בית יעקב על התורה, לך לך כ״וBeit Yaakov on Torah, Lech Lecha 26

א׳ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה וגו' ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו וגו' והיה כי יראו אותך המצרים וגו' והרגו אותי ואותך יחיו אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפש בגללך. בזוה"ק (לך פא:) איתא על זה, דחמא עמה שכינתא וכו' כמה דכתיב אמור לחכמה אחותי את. הנה כל הספורים מאבותינו הקדושים שנמצא בתורת ה' גם הם מלאים אור וד"ת, וזה שאמר אברהם לשרה אמרי נא אחותי את, זה הוא תפלה שהתפלל להשי"ת בירידתו למצרים, מקום תורף השערי טומאה, והתיישב אאע"ה בעצמו בראותו לאיזה מקום הוא נכנס, לדרגין תתאין, שאדם הראשון ונח הצדיק לא היה בכחם לעמוד בה. כדאיתא בזוה"ק (שם פג.) ודרגין דלתתא דקא נחית אברהם לעומקיא דלהון וידע לון ולא אתדבק בהו ותב לקמי מאריה ולא אתפתי בהו כאדם דכד מטא לההוא דרגא אתפתי בנחש וגרים מותא לעלמא. ולא אתפתי כנח דכד נחית ומטא לההוא דרגא מה כתיב וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה, אהלה כתיב בה'. אבל אברהם מה כתיב ויעל אברהם ממצרים דסליק וכו'. והתפלל אז שהקדושה שהיא בבחינת אשה תהיה עתה בבחינת אחותי, שיוכל על ידה לעמוד בההסתר. והוא, כי נמצא שני מיני קדושות, כמו שמצינו שלפעמים כתיב (יתרו כ) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכתיב (הושע יג) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, שמכתוב הראשון משמע, שהשי"ת התדבק עם ישראל ע"י פעולותיהם ומעשיהם הטובים שעבדו את השי"ת ביציאתם ממצרים. ומהכתוב השני משמע, שעוד בהיותם בארץ מצרים ערום ועריה ממעשים טובים התקשר השי"ת עמם^קמהדאיתא בזוהר הקדוש (קדושים פד:) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים ולא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים כו' אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודע יקרא דקוב"ה בר בארעא דמצרים דהוו בהאי פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דלהון לעלמין, ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה כו' דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. וכמו שנתבאר לקמן פרשת ויגש אות יז: וכענין שמצינו שכתוב שני פעמים (הושע יב, יג) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, שאף בהיותם במצרים שלא היה להם שום ד"ת וצמצומים מצדם, גם שם בחר בהם השי"ת והשפיע בהם ד"ת שלא מדעת ממקום רם ונשא וגבוה עד מאד, שלא יתערבו בין האומות. ועיין עוד לקמן פרשת וישלח אות יא ד"ה וזהו.. ואלו השתי קדושות הם בבחינת אשה ואחות. הקדושה שברזא דאחות הוא, כי באמת נמצא קדושה בקביעות בלב ישראל להתגבר על כל הרפתקאות שיעברו עליהם, שלא יצאו חוצה מרצון השי"ת, והוא בלי שום התעוררות מצד האדם, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין נח:) ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא, מפני מה לא נשא אדם את בתו כדי שישא קין את אחותו, שנאמר כי אמרתי עולם חסד יבנה. והוא, כי התעוררות החסדים שמקיימים את העולם הוא מה שהברואים מעוררים רצון בהשי"ת ע"י עבודה ותפלה, ואז בבריאת עולם לא היה עוד שום התעוררות החסדים מצד הבריאה, מאחר שלא היה עוד שום בריאה בעולם, אך כל הבריאה היתה מחסדי השי"ת בלבד, וזו הקדושה נקראת בבחינת אחות, כמו שקרבת אח ואחות הוא בלי שום קנין מצד האדם, כן הוא זו הקדושה שמוטבעת באדם מהתולדה. וכל זה היה קודם שנגמר הבריאה, בנה השי"ת את העולם בחסדו, בכדי שיהיה הויית עולם:

ב׳אכן מאז שנברא העולם, חפץ השי"ת בקדושה שבבחינת אשה, שהברואים יעוררו רצון בהשי"ת בעבודת ה' אשר יעבדוהו, וזו הקדושה היא בבחינת אשה יראת ה', כמו שקרבת אדם עם אשתו באה לו רק ע"י קניניו, שהוא קורבה מאהבה קנינית, כן הוא זו הקדושה^קמועיין מי השלוח ח"ב פרשת קדושים ד"ה ואיש כי יקח: שלא יאמר האדם מאחר שהשי"ת אוהב אותי בשרשי אוכל לעשות כחפץ לבי, אך זה האהבה הוא דוגמת אהבת אח ואחות המושרשים באהבת התולדה בלי השתדלותם, והשי"ת רוצה שהאדם על ידי השתדלותו ופעולותיו יאהבנו השי"ת, ואם תאמר והלא התחלת הבריאה לא היה מצד פעולות אדם והתעוררות מצדו, רק השי"ת בחסדו ובטובו ברא את העולם כי חפץ חסד הוא, כמו שכתיב זכר רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, (תהלים כה) שהשי"ת חפץ בחסדו בלי פעולות אדם כמו שהיה בריאת העולם, אכן זה היה רק בהתחלת הבריאה שכתיב עולם חסד יבנה, אבל אחר בריאת עולם רוצה השי"ת שרק ע"י עבודה וברורים יבחר בישראל. ועיין עוד לקמן פרשת וירא אות לח, פ' חיי אות ו ד"ה בטח בה, פ' תולדות אות כח.. ובזה יבדל התלמיד חכם מעם הארץ, ואף בשעת השינה מדוגל הת"ח, שהשינה שלו הוא ג"כ מלא ד"ת, שזהו ברור שאינו דומה שינת הת"ח לשינת עם הארץ, והוא מאחר שהת"ח עוסק בכל היום כולו בתורת ה' באהבה ויראה, לכן אף כל מה דיעדי עליה, אף בשעת השינה, יסכים השי"ת ויחתום עליו שגם אז הוא דבוק בהשי"ת ועובד אותו^קמזכמו שנתבאר בצדקת הצדיק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות ג: וכמו ששמעתי בזה ע"פ ויחלום יעקב, שמהחלומות ניכר מעלת האדם, אם גם כשאינו עושה כלום רעיונותיו רק, והנה ה' נצב עליו. ועיין במחשבות חרוץ למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות י בסופו: ושמעתי בשם הר"ב ז"ל דהחלומות הם בירור האדם במה מעמקי לבו שקועים וכו' עיי"ש. ועיין עוד לקמן פ' ויצא אות יח, כה.. וכן אם יאונה לאדם תחת ידו פעולה שלא מדעת, על כל אלה יחתום השי"ת שטובה בעיניו וכשר הדבר לעשותה, כי יעיד עליו השי"ת שנמצא בו קדושה גדולה ויתירה בקביעות מהתולדה, שעל ידה יש כח באדם להתפשט קדושתו אף על זה, אבל כ"ז הוא רק למי שמצדו עובד את השי"ת כל הימים בדעת וחשבון, אז אף כי ישן הוא ואף אם יאונה תחת ידו פעולה שלא מדעת, יגמור השי"ת בעדו שמאתו יצאו הדברים והם מלאים קדושת ה'. אבל מי שמצדו אינו בוחר בעבודה לעבוד את ה' כפי הכח שהשפיע בו השי"ת לפלס מעגלותיו לעשות מעשהו בדעת וחשבון, אזי לא יעלה על דעת האדם שלא יחשוב ה' לו עון בפעלו מעשים בלא דעת, ושיסכים השי"ת עליהם שנמצא בהם קדושה, לא כן הוא, כי רק לאדם שעובד את השי"ת עד מקום שידו מגעת, אזי אף אם יאונה לו מעשה בלי דעת יסכים עליה השי"ת שעשה הטוב בעיניו, כי מהיכן יבא באדם זה רצון לעשות היפך מרצון השי"ת, מאחר שאינו בוחר בזה^קמחעיין מי השלוח ח"א פרשת חקת ד"ה ויסעו: באם שלב האדם נמשך אחרי רצון הש"י ומסלק ממנו כל נגיעותיו ואח"כ יזמין לו הש"י מעשה שידמה לו שח"ו הסיר מגדר כללי ד"ת, וע"ז אמר ר"נ כי לאדם שלבו נמשך אחר רצון ה' וגם שהסיר ממנו כל נגיעה, בטח לא יאונה לו עון ח"ו, ובטח ידע כי הוא אז עת לעשות לה'. ובתפארת יוסף מסכת פסחים (ט.) ד"ה אין חוששין: כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, אם האדם מצידו מנקה ומטהר ומברר עצמו עד מקום שידו מגעת. אז השי"ת מעיד עליו שהוא נמשך תמיד אחר רצונו ית', ויש לו חיבור עם אור רצונו ית'. ועיין עוד לקמן פ' וישלח אות יא, מד ד"ה וזהו.. אבל האדם שאינו מברר את עמו בדעת ובחשבון, אז אם עשה איזה פעולה בלי דעת, למה יסכים השי"ת ויגמור בעדו שעשה הטוב בעיני השי"ת. ואם יאמר האדם הזה להסמך ולהשען על קדושת התולדה שמוטבע בו, וכגוונא דקדושת אבות שכל אדם שוה בה, ע"ז נאמר, ואיש כי יקח את אחותו חסד הוא, כי מאז שנברא העולם חפץ השי"ת שהאדם יקנה קדושה ע"י עבודתו ויגיע כפיו, שזו הקדושה היא בבחינת אשה. והאבות היו בענין זה כמו ראשית בריאת העולם, שלאברהם האיר הש"י קודם מעשיו ופעולותיו^קמטוכמו שנתבאר במאמר הקודם עיי"ש.. אבל אחר שהיו האבות, יחפוץ הש"י שהאדם יקנה לו קרבת הש"י על ידי מעשיו ועבודתו, וכמו שאמר המלך דוד ע"ה (תהילים ס״ה:ה׳) אשרי תבחר ותקרב וגו' קדוש היכלך. תבחר מורה על הקדושה ששוכנת באדם בקביעות מיום הולדו. ותקרב מורה על הקדושה ששוכנת באדם ע"י קניניו ויגיע כפיו. וצריך האדם לייגע את עצמו לקנות שתי הקדושות רזא דאחות ורזא דאשה:

ג׳ובזה נבדלים ישראל מעכו"ם, שהם לא יחפצו בהקדושה שבא ע"י יגיעו של האדם, שמצמצם את עצמו בהנאותיו ותאות גופו שלא להתפשט אחר ראות עיניו, אכן יסמכו וישענו על הקדושה שמוטבע באדם מיום הולדו בקביעות, וע"ז הסמך המה מתפשטים בשטף זדון, באמרם שבזו הקדושה שקבוע באדם יש בה כח לעמוד לעומת כל ההתפשטות ותאות הגוף^קנכמבואר בתפארת יוסף פרשת האזינו ד"ה כי ידין [ב] בתוך דבריו: כי ידין ד' עמו. אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, אשר השי"ת ישפוט אותנו שבדין אנו ראוין להיות עמו, ואנחנו ראוין לחלקו של הקב"ה, כי מאחר שישראל יכול לקבל עליו כל מיני סבלנות וכל מיני עבודות, עד היכן שאפילו החטא מקבל על עצמו, והאומות אינם יכולים לקבל שום סבלנות, ואינם רוצים לילך בעבודה, מזה נתברר שישראל הן ראוין לחלקו של הקב"ה וכו' מאחר שישראל עד מקום שידו מגעת הולך בעבודה, ועל זה המקום שאין בכחו לבררו, יבררו השי"ת. שאני האומות, שאינם רוצים לילך בשום עבודה מצידם וכו'. ורק שהם סומכים ע"ז התקיפות של קדושת אבות, יתבטלו לגמרי, כי ישראל מברר עצמו עד מקום שידו מגעת, והשאר יכול לסמוך ע"ז התקיפות, אבל הם שאינם רוצים להתחיל אפילו מעט מצידם לברר עצמם, על זה אומר השי"ת ואין מידי מציל שיתבטלו לגמרי. ועיין מי השלוח ח"א פ' בשלח ד"ה סוס, תפארת יוסף שמחת תורה ד"ה ויאמר ד' מסיני., לכן יוכל כל האדם לתור אחר ראות עיניו ותאות לבו בלי שום מגור ופחד שמא יצא חוץ לגבולו. וכן הוא דרכם מאז מעולם ועד עולם, להציב לעצמם איזה דחלא, שבכל עת שיעבור לפניה ויזכור בה יתיירא, וזו הדחלא תזריח בהם יראה שלא מדעת, בכדי שיוכלו עי"ז להתפשט בכל תאות נפשם, בהשענם על זו היראה שהדחלא מזריח בהם בקביעות. וזו הדחלא נקראת אלהי מסכה, יראה גולמית בלי דעת, רק כדבר מוצק, שהשי"ת צוה עליה אלהי מסכה לא תעשה לך^קנאוכעין זה מפרש בתפארת יוסף פרשת אמור ד"ה ולאחותו: האומות מתפשטים עצמם בתאות עוה"ז בלי שום מעצור. ואף שנמצא לפעמים גוון של עבודה אצלם, שזה מורה שעל הגוון מסלק עצמו מתאות עוה"ז, זה הכל לתכלית שובב ופרא, שעי"ז יהיה ביכולתו להתפשט עצמו יותר. ועיין עוד לעיל פרשה זו אות ג ד"ה וזה הוא דאיתא, אות יא ד"ה וזה הוא מדת אאע"ה.. וזה הוא ענין דור הפלגה ג"כ בבנותם המגדל בארץ שנער ששם ננערו מתי מבול, לכן אמרו שזה המקום מלומד ומורגל ביראה, להזריח באדם יראה בקביעות שלא מדעת, שלא יתפשט האדם ביותר עד שיזיק גם לחבירו. שעי"ז שדור המבול נתפשטו ביותר, עד שאחד לא נתן מקום לחבירו במלאם את הארץ גזל וחמס, נשטפו ונמחו מן העולם. ומאז נקבע במקום שננערו מתי המבול יראה בקביעות, שלא יתפשט אדם בהתפשטות כזה עוד, ונעשו שפה אחת ודברים אחדים בהתכללות אחד בחבירו, שכל אחד יתן מקום לחבירו, ובזה היה להם מבטח עוז שעתה יוכלו להתפשט כאות נפשם, מבטחונם שההתפשטות הזה הוא מלא יראה מאחר שהוא בהתכללות^קנבהרחבת עניין זה מבואר לעיל פרשת נח אות נב, נג. ועיין עוד פרשה זו אות ג ד"ה וזה הוא דאיתא.. וזה הוא דאיתא במדרש (רבה נח לח) שאמרו בואו ונעשה עמו מלחמה, והוא שלא היו רוצים בעבודה לקדש את עצמם למטה. ולזה נקראים האומות מחריבי קרתא, שהם מתנגדים לרצון מי שאמר והיה העולם, שברא צורת אדם בעולם, מדוגל בחכמתו ותבונתו מבהמות ארץ ומעוף השמים, לעשות מעשהו בדעת ובחשבון, לבחור בטוב ולמאוס ברע, משמע מזה שהשי"ת חפץ בעבודה שיעבוד האדם בשעה שנשפע לו מאת השי"ת, ולפי דעת האומות הוא בריאת הצורת אדם אך למותר, כי למה לו לאדם דעה וחכמה יותר מכל הברואים, מאחר שאינו משתמש בה, ולזה הוא שורת הדין שמתנגדי הבריאה ימחו מן העולם. ועם הנבחר מהשי"ת ומכוונים לרצון השי"ת, שברא הצורת אדם בבחירה רשות נתונה בידו, והם מצמצמים את עצמם בעבודתם עבודת ה' לעשות מעשיהם בדעת וחשבון כפי רצון השי"ת שהציב הבריאה ע"ז המכוון, לכן משנה יירשו שיתקיימו בעולם הזה ובעוה"ב. וזה הוא שאמר אאע"ה בירידתו למצרים בין האומות, והרגו אותי ואותך יחיו, והוא, כי זכר מורה על עבודה שעובד האדם בדעת וחשבון שלא לילך ארחות עקלקלות, ומזה לא יתרצו האומות, אך אותך יחיו, כי נוקבא מורה על יראה שלא מדעת בזה הם רוצים^קנגוכעין זה מבואר בלקוטי תורה לרבנו האריז"ל פרשת לך ד"ה ויהי כאשר הקריב: הנה נא וכו' החיצונים מתאוין לאחוז בה, שהם משרשי הגבורות, וירצו גם להתאחז בי, דהיינו החסדים. אמרי נא אחותי את, ואחר שיאחזו בך, הרי כאילו נאחזו בי, וירפו ממני, וזהו וחיתה נפשי בגללך.:

ד׳וזה הוא ג"כ גזירתו של פרעה שגזר על ישראל (שמות א׳:כ״ב) כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון, והוא כי זאת יודעים כל האומות ששורש ויסוד העולם המה ישראל, ושפעת השי"ת נשפע לישראל תחלה, והם נוטלים מהתמצית מיד ישראל אבל לא מהשי"ת^קנדנתבאר במי השלוח ח"א פרשת האזינו ד"ה בהנחל: יצב גבולות עמים היינו מאין נמצא הקיום של האומות בעולם, הוא למספר בני ישראל היינו מההשפעות והחיים שנשפע לישראל משם נוטלים האומות הפסולת של ישראל ומהם יכולים להתקיים בעולם, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו וישראל הם העיקר., וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קנב:) ובגיניהון דישראל יהיב מזונא ושבעא לכל עלמא ואלמלא ישראל לא יהיב קב"ה מזונא לעלמא, לזה לא גזר לכלות כל ישראל ח"ו, כי אז מהיכן היה להם הויה בעולם, אם אין ישראל אין כלום, כדאיתא בש"ס (ע"ז י:) כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישראל. והוא כי יסוד בנין העולם הוא מדת היראה, שהברואים יצמצמו את עצמם בכל פעולותיהן, שלא יעשו רק מה שיתגדל ויתקדש שמו יתברך על ידם, והחיל אשר נגע יראת ה' בלבם מי הם הלא ישראל, וכדכתיב בהו (עקב י) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. אכן באחת יבערו ויכסלו האומות, שהם אומרים שבאמת עיקר המכוון מבריאת העולם הם האומות, וכל הבריאה מישראל לא היה רק בכדי שעל ידם יהיה קיום והויה והשפעת חסדי ה' לאומות, נמצא שישראל טפלים להם, וכדאיתא בתנחומא (וארא) שחכמי פרעה אמרו לפרעה שמענו שבן חכמים הוא בן מלכי קדם, אמר להם הקב"ה לעצמכם קראתם חכמים ולי בן חכמים. והענין בזה הוא, שבאמת עיקר כוונת השי"ת בבריאת העולם היה על ישראל^קנהכפי שביאר במי השלוח ח"ב פרשת האזינו ד"ה כי חלק: כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו וכו'. צורתא דשמעתתא של שירת האזינו הוא הפסוק הזה שמורה שכונת הקב"ה בבריאת עולם היה רק עבור בני ישראל שהם חלקו וחבל נחלתו וישראל ימליכו את השי"ת בכל לב ונפש., והאומות אומרים שכל בריאת ישראל לא היה רק בשבילם. והעולה על רוחם הוא שאין צורך למדת היראה כ"כ, ודי לאדם אם יזרח בו יראה שלא מדעת ומה שלבבו יחשוק ועיניו יראו יעשה כחפץ לבו ואות נפשו, יתפשט את עצמו בתענוגי עוה"ז, ועל היראה שלא מדעת יִשָענו. וישראל הם ההיפך מזה, שהם אומרים שהעיקר הוא יראת ה' והוא אוצרו, וכל הטובות עוה"ז הם טפלים ליראה, ונבראו בעולם רק בכדי שיהיה אחיזה להיראה שלא תתבטל^קנועיין מי השלוח ח"א פרשת צו ד"ה והרים.. וכל הימים שחי האדם על פני האדמה יעבוד עבודת ה' בדעת וחשבון לדעת כי ה' מקדשם. וזה הוא כח קדושת הזכרים מישראל, שעיקר מדת היראה והצמצום הוא בהם, שיש להם יראה במוח והתחדשות קדושה בכל זמן, שכן הוא מחוייב במצות עשה שהזמן גרמא, ובזה העכו"ם לא יחפצו, לכן גזרו להטביע את הזכרים ואת הנקבות להחיות, כי קדושת הנוקבא הוא רק מה שיש בה מהתולדה, ומצדה אין לה דעת רק מה שהדכר משפיע בה יראה בקביעות שלא מדעת, ואין לה שום התחדשות, שכן היא פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא וכדאיתא בש"ס (קדושין כט.). וכל מה שהזכרים של ישראל יקנו קדושה ע"י עבודה, יכנס להנקבות של ישראל קדושה קבועה שלא מדעת, וכדאיתא במס' (ע"ז כז) איתתא כמאן דמהילא דמיא, היינו שבאשה נקבע הקדושה שלא מדעת. וביראה הבאה לאדם בקביעות שלא מדעת יבחרו ויחפצו גם הם, לכן צוו להחיות הנקבות של ישראל, בכדי שיתקיים העולם על ידם, כי אם אין ישראל בעולם אין לעולם שום הויה וקיום, ולקיום העולם די בקדושת הנקבות של ישראל שקדושתם הוא שלא מדעת, ועל הסמך מקדושת הנקבות של ישראל שתזרח בהמצרים ישענו להתפשט בכל חפץ לבם בשטף זדון:

ה׳וזה הוא ג"כ ענין אברהם אבינו ע"ה, כאשר ירד מצרימה מקום התגברות ההסתרה, שבמקום כזה צריך האדם לגודל התגברות לחזק את עצמו לעמוד בקדושתו ולבקוע את ההסתר, מה שאין כן אם יושב האדם בביתו ובארצו שאין שם התגברות ההסתרה כ"כ, ממילא די לו בקדושה שתדירה אצלו. ובפרט אאע"ה שישב ודר עד עתה בארץ ישראל, ארץ שה' דורש אותה תמיד, היה די לו בקדושה שהיה רגיל בה עד עתה, אכן כאשר הכין דרכו לנסוע מצרימה לא היה די לו הקדושה שקנה לעצמו בארץ ישראל. וכענין דאיתא במדרש (מקץ פו) ויהי ה' את יוסף הא עם שאר השבטים לא, א"ר יודן משל לבהמיי שהיו לפניו י"ב בהמות טעונות יין נכנסה אחת מהם לחנותו של עכו"ם הניח הי"א והלך לו אחריה. אמרו לו מה אתה מניח הי"א והולך לו אחר האחת. אמר להם אלו ברשות הרבים הן ואיני חושש עליהן שמא יעשו נסך. כך אלו ברשות אביהם הן וגדולים הם, אבל זה שהוא קטן וברשות עצמו, לפיכך ויהי ה' את יוסף. ואז אמר אבינו אברהם לשרה אשתו כאשר הקריב לבא מצרימה, והיה כי יראו אותך המצרים וגו' והרגו אותי, כי חלקו של אאע"ה בקודש היה לדעת כי אני ה' מקדשכם (תשא לא) וצאצאיו הבאים אחריו יאחזו וילפתו ארחות דרכו שלא לעשות דבר אם לא יצמח ממנה כבוד שמים, ומצמצמים את עצמם בעבודה אשר יעבדו להכיר על ידה שנמצא בורא בעולם ומושל בכל ומנהג כרצונו, ושלא להשען ולבטוח על קדושה הקבוע בהם מאבותיהם הקדושים. והמצרים לא יאבו בזה לצמצם את עצמם שלא לעשות מזמת לבם, אך עושים כל מזמת לבם על בטחונם שקדושה קבוע בהם מהתולדה^קנזמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה בסוכות [ב]: עיקר עבודה אצל ישראל הוא כמו שכתיב (שמות ל״א:י״ג) לדעת כי אני ד' מקדישכם. והיינו שהעבודה אצל ישראל הוא שרוצה לדעת ולהכיר בתפיסתו את אור רצונו ית'. שאני אצל האומות שאף שנמצא לפעמים אצלם עבודה אבל הוא רק על הגוון, ורצונם תמיד להסתיר את אור השורש שבל יכירו בתפיסתם רצונו ית'.. לכן נתיירא אאע"ה פן יהרגו אותו, מפני שהם רוצים ההיפך מרזא דדכורא, ואותה יחיו בכל עוז. לא זה שלא יהרגו אותה, שהיא אינה מתנגדת להם, שכן נוקבא מרמז על קדושה קבועה שלא מדעת, אך אף זה שיחיו אותה בכל עוז, בכדי שע"ז הסמך שנמצא בה יראה בקביעות ברזא דנוקבא של ישראל ויעשו כל מזמת לבם בשטף זדון. לכן אמר, אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך, היינו שבזו הקדושה ירצו גם הם, שלא יצרך האדם מצדו שום צמצום לזו הקדושה. ובהקדושה שהיה באברהם שקנה לעצמו שהוא בבחינת אשה לא בטח עוד לכנוס למצרים, כי הקדושה שבאה לאדם ע"י קניניו יוכל להפסידה ח"ו שעולה ויורדת עמו^קנחכמו שנתבאר במי השלוח ח"א פרשת וילך ד"ה לא אוכל: הנה כל זמן שלא נשלם האדם יוכל עוד להשיג ולהגיע למעלות, אך יוכל ג"כ ח"ו לאבד מה שהשיג מקודם. ובתפארת יוסף פ' במדבר ד"ה איש על דגלו: אצל ישראל כתיב (זכריה ג׳:ז׳) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, שישראל נקרא מהלך שיכול לילך ממדרגה למדרגה ואין לו שום סדר ויכול להרויח בעבודתו, אמת הוא שיכול להפסיד ג"כ חלילה אבל יכול להרויח ג"כ., וכמו הקורבה שבא לאדם ע"י אישות יוכל להפסידה. וכן נמצאים הסתרות בעולם שלא יוכל האדם לעמוד בהם בקדושה שברזא דאשה, אכן בקדושה הקבועה בו מאבותינו הקדושים. ואאע"ה היה ראשון לאבות, ולא היה עוד קדושת אבות אז, כי הוא חפר את הבאר הזאת ומצא, ואבותיו שקדמו לו לא הנחילוהו קדושה מצדם, לכן אמר לשרה שתאמרי נא אחותי את, והוא שהתפלל להשי"ת שהקדושה שקנה ביגיעו יקבעה השי"ת בו בקביעות בבחינת אחות שלא תפסד מן האדם, וכגוונא דקדושת אבות שנמצא בכל איש ישראל בקביעות^קנטובבית יעקב הכולל פרשת לך ד"ה אמרי הוסיף בזה: כי אשה הינו עזר מצד השי"ת הניתן לאדם. והנה אשה היא אהבת הכרה, ואחות היא אהבת התולדה. והנה קודם מצות מילה הוצרך אברהם בכל דבר להשתדל, ועדיין לא נטבע בו הקדושה, שיהיה נקבע בו אף בלי דעתו. אך אחר שנימול נטבע בו הקדושה אף שלא מדעתו. ואנו ירשנו זאת הקדושה שנשארת בנו לעולמים.. וכדאיתא בזוה"ק (לך פא:) אמרי נא אחותי את וכו' דחמא עמה שכינתא ובגין כך אתרחיץ אברהם ואמר אחותי היא וכו' כדכתיב אמור לחכמה אחותי את. והוא שהקדושה שברזא דאשה תקבע בו ברזא דאחות כקדושה הקבוע מהתולדה, קדושת ה' בלבד בלי שום התערבות מצד האדם, וזו הקדושה הוא ברזא דאהבה ולא יראה. וחיתה נפשי בגללך, הענין בזה, כי בהתכללות קדושה שבבחינת אשה בהקדושה שבבחינת אחות, אזי לא נראתה הקדושה ואין לה שום התפשטות כלל, לזה אמר וחיתה נפשי, והוא שעכ"פ להנפש יהיה הויה בזו הקדושה כל ימי היותו בארץ מצרים, כי במקום שאין ברירה שם יוכל האדם לסמוך על הקדושה שקבוע וקיימא בו מהתולדה בלי עבודה מצדו. ובזה רצה אאע"ה אך בימי היותו במצרים, אבל אחר שיצא משם התנהג כמקודם, שהקדושה שהיתה לו בבחינת אחות העמידה מרחוק להגן, והוא מצדו התחזק בעבודת ה' להתפשט כבוד שמים על כל הקנינים^קסעיין הרחבת העניין בתפארת החנוכי על זוהר פרשת לך דף פב. ד"ה וזה שנרמז.: