בית יעקב על התורה, נח ד׳Beit Yaakov on Torah, Noach 4

א׳אלה תולדות נח וגו'. כתיב (איוב כ״ו:י״א) עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו. הכתוב הזה מוסב על ענין השחתת המבול, שעל ידי הגערה שגער השי"ת בדור המבול נתחזקה הבריאה. כי גערה היא אחד מעשרה דברים שברא בהם הקב"ה את העולם, כדאיתא בחגיגה (יב.) והגערה מכלל העולם היה בהמבול, שאחר שהביא הקב"ה את המבול נתחזקו יסודי הבריאה, שמתחלה היו עדיין רופפים, כי בריאת העולם היתה מרצונו וחסדו הגדול בלבד בלי אתערותא דלתתא. וכדכתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה^לבמקורו במי השלוח ח"ב פרשת אמור ד"ה בחודש השביעי: כאשר בא זמן חידוש העולם אז נתעורר החסד הראשון, כמו שכתיב (תהלים כה) זכר רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, וכן כתיב (תהילים פ״ט:ג׳) כי אמרתי עולם חסד יבנה שבריאת עולם היה בלי שום התעוררות מצד האדם ורק מצד השי"ת.. אבל באמת עיקר תכלית הבריאה היה שתהיה לה יגיע כפים לקבל כל טובה במשפט ולא בחסד, שזה עיקר ההון שהאדם מסגל בעוה"ז מה שיגע ומצא^לגוכמו שנתבאר במי השלוח ח"ב פרשת קדושים ד"ה ואיש אשר יקח: התחלת הבריאה לא היה מצד פעולות אדם והתעוררות מצדו, רק השי"ת בחסדו ובטובו ברא את העולם כי חפץ חסד הוא, כמו שכתיב זכר רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, (תהלים כה) שהשי"ת חפץ בחסדו בלי פעולות אדם כמו שהיה בריאת העולם, אכן זה היה רק בהתחלת הבריאה שכתיב עולם חסד יבנה, אבל אחר בריאת עולם רוצה השי"ת שרק ע"י עבודה וברורים יבחר בישראל וכו'. שבאם האדם לא ישתדל בפעולות ומעשי המצות אז יסיר השי"ת את אהבתו ממנו ויראה לעין כל כי הוא מרוחק מהשי"ת.. והיינו התפלה שיתפלל אדם אודות הטובה שתבוא, שבעבור התפלה נקראת על שמו שאוכל מיגיע כפיו, בשביל שהמתפלל הוא מכיר שהוא חסר אליו יתברך. וזהו כלל כל המצות כולם וכדכתיב (דברי הימים א כ״ח:ט׳) אם תדרשנו ימצא לך. וכשענין התפלה נקבע בלב האדם בקביעות, להכיר עצמו שמצדו הוא בעל חסרון ואין מצדו כח להשלים חסרונו כי אם השי"ת יכול להשלים חסרונו, וכשזאת נקבע תמיד בלב האדם אזי נקרא זאת דברי תורה. היינו שהשי"ת חותם עצמו על איש זה שכבר נקבע כח תפלה בלבו אף בשעה שאינו מתפלל בפועל, וע"ד הכתוב (מלכים א ח׳:נ״ט) ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה' קרובים אל ה' וגו', והיינו שיקבע התפלה בלבו שתהא מתפללת מעצמה כל שעה וכמ"ש (תהילים עב) ויתפלל בעדו תמיד^לדכמבואר בתפארת יוסף ראש השנה ד"ה הביאו לפני [ב]: והענין בזה כמו שאמר אזמו"ר זללה"ה, כי כמו שיש תבואה שבשדות ופירות האילן והחילוק הוא, כי תבואה שבשדות צריכין לזרוע בכל שנה מחדש. ופירות האילן נוטעין את האילן פעם אחת ושוב השרף עולה ומשקה אותו, כן יש חילוק אצל עבודה ג"כ, כי יש תפלות כאלה שצריך האדם להתפלל בכל פעם. ויש אצל האדם שנקבע אצלו תפלה בקביעות, שהלב בעצמו מתפלל תמיד, וכמו שכתוב (תהילים ע״ב:ט״ו) ויתפלל בעדו תמיד. וכן נתבאר לעיל פ' בראשית אות לז ובהערה קיח, מבואר בסוד ישרים ראש השנה אות יז, לט [א], לט [ב], סוד ישרים ערב יום כפור אות מב [א], תפארת יוסף חג השבועות ד"ה וביום הביכורים.. ואז נקרא זה אור תורה וכדאיתא בש"ס (שבת ו.) שתפלה היא חיי שעה ותורה היא חיי עולם. ועל מי שחתם עצמו השי"ת שהוא מזוכך בפנימיות לבו, אצל זה תפלתו ג"כ חיי עולמי עד. אבל מי שעדיין לא נתברר הוא צריך כל פעם להכיר עצמו חסר שלמות, ומוכרח לבקש מהשי"ת כל שעה שישלים לו חסרונו^להכן ביאר גם בתפארת יוסף פרשת צו ד"ה זאת תורת העולה: על ידי תפלה יכולין להגיע לכל השלימות, כי כל התעוררות תפלה גבי האדם הוא מזה שמכיר היטב בחסרונו איך שהוא מחוסר כל בלתי הארת השי"ת, ומפאת זאת נתעורר בלבו תפלה לבקש שישלים לו השי"ת חסרונו.:

ב׳ומטעם זה שכור אסור להתפלל, בשביל שאינו מרגיש בשום חסרון, כדאיתא (יומא עה.) שכל העולם דומה עליו כמישור, ולכך אם הוא מתפלל הוא דובר שקרים לנגד השי"ת, ואין מקום לתפלה אלא כשמכיר עצמו חסר. והנה מי שיש לו הכרה זו ונמצא בו כח תפלה, הוא שומר נפשו שלא יתפשט עצמו בשום טובה יותר מדאי עד שישתכר ויטריד דעתו ביותר, כי אזי יהיה אסור לו להתפלל שוב על שלמות, מאחר שנשתקע דעתו ביותר באיזה חמדה נדמה לו שאינו חסר כלום, ולכך נזהר שיקבל כל טובה בישוב הדעת ובהארת פני הנותן, שיכיר שהשי"ת הוא הנותן לו^לומקור הדברים במי השלוח ח"ב פרשת שמיני ד"ה יין [ב]: כי ענין שיכור הוא שנדמה לו שאינו צריך להשי"ת כי נטרד דעתו ואין לו בינה.:

ג׳אמנם דור המבול, שכל עיקר מציאותם היה בלי שום אתערותא דלתתא, כן נשפע עליהם כל הטובות בלא תפלה והתעוררות האדם להכיר חסרונו, וע"כ התפשטו והשתכרו עצמם מאד בכל חמדת עוה"ז, עד שנשתקעה דעתם ושכחו בעצמם לגמרי, שהסתפקו עצמם לחיות חיי שעה עם התפשטות בחמדת עוה"ז, ולא חששו להשלים חסרונם לתקן הוייתם בכח תפלה לאחוז בצמצום לקנות להם חיים וקיום לעולמי עד. וכדאיתא בש"ס (סנהדרין קיח.) ובנח רבה (פ' לח) שדור המבול אמרו מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו (איוב כ״א:ט״ו). לפי ששם שד"י מורה על ענין הצמצום כמו שנתבאר (לעיל אות ג), והם לא רצו להתנהג בשם שדי לפי שלא נמצא בהם כח תפלה, ואמרו מה נועיל כי נפגע בו, ולכן היו עדיין יסודי הבריאה מתמוטטים לחזור לאפס ותהו כמו שהיו לפני הבריאה. והוא ענין השחתת המבול, שהגביה הש"י את מדותיו למעלה מדעת האדם, והראה כחו בבת אחת שלא בהדרגה, שהשפיע עליהן מים בהתפשטות גדול שישובו לאפס מדה במדה. יען אשר לא חשו לחזק הוייתם ומלאו תאות לבם הרע לפי שעה בהתפשטות גדול שלא בהדרגה, כן עשה אתם השי"ת מדה כנגד מדה, והמשפט היה שיעבור הכליון על כל הבריאה שתשוב לאפס^לזלעיל פרשה זו אות א ד"ה והנה דורות, אות ג ד"ה וזה שאמר ובהערה לא שם.:

ד׳ומה שנשאר נח וכל אשר עמו בתבה, איתא בזוה"ק (נח סד:) ואי תימא נח ודעמיה אשתזיבו סתים מעינא הוי דלא אתחזי, ולהבין ענין ההסתרה מלפני השי"ת והלא כתיב (ירמיהו כ״ג:כ״ד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו וגו'. אך לפי שבתיבה נצטמצמו מאד, שנתבטלו מהם כל עניני רגשות החיים, ונחשבו כאלו אין להם מציאות, וכמ"ש בילמדנו (תנחומא נח ט) כל אותן י"ב חודש לא טעמו טעם שינה לא נח ולא בניו, ונמצא שלא היה לו חיים מצדו כלל, שאי אפשר לחיות ג' ימים בלא שינה, כדאיתא בנדרים (טו.) האומר שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר, וכמו כן נאסרו בתשמיש ובכל דבר התפשטות הגוף רק די קיום נפשם בלבד. וזו היא ההסתרה הבטוחה מפני מדת הדין, כמו שיתבאר לקמן (אות יט), שע"י מה שהאדם מבטל כל כח חיותו בשעה שמדת הדין מתוחה בעולם, ומוסר עצמו בחזרה ליד השי"ת במה שאינו נוטל לעצמו שום הויה אף את המוכרח, רק כפי שיהיה די לקיום נפשו בלבד, עי"ז הוא מוסתר בתוכו יתברך שלא יגע בו שום רע, וע"ז כתיב (איוב ל״ד:כ״ט) והוא ישקיט ומי ירשיע. וכדאיתא בזוה"ק (שמיני לו:) והוא ישקיט, בזימנא דקוב"ה יהיב שיקוטא ושלוה לבר נש מאן הוא רשאי לאבאשא ליה ולמעבד ליה קטיגורא ויסתר פנים ומי ישורנו. ובזימנא דאיהו אסתר עינוי מלאשגחא עליה, מאן איהו דישגח עליה לנטרא ליה וכו'. וכאן נתכלל נח בשרשו, ונחשב כאלו אינו בעולם הזה, מאחר שאין לו הוי' מצדו, רק מה שהשי"ת מהוה אותו לקיום נפשו בלבד. אכן לאחר המבול ע"י הגערה ההיא, נתנטע בלבות הנשארים שיכירו חסרונם ויעוררו רצון בתפלה. וכדאיתא במדרש רבה ותנחומא (פ' נח) שתיכף ומיד התפלל נח ואמר הוציאה ממסגר נפשי וגו' (תהילים קמ״ב:ח׳), ומעתה נתחזקו יסודי הבריאה שתהיה עומדת לעד מהתעוררות הצעקה שהתרעמו, כי נשאתני ותשליכני (תהילים ק״ב:י״א), מדוע נתן להם השי"ת מתחלה טובה בחסד גדול כל כך עד שיהיו צריכים לסבול אח"ז צמצום עצום כזה שלא יקבלו גם את המוכרחות, ועי"ז נתחדש העולם בדין ובטענה. כי כך הוא דרכי הנהגת השי"ת, שמתחלה נותן טובה בחנם ואח"ז חוזר ונוטלה בחזרה, שעי"ז האדם חוזר ומקבלה בכח צעקה וטענה^לחמקור הדברים במי השלוח ח"ב פרשת כי תשא ד"ה וידבר: כי כן מנהג השי"ת שאדם מקבל טובה ואח"כ נעלה ממנו ועל ידי זה מרעים וצועק בכל לבו ומתפלל להשי"ת כמו שכתיב (תהילים ק״ב:י״א) כי נשאתני ותשליכני, ועל ידי זה הצעקה מחזיר לו השי"ת כל מה שאבד בהוספת טובה ובזה נקראו הטובות על שמו כי קנה אותם ע"י שסבל מהם. ומבואר בתפארת החנוכי על זהר פ' לך (פג.) ד"ה אבל: וביאר כאאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה, כי עיקר הבריאה היה מה שהקב"ה בורא עולמות ומחריבן וכו'. שהצעקה מעלמין דאתחרבו התעורר לעורר רצון השי"ת. כי הרצון מהש"י הוא שרוצה להקנות להבריאה שיקרא הגמול ע"ש יגיע כפיך כי תאכל. ויגיע כפיו הוא כח תפלה, שהאדם יתפלל אל הש"י והוא יענה אותו. ומהיכן נצמח כח תפלה, כי כל מה שלא היה בגבול השגת הבריאה אין בה כח תפלה. אכן ממה שנתן הש"י אורו וחזר והוציאו, ונתבטל כח הבריאה, מזה התעוררה הבריאה בטענה כדכתיב, כי נשאתני ותשליכני. וזה הוא כוונת עלמין דאתחרבו, כדי שיעוררו אתערותא דלתתא, ועיי"ז יקנו כחות הבריאה בכח תפלה. שמתחילה היתה ראויה שיתגלה על ידה כבוד שמים, וניטל ממנה מחמת שהיה האור בשפע רב וחזר למקורו. וע"י החרבן נקבע יראה עצומה בהבריאה, שאח"כ תקבל האור ע"י צמצום ויראה, ועיי"ז יהיה דבר קיים. עיי"ש כל העניין, ועיין עוד בסוד ישרים ליל פסח אות לט.. ועד"ז היו ג"כ ענין עלמין דאתחרבו דאיתא (בב"ר א) שברא עולמות והחריבן ואמר יתהון לא הניין לי כו'. והלא כתיב (במדבר כ״ג:י״ט) כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, רק שהיה בהשגחה שיבנה עי"ז עולם שיהיה ראוי לומר דין הניין לי. וגם אח"ז שאמר דין הניין לי היה צריך לעבור עוד כמה גערות מעין עולמות שנחרבו, כמו דור הפלגה ואנשי סדום ועיין לעיל ענין א' (ד"ה ואחרי השחתת)^לטעיין הערה ח שם, ועיין עוד לעיל פרשה זו אות ב ד"ה והעניין בזה ובהערה יט שם.: