בית יעקב על התורה, נח ל״גBeit Yaakov on Torah, Noach 33

א׳וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה. ענין שבועה זו שנועדה לנח מה שאמר ה' אל לבו, שלא נזכר בפירוש בפסוק שנאמר לנח, ובמדרש מוכח שדור הפלגה ידעו מהשבועה, וידיעה זו היתה לנח ע"י מה שהרגיש בנפשו אשר הוסכם והוקבע בלבבו שבועה שלא יוסיף עוד להתפשט באין מעצור כמו שהיה בדורות הראשונים^קכטכמו שביאר במי השלוח ח"א פרשת נח ד"ה ויאמר ה' אל לבו: הנה זאת מחשבת הש"י נודע לנח, מאחר שנטבע בלבו גודל יראה אחר המבול, שלא נכון לפני האדם להתפשט את עצמו כפי רצונו ורק צריך לעצור את רוחו, מזה הבין כי כן הוא ג"כ רצון הש"י שלא יקלל עוד את האדמה. עיין לעיל פרשה זו אות א ד"ה ואחרי השחתת ובהערה ח שם.. ועי"ז התבונן בסיבת הדבר, כי מעתה השי"ת מלא רצון, וכבר בחר בקיום העולם ובישובה, ונשבע לא אוסיף לקלל עוד את האדמה, ועי"ז נתמלאו כל העולמות מהסכם שבועה זו לא אוסיף, עד שנמשכה ג"כ לנפש האדם ונקבעה בפנימיות לבו, ונשבע ג"כ לא אוסיף עוד להתפשט ביותר כאשר בתחלה. ואף שפשטות הענין מורה לפי דעת האדם שבשביל ריח הניחוח שנתעורר מהבריאה נשבע ה' לא אוסיף, אבל באמת הוא בהיפוך, שמזה שנתמלא השי"ת מלא רצון, מזה ידע נח להעלות ריח ניחוח, וכמו שכתוב (תהילים י׳:י״ז) תכין לבם תקשיב אזנך. וכן הוא בכל הענינים המתחדשים אצל הנפש, ההתחלה בשורש הוא מהשי"ת, שכאשר השי"ת מתחיל לבנות איזה דרישת טובה בעד האדם, אזי תיכף נפש האדם מרגשת מעין דוגמא זו בפנימיות שרשה למעלה, ומעמיד עצמו למטה להיות דפוס וכלי מוכן לקבל מעין אותה טובה, וזה הוא ע"י עניני הצינורים וההמשכות הנמצאים בהעלם בכל נפש, שעל ידם נמשך אחרי הרצון העליון למעלה מתפיסת שכלו וכח בחירה שבו. וכדאיתא בזוה"ק (תרומה קכח:) ומנא ידעינן דקוב"ה אתרעי ביה ושוי מדוריה ביה כד חמינן דרעותא דההוא בר נש למרדף ולאשתדלא אבתריה דקוב"ה בלביה ובנפשיה וברעותיה. היינו שעי"ז שאנו רואים באיזה נפש שהוא בכח למסור נפשו בכל כחו ולבו, ורצונו לרדוף ולהשתדל בכל עוז לכוון לרצון השי"ת בכל המצות ודקדוקיהם וכוונותיהם, זה מורה שהשי"ת בחר בנפש זה תחלה, ועי"ז יש לו יתרון כח כל כך לעבוד ולרדוף כל כך להתקרב אליו ית' יותר ויותר^קלמבואר במי השלוח ח"ב פרשת שמיני ד"ה את זה [ב] וזה לשונו בתוך הדברים: וכל מה שיעשה האדם להאדיר דברי תורה ולהוציאם לפועל, יאיר לו השי"ת מפני מה ירעים וירעיש בלבו להוציא דברי תורה לפועל, מפני שיש בו בלבו בקביעות דברי תורה מפני זה הוא רוצה להאדירה ולהוציאה לפועל, וכדאיתא בזה"ק (תרומה קכח:) וכו'. וזה שהשי"ת מאיר לו שמפני זה רוצה להאדיר דברי תורה, מפני שהשי"ת שוכן בו ויש בלבו דברי תורה בקביעות. וכן איתא בבית יעקב שמות פרשת תרומה אות כא ד"ה וכן: כדאיתא בזה"ק (תרומה קכח:) ומנא ידעינן דהא קב"ה אתרעי ביה ושוי מדוריה ביה וכו' מי שרואים בו שבוחר יותר בהשי"ת, מי שהשי"ת הוא עיקר אצלו, זה סימן שהוא עיקר אצל השי"ת. לעיל פ' בראשית אות כג, לקמן פ' ויחי אות ח.:

ב׳וכמו שמצינו בדוד המלך ע"ה (שמואל ב ז) שבעת שנאמר לו והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה', אז עלה על דעתו לבנות בית להשי"ת, ולא כמו שנראה לעין שההתחלה הוא מכח בחירת האדם בעצמו, ובשכר זה השי"ת בוחר בו אח"כ, כי באמת הענין הוא בהיפוך, שעבודת האדם ורדיפתו אחרי השי"ת אינו רק לסימן שהשי"ת בחר בו תחלה, שמשם נצמח החשק בלבבו לרדוף ולהיות נמשך אחרי רצון השי"ת^קלאמי השלוח ח"ב שמואל ב' (ז) ד"ה והגיד.. אמנם מחסדי השי"ת לתלות בכ"מ ההתחלה על שם האדם, וע"כ אומר כאן וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו וגו'. שבפשטות הענין מורה שההתחלה היתה מצד הבריאה, שע"י שנקבע בלבם שבועה להצטמצם מעתה ולא יאחזו עוד בהתפשטות, נתעורר ג"כ למעלה הסכם ושבועה לא אוסיף. ובאמת הוא רק מחסדי השי"ת שתולה תמיד התחלת העבודה בהבריאה כמו כאן. ועל ענין זה רמזו רז"ל במאמרם (עירובין סה) כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו. יין רומז לתקיפות, ובשעה שהשי"ת מאיר תקיפות בלב האדם להכיר שרשו שנקרא בן למקום, והוא אינו מוצא נייחא מזה התקיפות ומתפתה לאחוז דרכיו בצמצום כעבד לפני רבו, לפי שבזה מעוררים רחמנות יותר, וכדכתיב (מלאכי ג׳:י״ז) כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו, סימן שיש בו מדעת קונו, שנשמתו יש לה אחיזה בשורש הרצון העליון מהשי"ת, שכן השי"ת הוא ג"כ מתפתה מיינו של עצמו. כי הנה בשורש ידוע, שכל העבודות והצמצומים שהאדם עובד בכח בחירתו, הכל הוא מיד השי"ת בעצמו, לפי שהוא מקיף את כל שורש המפעל ההוה בעולם המעשה, ומבלעדו אין תנועה וחיים ורצון לשום נברא. ובכל זאת הוא מתפתה מיינו, והציב לעצמו סדר העבודה שיהיו ממליכים אותו בבחירה ועבודה מדעת עצמם, כדי לקבל כבוד מתחתונים^קלבעיין בתפארת יוסף ר"ה ד"ה אמרו לפני [ב]: הציב השי"ת שכביכול כבוד שמים אינו בשלימות בלתי עבודת ישראל, והאדם צריך להמליך עליו את השי"ת. ובאמת מצד השי"ת, אינו צריך כלל לעבודה והמלכה של ישראל, כמו שאנו אומרים אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא. והיינו שמצידו הוא בשלימות ג"כ בלתי עבודת ישראל, ואף שאיתא (בפרקי דר"א) אין מלך אלא א"כ שהעם ממליכין אותו. אבל זה הוא רק שכל נברא, שהשי"ת נתן לנו שכל כזה שאנו מבינים שאין מלך בלא עם, אבל מצד השי"ת הוא מלך בטרם כל יציר נברא. וכדאיתא בזוה"ק (פנחס רנז:) קודם דברא עלמא, קוב"ה אתקרי רחום וחנון על שם בריין דעתידין למברא. ואף שמקודם היה רק בכח ועכשיו הוא בפועל, אבל זה החילוק בין מה שבכח לבין מה שבפועל, זה הוא ג"כ מצידנו, מחמת שאנו נתונים תחת המקום והזמן, לזה יש חילוק בין מה שבכח ובין מה שבפועל. אבל מצד השי"ת אין שום חילוק. נמצא שמצד השי"ת היה בשלימות הכבוד שמים גם בלי עבודת ישראל, רק מחמת שהשי"ת חפץ להיטב לבריותיו הציב רצון כזה בזה העולם, שכביכול אינו בשלימות רק ע"י עבודה והמלכה של ישראל, ורצונו של מלך מלכי המלכים זה כבודו. שדוקא ע"י עבודה והמלכה של ישראל נשלם הכבוד שמים. עיין סוד ישרים ראש השנה אות טו, לג, לד, נג.. אף שבשורש ידוע שאין לכח בחירה שום מציאות, והכל מתנהג בהכרח מצד רצון השי"ת המקיף, וממילא שוב אין מקום לקיבול כבוד מתחתונים, כמו למשל אם יתקן אדם לעצמו צורת איזה בריה לעשות לפניו סימני כבוד, לא יתכן לומר שמקבל כבוד עי"ז, שאין קבלת כבוד שייך רק מבעל בחירה שעושה הכבוד מדעתו ובחירתו מצד שמכיר ערך המקבל הכבוד ויוקרו:

ג׳וזהו כוונת השיר הקודש הכתר והכבוד לחי עולמים (שחרית של שבת), היינו שמצד תפיסת שכל האדם נראה לשני הפכיים, שכתר היינו אור מקיף את שורש כל המציאות בכללות ופרטות, וכדאיתא בש"ס (מנחות כט:) כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, היינו שאור הכתר הוא מקיף ומכתיר את שורש כל המעשים והמפעל היוצא מצירופי האותיות וסידורם, נמצא שכל המציאות כולו וכל המתחדש בעולם, כבר הוא מוקף ומוכתר שלא יצא חוץ מעומק רצונו ית', ובכל זאת רצונו זה כבודו ובמקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו, שמשפיל עצמו לפנות למי שירבה כבוד שמים, ומתפתה ביינו כאילו היתה ההתחלה מפאת רצון האדם שחולק כבוד בבחירה מדעת עצמו. לכן לעומת זה צריך האדם לאחוז ג"כ במדה זו ולהתפתות ביינו, שלא להשען על שום תקיפות רק יצמצם את עצמו כפי כחו בזה העולם. ובזה ניכר ההפרש שבין ישראל לאוה"ע, שהאומות כשהשי"ת מראה להם איזה תקיפות בלבבם ונדמה להם שיש להם ג"כ אחיזה בשורש הרצון, מיד הם רוצים להתפשט בכל יכלתם על סמך תקיפות זה, ואומרים שמעתה אין שום צורך לעבודתם כלל, שאף שיתפשטו ביותר לא יצאו מגבול רצונו יתברך שלא מדעת, וממילא כשמתפשטים כל כך מטרידים דעתם למאד בחמדת עוה"ז, עד ששוכחים גם את מקור תולדות התקיפות שהאירה להם להתפשט והולכים חשכים. אמנם ישראל, כל מה שהשי"ת מאיר להם תקיפות יותר, איך שנקראו בנים למקום, והם דבוקים בשורש הרצון למעלה מעבודה, הם מוסיפים להצטמצם יותר ולקבל עליהם עול מלכות שמים, להזדכך ולהתברר בכמה מיני בירורים וסבלנות, משום שכל מגמתם ורצונם לידע איך השי"ת יברר אותם מתוך עבודה שהם בנים למקום^קלגמבואר בתפארת יוסף פרשת במדבר ד"ה וידבר [א]: כי האומות בעת שהשי"ת משפיע להם מתפשטים עצמם בכל מיני התפשטות וכו', ואין להם שום יראה אפילו שלא מדעת ג"כ, שאני ישראל מאחר שאפילו בהתפשטות היותר גדול הוא מוכן ומזומן לקבל עליו כל הסבלנות, ורק זאת חסר להם שכבוד שמים אינו בשלימות. ממילא יש להם תמיד חיבור עם אור השי"ת.. וכמו שהיה אצל אברהם אבינו ע"ה שהשי"ת הבטיח לו (בראשית י״ז:ד׳) אני הנה בריתי אתך, ואעפ"כ לא מצא נייחא בלבבו במה שהובטח שהוא קשור בבריתו למעלה מדעתו, והשתוקק כל כך לברר ולזכך ולברר עצמו בכח מעשיו, שיבין גם בתפיסת שכלו איך הוא קשור בברית, עד היכן שנולד אצלו ממאמר שאמר השי"ת אני הנה בריתי אתך, מאמר מקביל כדכתיב (שם) ואתה את בריתי תשמור, היינו שאני הנה בריתי אתך בשורש אף בלי צמצומים ועבודה, רק שלראות זאת מפורש בתפיסת שכל אנושי תצרך למאמר ואתה את בריתי תשמור, היינו שתברר את עצמך בחשבון ובדעת ע"י צמצום והסרת נגיעה, אז יתברר מפורש איך שאתה קשור בשורש הרצון והברית שהשי"ת כרת עמך^קלדלקמן פרשת לך אות מט, תפארת יוסף מסכת פסחים (ט.) ד"ה אין חוששין.: