בית יעקב על התורה, לך לך ל״הBeit Yaakov on Torah, Lech Lecha 35
א׳ויאמר אברם אל מלך סדום הרמותי ידי אל ה' וגו' אם מחוט ועד שרוך נעל וגו'. הענין שלא רצה אברהם אבינו ליהנות מזה, הלא מצד הדין היה זוכה לעצמו בכל הרכוש שהציל מהגייס, וכמו שהפסק דין מובא בש"ס (בבא קמא קיד.) המציל מן הנהר ומן הגייס וכו' הרי אלו שלו, ולמה לקח מפרעה מתנות ומזה לא רצה ליהנות. אכן הענין בזה, דהנה בכל מקום שיעשה אדם איזה פעולה שצריכה להתברר, אזי העצה היעוצה לטוב לו שיסלק כל נגיעותיו, שלא יהיה שום נוגע מצדו לזו הפעולה. וזה הוא הטעם שהחרים יהושע את יריחו חרם לה' מפני שכבשה בשבת, כדאיתא במדרש (נשא רבה יד), ואף שהשי"ת הסכים על זה, וכמו שדרשו (שבת יט.) עד רדתה אפילו בשבת, מ"מ לא רצה להנות ממעשה חול שנעשה בשבת, שאף הוא היה צריך בירור, כי המצוה בזה הוא לכבוש שונאי ישראל, וזאת היה ביכולת לכבוש בחול שלא יצטרכו לחלל שבת, והיה צריך בירור, כי בכל מקום שיעבור אדם על מאמר התורה אז עולה המאמר למרום וקובל על האדם הזה, לכן היתה עצת יהושע שיסלק כל נגיעותיו, וממילא אין מקום לקטרג עליו, שכן נראה מזה שכל כוונתו היה רק לעשות חפץ צורו. וכן אאע"ה, כאשר הרג כל הנפשות האלה בשביל להציל את לוט שאח"כ נולדו ממנו שבבי בישי דירושלים, אף שעיקר כוונתו היה רק להציל השתי פרידות טובות, שנולדו ממנו נעמה העמונית ורות המואביה, מ"מ היתה פעולה זו צריכה להתברר, לכן לא רצה ליהנות כלל מהרכוש שהציל ואף שבדין זכה בה. ומתחלה אף שם בן נח היה מסופק בזה, כדכתיב והוא כהן לאל עליון, היינו שהתפלל השם יתברך שיאיר לעיניו כוונת אברהם אבינו, וכשבא על ביאור הדבר נתן לו לחם וייןקפטעיין לעיל פרשה זו אות יד [ד] ובהערות צט, קג שם.:
1