בית יעקב על התורה, מקץ מ׳Beit Yaakov on Torah, Miketz 40

א׳הענין שלא הודיע יוסף לאביו ממצרים שעודו חי והמתין עד שבאו אחיו למצרים. ולהבין ג"כ למה צוה להביא גם את בנימין למצרים, שבזה נתגדל ההסתר עוד יותר. שמתחלה כששמו את יוסף בבור, זה היה עיקר ההסתר, שנתן השי"ת צמצום בעולם עד ששמו את יוסף הצדיק לבור, וזה מורה על גלות ישראל, שאחר שיוסף מוסתר אין חיבור להשי"ת עם זה העולם רק בדרך הסתר. אכן מאחר שהיה עוד בנימין שהשלים מקום יוסף הצדיק, כדאיתא בזוה"ק (ויצא קנג:) יוסף צדיק עלאה בנימין צדיק תתאה, אזי לא היה הגלות גדול כ"כ. אמנם יוסף הצדיק היה נוח לו שיסבלו ישראל גלות, כי בגלות נתבררו ונתבחנו ונצרפו ישראל צירוף אחר צירוף, בכדי שלעתיד יהיו נקיים וטהורים. לזה צוה להביא גם את בנימין ורצה לעכבו^קפווזה ביאור מה שהביא בקול שמחה למרן רבי שמחה בונים מפרשיסחא זי"ע פרשת מקץ ד"ה כוונת וזל"ק: כוונת יוסף במה שצוה להביא את בנימין. כדי לצרף כל השבטים יחד ביחוד ובסדר הראוי, דהיינו עם יוסף צדיק דלעילא ובנימין צדיק דלתתא. וכשהיו עם יעקב, המה מוכללים בו ובטלים אצלו. אמנם היה צריך לזה היחוד, דהיינו בשנים עשר שבטי ישורון, והבן., ואז היה גלות מר שלא טעמו ישראל עוד גלות כזה, מפני שאז נסתר מעיניהם כל היחוס, מאחר שנסתר צדיק עלאה וצדיק תתאה. ואז נדמה להם שח"ו אבד סברם^קפזכמו שנתבאר במאמר הקודם ובהערה קעז שם בשם ספר הלקוטים., לכן אחר שנתודע יוסף אל אחיו נאמר ותחי רוח יעקב, שמקודם זה לא ראה ולא הרגיש בעצמו חיים. ואף שלא היה אז ד"ת, אכן שנתגלה אור ושמחה לרוח יעאע"ה^קפחמבואר לעיל פרשה זו אות לא ובהערה קנח שם.. וזהו בחינת יהודה, כי תחלת התקרבות ישראל להשי"ת הוא ברזא דיוסף הצדיק, לצמצם עצמם ולשמור ולגדור שלא להתפשט עד שיבואו אל השלימות. אבל כשיבואו אל השלימות אזי הם ברזא דיהודה שמח וטוב לב, שהוא עיקר המכוון מהשי"ת, להתחזק במעוז ה' ולשמוח ולבטוח בהשי"ת, שמעולם ועד עולם לא נכבה אור ישראל לגמרי ח"ו. וכמו שראו מפורש, שאחר שנתגלה יוסף הצדיק נודע להם שלא נסתרו כלל ורק מעינא אתכסו:

ב׳וכן היה כענין הזה בנס חנוכה, שהיונים נכנסו להיכל וטמאו כל השמנים, והכניסו עצבות בלב ישראל, שנדמה להם שאבד סברם ובטל סיכויים, עד שלא היה בהם כח תפלה להתפלל עוד, וזהו עיקר אבי אבות הטומאה, כי אם יסתר האור אזי יכונה בשם טומאה, ואם יאבד תקוה מהאדם ויכנס בו עצבות שאין תקוה לו זהו נקרא אבי אבות הטומאה, טומאת מת, כמו שנאבד תקוה מהמת, כדכתיב במתי יחזקאל (יחזקאל ל״ז:י״א) העצמות האלה וגו' הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו. ואח"ז מצאו פך אחד של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול שלא נגעו בו היונים, ומזה ראיה שלא אבד סברם ותקותם מקוות לתשועת השי"ת, ולא היה אף רגע שאבדו סברם מלהושע ע"י תפלה, אכן שהאור היה בהסתר ולא היה נראה מפורש לעין, אבל בהסתר היה זורח האור בתמידות בלי שום הפסק^קפטעיין היטב לעיל פרשה זו אות לא ד"ה וכן היה.. וע"ז מרמז חותם שהוא ספירת בינ"ה, וכענין דאיתא בכתבי האר"י הק' ז"ל שחותם הוא בגמטריא חמשה עשר פעמים אקי"ק^קצלא נתבררה כוונת דברי קדשו דהחשבון אינו מתאים ואולי כוונתו לדברי הפרי עץ חיים שער הלולב שהובא לעיל פרשה זו אות יג ונביא גם כאן דברי קדשו: והנה נודע כי הבינה נקרא אהי"ה וכו' והנה נמשך הארה מן ג' אלו אהי"ה, ונמשכין ביסוד שלה, ונעשה מהם היסוד וכו' ולכן בהיותו בה בחי' היסוד, העולם נידון ונחתם לחיים או למות. אמנם בחינת היסוד זה נמשך מו ג' אהי"ה הנ"ל הוא הנקרא חותם, כי הלא ג' אהי"ה דיודין (אלף הי יוד הי – קס"א) דההין (אלף הה יוד הה – קנ"א) דאלפין (אלף הא יוד הא – קמ"ג) הם גימטריא חותם וכו'. ונראה שרמז בדבריו על גמר החיתום שהוא בזאת חנוכה כדאיתא בספה"ק., כי שם אקי"ק מרמז כענין דאיתא בזוה"ק (אחרי סה:) אקי"ק זמין לאמשכא ולאולדא כלא. והיינו, שהשי"ת יאיר לעתיד ויפתח אוצר האור להאיר כלא. ומזה שעתיד הקב"ה להנחיל לעתיד נצמח מזה ישועה גם עתה למסקי תהומא, ונולד מזה שמחה ותקיפות בלב ישראל, וע"ז מרמז הכתוב (שמות ג׳:י״ד) אהיה אשר אהיה, שמזה שעתיד אני לאולדא ישועה אהיה עמכם גם עתה. וכן הוא בההיפך ח"ו, שכשיגרום החטא יתן השי"ת אל לבו לזכור במה שאמרו המלאכים בבריאת עולם מה אנוש כי תזכרנו. וכמו שמצינו בדור המבול, שהשי"ת הסכים עם אותן המלאכים ומשך כל החיות בחזרה ולא נשאר רק נקודה אחת נח ובניו. וע"ז מורה חותם, כמו שנשאר בהחותם צורת אדם אף אחר שנעלם החותם, וכענין דאיתא בתקוני הזוהר הק' (תיקון כב דף סה:) שמכל הספירות כשיסתלק מהם אור ה' ישתארון כגופא בלא נשמתא, ושם (תיקון סט דף ק.) כד אסתלק מצדיק אשתאר הנהר יחרב ויבש. אבל בשכינא שהוא מדת מלכות עליה נאמר, שימני כחותם על לבך דוגמא דחותם, דאע"ג דאנת תסתלק מני בגלותא דיוקנא דילך אשתאר עמי ולא אתעדי מני לעלם: