בית יעקב על התורה, מקץ א׳Beit Yaakov on Torah, Miketz 1

א׳ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מ״ט:ג׳). בזוה"ק (בהר קיא:) ורזא דמלה תרין דרגין אינון לעילא דאצטריך בר נש לאתעטרא בהו ואינון רזא דמהימנותא ואינון חד. חד רזא דעבד וחד רזא דבן. והאי עבד אקרי אדון כל הארץ. בן כמה דאוקימנא בני בכורי ישראל (שמות ד׳:כ״ב) וכו', ורזא דתרין דרגין אלין אשכחנא בחד קרא דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ויאמר לי עבדי אתה הא עבד. ישראל הא בן. דכד אינון כללא חדא כדין כתיב אשר בך אתפאר. והוא כדכתיב (תצא כג) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך. היינו שהשי"ת מתהלך בקרב האדם ממדת עבד למדת בן וממדת בן למדת עבד, וזהו שנקרא השי"ת בזה מתהלך, שנראה לאדם בתרין דרגין אלין. מעלת העבודה ברזא דעבד, היינו הבהירות שלא יעשה אדם שום דבר רק בדעת וחשבון, וממה שאדם עושה בבהירות אין לו שם סבלנות ובירורים ואין עליו שום קטרוג, מאחר שנראה מפורש כי הוא עובד בבהירות, וכל שכרו יתראה מפורש שבא לו ע"י יגיע כפו. ומעלת רזא דבן הוא שמכוון שלא מדעת לרצון השי"ת, אכן ע"ז יתעורר קטרוג מה בין אלו לאלו ולזה יתחייב מזה סבלנות ובירורים^אוענין רזא דבן ורזא דעבד מבואר ביתר הרחבה לעיל פ' בראשית אות כט ד"ה וכל זה, אות לב.. וזה שאמר משה רבינו ע"ה (האזינו לב) בניו מומם, שכל מומם שיצרכו לסבלנות ולבירורים הוא לברר שהם בניו של הקב"ה:

ב׳ועיקר הסבלנות הוא כדאיתא במי השלוח (ח"א מקץ ד"ה ויהי מקץ [ב]) שנתים ימים היינו הטובות שברא השי"ת באלו השני ימים יום השלישי ויום הששי שנכפל בהם כי טוב^בלקמן פרשה זו אות ב בהערה ה שם., שביום השלישי נגמר מלאכת המים ונעשה בעולם מקום פנוי לקבל טובה וזהו כי טוב, ועל צמיחת טובה תדשא הארץ דשא ועץ עושה פרי שזהו טובה הנראית, ע"ז נכפל כי טוב, שהוא טובה האמיתית הנראה מפורש לטובת האדם. וכן ביום הששי נכפל כי טוב, שנברא חיים בעולם בתוך הברואים, והכפלת כי טוב מורה על שנברא חיים בכבוד והתנשאות, וזהו צורת האדם שהוא המנושא על כל החי בעוה"ז. כי בכל הברואים נטבע חוקים טובים, וכדאיתא בש"ס (עירובין ק:) למדנו צניעות מחתול ודרך ארץ מתרנגול וכו' וכן אומר הכתוב (איוב ל״ה:י״א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, אכן בהם הוא שכל קבוע במדותיהם ולא יוכלו להטות דעתם בחשבון. אבל האדם הוא בעל בחירה ובזה הוא מושל על כל הברואים, מפני שבבחירתו כולל כל הברואים^גמבואר בתפארת החנוכי על זהר עקב (רבע.) ד"ה והוה: ובאמת בכוחות דומם וצומח וחי יש כוחות גדולים ויקרים מאד יותר מבצורת אדם. וכדאיתא במס' עירובין (ק:) אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול. וכדמיתי לעיל מקרא (איוב ל״ה:י״א) מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. אכן כשהכוחות האלו הם במקומם, הם בלא דעת ואור, וכדמצינו בחולין (סג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה. ומ"מ היא עוף טמא אף שיש בה מדה טובה, אכן מפני שהוא רק מדה ולא בדעת ואור, וכל מה שהוא רק בדרך מדה, אף שהוא בשורש מדה טובה, אבל אינו טוב רק על דרך המדה והרוב. אבל לפעמים יש בו הסתעפות, שיעשה רע באותה מדה עצמה וכו'. ואף שכל מה שיש בהברואים אין בו דעת ובחירה, אבל המדות הנוטים לצד הבחירה אלו כשיבואו להתכלל בצורת אדם יסייעו אותו לעבודת השי"ת בכת בחירה. עיין לעיל פ' תולדות אות ב, פ' ויצא אות עד.. וכשיוגמר הבירורים משני הימים אלו, אז יתראה מפורש שהשי"ת מנהג את כל העולם רק לטובת ישראל. וכמ"ש, ופרעה חולם, שהראה השי"ת שכ"ז היה כדי שיתגדל יוסף הצדיק, ואף שמצרים היה מקום היותר רחוק מקדושה, גם שם מנהיג הקב"ה רק לטובת ישראל:

ג׳ומעלת העבודה ברזא דבן, כי עורר בנפשו צפוי וקווי לישועה מחמת שנכנס להסתר ושכחה, בענין שלא ראה איך יצמח מזה כבוד שמים, ומצפה להשי"ת שיאיר עיניו, וממילא יכול לעורר אור מאורו של הקב"ה המוכן לעתיד לבוא, היינו ידיעת הבורא שזה הוא האור הבהיר לעתיד שיהיה גלוי שיש בורא נמצא ונצחיי. כי עיקר החושך שיחשוך לאדם הוא כשיסתר ממנו שהוא בן להקב"ה, אכן הצפוי יבא ממה שבשרשו נמצא שהוא בן להקב"ה. והנה השי"ת ברא בעוה"ז אור וחושך, כדי שיבין האדם כי גם האור אינו אור גמור האמיתי, וכן נתן שכחה באדם שיבין כי גם בעת שעובד בבהירות ג"כ אינו בהיר, וע"י שבא לידי הסתר ושכחה ויתעורר בלבו צפוי וקווי לישועה, יעורר ישועה מאור הגדול. וע"ז כוונו בש"ס (גיטין מג.) שאין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהם, שיאיר לו השי"ת שלא היה די לו באלו הד"ת לעמוד נגד יצרו וצריך לו הוספת ד"ת. והענין בזה הוא, מפני שהשי"ת אינו משפיע רק למי שיצמא ויצפה לישועה, והצמאון הוא כשיכיר האדם חסרונו שצריך לו ישועה מחדש בהוספה, אזי משפיע לו השי"ת. וכענין דאיתא בהליקוטים ממי השלוח (ח"א) על מאמר הש"ס בשבת (דף פח:) כשעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה לילוד אשה בינינו וכו'. וזה היה ענין יעקב אבינו ע"ה, אחר שנחסר לו למחית נפשו ונתעורר לקוות בראותו שיש שבר במצרים עי"ז בא לישועה אמיתיית, כי מאחר שראה שהשי"ת צריך להאיר לו גם בכל רגע לקיום נפשו והתפלל על זה, הראה לו השי"ת שיוסף חי ולא הפסיד אורו כלל. וכן המצריים שבאותו הדור אחרי שבמצרים היה תמיד שובע, ואחרי שראו שנחסר להם מזון נתעורר בהם צעקה על מחיתם, והאיר להם יוסף מאורו שאמר להם לכו מולו עצמכם, ואמרו החייתנו כי באנו על זה שבשרשנו חסר לנו אור^דבית יעקב הכולל פרשת מקץ ד"ה ויהי מקץ [א].: