בית יעקב על התורה, לך לך י״דBeit Yaakov on Torah, Lech Lecha 14
א׳ויאמר ה' אל אברהם לך לך וגו'. ר' ברכיה פתח (תהילים מ״ה:י״א-י״ב) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך ליפותך בעולם (לך רבה לט). שמעי בת, היינו שהשי"ת מעורר את לב האדם שיסתכל בנפשו להנקודה שנתן בו השי"ת, וזו הנקודה נקראת בת, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פה.) בת היתה לו לאברהם אבינו דא שכינתא ודא הוא בת. וזה הוא שנאמר בו (יומא כח:) שאצטגנינות יתירה היה בו, כי בת הוא מלשון בת עין, שהיא הנקודה האמצעית שבעין. וכן אמרו עליו (אבות דר"נ לג) ששתי כליותיו היו נובעות חכמה, והוא שהסתכל בתמידות להנקודה האמצעית שנתן בו השי"ת. ומזהיר הכתוב לכל אחד ואחד, שישמע להבת, שמרמז על הנקודה האמצעית שבוערת בקרבו ומעוררת אותו לעבוד את השי"ת, כמו שעשה אאע"ה שמעצמו התעורר לקים כל מצות ה' ואפילו עירובי תבשילין, כדאיתא בש"ס (יומא כח:) ובמדרש (תנחומא לך). אכן שלפי ראות העין נראה שזאת הנקודה יוצאה בגוף האדם להיפךפחנתבאר ענינו במי השלוח ח"א פרשת קרח ד"ה ומדוע [ב]: כי בכל נפש מישראל נמצא נקודה טובה ויקרה אשר חלק לה השי"ת בפרט, אך בעוה"ז הנקודה הזאת היא בלבוש שנראה להיפך וזה פירש ובצל ידי כסיתיך. והנה גם לנפשות יקרות תיקן הש"י לבושים הנראים היפך מיקרותם. ועיין עוד שם ח"ב ישעיה (נא) ד"ה ואשם. ובבית יעקב ויקרא פ' בהר אות יב מבאר: כי כל דבר שבתוך החיים הוא מעלה גדולה, ובתוך הלבוש נראה לחסרון גדול. וכל מה שבפנימיות מעלה גדולה, אז בלבוש נדמה לחסרון גדול וכו'. עיי"ש העניין., וכדאיתא במדרש (תולדות סג) כיון שראה שמואל את דוד אדמוני אמר שופך דמים הוא כעשו, לזה אמר והטי אזנך, היינו שאם יטה אזנו בכח, שכן הטיה הוא מלשון פעולה בכח עצום, ואם יטה אזנו ויכוף עצמו יראה בחוש מפורש שרק הלבוש הוא נראה להיפך ובאמת טובה היא, כי לא ברא השי"ת דבר בחנם, ואם האדם יטה אזנו לזאת הנקודה יַרְאֶה לו השי"ת שהנקודה הזאת טובה היא. ואח"ז אומר עוד שם במדרש, אמר הקב"ה לאברהם אבינו טלטל עצמך ממקום למקום, והוא כי השי"ת נתן כח הטוב בכל הברואים, אכן שאין להם מבינות מה חפץ השי"ת בזה. ולצורת אדם מטעים השי"ת מה יעסוק עמהם ומבינם כל זאת. וזה הוא כוונת הכתוב ויתאו המלך יפיך, שהשי"ת יראה להאדם העומק הצפון בו ויבינו מה רוצה בזה העסק, וזהו נקרא יופי ותפארת, וזה הוא ליפותך בעולם, כי בזו הפרשה הראה השי"ת לאברהם אבינו ע"ה כל עשרת הדברות, וכדאיתא בזוה"ק (לך פח:) בזו הפרשה, אחר הדברים האלה אלין פתגמי אורייתא דכתיב את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר וגו' מה להלן פתגמי אורייתא אוף הכא פתגמי אורייתא. והענין בזה, כי פרשת יתרו הוא שבע עשרה למנין הפרשיות, תפארת שבתפארת, נאמרו שם עשרת הדברות. ופרשת ואתחנן הוא תפארת שבמלכות, לכן נשנו שם עשרת הדברות, ופרשתנו היא שלישית למנין כנגד תפארת לכן נרמז גם בה עשרת הדברות. והענין בזה כדאיתא בזוה"ק (שמיני לה:) באורייתא ברא קוב"ה עלמא, ואיתא בזוה"ק (מצורע נג:) מאי תורה בגין דאורי וגלי מה דהוה סתים בקדמיתא דלא אתיידע לזה בכל מקום שהוא נגד ספירה שלישית נרמזו בהם דברי תורה, כי בכל מקום שנמצא שני הפכיים שם יתראה כבוד מלכות השי"ת בעולם שה' אחד הוא שמחברם ומאחדםפטעיין בתפארת החנוכי על זוהר בהקדמה (א:) ד"ה בראשית הרחבת הסבר בעניין., ומדת תפארת הוא המכריע בין חסד לגבורהצמבואר בתפארת יוסף חג השבועות ד"ה דרש ההוא גלילאה: עיקר האור של המדות, הוא בעת שיש התכללות המדות, שהתכללות המדות הוא הקיום והחיים והאור של המדה, כי בלא התכללות המדות מתפשטת המדה עצמה בלי שום גבול עד לקצה האחרון שבה, אבל במקום שיש התכללות המדות, היינו שכל מדה נותנת מקום גם למדה המתנגדת לה ואין לה שום עיקשות במדתה, שבשביל כוונה לשם שמים תוכל להתאחד עם חברתה ג"כ, זה העיקר של התכללות המדות, ואז הוא עיקר החיים והאור והקיום. כמו שראינו שגם במדת התפארת הרומז להתכללות המדות, גם בה נמצא כמה מיני התכללות המדות וכו'. ומ"מ גמר מעולם התיקון היה בעת מתן תורה, שלאחר שלשה דורות שישראל נתבררו במצרים שהיה אצלם כמה וכמה הסתרות אור וסבלו עבור כבוד שמים. ולזה האיר להם השי"ת במתן תורה, שאם ילכו בעבודה מצידם ולא יקבלו להם שום תקיפות שהם מחויבים המציאות, אז יבררו כל הדורות הקודמין שהשי"ת יאיר להם, שאפילו במקומות שהיה בהסתרות האור היו ג"כ מקושרים עם אור רצונו ית'. וזה פירוש הפסוק, יחיינו מימים ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו, שביום השלישי הרומז על התכללות המדות, מכיר האדם האור והחיים של המדות הקודמים, שאף שמקודם נדמה שחסד וגבורה הם שני הופכים, אבל אח"כ מכיר האדם החיים מהם ג"כ. עיין עוד סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת יתרו ד"ה להיות השלישי.. ובפרשת בראשית נכתב ענין אדם הראשון, ובפ' נח נכתב ענינו של נח. ובזו הפרשה מדבר באאע"ה שהתחיל להכיר את השי"ת, מזה שהבין שאין העולם מתנהג בדרך הטבע, משמע מזה שנמצא בורא שברא כל העולם ומושל בכל ומנהיגם כרצונו. וזה הוא גם כן דאיתא בש"ס (שבת פח.) בריך רחמנא דיהב לן אוריין תליתאי וכו' שעיקר הד"ת הם בספירה שלישית:
