בית יעקב על התורה, תולדות ג׳Beit Yaakov on Torah, Toldot 3
א׳ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. בזוה"ק ר' חייא פתח (תהלים קו) מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו וכו'. מי ימלל, היינו מי יכול לפתוח מה שסגר השי"ת. כי מולל הוא כדאיתא בזוה"ק (ויחי רמט.) כמד"א וקטפת מלילות בידך, היינו שידקדק ויוציא הפנימיות מכל דבר מה שהסתיר וצמצם בו השי"ת. כי בעוה"ז הסתיר השי"ת הפנימיות, ומי יכול לבקוע ההסתר ולהראות בכל דבר שיש בו דברי תורה וכבוד שמים. ישמיע כל תהלתו, היינו מי שיכול לברר עצמו להשמיע כל הבירורים ולילך ברור ומזוכך מכל תאות עוה"ז, זה יכול להראות שאף בהסתר גדול שאינו נראה שם שום דברי תורה, אף שם יש כבוד שמים ודברי תורה. וזה דאיתא בזוה"ק (תולדות דף קלד:) דלית לך כל שייפא ושייפא בבר נש דלא הוי לקבליה בריה בעלמא, והיינו שהכל נברא בדברי תורה, ובכל שייפא ושייפא יש ד"ת, וכנגדם כל הברואים בעולם, כדאיתא בזוה"ק (שם) עלמא וכו' לא קיימין אלא על אוריתא. והשי"ת הסתיר זאת מלפני האדם, והיינו כדאיתא בזוה"ק (שם) כד בעא קוב"ה למברי אדם אמרה תורה קמיה אי ב"נ יתברי ולבתר יחטי וכו' אמר לה קב"ה הא אתקנת תשובה עד לא בראתי עלמא, היינו כי אפילו מה שנראה ההיפוך מרצון השי"ת גם כן נשתלשל מדברי תורה, רק שבעוה"ז נראה שהוא ההיפוך מרצונו ית' וזה נסתר שהוא ג"כ דברי תורה, אבל ע"י תשובה רואה שיש בזה ג"כ דברי תורהיחנתבאר בתפארת יוסף מס' מגילה (ט:) ד"ה ואף: הענין הוא כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר הגה"ק זללה"ה, אשר יש לאדם לפעמים פעולות כאלה אשר אינו רואה הכבוד שמים מאלו הפעולות, עד היכן שנדמה לו שבאותן הפעולות עשה ההיפך לגמרי ח"ו מרצון השי"ת. ואח"כ כשאדם עושה תשובה מאהבה, ומתפלל וצועק מעומק לבו להשי"ת, אז מאיר לו השי"ת שמעולם לא נעתק ח"ו מרצון השי"ת אפילו כחוט השערה.. כי תשובה מורה שיכול להחזיר ממדרגה למדרגה עד שמגיע למקום בינה קודם בריאת עוה"ז, כי מזה הכח של בעל תשובה, שבוקע כל ההסתרות ומראה הדברי תורה של כל שייפא גופא שלו, וכמו כן בוקע ההסתרות של כל העולם, ומראה הד"ת של כל הברואים שהכל נברא לכבודו. רק כמו שיש הסתר בפרט האדם, כן יש הסתר בכלל כל הברואים, וכשהבעל תשובה בוקע ההסתר שלו ורואה שמכל שייפא גופא יש כבוד שמים, כמו כן נבקע ההסתר של כל הברואים, ורואים מפורש שבכל בריאה יש כבוד שמים, כי מכל שייפא יש כנגדו בריאה. וזה שהקדים הזוה"ק כאן בפתיחה זו, כי בכאן כתיב ואלה תולדות, וא"ו מוסיף על ענין ראשון, ובאמת מה שייכות יש לאלו עם הראשונים, הלא הראשונים היו רשעים. אך הענין הוא, שיצחק אבינו היה יכול לבקוע כל ההסתרות ולהוציא הפנימיות של כל דבר וליקחו אצלו, ולברר שבכל דבר יש כבוד שמים, ומכל הדורות שלפניו היה יכול להראות שיש בהם דברי תורה וכבוד שמים, והיינו שהפנימיות שלהם קבל יצחק אבינו והקליפה שסביב הפרי נתבטל לגמרי:
1
ב׳וזהו דאיתא בזוה"ק (תולדות קמא: קמב.) ויקרא אלהים לאור יום (בראשית א׳:ה׳) דא אברהם דאיהו נהורא דיממא ונהורא דיליה אזיל ונהיר ואתתקף בתיקונא דיומא. ובגין כך מה כתיב (בראשית כ״ד:א׳) ואברהם זקן בא בימים באינון נהורין דנהרין ואיהו סיב כד"א (משלי ד׳:י״ח) הולך ואור עד נכון היום, ובגין כך ויקרא אלהים לאור יום. ולחשך קרא לילה דא יצחק, דאיהו חשך ואיהו אזיל לקבלא ליליא בגויה. הענין בזה, שהתחלת הבריאה היה בחשך, היינו יראה, שכל בריאה היתה יראה להשפיע לחברתה, כי כל בריאה היתה עומדת בפני עצמה ולא רצו להשפיע חוץ לגבולם, היינו שהדומם לא רצה ליתן כחו להצומח וכן כולם, כדאיתא בש"ס (חולין ס:) מלמד שעמדו דשאים על פתח קרקע, ומכל שכן שלא הסכימו הברואים למאמר נעשה אדם, מפני שבעצמם אינם יכולים להפסיד ולקלקל, ואף שבעצמם אינם יכולים להרויח ג"כ, אבל מכל מקום בטוחים שלא יקלקלו ג"כ, אבל בבריאת אדם נכנסו באחריות וסכנה. הן אמת שע"י שהאדם מכניס בקרבו כל הברואים ועובד בכחם את השי"ת על ידי זה מתקן אותם, אבל אם האדם חלילה עושה בכחם מה שהוא היפוך מרצון השי"ת, עי"ז מקלקל אותם ומפסידים בזה את הכח שלהם. לכן לא רצו ליכנס באחריות סכנה והיה להם יראה מזה וזהו נקרא חשך. ואח"כ האיר השי"ת את עיניהם, והראה להם שהשי"ת צופה תמיד לטובת העולם, ויכולת בידו להושיע להם מכל רע, ונכנס בהם תקיפות שאיך יעשה האדם בכחם היפוך מרצון השי"ת, והלא השי"ת הוא המנהיג על כל מה שיעבור עליהם, ובודאי תכלית הכל יגמור השי"ת לטוב, ואז רצו כל הברואים והתאחדו והסכימו בבריאת האדם. וזה התקופות נקרא בזוה"ק (משפטים קי.) בקר דאברהם, שזה הוא חלקו של אאע"ה, שהוא האיר לכל העולם שהשי"ת הוא המנהיג בעולם הזהיטכמבואר במי השלוח ח"א פרשת בראשית ד"ה ויאמר אלהים: היינו כי מתחילה ברא הש"י את כל הבריות ואחר כך ע"י שהבינו הבריות והכירו חסרונם שאין להם מי שיחבר חיותם אל הש"י, כי ע"י האדם יחוברו כל דברי עולם הזה להש"י כי הוא מעלה את הכל כידוע, שהדומם מכניס כחו בצומח וצומח בחי וחי במדבר והאדם ע"י שיעבוד בכחו את הש"י אז יעלה כל הכחות שקבל מעוה"ז אף כח הדומם, וכאשר ראו הבריות מה שחסר להם אז בכחם פעלו אתערותא לעילא לבריאת האדם. ויאמר אלקים נעשה אדם, היינו שהש"י אמר לכל הבריות שכלם יתנו מכחם ויצטרפו לבריאת האדם למען יהיה לאדם חלק בכלם, בכדי שאם יצטרך האדם לדבר מה יעמדו כלם לעזר לו כי ברעתו ירע להם ג"כ כמו בדור המבול, ובטובתו יוטב גם להם. ומוסיף בתפארת יוסף מס' שבת (פח:): ובעת הבריאה אז כל מערכות הבריאה הסכימו והשתתפו להצורת אדם וכדאיתא בתקוני זוה"ק (תקון סט) נעשה אדם אנא ואתם יהבי ביה חלקא. והוא, יען שראו שנבראו כחות ובריות השובבים, והבינו שאין ביכולת לשום בריה להחזיר ולהעמיד הכחות השובבים האלה פנים בפנים לפני השי"ת חוץ מצורת אדם, ואז הסכימו כולם. ועיין לעיל פרשת בראשית אות מא הערה קכה מה שהבאנו לשון האר"י הקדוש. ועיין עוד תפארת יוסף מסכת ברכות (יא:) ד"ה מאי.. וזו הישועה של אברהם אע"ה היא ישועה בהדרגה, כמש"כ ואברהם זקן בא בימים (בראשית נד) וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רכד.) בא בימים משום דזכה כד אסתלק מהאי עלמא באינון יומין ממש דיליה עאל ואתלבש בהו. וכמו שנתבאר הענין בפ' ויחי (אות יז) על פסוק ויקרבו ימי ישראל, שלא נשלם בבת אחת רק מעט מעט יום אחר יום, שכל פעם האיר לו השי"ת יותר, וזהו הישועה בהדרגה כדכתיב (משלי ד׳:י״ח) הולך ואור עד נכון היום, שבכל פעם ראה יותר שמלא כל הארץ כבודו, ומצדו יכולים לכנוס בספיקות כי בודאי יעזור ויושיע השי"תכלעיל פרשת חיי אות כד.. וזהו ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם, שמצדו יש תקיפות להברואים, אבל מדת יצחק אבינו ולחשך קרא לילה, כדאיתא בזוהר (תולדות קמב.) היינו שהבין שיש בחשך טובה יקרה יותר מהטובה שיש באור, שהחשך היה דבוק בהחשך שהיה קודם בריאת עולם שכתוב בו (תהילים י״ח:י״ב) ישת חשך סתרו, שהיה בו יקרות גדול יותר מהאור שנעשה אח"כ ע"י צמצום, כמו שנתבאר בפרשת בראשית (אות כג ד"ה והנה, ואות כח) ולזה הישועה שלו הוא שלא בהדרגה. כי מדת יצחק אבינו הוא הסתלקות מן הספק. כי אאע"ה היה מכניס את עצמו לספיקות, שהיה אומר אם זה שלא לרצון השי"ת היה צריך השי"ת להראות מפורש שזה אסור, וליצחק אבינו למד השי"ת הסתלק מן הספק, כל זמן שלא תראה מפורש שזה מותר הסתלק ממנה, שיצחק אבינו היה בחינת ערב, היינו יראה, כי מדתו של יצחק הוא זריעה, ובזריעה יש ישועה גדולה יותר מהצמיחה, כי בהצמיחה יש גבול כמה שיצמיח, אבל מהזריעה יוכל לצמוח עד אין שיעור ובלתי גבולכאכמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע [ג]: אמר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, שמדתו של יצחק נמשל לזריעה. כמו זריעה אשר מי שאין לו הבנה בזריעה, נדמה לו שהזורע מאבד לארץ לגמרי, אבל הזורע בעצמו מאמין היטב שיוצמח מזה הרבה. כי כלום אדם זורע סאה, אלא להוציא ממנו הרבה כורין וכו'. וזה הענין שנמשל לזריעה, כי בזריעה שם אינו מכיר כמה הוספות שיכול להוסיף עליו השי"ת, כי אם יהיה מעט צמיחה כמו תבואה שלא הביאה שליש, מ"מ מכירין כמה יכול להוסיף על זה, אבל בזריעה שם אין מכירין כמה שיכול להוסיף עליו השי"ת. ומבואר כל עניין הזריעה ביצחק אבינו בסוד ישרים חג הסוכות אות נה, סט, עב, לקמן פ' וישלח אות ד ד"ה וכשרצה, פ' ויגש אות כז.. וכמו כן בבריאת עולם יש שיעור וגבול באור, אבל בחשך כיון שהוא למעלה מתפיסת אדם אין בו שיעור וגבול, ולכן השאיר השי"ת עדיין חשך בעולם גם אחר בריאת האור, כדי שעי"ז יטעמו מהחשך שהיה קודם שהיה אור כדכתיב (שם) ישת חשך סתרו. כי החשך הזה נוגע בהחשך שהוא למעלה מתפיסת אדם שלא היה יכול האדם לקבלו כמו שנתבאר בפ' בראשית:
2
ג׳וזה היה מדת יצחק שהחזיר את הכל לשרשו כמו זריעה, שע"י שזורעין את התבואה בארץ היינו בשרשה, עי"ז מצמיח הרבה, וכדאיתא בתנחומא מקץ (סימן ה) יצחק זרע וכו' וכמ"ש לקמן (ענין ח), כך יצחק אבינו שלא רצה לקבל שום דבר אשר לא היה רואה מפורש שהוא רצון השי"תכבמי השלוח ח"ב פרשת תרומה ד"ה ועשית מנרת,, ולא רצה להבטיח עצמו שיתברר אחר כך, מזה נצמח שנבקע כשחר אור ישועה גדולה מאד שלא בהדרגה, והשי"ת הושיע בעצמו אפילו אותן מקומות שהיה נסתר בהם הכבוד שמים, שם היתה ישועה מאד עם שמחה גדולה. ולכן נקרא שמו יצחק, על שם השמחה שיש בישועתו. ויצחק מעורר ישועה ממקום גבוה מאד, וכדאיתא במדרש הנעלם (תולדות קלו.) ואלה תולדות יצחק שיצחקו הצדיקים לעתיד לבוא. וזה דאיתא בש"ס (פסחים פח.) אברהם קראו הר יצחק קראו שדה, אברהם קראו הר, היינו מי שגבוה ומנושא מכל חמדה ותאוה ועניני העוה"ז ואינו נוגע כלל מצד עצמו, זה רואה שהשי"ת מלא כל הארץ כבודו, ואפילו בדבר הרשות גם שם יש כבוד שמים, ולכן יכול להכניס עצמו לכל דבר הסתר, כי מכל דבר יש כבוד שמים. ויצחק קראו שדה, היינו כי מי שאינו יודע בענין הזריעה, כשרואה אחד זורע שדהו נראה אצלו כמי שמאבד מה שיש לו, שמאבד את תבואתו בארץ. אבל מי שיודע ענין הזריעה יודע שהוא חכם, כי על ידי זה יצמח יותרכגכמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע [ב]: כי עיקר זריעה שאדם מכיר שהצמיחה בא מזריעתו, כי לעיני האדם נדמה שהגרעין הנזרע בארץ נרקב ונתקלקל לגמרי, אבל אחר הצמיחה מכיר האדם שכל כח הצמיחה הוא מהזריעה שזרע. כי זה הוא ענין זריעה, שמבטל עצמו להשי"ת וכדאיתא בש"ס (שבת לא.) אמונת זה סדר זרעים והובא בתוספות שם בשם הירושלמי שמאמין בחי עולם וזורע, ומזאת האמונה בא לו כל כח הצמיחה ומזה שהצמיחה הוא דוקא מן הגרעין הנזרע, מזה ראיה שהצמיחה בא מזריעתו. ועיין עוד שם ד"ה ויזרע [ג], סוד ישרים חג הסוכות אות עא, לקמן פ' זו אות ח, לט, מא.. וזהו מדת יצחק אבינו שלקח כל דבר ונתנה חזרה לשרשו, ועי"ז נצמח הרבה כמו זריעה, והיינו שהיה לו יראה לקבל כל דבר עד שהשי"ת בעצמו נתן לו בבהירות מאדכדמקורו במי השלוח ח"א מסכת פסחים (פח.) ד"ה ואמר: ויצחק קראו שדה, היינו שהש"י נמצא בכל מקום, וכל מה שהאדם מפסיד בעבור עבדות הש"י הכל יחזיר לו ביתר שאת כמו שדה שזורעים בתוכה.. ולכן הישועה מצד יצחק היא גדולה מאד שלא בהדרגה, עד שתחיית המתים הוא ג"כ ממדת יצחק, שברכת מחיה המתים הוא בברכת אתה גבור שהיא ברכת יצחק אבינו ע"ה, שיצחק היה פועל ישועות מן חשך העליון, כדאיתא בזוה"ק (בראשית טז.) שהוא אור גדול בשרשו רק שאין הברואים יכולים לקבלו, כדאיתא (שם) חשך תקיף בכל אשין וכו' חשך הוא אשא ולאו איהו אשא חשוכא בר כד אתקיף לתהו וכו' והוא פעל ישועות מזה החשך העליון על ידי הזריעות והצמצומים שלוכהסוד ישרים חג הסוכות אות סב.. ולזה מצינו שיצחק אבינו חפר בארות שפלשתים סתמום וכדאיתא בזוהר חדש (פ' תולדות מה:) בעינן הבארות ובזהר הקדוש (תולדות קמא:), היינו שצמצם עצמו בצמצומים שאין האומות יכולים לסבול צמצומים כאלו, כי הצמצומים שהאומות מקבלים אינו צמצום כללכוכמבואר במי השלוח ח"א פרשת תולדות ד"ה ויכרו: ענין הבארות של יצחק אבינו, כי יצחק השתדל לבחור במדה שעל ידה יהיה הפרש והבדל בינו ובין אומות העולם, וע"ז מרמז חפירות הבארות. עיין שם שמבאר כל העניין באריכות. ועיין עוד לקמן פרשה זו אות לא.. ולכן כתיב ויעתר יצחק, ואיתא בש"ס (סוכה יד.) כעתר הזה שהוא מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום כך תפלתן של צדיקים מהפכין מדת הקב"ה למדת רחמנות:
3
ד׳והענין שבאברהם לא כתיב כלל שהתפלל על בנים, וביצחק כתיב ויעתר, שהרבה והפציר בתפלה. אך הענין בזה, שאצל אאע"ה לא היה צריך לכתוב שהתפלל על בנים, כי בודאי היה מתפלל ומבקש להשי"ת שיתן לו בנים, כי מדת אברהם אבינו היינו להודיע שהשי"ת נמצא בכל מקום ולהרבות כבוד שמים, וכן בודאי היה מתפלל תמיד להשי"ת שיהיו לו בנים כדי שיתגדל ויתקדש שמיה רבא. אבל מדת יצחק אבינו היה מדת היראה, שהיה לו יראה בכל דבר כי מי יודע מה יולד בו, לכן היה מדתו לבלי להוליד, שמי יודע מה יהיה הבן שמא יהיה חלילה רע ויכניס בו ג"כ רע חס ושלום, כי הוא הולידו והביא אותו לעולם, לכן מוטב שיהיה כלול בו, שיהיה עכ"פ בכח ולא בפועלכזלקמן פרשה זו אות כ, כב., לזה כתיב עליו בפירוש ויעתר, שהרבה והפציר בתפלה, היינו שזה שצמצם עצמו ולא התפלל, בזה הרבה בתפלה יותר מאם התפלל, כי על ידי הצמצום פעל ישועה יותר מעל ידי התפלה, כי לשון ויעתר היינו שהעמיק התפלה בתוך לבו והתפלל שיהיה לו זה בקביעות, שהוא אין לו שום כח רק השי"ת. וזהו ענין תפלת יצחק אבינו ע"ה, לכן פעל בזה ישועה יותר, שהשי"ת בעצמו נתן לו, והיינו מחמת הצמצום, שהיה מדתו רק להסתיר כל דבר ולהחזירו לשרשו, וכדאיתא בזוה"ק (וירא קכ.) על פסוק ויאמר אבי ויאמר הנני בני אלא בגין דהא אסתלק מרחמי דאבא על ברא, ובגין כך כתיב הנני בני הנני דאסתלק רחמי ואתהפך לדינא. ובליקוטי תורה להאריז"ל (ספר הליקוטים פ' וירא – פ' העקידה) ויאמר אבי, הרי אתה חסד היינו הלא מדתך שאתה מגדיל הויות העולם כדי שיהיה כבוד שמים יותר והאיך אתה רוצה לשחוט אותי, ויאמר הנני בני, היינו שעכשיו אני במדה שלך, שמדתך היא גבורה ולהסתיר כל דבר ולהביא לשרשו, ולכן אני רוצה להעלותך לעולהכחכמבואר לקמן פרשת ויגש אות כז: וזהו דאיתא במדרש יצחק זרע שנאמר ויזרע יצחק. והוא שזרע כל דבר בחזרה להשי"ת ולא השאיר לעצמו שום כח. וכענין דאיתא בזוה"ק (וירא קכ.) ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי וכו' הנני בני הנני דאסתלקו רחמי ואתהפך לדינא. והוא, שיצחק שאל לאברהם מה זה שאתה רוצה עתה להקריב עולה כליל לגבוה מה שאין זה מדתך. והשיב לו, הנני בני, שכעת הנני במדת בני יצחק שמדתו למסור הכל כליל לגבוה.. ולכן מצד מדת יצחק יש לצמצם עצמו בהולדה, ולכן כתיב עליו ויעתר, היינו שעל ידי הצמצום פעל ישועה גדולה, שהשי"ת בעצמו נתן לו, היינו כי מה שאנו רואים שחלילה אין השי"ת מושיע הוא מפני המקטרגים, אבל יצחק אבינו היה כדאיתא (אבות פ"ב) בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך, ויצחק אבינו ביטל רצונו שלא ירצה רק מה שהוא רצון השי"ת, ולכן ביטל הש"י את המקטרגים ונתן לו ישועה גדולה שלא בהדרגה, כי מצד יצחק הישועה היא בבת אחת שלא בהדרגה, כדאיתא בש"ס (פסחים קיט:) עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחקכטעיין לעיל פרשת וירא אות מד ובהערות שם.:
4