בית יעקב על התורה, נח ל״בBeit Yaakov on Torah, Noach 32

א׳וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ. ביאר אאמו"ר זללה"ה במי השלוח (ח"א ד"ה וישלח) כי העורב רומז על כעס, ורצה נח בזה שלא ימצא לגמרי מדת הכעס בעולם, ולשון וישלח מורה על כוונה זו, כמו דאיתא בזוה"ק (אחרי עב.) ע"פ אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן (בראשית ל״ח:י״ז) למלכא דהוה ליה ברא מאמהו חדא ואזיל בהיכלא וכו' ועל דא לא כתיב אנכי אתן אלא אנכי אשלח, אתריך ואשדר ליה דלא ישתכח בהיכלי. ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים, בזה הראה לו השי"ת כי לעת עתה כל זמן שנמצא חמדות רעות בעולם שנקראים מים, מוכרח להיות כנגדם מדה הפכיית והוא הכעס, שלפעמים אין עצה להמלט מתאוה רק במה שמכניס האדם עצמו לפי שעה במדה הפכיית דהיינו בכעס^קכוזה לשון המי השלוח ח"א כאן: עורב רומז על כעס ונח רצה שלא ימצא מדות הכעס בעולם והראה לו הקב"ה כי לעת עתה עוד מהצורך במדה זאת בעולם, כי לפעמים נגד תאוה שיבא לאדם איזה תאוה רעה, יוכל להנצל עצמו ע"י שיכניס עצמו בכעס, וזה פי' ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים היינו עד שיכלו חמדות רעות מהעולם אז יבוטל גם כעס כי מים היינו חמדה. וכן מבואר במי השלוח ח"א פרשת בהעלותך ד"ה והעבירו: ונגד תאוה יש עצה שהאדם יכניס עצמו בכעס כמ"ש בגמ' (קידושין מ'.) ילבש שחורים היינו מרה שחורה והוא ג"כ ענין כעס, וזה עצה להנצל מתאווה לכנוס עצמו בכעס. ועיין עוד במי השלוח ח"ב פ' תצא ד"ה כי תצא [ב], בית יעקב הכולל פ' תצא ד"ה כי תצא [ב], ובסוד ישרים פ' זכור אות יט: כי לפעמים נגד תאווה יוכל להנצל עצמו ע"י שיכניס עצמו בכעס, ובזו הרגע שצריכין לכעס כדי להנצל מן התאווה, זה הכעס נקרא רוגזא דרבנן וכו'. וכן מבואר בסוד ישרים שמחת תורה אות לב, תפארת יוסף חג הפסח ד"ה ויקרא משה [א], מס' מגילה (ו.) ד"ה א"ר.. ורק, עד יבושת המים, היינו לעתיד, אחר כל הבירורים והסבלנות שיעבור על האדם בעת ההסתר, וייגע האדם את עצמו להסיר החמדות רעות מעצמו, אזי יבוטל רוע הכעס מהעולם. אבל בעוה"ז אי אפשר להיות הכעס בטל ממציאות לגמרי, רק בדרך יצא יצוא ושוב, היינו האדם מצדו יראה שידחה את הכעס בשתי ידיו, ולא שיתבטל מכל וכל. וזה הוא הבדל שבין ישראל לאומות, שכל הטובות שהשי"ת נותן לישראל הם רוצים מקודם לברר את עצמם כפי כחם, וממילא אח"ז חותם השי"ת עליהם, מחמת שהם נקיים אגב אמם בשורש למעלה מעבודה. והאומות הם בהיפוך, שאינם רוצים לעבוד קודם בבירורים מצדם, רק שיחתום השי"ת עליהם, ומה שרוצים לקבל טובה בלי בירורים הוא לפי שאינם נקיים אגב אמם בשורש, לכן אין בכחם לברר את עצמם באמת כישראל^קכזמבואר בתפארת יוסף פרשת האזינו ד"ה כי ידין [ב]: מזה שישראל הולך בעבודה עד מקום שידו מגעת, מזה נתברר, שאילו נתן לו השי"ת כח לברר עצמו יותר, בטח היה מברר עצמו שם ג"כ וכו'. והיינו שהשי"ת יברר כל המקומות שנעדרו אור מצד תפיסת אדם, יברר השי"ת שהיו מלאים אור, וכל זה הוא מאחר שישראל עד מקום שידו מגעת הולך בעבודה, ועל זה המקום שאין בכחו לבררו, יבררו השי"ת. שאני האומות, שאינם רוצים לילך בשום עבודה מצידם, על זה נאמר ואין מידי מציל.. וזהו שמבואר בש"ס (פסחים ד:) בההוא ארמאה דסליק לירושלים ואמר מאליה ספי לי אמרי ליה אליה לגבוה סלקא בדקו אחריו אשכחו דארמאה הוא. הענין הוא לרמז ע"ז ההבדל, כי אליה הוא חלק הטוב והמשובח שבבהמה, רק לפי שרחוק מהראש אין שם חשבון ודעת כלל, ולכן אליה לגבוה סלקא, כי האדם צריך לקבל טובה מהראש ששם משכן הדעת ולברר עצמו, ע"י שממשיך כח הדעת מהראש עד שמגיע לסוף גמר פעולה בכל הענינים כפי כחו לברר בחשבון ובדעת, אבל העכו"ם שרוצים לקבל טובה שלא בדעת ובחשבון אומרים מאליה ספי לי, כלומר תיכף בלא בירורים, ועי"ז הכירוהו שהוא עכו"ם. שבישראל כתיב (דברים יה) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' היינו ע"י בירורים דוקא. וכן היה הענין כאן, לפי שמעתה התחילה צמיחת דור הפלגה שרצו בתיקון העולם ובישובה, ולכן רצה נח להסיר רוע הכעס מהעולם, שעי"ז תתחזק העולם ביתר שאת, היפוך מדור המבול שלא רצו כלל בקיום ובישוב העולם והסתפקו עצמם בחיי שעה בלבד, אמנם עדיין לא היה תיקון השלם, לפי שרצו לקבל שלא ע"י בירורים, רק שיחתום השי"ת עליהם בלא סבלנות ועבודה, ורצה שיבוטל הכעס מהעולם בלי עבודה ובחירה להתהפך ממדה למדה. ועיקר התיקון התחיל מאברהם אבינו ע"ה ואילך, והתחיל בבירורים ועבודה שיבטל האדם רוע המדות בכח מעשיו^קכחנתבאר בתפארת יוסף חג השבועות ד"ה דרש ההוא גלילאה: וזה כוונת המדרש (רבה בראשית ב) תהו היה העולם עד שלא בא אברהם, והיינו שהיה נחשב עדיין לתהו ולעלמין דאתחרבו, והוא מחמת שלא נמצא בהם התכללות המדות, ורק שבעת שהשי"ת הראה להם ממדותיו התפשטו עצמן במדה הזאת בלי גבול, אבל אח"כ כשבא אברהם אבינו ע"ה ואצלו היה התכללות המדות, והיינו שהוא הבין היטב שהשי"ת חפץ בזה העולם בעבודה, ואעפ"כ אינו מחויב המציאות. והלך בעבודה וצמצום מצידו עד מקום שידו מגעת. ולזה התחיל אצלו עולם התיקון, שעד שבא אאע"ה נקרא תהו וממנו ואילך הוא נחשב לעולם התיקון.. ולעתיד כשיכלו שתי מדות ההפכיים כעס ותאוה יהיה גאולה שלמה: