בית יעקב על התורה, לך לך מ״דBeit Yaakov on Torah, Lech Lecha 44
א׳אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. הענין בזה, דהנה השם אל מורה על נהירו דחכמתא, כדאיתא בזוה"ק (צו ל: אחרי סה.) שכל ההשפעה היא משם הוי"ה והשם שד"י מצמצם השפעת השי"ת. והנה כח ההולדה שמתהווה בהצורת אדם, וביותר בהולד בן זכר, הוא מהשפעת השם הוי"ה, ומזה יולד בריה שתוכל להתפשט ולהוות עוד יותר בפני עצמה, ולזה מאחר שההולדה שבאה מכח הדכר הוא מעצם אור של השי"ת, לכן אי אפשר שיהיה הולדה, אכן ע"י שכחה והעלם בלי דעת האדם כלל רק מעצם אור והכח מהשי"ת. וכח ההולדה שבא מכח הנוקבא הוא ממאמר השי"ת שמסתיר את הבריאה שלא תביט באור הבהיר, כענין דכתיב (תשא לג) ושכותי כפי, וכדכתיב (ישעיהו נ״א:ט״ז) ובצל ידי כסיתיך. והנה עצם אורו יתברך הוא מטי ולא מטי, כדאיתא בזוה"ק (בראשית טז:), ואל ידמה האדם בנפשו שיש לו תפיסה באורו יתברך, שהרי אנו רואים שלפעמים נסתר ונעלם האור הזה מעין כל חי, והוא כי השי"ת ברא את העולם בבוצינא דקרדנותא, כדאיתא בזוה"ק (בראשית טו.), וזה מרמז על שנברא העולם אור עם חושך, לזה אם יראה לאדם שיש לו תפיסה באור ה' אזי החושך ממשמש ובא לעיניו, ולעולם הוא האור מטי ולא מטי, שהרגע שנתגלה לו יראה אור נועם ה' ומיד נעלם ממנו, ואינו יכול לקבוע בנפשו קביעת השגה זו, ורק תמיד הוא על אופן הנזכר כמ"ש (יחזקאל א׳:י״ד) והחיות רצוא ושוב, וזה הוא מטי ולא מטירטזוזה לשון קדשו של רבנו האריז"ל בעץ החיים שער ז – שער מטי ולא מטי פרק ב: גם דע, כי שיעור הזמן אשר לא מטי האור בספירות הוא רגע אחד לבד, וזה סוד כי רגע באפו. כי הסתלקות האור, שהוא לא מטי, היה מחמת זעם, ואף מחמת התחתונים, שאין בהם כח. אך המשך בחינת מטי, שהוא חזרת האור למטה, להחיות העולמות, אין בהם שיעור, כי כפי מעשה תחתונים כך יהיה. וזהו חיים ברצונו, כפי הרצון שיהיה אז, ר"ל כפי מעשה בני אדם, כך ימשך זמן החיים ההם.. וזה הוא דאיתא בש"ס (מגילה יט:) אלמלא נשתייר ממערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולים לעמוד מפני האורה. ולהבין הענין למה נקיט נקב מחט סדקית, ולמה לא נקטינן יותר גוזמא חודה של מחט, שאף זה השיעור לא נשתייר. משמע מזה שכחודה של מחט נשתייר, אכן כמלא נקב מחט סדקית, והוא שיוכל אדם לאחוז ולהשיג האור כמו שממשיכין חוט בנקב מחט, שיש בהחוט שני ראשין ראשו אחד הוא שאוחז האדם בידו וראשו השני הוא העומד למעלה, ושיהיה אחיזה לאדם בהאור בל יבצר ממנו זה לא נשתייר, כי אז לא היו יכולים לעמוד מפני האורה, וזה רומז מחט סדקית, שעשויה לחבר סדקין, ונקב כזה לא נשאר, היינו שלא נשאר לאדם אחיזה וחיבור שיוכל לחבר האור הבהיר לגבול השגת ותפיסת שכלו שישאר אצלו בתמידות קבועריזנתבאר לקמן פרשת ויחי אות ח ד"ה וזהו מעשה, בית יעקב ויקרא פרשת שמיני אות כד, פ' אחרי אות ח ד"ה וזה, פ' בהר אות כג.. והנה בשעה שהשי"ת משפיע השפעתו, היינו בשעת ההולדה, אף שהאדם הוא בשכחה ובהעלם, מ"מ אין לו להתיירא אז מאחר שמאתו יתברך יצאו הדברים כבושים, וכמו שמצינו ביהודה שאמר השי"ת (וישב יז) צדקה ממני. אף שאי אפשר לאדם להתברר בזה בשלימות בלי שום הנאת הגוףריחמי השלוח ח"א מסכת ברכות (טו:) ד"ה קרא., וכדאיתא במדרש (תזריע רבה יד) אפילו חסיד שבחסידים שלא יהיה לו צד אחד מעון, מפני שאי אפשר בלי הנאת הגוף. אכן עיקר הצמצום הוא קודם הזיווג, ואחר הזיווג אז הוא עיקר היראה כדכתיב (מלאכי ב׳:ה׳) מפני שמי נחת הוא, היינו קודם שמי, אבל בשמי בעצמו שם הוא מלא טובה. וכדאיתא בזוה"ק (עקב רעא:) גחינא דרישא באתה אבל ה' זקיף ראשיה, וכדאיתא ג"כ בש"ס (ברכות יב.). וכל הצמצום הוא מקודם הזיווג ולאחריו, מפני שמקודם יוכל אדם לקבל האור ביותר, ולאחריו יוכל לומר שבכחו ועוצם ידו עשה חיל. ומאלו השני חסרונות מתהוה עור הערלה ועור הפריעה. עור הערלה הוא כנגד כחי ועוצם ידי, וזה הוא רע בכולו, לכן הוא המצוה למול בשר הערלה ולהשליכה לגמרי. ועור הפריעה הוא נגד מה שקיבל האור יותר מהראוי וזהו אינו רע בכולו, לכן הוא המצוה בזה לפרוע ולפשוט את העור הילך והילך, והוא כענין שאמר המלך שלמה (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבר בו (וכמש"נ הענין באריכות בפ' וירא)ריטכמו שנתבאר בשער המצוות לרבנו האריז"ל פרשת לך בסופו: ובזה נבאר מצות המילה, כי הנה בתחילה כורתים את הערלה, והיא עור החיצון, הכלי החיצון מג' הכלים של היסוד, מבחי' זמן העיבור, ויען שם אחיזת החיצונים, לכן כורתין הערלה ההיא ומשליכין אותה. ואח"כ פורעין העור שלפנים ממש, שהוא הכלי האמצעי של היסוד, מבחי' זמן היניקה, שהוא בחי' אלהי"ם שהוא דין, אלא שהוא קדוש. ולכן אין כורתין ומשליכין אותו, כמו עור החיצון. אמנם כונתינו לפרוע, כדי שיתגלה הכלי הג' של היסוד הפנימי שבכולם האמיתי, הנקרא קדש קדשים, ובהתגלותו תתבטל אחיזת החיצונים. עכל"ק. ומבואר בספר הזמנים – הגדה של פסח ד"ה ואעבור עליך: ובמילה עצמה נמצא אלו השנים, דינא ורחמי, הרומז למילה ופריעה. שמילה הוא מה שהוא רע לגמרי, וצריך להסיר ולהפריד הרע, שבזה המקום יש שכחה גדולה, שהאדם יוכל לשכוח ח"ו בהשי"ת לגמרי. ומצות פריעה הוא בהעור השני הדבוק להערלה, וצריכין להסיר ולשנות המקום, במה שפורעין את העור הדבוק להערלה, שלא יוכל לעורר השכחה כמקודם מחמת דביקותו. לכן המצוה הוא לפרעו, היינו להזיזו ממקומו ראשון ולא להשליכו וכו'. כמו כן כאן שמשנה מן זה המקום שלא יוכל עוד לבא לזה וכדכתיב (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבור בו. שמזה הפסוק למדו חכז"ל על גדר ערוה, כדאיתא (יבמות כא.) רמז לשניות מן התורה מניין, היינו היכא אסמכוהו רבנן אקרא, ר' אושעיא אמר, מהכא, פרעהו אל תעבר בו שטה מעליו ועבור. היינו שאם לא יצמצם עצמו באלו השניות, יוכל ח"ו לבוא לגוף האיסור לשורש ערוה, והשניות הם גדר לערוה דאוריתא. וזה מורה על קדש עצמך במותר לך, שהוא גדר להאיסור. ולזה צריך לאלו השנים מילה ופריעה. ועיין לקמן פ' וירא אות ח, פ' וישב אות יב ד"ה ולזה, בית יעקב ויקרא פ' תזריע אות כז ד"ה וטמאה [ב], סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פ' וירא בתחילתה ד"ה הענין.. וזה הענין מצינו ג"כ באילנות וזרעים והם ברזא דדכר ונוקבא. זרעים הוא שזורעים בכל שנה ושנה מחדש והוא בבחינת נוקבא. ואילנות הוא שנוטעים פעם אחת ומצמיח בכל שנה מאליו, שהשרף עולה ומשקה ועושה פרי, כדאיתא (ברש"י ז"ל בש"ס ר"ה יב:) וזה הוא ברזא דדכר, לכן הוא מצות ה' באילנות (ויקרא י״ט:כ״ג-כ״ד) שלש שנים יהיה לכם ערלים, לא יאכלו פירותיהם, ובשנה הרביעית מותרים הפירות לאכלם, אך קודש הלולים יהיו לה' לאכלם במקום הקודש עיר ציון בשמחה, והוא כמו שמצינו בצורת אדם מילה ופריעה:
1