בית יעקב על התורה, מקץ ל״טBeit Yaakov on Torah, Miketz 39

א׳ויאמר ישראל למה הרעתם לי להגיד לאיש העוד לכם אח וגו' ויאמר יהודה אל ישראל אביו שלחה הנער אתי וגו' אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים וגו' ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולוט בטנים ושקדים וגו' ואת אחיכם קחו וגו' ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש וגו'. הענין שלא התרעם יעקב אבינו על בניו מיד אחר ששבו ממצרים למה הרעו לו להגיד לאיש העוד להם אח. אכן מתחלה לא עלה ברעיונו לשלח אתם את בנימין, לזה לא היה לו שום נפקא מינה אם הגידו אם לאו, ולזה כשרצה ראובן לערוב ערובה בעד בנימין לא הטה אזנו ואמר לא ירד בני עמכם, כי סימן זה היה מסור בידו שאם ימות אחד מבניו בחייו יראה פני גיהנם (הובא ברש"י פרשת וישב פרק לז פסוק לה ודומה לו בתנחומא ויגש ט) ועתה שנדמה לו שיוסף איננו וידע שכעת יראה פני גיהנם, נמצא שאם היה שולח אתם את בנימין אזי אפסה מאתו כל כח העבודה (וכמש"נ בפ' וישב אות ג, יב) וכדאיתא גם בלקוטי תורה מהאר"י הק'^קעזלא מצאתי בספר לקוטי תורה ואולי כוונת דברי קדשו למה שכתב בספר הלקוטים לאר"י הקדוש פרשת ויגש ד"ה והיה כראותו כי אין הנער ומת וכו': דע, כי בנימין היה משמש במקום יוסף כאשר היה יוסף בגלות, והיה רומז הברית. וזהו והי"ה, שהוא ת"ת, בראותו שברית העליון ירד למטה בגלות, ונשאר בנימין במקומו, ובראותו שאין הנער, שהוא יסוד סוד הברית, ומת, ר"ל יסתלק אורו וכו'.. אכן כשראה יעקב אבינו שיהודה מכניס את עצמו בזה, והתחיל לדבר עמו שאם לא ישלח אתם את בנימין לא ירדו, אזי התחיל להולד בו איזה רצון לשלחו אתם, ובפרט אחר שערב ערובה בעד בנימין שאם לא יביאנו אליו חי וחטאתי לך כל הימים אף בעוה"ב, הבין יעקב אבינו מזה שעתה יוכל לבטוח ולהשען בהשי"ת שקרובה ישועתו לבא עתה תצמח, מפני שהכיר כחו של יהודה שהוא הלב מכל ישראל, ואי אפשר להיות זאת בעולם שדבריו יהיו לבטלה, ואף שכעת ההסתר גובר ולא נראה שום ישועה, אמנם אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ובכח הש"י להראות שלא כן היה המכוון שלו כמו שנדמה בשעת ההסתר, כדכתיב (ישעיה נו) כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו', והוא שאין בכח האדם להגיע עד תכלית המכוון מהשי"ת, שדבריו חיים וקיימים ויוכלו להתהפך בתחבולותיו כפי פעלם של בני אדם. ויש בו כח ביהודה, שאף בגודל ההסתר בוקע ומראה ישועת השי"ת מפורש שיתגלה שמעולם לא היה שום הסתר כלל, רק אף שם אדיר ה' לנו. וכענין דכתיב (תהילים צ״ג:ד׳) מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה', היינו אף בגודל ההסתר גם שם אדיר במרום ה'. ולזה ברך אותו משרע"ה (ברכה לג) שמע ה' קול יהודה וגו' ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה, והוא שיש בו כח לשבר כל ההסתרות, ולבקוע ולהראות ישועה, עד היכן, עד שיראו מפורש שלא היתה שום הסתרה מעולם. וע"ז מרמז ברכת יעקב אבינו שאמר אליו (ויחי מט) יהודה אתה וגו', שהכיר אותו משורש התולדה שבכחו להמשיך רצון השי"ת ממקום הגבוה ביותר לבחינת אתה, שיש לו הנוכח מפורש תמיד, בכל פעולה עומד נגדו השי"ת בבהירות, וזהו נקרא אתה, וכענין דאיתא בזוה"ק (משפטים קד.) יהודה אתה אנת הוא אבא קדמאה אנת הוא אבא תנינא ולא הוה בך חילופא לעלמין. היינו שכל הישועות שהם דרך הסתר נקראים בזוה"ק באורח יבום, אכן ביהודה היה היבום ע"י האב שאין לפניו שום הסתרה כלל, ידיו רב לו לצעוק להשי"ת ולהפיל חומת ההסתר, תוקע ומריע ומפיל חומה^קעחכמו שהתבאר עניין יבום לעיל פרשת וישב אות לט ד"ה ובזה.:

ב׳לזה כאשר שמע יעקב אבינו מפי יהודה, שאמר, תנה אותו על ידי אנכי אערבנו וגו', ידע שרוח ה' מדבר בו ונתחזק לבו בעוז ה', שבטח תבא לו ישועה, ונתרצה לשלח אתם את בנימין. אך התמרמר עליהם, למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד לכם אח, אף אמנם שהיה סמוך לבו בטוח בהשי"ת שנכון בידו ישועת השי"ת, אבל הצר לו מאד למה הכניסו אותו עוד יותר בהסתר שישלח גם את בנימין למצרים. וע"ז מקנתרו הכתוב (ישעיה מ) למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' ומאלהי משפטי יעבור, וכדאיתא ע"ז במדרש רבה (מקץ צא) למה הרעתם לי הוא דהוא אמר למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' וגו'^קעטזה לשון המדרש שם: אלא כך אמר הקב"ה אני עוסק להמליך את בנו במצרים והוא אומר למה הרעותם לי, היא דהוא אמר (ישעיה מ) נסתרה דרכי מה' ומאלהי וגו'.. והוא שהיה לו להבין שפיהם אינו ברשותם, ואין להם מצדם שום אשמה על הגידם לאיש שעוד להם אח, ובטח ברצון השי"ת היה שידברו ויגידו לו שיש להם עוד אח, ושיצוה עליהם להביאו מצרימה, ושישלח גם הוא אותו לשם, והשי"ת ישלח עזרתו. ובפרט שגם לבו אמר לו שישועתו קרובה לבא, אחר ששמע גודל תקיפות יהודה שאמר אנכי אערבנו וגו':

ג׳וזהו הענין שממכירת יוסף עד עתה לא נקרא בשם ישראל, רק אחר שהתחיל יהודה לדבר עמו נאמר ויאמר ישראל, שזה השם מרמז על שהיה בו בהירות השכל, שנמצא בו אותיות לי ראש, וכולל כל שמות האבות ואמהות, כדאיתא בלקוטי תורה להאר"י הק' (וישלח ד"ה ויקרא את שמו) שהוא ר"ת יצחק יעקב שרה רבקה רחל אברהם לאה. וזה השם הוא ברזא דשם הוי"ה כדאיתא בזוה"ק (וישלח קעד.) כמה דקב"ה לזמנין אתקרי הוי"ה ולזמנין אתקרי אלהים הכי נמי לזמנין אקרי ישראל ולזמנין אקרי יעקב. והענין בזה הוא, שבשמא דאלהים נמצא גם פירוד, שאף שמא דע"ז אקרי בשמא דאלהים. ושם הוי"ה הוא כולל כל, וכן שם ישראל כולל כל אבהן ואמהן, לזה נקרא עתה בזה השם מפני שהרגיש שישועתו קרובה לבא. ואף יהודה הרגיש אז עוז בנפשו שיושע גם הוא, לזה ערב ערובה בעד בנימין ואמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים, בעולם הזה ובעוה"ב, מפני שהיה סמוך לבו בטוח בה' שישועתו מוכנת לו. כי יהודה הרעים בנפשו מאד על שנכשל במכירת יוסף וציער את אביו ונסתלקה ממנו רוח הקודש, אכן כאשר שמע מפי אביו יעקב שאמר למה הרעתם לי וגו', שהוא כאומר נסתרה דרכי מה', הבין מזה שעתה יושע, מי שיתקן הכשלון של יעקב אבינו הוא יתקן גם אותי, ומזה נתחזק לבו לגשת ולערוב בערבות כזה:

ד׳וכענין הזה מצינו גם בחנה שהתפלל על בנים, ותבכה ולא תאכל, והרבתה להתפלל, ויחשבה עלי לשכרה ותאמר לא אדוני אשה קשת רוח אנכי וכו' ויען עלי ויאמר לכי לשלום ואלהי ישראל יתן את שלתך וגו' ותלך האשה לדרכה ותאכל ופניה לא היו לה עוד (שמואל א א׳:י״ח). והוא שחנה הבינה שלא לחנם אירע זאת שיחשדה עלי בדבר שאין בה כלל, משמע מזה שלטובתה הוא, שע"י שיודע לו אח"כ שחשדה במה שאין בה יפייסה ויוסיף תפלה עבורה שתפקד, וכך הוה^קפכדאיתא בגמרא ברכות (לא:), ויען עלי ויאמר לכי לשלום – אמר רבי אלעזר: מכאן, לחושד את חברו בדבר שאין בו שצריך לפייסו. ולא עוד, אלא שצריך לברכו, שנאמר: ואלהי ישראל יתן את שלתך., לזה נאמר ותלך לדרכה ותאכל ופניה לא היו לה עוד, שהיתה בטוחה שנפקדה לטובה, שאם לא זאת לא היה יוצא מפה קדוש לחשוד אדם בחנם:

ה׳אמנם יעקב אבינו לא רצה לסמוך את עצמו לגמרי ע"ז התקיפות והכין כלי לקבל ישועת השי"ת, והכין סיבה לישועה, ויאמר להם זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה. והוא שהבין יעקב אבינו שבטח נמצא באיש הזה טובה בפנימיות לבו, מפני שבניו ספרו לו איך שציער אותם חוץ לדרך הטבע, ואם לא היה נמצא בו טובה במעמקי לבו, לא היה בו כח לצער את בניו כ"כ. לכן שלח לו מזמרת הארץ, היינו פנימיות וכלל הטובה שנמצא בארץ, וארץ בעולם הוא כגוונא דלבא בצורת אדם, וארץ ישראל הוא התוך והפנימיות מכל הארצות, וכוון יעקב אבינו בזה ששלח לו מזמרת ארץ ישראל שעי"ז יתגלה העומק והפנימיות שנמצא בלבו. ומה שלח לו צרי ודבש נכאת ולט בטנים ושקדים. שלשה מאלו המינים הורידו את יוסף למצרים, כדכתיב (וישב לז) וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט וגו' ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו' לכו ונמכרנו לישמעאלים וגו'. והענין בזה, שמזה שבאותו הזמן עברו הישמעאלים ונשאו מיני בשמים, הבין יהודה שמהנכון הוא למכרו ולא להרגו, כי פן נמצא בו דבר טוב שיוכל להתברר לטוב, ואם באמת נמצא בו דבר טוב אזי יתברר אף ממקום הרחוק ביותר. וע"ז מרמז בשמים, שבכל מקום נמצא צמיחת ישועה ואין מקום פנוי מכבוד שמים. ומה היו נושאים נכאת וצרי ולט, נכאת היינו שמצמחת ישועה אף ממקומות הנמוכים ושפלים ביותר להעלות אף משם ישועה^קפאאולי אפשר לומר, דאיתא במדרש רבה (מקץ צא) נכאת היינו שעוה, ואיתא בגמרא שבת (כ:) דשעוה היינו פסולתא דדובשא, והיינו שמצמחת ישועה אף ממקומות הנמוכים ושפלים.. צרי הוא שרף הנוטף מעצי הקטף (כריתות ו.), היינו שבכל דבר נמצא נקודה טובה לאחוז בה ולהקימה. ומזה הבין יהודה, שאם נמצא בו טובה יתברר אף במצרים ולא יאבד ביניהם. ועוד הוסיף יעקב אבינו על אלו השלשה מינים עוד שלשה שעל ידם הגביה אותו מגלותו, ואלו הם דבש ובטנים ושקדים. דבש היינו דבש תמרים שהוא האחרון משבעת המינים ומרמז על אחרית טובה, וכדכתיב (ירמיהו כ״ט:י״א) כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם נאם ה' מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה, ודרשו ע"ז בש"ס (תענית כט:) אלו דקלים, וזהו מרמז שימים יבואו שיתברר הכל לטוב שהשי"ת חושב תמיד לבלתי ידח מישראל שום נדח^קפבכדאיתא במי השלוח ח"ב פרשת פקודי ד"ה אלה פקודי, ומבואר בתפארת יוסף פ' פקודי ד"ה עבודת הלוים: כי תמר מרמז על אחרית טובה שתמר הוא האחרון מן כל שבעת המינים. ואיתא בש"ס (תענית כ"ט:) לתת לכם אחרית ותקוה אלו דקלים. והיינו שמרמז שהשי"ת יראה לעתיד שלא יצא שום נפש אחד מישראל חוץ לגבולו, ורק כל אחד ואחד מילא רצונו ית'.. בטנים ושקדים הם פירות הממהרים להתבשל יותר מכל הפירות, וכדאיתא במדרש (קהלת רבה פרשה יב) ששקדים מתבשלים בכ"א יום ובש"ס (בכורות ח.) איתא שגם לוז ממהר להתבשל בכ"א יום. ובזה פעל יעקב אבינו ע"ה שהוכרח יוסף להתודע אל אחיו ולא היה בו כח להתאפק, ואם לא זאת לא היה מתודע עוד להם והיה משחק עוד עמהם. כי מדתו היתה כעין ברכת יצאע"ה ורוב דגן, שזה מרמז על רוב בירורים, כענין דאיתא בש"ס (ברכות מז:) מדי דמדגן, שזה מרמז על תבואה מבוררת ומנוקה^קפגכמבואר לעיל פרשת תולדות אות מה: ורוב דגן היינו מבורר ביותר, שהיה יכול ליכתב והרבה דגן או ורב דגן, אלא כתיב ורוב דגן, רומז שהדגן בעצמו יהיה מידגן ביותר כדאיתא בש"ס (ברכות מז) האי אידגן, והיינו שהאדם יברר עצמו ביותר ולא יהיה בו שום פסולת.. לזה שלח אליו מנחה, וגם התפלל עליהם ואל שדי יתן לכם רחמים, שגם זה גרם מהירות להישועה, שהשם שד"י מרמז כענין דכתיב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רנח.) שבמזוזה הוא השם שד"י מלבר והשם יקו"ק מלגו. שם הוי"ה מורה, שהשי"ת מהוה את כל העולמות ומשפיע כל הטובות. והשם שד"י מורה שהאדם יברר את עצמו מצדו קודם שיקבל הטובה. וכענין דאיתא בש"ס (ברכות ה:) שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן על ידי יסורין, תורה וארץ ישראל ועוה"ב. אכן אם היה צורך לאדם לברר את עצמו לעומת כח הטובה הנשפע לו מהשי"ת שהוא בלי גבול, ממילא היו צריכים גם הבירורים להיות בלי גבול, ולא היה בכח אדם לברר את עצמו כל כך. וזהו שאמרו במדרש (רבה פנחס פרשה כא) כשביקש מהן לא ביקש אלא לפי כחן וכשנתן להם נתן לפי כחו. שהשי"ת צוה לישראל כפי שיש בהם כח לברר את עצמו, וע"ז מרמז השם שד"י שלא מצאנוהו שגיא כח לצוות על אדם כפי כחו ית' שהוא בלי גבול, רק שיאמר על אלו הבירורים די^קפדהמדרש שם (רבה פנחס פרשה כא) מובא על פסוק זה, וזה לשונו שם: זש"ה (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח וכתיב (שם לו) הן אל ישגיב בכחו מי כמוהו מורה, כיצד יתקיימו שני מקראות אלו, אלא כשהוא נותן להם נותן להם לפי כחו וכשהוא מבקש אינו מבקש אלא לפי כחן, ראה מה כתיב (שמות כ״ו:א׳) את המשכן תעשה עשר יריעות ועתיד הקב"ה לעשות לכל צדיק וצדיק חופה של ענני כבוד וכו' כשבקש מהם לא ביקש אלא לפי כחן (שמות כ״ז:כ׳) ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד וכשהאיר להם לפי כחו (שם יג) וה' הולך לפניהם יומם ולע"ל (ישעיהו ס׳:א׳) קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח (שם ס') ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה (שם ס') והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך וכתיב (ישעיהו ל׳:כ״ו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים, הוי הן אל ישגיב בכחו וכו' עיי"ש כל העניין.. ואף יעקב אבינו, התפלל על בניו בזה השם שלא יצטרכו להתברר בגודל הבירורים כפי רצונו של יוסף, שמצדו לא היה מתודע אל אחיו, אך המנחה פעלה כל זאת, שמין האחרון מהמנחה היה שקדים, ונמצא באלו האותיות השם שד"י שאומר די אלו הבירורים וממהרת להתבשל יותר מכל הפירות, ופעלה צמיחת הישועה במהירות, שכאשר באו אליו עוד הפעם לא היה בו כח עוד להתאפק:

ו׳וזה שאמר יעקב אבינו ע"ה (ויחי מח) אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי, היינו שכל הפעולות שלו היו בחרב ובקשת. חרב היינו תפלה. וקשת הוא בעובדא, וכדאיתא בזוה"ק (במדבר קפ:) שכל פעולת ישועה מצד האדם צריך להיות בעובדא ובמילולא. מילולא היינו צמיחת ישועה חדשה. ועובדא הוא למהר להחיש הישועה, וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קנו:) ואי תימא דאלין דודאים פתחו מעהא דרחל. לאו דהא כתיב וישמע אליה אלהים וכו'. ואי תימא דהא אינון למגנא אתבריאו. לאו דהא אפילו למלה דא סיועא אינון לאינון דמתעכבי ולאו אינון עקראן^קפהכמבואר לעיל פרשת ויצא אות סח: הענין בזה, כי בעומק ובשרש אין שום פעולה יכולה לשנות כלל, אך כל פעולתם הוא רק למהר ההריון, דהיינו דבר שצוה לאלף דור שהוא בהדרגה מאד, וע"י פעולה שעושה בכח אמיץ יכול לעורר את הדבר ולקרב זמנו.. אכן בעניננו, אחר שראה יעקב אבינו שיהודה מכניס את עצמו בערבות בנימין, ידע ברור שישועה מוכנת לו, כי כל עוד שנפש יהודה אינו מכניס עצמו באיזה ענין אזי לא יתפתה להתרצות בזה להכניס את עצמו בה, וקשה על האדם מאד איך לפתותו שיכניס את עצמו בזה הענין. אכן כשיזכה אדם שנפש יהודה יתרצה להכניס את עצמו באיזה דבר, אזי יש בו כח להמשיך ישועה ממקום רם ונשא וגבוה עד מאד. לזה כששמע יעקב אבינו דברי יהודה שהתרצה לכנוס בזה הענין, ידע בבירור שישועתו מוכנת, וקירב את הישועה בהמנחה ששלח אליו, והתפלל עליהם ואל שדי יתן לכם רחמים וגו':

ז׳וזהו הענין שבכל שנה ושנה בשבוע שקוראין זו הפרשה חל בה חנוכה. כי נס חנוכה הוא, שהשי"ת נתן להם רמז והרגשה מישועה העתידה משני אלפים שנה של ימות המשיח, כמו שהיה ליעקב אבינו בזו הפרשה רמז ישועה עד ותחי רוח יעקב, שאז היה לו עיקר הישועה, שנרמז לו בה רמז מפורש מישועה העתידה לבא ב"ב. והחודש הזה הוא שלישי לתשרי, כגוונא דחודש סיון שהוא שלישי לניסן, קיבלו ישראל בו את התורה שהוא אור השרשי בשלימות הבהירות. ובכסלו היה להם רק רמז מזה האור, לכן ניתן להם האור דרך פעולה, כי נר מצוה, ובקיץ בחודש השלישי הוא אור תורה: