בית יעקב על התורה, נח ז׳Beit Yaakov on Torah, Noach 7

א׳אלה תולדות נח וגו'. כתיב (איוב כ״ד:י״ח) קל הוא על פני מים תקולל חלקתם בארץ. ובש"ס (סנהדרין קח.) ובמדרש רבה ריש הפרשה, שלוקחין מהם קללה לכל באי עולם. כלומר מי שפרע מדור המבול הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. כי הנה נמצא חמש מדרגות בהוצאת כל דבר מכח אל הפועל. וסדרם כך זה למעלה מזה, הרהור מחשבה רצון מעשה דיבור^נאמבואר העניין במי השלוח ח"א פרשת יתרו ד"ה אנכי [ג], ח"ב ליקוטים בסופו ד"ה הנה, תפארת יוסף פ' נשא ד"ה וידבר ד' [א].. אף כי לפי הנראה המעשה הוא היותר אחרון אכן באמת הדיבור הוא הגמר השלם וכמ"ש בש"ס (שבת לג:) אעפ"י שכליות יועצות ולב מבין ולשון מחתך פה גומר. ובזוה"ק פ' מקץ (ר.) מחשבה שרותא דכלא ומלה דאיהי סיומא דכלא. שכל זמן שהוא בהרהור רצון ומחשבה עדיין אין הכרה לשום אדם זולתו במהות מחשבתו, ואף אם מוציא מחשבתו לפועל במעשה בכל זאת אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו בבירור גמור, שעוד יוכל לפרש טעמו וכוונתו במעשה הלז על פנים אחר ממה שסובר בו זולתו. אמנם הדיבור הוא המפרש את הכוונה של הפועל בעליו באופן שאין עוד שום שינוי וחזרה להפוך את דבריו, שאזי תפול עליו השאלה מזולתו על שסותר את דבריו הראשונים^נבנתבאר בסוד ישרים פורים אות יב ד"ה ועל זה: כי עיקר הגמר הוא רק כאשר בא בדיבור ובמלולא, שאפילו מה שיצא לפועל במעשה, כל זמן שאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אין בזה שום גמר, כי יכולין עדיין לפרש בה פירושים שונים. משא"כ אחר שבא במלולא אזי נגמר הדבר ושוב אין לשנות בה שום פירוש רק כפי משמעות הדיבור. עיין עוד לקמן פ' ויגש אות א, תפארת יוסף חג הפסח ד"ה רבן גמליאל.. וזה שאמר הכתוב (ירמיהו ל״א:כ׳) הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו וגו' ואיתא במדרש (ויקרא רבה פ"ב) די דיבורו שנתתי בו, היינו שנקבע בו הויה בשורש בכח דיבור שאין אחריו חזרה לעולמי עד^נגכמו שביאר בזה בסוד ישרים ראש השנה אות סג: הנה אפרים רומז על הלבוש הנמוך בישראל בעת שהם בשפל המצב, כמו שנקרא בגמ' קטנן של שבטים. ולכך כתיב כי מידי דברי בו, וכמאמרם ז"ל די דבורי שנתתי בו. כי דבור הוא הגמר והלבוש האחרון מזה העולם, כדאיתא בגמ' פה גומר, לכן נאמר בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה'. היינו מחמת זה בעצמו שהוא כ"כ בלבוש נמוך ובשפל המצב, לכן יהיה בכחו להשיג ישועה ממקום היותר עליון וכו'. עיי"ש כל האריכות בזה.:

ב׳וקנין זה התחיל מהמבול ואילך, כי דורות הקודמים לא היה להם הוי' בכח דיבור רק בבחינת המדרגות שלפני דיבור, היינו שהיה מקום שיתרומם השי"ת ויסלק את שפעת חסדו למעלה מדעת האדם והיה הכל כלא היה. וזהו לפי שלא נתחזק עוד הבריאה בכח יראה ופחד ע"י גערה, שזה אחד מהדברים שנברא בהם העולם כדאיתא בש"ס (חגיגה יב.) כמו שנתבאר למעלה (ענין ד). ורק אחר שגער השי"ת במה שנתבטלה הבריאה בשעת המבול, נתחזקה הבריאה בכח יראה ופחד, ע"י שהיה לב הנשארים סוער על מה שנעשה לדורות הקודמים, שהיו ראויים לפי דעתם להיות להם קיום לדורות עולם, וראו עולם בנוי וחרב, נכנס מזה יראה בלבם, שלא יכשלו עוד במה שנכשלו הדורות הקודמים, שהתפשטו עצמם בחמדת עוה"ז עד מקום שידם מגעת, ולא רצו להביט לתכלית מה שנבראו לקנות להם הוי' בשורש בשכר יגיעה ועבודה, כי הסתפקו עצמם בהוי' שלפי שעה לבלות בטוב ימיהם ולהנות נפשם מכל טובה, ולא דאגו על מה שיתבטלו לבסוף, כשיגביה השי"ת את מדת חסדיו המגולים עתה וישפיע עליהם חסדים גבוהים למעלה מדעת האדם ויתבטלו בהכרח. וכמו שהיה ענין המבול, שהשפיע עליהם מים בשטף רב, עד שלא היה בכחם לקבל חסד גדול כזה ונמחו מן העולם. ששורש המים הם בחסדים, כדאיתא בזוה"ק תרומה (קנט:) ימינא נטיל חד וכו' רק כשיורדים בשטף גדול הם רעים מצד המקבל. ולזה התבוננו הדורות הבאים אחריהם ועמדו על שורש הכשלון שלפניהם, ע"ד מאמרם ז"ל בש"ס (גיטין מג.) אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם, והתבוננו מעתה, כי כוונת השי"ת בבריאת עולמו היתה שיקנה האדם חיי עולם לא חיי שעה לבד, רק שישתדל האדם לקנות עולמו בקנין עדי עד, שגם בשעה שיתרומם האור למעלה מדעתו לא יתבטל. והוא ע"י הסבלנות שיש לו לאדם ממה שאוחז בצמצומים בעת שיש לו כח להתפשט כפי יכלתו, ומיד אח"ז נתחזקה הבריאה בכח דיבור, היינו שהרגישו בטוחות שלא יוסיף עוד השי"ת להחריב את העולם אחר שכבר סבלה הבריאה חורבן נורא כזה, ועלה מהבריאה צעקה לפני השי"ת, כי נשאתני ותשליכני (תהילים ק״ב:י״א), בודאי כבר חתם עצמו השי"ת על מה שהשאיר שארית מהעולם החולף שהשארה זו תעמוד לעד. ולמשל, כשהמלך מוותר לפעמים בחסדו לאדם פשוט מתנה מרובה יותר מדאי, אזי אין המקבל בטוח עדיין שישאיר אצלו את הטובה לדורות, אבל אחר שחוזר ונוטל ממנו מקצת, אזי בטוח במה שהשאיר אצלו שהוא שלו גם לדורות, בשביל שיש לו טענה אל המלך למה נתת לי תחלה ואח"כ תטלנה ממני, אלא ודאי שלכך נטלת ממני מקצת, כדי שבמה שישאר עמי עוד באמצע המשא ומתן ויעסוק עוד עמי, שבודאי מה שנתן לי המלך ודאי יוחזר לי ביתר שאת, ומה שנטל ממני בחזרה אינו אלא כדי שיתחבר אצלי ואהיה מחובר אל המלך, וע"י מה שהשאיר אצלו יודע שעוד יוסיף להתקרב אל המלך, וישפיע לו עוד יותר:

ג׳וזה דאיתא במדרש תנחומא (פ' נח) ויהיו בני נח היוצאים מן התבה שעשה להם הקב"ה הוי' בעולם, אבל ברשעים כתיב (יחזקאל כ״ו:כ״א) בלהות אתנך ואינך ותבוקשי ולא תמצאי עוד לעולם. בלהות אתנך ואינך עכשיו, ותבוקשי לעוה"ב, ולא תמצאי לעתיד לבוא. אבל ישראל היו ועתידין להיות, ומנין דכתיב (תהילים ע״ד:ב׳) זכור עדתך קנית קדם. קדם עד שלא נברא העולם והם עכשיו שנאמר (דברים כ״ט:ט׳) אתם נצבים היום, ועתידים להיות לעתיד לבוא שנא' (מלאכי ג׳:י״ז) והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגלה וגו'. ומפני זה מי שאינו משתדל לקיים דיבורו הוא עתיד לקבל עונש דור המבול, שנכשלו ג"כ בזה שלא רצו להביט לתכלית מה שנבראו לקנות חיי עולם והוי' קיימת בבחינת דיבור, והסתפקו עצמם בקיום שלפי שעה, אף שיש לזה הפסק כשהשי"ת מעלה מדותיו למעלה מדעת האדם, והם לא חשו לכך, ורצו לקבל טובה בחנם מהשפעת מדת חסדו הגדול שלא ביגיעה וצמצום, ולכן נתבטלו כנ"ל. ועיקר ההוי' התחיל מנח ובניו ונשלם בזרע ישראל משבא אברהם אבינו ע"ה לעולם^נדעיין תפארת יוסף פרשת נח ד"ה ויולד נח.: