בית יעקב על התורה, מקץ כ״וBeit Yaakov on Torah, Miketz 26
א׳טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם (משלי י״ב:ט׳). נקלה ועבד לו דא יוסף הצדיק, שהכיר שאין לו מצדו שום הון ורכוש. מתכבד וחסר לחם, היינו האומות שמתפשטים בגודל זרם בהטובה שהשי"ת משפיע להם בלי שום מעצור. והענין הוא, דהנה השי"ת נתן כל הטובות והשפעות בין האומות, והם מתפשטים בהטובות בלי שום גדר וצמצום. ובעוה"ז הציב השי"ת שרשות נתונה לאדם ויוכל להתפשט כפי שירצה, ואח"ז מצמצם השי"ת השפעתו ונוטל הכל בחזרה, ואחר זה הצמצום ישפיע השי"ת מחדש גודל שפעו. לכן יראה כל איש בימי חייו בעוה"ז שרשות נתונה בידו, יבחר בטוב וימאס ברע ויכין לעצמו מחיה לימים האמצעים שהצמצום מתגדל בהם, ואזי ימיו יאריכון לימי השובע שהשי"ת יתן מחדש שפעת טובה בהם. אכן מי שאין לו זה המבינות להכין לעצמו מימי השובע לימי הרעב, יפסקו חייו בימי הצמצום ולא יוכל להגיע לימי השובע שיבאו אח"ז. ולזה נאמר במתן שכר קיום מצות בעוה"ז למען יאריכון ימיך (עקב יא), ולא נאמר מה טובה יהיה באותן הימים, מאי משמע, שזהו העיקר לזכות להאריך ימים בימי הצמצום ולהגיע לשפעת טובה שיהיה מחדש לעוה"ב, וע"י הצמצומים והגדרים מקיום מצות השי"ת בעוה"ז יהיה לאדם חיים אף בימי הצמצום. לזה ישראל שיש להם זה המבינות ומצמצמים את עצמם בעוה"ז, ומגבילים וגודרים את עצמם שלא להתפשט בימי השובע, יזכו לחיי עוה"ב, שיאריכו ימיהם בימי הצמצום והרעב עד שיגיעו לימי השובע שיהיה מחדשקמגלעיל פרשת חיי אות כב.. והעכו"ם שמתפשטים את עצמם בלי שום גבול בעוה"ז, שהם ימי השובע, ואין להם שום הכנת טובה וחיים לימי הרעב, יפסק חייהם בימי הרעב ולא יוכלו להגיע לאותן הימים בעוה"בקמדעיין לקמן פרשת ויגש אות לג.. וע"ז מרמז ג"כ מה שצוה השי"ת שמטה ויובל, שע"י שיקיימו זאת בארץ יהיה להם חיים בלי הפסק. אבל אם לא יקיימו שבתות הארץ ינטל מהם בחזרה כל הארץ, וכדכתיב (בחקתי כו) אז תרצה הארץ את שבתותיה. לכן נתן הקב"ה עצה לישראל שיחלקו את גודל זה הצמצום לכל שבע שנה בכדי שיוכלו לסבולקמהוזה לשון התורת כהנים פרשת בחוקותי פרשה ב: אז תרצה הארץ את שבתותיה אני אמרתי לכם שתהו זורעים שש ומשמטים לי אחת, בשביל שתדעו שהארץ שלי היא ואתם לא עשיתם כן, אלא עמדו וגלו ממנה והיא תשמט מאיליה כל שמיטים שהיא חייבת לי שנאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה, כל ימי הושמה תשבות. ומבואר זאת לעיל פרשת נח אות לה: בזמן שהאדם מקבל הטובה המזומנת לחלקו בהדרגה ובהמתנת זמן, אז מתקיימת אצלו לאורך ימים ושנים, ויוכל לעמוד בה כנגד מה שהיה לו סבלנות וצמצומים מקבלת הטובה. אבל אם האדם מתפשט עצמו וחוטף אותה טובה בבת אחת, הוא מוכרח לקבל גם ההפסקה מהטובה בבת אחת מה שאין בכחו ונכלה מאליו. וכענין שמצינו במצות שמיטה, שענינה שהאדם יצמצם עצמו בכל היקף שבעה שנה אחת, שיאכל תבואת שדהו בהדרגה ובצמצום ובהפסקה שלא יחטוף הטובה בבת אחת, שעי"ז יוכל לעמוד בשדהו לעולם. וכאשר עברו על מצוה זו נתחייבו גלות שבעים שנה כנגד שנות השמטה, וכדכתיב (בחקותי) אז תרצה הארץ את שבתותיה, וכדאיתא (בתו"כ) ולא היה ע"ד העונש רק מידם בעצמם היתה זאת להם, שמפני שלא נתנו הפוגות לקבלת הטובה ואכלו כל השנים הזריעות בבת אחת, התחייב מעתה שיקבל שנות ההפסקות והשמטות ג"כ בבת אחת, ונעשה ארצם שממה ונגלו מתוכה.:
1