בית יעקב על התורה, נח י״טBeit Yaakov on Torah, Noach 19
א׳תבת עצי גפר קנים תעשה את התבה וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר. פרט הכתוב שלשה דברים, ופי' אאמו"ר זללה"ה במי השלוח (ח"א פרשת נח ד"ה אלה תולדות) שהם עצות לכל אחד להסתר מפני הרעה ע"י שיאחוז בשלשה ענינים אלו, שהם רומזים על מ"ש (פסחים קיג:) שלשה הקב"ה אוהבן מי שאינו כועס ואינו משתכר ומעביר על מדותיו. כי הנה כתיב (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', ומה היה ענין ההסתרה של נח בתיבה. אמנם תירצו בזוה"ק (נח סד:) ואי תימא נח ודעימיה אשתזיבו סתים מעינא הוי ובגין כך כד שצי עלמא לא אידכר דסתים מעינא הוה. ושורש הענין בזו ההסתרה הוא, שכל אותה שנה ביטל נח את עצמו מכל הוייתו וכח החיים שלו, עד שלא נחשב חי רק כעובר בבטן אמו שאין לו חיים בפני עצמו, רק כל חיותו נכלל באמו, ועיקר חפצו ותאותו של העובר נמשך מרצון השי"ת בלבד. עד"ז היה נח מבטל עצמו כל אותו זמן שהיה סגור בתיבה, שמסר כל חיותו ורצונו וכח הפעולה שלו להשי"ת, שהוא ינהיגו כעובר בבטן אמו שאין לו כלל חיים ורצון בפני עצמו. וזו היא עצה המובחרת נגד מדת הדין שלא יוכל לשלוט עליו, וכדכתיב (איוב מ״א:כ״ו) הוא מלך על כל בני שחץ אין על עפר משלו. היינו שעל מי שמתגאה לומר כחי ועוצם ידי, בזה פוגע מדת הדין, אבל זה שמכיר שאין לו שום כח בפני עצמו רק מה שהשי"ת נותן לו, ע"ז אין קטרוג כלל, כי בזה אין שום רע, כמו שהעובר אינו מוציא פסולת בבטן אמו. ולכן עיקר הסתרת האדם מפני המקטרגים הוא, שיתבונן שאינו בריאה נפרדת בפני עצמה, רק עדיין הוא נקשר ונאחז בשרשו, ואז שוב אין ביכולת לחול עליו שום קטרוג, כי מאחר שהוא דבוק בשרשו ממילא יש לו שלימות, כי מלכא שלים הוא. אבל מי שמסתיר עצמו ועריק מקמי מאריה, הוא מאבד עצמו, שע"י שמתרחק מהשורש ונפרד ביותר, עי"ז שולטים עליו כל המקטרגים. ולכן אף שנח לא היה מבורר עדיין במעמקי לבו בשלימות, רק כיון שחשב עצמו כאלו אינו בחיים נסתר מפני כל המקטרגים. וע"ז אמרו בזוה"ק, נח ודעמיה סתים מעינא הוי, כדאיתא בתנחומא (נח סימן א) שנח כל אותה שנה לא ראה שינה בעיניו, כי שינה הוא שכחה, ונח לא ראה שינה, היינו שלא שכח אף רגע אחד בעצמו להיות נדמה לו שהוא בריה בפני עצמה נפרד מהשי"ת, רק כל אותה עת המבול היה מכלל עצמו בשרשו ועומד לנוכח השי"ת פנים בפנים בדעה בהירה וצלולהצטכמבואר במאמר הקודם עיי"ש.:
1
ב׳והנה אלו השלש מדות שהקב"ה אוהבן נמשכים ממה שהאדם מכיר עצמו שאינו בריה בפני עצמו, רק כל כחו ורכושו הוא מיד השי"ת. וביאר אאמו"ר זללה"ה במי השלוח (ח"א נח ד"ה אלה תולדות), שמאמר עשה לך תבת עצי גפר הוא נגד אינו כועס, שתשים מעצור לרוחך שלא תכעוס, כי גפרית מורה על כעס. שהנה שורש הכעס הוא ע"י שנדמה לו לאדם שהוא בעל הבית, ולכן אם אינו מתנהג עפ"י דעתו ורצונו כועס, אבל מי שמכיר שכל העולם הוא רשות שאינו שלו לא יכעוס על שום דבר אף שאינו מתנהג כפי רצונו ודעתו, כמו שאין אדם כועס בבית חבירו אף אם יתנהג שלא כרצונו לפי שיודע שאינו שלו. ולכן מי שמכיר מפורש שהשי"ת הוא המנהיג עולמו בכל פרט מעשה והוא הבעה"ב בזה העולם והאדם הוא רק כעובר אורח, לא יכעוס על שום דבר. ולכן אמרו בזוה"ק (בראשית כז:) כל הכועס כאלו עובד ע"ז, לפי שנוטל לעצמו כח זר שנדמה לו שהוא כבעה"ב ברשות עצמו, וכמ"ש עוד בזוה"ק (נדרים כב) שכל הכועס אפילו שכינתא לא חשיבא בעיניוקכמו שנתבאר בתפארת יוסף חג הפסח ד"ה ויקרא משה [א]: וענין עבודה זרה אצל האדם נקרא, מה שנוטל על עצמו מעט כח, ואינו מכיר איך שהכל הוא ביד השי"ת ואיך שלד' הארץ ומלואה, וכדאיתא בזוה"ק (בראשית כז:) כל הכועס כאלו עובד ע"ז, והוא מחמת מי שכועס נדמה לו שהוא הבעל הבית מזה העולם, וכמו שהמשיל בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, כי מי שהוא בבית חבירו ואינו מנהיג לו כסדר מסודר כמו שהוא רוצה בודאי לא יכעוס. וממילא כשיכיר שהשי"ת הוא בעל הבית מכל הדברים שבעולם, בודאי לא יכעוס על שום דבר. ורק עיקר הכעס נצמח מזה שאינו מכיר איך שהבעל הבית מזה העולם הוא השי"ת, ונדמה לו שהוא שלו, וממילא הוא כאלו עובד ע"ז. ועיין עוד שם פ' וילך ד"ה וילך [א], ושם ד"ה שובה [ב], מס' פסחים (נ.) ד"ה והיה, מס' מגילה ד"ה א"ר, לקמן פ' מקץ אות יג ד"ה וזהו קץ.. ולכן הכועס הוא מפריד עצמו ומתרחק מאור השורש מאד כדכתיב (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות, היינו כסא שיש לה הויה בפני עצמה אין לה חיבור להשי"תקאמבואר בהרבה מקומות בספרי רבוה"ק ועיין סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וירא ד"ה ולזה: כי מי שיוכל לדמות בנפשו שיש לו כח פעולה, זה אינו יכול להיות מרכבה לשכינה, וכמו שנאמר (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות. וביאר בזה כבוד אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה כי מי שידמה לו שיש לו רכוש והון וכח פעולה, זה אינו יכול להיות כסא ומרכבה להקב"ה, כי לישא עליו כבוד שמים צריך להתבטל לפני הקב"ה במציאות ממש, זה נושא עליו כבוד שמים. ועיין עוד שם פ' יתרו ד"ה וכמו, לקמן פ' חיי אות ו ד"ה מי ימצא, פ' ויצא אות מו, פ' ויגש אות א ד"ה ולזה, פ' ויחי אות ב ד"ה וזהו, בית יעקב שמות פ' כי תשא אות כ"א, בית יעקב הכולל פ' תצוה ד"ה ואתה [א'], תפארת החנוכי על זהר פ' שמיני (לח.) ד"ה ענין, תפארת יוסף פ' וילך ד"ה שובה [א], חג השבועות ד"ה בשעה [ב]., וממילא כששולט כח הדין בעולם, שבא להראות לכל כי השי"ת הוא הבעה"ב והמנהיג בעוה"ז, אזי מי שנוטל כח והויה לעצמו בזה פוגע מדת הדין ביותר:
2
ג׳קנים תעשה את התבה. דיבור זה הוא נגד מ"ש ואינו משתכר, שענין השכרות הוא טרדת הדעת ע"י שיתפשט עצמו בקבלת הטובה שלא בהדרגה וישוב הדעת, עד ששוכח אם יש עליו משגיח ומנהיג, שאז מרגיש שמחה יתירה באותה טובה שמתפשט בה, וכמ"ש (יומא עד.) שכור כל העולם דומה עליו כמישור, ועז"נ (תהילים קיד) ויין ישמח לבב אנוש, שמזה נמשך עיקר השמחה, מפני שמסתיר ומטריד הדעת עד שאינו מבחין שיש משגיח בעולם. לעומת זה נאמר כאן קנים תעשה את התבה, היינו שיאחוז כל דבר בישוב הדעת, כמו מי שעושה לו בית ומציב לו בתוכו גבולים וחדרים מיוחדים לכל תשמיש ותשמיש, ובכל פסיעה ופסיעה שפוסע בביתו יש לפניו כתלים ופתחים, כדי שתתיישב נפשו כל פעם אם ירחיק עוד ללכת הלאה או יעמוד, ולא יפסע פסיעה גסה במרוצה ובבהלה, וכן לכל תשמיש ותשמיש מתיישב תחלה לאיזה חדר הראוי לזה ביותר. ועי"ז שהאדם אוחז מעשיו ועניניו בישוב הדעת בעת שהאור מוסתר ונעלם מנגד עיניו, בשעה שאין ניכר מפורש השגחת השי"ת בעוה"ז, עי"ז עצמו קונה מדה במדה השארה לנפשו שלא יתבטל ממציאות גם בעת שיפתח השי"ת את אורו ויאיר בבהירות רבה, וכמו שביאר אאמו"ר זללה"ה מ"ש (פסחים ח.) למה צדיקים דומין בפני השכינה כנר בפני אבוקה, ולא אמרו כנר בפני השמש, משום דשרגא בטיהרא מאי אהני, שאור הנר בטל ונכלל כולו באור השמש, אבל נר בפני אבוקה, לפי שהוא חלק ממנו, שבהצטרפות הרבה נרות נעשה אבוקה, לכך לא תתבטל הנר לגמרי. וע"כ נמשלו צדיקים בפני השכינה כנר בפני אבוקה, לומר שגם בעת שיתגלה הבהירות מאורו של השי"ת ויתראה כי אין מציאות לבחירה ועבודה, בכל זאת יהיה השארה למעשה הצדיקים שיגעו וסבלו בעוה"ז בעת ההסתר להיות נקרא עבודתם על שמםקבלעיל פרשת בראשית אות כז, פרשה זו אות ג, בית יעקב ויקרא פר' צו אות א, טז, בית יעקב הכולל פ' כי תשא ד"ה וידבר [א], סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פ' מקץ ד"ה ויהי.. ועיקר הקנין והקורת רוח של העובד, הוא מה שיודע בדעתו שמקבל שכרו ביגיע כפיו, וירגיש בנפשו שהוא שלו ע"י שיגע ומצא, ולא שבאה לו מתנת חנם, וכדאיתא בספרי (האזינו פסקא לט) הלוא הוא אביך קנך, קנין אתם לי ואין אתם לי ירושה. משל לאחד שהורישו אביו עשר שדות ועמד וקנה שדה אחת משלו אותה שדה היה חביב לו ביותר מכל השדות שהורישו אביו. כי הנה מצד השי"ת שכל הבריאה היתה מרצונו הפשוט מבלי איזה סיבה, וכן אין הבדל לפניו יתברך בין ענין גדול לענין קטן, וכדכתיב (איוב ג׳:י״ט) קטן וגדול שם הוא, שלפי שהכל תלוי ברצונו הפשוט ואינו מוכרח מצדו לשום ענין כלל, וממילא הכל שוה לפניו כקטן כגדול. ולזאת אף שעבודתו של האדם מעוטה בשורש, כי בעומק אין מציאות לכח בחירה כלל זולת בהיקף תפיסת שכל אדםקגעניין זה של הבחירה נתבאר בהרחבה בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קכו: שבשורש רצון הש"י אין שייך בו שום שינוי, שכל בחירת האדם הוא רק בגבול תפיסתו, וכל קנין שלימותו וטובו ואושרו שתלוי רק בבחירתו, הוא רק מה שקונה לעצמו בהקף גבול תפיסתו ודעתו. עיי"ש כל העניין באריכות. ובמי השלוח נתבאר בכמה מקומות (ח"א פר' קרח ד"ה ויקח [ב], פר' וילך ד"ה מקץ, ח"ב סוכה (ד:) ד"ה ושאינה) שבעומק הכל בידי שמים, ובחירת האדם אינו רק כקליפת השום ואינו רק לפי דעתו, כי השי"ת הסתיר דרכו מבני אדם, כי יחפוץ בעבודת האדם, ובאם יהיה הכל גלוי לפניו לא יצמח בו שום עבודה., ומה נחשב הוא, בכל זאת אין השי"ת מקפח שכר כל בריה, ולית רעותא טבא דבר נש דיתאביד מקמי מלכא קדישא כדאיתא בזוה"ק (תרומה קנ:), לפי שהוא יתברך גדול דעה שמרומם מכל הכרחיות, ולכך אין שכחה לפניו יתברך גם לפרט היותר קל. כי השכחה הנמצא בהנבראים נמשך מצד שדעתם מעוטה וצרכיהם מרובים, וכאשר יבוא אליו ענין שמוכרח אליו יותר צריך לסלק דעתו ורצונו מענין הפחות אליו עד שיוציאו מזכרונו. אבל השי"ת שהכל שוה אצלו וכולם תלוים ברצונו לבד, נמצא שהקטן תלוי באותו רצון עצמו שנתלה בו הגדול. וכמשל מי שמזמין קרואים לסעודה, בכל פעם שנותן לפניהם מאכלים טובים יותר משלפנים, אזי הקרואים נותנים כל דעתם על המאכלים האחרונים הטובים והראשונים יוצאים מדעתם, אבל הבעה"ב שהזמין הכל, כל הסעודה קשורה בדעתו מתחלה ועד סוף כהמשובח כהגרוע. ולכן מצד השי"ת אפילו רעותא טבא דבר נש לא מתאביד, ויש קיום והשארה לעבודת האדם שיגע בתפיסת שכלו המעוטה, אכן מצד האדם עיקר הקנין וההשארה הוא ע"י הקורת רוח שיגיע לו במה שידע שהוא יגיע כפיו ממש, וירגיש טעם יגיע כפים גמורה בעבודתו, וכדכתיב (שמות לא) לדעת כי אני ה' מקדשכם. ושנינו באבות (פ"ג) חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם. שעיקר קנינו של האדם הוא נתלה בידיעה, כמו שנראה בגזלה ואבדה, כל זמן שלא יתיאש בדעתו הוא שלו וכשמתיאש היאוש מפקיע הקנין שיש לו. וכן איתא ברא"ש ז"ל (בבא מציעא בהגה"ה פ"ב) מעשה שקנה אחד כסף בחזקת בדיל והמוכר לא ידע שהוא של כסף פסק ה"ר אלעזר ממיץ שזכה בו הלוקח, לפי שהמוכר לא ידע שהוא של כסף בעת לקחו מן הנכרי, שכל הקנין שיש להאדם הוא רק כפי הידיעה שבדעתוקדזה העניין מבואר רבות בכל ספרי רבוה"ק ומקורו במי השלוח ח"ב ד"ה והפליתי [ב], ועיין עוד לקמן פ' לך אות כט, פ' חיי אות ו ד"ה ובתנחומא, בית יעקב שמות פ' תרומה אות טו, בית יעקב ויקרא פ' צו אות טז, בית יעקב הכולל חג השבועות ד"ה בחודש, ספר הזמנים חג הפסח אות י, שער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קכו, תפארת החנוכי על זוהר פרשת לך (עח:) ד"ה והוא, תפארת יוסף מס' חגיגה (ג:) ד"ה איזהו., ולזאת היה תכלית ההסתרה שבעוה"ז עד שיהיה במציאות כח הבחירה ועבודה, בכדי שיקנה האדם השארה לעתיד בעת שיפתח השי"ת את אורו, שגם אז ישאר לו להאדם טעם יגיע כפים בעמלו:
3
ד׳וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר. עצה זו נאמר נגד מ"ש ואינו מעמיד על מדותיו, והיינו שיכפר לחבירו מבית ומחוץ בלא לב ולב, ולא כענין שאמר אבשלום (שמואל ב' יג) אמנון אחי, שהיה מן השפה ולחוץ והשנאה היתה עצורה וטמונה בלבו. ולא כמו שנאמר באחי יוסף ולא יכלו דבר לשלום, שלא יכלו להיות אחד בפה ואחד בלב. רק שתהא המחילה מבית ומחוץ, שימחה השנאה מכל וכל. והוא ע"י מה שמבחין האדם שכל הרעות הבאים בין אדם לחבירו הם כולם רק בעניני עוה"זקהנתבאר בתפארת יוסף סעודת ראש חודש סיון ד"ה בחודש: ויחן שם ישראל נגד ההר, שחנו אחוריהם להעולם ופניהם לההר, שרק כל מגמתם היה לההר שעתידים שם לקבל התורה, שלא רצו להביט על דברי העוה"ז, רק עומדים מוכנים לקבלת התורה. ולזה כתיב ויחן שם ישראל, ופירוש (רש"י ז"ל והוא ממכילתא) כולם כאיש אחד בלב אחד, כי כל הפירוד נצמח בעת שאדם פונה את עצמו לדברי העוה"ז, אבל כאן שלא רצו להביט לדברי העוה"ז, לא היה שום פירוד אצלם, רק כאיש אחד בלב אחד.. ומי שיודע ומתבונן שכל הקנינים והרכושים שהאדם מסגל בעוה"ז אין לו בהם קנין עצמי זולת ההכרה בלבד, שמכיר בהם כי לה' הארץ ומלואה, ע"כ אינו כדאי לנטור שנאה לחבירו, ורק יטיח כל יסודותיו שלא יכנוס בהם אויר מהבלי עוה"ז קנאה ושנאה. וגם לשון כופר מורה על זה שיכפר ולא ינטור שנאה לחבירו בעניני עוה"ז כלל, אחר שהוא עולם שאינו שלו ואינו נוגע לו כלל. ולכן מי שמדריך עצמו באלו השלשה מדות, קונה הגנה והסתרה מפני מדת הדין. לפי ששורש השלשה מדות הללו הוא שלא יטול האדם לעצמו להתגאות בשום כח ורכוש. וזה עיקר ההגנה מפני מדת הדין וכדכתיב (תהילים יב) אתה סתר לי. היינו שע"י שמכיר את השי"ת שנקרא גם בעוה"ז אתה, היינו שכבודו והשגחתו ניכר מפורש לנגד עיניו, זה הוא "סתר לי"קוכמבואר היטב לקמן פרשת ויגש אות ו ד"ה וזהו: אכן לא מחשבותיו יתברך מחשבות אדם, שמצדו יתברך אף ממרחק רב יוכל האדם להגיע עד ה' ולצעוק הושיעה ה'. כי לאדם ידמה שאם ירצה להסתר מעין שלא יענישוהו, אז יסתיר את עצמו מעין חבירו במקום אשר לא יראה, לא כן לפני השי"ת אין מקום להסתר שם וכדכתיב (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'. אמנם העצה הנכונה לאדם, אם ירצה להסתיר את עצמו מדינא דקוב"ה, יסתיר את עצמו בצל כנפי השכינה, ושם הוא עיקר ההסתרה שאין שום חטא נוגע שמה, מאחר ששם מבורר שמעולם לא עשה האדם רק מה שחפץ בו השי"ת. וכענין דכתיב (תהילים ל״ב:ז׳) אתה סתר לי, שעיקר ההסתרה הוא רזא דאתה. לקמן פ' ויחי אות סו.. ובהיפוך מי שמסתיר עצמו מפניו יתברך בעוה"ז וערק מקמי מאריה, זה מגולה לפני מדת הדין בשעה ששולט בעולם, וכדאיתא בזוה"ק (נח סח:) אמשיך גרמיה לאתכסיא, קוב"ה עביד ביה דינא באתגליא. ובתנחומא (פ' וארא) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, לבני אדם, וע"ז נאמר (משלי יה) הולך בתום ילך בטח ומעקש דרכיו יודע. הולם בתום זה שעומד בענוה נגד השי"ת וממליך אותו על הכל שאינו נוטל לעצמו כח ורכוש מה, וכמ"ש בש"ס (ברכות מ.) ראה פת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה, שיודע שהוא בעולם שאינו שלו והוא רק מביט לתכליתו, זה יש לו הגנה ביום אף ה', וכדכתיב (צפניה ב׳:ג׳) בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה'. אמנם המעקש דרכיו, זהו שעומד בגאוה לפני השי"ת ואוחז דרכו בעקשות, שמדמה בנפשו כי יכול להסתר ולהתחבא מפני מדת הדין, הוא יודע שהשי"ת מגלה כל מסתריו ושולט בו מדת הדין בפרסום לעין כל. והנה השתי מדות אינו כועס ואינו משתכר הם נגד לא תרצח ולא תנאף, כמ"ש בש"ס (יומא עה.) כל הנותן עיניו בכוסו כל העריות לפניו כמישור, ואף שכעס ותאוה נראה כשני הפכייםקזכדאיתא בצדקת הצדיק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות קיז: כל מי שנקי מחטאי התאוה צריך שמירה יתירה בעניני כעס ורציחה שהוא עלול להם. וכידוע דלא תרצח ולא תנאף הם ב' הפכים, והם ימין ושמאל ברע., מ"מ בשורש הם אחד מעין יצרא דע"ז, וכדאיתא בש"ס (ע"ז יז.) ביצרא דעבירה כיון דאביק ביה טובא כמינות דמיא. כי מי שהוא משוקע בתאוה יכעוס על המניעה מתאותוקחגם זה מבואר בצדקת הצדיק למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות ריח: עיקר היצר הוא בתאוה, כמו שראינו בתחילת הכנסת היצר לאדם הראשון וכו'. ויצר דרציחה נולד מכח התאוה וכו'. וברסיסי לילה למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות כג איתא: וידוע שיש ב' יצרים דכעס ותאווה שהם ב' הפכים וכו'. כי בדרז"ל הם קוראים ב' יצרים דזנות ודעבודה זרה, רק אחרי שבטלו יצרא דע"ז אין משמש אלא בכעס ורציחה, אבל בשורש הוא ע"ז וכו' עיי"ש., והכועס כאלו עובד ע"ז, כי מי שהוא יודע שהוא ברשות שאינו שלו אינו כועס על מה שהטובה אינה מוכנת לפניו כחפצו וכמו שנתבאר למעלה:
4