בית יעקב על התורה, מקץ ג׳Beit Yaakov on Torah, Miketz 3

א׳ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וגו'. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה (מי השלוח ח"א מקץ ד"ה ויהי [ב]) ששנתים ימים מורה על כלל הטובות שברא השי"ת בשני ימים בשלישי ובששי. בשלישי נבראו כל הדשאים ועץ פרי כל פרנסת האדם. וביום ששי נברא בו עיקר החיים כבוד והתנשאות, והוא צורת אדם המנושא על כל החיים, שיש בו דעת והדעת הוא בראש, לכן הולך הוא בקומה זקופה הראש מנושא על שאר האברים. ויש בצורת אדם קומה שלמה, שיש בו דעת לעזוב כל הנאות עוה"ז שלא יהיה כפוף תחתיהם, כי אם יהיה כפוף וחבוש בהם אזי יהיו הם מנושאים עליו וגבוהים ממנו, א"כ במה נבחר האדם מכל הנבראים. אכן בזה שהוא מנושא על כל הנבראים, שבכחו לעזוב ולהניח אותם שלא יהיה חבוש תחתיהם, הוא הנבחר מכל הברואים. אבל הבהמה שאין בה דעת, לזה אינה הולכת בקומה זקופה רק הראש שוה עם כל האברים^חכדאיתא בגמרא חגיגה (טז.): ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלשה כמלאכי השרת, שלשה כבהמה וכו', ומהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת וכו'., ובאלו השני ימים הוכפל בהם כי טוב. והענין שכאן נאמר שנתים ימים, כי מה שנשפע מהשי"ת עצמו בלי שום אמצעי זהו עד מהרה ירוץ דברו וממהר האלהים לעשותו, אבל מה שהולך דרך ממוצע ישתהא ימים כבירים. והנה עיקר הכבוד הוא רק בישראל שיש להם הכרה אף בעניני אכילה ושתיה איך שכל הארץ מלאה כבודו, מה שאין זה אף במלאכי מעלה, שאף שגם הם יכירון שמלא כל הארץ כבודו, אבל רק מרחוק יכירו ולא בהסתר עוה"ז, אבל בישראל תא חזי מה כתיב בהו (תהילים ל״ד:ט׳) טעמו וראו כי טוב ה', שמרגישים וטועמים מכל דבר כבוד שמים^טומבואר ענין ההכרה שיש למלאכים ולאדם מבואר לעיל פרשת חיי אות ד ד"ה וזה הוא: שהאדם מצדו מכיר בדעת, שכל כח האור שיש לו בידו הוא רק מהשי"ת, ומהפך את החשך לאור, שמכניס כל חשקות עוה"ז בקדושה, בהכירו שכל השפעת טובה הוא מהשי"ת, ומהלל ומשבח להשי"ת על שנתן לו טובה, ואומר על כל דבר ברוך אתה ה' שנתת לי זאת, וממליך את השי"ת על כל הנשפע לו. ובזה גדול כחן של נשמת ישראל מאור של מלאכי מעלה, וכדאיתא בזוה"ק (חיי קכו:). והוא כי מלאך לא יוכל להאיר בחשך, רק להגדיל האור ולשבח בתמידות את השי"ת. שאני ישראל, שבריאתן הוא מאור עצמותו ית' ולא ממעטה לבושו, שאין בכח שום בריה ומלאך ושרף ולבוש מהשי"ת לעשות זאת, לערב גוש עפר מן האדמה ולנפח בה נשמת חיים ויעמדו יחד, משמע מזה שרק עצמותו ית' הוא אשר בנה והציב צורת אדם בעולם, גוש עפר עם נשמת חיים קומה אחת, ושניהם יחד עושים רצון השי"ת בעולם. לזה יש לו מעלה. יתירה לאדם, שבכחו להאיר בתוך החושך, אכן בזה אין עוד שלימות, מאחר שיוכל גם להפסיד כל מה שהרויח וסיגל אם יעשה ההיפך מרצון השי"ת ח"ו, כי הרשות נתונה ביד האדם ויוכל לבחור במה שיחפוץ אם טוב ואם רע. וכן מבואר בתפארת החנוכי על זהר וירא (קב.) ד"ה ויאכלו בסופו בד"ה וזה שאכלו, ועיין לעיל פ' וירא אות טז, פ' ויצא אות יט.. וכשיתבררו אלו השני טובות, שלא ירצו כבוד רק מה שיהיה ממנו כבוד שמים, וכן לא יקחו טובה אך מה שיהיה ממנה כבוד שמים, אז נאמר קץ שם לחשך, שלא יהיה שום הסתרה עוד, ויוכלו להתפשט ולהרחיב את גבולם:

ב׳וזהו דכתיב (דברי הימים א ט״ז:ח׳) הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו, וזה המזמור היו אומרים לפני הארון, וזה מרמז שד"ת יתפשטו חוץ לגבול להודיע בעמים. ואף דכתיב (איכה ב׳:ט׳) בגוים אין תורה, והוא מפני שלא רצו לקבלה, כשזרח הקב"ה משעיר והופיע מהר פארן ורצה ליתן להם תורה אמרו מה כתיב בה, והקב"ה אמר להם מה כתיב בה ולא רצו לקבלה, שנדמה להם שיתבטל כל החיים שלהם אם יקבלו ד"ת, וכדאיתא בזוה"ק (בלק קצב:). אכן האמת הוא שאין בהם ד"ת, אך ע"י תשוקה ורצון יוכלו ישראל להכניס אף הכחות שבעמים לקדושה ולהאיר אותם. כמו שבעל תשובה מעורר אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה, שאף אם עשה ח"ו מעשה שנראה לעין שאין לו תיקון להתפלל עליו, אמנם ע"י תשובה, שהוא תשוקה ורצון, יוכל לרפאות את הקודם, ואין לך דבר שעל ידו תוכל לרפאות את הקודם רק בתשובה, שהוא תשוקה ורצון, וכענין דאיתא בש"ס (ברכות ז) שמושה של תורה גדולה מלמודה. וזהו, הודו לה' קראו בשמו, שם מורה על רצון^ישמו בגימטריא רצון כמבואר במי השלוח בהרבה מקומות. עיין ח"א פרשת בשלח ד"ה ה' איש, פ' תזריע ד"ה אשה [א], ח"ב משלי (ל) ד"ה כי בער., ועי"ז תוכל להתפשט הד"ת חוץ לגבול. וזה הענין נרמז בפרשתנו, והוא שהקב"ה ברא טוב והיפוכו זה לעומת זה עשה האלהים, ואף במדה היותר גדולה נמצא גם כן חסרון. וכמו שמצינו באאע"ה שמדתו מדת החסד, והיה לו הכרה מפורשת שהשי"ת פועל כל ואין דבר נעשה מבלעדי רצון השי"ת, וזו המדה יקרה מאד, אכן יקרותה הוא רק כל זמן שאור הדעת מאיר בהמדה, אבל כשנסתר הדעת מהמדה בהסתעפות המדה בלבושים מסתירים, אזי יצא ממנה ההיפך מרצון השי"ת, שכן נולד ממנו ישמעאל, ששרשו נסתעף מהתפשטות זו המדה, והוא משחית נפשו ועל ה' ישען לומר מאחר שאין דבר נעשה בלתי רצון השי"ת, לזה יוכל אדם התפשט כפי שירצה, וזהו טעות גמור^יאמבואר לעיל פרשת ויצא אות כז ד"ה כי מאברהם: כי מאברהם ויצחק נסתעף אף ההיפך, כי מדת אברהם אבינו הוא להכיר שאין שום מקום פנוי מכבוד שמים כדכתיב (תהילים קמה) גדול ה' ומהלל מאד, שהוא מהולל בכל המקומות ומלא כבודו את כל הארץ, וזו הדעה היא יקרה במאד, כדאיתא (תמיד כח.) רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם וכו' יחזיק באמונה יתירה וכו'. ומכח האמונה היתירה הזו יוכל להסתעף שישכח את השי"ת, כמו שנסתעף מאברהם אבינו ע"ה ונולד ממנו ישמעאל מהתפשטות זו הדיעה שאין מקום פנוי מכבוד שמים, והוא מתפשט עצמו בכל תאות עולם הזה, ואומר שאין שום צורך לאדם לצמצם עצמו, מכיון שמלא כבודו את כל הארץ.. הן אמת שבשורש אין דבר נעשה בלעדי רצון השי"ת, אמנם זאת הבטוחות אין לאדם על להבא, רק על מה שעבר יכול האדם לבטוח שלא יתייאש עצמו מלשוב להש"י, והבטוחות יהיה לאדם רק במחשבה אבל לא בפועל. ובפועל ישתמש האדם במדת היראה ועל ידה יתעלה מעלה מעלה. וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ״ה:ז׳) כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך וגו' והוא שידע האדם שבעוה"ז נמצא מדרגות. וע"ז מרמז יחודא תתאה שישראל מיחדים בכל יום תמיד ואומרים (קריאת שמע) ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שכל המכוון מבריאת עוה"ז היה שהאדם יצמצם את עצמו מצדו למאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דקב"ה (זוהר אמור צ:), כי אם יאמר האדם שאינו צריך לשום פעולה מצדו לצמצם את עצמו ויבטח רק ע"ז התקיפות שאין דבר נעשה רק ברצון השי"ת, א"כ למה ברא הקב"ה את עוה"ז והכל היה כלול ברצון השי"ת גם אז. אך הענין בזה הוא, שבאמת הכל כלול ברצון השי"ת, אכן ה' חפץ למען צדקו שיהיה גם להברואים חלק בהבריאה ביגיע כפיהם, אשר יעבדון את האלהים ויסייעו בפעולותיהן להמכוון שהיה להשי"ת בבריאת עוה"ז:

ג׳וזהו החילוק שבין ישראל לעכו"ם, שהם אומרים שמאחר שבשורש השי"ת הוא פועל כל, א"כ למה לו לאדם לצמצם את עצמו מצדו ולפעול איזה פעולה. ובזה הם חולקים על שורש החיים שלהם ומצדם אין להם שום הויה וקיום. כי אף אם לא נבראו כלל בעולם היה זה. אבל בישראל תא חזי מה כתיב בהו, אלה תולדות יעקב יוסף (וישב לז), שמדת יוסף הולכת עם כל פעולה ופעולה שנעשה בישראל, שמדתו יסוד צדיק לצמצם עצמו בכל פעולה שיעשה ואינו מתפשט בשום מדה בשלימות, וזה גורם כל השפעת טובה, והמשל בזה למלך שחפץ ליתן לאחד מנה ולא קיבל המקבל רק החצי, נמצא שהמלך לא גמר מחשבתו וצריך ליתן מחדש. וזהו ג"כ הענין שאין צמיחה רק ע"י זריעה, והוא שהשי"ת נתן לאדם תבואה וברשותו לאכלה, והאדם מצמם את עצמו ונותנה בחזרה ומאמין בחי עולמים וזורע (מדרש תהילים יט) לכן מצמיח לו השי"ת תוספת מרובה מחדש^יבכמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע [ב]: כי עיקר זריעה שאדם מכיר שהצמיחה בא מזריעתו, כי לעיני האדם נדמה שהגרעין הנזרע בארץ נרקב ונתקלקל לגמרי, אבל אחר הצמיחה מכיר האדם שכל כח הצמיחה הוא מהזריעה שזרע. כי זה הוא ענין זריעה, שמבטל עצמו להשי"ת וכדאיתא בש"ס (שבת ל"א.) אמונת זה סדר זרעים והובא בתוספות שם בשם הירושלמי שמאמין בחי עולם וזורע, ומזאת האמונה בא לו כל כח הצמיחה ומזה שהצמיחה הוא דוקא מן הגרעין הנזרע, מזה ראיה שהצמיחה בא מזריעתו. ועיין עוד שם ד"ה ויזרע [ג], סוד ישרים חג הסוכות אות עא, לעיל פ' תולדות אות ג ד"ה וזה היה, אות ח, לט, מא.. וזהו ג"כ כענין מצות מילה, שהשי"ת ברא את האדם בחסר בטובת עין, שיוכל לדמות שבכחו ועוצם ידו עושה לו חיל, וישראל מצמצמין את עצמם ומכירין שרק השי"ת הוא הנותן כח לעשות חיל, לזה משפיע להם השי"ת חיים מחדש שלא יהיה לו שום הפסק לעולם^יגעיין לעיל פרשת וירא אות סג: כי הכלי קיבול הוא במה שהאדם מכיר חסרונו ורואה כי אין לו שום ישועה מצד עצמו, אז הוא מוכן לקבל כל הטובות וההשפעות מאתו יתברך. והדוגמא לזה הוא מצות פאה, שאדם מניח פאה בסוף שדהו, ובמה שהוא מניח פאה הוא מורה שלה' הארץ ומלואה, והוא אינו אומר כחי ועוצם ידי ואינו לוקח לעצמו הטובה שנתן לו השי"ת, אבל הוא מחזירה להגדיל הכבוד שמים, ולכן מזה מתחייב השפעתו יתברך להאדם ביתר שאת ועוז, והוא כמו זריעה שע"י מה שזרע הוא מאסף הרבה. וכן היא מצות מילה על האופן שאמרנו, כי זאת ידוע אשר האדם צריך לזכור תמיד בהשי"ת, אבל יען כי מטבע האדם הוא אשר הדבר שהוא חסר בו הוא זוכר בו ביותר, אבל בדבר שיש לו בו השלימות הוא רגיל להיות נשכח, ובמקום הזה יען כי הוא שלימות כל הגוף בהיותו המשפיע, ולכן השכחה שם גוברת, יען כי זה הוא כל האדם, אשר השי"ת בראו בטובת עין מאד שיוכל ליקח הכח לעצמו ולומר כחי ועוצם ידי, כי הבחירה נתנה לאדם. אבל השי"ת באהבתו לישראל עמו, נתן להם עצה טובה שיצמצמו עצמן במקום הזה למול בשר ערלתו, ועי"ז התקין לו ממנו בנין עדי עד. וכיון שהאדם מצמצם עצמו, אז נקבע ביסוד נפשו קדושה ועבודה, אשר גם כח הגוף שהוא בבחינת נוקבא, מזדכך ומתדבק להשי"ת וכו'. אכן אחר שמל עצמו נעשה גם הגוף מזוכך ונעשה כלי קיבול גמור לקבל אור השפעתו יתברך.. וכך איתא בכתבי האר"י ז"ל (ליקוטי תורה תהילים סימן קיח) על אנא שהיה הכהן גדול אומר ביום הכפורים וכן באנא ה' הושיעה נא, שאנ"א הוא ר"ת "אליהו "נדב "אביהוא. והוא שאלו שלשה צדיקים התקרבו עצמן להקב"ה קודם זמנם, והם מיין נוקבין שעל ידם יושפע כל החיים לישראל^ידכמבואר בבית יעקב ויקרא פרשת אחרי אות יג ד"ה ומתק וזה לשונו בתוך הדברים: וזה הוא דאיתא בהאריז"ל א'נ'א' שהכהן גדול מזכיר ביום הכפורים בסדר העבודה אנא ה', ר"ת א'ליהו נ'דב א'ביהוא וגימטריא שם ב"ן. הענין בזה, שכמו שנדב ואביהוא בשעתם היו עושים עבודתם באהבה עצומה ומופלגת, שבעולם הזה הציב השי"ת שאינו בוחר בזה. וכן אליהו בשעתו, היה ביראה מופלגת, אשר גם בזה לא בחר ה' כי חפץ חסד הוא וכו', אכן עכ"ז חובה עלינו להזכיר בעבודת היום כוחותיהם החזקים באהבה ויראה שלהם וכו'. וגמטריא שם ב"ן היינו להוליד מיין נוקבין, כי בעומק אין לשער גודל היקרות שלהם, שנשאר מהם רשימה לדורות וכו'. עיין שם כל העניין. ועיין תפארת יוסף פ' אחרי ד"ה וידבר.. וזהו שנאמר ביוסף (ויצא ל) יוסף ה' לי בן אחר. והוא שזה השם שהוא ברזא דנוקבא הוי"ה במילוי ההי"ן בגמטריא בן, גורם כל השפעת טובה לישראל, והוא ברזא דיוסף הצדיק שהוא מחבר ומקשר כל העולמות^טושם הוי"ה במילוי ההי"ן היינו: יוד הה וו הה, והוא עולה מנין ב"ן, כמבואר בהרבה מקומות בכתבי האריז"ל, וכדאיתא בשער הפסוקים פ' ויצא (על פסוק ותקרא את שמו יוסף): ולכן יוסף בגימטריא ג"כ שם ב"ן. ואנ"א גם הוא שם ב"ן בגימטריא. וכמבואר בשער הפסוקים פ' חיי (ד"ה ויאמר בא): והוא בגימטריא ב"ן שהיא הוי"ה דההי"ן וכו' אשר על ידו עולים המ"ן וכו'. ועיין לעיל פ' חיי אות כו וזל"ק: שזה השם ב"ן שהוא הוי' במילוי ההי"ן מרכין ומוריד עצמו עד תפיסת אדם ומעורר אותם ברזא דמים נוקבין שיחפצו להתנשא ולהתכלל בהשי"ת.. ולזה כשנעלם יוסף הצדיק ושמו אותו בבור נעשה פירוד בעולם, וירד יהודה מאת אחיו. וגם חלום פרעה מרמז על פירוד, שהיה שובע בפני עצמו ורעב בפני עצמו. והענין הוא, שהש"י ברא את עוה"ז ברב חסד בטובת עין, עד שנדמה לעין שרשות נתונה, והאדם בכחו כונס חיל, ולזה לעתיד שהקב"ה יראה אז ידו החזקה וכחו הגדול אזי יתבטל כל העוה"ז, כדכתיב (ישעיה ב) ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. וע"ז מרמז חלום הפרות והשבלים, שהכחושות בלעו השמנות, היינו מי שיאמר כחי ועוצם ידי הן בחיים והן בפרנסה יתבטל לעתיד ולא ישאר בידו מאומה^טזלקמן פרשה זו אות כב, כג, בית יעקב הכולל פרשת מקץ ד"ה והנה.. אכן מדת יוסף הצדיק, היא הנותנת עצה לישראל שיצמצמו את עצמם אף בזה העולם, להכיר שבאמת הכל ביד השי"ת. ולזה הוא המדה, שמאחר שהם נותנים מקום לכבוד השי"ת בעוה"ז, לכן לעתיד כשיתגלה כבוד ה' ומלכותו גם אז יהיה מקום לעמו ישראל, וע"ז נאמר (נחום א׳:ז׳) טוב ה' למעוז ביום צרה ויודע חוסי בו: