בית יעקב על התורה, נח ב׳Beit Yaakov on Torah, Noach 2

א׳אלה תולדות נח וגו'. כתיב (תהילים צ״ב:א׳-ב׳) מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. הודאה הוא שהאדם כופף קומתו ומבטל עצמו נגד השי"ת מכל וכל. והיינו במקום שהרצון עומד לנגד עיני האדם גלוי ומפורש. אבל במקום שאין הרצון מפורש לעיני האדם, והיינו בשעה שהשי"ת מגלה מדותיו, ואז נקרא השי"ת עליון שמנושא מתפיסת אדם בעוה"ז^טוכדאיתא במי השלוח ח"ב פרשת עקב ד"ה והיה עקב: מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. עליון רומז על אשר נעלם מתפיסת האדם משפטי ה' ורק שהאדם רואה בתפיסתו שיד השי"ת על העליונה, אבל לעתיד ליום שכולו שבת יתגלה טובו לעין כל שהשי"ת חפץ חסד הוא וחפץ להיטיב לבריותיו, ויתקיים (ישעיהו י״ב:ד׳) ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי. ביום ההוא נקרא יום שכולו שבת, שאז יכירו ישראל הטובה מהסבלנות ואז יאמרו טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. לקמן פ' וישלח אות א, בית יעקב שמות פרשת שמות אות א., שם הוא העצה רק לצמצם את עצמו ולא להתבטל לגמרי. וזהו ולזמר לשמך עליון, מלשון לא תזמור, שמתפרש גם מענין קציצה שקוצץ ומצמצם את התפשטות הענפים אבל אינו מכלה את העיקר מכל וכל. וכדאיתא בזוה"ק (וילך רפד.) וזמירות כד"א לא תזמור וכמו שנאמר (ישעיהו מ״ה:י״ט) לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני. כי אחר שבחר ה' ביעקב וכרת בריתו עמו, הוא חפץ בקיום זרע ישראל ולא שיתבטל האדם מכל וכל^טזעיין במי השלוח ח"א מסכת יבמות (מט:) ד"ה תני, ועיין עוד תפארת יוסף פרשת פקודי ד"ה אלה פקודי [ב]: מאחר שאדם רואה איך שעבודתו יש לו מקום אצל השי"ת ואיך שהשי"ת חפץ בעבודתו, ממילא צריך להשאר בחיים כדי שיעבוד את השי"ת עוד, כי אם שיבטל אדם עצמו לגמרי ולא ישאר בחיים כלל, זה אינו ברצון השי"ת. עיין עוד שם ערב יום הכפורים ד"ה וידבר.. ואף מצות קידוש השם שהאדם צריך למסור כל כחו וחיותו עבור קדושת שמו יתברך אינו אלא בפרהסיא בתוך עשרה מישראל, שאז נשאר ממנו השארה במה שנתקדש על ידו שם שמים ברבים, ונקבע ע"י מסירות נפשו קדושה בלבות הרואים מקדושת שמו יתברך, אבל בצנעה אין מחויב למסור נפשו מטעם זה, כדילפינן בש"ס (סנהדרין דף עד) מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל (ויקרא כ״ב:ל״ב). והיינו לפי שהשי"ת הוא רק דורש טוב וחפץ בקיום העולם ולא באבדתה^יזעיין לקמן פרשת וירא אות כד, נז, פרשת תולדות אות ח ד"ה והנה עיקר, אות כו.. ומסיים הכתוב ואומר (תהילים שם) בפרוח רשעים כמו עשב וגו' להשמדם עדי עד. והטעם כי הנה אויבך ה' כי הנה אויבך יאבדו, זה נאמר נגד דור המבול שעמדו בהיפוך מזה השם יקו"ק, שמורה על מה שחפץ השי"ת בהויית הבריאה, ולכך נאבדו לגמרי. וכדאיתא בבראשית רבה (פל"ח) דור המבול ע"י שהיו שטופים בגזל שנאמר (איוב כ״ד:ב׳) גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו, לפיכך לא נשתייר מהם פליטה. אבל דור הפלגה ע"י שהיו אוהבים זה את זה לפיכך נשתייר מהם פליטה. וזהו שמסיים הכתוב (שם) יתפרדו כל פועלי און. נאמר על דור הפלגה לפי שחפצו בקיום ובישוב העולם לא נכלו ונאבדו רק נתפרדו, ועליהם נאמר, בפרוח רשעים כמו עשב, לפי שדורות הללו פרחו בדמות הראוי להבנות רק שלא נגמר קומתם ובנינם, וזהו כמו עשב שהוא מאכל אדם, רק שלא נגמר כל בישולו שיהא ראוי לקצור, וכמ"ש, מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם (תהילים ק״ד:י״ד):

ב׳וגמר הבנין והקצירה התחיל מאברהם אבינו ע"ה. והענין בזה, כי הנה איתא במדרש רבה (בראשית פ"ט) רבי תנחומא פתח את הכל עשה יפה בעתו (קהלת ג׳:י״א) בעונתו נברא העולם לא היה העולם ראוי להבראות קודם לכן. אמר ר' אבהו מכאן שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן בונה עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי. ונתבאר בכתבי האריז"ל (בעץ חיים שער שבירת הכלים) כי בעשרה עולמות היה חורבן וביטול ופגם עד שברא את עולם התיקון^יחכמבואר עניין זה באריכות בכתבי האריז"ל בעץ החיים שער הנקודים ובשער שבירת הכלים ובעוד הרבה מקומות. כי העולמות שנחרבו היה בהם ג' בחינות: חורבן, ביטול ופגם. והיינו, שבירה בשבעה ספירות תחתונות, ביטול בחכמה ובינה ופגם בכתר, ואין כאן המקום להאריך בזה.. והנה מעלמין דאתחרבו לא נשאר מהם השארה קיימת בפועל, רק שבסיבת חורבנם השאירו צעקה לפניו יתברך, כי נשאתני ותשליכני, שזה היה סיבה לעורר רצון לברוא עולם קיים ומתוקן. ומעשר עולמות שנחרבו נתעוררו עשרה מאמרות במעשה בראשית, שהם רומזים לעשר מדות שהם מקבלים כסדרן התחתון מהעליון שעי"ז נבנה העולם בתיקונו. וע"ז רומז הכתוב (בראשית ב׳:ו׳) ואד יעלה מן הארץ וכדאיתא בזוה"ק (בראשית כו.) ובתיקונים (ריש תיקון כא מד:) א"ד מן שם אדנ"י שרומז על הצעקה שעלה מעלמין דאתחרבו. וכדאיתא בירושלמי תענית (פ"ב ה"א) ואד יעלה מן הארץ כיון שעלה שבר מן הארץ וכו' שזהו גרם התעוררות לברוא עולם התיקון בעשרה מאמרות, כמו שנתבאר לעיל (בסדר בראשית) על פסוק הנ"ל^יטמבואר בתפארת יוסף פרשת נח ד"ה ויולד וזה לשונו בתוך הדברים: וענין עלמין דאתחרבו דאיתא במדרש (רבה בראשית ט) מלמד שברא הקב"ה עולמות ומחריבן ואמר יתהון לא הנין לי דין הנין לי. ובאמת מה שייך אצל השי"ת שיברא עולמות ויוצרך אח"כ להחריבן. הלא כתיב אצלו (ישעיהו מ״ו:י׳) מגיד מראשית אחרית. אך הענין בזה מחמת שהשי"ת חפץ שיהיה להבריאה טענה ותפלה לפני השי"ת, ובאמת איך שייך להבריאה טענה מה נגד השי"ת, הלא אין לבריה כלום אצל בוראה. אך עיקר טענה שיש להבריאה הוא במקום שהשי"ת מראה אורו לאדם, היינו שנותן לו תפיסה ברצון השי"ת. ואח"כ נעלם ממנו זה האור, אז יש להאדם צעקה ותפלה מדוע נשאתנו ותשליכנו. וכן הכא שהשי"ת חפץ שיהיה להבריאה טענה, הוצרך לברוא עולמות, והראה להם שחפץ בהוית הבריאה, ואח"כ העלים מהם זאת, אז היה להבריאה צעקה ותפלה מדוע נשאתנו ותשליכנו וכו'. וכן איתא בזוה"ק (בראשית כו.) ואד יעלה מן הארץ אל"ף דל"ת מן אדני. וכל זה מורה על הצעקה שהיה להבריאה מן התחלת הרצון שהשי"ת חפץ בהויות העולם. עיין לעיל פ' בראשית אות טו, מב.. ושאלו בזה חכמי המשנה (באבות פ"ה) והלא במאמר אחד יכול להבראות, כלומר שהיה די להיות החורבן והביטול בעולם אחד, להיות הצעקה מעורר רצונו יתברך למאמר אחד בבריאת עולם התיקון. ולמה הוצרך להיות בריאת עולם התיקון בעשרה מאמרות שנתעוררו אחר צעקת עשרה עולמות שנחרבו. והשיבו, אלא כדי ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות ולהפרע מן הרשעים שמחריבין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. היינו שאילו נבראה במאמר אחד היתה הבריאה עדיין קרובה ביותר למאצילה. כי אף שהיה במאמר, היינו ע"י מסך מבדיל והסתרה, בכל זאת שיערה חכמתו יתברך, כי אם לא יהיו כל כך מסכים עוד, לא היה האדם מרגיש שהוא נפרד ויש לו כח בחירה, ולכן אם היה חוטא היה לו פתחון פה לומר, הלא כל כחי הוא מהשי"ת ולמה נתן לי הכח לעשות היפך מרצונו. והיה נמשך עי"ז תקיפות עצום להאדם להתפשט בשרירות לבו הרע, וממילא היה מתבטל כלי קיבולו והיה ביטול העולם בכלל, כי עיקר מה שנעשה הבריאה כלי לקבל הוא ע"י מדת היראה. וכמו הענין בפרשת בראשית (ענין מו):

ג׳ורק אחר חורבן העשרה עולמות, שנחרבו בשביל שהיו בגודל אהבה ותקיפות, שמעט היה ההסתרה שבהם, מפני שהיו קרובים למאצילם וראו שורש בריאתם מהרצון הפשוט. אזי אח"כ התבוננה הבריאה, אשר מהתקיפות יבוא כח לקלקל ולהפסיד את עיקר קיומה והויתה. לזאת הסכימה להיות במדת היראה, שלא יאיר בה האור בבהירות כל כך להביט בשורש בריאתה^כמבואר בתפארת החנוכי על זהר פרשת לך (פג.) ד"ה אבל אברהם: אכן ממה שנתן הש"י אורו וחזר והוציאו, ונתבטל כח הבריאה, מזה התעוררה הבריאה בטענה כדכתיב, כי נשאתני ותשליכני, וזה הוא כוונת עלמין דאתחרבו, כדי שיעוררו אתערותא דלתתא. ועי"ז יקנו כוחות הבריאה בכח תפילה. שמתחלה היתה ראויה שיתגלה על ידה כבוד שמים, וניטל ממנה מחמת שהיה האור בשפע רב וחזר למקורו. וע"י החורבן נקבע יראה עצומה בהבריאה, שאח"כ תקבל האור ע"י צמצום ויראה, ועיי"ז יהיה דבר קיים.. כי כשנעשו הרבה מסכים, לזה רומזים התקונים הנזכרים באדרא זהר נשא (קלה:) למעבד יקרא ליקריה וזהר בלק (רד:) נהורא קדמאה דברא קוב"ה הוה נהיר עד דלא הוו יכלין עלמין למסבליה מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהוריה לאתלבשא דא בדא^כאכמו שהתבאר בתפארת יוסף פרשת נצבים ד"ה אתם נצבים [ב]: הענין בזה דהנה איתא בזוה"ק (בלק רד:) נהורא קדמאה דברא קוב"ה עלמא לית יכול עלמא למסבלא מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהורא ויקריה ליקריה לאתלבשא דא בדא. היינו שבנהורא קדמאה לא היה שום לבוש, ורק הכירה כל הבריאה שבלעדי השי"ת לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ולפיכך לית יכול עלמא למסבלא, היינו שלא היה שום מקום לעבודה, כיון שלא היה שום בחירה ולא היה נקרא העבודה על שם העובדה ולא היה לו שום חלק בה. מה עביד קוב"ה עביד נהורא לנהורא וכו', היינו שהציב השי"ת לבושים המסתירים, וזה היה מחמת שהשי"ת חפץ להיטיב לבריותיו, כדי שיהיה נקרא העבודה יגיע כפו של אדם. עיין תפארת יוסף פ' בראשית ד"ה בראשית [א], פ' תצוה ד"ה ואתה, פ' תצא ד"ה כי תצא, לקמן פ' ויצא אות יד.. והיינו שעי"ז האדם יודע בעצמו שניתן לו כח בחירה, ויכול מדעתו למאוס ברע ולבחור בטוב. וזהו שהשיבו, כדי להפרע מן הרשעים וכו' שמתחלה, קודם שסבלה הבריאה כל כך חורבן וסבלנות מצדה, כל מי שגרם לאבד העולם לא היה החטא נוגע רק בין אדם למקום, כי כל הויות העולם היה רק מחסדו הגדול בלבד, ולנגד הכל יכול לא נחשב החטא מאומה, כי בדבר ה' שמים נעשו, והמאבד עולם מלא כאלו לא איבד כלום. וכן כפי הערכה הראשונה מעלמין דאתחרבו, לא היה אפשר ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם, אחר שיודע בעצמו שאין לו חלק ויגיע כפים בזה השכר, כי הכל הוא חסד חנם, כיון שאין להאדם כח בחירה לנטות כלל מהרצון המפורש שאמר והיה העולם, ואין מקום לשכר ועונש. אבל אחר שסבלה הבריאה הרבה בחורבן עשר עולמות ובהסתר האור בכמה מסכים, שהם עשרה מאמרות במעשה בראשית, שעי"ז יש לה להבריאה בכלל ולכל נפש בפרט עמל ויגיעה בקיום הויות העולם. ולזאת מי שמאבד את העולם, מעתה החטא נוגע גם בין אדם לחבירו, ואינו נמחל עד שירצה את חבירו, כדאיתא בש"ס (יומא פה), כי גרם קלקול והפסד לבנין גדול שבא אחר חורבן עשר עולמות וצעקתם והתעוררות הבריאה. ואחר סבלנות כמה ברואים שמקיימין את העולם בעמל כפם, להתגבר על יצרם ולמשול ברוחם נגד כח הבחירה. והעובד את השי"ת ינעם לו חלקו, שמקבל שכר טוב שטועם בו טעם יגיע כפיו, מאחר שנעשו עשרה הסתרות שגרמו כח בחירה בעולם, והוא בבחירתו בחר בטוב וקיים את העולם^כבמבואר בספר ישראל קדושים למרן רבי צדוק הכהן זי"ע אות י ד"ה וציס"ע (דף סג.): כמו שכתבו, בי' מאמרות נברא העולם וכו' ליתן שכר טוב לצדיקים וליפרע מהרשעים, כי הם דרך כלל י' מיני העלמות, כי כך קבע הש"י מדת ההעלם שיהיה שכר טוב, דבפחות לא היה שכר כל כך, כי נקל להשיג האור אם אין החושך גדול כ"כ ולא היה בחירה וכו'.. וזהו ליתן שכר טוב לצדיקים, שרואה שאוכל מיגיע כפיו שזהו נוח לו לאדם ביותר, וכדאיתא במדרש (קהלת פ' ד) רעותא דבר נש דיתקרי לעי ונגיס:

ד׳והנה כל עשרה דורות שמאדם עד דור המבול ג"כ קבלו כחם מעלמין דאתחרבו, והיו בתקיפות גדול שלא אחזו בצמצום, לפי שהיו קרובים מאד לבריאת עולם ולכן נחרבו ג"כ, אלא שמהם נשאר השארה קיימת בעולם נח ובניו, שהם ראו עולם בישובו וחורבנו ואח"כ בישובו, שעי"ז נתנטע בהנשארים אחריהם יראה ביותר, אחר שראו הכליון העצום שהיה בהמבול, והתבוננו כמה יכול להפסיד ממה שאין אוחז בצמצום. כי מצד מה שהשי"ת ברא את העולם לא יתעורר יראה בלב האדם, כי בדבר ה' שמים נעשו, והיו דברים לחוד בלי מתן מעות מצד הבריאה. ואצל השי"ת לא שייך לומר שמפסיד לו, כמאמר (איוב ל״ה:ו׳-ז׳) אם צדקת מה תתן לו ואם חטאת מה תפעל בו. וגם מעלמין דאתחרבו לא נתנטע עוד יראה קבועה בלבם, כיון שלא היו עדיין בריאה שלמה ולא נשאר מהם נפש מפורש בעולם רק צעקה, וצעקתם היא השארתם. אבל בחורבן המבול שהיו נח ובניו שנשארו וראו את החורבן הנורא שהיה בכליון עצום. מזה נשאר בלבבם יראה קבועה לבל יפסיד כל צעקת הנדחים והאבודים, כי מצד שכבר קדמו לו כל כך סבלנות וצעקה מהבריאה עצמה, יש מקום שיוכל להפסיד להבריאה. כי מצד הבריאה נראה שהפסידה הכל במה שנחרבה. ומזה נתנטע ונקבע יראה בלבות הנשארים לקיים דיבורם, היינו שיביטו לתכלית שנבראו עליו כדי לקיים כח הווייתו, כיון שראו מה שכבר נכשלו ונתקלקל:

ה׳וזהו עומק כוונת האריז"ל שכתב (בליקוטי תורה פ' בראשית ד"ה קץ) על פסוק וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ כי לא המטיר ה' אלהים וגו', שי"ח ר"ת ש"ם ח"ם יפ"ת, כי לא המטיר שעדיין לא היה מבול בעולם עכ"ל. שיח היינו דיבור, שעד המבול לא היה עדיין להעולם דיבור גמור, כי היה כדברים בלא מתן מעות, כי כל הבריאה היתה רק בחסד ולא מהתעוררות הבריאה וכדכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה^כגלקמן פרשה זו אות מ.. ואף שנחרבו כבר כמה עולמות, בכל זאת לא נשאר מהם נפש בפועל כמו שנשאר מחורבן המבול נח ובניו, וזה מרומז בר"ת שי"ח. כי לא המטיר וגו' שעדיין לא היה מבול בעולם, שע"י המבול נתחזקה קנין הבריאה בתורת דברים ואיכא בהדייהו מעות, שלא יחזור השם יתברך עוד מקיום העולם. ואדם אין וגו' שמעלמין דאתחרבו לא היה עוד נפש מפורש שתתחזק עי"ז הבריאה בכח יראה ופחד מהגערה שגער השם בהדורות הקודמים, שזה אחד מעשרה דברים שבהם נברא העולם, כדאיתא בחגיגה (דף יב.) מדכתיב (איוב כ״ו:י״א) עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו. וזה נתחדש אחר המבול שע"י הגערה נתחזקו יסודי הבריאה בכח יראה ופחד שלא תתפשט עוד כמלפנים. ועי"ז קנתה חלק וקנין בקיומה להיות לה קנין גמור, בתורת דברים ואיכא בהדייהו מתן מעות, והיינו בדמין סגיאין שהפסידה העולם. ולכן תולין קללת מי שאינו עומד בדיבורו, בדברים ואיכא בהדייהו מעות, בדור המבול (בבא מציעא דף מד.) מי שפרע מאנשי דור המבול הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. לפי שמעורר השחתת קיום העולם, שגם דברים בהדי מתן מעות לא יהיה קנין, וצריך להפרע ממנו מחדש ככל מה שעבר על דור המבול כדי לחזק הקנין ביתר שאת. סוף דבר, כי כל מה שנראה השחתה בעולם הוא רק מצד הבריאה, אבל בשורש הוא רק התחלה לבנות עי"ז בנין יותר שלם, שהשי"ת אינו משחית רק בונה תמיד. וכדאיתא במדרש (תהלים עה) זש"ה כי אל רחום ה' אלהיך ולא ירפך ולא ישחיתך. ואתפלל אל ה' ואומר אל תשחת עמך ונחלתך. א"ל הקב"ה אינני משחית רק בונה כו'. ועד"ז נמשך חורבן עולמות הקודמים והשחתת המבול ופירוד דור הפלגה, שבכל פעם נתחזק הבנין של קיום העולם בחיזוק יותר, עד שנגמר אצל אברהם אבינו בתכלית השלימות. שע"י המבול נתחזקה הבריאה, כי גערה הוא אחד מעשרה דברים שברא בהם הקב"ה את העולם, כדאיתא במס' חגיגה (דף יב.) והגערה מכלל העולם היה המבול, שאחר שהביא הקב"ה את המבול נקבע יראה קבועה בהעולם והתחיל בנין העולם ונגמר אצל אברהם אבינו ע"ה^כדעיין מי השלוח ח"א פרשת נח ד"ה ויאמר, לעיל פרשת בראשית אות נה, בית יעקב הכולל פרשת בראשית ד"ה וכל, תפארת יוסף פרשת נח ד"ה ויולד.: