 1

א׳ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך. נאם ה' לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך וגו' (תהילים קי). זה הכתוב נדרש במדרש (שוחר טוב תהילים קי) על אברהם אבינו ע"ה. והענין בזה, דהנה אאע"ה המליך את השי"ת על כל העולם כולו ועשאו אדון כל הארץ, והרגיל את שמו יתברך בפי כל, וכדאיתא בש"ס (ברכות ז) לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון. ולזה נקרא גם הוא בשם אדון והקנה לו השי"ת את כל העולם, וכדאיתא בתנחומא (בהר). והוא כענין דאיתא בזוה"ק (בהר קיא:) האי עבד אדון כל הארץ אקרי. כי יסוד המכוון מבריאת עולם היה שיקרא השי"ת בשם מלך אף בעוה"ז, כי השכל שבעוה"ז הוא שאין מלך בלא עם, ובזה שאדם עובד את השי"ת וממליכו על כל עניני עוה"ז בכלל ובפרט בהכרתו שהשי"ת הוא אדון כל המעשים, האיש הזה הוא עבד^אלקמן פרשה זו אות נ ובהערה רמו שם. דמארי שמיא, ואדון כל הארץ אקריא. מאחר שהוא המקיים את כל העולם, בעשותו רצון השי"ת שברא העוה"ז על זה המכוון. ולזה נקרא אאע"ה בשם אדון, כדכתיב ביה נאם ה' לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך. היינו בזה, שאאע"ה לא רצה לילך חושך רק באור פני מלך ה', וצמצם את עצמו בכל עניניו, וכדכתיב ביה (לך יב) הלוך ונסוע הנגבה, שלשון נגב מורה על שהיה מנוגב מכל חמדת עוה"ז^בכדאיתא במי השלוח ח"א פרשת וירא ד"ה ויסע: ויסע משם אברהם ארצה הנגב, היינו כי אאע"ה מאד בירר כל מיני אהבה שבעולם שלא יהיה בלתי לה' לבדו וכו'. ומבואר בספר ישראל קדושים למרן רבי צדוק הכהן מלובלין זי"ע אות ט ד"ה כי הג' אבות: ואברהם אבינו ע"ה היה הלוך ונסוע הנגבה, היינו אוחז בהילוך ובהשתדלות להגיע למדרגה, להיות מנוגב מכל תאוות וחמדות עולם הזה לגמרי, ועל זה היה השתדלותו כל ימיו. לקמן פ' תולדות אות יא.. וכן מרמז רוח הדרומי ע"ז, שכן אורה יוצאה מרוח דרומי, ולכן זכה להתנשא למעלה להיות תמיד בימין ה' שכן אין שמאל למעלה. ואויביו היו להדום רגליו, שהוציא אור מתוך החושך אף מסטר שמאלא. כי באמת נמצא אור בגניזו אף בסטר שמאלא, וכדאיתא בזוה"ק (שלח קעג:) אומר לצפון תני, לזמנא דאתי יימא קב"ה לצפון בך יהבית כל טיבו וכו'. עמך נדבות ביום חילך. היינו שכל העולם יתרצו ויתנדבו להכנע תחת מדת אאע"ה ועבודותיו, מאחר שדבוק הוא בהשי"ת תמיד. בהדרי קודש. היינו שהוא תיקן כל הפעולות שהיו בדורות הקודמים בשטף זדון וזרם בליעל, והוא הכניסם לקדושה לעבוד בהם עבודת ה' (וכמ"ש לקמן בענין למד). לך טל ילדותך. היינו שהיה בו זריזות יתירה להתרגש מיד לעשות רצון השי"ת, שאף הגוף שלו הסכים לזה בלי שום התנגדות למנעו בטבע עצלות הגוף. מפני שהוא היה בתמידות חם וזריז כמו בילדותו ולא נס לחו, וכדכתיב ביה וישכם אברהם בבוקר וכדאיתא בש"ס (חולין טז.) זריזותא דאברהם קא משמע לן^גמבואר כמו כן בספר הזמנים – הגדה של פסח עניין מצה אות ד: אברהם אבינו שהיה נמשך ג"כ אחר השי"ת במהירות גדול, וכמו שכתיב בעצם היום הזה נימול וגו'. בלי עיכוב כלל וכו'. יען שמיד שהיה לו הארה מהשי"ת היה נמשך תיכף אחר רצונו ית' כמו שנאמר לו ועשה במהירות כמש"כ וישכם אברהם בבוקר. וכן איתא (מנחות טז.) זריזותא דאברהם אבינו קמ"ל. היינו שלא הוצרך כלל לישב עצמו, אלא מיד התפעל לציווי השי"ת במהירות מאד. וזה היה יען שהיה קרוב מאד להשי"ת, לכן פעל בו מיד מאמר השי"ת.. וזה הוא מפני שאין למעלה לא עורף ולא עיפוי כדאיתא בש"ס (חגיגה טו.) וכדכתיב בחיות הקודש (יחזקאל א) אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן. ולכן אף שאברהם אבינו היה בעוה"ז שיש בו עורף ועיפוי, שאני האדם הגדול בענקים שזכה להיות מרכבה לשכינת ה', והכניע את כל הגוף תחת שכלו וחכמתו, לזה הרגיש בזריזות כרגע את רצון השי"ת מה דבר ה', ואל אשר היה שמה הרוח ללכת הלך בלי שום מניעה^דוכדאיתא במסכת סופרים פכ"א ה"ט וזה לשונו: האדם הגדול בענקים זה אברהם אבינו וכו' וכמבואר במי השלוח ח"ב קהלת (ד) ד"ה ראיתי: הנה אברהם אבינו היה הראשון שפרסם וגילה אור השי"ת בגודל כח אף העניני העולם הזה, כי כל עניניו היה בהתגברות מאד כמו שאיתא (מסכת סופרים פכ"א ה"ט) והוא בירר כל תשוקותיו שבכל דבר נמצא כבוד שמים.. וכמו שאנו רואים שכל אברי האדם נכנעים תחת שכלו להרגיש כרגע מחשבות האדם ורצונו, עד שאף אצבעות רגליו היו מרגישים הרצון שבמוח ללכת אל מקום הזה שעולה במחשבתו:

ב׳וזה הוא דאיתא במדרש (לך רבה לט) שאברהם אבינו ראה בירה דולקת ואמר תאמר שהבירה בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם. הענין בזה, אחר שראה אאע"ה עצת דור הפלגה בבנותם עיר ומגדל. עיר רומז לאחדות, כדכתיב (תהילים מ״ו:ה׳) נהר פלגיו ישמחו עיר. ומגדל הוא דבר גבוה הנראה למרחוק, והוא שהנקודה האמצעית תהיה כלולה בהם והיא תגן עליהם. וזאת עשו אחר שראו סופן של דור המבול, שמחה ה' את כל היקום מעל פני האדמה מאדם ועד בהמה, ולא נשאר מהם אך נח ובניו, ומהם נבנה העולם עוד הפעם, הבינו מזה, שמבריאת עוה"ז ואילך חפץ השי"ת בקיום העולם ולא בהשחתתה, ואף בשעה שהשי"ת כועס על עולמו, גם אז נמצא בהכלל איש שחפץ בו השי"ת והוא מקיים את העולם, לזה נתייעצו ועשו שלום ביניהם שפה אחת ודברים אחדים להיות אגודה אחת, וממילא יהיה השי"ת כביכול מוכרח לקיימם בעולם, מאחר שנמצא ביניהם איש זה הנבחר בעיני השי"ת שעל ידו יתקיים העולם, וכמו שנתבאר בפ' נח (ענין נב, נג) והפיצם השי"ת משם. ואח"ז נתפלא מאד אאע"ה ואמר מה זאת תאמר שהבירה בלא מנהיג, היינו מהיכן יצמח זאת שיוכלו בני אדם להתאחד אם לא יהיה בזה כוונה לשם שמים, דהנה מה הוא ענין האחדות בזה שיש לאדם הכרה באור השי"ת ומקבל עליו עול מלכות שמים להכיר שה' אחד, וכן לחבירו יש ג"כ זו ההכרה, בזה יתאחדו כולם אגודה אחת כנסיה להשי"ת, מאחר שנמצא בכל אחד כוונה לשם שמים לה' אחד, וכדכתיב (ישעיהו ו׳:ג׳) וקרא זה אל זה ואמר קדוש, ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין, ובזה האחדות חפץ השי"ת וטובה היא אל האדם, והוא שאף שבפרטן אינם מבוררים, אכן ביסדם אגודה על הארץ יתחברו ויצטרפו כל הפרטים ונעשים כמו נפש אחת, וכל המדות טובות שנמצאים בכל פרט ופרט מצטרפים לכלל אחד להיותם ברורים ונקיים בכל. שכן כל אחד מברר את חבירו, זה האדם מבורר בזה הפרט וזה מבורר בזה הפרט, וכשיתחברו כנסיה אחת לה' אז אחד מזריח מקדושתו בחבירו וחבירו בו, וממילא אף אם נמצא איזה חסרון בהפרט מ"מ לא יוכל לחול עליהם שום קטרוג, מאחר שהשני משלים את זה החסרון כי הוא מבורר בה, וכמ"ש בפרשת נצבים^הבית יעקב הכולל פרשת נצבים ד"ה אתם נצבים [ב]: אתם נצבים. במדרש תנחומא (נצבים סא) אימתי בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת. כי כל ישראל ביחד הם בכלל נפש אחד, ולכן אחד מברר מעשה חבירו. כי איך יוכל לומר שנמצא באיזה נפש מישראל שום כעס בלב, והלא זה אינו כועס כלל. וכן בכל עניין. וזה עניין שנאמר (מלכים ב ד׳:י״ג) בתוך עמי אנכי יושבת.. וזה הוא שהציץ עליו בעל הבירה, היינו שהסכים השי"ת על זה, שבאחדות כזה חפץ השי"ת ונקראה בשם כנסיה לשם שמים. כי אם אין שורש כוונתם לשם שמים, אזי מה יועיל הם התחברותם ואגודתם, הלא זה הוא עיקר הפירוד^ומבואר בצדקת הצדיק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות קצו: ג' אהבות יש, אהבת הקב"ה והתורה וישראל, וכולם חד כידוע בזוהר דהא בלא הא לא סגי. ואהבת הש"י הוא השורש, כי אהבת ישראל לבד בלא השי"ת הוא אוהב צוותא וחברותא, והוא דור הפלגה שג"כ אהבו חברותא. ועיין במחשבות חרוץ למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות יט בתחילתו: רק כינוס לצדיקים יפה, אבל לרשעים אדרבה הפיזור יפה (סנהדרין עא:). ודור הפלגה שהיו עם אחד בתכלית האהבה, גרמו להם תכלית הפירוד בחילוק אומות ולשונות.:

ג׳והענין בזה, דהנה באמת העוה"ז הוא עלמא דפרודא, וכדאיתא בזוה"ק (בראשית כב) כד מטי לעלמא דפרודא (דאיהו עולם הנבדלים) אמר נעשה אדם. שהאדם הוא מחבר כל הנבראים שהם נפרדים, וכמו שנתבאר הענין בפרשת בראשית ד"ה נעשה אדם (לעיל פרשת בראשית אות לט, מ). שבנין האדם עצמו הוא מכמה כחות הפכיים ונבדלים, בשר ודם, עצמות וגידין, אש, רוח, מים ועפר. ואם לא מוצא פי ה' המאחדם ומחיה אותם, הלא אז יתפרדו כל יסוד ליסודו ובנין האדם היה מתבטל. וכן נמצא בכל פרט נפש אור וחושך, לפי שבריאתו הוא בעוה"ז עלמא דפרודא, ואם לא יקבל עליו עול מלכות השי"ת, שלפניו אין שום חושך כלל רק כחשיכה כאורה לילה כיום יאיר, א"כ איך יוכל להתחבר אור שלו עם החושך שנמצא בחבירו, ופרט האדם עצמו איך יקום מעורב אור בחושך. ולזה מצינו נאמר (חבקוק ב׳:ד׳) הנה עפלה לא ישרה נפשו בו, שנפש עצמו מתקוטטת עמו ואין לו שום נייחא בעוה"ז, ונדרש במדרש תנחומא (תרומה סי' ד) על נבוכדנצר^זמבואר ענינו בבית יעקב שמות פרשת תרומה אות יב: אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, איני מטריח על האומות, אלא עליכם בלבד. ראה מה כתיב, הנה עפלה לא ישרה נפשו בו וכו', זה נבוכדנצר. כיצד, המליך אותו הקדוש ברוך הוא על כל העולם ולא היה שמח בחלקו, שנאמר, לא ישרה נפשו בו. העניין בזה שהעכו"ם אין נפשם מיושבת עליהם וחייהם לא ניחא להם, שהרי נבוכדנצר שהיה מולך בכיפה, ולא חסר דבר מכל הטובות של עולם, נאמר עליו, לא ישרה נפשו בו, כי לא היה בניחא. שהאומות אומרים כוחם ועוצם ידם ובאומות אין רצון, ולכן הש"י אינו שורה בהם, ותמיד הם ברוגזא ואינם בנייחא, גם אם יהיו מלאים עם כל הטובות ויתפשטו עצמן עד אין שיעור לא ישלים להם. עיי"ש כל העניין. לעיל פרשת נח אות נב ד"ה ואף, לקמן פ' ויצא אות י ד"ה ולכן נחשב.. אכן אם יקבל האדם עליו אחדותו יתברך, שלפניו כחשיכה כאורה, עי"ז יתאחדו גם בו האור והחושך, מאחר שיש לו הכרה שמקור ושורש הכל הוא ה' אחד. וכן אם יתחברו כנסיה כל אחד יכוון לה' אחד, אזי הם אגודה אחת בלי שום פירוד, וכמו שמצינו בש"ס (פסחים נג:) בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו. וזה הוא ענין כריתת ברית שנהגו לפנים לכרות בהמה לשנים ולעבור בין בתריה, לרמז בזה, שבשורש הם אחד, רק נפש הבהמית מבדלת ומסתיר זאת מעיניהם, לזה נראה לפי ראות עין אדם שהם נפרדים, אבל בהסתלק מהם כח הגשמיי אז נראה איך שהם כמו נפש אחד ממש ממקור אחד המה נחצבים מה' אחד בלי שום פירוד. וזה לעומת זה עשה האלהים שאף בקדושה נמצא עיר ומגדל, שכן ירושלים נקרא עיר (תהילים מ״ו:ה׳) נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים, ונקרא מגדל (שיר השירים ד׳:ד׳) כמגדל דויד צוארך, ודור הפלגה רצו ג"כ לעשות דוגמת זה כקוף בפני אדם, וכדאיתא בזוה"ק (נח עד:), וכוונתם היתה שעי"ז ימשכו את השי"ת לרצונם ע"י האחדות שביניהם, וממילא יוכלו אח"כ להתפשט ולעשות כל מה שיחפצו על בטחונם, שכביכול יוכרח השי"ת להסכים על כל פעולתם, וכל כוונתם הטובה לא היתה רק על הלבוש והגוון, כי עומק כוונתם היה שעי"ז יוכלו להתפשט כאות לבם. וכגוונא דבלעם, שעל הגוון מסר רצונו להשי"ת, ואמרתו היתה מהודרת (בלק כב) את אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר, ועומק כוונתו היתה שעי"ז ישיג שפע נבואה מהשי"ת ושיסכים על רצונותיו לקלל עם בחירו, שכן בסוף השיא עצה להחטיאם כאשר רק מצא מקום לזה. וכן הוא מדות העכו"ם, בשעה שירצו לפעול להשיג טובה יתיצבו כמו לבוש על הגוון בתפלה שישפיע להם השי"ת איזה טובה, וכאשר רק השג ישיגוה ירום לבבם לאמר שכחם ועוצם ידם עשה להם חיל (וכמש"נ בפ' נח בפסוק הוא היה גבור ציד אות נא):

ד׳וזה הוא פתיחת התנחומא בפרשתנו (לך) ילמדנו רבינו מהו לקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך כו' אסור לקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך אלא יעמוד במקום אחד ויכוון לבו לשמים באימה וביראה ברתת ובזיע ביחוד השם ויקרא שמע ישראל וגו' ה' אחד, כל אחד ואחד בכוונת הלב וכו'. קבלת מלכות שמים כשהוא מהלך היינו, שרק על הגוון הוא ממליך עליו את השי"ת, עד אשר יעבור ויהלך את המעבר וישיג חפץ לבו ואז יתפשט לו בה, וע"ז אמרו שאסור לעשות כן, אכן הקבלת עול מלכות שמים תהיה מעומק הלב בקביעות, בזה יחפוץ השי"ת. ואם יתחברו כנסיה ויעשו אגודה אחת בזו הכוונה להמליך עליהם את ה' אחד, אזי יהיה בזו הכנסיה שלימות גמור בלי שום פירוד, ואף אם יאמר אחד דבר הלכה וחבירו יחלוק עליו ויפסק ההלכה היפך ממנו, עכ"ז מותאמים הם בשורש ושם אין בדבריהם שום התחלקות מאחר שכוונתם אחד. וכדאיתא בש"ס (פסחים נג:) בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו ואלו ואלו דברי אלהים חיים. ועל התחברות כזה צופה השי"ת בתמידות להיטיב להם כל הימים^חמקורו במי השלוח ח"א פרשת ואתחנן ד"ה שמור תשמרון: כי התרי"ג מצות נתן ה' לישראל והם שוים לכל נפש לקיימם מבלי שום שינוי לנפש אחת מחבירו, אך עדותיו היינו טעמי המצות, כל אחד ואחד מרגיש טעם בהמצוה טעם מיוחד שאין חבירו מרגיש בו, ולא כפי הבנת חבירו, וכמו שמצינו בגמ' (פסחים נג:) בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו, כי בתחילה היה נראה שהאחד חולק על חבירו, אך באמת לא נחלקו כי שניהם לדבר אחד נתכוונו ולא יחלוק אחד על מדותיו של חבירו, כי יבין שחבירו לא יוכל להשמר רק באופן אחר, לא כפי שמירתו. ונתבאר בתפארת החנוכי על זוהר בהקדמה דף א. ד"ה אמאי: כמו שמצינו בגמ' (פסחים נג:) בין שאמרו להדליק ובין שאמרו שלא להדליק שניהם לדבר אחד נתכוונו, והיינו שבשרשם הם אחד ממש. רק שכל אחד יודע שלפי תכונת נפשו השמירה היא כשידליק נר ביום הכפורים, ולזה השמירה היותר מעולה הוא כשלא ידליק. ולכן אינם מתנגדים זה לזה. וכל זה כשמאיר להם שורש וטעם הדבר, אבל כאשר נעלם הטעם, וכן התלמידים הבאים אחריהם כשיחלקו בדבר ששורש הטעם נעלם, אז נראים כמתנגדים זה לזה התנגדות גמורה וכו' עיי"ש. עיין עוד מי השלוח ח"א פ' ויחי ד"ה גד, בית יעקב שמות פ' בא אות ט ד"ה ושם, תפארת החנוכי על זוהר פרשת צו דף לא. ד"ה אבל, תפארת יוסף חג השבועות ד"ה ויחן.. ולזה בארץ ישראל, דכתיב בה (מלכים א ט׳:ג׳) והיו עיני ולבי שם כל הימים בתמידות בלי שום פירוד, לזה היו פירות ארץ ישראל בישובה נשפעים בטובת עין מאד, וכמו שנקראת (דניאל יא) ארץ צבי, וכדאיתא ע"ז בש"ס (כתובות קיב). וע"ז מרמז ג"כ ענין הקרבנות, שהקריבו על המזבח כל עניני עוה"ז שיתעלו ויתכללו בשרשם, ונתעלו בהמות ארץ עד השור שבמרכבה, שרבץ על מזבח ה' ארי של אש מן השמים שנתכלל בו השור הגשמיי. והוא מאחר שהעלוהו לשרשו, ובהשורש אין שום חילוק בין שור הגשמיי לבין שור שבמרכבה, כי כל הנקרא בשמו ולכבודו בראה, וכן מתגדל ומתקדש כבודו יתב' מזה כמו מזה בלי שום הבדל (וכש"נ הענין בפ' ויקרא צו), ולזה כל מין שהיה קרב על גבי המזבח היה מברך את מינו בגודל התרבות וכדאיתא בתנחומא (תצוה)^טכדאיתא במי השלוח ח"ב פרשת ויקרא ד"ה ויקרא [א]: להבין ענין הקרבנות כי כשאדם עושה חלילה היפוך מרצון השי"ת בזה מוריד כל הברואים, וכשעושה תשובה נתעלו כל הברואים, ולכן כשאדם חוטא ומקריב בהמה שהיא מדרגה קטנה מצורת אדם, והכהן והבעלים מתפללין על הקרבן שיעלה לרצון לפני ה' וע"י עבודת הכהן נכללת הבהמה בשור אשר במרכבה, כדאיתא בזה"ק (פנחס רמ:) וזה שאיתא שם (רמא.) בשעתא דקרבנא שלים אריה נחית ועאל באשא ואכיל ואתהני מתמן. וכן בקרבן עופות איתא (שם) שנכללים בנשר אשר במרכבה, וזה הקרבן היה מאיר לכל העולמות. ומבואר בבית יעקב ויקרא פרשת ויקרא אות ה ד"ה וזה דאיתא בספרא: כגון אש המזבח, שהיה יורד ארי של אש מהמרכבה והקרבנות נכללו בו, ונתכללו בהויה הראשונה בשורש המקור, ובזה נתקנו כל הברואים. שהדומם נותן כחו בצומח, וצומח בחי, כי הבהמה אוכלת מצמחי האדמה. אכן הבהמה נראית רחוקה מאד מהשי"ת, כי אין בה שום כח בחירה מצדה, ובמה שתחשוק ותתאוה אין בכחה לצמצם עצמה מזה החשק. ובזה שנכללה בהארי של אש, היו מתקרבין כל כתרין כחדא, ומתאחדין כל הכחות שיתייצבו בעוצם התבטלות לפני השי"ת. עיין לקמן פ' ויצא אות יז, פ' וישלח אות כח, פ' וישב אות יט. ועניין זה הורחב בבית יעקב ויקרא פרשת ויקרא (אות א ד"ה וזה עניין הקרבנות, אות ל ועוד) ופרשת צו (אות א בסופו, אות י, יא ד"ה וזהו, טו ועוד) תפארת יוסף פ' צו ד"ה אדם [ב].:

ה׳וזה הוא הענין שדור הפלגה נפוצו מעל פני האדמה, מפני שבשורש לא היה בהם שום טובה, וכל החן שלהם לא היה רק על הגוון, ולכן כאשר תם זה החן והלך לו, משם הפיצם ה' והוי חדי קב"ה במפלתן בגין דאתאבידו בזמנייהו ואשתלים חובייהו, ואז הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, וכדכתיב (משלי י״א:י׳) באבוד רשעים רנה, וכדאיתא ע"ז בזוה"ק (נח סא.). שאני אברהם אבינו ע"ה, שהיה דבוק בשורש בתמידות בהשי"ת, ועומק לבו היה מלא רצון השי"ת בלי שום נטיה מצדו, והיה זריז וחם לקיים רצונו יתברך, וכדכתיב ביה (וירא כה) וישכם אברהם בבוקר וכו' וילך כאשר דבר אליו ה', וקראו הקב"ה אברהם אוהבי, ועליו נאמר (תהילים ק״י:ג׳) לך טל ילדותך, שהיה זריז וחם תמיד בעבודת השי"ת כמו בילדותו ולא נס לחו. וזה נקח ממה שהיה דבוק בתמידות בחי עולמים, לזה היה תמיד חם וזריז. וכל דבר שדבוק בחי עולמים לא תתיישן ולא תתעפש לעולם. כי כל ההפסד והקלקול נקח מזה שנעתק הדבר מהנותן וכבריה בפני עצמה תחשב לה, עד שנראה לה שעוצם ידה עתקו גם גברו חיל, ומאז עלול הדבר להפסד וקלקול. אבל הדבר שקשורה ודבוקה תמיד בהשי"ת חמימה היא תמיד כבתחלתה. וכמו שמצינו בלחם הפנים שהיתה מונחת על שלחן ה' תמיד לא נתעפשה מעולם ולא היה בה שום הפסד וקלקול, והיה חם בסילוקו כמו בסידורו, וכדכתיב (שמואל א כ״א:ז׳) לחם חם ביום הלקחו, וכדאיתא בש"ס (חגיגה כו:) שבלחם הפנים הראו חבת ישראל לפני המקום ראו סילוקו כסידורו^ימבואר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת חיי שרה ד"ה בזה"ק: כי כל דבר כשהוא חדש הוא מתקיים, כי עוד שורה עליו אהבת הנותן, אכן כאשר תדמה הבריאה שכבר הטובה היא בידה, אז יוציא השי"ת מעט מעט אהבתו כפי תפיסת הבריאה מדה במדה, ולכן יתחיל להתקלקל אחר שיתיישן כל דבר, ולכן כל הוה נפסד וכו'. אכן הלחם הפנים שהיה מונח לפני ה' והיה יונק מן המקור, לכן לא נתיישן כלל. עיין לקמן פ' וירא אות א, פ' תולדות אות טז, מד, פ' ויחי אות ב ד"ה וזהו, בית יעקב שמות פרשת תשא אות סד ד"ה והנה, פ' פקודי אות יא ד"ה שאני, נאות דשא פ' לך ד"ה ומלכי, סוד ישרים ערב יום כפור אות לח, שמיני עצרת אות לג.. וכן מצינו בגפן של זהב שהיתה במקדש, אף שהיה רק דומם מ"מ הוציא פירותיו בעתו, מפני שהיה עומד לפני ה', וכדאיתא בש"ס (יומא כא) בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירות בזמנן^יאוהתבאר עניין המקדש בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף צא: שבמקום המקדש שנאמר בו (דברי הימים ב ז׳:ט״ז) והיו עיני ולבי שם כל הימים, שם האיר הש"י למעלה מן הסדר שהטביע בעולם, ולמעלה מן הסדר שסדר דעת האדם משכלו וידיעתו, וכל הנכנס למקום המקדש בקדושה ובטהרה היה רואה זאת גם בעיני בשר, והבין זאת בדעתו ושכלו, ששם הראה הקב"ה נסים נגלים והושגו בהשגת האדם. וכן מבואר בסוד ישרים ראש השנה אות ס': כי כוונת בנין המקדש הוא כדי שיתאחדו שם כל ישראל ביחד כאיש אחד ובלב אחד וע"י זה יהיה שוכן אצלם רצונו ית' בהתגלות מפורש לעיני כל. ובתפארת יוסף מס' תענית (יז.) ד"ה תנו רבנן: שאני במקדש ששם היה מלכות בהתגלות, עד היכן שהיו רואים שאף הדומם הוא מלא אור השי"ת, כדאיתא בש"ס (יומא כא:) בשעה שבנה שלמה את בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין פירותיהן בזמנן, שהכהנים היו עומדים שם בבהירות גדול עד שהיו ממשיכין התגלות כבוד שמים, כשהיה אדם בא להקריב קרבן היה רואה מלכות שמים בהתגלות. עיין עוד בית יעקב שמות פ' תרומה אות ל, תפארת יוסף פ' פקודי ד"ה ולא.:

ו׳וזה הוא ג"כ הענין דאיתא בש"ס (חגיגה כו.) שלחם הפנים שעשו של בית גרמו לא היה מתעפש, מפני שהיו מסיקין מבפנים ואופין בפנים, והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ונתעפש הלחם שעשו, מפני שהיו מסיקין מבחוץ ואופין מבחוץ, לאפות היו יודעין כמו של בית גרמו ולא ידעו לרדות כמותן ונשתברה הלחם שעשו. הענין בזה, דהנה כמו שבפרט כל אדם נמצאים אברים מחולקים, כן אין מעלת אדם דומה לחבירו. באדם נמצא עצמות וגידין, שערות וצפרנים. עצמות וגידין הם קרובין ביותר לגוף האדם והם יסוד ושורש הגוף, לזה אם יעלה על דעת האדם לעשות דבר מה, אזי האבר המיוחד לעשות זו הפעולה ירגיש כרגע לסור למשמעתו, ואף אצבעות רגליו שרחוקים המה מהראש עכ"ז ירגישו כרגע לעשות פעולת השכל שבראש כי הם מיסוד הגוף. ונמצא בו ג"כ שערות וצפרנים שהם כמו מותרות הגוף, והחיים שנמצא בהם מצומצם מאד, עד שאם יתגדלו ביותר יצערוהו עדי יסיר אותם מעליו. וזה הוא הענין שהיו דבוקים בשורש, שכן מתרגמינן על עצמות "גרמין", והוא מלשון עצמיות, שהיו קרובים ביותר לעצמיות רצונו יתב'. וזה מרמז אמרם ז"ל שהיו אופין מבפנים, והוא שהיו ממליכין עליהן את השי"ת מעומק רצון לבם, ואף גם ידעו איך לרדות את הפת, היינו אף אחר שהיתה הטובה בידם היה להם הכרה שלה' הארץ ומלואה, ומצדם אין להם כח לעשות חיל רק ה' אלהים הוא הנותן להם כח לעשות חיל, לכן לחמם לא נתעפשה ולא נשתברה, חם היתה בסילוקה כבסידורה, מפני שקרובים היו אל ה' אחד^יבכמבואר בתפארת יוסף פרשת אמור ד"ה שור או כשב: באם האדם השיג כבר הטובה הנכלל מתוך כל שבע המדות, ועוד מכיר שהטובה עדיין הוא בידו ית', לא שהשי"ת מסר כבר הטובה מרשותו, אלא שהוא עדיין גם כעת בידו ית' והוא רק זוכה משלחן גבוה, אז יש להאדם קנין גמור בהטובה, ואז יש לו קנין של אמת בהטובה שהשיג מאת השי"ת. וכמו שאיתא בש"ס (ברכות לה.) רבי לוי רמי כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, והיינו לאחר ברכה מורה, שמכיר שד' הוא הנותן של הטובה והטובה הוא בידו ית', שזה מורה ברכה, אז יש לאדם קנין גמור בהטובה ונקרא והארץ נתן לבני אדם. עיין עוד שם פ' תבא ד"ה כי תכלה, מס' מגילה (ו.) ד"ה א"ר.. ואומנין שהובאו מאלכסנדריא של מצרים ידעו לאפות כמותן, היינו בשעה שהיו מקבלין שפעת השי"ת, קודם גמר הקבלה אז המליכו עליהם את המלך ה', שכן אפיה מרמז על התחלת השפע שהשי"ת מתחיל להשפיע. אכן שהיו מסיקין מבחוץ, והוא שכל זה לא היה רק על הגוון מבחוץ. וגם לרדות כמותן לא יכלו, היינו בגמר קבלתם שפעת השי"ת, אז אמרו שיש להם עצמם כח לעשות חיל והשפע מצדם בא להם. וארץ מולדתם היה ארץ מצרים שהיא ההיפך מארץ ישראל. בארץ ישראל כתיב (עקב יא) כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה וגו' למטר השמים תשתה מים. והוא שבארץ מצרים אינם צריכים לטפה של מטר, שנילוס עולה ומשקה, לזה נראה להם שבכחם ועוצם ידם עושים לעצמם חיל^יגעיין ברסיסי לילה למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות לה: וזה עניין מצרים שנקרא ערוות הארץ, כי עניין ארץ הוא כח השתדלות וכו'. שזה עיקר עבודת ויגיעת האדם בעוה"ז מצד העולם הזה וכו'. וערוות הארץ, היינו גנות עניין הארץ, שאין צריך עבודה, כי נילוס עולה ומשקה. משא"כ ארץ ישראל, ארץ אשר ה' אלקיך דורש וגו' למטר השמים וגו' וצריך עבודה ותפילה ויחול לה', ואי אפשר להשקיע עצמו בשלוה כ"כ. וזה עיקר קדושת הארץ, שלא להשקיע בדמיונות של שלוה, רק לידע שצריך השתדלות, ואדם לעמל יולד וכו'. וערוות הארץ נקרא השיקוע בעוה"ז בלא השתדלות רק הוזים שוכבים. וכן מבואר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת ויחי ד"ה ויחי: כי ישיבת מצרים גורמת הסתרה, שמסתרת כבוד שמים, ששם נראה כי עזב ה' אותה תחת הטבע, כי הנילוס מעצמו עולה ומשקה ולא תרגיש חסרונה. כי כל השותה ממי גשמים, תראה שהיא חסרה וצריכה להשפעה מהש"י. אכן ארץ מצרים כל השפעותיה מלמטה ואין צריכים למעלה, כי בתוכה יש כח ההשפעה וכח קבלה, וזה הוא הפך מארץ ישראל, אשר שם הרגשת כבוד שמים, וכמו שכתיב (עקב יא) ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלקיך בה וכו' עיי"ש. לקמן פ' וירא אות לה, פ' מקץ אות יז, פ' ויגש אות לד.. ולזה האומנין שהובאו משם לאפות לחם הפנים לא הצליח מעשה ידיהם ונשתברה ונתעפשה לחמם, כי עומק לבם רחקה מהשי"ת, והחזירו את של בית גרמו למקומם, שהמליכו לאל מעומק לבם מראשית הקבלה ועד אחריתה לא סר לבם לחשוב לעצמם איזה כח מצדם, לזה לא נתעפשה לחמם ולא נשתברה:

ז׳ולזאת ימשך כל אדם להמליך עליו את השי"ת בשלימות ממעמקי הלב מראשית ועד אחרית. וכמו שהתנהג אבינו אברהם שהשתדל בתמידות להיות מהיר וזריז בעבודת השי"ת, כן בילדותו וכן בזקנתו בלי שום חילוק, לא פסק ממנו החשק והרצון לעבוד את ה' הנכבד והנורא. וזה הוא שאמר אליו השי"ת ואעשך לגוי גדול, ודרשו ע"ז בתנחומא (לך) אני עושה אותך בריה חדשה. היינו שיחשב לו כאלו הוא ברא את עצמו. והענין בזה, דהנה דרגא דאאע"ה היה כענין שאמרו בש"ס (ברכות ו:) אגרא דכלא דוחקא, אגרא דפרקא רהטא. והוא שעיקר היקרות בעוה"ז הוא החשק והרצון לעבודת השי"ת ויקר הוא מהפעולה עצמה, ואף כי קטן הוא, וכמו שאמר המלך שלמה (קהלת א׳:א׳-ב׳) הבל הבלים אמר קהלת וגו' אבל זה ההבל מקיים ומעמיד את העולם, וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קמו:) האי ספרא אוקים ליה על שבע הבלים ועלמא קאים עלייהו, ועיקר העסק שיש להשי"ת עם הברואים בעוה"ז הוא החשק והרצון וההשתדלות, ואף שיבוא היום שיפתח ה' את אורו הזך ויראה לעין כל שכל הפעולה נעשה מאתו יתברך, ולהבריאה לא היה מצדה שום כח פעולה מבלעדי הש"י. אכן כן דרכו יתברך מדה במדה, כמו שבעוה"ז שהשי"ת הציב גוון שהבחירה ביד האדם למאוס ברע ולפעול הטוב בעיני ה', והאדם ממליך עליו את השי"ת, ואף שנתון בחושך בהסתר העולם הזה, מ"מ מצמצם את עצמו עבור רצונו יתברך ובוחר בטוב ומואס ברע, לכן יתן לו השי"ת מקום אף לעתיד, שיסיר מחיצת ההסתר מעין אדם, ויראה מפורש אז שמעולם לא היה לו מצד עצמו שום כח פעולה. אבל אצל השי"ת אין שום דבר לפי שעה ולא אגב וטפל. לזה מאחר שבעוה"ז הרשות נתונה ביד האדם ויכולת בידו לפעול ההיפך, והוא צמצם את עצמו מעשות מזמת לבו ועשה הטוב בעיני ה' כפעם בפעם, לכן יקרא על שמו אף הפעולה עד עולם שבכחו עשה כל זאת^ידכמו שהתבאר היטב בתפארת יוסף מסכת תענית (ז.) ד"ה אמר: כי על תחיית המתים נאמר (מלאכי ג׳:ב׳) ומי יכלכל את יום בואו, היינו כי אז יתבטל כל פעולת האדם, אמנם לישראל מלמד השי"ת עצה שיהיה בכחם לכלכל את יום בואו ולא יגיע להם גם אז שום התבטלות, כי השי"ת מנהיג תמיד מדה במדה, כיון שבזה העולם הולכים ישראל וגודרים את עצמם בבחירתם הטובה בכל מיני עבודות, לזה הוא שורת הדין נותן שיהיה להם קיום הויה גם אז, אף בזמן שיתבטלו כל פעולת האדם, והעכו"ם ילכו לאבדון, אבל לישראל יהיה אז ג"כ כל הקיום, ויהיה בכחם אז לקבל כל הטובות, כי לא יהיו מעורבים בשום רע.. וזה הוא כוונת התנחומא ואשימך אין כתיב רק ואעשך, אני עושה אותך בריה חדשה שיהיה כאלו אתה בראת את עצמך. ולכל זה יבא האדם ע"י החשק והרצון שיהיה לו לעבודת השי"ת, וכדאיתא בירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) מה מקיים ר"א ואת בכורות בקרנו וצאננו מכיון שקבלו עליהם דברים שלא היו מחוייבין עליהן אפילו דברים שהיו מחוייבין עליהן העלה עליהן כאלו מאליהן קבלו עליהם:

ח׳וזה הוא דאיתא בש"ס (ע"ז ג.) שלעתיד יבחנו העכו"ם במצות סוכה שיאמר להם השי"ת מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו'. ויוציא הקב"ה חמה מנרתקה וכו' יבעטו בסוכתם ויצאו. ומקשינן והא אנן נמי פטירי ותרצינן דבעוטי לא מבעטי ישראל. והענין הוא, כי באמת הוא הדין שאף ישראל פטורים מסוכה במקום שמצטערין, אכן ההבדל שבין ישראל לעמים הוא, שלישראל יש להם געגועין ומשתדלים בכל עוז וכל ישעם וחפצם הוא לקיים רצון בוראם, ומה מאד קשה לו יציאתו מן הסוכה מדוע לא יעשה מצות השי"ת אשר צוהו, אבל לבעט בהשי"ת ח"ו לא יעלה על לבם, לכן נחשב להם כאלו קיימו את המצוה בכל פרטותיה, מאחר שמצדו הוא מצטער למה לא יוכל להשלים מצות המלך. ואינהו בעוטי מבעטי בהשי"ת למה זה צויתנו לעשות זה ומדוע לא תתן לנו להשלימה, והוא מפני שמצדם לא ירצו זאת, אכן מצות המלך אין להשיב, כי מי יוכל לדון עם מי שתקיף ממנו, מוכרחים המה לקיים מאמריו, וכשיצטערו ויוכרחו לעזוב סוכתם ולצאת ממנה כל אחד יבעט בסוכתו ויצא^טומבואר במקומות רבים ומקורו במי השלוח ח"א פרשת אמור ד"ה גם מאמר. ועיין בסוד ישרים חג הסוכות אות יב, פט. תפארת יוסף חג הסוכות ד"ה בסוכות [א], בסוכות [ב], כל האזרח. מס' סוכה (ב.) ד"ה סוכה ושם מבואר: לעתיד יהיה ג"כ הבירור מצות סוכה, כמו שאיתא בש"ס (עבודה זרה ג.) שיאמרו העכו"ם תנה לנו מראש ונעשנה, והקב"ה משיב להם מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, והקב"ה מוציא חמה מנרתיקה מיד כל אחד בועט בסוכתו ויוצא, ופריך הגמ' הלא גם לנו פטור, כי המצטער פטור מן הסוכה, ומתרץ הגמ' מיהו בעוטי לא מבעטי אינהו בעוטי מבעטי. ובזה מבררים עצמם ישראל, כי מבטלים כל דעתם ותפיסתם נגד רצונו ית', כי אין להם שום דעה נגד השי"ת. ואם בתחלה היה רצונו ית' שיעשה סוכה עשה, וכעת רצונו שיצא יוצא. אך לא כן האומות, באם ימצא אצלם גוון של עבודה, היינו כי כן השיגו בתפיסתם ודעתם דעה. ואם יראה השי"ת להם, כי זאת אינו רצונו יתקצפו ויבעטו, שרוצים שהשי"ת ינהג כמו שהם מבינים בתפיסתם ודעתם, ולא ירצו להכנע מפני רצון השי"ת. שאני ישראל שמראים בזה שמצידם אין להם כלום רק מה שהשי"ת נותן להם, ואם יראו כי באמת ממלאים רצון השי"ת יעשו זאת, ואם יראו שרצון השי"ת בהיפכו יכנעו מפני רצונו ית'.:

ט׳וזה שאמרו (אבות פ"ו) אברהם קנין אחד, והוא שכל ישעו וכל חפצו היה רק להשלים רצון השי"ת ולהמליכו על כל העולם כלו, לכן הקנה לו השי"ת את כל העולם, שזה הוא עיקר המכוון מבריאת עולם ועליו נברא העולם^טזוכמו כן ביאר בתפארת יוסף מסכת סנהדרין (קח:) ד"ה אמר שם [א]: וכן אאע"ה שהיה אחד המכוון מכל עיקר הבריאה והיה כולל את כל העולם כולו, כמו שאמרו עליו במדרש (רבה בראשית לט) א"ר חנינא אפילו ספינות שהיו מפרשות בים הגדול היו ניצולות בזכותו של אברהם, ולא של יין נסך היו אתמהא, אלא חלא מוזיל חמרא, בכל מקום שיין עכו"ם מצוי יין של ישראל נמכר בזול. דהיינו יען שהוא היה עיקר המכוון מכל הבריאה, וכל העולם כולו ומלואו היו נכללים תחתיו., שכן מדתו הוא מדת החסד ועולם חסד יבנה, וכדאיתא בזוה"ק (בראשית ג:) וברבה (בראשית יב) אל תקרי בהבראם אלא באברהם. וכן מים הוא ברזא דחסד וכתיב (בראשית א׳:ב׳) ורוח אלהים מרחפת על פני המים. והוא שעיקר הבריאה היה להרצון והתשוקה שבאדם, לזה אף כי לעתיד יפתח השי"ת ויגלה לן אורו המאיר לעין כל, ויכירו כלם וידעו שמעולם לא היה בהם שום כח פעולה מבלעדו יתברך, עכ"ז לא יתבטל האור שהאירה הבריאה לעצמה בהתגברות ההסתרה שבעוה"ז ועל שמם יקרא שביגיע כפם באו לכל זה. וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רמא.) שפנינא חדא וכו' חד שרגא דקיק דליק מניה אתמליא כל עלמא. והוא שמפני גודל הסבלנות שישראל סובלים בעלמא הדין בצמצומם בעניני עוה"ז בכל כחם, ומאירים לעצמם לסור מדרכי חשך וחלקלקות לילך דרך סלולה באור פני מלך ה', לזה אף לעתיד יחשב לישראל שביגיעם קנו כל זה. וזה הוא שאמר הנביא לעתיד (הושע י׳:י״ב) זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד, וכמו שדרשו ע"ז בש"ס (סוכה מט:) קצרו לפי חסד שבה. והוא כפי שהיה לו תשוקה ורצון כן יקצור תבואתו ועל חשבונו יחשב לו^יזמבואר בתפארת יוסף פרשת פקודי ד"ה אלה פקודי [א]: וכדכתיב (הושע י׳:י״ב) זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד, ואיתא בש"ס (סוכה מט.) אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, היינו שעיקר מן הצדקה הוא החסד שבצדקה, שבאמת אין נפקא מינה בין רב למעט ובלבד שיכוון, היינו עד כמה שאדם מחסר עצמו מהונו הן בממון והן בכח. ועד כמה שאדם מעמל ומיגע עצמו בשביל רצון השי"ת, כן רואה ומכיר איך שתפיסתו יש לו חיבור עם אור השי"ת. ואם מעמל עצמו יותר, וביותר זריזות ונדיבות, כן מכיר שהוא מקורב להשי"ת יותר., ולזה פותחין באלהי אברהם וחותמין מגן אברהם: