בית יעקב על התורה, ויגש א׳Beit Yaakov on Torah, Vayigash 1

א׳ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני וגו'. אמר אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים (שמואל ב כ״ג:ג׳). אמר אלהי ישראל, מורה על כללי הלמוד מד"ת, שמלמדין את האדם שיהיה תמיד בבחינת אמירה שהיא בלחישה, כדאיתא בזוה"ק (אמור פח:), והוא שלעולם יהיה אדם רך כקנה, שיהיה בנקל להטותו ממדה למדה ולא יתעקש בשום דבר בעולם, אך יעמוד מרחוק בכל הענינים, שאם אך ראה יראה שאין בזה רצון השי"ת, אזי יהיה נקל לו להנתק ממנה. והענין בזה הוא, שקודם כל פעולה, בזמן שהוא במחשבה שחושב אם לעשותה אם לאו, אזי אם יתיישב בדעתו שלא טוב הדבר בעיני השי"ת, אזי נקל לו מאד לעזוב הדבר ההוא, כי המחשבה אינה אדוקה בשום דבר בעולם. אכן כשנשפל ממחשבה לרצון, אזי נדבק בה האדם ביותר ולא יוכל לעזוב הדבר עד שיכריחהו שיעשה הדבר בפועל. אמנם כשעושה הדבר בפועל, אזי הוא נסבך בה בסבך עד שאינו יכול להנתק ממנה בשום אופן. אכן המעשה מצד עצמו אינו עוד בתכלית הרע, כי ביכולת ה' לבררו עוד לטוב, ולהראות לבני אדם, שאף כי נדמה לעין אדם שהוא בתכלית הרע, אבל באמת נמצא בהפעולה ההיא עומק עמוק מתפיסת האדם, שכן גזר ואמר השי"ת שכן יקום, וע"ז אמר המלך דוד (תהילים נ״א:ו׳) לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשפטך. אכן כ"ז הוא רק כשלא נודע עוד לבני אדם תכלית הכוונה מזו הפעולה, אזי תוכל עוד להתברר לטוב, אבל אם תכלית כוונת הפעולה גלויה לעין אדם, שהוא בבחינת דבור שמורה על התגלות מפורש, כדאיתא שדיבור לשון קשה, והוא שיש לבני אדם תפיסה בתכלית כוונת זו הפעולה, כדוגמת הדיבור שאדם מדבר ומפרש לחבירו עד שיהיה לחבירו תפיסה בדבריו, זה הוא בתכלית הרע מאד^אוענין חלוקת המדרגות הזו מובאת לעיל פרשת נח אות ז וזה לשונו: כי הנה נמצא חמש מדרגות בהוצאת כל דבר מכח אל הפועל. וסדרם כך זה למעלה מזה, הרהור מחשבה רצון מעשה דיבור. אף כי לפי הנראה המעשה הוא היותר אחרון, אכן באמת הדיבור הוא הגמר השלם, וכמ"ש בש"ס (שבת לג:) אעפ"י שכליות יועצות ולב מבין ולשון מחתך פה גומר. ובזוה"ק פ' מקץ (דף ר.) מחשבה שרותא דכלא ומלה דאיהי סיומא דכלא. שכל זמן שהוא בהרהור רצון ומחשבה עדיין אין הכרה לשום אדם זולתו במהות מחשבתו, ואף אם מוציא מחשבתו לפועל במעשה, בכל זאת אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בבירור גמור, שעוד יוכל לפרש טעמו וכוונתו במעשה הלז על פנים אחר ממה שסובר בו זולתו. אמנם הדיבור הוא המפרש את הכוונה של הפועל בעליו באופן שאין עוד שום שינוי וחזרה להפוך את דבריו, שאזי תפול עליו השאלה מזולתו על שסותר את דבריו הראשונים. ועיין תפארת יוסף חג הפסח ד"ה רבן גמליאל [איתא].. וע"ז הם כלל הלמודים מד"ת, שלעולם יהיה אדם בבחינת אמירה בלחישו, שכל ההתישבות שלו יהיה עוד במחשבה, שאז הוא בכח אדם לעזוב את מחשבתו אשר חשב ויעשה רק הטוב בעיני ה' כפעם בפעם:

ב׳ולזה נמצא התחלקות ג"כ בענין התשובה והעונש. שכל זמן שהחטא לא יצא מכח אל הפועל, אזי נקל לו לשוב אל השי"ת ולתקן את אשר עוות, מאחר שאינו אדוק בהחטא כ"כ, ומה שחב במחשבה אין זה גלוי לבני אדם רק לפני השי"ת, לכן תועיל לו תשובה בלב, שעיקר התשובה הוא בלב, ולא נסתר מחשבת לבו מהשי"ת, כי הוא יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי. אכן אם יצא החטא לפועל, אזי לא תועיל לו תשובה, כי עיקר התשובה הוא בלב, לזה מאחר שכולם ראו שחטא זה, ואשר ישוב אל ה' בתשובה בלב זאת נסתר מבני אדם, שאין אדם יודע מה בלבו של חבירו. וע"ז אמר המלך דוד ע"ה (תהילים קכ״ד:ב׳-ג׳) בקום עלינו אדם אזי חיים בלעונו. וע"ז הם הארבע מיתות בית דין, שלכאורה אין להבין זאת למה נהרוג את האדם, אולי בהאריך הזמן ינחם מדרכו הרעה וישוב אל ה' וחיה, מאי משמע, שמזה שאנו רואים שזה האדם אדוק טובא בהחטא, עד שהוציא את החטא מכח אל הפועל, משמע מזה שגלוי לפני השי"ת שאיש זה לא ישוב עוד מדרכו הרעה כל ימי חייו, מפני שאדוק בהחטא, כי אם היה עוד מקום לזה האדם לשוב מדרכו הרעה, אזי לא היה מזדמן לו לעשות חטא בפועל^בוכן התבאר לעיל פרשת נח אות יז, פ' וירא אות לד ד"ה והטעם.. לכן יראה כל איש מעשהו להעמיד על קו השוה, שיהיה נקל להטותו ללכת בדרכי השי"ת, ולא יתעקש בשום מדה להתאבק בה עד שלא יכול להנתק ממנה. וזהו החילוק שבין אמירה לדיבור, אמירה מורה שהאדם אינו עומד בחוץ עוד לחשוב לעצמו כח ואון, לומר אני אני הוא דברתי ועשיתי, שיתעקש באיזה דבר לעשותם בדוקא לומר אני חפץ לעשותה. ודבור מורה שהאדם כבר יצא לחוץ, שמחשב לעצמו און וכח לומר אני, מזה האדם ממשיך השי"ת את החיים ואומר אין אני והוא יכולים לדור כאחת, וכדכתיב (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות, שכסא שתחשוב לעצמה הויה וכח בפני עצמה לא ישב עליו השי"ת, כי הכסא צריך להתבטל אל היושב עליו, ומה הוא כסא של השי"ת, להכיר בתמידות שהשי"ת הוא המושל בעולם ומאתו נשפע הכל. וכן יראה כל אדם להכיר תמיד שה' אלהים הוא הנותן כח לעשות חיל ומבלעדו אין שום כח בעולם^גמבואר בהרבה מקומות בספרי רבוה"ק ועיין סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וירא ד"ה ולזה: כי מי שיוכל לדמות בנפשו שיש לו כח פעולה, זה אינו יכול להיות מרכבה לשכינה, וכמו שנאמר (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות. וביאר בזה כבוד אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה כי מי שידמה לו שיש לו רכוש והון וכח פעולה, זה אינו יכול להיות כסא ומרכבה להקב"ה, כי לישא עליו כבוד שמים צריך להתבטל לפני הקב"ה במציאות ממש, זה נושא עליו כבוד שמים. ועיין עוד שם פר' יתרו ד"ה וכמו, לעיל פ' נח אות יט, פ' חיי אות ו ד"ה מי ימצא, פ' ויצא אות מו, לקמן פ' ויחי אות ב ד"ה וזהו, בית יעקב שמות פר' כי תשא אות כ"א, בית יעקב הכולל פר' תצוה ד"ה ואתה [א], תפארת החנוכי על זהר פ' שמיני (לח.) ד"ה ענין, תפארת יוסף פ' וילך ד"ה שובה [א], חג השבועות ד"ה בשעה [ב].. וזהו דאיתא בגמרא (יבמות קט.) הרחק משלשה והדבק בשלשה, הרחק מן הערבות והדבק בהפרת נדרים. והוא, כי נדר הוא שאדם מתעקש באיזה דבר וקופץ בנדר לעשות זאת בדוקא, ואף שפרשת נדרים כתובה בתורה, מ"מ נקרא בש"ס (נדרים י.) לשון נכרים, כי השי"ת מושך משם את החיים ואין זה כסא של השי"ת. וזהו ג"כ הענין שאם יעשה אדם אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה נקרא עובר עבירה, מלשון העובר ממקום למקום, שהשי"ת עובר משם ואומר אותו לא אוכל, אין אני יכול לדור בו:

ג׳לי דבר צור ישראל. זה הכתוב אמר דוד המלך על שבטו שבט יהודה, שאף במקום שנדמה שאומרים לי דבר, וחושבים לעצמם כח ואון, וכמו שאנו רואים באביהם של כל השבט, שאמר אנכי אערבנו מידי תבקשנו, ונראה היפך ממאמר השי"ת, ראו עתה כי אני אני הוא, אמנם השי"ת היודע ועד יברר אותם שהם מצדם לא אמרו על עצמם אני, אך אמרם אני הוא ממאמר השכינה שמדברת מתוך גרונם, וכדכתיב (האזינו לב) ראו עתה כי אני אני הוא, שכל אמרם אני הוא מהאני של השי"ת, אבל מצדם אין להם שום כח בפני עצמם כלל. עד שמשה רבינו ע"ה התפלל על שבט יהודה (ברכה לג) ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה. והוא מפני שמצדו לית ליה מגרמיה כלום לעזור לעצמו, לכן הוצרכה לו ברכה זו יותר מכל השבטים, שיוכל גם הוא לעשות לעצמו מעט חיל^דכמבואר במי השלוח ח"ב פרשת וזאת הברכה ד"ה וזאת ליהודה: ידיו רב לו, יען שאין לו שום כח מצדו יתן לו השי"ת כח בידו, ועזר מצריו תהיה, אף במקום שלא יהיה בכחו לעשות כלום יושיע לו השי"ת להנקם מצריו.. ואף שמו מורה עליו, שכל השם יקו"ק נכלל בשמו, והד' שבשמו מורה על, עני ונכה רוח וחרד על דברי (ישעיהו ס״ו:ב׳)^ההיינו שמבין שאין לו מצד עצמו כלום, כדאיתא בזוה"ק (בראשית רמד:) ד' לקיט. כמבואר במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויקרא. עיין לעיל פרשת ויצא אות סה כל העניין שם., לכן אף אם יאונה לו שאומר אני על עצמו, יברר אותו השי"ת שהוא המדבר בו זאת, וכדאיתא אני השכינה היא המדברת מתוך גרונו. וזהו, ראו עתה כי אני אני הוא, אני הראשון, הוא שהשי"ת סותר את דעת האדם האומר אני, ומראה לו שרק השי"ת הוא אשר יוכל לומר אני ומבלעדו אין אלהים, וזה נקרא מים עליונים. ואני השני הוא, שהשי"ת מברר את האני שאמר האדם, והשי"ת חותם עצמו ע"ז שמאתו ית' יצאו הדברים כבושים, וזה נקרא מים תחתונים. והנה בזו הפרשה נמצא טענה נצחת לכל אחד שכביכול ינצח בזה את השי"ת, והקב"ה שמח בזה, וכדאיתא (פסחים קיט.) זמרו למי שנוצחים אותו ושמח. וכדכתיב (משלי כ״ב:כ׳) הלא כתבתי לך שלשים במועצות ודעת. והוא שהשי"ת נתן להם עצה לישראל לטעון לפניו טענות נוצחותו. ובהטענות שבזו הפרשה נמצא כל סדר ההנהגה והעסק שיש להשי"ת עם ישראל בהמשך כל הששת אלפים שנה. ואלו הארבעה הם המנהיגים את העולם בכל הששת אלפים שנה, יעקב ויהודה יוסף ובנימין. והשבטים הנשארים נכללים באלו וכדאיתא במדרש רבה (ויגש צג) שהשבטים אמרו על יהודה ויוסף מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו. יעקב הוא מלך במשפט יעמיד ארץ והוא הדעת והמוח של ישראל ונוטה למדת הרחמים:

ד׳ויהודה יש לו תקיפות בעולם, מפני שסמוך לבו בטוח בה' שכל ישעו וכל חפצו הוא לכבד את השי"ת ועומק לבו דבוק אל השי"ת, והוא ברזא דהוד כדאיתא בזוה"ק (ויקרא לד.), ואינו מביט אל מדת ההדר שפעולותיו ישאו חן אף בעיני אדם. ויוסף הוא צדיק עלאה, פרי עץ הדר, ששומר מדת ההדר בעולם, שהפעולה תשא חן אף בעיני אדם, ומסלק את עצמו מן הספק. ובנימין הוא צדיק תתאה שמורה על עבודה, כדאיתא בזוה"ק (ויצא קנג:) צדיק לתתא מניה נבעא נוקבא מיא לגבי דכורא בתיאובתא שלים. ועומד על הספר להרחיב את גבול ישראל להוציא מבין האומות ולהכניס בישראל. והנה לפעמים נעלם מדת יוסף הצדיק ונבלע בין האומות, אזי נמצא בהם שקר החן ממה שהשפיע יוסף הצדיק, ואף שבהם הוא רק שקר החן, מ"מ מוכרחין ישראל ללקט את הנפזרים בין העמים, וכדאיתא בזוה"ק (וישלח קעג.) לבתר אתא שור ואשתלים בחמורים דכלהו מסטרא דחמור. יוסף דאיהו שור ומצרים דאינון חמורים דכתיב בה^ולשון שלשים מורה על דבר שבתוקף כדאיתא בגמ' (שבת קיט:) עגלא תילתא. כמבואר בבית יעקב שמות פרשת יתרו אות לט. אשר בשר חמורים בשרם. ועל דא לבתר בני יעקב נפלו בין אינון חמורים בגין דאזדווג שור בהדייהו ונשכו לון גרמייא ובשרא עד דאתער לוי כמלקדמין ובדר לאינון חמורים לכפיא לון ותבר תוקפהון מעלמא ואפיק לשור מתמן^זעיין הרחבת הדברים לעיל פרשת וישב אות י ד"ה והראה, אות מא, לקמן פרשה זו אות לב.:

ה׳אכן בשעה שחסר מישראל מדת ההדר ונתערב בין האומות, ואין בהם רק מדת ההוד שהוא דביקות בפנימיות הלב, אזי הוא כבוד ישראל עד עדולם, כמו אור הנר בטרם יכבה שהאור הוא רק נוצץ^חכמבואר לעיל פרשת וישב אות מ ד"ה וזו הפרשה עיי"ש.. ואז יצטרכו ישראל להתברר לחטוף וללקט את הנפזרים, מדת ההדר והחן שנבלע בין האומות ולהשיבו לגבול ישראל. ובנימין הצדיק הוא המברר זאת, ועומד על הספר לעבוד עבודת עבודה, וכדכתיב בו (ברכה לג) ובין כתפיו שכן, שזה מורה על עבודת השי"ת, וכדאיתא בש"ס (מגילה ח.) כיון דאמר עלי כמאן דטעין אכתפיה דמי, וע"י עבודתו יוכל להוציא בלעם מפיהם שקר החן והבל היופי ולהכניס בישראל ביראת ה' היא תתהלל^טמבואר בהרבה מקומות במי השלוח וזה לשונו בח"ב פרשת ויחי ד"ה בנימין: בנימין נקרא טורף, כדאיתא בגמ' (זבחים נג:) בחלקו של טורף. ואבנו בחושן נקרא ישפה, יש פה לחטוף ולקבל ממקומות הרחוקים ביותר ומכניס זאת לקדושה. מפני ששבט בנימין עומד על הספר וכל דבר טוב וניצוץ קדוש שרואה בין העכו"ם מכניסה לקדושה. ולכן ברכו משה (דברים ל״ג:י״ב) ובין כתפיו שכן, היינו שיהיה לו יראה עצומה, כמו אכתפיה דמריה. היינו מפני שהיה מכניס עצמו בספיקות לנצח או להנצח. כמי שנושא משא על כתיפיו והמשא נוטה לכל צד, אכן השי"ת תמיד חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. ח"א פ' ויחי ד"ה בנימין, פ' תצוה ד"ה ומלאת בו, פ' במדבר ד"ה לבנימין, ח"ב פ' מקץ ד"ה אלהים.. וע"ז היו כל המלחמות שנלחמו ישראל בזמן הבית, וכן כל הגלויות שישראל גולים בין האומות, וכדאיתא בש"ס (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין העכו"ם אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, שנאמר וזרעתיה לי בארץ, כלום אדם זורע סאה אלא להכניס ממנה כמה כורין שכל הגלות הוא רק להוספה כמו כונת הזורע^ינתבאר במי השלוח ח"ב תהלים (קמז) ד"ה בונה ירושלים: עיקר בנין ירושלים הוא בזמן הגלות שפזר השי"ת את ישראל בין העכו"ם שיקבלו כל הטובות מהם ולהכניסם לקדושה. ומבואר בבית יעקב ויקרא פרשת צו אות א: כי בכל בנין המדרגות נבנים רק מפזרונם של ישראל, כמ"ש (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין העכו"ם אלא כדי שיתוספו עליהם גרים וכו' מאי דכתיב (שופטים ה׳:י״א) צדקת פרזונו בישראל, צדקה עשה הקב"ה בישראל שפזרן לבין העכו"ם וכו'. והוא שמזה שישראל פזורים בין העכו"ם המלאים זדון ועכ"ז אינם שוכחים בהש"י, ומגבירים שכלם על תאוותם, ומוציאים בלעם מפיהם ומקרבין לקדושה וסובלים מזה, מזה יתברר לכל אחד ואחד מקומו ומדרגתו בקודש, זהו עצמו הוא בנין חומת ציון וירושלים. עיי"ש כל דבריו. וכן בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה והיה ביום ההוא: כי עיקר הגלות היה כמו שאיתא בש"ס (פסחים פ"ז:) צדקת פרזונו צדקה עשה הקב"ה עם ישראל וכו' שיתוספו עליהם גרים. והיינו כמו הזורע אשר זורע במפולת יד ותכלית כוונתו שיצמח מזה זריעה. וכמו כן יראה השי"ת לעתיד אשר תכלית כוונת הגלות הוא שיתוספו נפשות אצל ישראל. עיין לעיל פ' ויצא אות י, פ' וישב אות כ.. אמנם כאשר ירצה לברר זאת ולהוציא מהם זה החן, אזי יצרך לו להכניס את עצמו בההסתר במעט רגע ולהתלבש בלבוש השכחה, שהוא מדת העכו"ם, ולעשות פעולות נסתרות, עד שנדמה לעין אדם שלא תואר ולא הדר לאלו הפעולות ואין מהם כבוד שמים. ואף שלפי שעה יש לו היזקא מזה שמכניס את עצמו בההסתר וסובל מזה, כי כאשר יתלבש באלו הלבושין אזי נדמה שנתפשט כ"כ עד שאין לו תקנה ח"ו, אמנם הוא מוכרח לזה, כמו האדם ההולך בכפרים מוכרח להתלבש גם הוא בלבוש כפרי בשעה שהוא מהלך בהכפר. כן כשירצה בנימין הצדיק לברר זאת מבין העכו"ם, אזי מוכרח הוא להתלבש בלבושם, אכן על זה יביט שלא ישתקע בזו המדה ח"ו אך כרגע, ואחר עבור הרגע אזי יפשוט את עצמו מהבגדים הצואים וילבש מחלצות:

ו׳וזהו דאיתא בש"ס (יומא יב., מגילה כו.) חופף עליו כל היום, רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין והיה בנימין הצדיק מצטער עליו כל היום לבלעה, היינו שרצונו הוא לבלוע כל הכחות שיש להם שייכות לקדושה, וכמו שנאמר בו ובין כתפיו שכן, שלעולם הוא עומד ומביט להכניס טובות עוה"ז לקדושה, והסתכלותו הוא רק לקדושה, ועומד תמיד בין אוי לי מיוצרי ובין אוי לי מיצרי, שאם לא יכניס את עצמו בההסתר, אזי יפסיד הקדושה שיכול להרחיב ולהגדיל בישראל ואוי לי מיוצרי. ואם יכניס את עצמו בההסתר, אזי אוי לי מיצרי שיזיק לו לפי שעה. לזה מצדו לא יחפוץ להכניס את עצמו בההסתר, מאחר שיגיעהו היזק לפי שעה. אכן לקדש שמו ית' הוא מכניס את עצמו בהסתר, כי יודע הוא שאח"ז יתגדל ויתקדש שמיה רבא עוד יותר, וזהו שקראתו אמו (וישלח לה) בן אוני, על שם תחלתו, שמתחלה כשמכניס את עצמו בההסתר לכנוס בין האומות להוציא בלעם מפיהם יקר מזולל, אזי על הלבוש אין לו שום תואר והדר ומגיעו היזק לפי שעה, וזהו העבודה אמיתית ביותר, וכל גלותן של ישראל הוא שיטעמו ממדת בנימין הצדיק, למען קחת החן וההדר שגזלו מישראל ולהשיבו למקומו הראשון הטוב לו. ויעקב אבינו קראו בן ימין על שם סופו, שהסוף יהיה טוב, שיכניס יקרות גדול בישראל, וכל כונתו בהכניסו בההסתר הוא להוציא יקר מזולל ולהכניס בימין, ובזה השם תיקן אותו יעאע"ה כדאיתא בזוה"ק (וישלח קעה.)^יאוזה לשון הזוהר הקדוש שם (וישלח קעה.): ותקרא שמו בן אוני דקשיו דדינא דאתגזר עלה, ויעקב אהדר ליה וקשיר ליה לימינא בגין דמערב אצטריך לקשרא ליה לימינא ואף על גב דאיהו בן אוני סטרא דדינא קשיא בן ימין איהו דהא בימינא אתקשרת.. והוא כי הנכנס בספיקות צריך לו תמיד סייעתא מימינא, שלא יהיה לו שום נגיעה מצדו, אך כל הכניסו בהספק יהיה כמי שכפאוהו ולא יטה מצדו לצד אחד יותר מצד השני, וע"ז מורה שמו בן אוני, וכדאיתא בהאר"י הק' שהוא מלשון הכתוב (הושע י״ב:ט׳) מצאתי און לי, והוא שאם יקח לעצמו איזה כח מצדו אזי יוכל להשאר שם ח"ו, אך יעמוד על משמרתו על קו האמצעי מכוון בלי שום נטיה. לזה קראו אביו בן ימין, שישמור לעולם את הימין. ולזה בפילגש בגבעה, שאנשי המלחמה היו (שופטים כו) שבע מאות איש אטר יד ימינו, אזי היו בסכנה גדולה שלא יכלו כל השבט ח"ו. ובאלו השני פרשיות (מקץ ויגש) מבאר לנו הכתוב שאלו הארבעה הם הכלל כולו והשלשה הם המנהיגים את בנימין. יעקב הוא הדעת והמוח מישראל, וגם הוא חפץ בזה שיכניסו את עצמם בהסתרה בין העכו"ם להוציא בלעם מפיהם, אכן שיהיה בהדרגה שלא יכניסו את עצמם בההסתר רק מעט המוכרח, וזהו שאמר לבניו בירידתן למצרים (מקץ מג) שבו שברו לנו מעט אכל, שרק מעט מזער יכניסו את עצמם בההסתר בהדרגה וכמדתו מדת הרחמים והמשפט כן מודד להם:

ז׳ויהודה שהוא פנימיות הלב של ישראל, נמצא בו מעט יותר תקיפות ממה שהדעת מצוה, ומצדו לא נראה כלל ההדר, שפעולותיו נראין לעין אדם בלא תאר ולא הדר להם, באין הכרת שום הבדל בין פעולותיו לבין פעולות העכו"ם. ויוסף הצדיק שומר המטרה ומביט אל ההדר שלא יחטיאו את המטרה, שיהיה ניכר כבוד שמים בכל פעולה, ומצדו אינו מניח שיכניסו את עצמן בהסתר כלל בין האומות:

ח׳ובנימין הוא הממוצע ועומד בין יהודה ליוסף שלא ינטה מקו השוה. וזהו שטען יוסף בעלילת הגביע שגנוב הוא אתו. כי גביע מרמז על כלי קבול, וטען עליו יוסף שמה שמכניס את עצמו בהסתר לבין העכו"ם ללקט נפזרים לגנבה תחשב לו, שאין זאת מתקופת יהודה שמזריח בו להתחזק בעוז ה', אך מרצון לבו מכניס את עצמו בלבוש האומות. ויהודה אמר שלא ענה זאת מלבו, אך בהתקיפות שהוא מזריח בלב בנימין ובוער בקרבו, לזה מרהיב עוז בנפשו להתלבש בלבוש האומות ולהכניס את עצמו בההסתר, נמצא שאין עליו שום אשמה בזה רק על שם יהודה יקרא זאת, לכן אמר יהודה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו. ולהבין זאת, מה בצע ליהודה שהוא יהיה עבד תחת אחיו בנימין, מהו החילוק אם זה יהיה עבד או זה. אמנם אם היה נחשב האשמה על בנימין והוא היה נשאר לעבד לו, אזי היה נשאר שם בההסתר עד עולם ח"ו, כי בנימין מצדו אסור לו מלהכניס את עצמו ברצונו ובאיזה נגיעה, אך מרחוק לעמוד בלי שום נגיעה, ואף אם יאונה לו שיצרך להכניס את עצמו בהסתר יהיה זאת כמי שכפאוהו. ויוסף טען עליו שגם הוא גם כל אחיו אשמים בזה, מדוע לא עשו כפי שהורה אותם החכמה והמדע, לקיים צווי אביהם הזקן, שמרמז על המוח והדעת, שאמר לבניו שבו שברו לנו מעט אכל, שירידתן למצרים מקום ההסתר יהיה רק מעט, והם מצדם נכנסו יותר מהצורך עד שנאמר בהם (מקץ מג) וישתו וישכרו עמו. נמצא שאם היה מחזיק את בנימין לעבד לו אזי לא היה לו שום תקוה ח"ו. ואז נגש אליו יהודה ואמר, שבנימין מצדו אינו חפץ להכניס את עצמו בהסתר וגם אביהם יעקב לא יחפוץ בזה, אך כל זה נצמח מתקיפות יהודה שמזריח בו:

ט׳העולה לנו מזה, שאלו הארבעה הם כלל סדר ההנהגה מכל הששת אלפים שנה. יעקב הוא הדעת והמוח ומלמד את האדם שילך בהדרגה רק מעט אוכל. ויהודה נותן תקיפות באדם לכנוס מעט יותר, ויוסף הוא ההדר של ישראל, ובנימין מכניס את עצמו בהסתרה לבין העכו"ם ללקט הכלים והחן שמפוזר ביניהם ומכניס בישראל, להרחיב את גבול ישראל. ומבחינת יוסף הצדיק מופיע וזורח יראה בתמידות, פן ואולי הכניסו את עצמם מרצונם ומאיזה נגיעה, שאז הוא רע בכולו זה שמתלבשים בלבוש העכו"ם להוציא בלעם מפיהם ולהשיבו בישראל. אכן יהודה אשר גבר באחיו, יש לו כח קדושה בפנימיות הלב לצעוק אל השי"ת אף בההסתר היותר גדול, ולעורר רצון השי"ת לברר את ישראל, שמעולם לא היה בין העכו"ם ניצוצי קדושה הנצרכים לישראל שהם ילקטוהו, כי מה הוא הטוב שנמצא בין העכו"ם שקר החן, וזה הוא שני הפכיים, כי חן הוא הטוב בעיני השי"ת ושקר הוא רק רע, ואיך יתחברו להיותם יחד שקר עם חן. מאי משמע שרק אצל העכו"ם נקרא שקר זה החן, מאחר שאין להם שייכות אליו ושקר הוא בימינם, ורק לישראל יש להם שייכות להחן מאחר שיש להם מדת הוד בפנימיות הלב, לזה יש להם גם מדת הדר אף על הלבוש^יבביאור ענין הוד והדר במי השלוח ח"א פ' ויקהל ד"ה ראו: כי הדר נקרא מה שהוא תפארת לעושיה, היינו שהמעשה שעשה זה נושא חן בעיני כל אדם והכל מפארים מעשיו, שכוונתו נראה לכל שהיה לשם שמים. והוד נקרא תפארת לו מן האדם, היינו שאינו מקבל העושה את המעשה תפארת מן הרואים, כי הוא על הלבוש נגד השכל, רק התפארת לו מן האדם, היינו צורת האדם שהוא יורד לעומקה של תוך הדבר, אבל על הלבוש אין לו תפארת. עיין לקמן פרשה זו אות י ד"ה וכל גלותן.. אבל העכו"ם שאין להם מדת הוד אין בהם גם הדר. ואז יתבררו ישראל שמעולם לא נגעו בחלק העכו"ם כלל, אך מה שלקחו שלהם היה ולהם יהיה ההוד וההדר לחי עולמים, במקום שאתה מוצא הוד שם נמצא גם הדר: