בית יעקב על התורה, לך לך מ״וBeit Yaakov on Torah, Lech Lecha 46
א׳ויאמר ה' אל אברם אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים. הענין שלא נאמרה לו זו המצוה עד שהיה קרוב למאה שנה. כי אם היה מל את עצמו קודם זה, אזי היו נדחים ממנו כמה וכמה עבודות מעבודת ה' שלא היה לו צורך בהם. והוא, כי כל המצות שרשם הוא ברזא דמצות מילה, שמורה על צמצום. וזה הוא שנאמר לו במצות מילה, להמול כל זכר יליד בית ומקנת כסף. מקנת כסף מורה על צמצום בדברים הכרחים, כגון אכילה וכדומה. ויליד בית מורה על צמצום במותרות, כגון שתיה וכדומה. וקודם שנאמר לאברהם מצות מילה אז היה מייגע את עצמו בעבודת ה' על כל דבר שפעל ועשה, והיה לו מיחושים פן ואולי אינו מכוון בפעלו לקיים רצון השי"ת, ולהנאת גופו קא מכוון ואסור. אכן, אחר שהגיע לימי הזקנה ונתמעט כחו מעבוד עוד עבודות קשות שבקודש לצמצם את עצמו ביותר, אזי האיר לו השי"ת שמעתה לא יצטרך עוד לגודל צמצום כ"כ, ואמר לו מצות מילה שהוא כלל כל המצות. והוא כענין שמדמה בש"ס (מגילה כד:) הסתכלות במרכבה, לסומא שלא ראה מימיו, והוא שמבין באבנתא דלבא רק החוש חסר ממנו. כן הוא הענין באאע"ה, שבאמת אף קודם שמל אברהם אבינו היה לו מבינות בכל מצות ה', אך החוש היה נחסר לו, והוא קביעות בלב, שיקבע בו קדושת ה' בל ימוט לעולם, זה נתחדש לו מעתהרכהלעיל פרשה זו אות מב בהערה ריא שם.. כי לדעת שה' מקדשו זאת לא נתחדש לו עתה, אדרבה קודם שנמול היה לו הכרה זו עוד יותר, מאחר שהיה עובד ביתר עוז, אכן זה הלימוד נתחדש לו אחר שמל, שכאשר הסיר מאתו הצפורן היתר, אזי היה מבורר בכל הפעולות ונקבע בו מעתה עבודת ה' בקביעות אף בלי דעת, כן זו המצוה הוא בקביעות עם האדםרכוכדאיתא במי השלוח ח"ב פרשת חיי שרה ד"ה ויסף: כי מצות מילה רומז על זה, שהאדם מוסיף ועושה חותם בבשר הגוף שעל ידו יקבע בגופו קדושה בקביעות שיהיה גם בהגוף רשימה שהוא לחלקו של השי"ת. עיין בסוד ישרים פורים אות כא ד"ה ששון: כי מילה מורה, על הרשימה שנקבע בהגוף, כלומר שהגוף מוקף בהקדושה ואי אפשר לו לצאת ממנה. כעין מאמרם ז"ל במדרש שוחר טוב (ו) כשנכנס בבית המרחץ היה מביט בעצמו ואמר הריני ערום מן המצוות, וכשהיה מסתכל במילה שהיא שקולה נגד כל המצוות, דעתו מתקררת. כיון שראה דוד כך אמר מזמור עליו וכו'. לקמן פ' וירא אות ד, פ' מקץ אות יח ד"ה כי כונת., אף בשעה שאסור לו לעסוק בד"ת, כמו בשעה שהוא עומד בבית המרחץ ובשעה שהוא ישן, וכדאיתא בש"ס (מנחות מג:) בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, כיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו. ולזה לא גילה לו השי"ת זו המצוה כל הימים שהיה כחו גדול לעבוד את ה', כי השי"ת חפץ בעבודת האדם בכדי שיקרא על שמו שביגיע כפיו זכה להשפעת ה'. אכן אחר שנשלמו לו תשעים ותשע שנה קודם שהגיע לשנת המאהרכזמבואר בבית יעקב שמות פרשת תרומה אות ה ד"ה והענין: וכן היה באברהם, שלא רצה רצה השי"ת ליתן לו מצוות מילה בתחלה, מפני שקודם המילה היה נדמה לו בכל מקום שאינו מבורר, מאחר שבאמת היה לו חסרון בגוף, ועיי"ז היה מרבה ד"ת. עד שהיה קרוב למאה שנה, שאז נשלמו לו כל הכוחות שבאדם, אז ריחם עליו השי"ת ונתן לו זאת המצוה, אז ראה שהוא מבורר בכל מקום.. כי בשנת המאה אזי הוא האדם כמת ובטל מן העולם כדאיתא במסכת אבות (סוף פ"ה), והוא שכל הנהגת האדם שהרגיל את עצמו בהם עד מאה שנה, ומאז מוטבעים ונקבעים בהאדם בקביעות, שמעתה עוד לא ישונה אם טוב טוב ואם בהיפך ג"כ לא ישונה, שמעתה אף בלי שום דעת יעשה כאשר הורגל עד עתה ממנה לא יזוזרכחכמבואר לקמן פרשת וישלח אות מה ד"ה וכן מקום: המנין מאה מרמז על עת שבא אדם על שלימותו ואיכללו ביה כל הדרגין, כמו אברהם אבינו שניתן לו בן למאה שנה אחר המולו בשר ערלתו, ובא על שלימותו הנכונה, ואז מכיר האדם מה טובה מוכן לו, וכל ההפסדות שהפסיד הן בממון והן בגוף. על כולם סמוך לבו בטוח בה' שכולם בספר נכתבים ואין שכחה לפני השי"ת, וכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון ולא נאבד כלל, רק השי"ת יחזיר לו לעתיד על כל מה שסבל ונתייגע בזה העולם בעבור שמו הגדול, וע"ז מרמז החשבון מאה., ולזה כשנשלמו צ"ט שנה לאברהם אבינו שהיה עובד את השי"ת כל ימיו, מעתה הגיע העת שהתחילה להקבע בו העבודות שפעל ועשה עד עתה, אז גילה לו השי"ת רז זה, כדכתיב (תהלים כה) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, שזה הכתוב נדרש (ויקרא רבה פרשה מט) על המילה, והיה זה המאמר בסוד עד צ"ט שנה כל הימים שהיה בו כח עוד לקנות קדושה ע"י עבודותיורכטעיין לקמן פרשה זו אות נו, פ' וירא אות יד, בית יעקב ויקרא פרשת בהר אות י בסופו, בית יעקב הכולל פ' וירא אות יד.. והענין שאברהם אבינו לא מל את עצמו קודם, זה מאחר שקיים כל התורה כולה, כי הדין הוא בש"ס (ע"ז כז.) שהמל ימול ומי שאינו מל לא ימול, לזה כל זמן שלא נאמר לו מאמר השי"ת אני הנה בריתי אתך לא היה נקרא מל, וממילא לא היה יכול למול את עצמו. אכן אחר שאמר לו השי"ת אני הנה בריתי אתך, שזה מורה שהוא נמול בשורש, היה יכול למול את עצמו בפועלרלכמבואר בתפארת יוסף מסכת פסחים (ט.) ד"ה אין: הענין בזה, כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה, אם האדם מצידו מנקה ומטהר ומברר עצמו עד מקום שידו מגעת. אז השי"ת מעיד עליו שהוא נמשך תמיד אחר רצונו ית', ויש לו חיבור עם אור רצונו ית'. כמו שכתוב באאע"ה (בראשית י״ז:ד׳) אני הנה בריתי אתך וגו' המול ימול וגו', אף שבאמת הדין הוא המל ימול, ואיך מל אברהם אבינו את עצמו, ומה זה שאמר לו השי"ת אני הנה בריתי אתך קודם שמל עצמו. אך הענין הוא, כיון שאאע"ה בירר עצמו עד מקום שידו מגיע, ממילא העיד עליו השי"ת שהוא מבורר וכאילו הוא נימול, כיון שלא היה בידו לברר עצמו יותר.:
1