1
ב׳[א] לך לך הוא כנגד (יתרו כ) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. שיציאת מצרים היתה שלא יהיו ישראל משוקעים עוד בשום דבר, שכן נמצא לפעמים שהאדם משוקע בהנאות ותאות קטנות ואין בכחו להפרד מהם, מפני שנראה לו שהם חייו, וכן היו ישראל משוקעים במצריםצאמקורו במי השלוח ח"ב תהילים (פא) ד"ה אנכי: אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים. ארץ מצרים הוא משוקעת בכל מיני יצרים רעים, וזה שהוסיף דוד המלך עליו השלום לשון המעלך שבכל התורה נזכר לשון הוציאך, כי חוץ מה שצוה השי"ת להשמר מכל דבר איסור צריך האדם להזהר אף בדברים המותרים שלא יהיה משוקע בחמדתם רק יהיה למעלה מכל תשוקה וחמדה. והוסיף ביאור בבית יעקב שמות תשא ס"ד: ואמר אאמו"ר זללה"ה מי שמרגיל את עצמו באיזה טובה אשר קשה לו להפרד ממנה הוא עובר על הלאו לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, כי זה הוא באביזריהו מזה הלא תעשה. כי ענין מצרים הוא אשר היו ממולאים בכל טוב וכל טובות עולם הזה ולא תחסר כל בה כמו שכתוב (בראשית יג) כגן ה' כארץ מצרים, והיו מסבבים את האדם בגודל תשוקות וחמדות עד אשר עברו ראשו כמבואר שאין עבד יכול לברוח. וזה היה טומאת וקליפת מצרים, שהיה ממציר ומגביל את האדם ומקיף אותו בכל סביבותיו אשר לא יוכל להיפרד ממנה. וכן נמצא החסרון הזה באדם, כשירגיל את עצמו באיזה טובה קטנה אשר יש לו נייחא בזה, אשר אף אם ירצה להעלותו לאיזה מעמד יותר נכבד ונעלה מזה המעמד שעומד כעת, לא יוכל להפרד ממעמדו והרגלו אשר עומד בו לזוז ממנו. ובסוד ישרים ליל פסח כ"ג ד"ה מרור כתב: שהלאו עליו עובר הוא ולא ישיב את העם מצרימה עיי"ש. ועיין עוד סוד ישרים ליל ש"ק חוה"מ פסח אות א, תפארת החנוכי על זוהר פרשת בא דף לה. ד"ה עד.. וכענין דאיתא (מכילתא יתרו) שלא היה עבד יכול לברוח ממצרים, והוא מפני שהיה נדמה לו שטוב לו לעבוד את מצרים מלהיות שר במקום אחרצבכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת בא ד"ה ויאמר ה' [ב]: כי במצרים היה עיקר השעבוד כדאיתא (במכילתא יתרו א) שאין עבד היה יכול לברוח ממצרים, לפי שהיתה משופעת בחמדות עולם הזה, כמו שנאמר (בראשית יג) כגן ה' כארץ מצרים, והיה נוח לו להיות עבד במצרים מלהיות שר בארץ אחרת. ובתפארת יוסף מסכת פסחים (קטז.) ד"ה מזגו: בגלות מצרים היו ישראל משוקעים ומשופעים בכל טוב עד שלא הרגישו כלל את הגלות, שיחסר להם יציאה לחירות, כי על ארץ מצרים נאמר (בראשית י״ג:י׳) כגן ד' כארץ מצרים, שהיו משופעים מאד בטובה מרובה, וכמו שכתיב (במדבר י״א:ה׳) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, ואיתא (בספרי) חנם בלא מצות, ואיתא (מכילתא יתרו) שאין עבד יכול לברוח ממצרים, היינו מפני שהיה נוח להם להיותם עבדים במצרים מלהיותם סגנים ובני חורין בארץ אחרת. ולא היו מצפים לצאת מארץ מצרים ולקבל עליהם עול מצוות, ולא היה להם שום צעקה לגאולה. עיין עוד שם פורים ד"ה ויבא עמלק, חג הפסח ד"ה ויקרא [א]. בית יעקב הכולל חג הפסח ד"ה מרור.. וכן נמצא לפעמים שאדם משוקע בשכל ודעה אחת ולא יוכל לזוז ממנה, וזה היה עיקר גלות מצרים, שהיה להם נייחא מזה שהם עבדים, והיה נדמה להם שמעולם הם עבדים, וזהו שנאמר אשר הוצאתיך מבית עבדים. ואכן אין השי"ת חפץ בזה שהאדם יהיה כפוף תחת דעה אחת ויתעקש בה לבל יזוז ממנה, אבל בזה חפץ השי"ת שהאדם יהיה נכון בכל רגע להמשך רק אחר רצון השי"תצגמבואר בזוהר הקדוש (וירא קט.) והוא מסבות מתהפך. קב"ה מסבב סבובין ואייתי עובדין בעלמא לאתקיימא, ולבתר דחשיבו בני נשא דיתקיימון אינון עובדין, קב"ה מהפך לון לאינון עובדין מכמה דהוה בקדמיתא וכו'. ונתבאר במי השלוח ח"ב ישעיה (נד) ד"ה ושמתי: כי ישראל אינם משוקעים בשום מדה רק תמיד מתהפכים ברגע אחת ממדה למדה כפי רצון השי"ת. עיין סוד ישרים שבת חוה"מ סוכות אות לא.. וזה הוא דאיתא בזוה"ק (ויקהל רטז:) שאומרים שמונה פעמים אמת בגאולה ואז יכול האדם להתפלל להשי"ת, והוא שכל זמן שהאדם הוא עבד, על זה כתיב (אמור כא) ואשה גרושה מאישה לא יקחו, אך אחר שנגאלו ישראל ממצרים ונעשו בני חורין אזי הם יכולים להתפלל להשי"ת, כי מאחר שהוציאם הקב"ה ממצרים שוב לא יכנסו שם, וכדכתיב (בשלח יד) לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ונגד זה אמר הש"י לאברהם לך לך מארצך וממולדתך, היינו שיצא מההרגל שלו וימשך בתמידות רק אחר רצון השי"ת:
2
ג׳ואל הארץ אשר אראך הוא ג"כ מכוון נגד מאמר אנכי. שכן מרמז תיבת אנכי ולא כתיב אני, ועיין בפרשת יתרוצדמבואר במי השלוח ח"א פרשת יתרו ד"ה אנכי [א]: אנכי ה' אלקיך. ולא נאמר אני, כי אילו היה כתיב אני, היה משמע שגילה אז הקב"ה לישראל את כל אורו בשלימות ולא יוכלו אח"כ להעמיק בדבריו, כי כבר גילה הכל, אך הכ"ף מורה שאינו בשלימות ורק דמות ודמיון הוא להאור שיגלה הקב"ה לעתיד. ועיין עוד בבית יעקב שמות פרשת יתרו אות צ, צ"ה. סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת יתרו ד"ה העניין., שהענין מה שנאמר אנכי לרמז בזה שכל השגת האדם הוא רק בדרך דמיון, אבל מקום כבודו ליכא מאן דידע, ואין בכח שום בריה להשיג כבודו יתברך שהוא אין סוף ואין תכלית, וזה הוא אל הארץ אשר אראך, שהשי"ת אמר לאברהם, שעד היכן שישיג בכח שכלו להכיר כבודו יתברך יוכל להראות לו עוד יותר ויותר עד אין סוף:
3
ד׳[ב] ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה, הוא נגד לא יהיה לך וגו'. והוא שכל זמן שדבוק האדם בהשי"ת, אז אין מקום להזהירו שלא יסור מאחרי השי"ת, מאחר שהאדם רואה אז שאין שום כח בעולם מבלעדי השי"ת ולמי יפנה אם לא להשי"ת, שכן במלאכי מעלה שאין שום הסתרה מצוי בהם, לזה לא היה להם טענה שתנתן להם התורה. וכדאיתא בש"ס (שבת פח:) שמתחלה טענו המלאכים שתנתן להם הד"ת, ואחר שהשיב להם משה רבינו ע"ה כלום למצרים ירדתם כלום יצה"ר מצוי ביניכם אז שתקו ולא ענו עוד, כי השי"ת לא יתן ד"ת לאדם אך אם יחסרו לו, אבל אם לא יחסרו לו אזי לא יתנם השי"ת, וכמו שמצינו בתנא דבי אליהו זוטא (פרק יד) והובא בתנחומא (וילך) אמר אליהו פעם אחת מצאני אדם אחד שלא היה בו לא מקרא ולא משנה והיה מתלוצץ ומלעיג כנגדי, ואמרתי לו בני מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין, ואמר לי רבי יש לי דברים שאני משיבו, בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה. ואמרתי לו בני מה מלאכתך, ואמר לי ציד אני, ואמרתי לו בני מי למדך שתביא פשתן ותארגהו מצודות ותשליכהו לים ותעלה הדגים מן הים, ואמר לי רבי בזה נתנו לי בינה ודעה מן השמים. היינו מחמת שהיה דחוק לפרנסה היה בו דעת להמציא לעצמו סבה להפרנסה. וכן אם יצרך אדם לד"ת ויבקש אחריהם ויחפשם כמטמונים אזי יבוא עליהם, וכדכתיב (משלי ב׳:ד׳) אם תבקשנה ככסף וגו', וזה ודאי אדם גדול היה שנתגלה לו אליהו זכור לטוב, אכן הודיעו שצריך לבקש ולחפש אחרי הדברי תורה לא כאדם שרוצה להרויח הון רב היינו מותרות, רק שיראה חסרונו, שבלא דברי תורה חסר חיים, וזהו שאמר לו שיבקשם כפרנסתו אז ימצא לךצהכמבואר במי השלוח ח"א מסכת שבת (פח:) ד"ה ואמר: כי התורה לא ניתנה רק להשלים החסרון כמ"ש (תהלים יט) תורת ה' תמימה וכו', והוא כי קנין התורה אינו כקניני הון עוה"ז, כי קנין עוה"ז הוא דבר מותרות ואפשר להתקיים בלעדה, והתורה אינה כן רק כמ"ש (דברים לב) כי הוא חייכם שעיקר חיות האדם תלוי בה, כי התורה משלמת את בריאת האדם במה שחסר לו מיום הולדו. עיין בסוד ישרים שמחת תורה אות לח.. ולזה כל הימים שהיה אברהם אבינו ע"ה בארץ ישראל ששם אין התגברות ההסתר כ"כ, וכדאיתא בש"ס כתובות (קי:) כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, אז לא היה מקום שיחול המאמר לא יהיה לך אלהים אחרים. אכן כאשר ירד למצרים מקום הסתר ושכחה מצויה שם, שהוא כגוונא דעבודה זרה, ואאע"ה התגבר בגודל קדושתו שלא יפול שמה להשתקע, וכדאיתא בזוה"ק (לך פג.) דסליק ולא נחית, אז הבין את המאמר לא יהיה לך:
4
ה׳ופרשת הפרד נא מעלי הוא ג"כ מכוון להמאמר לא יהיה לך. והוא כי על הגוון עשה לוט כמעשה אאע"ה. אכן הכתוב מעיד שלא נשא אותם הארץ לשבת יחדו. והוא כי ארץ רומז על הלב כידועצונתבאר בבית יעקב הכולל פרשת בהר ד"ה וידבר: כי ארץ נמשלה ללב, כמו הארץ שממנה כל טובות יוצאים, והיא כוללת הכל, כן הלב נכלל ברצונו הכל., ובעומק הלב היה ניכר החילוק וההבדל שבין אברהם אבינו לבין לוט. שעומק לב אאע"ה היה מלא חכמה ויראה ודעת לעבוד את ה', ובעומק לבו של לוט לא היה שום עבודה ויראה, שכן נולדו ממנו אומות ישראל סובלים מהם, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין צו:) עמון ומואב שבבי בישי דירושלים הווצזמי השלוח ח"א פרשת לך ד"ה לך הובאו דבריו לעיל פרשה זו אות ח ד"ה הענין בהערה מט שם. לקמן פרשה זו אות כט.:
5
ו׳[ג] וזה שהלך להציל את לוט הוא כנגד לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. שם מורה על דוגמא שמראה האדם מעין עסקיו מה המה. והענין הוא שאף שלא היה בעומק לבו של לוט שום יראה מ"מ הלך אברהם אבינו להצילו, מפני שהיה לו הארה מהשי"ת שזה שהוא נאה על לבושו, משמע מזה שיצמח ממנו איזה טובה, וכן הוה שנולדו ממנו שתי פרידות טובות נעמה העמונית ורות המואביה. וזה הוא לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, שם מורה על הדוגמא שממנה ניכר פנימיות לב האדם מה הוא, ואף שאין בו רק שם ה', היינו שטוב הוא רק על הגוון ולבו בל עמו, עכ"ז לא תשא זאת לשוא ח"ו:
6
ז׳ופרשת הפרד נא מעלי ג"כ מכוון נגד זה המאמר. והוא, כי אברהם לימד את לוט מה שלמד מאת השי"ת, ולוט הלך בדרכי אברהם, אכן שהיה רק לפנים ולא מלבו, לכן נפרד ממנו, כי לא נשא אותם הארץ לשבת יחדו. ארץ מורה על הלב, ובלבבם לא הושוו אברהם ולוט יחד. ומתחלה למד אותו אברהם אבינו ד"ת שהיה בו, וכדאיתא (לך רבה מא) שהיה קלסתר פניו דומה לאברהם ולפנים עשה כמעשהו, עד שהאיר לו השי"ת שלא ישא את שם ה' לשוא, היינו שלא ילמד ללוט מעתה הד"ת שנקראים שם ה' ולא ידבר אותם על לב שאינו שומע ולשוא ישחית דבריו הנעימיםצחעיין מי השלוח ח"א פרשת לך ד"ה לך: נגד פ' הפרד נא מעלי שאמר ללוט כי לוט היה חכם ודומה בקלסתר פנים לאברהם, היינו בכל הענינים עשה מעשים כמו אברהם, ועל המעשה לא היה ניכר שום חילוק בינו לבין אברהם, אך הש"י בעצמו צפה והריח את מעשיו שאינם טובים ושלח הארה בלב אברהם שיפרד מעליו ולא ישגיח על חכמתו ועל מעשיו, שאינם מעומק לבו.. לכן אמר לו הפרד נא מעלי אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה, אם מעצמך תלך לשמאל אלך לימין, ואם תלך אתה הימין אז אלכה אני עוד יותר הימין ואשמאיל אותך בעל כרחך, שתהיה אתה תמיד בשמאל ואני אהיה תמיד בימין וכדאיתא במדרש (לך רבה מא):
7
ח׳[ד] הרימותי ידי אל ה' וכו' הוא נגד שבת. והוא שבדבר שיסופק לאדם ותצרך להתברר, העצה בזה שיסלק האדם כל נגיעותיו, וכאן היה אברהם אבינו מסופק אם לילך ולהציל את לוט ואם יחדל, כי הדבר היה נוטה לכאן ולכאן, שנולדו ממנו רות המואביה ונעמה העמונית, וכנגד יצאו ממנו שבבי בישי דירושלים, והיה צריך הדבר להתברר, ואף שבאמת היה כוונת אברהם להציל רק השתי פרידות טובות, מ"מ היה צריך בירור אולי נמצא בו איזה נגיעה ללוט, לכן היה מסלק כל הנגיעה בזו הפעולהצטנתבאר במי השלוח ח"א פרשת לך ד"ה הרימותי: הענין שלא רצה אאע"ה להנות ממלך סדום אף שמצינו שקבל מפרעה ומאבימלך, יען כי הליכתו להציל את לוט היה צריך בירור, כי בלוט היה נמצא כח טוב לפי שנולדו ממנו נעמה העמונית ורות המואביה, והיתר היה רע כי נולדו ממנו עמון ומואב כמו שנתבאר, והוצרך לברר את עצמו שכל כוונתו לא היתה בעומק רק להציל השתי פרידות טובות (בבא קמא לח:) ובכל מקום שהאדם צריך לבירורין אז העצה היעוצה לו לסלק ולהסיר תחילה את כל נגיעותיו להנאתו, ואז יברר הש"י שאף מה שעשה נגד המשפט גם זה היה טוב כי (תהלים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתך. ועיין עוד בנאות דשא פרשת בלק ד"ה וירא בלק: אמר אאמו"ר ז"ל כי העצה לזה, שיסלק האדם את עצמו מנגיעה, שלא יהנה מדבר זה, אזי הקב"ה עונה אותו אף שאינו מבורר, כדכתיב, וידר ישראל נדר וגו' והחרמתי את עריהם, פירוש שלא יהנה ממנו, לפיכך, וישמע ה' בקול ישראל. עיין עוד בית יעקב שמות פר' יתרו אות ו ד"ה והנה, לקמן פרשה זו אות לה, פרשת וירא אות לו.. וכן כשכבש יהושע את יריחו בשבת והיה צריך בירור לזה, החרימה שלא יהיה ממנה שום הנאה, כדכתיב (יהושע ו). וזאת נקרא שבת, שכן שבת מברר את כל מעשי אדם שבששת ימי חול שהם לשמיםקכדאיתא במי השלוח ח"א מסכת ראש השנה (כט:) ד"ה יו"ט: כי שבת הוא חותם ששת ימי בראשית היינו ששת ימי המעשה, שכל המעשים הנעשים בששת ימי המעשה אין להם יסוד עד שהש"י מבררם ביום השבת, ובשבת יגזור עליהם איך יתקיימו. ובתפארת יוסף שמיני עצרת ד"ה ביום השמיני [א]: שבת מורה ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, כי שבת מורה שמשיג אז אור השי"ת, שמכיר שע"י עבודתו אשר עבד משיג אורו של השי"ת. ולזה נקרא שבת מלא כף נחת, וממילא מכיר האדם אז, שגם ששת ימי המעשה ג"כ אינו עמל אצלו, כיון שרואה שע"י פעולת של ששת ימי המעשה השיג אורו של שבת. כמו שאיתא בש"ס (עבודה זרה ג.) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, והיינו, שע"י טרחותיו אשר טרח ויגע השיג האור הזה, ממילא מכיר האדם למפרע אשר כל הפעולות של ששת ימי המעשה ג"כ אינו עמל אצלו. עיין לקמן פרשה זו אות לה, פ' ויצא אות ג, פ' וישב אות ל.:
8
ט׳ואף פרשת ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון הוא נגד שבת. והוא, כי כהן היינו עובד ה', ומפני שהיה מכיר את אברהם אבינו לצדיק, לא הבין למה זה מסר את נפשו להציל את לוט שנולדו ממנו שבבי בישי דירושלים, לזה היה כהן עובד עבודה זו תפלה להשי"ת, שיאיר עיניו להבין הדבר על בוריו. וזה הוא ג"כ הענין דאיתא במדרש (וירא רבה נו) שם קרא את שם ירושלים שלם ואברהם יראה, שם קראה שלם, היינו שלא רצה להיות במחלוקת על השי"ת ולהיות עם דור הפלגה באגודה אחת, ואף שנראה שהיה שלום בינם, אכן בהצותם על ה' על ידי אגודתם, ממילא אין לך מחלוקת גדולה מזה שרצו להבדל מעם השי"ת שכל השלום שלוקאנתבאר לעיל פרשת נח אות נב, נג, פרשה זו אות א ד"ה וזה הוא דאיתא במדרש ובהערה ו שם., לכן קרא את שם העיר שלם. ואברהם אבינו קרא אותה יראה, והוא שהראה לכל שאין שום מקום פנוי שלא יצמח משם כבוד שמים, וכענין דאיתא בהאר"י הקדוש (שער הפסוקים פ' שמות ד"ה ויקם) שדור הפלגה נתגלגלו בדור המדבר, ומפני שבבנין המגדל חטאו בחומר ולבנים, לכן היה משפטם לעבוד את מצרים עבודת פרך בחומר ולבנים, ולכן קרא את שם המקום יראה. וזה הוא ג"כ שאמר לו השי"ת (לך יב) ונברכו בך כל משפחות האדמה, מלשון המבריך את הגפן, שהדורות שנתפשטו ביותר יהיו נברכים ונשתלים בך ויתפשטו בקדושהקבלקמן פרשה זו אות כב, פרשת וירא אות כב ד"ה וזה הוא שאומר, אות כג, כה.. ולזה קרא אברהם אבינו את שם ה' (וירא כא) אל עולם, שהראה כבודו יתברך אף בההעלם, וכענין דאיתא במדרש (קהלת רבה ג) שעולם הוא מלשון העלם. ושֵם לא היה יכול לראות זאת שאף באלו המקומות נמצא כבוד שמים, לכן קרא בשם ה' אל עליון, שהיה למעלה מתפיסתו פעולת אברהם אבינו שמסר נפשו להציל את לוט ורצה להבין זאת. ובאמת היה אברהם אבינו עצמו מסופק בזה, אם לרדוף אחר המלכים להציל את לוט אם לאו, וכדכתיב (לך יד) ויחלק עליהם לילה, שהיה חושך והסתר וספק לו עצמו מה לעשות, עד שהאיר ה' את עיניו שירדוף אחריהם ויציל את לוט מפני השתי פרידות טובות שיצאו ממנוקגמקור הדברים במי השלוח ח"א פרשת לך ד"ה ומלכי. ועיין בנאות דשא פרשת לך ד"ה ומלכי: דאיתא במדרש, כשנאמר לו אל תירא אברם, ממי היה מתירא, משם בן נח. עניין הדבר אמר אאמו"ר ז"ל, כי לשם בן נח היה לו תרעומות על שהלך להציל את לוט. כי שם היה מלך שלם, שרצה בקיום ירושלים. ועמון ומואב שיבבא בישי דירושלים מחריבי קרתא, והיה קשה לו עד מאד על שהלך להציל ללוט. עד שהאיר הקב"ה עיניו, וראה שלא הלך להציל רק אלו שתי פרידות טובות. וזה שנקרא מלכי צדק, שלא החליט בדעתו לדון את אברהם ע"ה לכף חוב, רק התפלל להקב"ה שיאיר עיניו מפני מה הלך להציל את לוט.. ולכן בזו הפעולה קרא אברהם עצמו את שם ה' אל עליון, להורות שהיה למעלה מתפיסת שכלו איך הוא הכבוד שמים בזו הפעולה. אף שאברהם גילה בעולם שיקרא הש"י אל עולם, כמ"ש (וירא כא) ויקרא שם בשם ה' אל עולם, אכן בענין הזה קרא את השי"ת אל עליון כנ"לקדכמבואר ביסוד החסידות – הקדמה לבית יעקב דף ח: ואברהם אבינו התחיל להאיר לעולם, שהש"י נמצא גם בעוה"ז. וזה ששם בן נח שהוא מלכי צדק מלך שלם היה עובד הש"י בהשגת שם אל עליון, כמו שנאמר (בראשית י״ד:י״ח-י״ט) והוא כהן לאל עליון ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידיך. כי עליון מורה על מה שהוא למעלה מהשגת ותפיסת האדם, וכן היה למוד התורה והעבודה מה שהיה קודם מתן תורה, היה בגודל התבטלות ונסיונות וסבלנות עצומה, ועי"ז הגיעו להשגת ידיעת מציאות הש"י, שההנהגה היתה במדת עליון. אכן אברהם אבינו היה מכיר שהש"י מלא כל הארץ כבודו, והסיר ערלת ההסתר המסתרת בין אור הש"י להשגת האדם. עיין לקמן פרשה זו אות לג.. וזה הוא ענין שבת דכתיב בה, ולזמר לשמך עליון, שהוא למעלה מהשגת האדם. וזה הוא שהקדים שם את ברכת אברהם לברכת השי"ת, מפני שבא על העומק הזה ע"י אברהם, ומכאן זכה אברהם לכהונה משם בן נח וכדאיתא בש"ס (נדרים לב:)קהעיין הרחבת הביאור בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת לך ד"ה והיה ברכה.:
9
י׳[ה] קחה לי עגלה משלשת הוא כנגד כיבוד אב ואם. שלזה נסמכה כיבוד אב ואם לשבת, להורות לנו שאם יחטא האדם בבירורי מעשי ידיו שזה נקרא שבת, תשובתו בצדו לקיים כיבוד אב ואם, שיתקן האדם החסרון שנטבע בו מיום הולדו משורש אב ואם, ובמה יתקן זאת, בעבודה אשר יעבוד ירגיש טעם אף בעומק הזה. וע"ז מרמזין עבודות הקרבנות, שיקדיש אדם כל מעשיו להשי"ת ואח"כ יזכה בהם משלחן גבוהקוכדאיתא בתפארת יוסף פרשת ויקרא ד"ה ושחט: בעת הקרבת הקרבן העיד השי"ת על האדם, שמצידו יכול למסור את כל הונו ורכושו בחזרה לגמרי להשי"ת. ורק מה שנשאר בחיים עם הקנינים שלו, הוא רק מאחר שרואה האדם איך שהשי"ת חפץ בעבודתו ממילא צריך להשאר בחיים, כדי שיוכל לעבוד עוד. ונמצא שכל חיותו עם כל הקנינים הוא הכל מן זה הרצון שהשי"ת בחר בעבודה, וכל קנינו הוא משלחן גבוה קא זכי, וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא.. וזה הוא כיבוד אב ואם, כדאיתא בזוה"ק (יתרו צ.) אביך דא קוב"ה ואמך דא כנסת ישראל. אב הוא חכמה, שידע האדם ויבין בכל מעשיו קודם עשותן בכל אשר יפנה ישכיל, שאף כי יתראה לו שטובים הם עכ"ז יהיה מתון בהם לבררם מתחלה בבירורים גדולים, כדאיתא בזוה"ק קדושים (פב.) איש אמו ואביו תיראו אבא איהו חכמה וכו' ואימא לשמשא לאבא וכו' ויאמר איהו בכל מאמר עד תלתין ותרין יהי כן. ויהי כן וכו' בל"ב שבילין דבהון אתברי כל עובדא דבראשית:
10
י״אומה שנתבשר שיצחק יִוָלֵד ממנו הוא ג"כ מכוון לזה, כי יצחק היה מבורר בזה שהיה עולה תמימה לה':
11
י״ב[ו] בא נא אל שפחתי הוא נגד לא תרצח. והוא, כי מניעת טובה מבעליה הוא ג"כ בכלל רציחה. ואברהם אבינו מצדו היה מתעצל בזה, והאיר לו הש"י שבמקום שצריך אדם לקבל ואינו מקבל עליו הכתוב אומר (משלי י״ח:ט׳) גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית, וכדאיתא בש"ס (יבמות קג:) כל יהודי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים וכו' רבי עקיבא אומר כאלו ממעט את הדמות בן עזאי אומר כאלו שופך דמים וממעט את הדמות וכן הוא במדרש (נח רבה לד):
12
י״ג[ז] שמיעתו לשרה לגרש האמה הוא נגד לא תנאף. והוא שבמקום שאין רצון השי"ת להשפיע ואם הוא ישפיע אזי יקרא בשם מנאף. וזה הוא ג"כ שאמר לו השי"ת התהלך לפני והיה תמים, היינו שילך עפ"י מערכת שכלו ולא לפי תשוקת הגוף, כי הנואף הולך אחר תשוקת הגוף, ותיבת לפני מורה שיהיה דעת האדם ומחשבתו דבוקה בהשי"ת, והנואף הוא היפך מזה ועליו נאמר (משלי ו׳:ל״ב) נואף אשה חסר לב, שהוא מרוחק מאד מהשי"ת כי שַׂנֵא שַלַח הוא כדכתיב (מלאכי ב) וכדדרשינן בשלהי מסכת גיטין (צ:)קזעיין היטב במלאכי פרק ב פסוקים י – טז ובמפרשים שם, מצודות ורד"ק, שמבארים כל העניין באר היטב ובהקשר לאברהם אבינו ע"ה ותבין.:
13
י״ד[ח] ומה שנצטווה על מצות מילה הוא נגד לא תגנוב. והוא שהאדם יצמצם עצמו בהשפעתו, והוא שאם יקבל רק מה שרצון השי"ת בו אז יוכל להשפיע ג"כ השפעה מבוררת, אבל אם יקבל בהתפשטות אזי הוא מקבל כגנב. וכדאיתא שקודם שנימול לא היה יכול לעמוד לפני השכינה ונפל על פניו, היינו שנתבייש כמקבל דבר שאינו שלו. וזה הוא דאיתא בש"ס (גיטין מה.) לאו עכברא גנב אלא חורא גנב, היינו עי"ז שיש לו מקום להשפיע מה שמקבל לזה הוא מקבל קבלותיו שלא כהוגן, כי אם לא היה לאדם מקום להשפיע שלא כהוגן אזי לא היה מקבל קבלותיו שלא כהוגן, לזה נתן השי"ת עצה לאברהם אבינו שיצמצם את עצמו בהשפעתו כרצון השי"ת, וממילא לא ירצה לקבל רק הטוב בעיני השי"ת. ולזה ג"כ נצטוה שימול יליד ביתו ומקנת כספו, והוא שלא יעלים הטובה ממי שירצה להתחבר עמו אם יש לו איזה שייכות עמו, כי בעולם העליון שאין שם דברים גשמיים נקרא זאת בשם גניבה, היינו העלמה. והנה אף שנראה שעיקר צריך האדם לצמצם את עצמו בהשפעה, כי בהקבלה אין הרע מפורש עוד, ובאמת הוא עיקר יסוד הבירורים בשעת הקבלה, שאם היה מקבל כהוגן, אזי היה נקל לו לצמצם עצמו להתגבר על יצרו ולהשפיע כהוגן. אבל אם כבר קיבל קבלותיו שלא כהוגן, מה שמסתיר ומעלים האור, אזי קשה לו להתגבר על יצרו ולהשפיע כראוי. והענין הוא, כי בשעת הקבלה תש כחו כנקבה, ובשעת ההשפעה הוא בכח דכר כגבור תקיף, לזה אם הקבלה מבוררת, אזי יש לו כח דכר דקדושה להתגבר על יצרו כגבור תקיף ולהשפיע רק טוב כפי קבלתו. שאני אם קיבל שלא כהוגן בבחינת נוקבא שבו, אז קשה לו להתגבר על יצרו אף בכח הדכר שבו. ויסוד יצר הקבלה שנמצא באדם הוא מזה שיש לו מקום להשפיע בבחירתו במקום האסור לו, ולכן ניתן לאברהם מצות מילה, כח צמצום בהשפעתו, וממילא לא יהיה לו יצר לקבל רק מה שרצון השי"ת בו, ואזי יהיה אף בשעת הקבלה בבחינת דכר, כי כל יצר הקבלה נקח מכח השפעה כנ"ל, ויהיה נקל לו להשפיע רק מה שיבחר בו השי"ת (וכמש"נ בפ' בא בפסוק קדש לי כל בכור וכמש"נ במי השלוח ח"א שם)קחוזה לשון המי השלוח שם ח"א פרשת בא ד"ה קדש לי [ב]: הענין למה אמר משה לישראל תחילה פרשת מצות קודם פרשת בכור שציוה לו הקב"ה לאמור להם. אך הענין בזה כי פרשת בכור מורה כי הש"י צוה לאמור להם הפרשה הזאת כדי להיות ברור ונקי מתאות, כי בהטיפה של בכור התגברות התאוה שולטת, וזה ענין קדש לי כל בכור, אך משה רבינו ע"ה ידע כי אין באפשרות להשמר מתאוה הזאת, רק אם יהיה האדם תחילה בהיר ונקי מתאות אכילה, שאם האדם נקי בקבלותיו אז גם השפעותיו מבוררים, כי הצוואר המקבל מכוון נגד ברית המעור, על זאת הכוונה אמר להם תחילה פרשת מצה קודם פרשת בכור. וכן מביא בסוד ישרים ראש השנה אות כ: כי כאשר מבורר האדם בקבלותיו יתברר ממילא בהשפעותיו וכו'. שאם יהיה אדם נקי בקבלותיו, ממילא יהיו השפעותיו נמי מבוררים. ועיין עוד לקמן פרשת ויחי אות לה ד"ה ויען, בית יעקב ויקרא פרשת בחוקותי אות לג, בית יעקב הכולל פרשת בשלח ד"ה ויצעק, נאות דשא פסח ד"ה איתא בזוה"ק.. וזה הוא דאיתא בתנחומא (לך) עד שלא מל כל זמן שהיתה השכינה מדברת עמו היה נופל, משמל היה מסיח עמו והוא עומד, שנאמר (וירא יח) ואברהם עודנו עומד לפני ה' ולא עוד וכו' אלא שהיה יושב וכו'. קודם שמל היה נופל, היינו שלא היה יכול להסתכל בשכינת הכבוד, והוא כענין הגנב שהוא בוש בקבלתו (וכמו שנתבאר בפ' משפטים אות ה ד"ה והנה):
14
ט״ו[ט] אבל שרה אשתך יולדת לך בן הוא כנגד לא תענה ברעך עד שקר. והוא כי מה דכתיב ויפול אברהם על פניו ויצחק, אל יעלה על הדעת ח"ו שאברהם אבינו לא האמין שבכוחו ית' לעשות זו הפליאה, אכן שאברהם אבינו אמר, שלא יקרא זאת על שמו שבתפלתו פעל כל זאת, מאחר שמצדו אין לו אף צפוי וקווי לזאת הישועה, אמת שבכחו יתברך לעשות זאת, אבל יהיה כמו שינוי הטבע, וא"כ לא יקרא על שמו שביגיעו בא לו ולא יהיה לו חלק בה. ואמר לו השי"ת הממני יפלא כל דבר, בכחי לעשות פליאה זו להראות שבפעולתך וביגיעך בא לך, שמעולם לא כלתה מאתך הציפוי והקווי לזו הישועה (וכמש"נ בפ' וירא בפסוק ותלד שרה בן לזקניו)קטמבואר בגליון מי השלוח פרשת וירא ד"ה ותכחש אות ג: כי באמת האמין כי השי"ת יכול להושיע לו שיוליד, אכן אין זה הולדה מצדו בלתי כמו שהשי"ת יכול לברוא דבר חדש וזה היה צחיקת אברהם הלבן מאה שנה יוליד, כי איך יקרא זה על שמי. וזה שנאמר ותלד שרה לאברהם בן לזקניו, היינו שהאיר לו השי"ת כי בעומק לבו היה לו בטחון שיוליד. וכן מבואר בסוד ישרים ראש השנה אות סד: וכמו שביאר בזה אאזמו"ר הגה"ק זצללה"ה שהלשון לזקוניו מורה על קו הסתכלותו, היינו שהאיר לו השי"ת, שזאת ההולדה לא היתה באורח דילוג למעלה מתפיסתו שהישועה תהיה אצלו כמו חדשות, ע"ד שמצינו (סנהדרין צא) מה דלא הוה הוה, אלא שבאמת היה אצלו גם מלפנים ציפוי וקווי לזאת הישועה. עיי"ש אריכות הדברים ועיין עוד לקמן פ' וירא אות כא ד"ה וכן היתה, בית יעקב הכולל ראש השנה ד"ה וה' פקד.:
15
ט״זואף מה שאמר לו ישמעאל יחיה לפניך, הוא נגד זה המאמר לא תענה ברעך, כי רעך דא קוב"ה כדאיתא בזוה"ק (בשלח נה:), והשי"ת הבטיחהו (לך) וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן, ולמה אמר לו ישמעאל יחיה לפניך ונראה זאת כעדות שקר, ואמר לו השי"ת לא תאמר כן, רק כאשר יעצתי היא תקום ותהיה שרה אשתך יולדת לך בן. והאיר לו השי"ת זה המאמר עד שהוא בעצמו גירש אותו מביתו אח"כ. אכן מפני שבאותה השעה צדיק היה, הראה לו השי"ת שלא יתן בו עיניו על מה שיהיה בו אח"כ, כי באשר הוא שם צדיק הוא ואין לדונו לחוב, וכדאיתא בש"ס (ר"ה טז:) ובמדרשקיעיין בית יעקב הכולל פרשת וירא ד"ה וה' פקד.:
16
י״ז[י] שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה, הוא נגד לא תחמוד. היינו שהכל שלו ולא יחמוד עוד לחלק חבירו:
17
י״חואת בריתי אקים את יצחק הוא ג"כ נגד זה. כי יצחק אבינו כל חמדותיו ותשוקותיו לא היו רק לשמים, והיה מבורר מאד בזהקיאכמבואר במי השלוח ח"א פרשת וישב ד"ה וישב [ב]: דהנה אברהם אבינו ע"ה היה שורשו מדות אהבה היינו שהיה מברר כל אהבות שבעולם שלא יאהב שום דבר עוה"ז זולת רצון הש"י, ויצחק היה מבורר בזאת המדה כי הוא נולד מאברהם אבינו אחר כל הברורים שברר את עצמו. ומדתו היתה רק לברר מדות היראה היינו לברר כל היראות שלא ירא משום גוון רק מה' לבדו. ועיין לקמן פ' ויחי אות ו: ויצחק אבינו היה מדתו מדת גבורה, לעזוב כל חמדת עולם הזה, לכך היה צריך לברר במקום שעזב טובה, אבל בקבלת טובה היה נקי ומבורר ולא היה צריך לברר כלום, וממילא כשעלה בלבו איזה אהבה לא הוצרך לברר עצמו בה.:
18
י״טוכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר נמולו אתו, הוא כנגד זה. והוא כדאיתא בש"ס (ברכות לה:) רבי לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן אחר ברכה. והוא, כי קודם הברכה אין הטובה שלו עוד, ואם ירצה ליהנות ממנה אז יעבור על לא תחמוד, שאני אחר הברכה שממליך את השי"ת על הדבר, אז מותר לו ליהנות כי משלחן גבוה קא זכיקיבמקורו במי השלוח ח"א פרשת תרומה ד"ה ויקחו [ב], פרשת בהעלותך ד"ה ותדבר עיי"ש. ונתבאר בתפארת יוסף שביעי של פסח ד"ה ויהי בשלח: כמו שאיתא בש"ס (ברכות לה.) רבי לוי רמי כתיב לד' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. כי לאחר ברכה מורה, שמכיר האדם שכל טובה הוא מהשי"ת, שאומר המוציא לחם מן הארץ. היינו שמכיר שד' הוא הנותן של הטובה, אז נותן לו השי"ת הטובה בקנין קבוע ומשלחן גבוה קא זכי ליה. זאת אינו נקרא בחנם, כי האדם יש לו קנין בהטוב. אבל קודם ברכה, שהאדם אינו מכיר עדיין שהשי"ת הוא הנותן של הטובה, אז אין לאדם שום קנין בהטובה, ואז נקרא לד' הארץ ומלואה, והאדם המקבל הטובה נקרא שמקבל בחנם. עיין עוד שם פ' אמור ד"ה שור, פ' תבא ד"ה כי, מס' מגילה (ו.) ד"ה א"ר. לקמן פ' חיי אות טז.. וזה הוא החילוק שבין יליד בית ומקנת כסף. יליד בית נמול לשמונה ומקנת כסף נמול ליום אחד, וכענין דאיתא בש"ס (שבת קלה.) כל שאמו טמאה לידה נמול לשמונה. והוא, כי בזה שאמו שומרת ימי לידה, ימי טומאה וטהרה, זהו שומר להבן שלא יזיק לו קליפת הערלה. ומה שצוה השי"ת להמתין עד שמונה ימים משפט אדם ובהמה יחד, כענין דאיתא בזוה"ק (אמר צא.) עד דיעבור עליה שבת חד. ולכאורה מטעם זה היה מהראוי שתיכף אחר שבת ירצה קרבן ה' ואף אם יולד בערב שבת. אכן הענין בזה, דהנה השי"ת ברא ששה טובות בעולם, לך ה' הגדולה והגבורה וגו' ובכל יום מששת ימי המעשה נכלל טובה אחת מהששה ימיםקיגכדאיתא בזוהר הקדוש שמות פרשת יתרו דף פח. וזל"ק: דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא כל חד ביומוי מההיא ברכה דמתברכאן ביומא שביעאה.. ויום השבת הוא היסוד מהששה ימים והטובות שנכללים בהם, כי שבת מורה על כבוד שמים, ומשבת יתפשט קדושה לכל ששת הימים, וטובות ששת ימי המעשה נכללו ביום השבת קדש. ולזה הקפידה התורה שלא יקריב קרבן קודם שיעברו עליו שבעת ימים כדי להקריב דבר שלם, שבשבעת הימים הכולל מהם הוא שבת, אחר עבור ששת ימי המעשה גדולה וגבורה וגו' לאל אשר שבת מכל המעשים להמליכו על כל הכחות שסיגל האדם בימי המעשה, שאז יש לאדם קנין גמור בהטובות שבכל ימי המעשהקידנתבאר במי השלוח ח"א פרשת אמור ד"ה שור: שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'. ובזוהר הקדוש (ויקרא צא.) מפרש הטעם בכדי שיעבור עליו שבת אחד, ומטעם זה היה ראוי להרצות תיכף אחר שבת, אף שנולד בערב שבת, ולמה הקפידה התורה על שבעת ימים שלמים. כי הנה הש"י ברא ששה טובות בעולם גדולה וגבורה וכו' ובכל יום מששת ימי המעשה נכלל טובה אחת מאלו הטובות כידוע. ושבת הוא היסוד והעיקר לכל הטובות, כי שבת מורה על כבוד שמים ומשבת יתפשט קדושה לכל ששת ימי המעשה, וטובות ששת הימים נכללים בשבת. ועי"ז הקפידה התורה על שבעת ימים, כי האדם צריך להקריב לפני הקב"ה דבר שלם כגון, הקרבן אחר שעברו עליו ששת ימי המעשה, היינו שנכלל בהם כל הטובות וגם יום השבת היינו להמליך את הקב"ה על כל הטובות אשר סיגל בששת ימי המעשה ואז יקרבו לה', ובאם לא עברו עליו ששת ימי המעשה אז לא קבל כל הטובות מאת הש"י ואיך יקרב לפני ה' דבר שאינו שלם, ואף כי עבר עליו שבת לא נמצא בו שלימות הבריאה, אך כאשר עברו עליו ששת ימי המעשה וגם יום השבת היינו שסיגל כל הטובות והמליך לבוראו עליהם, אז ירצה לקרבן ולכן כתיב וביום השמיני תתנו לי. עיין עוד בית יעקב ויקרא פרשת אמור אות כה., ואת כל זה יקריב קרבן לה', כי מקודם זה לא יחשב לו שמקריב קרבן לה', כי חמיתון מאן דנטיל מבי מלכא ויהיב לבי מלכא וכדאיתא בזוה"ק (שמיני לח.)קטועיין עוד בבית יעקב ויקרא פרשת אמור אות כט, תפארת יוסף חג הפסח ד"ה וידבר ה'.. אכן כאשר יעברו ששה ימים כל תשוקת וחמדת האדם, ועכ"ז לא יעבור על לא תחמוד רק יחזיר הדבר לה' אשר נתנה לו, אז ירצה לקרבן אשה ריח ניחוח לה'. וכן הוא באדם, כאשר יעברו עליו ששה ימים ובכל יום ויום מוסיף אהבה לבנו, וביום השביעי ממליך את השי"ת על כל אלה, וביום השמיני מחזיר להשי"ת כל הטובות שבידו, אז ירצה דמו. והאהבה אשר יאהוב את בנו אחר זאת אין בזה משום לא תחמוד, מאחר דמשלחן גבוה קא זכי ליה. וכל השבעת ימים שהאשה סופרת ימי טהרה מגינה על בנה שלא יקטרג עליו ערלת בשרו, שסבלנות האם מה שמבררת עצמה באלו השבעה ימים וכמו שמבואר (בפ' תזריע), זה מגין על הבן. אבל כשגמרה ספירת טהרתה ומצותה והגיע יום השמיני, אז צריך להסיר הערלה מיד, מאחר שיש לחוש לקטרוג הערלה, כיון שאין אמו טמאה לידה עוד ואינה סופרת טהרה, אזי תוכל לעבור על לא תחמוד (וכמו שנתבאר ענין זה באורך בפ' תזריע)קטזעיין בית יעקב ויקרא פרשת תזריע אות כד, כה, כו, כז. בית יעקב הכולל פרשת תזריע ד"ה וידבר [ג].:
19