בית יעקב על התורה, נח ג׳Beit Yaakov on Torah, Noach 3

א׳אלה תולדות נח וגו'. כתיב (תהילים צ״ב:א׳) מזמור שיר ליום השבת. מזמור מורה צמצום מלשון לא תזמור (ויקרא כה) שע"י הצמצום יש לו להאדם יתרון שלא יתבטל לעתיד בהתגלות אורו של הקב"ה שדומה לאבוקה, כדאיתא (פסחים דף ח.). ופירשו שם שבהיות הרבה אורות יחד אין האדם יכול לקבל אור גדול כזה, אך בשביל שהאדם מצמצם עצמו כפי כחו בשעת הסתר האור, בשעה שיוכל לדמות בנפשו כחי ועוצם ידי, עי"ז קונה לעצמו יתרון שלא יתבטל בפני האור שיתגלה לעתיד מפורש. וכמו שאמרו (שם) למה צדיקים דומים בפני השכינה כנר בפני אבוקה. וביאר כבוד אאמו"ר זצללה"ה שלא אמרו כנר בפני השמש משום דשרגא בטיהרא מאי מהניא. שמתבטל ומתכלל במקור האור שהוא השמש. אבל נר בפני אבוקה אינו מתבטל שהוא חלק ממנו וניכר בו אור בפני עצמו^כהלעיל פרשת בראשית אות כז, לקמן פרשה זו אות יט, בית יעקב ויקרא פר' צו אות א, טז, בית יעקב הכולל פ' כי תשא ד"ה וידבר [א], סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פ' מקץ ד"ה ויהי.. וזה היתרון נקרא שיר ליום השבת. כי הנה השי"ת ברא את העולם מרוב חסדו בלי שום התעוררות מצד האדם ואתערותא דלתתא. וכן הציב השי"ת קץ וגבול לכל מעשה בראשית שישובו ויתכללו בשרשם ג"כ בלי דעת והתעוררות מהאדם, כמו שנאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא (ישעיה ב) שלא ישאר הויה מיוחדת לשום בריה, כי ישובו כולם להתכלל באור הגדול והבהיר שיתגלה לעתיד, כי אין מי שיוכל לעמוד אז באורו שלא יתבטל ממציאות לחזור ולשוב להתכלל במקור השורש הממציא כל הנמצאים. וזהו מצד האדם נראה העדר והפסד, שיהיה הכל מצד רצונו וחסדו יתב' בלי פעולת ועבודת האדם. וזהו מעין קדושת שבת כדאמרינן בש"ס (ביצה דף יז.) שקדושת שבת קביעא וקיימא אף אם אין ישראל מקדשי לה:

ב׳אמנם כאשר רצה השי"ת לזכות עמו ישראל שיהיה להם הויה מיוחדת ואור ניכר בפני עצמם, גם בעת שיתגלה אורו הגדול והבהיר שתקרא ההארה על שמם. צוה שיצטמצמו ביום שבת של עוה"ז מאד מכל מלאכה ודברי הרשות. שבשכר זאת גם כשהשי"ת ינהיג את עולמו באורו הגדול בשבת שלעתיד לבוא, יהיה קיום לעם ישראל^כוכמבואר במי השלוח ח"א פרשת קדושים ד"ה את שבתתי: כי שבת לעת עתה היא לנו צמצום גדול ולעתיד ינחיל לנו הש"י יום שכלו שבת שלא נצטרך לשום מלאכה, וע"ז צריך לצפות. ובתפארת יוסף פ' בהעלותך ד"ה בהעלותך: דהנה ביום השבת נתבטל כל פעולות אדם, ואז מראה השי"ת איך שכל כח הפעולה הוא ג"כ מאתו ית', ומי שירצה להעמיק רואה זאת מפורש גם בעוה"ז, איך שאז נתבטל לגמרי פעולת אדם וכו'. כי נר אמצעי רומז על ונשגב ד' לבדו ביום ההוא (ישעיהו ב׳:י״א), שיתבטל אז כל פעולות אדם. ויען שישראל בכל הששת ימי החול, שמרמזים בהששה נרות, שאז יכול לדמות לו לאדם שיש לו כח פעולה, וישראל מכיר גם אז שהכל הוא ביד השי"ת, ולזה נותן השי"ת לישראל גם אז מקום. וזה מורה יאירו שבעת הנרות, שבישראל גם נר האמצעי הוא אצלם אור. לעיל פ' בראשית אות מח.. וכדאיתא בש"ס (סנהדרין דף צב) אותן שנים שעתיד הקב"ה לחדש בהן את עולמו צדיקים מה הן עושין הקב"ה עושה להן כנפים ושטין על פני המים כו'. כנפים רומז על הגנה שהאדם מקבל ממצות, וכדאיתא בש"ס (שבת דף מט.) מה יונה זו כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהם. ועיקר ההגנה הוא ממצות לא תעשה, שמצמצם את כח פעולותיו מעין שמירת שבת ששובת מכל מלאכה^כזמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה בסוכות [א]: מן מצות ל"ת משיג האדם אור מקיף, שמזה שהאדם שומר עצמו, שמה שהשי"ת ציוה שלא לעשות אינו עושה. מזה רואה שהשי"ת מגין עליו ומקיף אותו לשמרו מכל מיני איסורים . עיין לקמן פרשה זו אות יח ד"ה ולכן.. והוא ע"י מה שהשם אדנ"י נרתק להשם הוי"ה בעוה"ז^כחכמבואר בלקוטי תורה לרבנו האריז"ל פרשת בשלח ד"ה כי יד., ויש לו בזה להאדם יגיעה וסבלנות בעוה"ז. אף שענין הצמצום מצד האדם הוא במדרגה נמוכה ובהיקף קטן למאד, וכדכתיב (ואתחנן ו) היום על לבבך שנתבאר בדברי כבוד אאמו"ר זלה"ה בס' מי השלוח (ח"א ואתחנן ד"ה והיו) בדרשות אנשי יריחו (פסחים דף נו.) שדרשו היום על לבבך ולמחר בלבבך שלעתיד יקבעו המצות בלב. אבל בעוה"ז המצות הם על לבבך ולא בלבבך. ועד כמה יוכל להגיע כח הצמצום שבנפש האדם. בכל זאת שורת הדין נותן לפי שהאדם מצמצם עצמו כפי כחו בעוה"ז, גם השי"ת יתן לו כפי כחו, שהוא כל יכול וגדול דעה שאינו מקפח שכר שום בריה. כי מאחר שכל הבריאה הוא רק ברצון אצלו יתברך ולא בהכרח חלילה. וכיון שהוא רק בחסד ממילא אין אצלו יתברך שום חילוק בין מדרגה גבוהה לנמוכה ושפלה. כיון שגם דבר גדול אינו אצלו הכרחיי. ולזאת הוא משלם שכר לישראל על צמצום כל שהוא שסבלו בעוה"ז וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קנו:) ולית רעותא טבא דיתאביד מקמי מלכא קדישא. ואינו מקפח שכרם וישאיר להם מעבודתם הארה קיימת שתקרא על שמם, שלא תתבטל גם בעת שיפתח השי"ת את אורו. וזה מזמור שיר ליום השבת, שע"י הצמצומים שהאדם סובל בעוה"ז קונה שיר ליום השבת, שישיר באור פני מלך חיים באורח ישר ולא יתבטל, וכדכתיב (האזינו לב) ראו עתה כי אני אני הוא, שלעתיד יתגלה אורו של הקב"ה מחדרי חדרים ממקום שמלאך אין יכול להביט, כי אין המלאך יכול לעלות ממדרגתו לעולם. אבל ישראל אחר שנכנסו בעוה"ז בהסתרה וספיקות, עד שהיה לו מקום כשלון לטעות ולומר "אני הוא", ושם צמצם עצמו נגד השי"ת לקבל עליו עול מלכות שמים. בעבור זה יתנהג עמו השי"ת מדה במדה ויתגלה לעומתו האור מפנימיות. ואומר, ראו עתה כי אני אני הוא, ונותן לו מקום בעצמות אורו^כטכדאיתא לקמן פרשת וישלח אות ד ד"ה וכדאיתא: כמו דאיתא בפסיקתא על הכתוב (האזינו לב) ראו עתה כי אני אני הוא, שחד אני קאי על השי"ת וחדא קאי על הצדיקים לעתיד לבא. כי רק בעוה"ז דלית גבהו באורייתא בעלמא הדין, כדאיתא בזוה"ק (תרומה קכט.) לית גבהו באורייתא אלא בעלמא דאתי, לזה אין להבריאה שום כח להתפאר באורייתא, שאני לעתיד, שאז יהיה גבהו באורייתא, תהיה המדה שיתפארו ישראל בה ולומר אנ"י לעצמם, שביגיע כפם עשו כל זאת, מאחר שבעוה"ז הם מצמצמים את עצמם בכל כחם, בכדי שיוכלו להכיר מפורש ושום שכל שאין להבריאה שום כח פעולה לעשות חיל בפני עצמה, רק ה' הוא הנותן כח לעשות חיל. והאני שלהם יהיה בקדושה ויתקיים לעד לעולם, שיזכרו איך שהיו בעוה"ז בגודל ההסתר, עד שנדמה להבריאה שיש לה כח בפני עצמה, והם לא כן עשו, רק צמצמו את עצמם להכיר שרק השי"ת הוא הנותן כח בהבריאה וכו'.:

ג׳וזה שאמר הכתוב (שם) הלוא הוא אביך קנך. שרומז על שתי בחינות הללו שנמצא בעם ישראל. שאף שיש להם בשורש קדושה קביעא וקיימא למעלה מעבודה, שנקראו בנים למקום, בכל זאת הם אוחזים בצמצום לקנות עי"ז שם עבד, שבזה יש נעימות וקנין ביותר. וזהו אביך קנך. וכמו שהמשילו משל ע"ז בספרי (האזינו פסקא שט) משל לאחד שהורישו אביו עשר שדות ועמד וקנה שדה אחת משלו, אותה שדה היה אוהב ביותר מכל השדות שהורישו אביו. ואחר הבירור שיאיר להם השי"ת איך הם בנים למקום בשורש בלי שום עבודה. בכל זאת ישאר להם קנין בעבודתם שתקרא על שמם שהוא יגיע כפיהם^לכמו שביאר כיוצא בזה במי השלוח ח"א פרשת האזינו ד"ה הלה' תגמלו: הלא הוא אביך קנך פי' שיש לו עליכם בחינות אב וגם בחי' חותן וזהו קנך, שדרך האב אף שבנו אינו מתנהג בדרך הישר כ"כ אעפ"כ רחמיו עליו, ודרך החותן שבקש לו בחור מפולג וממולא בכל טובות, וז"ש הלא הוא אביך שרחמיו עליך כאב על בנו אף אם אינו מתנהג בדרך הטוב, קנך היינו שמתפאר עצמו שאתם המעולים והמשובחים כמו שמתפאר החותן כשיש לו חתן טוב.. אמנם דור המבול לא רצו לאחוז בצמצום, וכדאיתא במדרש רבה (נח פ' לח) דור המבול אמרו מה שדי כי נעבדנו, ששם זה מורה על ענין הצמצום שאמר לעולמו די, כדאיתא בש"ס (חגיגה דף יב.) ומשם זה אדם מקבל הגנה מכל רע, שע"י שאדם אוחז בצמצום שלא יתפשט עצמו בשום מדה עד קצהו, בזה נעשה התמזגות והתכללות כל המדות יחד ואין אחת דוחה חברתה. וזהו יסוד וקיום כל המציאות, כי אף שבשורש מצד השי"ת אין צורך לצמצום, ויוכל להיות כל מדה בתכלית התפשטותה ואין ביניהם התנגדות כלל. אבל מצד האדם אי אפשר שיהיה להם קיום ושלום אם לא יהיו אצלו ממוזגים במשקל, שלא יתפשט עצמו משום מדה עד תכליתה, בכדי שישאר מקום גם למדה ההפכיית לה. ולזאת הביא השי"ת עליהם מבול שבלל את הכל מדה במדה, לפי שלא היה בהם התמזגות המדות להיות כלולה אחת בחברתה, שזה הוא יסוד התחלת עולם התיקון^לאכמו שביאר בתפארת יוסף חג השבועות ד"ה דרש ההוא גלילאה וזה לשונו: והענין בזה דהנה השי"ת הציב בעוה"ז מדות שמנהג בהם עולמו. ובאמת עיקר החיים של המדה הוא האור הנמצא בהמדה, כי המדה בלא אור אין לה שום חיים ואין לה שום קיום ונחשבת עדיין מעלמין דאתחרבו. ועיקר האור של המדות, הוא בעת שיש התכללות המדות, שהתכללות המדות הוא הקיום והחיים והאור של המדה, כי בלא התכללות המדות מתפשטת המדה עצמה בלי שום גבול עד לקצה האחרון שבה, אבל במקום שיש התכללות המדות, היינו שכל מדה נותנת מקום גם למדה המתנגדת לה ואין לה שום עיקשות במדתה, שבשביל כוונה לשם שמים תוכל להתאחד עם חברתה ג"כ, זה העיקר של התכללות המדות, ואז הוא עיקר החיים והאור והקיום וכו'. אבל במקום שאין עדיין התכללות המדות, אז הוא עדיין מעלמין דאתחרבו. כמו שראינו שהיה עשרה דורות מאדם ועד נח שהם התפשטו עצמן עד בלי גבול, ולא נתנו שום מקום אחד לזולתו, וכשבא ימי המבול שהשי"ת התרומם עצמו למעלה מן זה העולם, אז נאמר (בראשית ז׳:כ״ג) וימח את כל היקום, שנאבדו ונתבטלו לגמרי. עיין לקמן פרשה זו אות כ, לז, מח., כמו שיתבאר לקמן (אות לז) משם האריז"ל: