בית יעקב על התורה, ויחי א׳Beit Yaakov on Torah, Vayechi 1

א׳ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'. מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון (תהילים צ״ב:א׳-ב׳). מזמור שיר הוא כולל העבר והעתיד, והוא כמו שכתוב (ישעיהו מ״ג:י׳) לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה. לפני היינו ההוה, והוא מה שהאדם מברר בדעתו ובבחירתו הטובה לבלתי יצא מרצון השי"ת. ואחרי לא יהיה, היינו העדר, כי אחר שמברר האדם את עצמו נתברר העדר למפרע, שלא היה אצלו מעולם שום בחירה כלל לצאת מהרצון ית'. והנה בזאת הבחינה הנקרא אחרי אין שום מדרגות, כי בזה שוים כל ישראל שלא יצא שום נפש מהם מהרצון ית', וכל עניני חלוקי המדרגות שהציב השי"ת בעולם הוא רק בבחינת לפני, היינו בענין היקרות והחביבות מד"ת עד כמה המה יקרים אצל כל אחד ואחד, ובזה נמצא מדרגות שונים ואין כולם שוים, כי יש מי שד"ת חביבין עליו כל כך, עד שלא ינוח ולא ישקוט מלרדוף ולבקש אחריהם יומם ולילה, כי מכיר ביותר היקרות של דברי תורה, כמו שיהיה לעתיד שתמלא הארץ דעה ויתגלה לעיני כל היקרות של דברי תורה, אז ירדפו כולם לדעת אותה, כמאמר הנביא (הושע ו׳:ג׳) ונדעה נרדפה לדעת את ה'. אכן כל עוד שלא נתמלאה הארץ דעה, יש מי שדברי תורה אינם שקולים ונכבדים בעיניו כל כך לבטל את עצמו לגמרי להדברי תורה, ומי שמכיר ביותר היקרות של דברי תורה, המה יקרים ונכבדים עליו ביותר, עד שכדאי לו לבטל את עצמו לגמרי לדברי תורה. הרי שכל עניני מדרגות הם רק בלפני, אבל באחרי, היינו מהכלל של דברי תורה לא יצא שום פרט נפש מישראל. ועל אלו שתי הבחינות הנמצאים בישראל רומז מזמור שיר. מזמור, מורה על פרטי המדרגות של ישראל, שהם כמו הענפים והזמורות היוצאין מהאילן, והאילן הוא השורש להענפים, ובזה הם שוים כל הענפים שיוצאים כולם בשוה משורש האילן, אכן כמה שנכנס כל פרט ענף אל תוך עומקו של אילן בזה אינם שוים, יש ענף שנכנס ביותר לתוך עומק גוף האילן, ויש שאינו נכנס כל כך בעומקו של גוף האילן. והענפים נקראים נמי בשם זמורות, משום שדרך לקצץ ולזמור אותם כדי שיגדלו ויתעבו ביותר התפשטות, כי על ידי שמזמר אותם יונקים ביותר מעומקו של אילן. ועל זה הוא לשון מזמור, שמקצץ הזמורות ומצמצם אותם, וכדאיתא בזוה"ק (וילך רפד:) כי מזמור הוא מלשון זמיר עריצים. וכל כמה שמצמצם עצמו בהענפים יש לו יותר חלק בהשורש, שכשמצמצם כח ההתפשטות בהענפים, יתגברו בכחם להתכלל ולהשתרש בגוף האילן. ושיר, מורה על הדברי תורה שהם בהשורש, אשר יש בהם חלק לכל ישראל בשוה. כי שיר הוא עיגול, כדאיתא בגמ' (ב"מ כה.) כשיר מהו ופירש"י ז"ל שם, מוטלין בעיגול. וממרכז העיגול אינו מתרחק אחד יותר מחבירו, שכולם נכללים במרכז. ועל זה מורה שיר, להורות שכל ישראל שוים בזה, שאין מתרחק שום נפש מהנקודה האמצעי. כי בהשורש יש לכל נפש מישראל חלק בד"ת, כדאיתא במדרש רבה (צו פט) מורשה קהלת יעקב, קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קהלת יעקב וכו'. וזהו, מזמור שיר ליום השבת, היינו שאלו השנים נכללים ביום שבת. כי בזה העולם יש בו בזה היום צמצום גדול, וגם רומז זה היום ליום שכולו שבת, שמאיר בו מהשורש שכל ישראל יש להם חלק בו, כמ"ש בגמ' (סנהדרין צ.) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא^אכמבואר בהרבה מקומות ועיין לעיל פרשת בראשית אות ב: ובעולם הזה נדמה ששבת הוא צמצום. ובאמת שבת נרמז שלעתיד לא יצטרך האדם למעשה ידיו. כי העולם הזה הוא כחלום נגד פתרון נגד לעתיד לבוא, כמו שמצינו בגמ' (ברכות דף נו:) באחד שחלם לו שנחתכו ידיו, פתרו לו לא תצטרך למעשה ידיך, ושנקצצו רגליו פתר לו על סוס אתה רוכב. וכן גם ענין שבת, שנחשב במס' שבת (דף עג:) המלאכות בהכנת פת ומלבושים שיצמצם האדם עצמו בהם, ובאמת שבת רומז על לעתיד, כדאיתא בגמ' (שבת דף ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, היינו מאכלים ומלבושים בלי יגיעה. עיין שם בהערה ט.. טוב להודות לה', היינו כשהרצון ית' מאיר בהארת שם הוי' אז יש התכללות בהבריאה, כי בהארת שם הוי' יש הכרה מפורשת איך שאין שום הויה בעולם בלעדי רצונו הפשוט ית', וממילא מכירה הבריאה שטוב ונכון להודות לה'. ולזמר לשמך עליון, היינו כאשר מנהיג הרצון ית' למעלה מתפיסת הבריאה, זה הרצון נקרא עליון, וממילא משולל מהבריאה התכללות, ואזי צריכין להכריח עצמן בגודל הצמצום, מאחר שכל פרט עומד בפני עצמו בלי התכללות, צריכין לעבוד ביראה^בכדאיתא במי השלוח ח"ב פרשת עקב ד"ה והיה עקב: מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. עליון רומז על אשר נעלם מתפיסת האדם משפטי ה' ורק שהאדם רואה בתפיסתו שיד השי"ת על העליונה, אבל לעתיד ליום שכולו שבת יתגלה טובו לעין כל שהשי"ת חפץ חסד הוא וחפץ להיטיב לבריותיו, ויתקיים (ישעיה יב, א) ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי. ביום ההוא נקרא יום שכולו שבת, שאז יכירו ישראל הטובה מהסבלנות ואז יאמרו טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. לעיל פ' נח אות ב, פ' וישלח אות א, בית יעקב שמות פרשת שמות אות א.. להגיד בבוקר חסדך, היינו בעת שמופיע השי"ת אור בעולם, אז יש לכל הדברים התחברות עם עצמות הרצון ית'. ואמונתך בלילות, היינו כאשר מצמצם השי"ת את העולם ומעלים מהבריאה את הבהירות, אז הוא כל החיבור להרצון ית' רק ע"י הלבוש של השם שד"י, כלומר בזה המקום שהאדם מצמצם את עצמו להמשך אחר הרצון ית', שם מתחבר אליו באמת השי"ת ג"כ. כי ענין השם שד"י הוא, שבזה השם הלביש השי"ת כל מיני טובות, כדי שלא יקבל אדם כל הטובה בבת אחת יותר מכפי כחו. כי כאשר יקבל אדם את התורה בבת אחת שלא בהדרגה אזי לא יוכל לקנות יותר, ולא עוד אלא שיפסיד מה שבידו ג"כ, כמו תינוק כשיתנו לו מאכל גס לא יוכל לעכל אותו, וצריכים להרגיל את התינוק מעט מעט בהדרגה, ולהניק אותו מתחלה בשדים, ובזוה"ק (פקודי רנג.) שנקרא שם שד"י מלשון שדים, שהם מצמצים את ההשפעה של האם שירד להתינוק דרך נקבים דקים מאד שלא יזיק אותו, כן הלביש הש"י בעוה"ז כל מיני טובות בשם שד"י. ועל זה כתיב (ויחי מט) ברכות שדים ורחם, היינו שיורדים בהדרגה להאדם כדי שיהיה בכחו לקבל אותם^גכמו כן ביאר לעיל פרשת לך אות לו: הנה השם שד"י הוא מלשון שדיים, שמצמצמים ההשפעה להטיפה טיף אחר טיף שלא בבת אחת, כדאיתא בזוה"ק (פקודי רנג.) ואקרי אל שד"י בגין דנפיק מאלין שדים וכו'. כי כמו שהשדיים מצמצמים החלב שלא יזוב בבת אחת כדי שיוכל התינוק לינק, כן זה השם הוא ברזא דאור חוזר מטי ולא מטי שאין בו עוד השלימות, לכן תהיה ההשפעה מזה השם מצומצמת. כמו שנתבאר באריכות בבית יעקב שמות פרשת וארא אות א – יא.. ולזה מצינו בדור המבול שאמרו, מה שדי כי נעבדנו (איוב כ״א:ט״ו) היינו שבקשו ליקח את הטובה בבת אחת, ולא חפצו בהתלבשות מהשם שד"י לקבל את הטובה בהדרגה ובצמצום מעט מעט, וכדאיתא במדרש רבה (נח פ' לו) שאז נתן להם השי"ת כל הטובות בגודל התפשטות, ועל ידי זה נתבטלה כל הוייתם, כי עיקר הקיום מהוית העולם הוא רק על ידי הצמצום של השם שד"י^דנתבאר לעיל פרשת נח אות א ד"ה והאכלתיך: וזהו דאיתא בברייתא (סנהדרין קח.) דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה, והיא גרמה שאמרו לאל מה שדי כי נעבדנו (איוב כ״א:ט״ו), וכדאיתא בבראשית רבה (פרשה כו) שאיוב בא לגלות מעשה דור המבול. כי שם שד"י רומז על ענין הצמצום כדאיתא בש"ס (חגיגה יב.) אר"ל מאי דכתיב אני אל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די. והם לא חפצו בשם שד"י, והרחיבו את כח פעולה שלהם בהתפשטות גדול בלא צמצום ומעצור כלל. וע"כ הלך עמהם השי"ת מדה כנגד מדה, והשפיע עליהם מים, שהוא לבוש למדת חסדו הגדול ג"כ בשטף רב באין מעצור, ונעשה מבול מים וכלה אותם. כי לנגד מי שרוצה לקבל טובה מהלבושים בהתפשטות בלא הדרגה, כמו כן השי"ת מראה לעומתו את הבהירות שכנגד הלבוש בבת אחת, עד שאין בכח האדם לקבל אור וחסד גדול כזה ומתבטל ממילא. וע"כ צריך האדם להצטמצם בקבלת הטובה.:

ב׳ועל זה הענין נאמר ויחי יעקב. ויחי היינו שורש החיים והכלל מכל הפרטים, ויעקב הוא הפרט, ועל דרך שביאר בזה אאמו"ר הרב הגאון והקדוש זצללה"ה במי השלוח (ח"א פרשת ויחי ד"ה ויחי) מאמרם ז"ל (אבות פ"ג מ"ו) אם אין בינה אין דעת אם אין דעת אין בינה. בינה היינו הכללים של ד"ת אשר על ידם יודע כמה וכמה פרטים. ודעת היינו הפרטים. ושניהם צריכין זה לזה, הכלל צריך לפרט ופרט צריך לכלל. והנה הכלל ושרש החיים של כל הפרטים הוא כדכתיב (קהלת ב׳:כ״ו) כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה. וזהו ויחי יעקב, היינו השורש והכלל של כל הפרטים. וזהו שמדייק בזוה"ק (ויחי רכא:) ויקרבו ימי ישראל למות. תאנא א"ר חייא כתיב ויחי יעקב וגו' התם בקיומיה יעקב והכא במיתתיה ישראל דכתיב ויקרבו ימי ישראל למות וכו'. היינו, כי שם יעקב וישראל מבואר בזוה"ק (וישלח קעד.) כמה דקב"ה לזמנין אתקרי הוי"ה ולזמנין אתקרי אלהים, הכי נמי לזמנין אקרי יעקב ולזמנין אקרי ישראל וכלא בדרגין ידיען. היינו, כי יעקב הוא דוגמת שם אלהים, ישראל הוא דוגמת שם הוי', ושני השמות המה באמת רק מצד תפיסת הבריאה, כי מצדו ית' נקרא תמיד בשם הוי' כדכתיב (ישעיה מב) אני ה' הוא שמי וכתיב (מלאכי ג) אני ה' לא שניתי, רק מצד תפיסת בני אדם הם אלו שני השמות, יען שלפעמים מאיר להם הבהירות ויש להם תפיסה בהארת שם הוי', ולפעמים נעלם מתפיסתם הבהירות ואז כל ההכרה הוא רק בשם אלהים^הלקמן פרשה זו אות יט.:

ג׳שהארת שם הוי' הוא בעת שמכיר האדם מפורש, כמו בהתחלת הבריאה, שאז הבינה כל מערכת הבריאה בהכרה מפורשת שהשי"ת ברא אותה יש מאין ברצונו הפשוט, ושופע בה תמיד כח הוי' בלי הפסק, וידע כל פעול כי הוא פעולתך ויבין כל יצור שאתה יצרתו, שהשמן הדולק הוא רק מסבת הרצון מהשי"ת, ומה שהחומץ אינו דולק הוא מפני שיש בו כח הפוך מאש, כדאיתא (שבת קיג:) מכאן שהחומץ יפה לשרב, והוא ג"כ רק מסבת רצונו יתברך, ואין שום דבר קביעות בהטבע, רק כרגע יוכל להשתנות על פי רצונו ית', כי מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק (תענית כה:), ועל ההכרה בבהירות מפורש כזאת רומז השם הוי'. אמנם כשנעלם זאת הבהירות שהיתה בהתחלת הבריאה, אזי מסבת ההסתר נתיישן כל פעם ביותר, עד שנראה הכל כדרך הטבע שאי אפשר להשתנות, כי נדמה בתפיסת הבריאה שהשמן דולק רק מסבת כח הטבע שיש בו לדלוק, וחומץ אי אפשר שידליק משום שאין בו כח הדולק בטבע. וכמו כן הכירה כל מערכת הבריאה בהתחלת בריאתה שאור השמש מאיר בעולם, משום שהשי"ת שופע בה תמיד אור ונותן בה כח לצאת ולזרוח על הארץ, אכן אחר כך נעשה בעולם כמו הרגל טבע, ודומה שהשמש יוצא מעצמה לזרוח על הארץ, ונתיישן כ"כ עד שנמצא בעולם מי שעובד לשמש, כל כך נתלבש הבהירות בהסתר הטבע. ועל זה ההתלבשות רומז השם אלהים, כדאיתא בכתבי האר"י הקדוש זצללה"ה אלהים בגמטריא הטבע^ומבואר בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב דף קיב: כי באמת לפני השי"ת אין חילוק בין הנהגת הטבע לנסים, שהרי גם הטבע הוא מנהיג תמיד ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, אלא שהנהגת הטבע הסתיר השי"ת שלא יתראה בה כבוד מלכותו יתברך שהוא מנהיג בהטבע וכו'. ולכן למי שמאמין באמונה שלימה בהשי"ת, שגם הנהגת הטבע השי"ת מנהיג תמיד וקובע אמונה זאת בלבו בקביעות גמור, ומאמין ויודע בפשיטות שמה שהשמן מדליק הוא ג"כ בהשגחה פרטית (וכמו שנתבאר בהקדמה בענין הההשגחה, שמצד המאמין בשלימות חלה עליו ההשגחה פרטיית, ומצדו כל מערכת ההנהגה מתנהגת בהשגחה פרטיית) ולפני זה אין בזה משום אטרוחי קמי שמיא, כשאומר מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק. עיי"ש כל הענין. ועיין תפארת יוסף ראש השנה ד"ה הביאו לפני: כי כל ענין הטבע נמצא מחמת השכחה שיש אצל האדם, ונדמה לו שכך הוא הנהגת הטבע. כי בשעה שיצא אדם הראשון ביום שנברא וראה שהים הולך וסוער היה אצלו נס ממש כמו אח"כ קריעת ים סוף. ורק אחר שנתיישן אצל האדם, נדמה להאדם שהליכת הים הוא בטבע כך, וקריעת הים הוא נס.. הרי שבשעת הבהירות מקבלים מהארת השם הוי' וכשנתעלם הבהירות מקבלים ע"י התלבשות שם אלהים:

ד׳וכמו שהוא בכלל הבריאה הוא גם בכל פרט נפש, בכל יום ויום בבוקר בעת שמתעורר האדם משנתו, ומכיר היטב שהשי"ת עורר אותו ונותן בו חיים, אז הוא מקבל בהארת שם הוי'. ואחר שנדמה לו שאין צריך לקבל כל רגע חיים מחדש, רק שיש לו כח מההשפעה הראשונה, אזי הוא מקבל ע"י התלבשות שם אלהים. כי השם אלהים הוא נרתק לשם הוי' כדכתיב (תהילים פ״ד:י״ב) כי שמש ומגן ה' אלהים, וכמבואר בזוה"ק (פקודי רכד:) שמש דא הוא רזא דשמא קדישא יקו"ק דהכא קיימן כל דרגין לנייחא. ומגן דא איהו רזא דשמא קדישא דאיקרי אלהים, ורזא דא דכתיב (לך טו) אנכי מגן לך, ושמש ומגן דא איהו רזא דשמא שלים. היינו, כי בעת הארת שם הוי' אז יש הכרה מפורשת שהשי"ת מהוה הכל ומשפיע חיים בכל רגע ורגע, ועל זה איתא בזוה"ק (יתרו פא.) ואימתי אתגלייא חסד בבוקר כמד"א הבוקר אור דכד נהיר צפרא חסד אשתכח בעלמא וכו'. ואח"כ כשנסתר זאת הבהירות, ונדמה להאדם שאין השי"ת משפיע בו עכשיו חיים מחדש, רק שנשאר לו החיים בטבע עוד מהנתינה הראשונה, אז שולט השם אלהים. אמנם זה הוא רק מצד תפיסת אדם, כי מצד תפיסתו יש תמיד שינוי מרגע ראשונה לשניה ואין רגע דומה לחברתה. וכשבשר ודם נותן מתנה לזולתו, אזי בגמר הנתינה נפסק ממנה רשות הנותן, כי כל נתינתו הוא בפעם אחת ואינו נותן בתמידות בלי הפסק, ולכן נמי בכל ההשפעות שהאדם מקבל, אף שמכיר היטב בהתחלתה שמקבל מהשי"ת, מכל מקום נעשה אחר כך בתפיסתו הקטנה כמו הרגל טבע, ונדמה לו שכבר יש לו זאת בקביעות מבלי צורך עוד לקבל מחדש. כדאיתא בגמ' (יבמות טז:) נער הייתי גם זקנתי, פסוק זה שר העולם אמרו. שמצד תפיסת הבריאה תתיישן בכל עת. אבל באמת משפיע השי"ת תמיד בכל רגע ורגע כמו בהרגע הראשונה בלי שום שינוי כלל, כי אם היה מפסיק ח"ו אפילו רגע אחד מלהשפיע, אזי היה נתבטל כל הבריאה, כדאיתא בתיקוני זוה"ק (בהקדמה יז:) וכד אנת תסתלק מנהון אשתיירו כלהו שמהן כגופא בלא נשמתא וכו'^זהענין בזה כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה החילוק בין דעתם של ישראל ובין דעתם של אומות העולם. שדעתם של ישראל הוא, כמו שאנו אומרים המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, והיינו לא שהשי"ת ברא פעם אחת הטבע ומאז והלאה מתנהגת מעצמה, לא כן ח"ו, אלא שהשי"ת משפיע חיים לכל הבריאה בכל רגע ורגע, ואם יפסוק השגחתו להבריאה רגע אחת, אז יתבטל תיכף. וכמו שאיתא בתקוני זוה"ק (הקדמה יז:) וכד אנת תסתלק מנהון אשתארין כלהון שמהן כגופא בלא נשמתא. וזה מורה, שאם יסור ח"ו השגחתו אפילו רגע אחת, לא יהיה להבריאה שום קיום כלל. וכל הקיום הוא מזה שהשי"ת נותן להבריאה חיים בכל רגע ורגע, וכמו שכתוב (נחמיה ט׳:ו׳) ואתה מחיה את כולם. תפארת יוסף פרשת קרח ד"ה בקר.:

ה׳והנה בהבקעה ראשונה שבוקע השי"ת את ההסתר להאיר בתפיסת הבריאה הארת שם הוי', היינו ברגע הראשונה שמכיר האדם עדיין שמקבל מהש"י, טרם שנתלבש הבהירות בהרגל הטבע, אזי נקרא זה האדם ישראל. ואח"כ כשנעלם ממנו הבהירות ובא בהתלבשות הטבע ונעשה אצלו כמו הרגל טבע, וכל תפיסתו הוא אז בשם אלהים גמטרי' הטבע, אזי נקרא שמו יעקב. וכשהשי"ת בוקע עוד הפעם ומראה להאדם חדשות אזי נקרא מחדש שמו ישראל. ואחר שנעשה גם מזה הרגל טבע נקרא יעקב. כי כמו שהשם הוי'"ה מורה על בהירות המאיר מהשורש, והשם אלהים רומז על התלבשות והסתר, כך הם אלו השני שמות ישראל ויעקב, ישראל מורה על הבהירות מהשורש, כי ישראל הוא מלשון לי ראש, והראש הוא המקבל הראשון מכל האברים, שמתחלה נכנס ההשפעה בהראש ומשם נסתעף לכל הגוף. ולזה בזו הרגע שמרגיש האדם השפעתו ית', ואז הוא התפיסה בהארת שם הוי', נקרא שמו ישראל. ואחר שנסתר הבהירות, ובא בהתלבשות הפרטים, נקרא בשם יעקב. ובאמת היה יעקב אבינו ע"ה מדוגל בזה יותר מכל האבות, כי אצל אברהם ויצחק נקראים ישראל רק בשם בנים, כדאיתא בתנא דבי אליהו רבה (פ' כא) בני אברהם אוהבך וגו' זרע יצחק יחידו וגו' עדת יעקב. היינו כי אאע"ה היה הראשון והגדיל מאד במדת חסדו ית' עד שאנחנו נקראים רק בנים נגד גודל בהירות אורו, כי בנים מורה על מדרגה קטנה מאביהם. וכן נמי נגד יצחק אע"ה במדת הגבורה אנו נחשבים רק זרע יצחק. מה שאין כן אצל יעקב אבינו ע"ה אנו נקראים עדת יעקב, להורות על החיבור שיש לו עמנו אף בפרטים קטנים, ואין אנו רחוקים ממנו כל כך. כי יעקב אבינו ע"ה טעם מכל ההסתרות ונכנס בכל מיני פרטים בדקדוק ובקטנות. ולפעמים הוא בפרט זה ולפעמים בפרט אחר, כי כל מיני אורות שיהיו עד עולם עברו דרך יעקב אבינו ע"ה^חמבואר לקמן פרשה זו אות טז ד"ה וזאת הקדושה.:

ו׳וזהו דכתיב ויחי יעקב, כי לפי הנראה היה צריך לכתוב ויחי ישראל, מאחר שחיים הוא הכלל והשורש של הפרטים, והשם ישראל מורה ג"כ על הכלל והשורש, ולמה יכונה בשם יעקב שמורה על פרטים וכדאיתא במדרש, אלא לרמז בזה שיעקב אבינו היה מנשא בעבודתו כל הפרטים, והיה מאחד אותם והכניסם לשורש הכלל. כי תמיד היה עבודתו שיכיר הכבוד שמים בהפרטים כמו בהכללים, ולא היה מצדו שום חילוק בין כלל לפרט, כי השם הוי"ה לא נסתר מאצלו כלל מעולם, רק ברזא דהוי"ה הוא אלהים, היינו בעת ששלט השם אלהים שמורה על הפרטים, הכיר אף בהפרטים שהשם הוי"ה מהוה את כל הפרטים, והיה נמשך אחר הרצון ית' בהסתרת הפרטים כמו בבהירות הכלל וכדאיתא במדרש, כל אלו מכחו של יעקב:

ז׳כי באמת מצדו ית' אין שום חילוק בין הארת שם הוי"ה להסתרת שם אלהים, כי כמו שהאור נאצל מרצונו הפשוט ית' כך האציל הרצון ית' את ההסתר ג"כ, אלא האדם מצדו מחויב להיות נמשך כמו שהרצון ית' מאיר לו בתפיסתו. ולזה בבוקר אז מאיר השי"ת הכרה ותפיסה בהבריאה, וזה הוא הארת שם הוי"ה, אז צריך האדם נגד זאת ההארה לקבל גם כן בתפיסתו עול מלכות שמים, ולהראות שאין מצדו שום מניעה כלל. ובשעה שנסתר הבהירות ובא בהתלבשות שם אלהים, כגון בשעת השינה, שהבהירות נסתר מהאדם, מוכח מזה שאין בחפצו יתברך לעורר אותו עכשיו, כי ההתעוררות שהאדם מתעורר ומכיר הנהגתו ית', הוא רק מפני שעכשיו כך הוא רצונו ית' ליתן להאדם מעט תפיסה. וכן מה שלפעמים הוא ישן ואינו מכיר כבודו ית', זה הוא ג"כ מרצונו הפשוט ית', ואין האדם יכול להתברר רק כפי מה שהשי"ת מנהיג ומנהיר לו בהתפיסה, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות נח.) אורח טוב מה הוא אומר כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי וכו' אבל אורח רע אומר מה טרחא טרח בעל הבית וכו'. היינו בעת שמעורר השי"ת את האדם בהארת שם הוי"ה ונותן בו הכרה ותפיסה, אזי צריך האדם לדעת שמה נחשב כל תפיסתו והשגתו נגד אורו ית', ואיך יוכל לומר שכוונת הש"י אינה רק כפי תפיסת האדם. רק שזה הוא מדת חסדו וטובו, וברצונו הפשוט בחר בעבודת האדם ועושה אותו עיקר בעולם, וע"כ צריך האדם ג"כ לעמוד מיד לעומת זה הרצון ולקבל עליו עול מלכות שמים. כי כמו שהשי"ת מעורר את האדם, כן צריך האדם ג"כ לעורר את עצמו לעבודתו ית', וזהו אורח טוב, וכמו שהוא אומר, כן אומר השי"ת לעומתו גם כן, שבאמת כל עיקר כונת הרצון ית' הוא רק אליו ועושה אותו עיקר בעולם. ואורח רע, היינו שאומר שאין השי"ת משגיח בעולם השפל הזה רק בעולמות העליונים, אלא שממילא נמשך כח הויה גם לעולם השפל, ועושה עצמו לאגב, וכמו שהוא עושה עצמו לאגב וטפל כן אומר השי"ת גם כן שהוא רק טפל בעולם, ואין לו מקום בשורש רצונו ית', כדאיתא בתו"כ (בחוקותי פ' ב) אף אני אלך עמם בקרי. הם עשו את דיני עראי בעולם אף אני אעשה אותם עראי בעולם^טכמבואר בשער האמונה – פתיחה לבית יעקב (דף קכט) וזה לשונו בתוך הדברים: והוא שכמו שהאדם קובע בנפשו אמונת הש"י, כן מנהג עמו הש"י וכו'. כדאיתא בתו"כ (בחוקותי) ואם תלכו עמי קרי אף אני אלך וגו' אם תעשו אותי עראי בעולם אף אני אעשה אתכם עראי בעולם. והיינו שמי שמאמין וסובר שהעולם מקרה הוא, כפי אמונתו כן מנהג עמו הש"י, והוא נתון תחת המקרה, וכשיאמין שהש"י משגיח בכל פרט, אז מצדו משגיח הש"י בכל פרט הבריאה לטובתו וכו'.. אבל אורח טוב, שאומר שודאי כשנתן השי"ת בי נשמה ונפש בודאי זה הוא רצונו שגם הנפש תחוה דעתה בהשגת אורו ית', מכל מקום על ידי זה נעשה האדם לעיקר אצלו ית', אבל בעת שהשי"ת אינו מעורר את האדם אז אינו חפץ בהתעצמותו:

ח׳וזהו דאיתא בגמ' (ברכות לא.) יכול יתפלל אדם כל היום כלו כבר מפורש ע"י דניאל וזמנין תלתא וגו'. ולהבין זאת, הלא כמו שהשי"ת משפיע תמיד חיים בלי הפסק, כך היה צריך האדם גם כן לעמוד תמיד נוכח השי"ת ולשבח אותו בלי הפסק, ולמה דוקא זמנין תלתא ביומא וגו'. אלא שאינו מטריח השי"ת את האדם אלא לפי כחו, כדכתיב (איוב ל״ז:כ״ג) שדי לא מצאנוהו שגיא כח, ואינו מעורר את האדם רק באלו תלתא זמנין, היינו בבוקר בעת שהאדם מתעורר משנתו אז מכיר שהש"י מקיץ אותו ונותן בו כח וחיים, לכן מחויב אז האדם לקבל עליו עול מלכות שמים. וכן בערב צריכין גם כן לקבלת עול מלכות שמים, כי מסבת התחלפות הזמנים משיג האדם מעט תפיסה באורו ית', כדאיתא בירושלמי ברכות (פ"ד ה"א) שלש תפילות ביום כנגד שלשה פעמים שהיום משתנה, לזה מחויב האדם לעמוד אז בזאת התפיסה נוכח השי"ת, וכדאיתא בגמ' (מנחות צט: ובמדרש שוחר טוב א) אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש וגו'. כי השי"ת הציב עשר מדרגות בהאדם עד הגוף שהוא המדרגה האחרונה, וכל מדרגה יש לה זמן שהיא מושלת בו בהאדם, לפיכך צריך האדם להראות אשר לא הגוף בלבד מושל בו כי אם הנשמה גם כן מושלת בו. לכן בכל בוקר בעת שמתעורר האדם משנתו והנשמה מתחלת לפעול בו לא ידחנה, ויאמר אלהי נשמה וגו' להראות בזה שהנשמה יש לה גם כן דעה אצלו, ואז בזה הזמן שבהירות הנשמה מתחיל למשול אצל האדם צריך לקבל עליו עול מלכות שמים. וכן בכל התחלפות הזמנים מבוקר לערב ומערב לבוקר, שאז מרגיש האדם חדשות, והנשמה פועלת בהירות בתפיסת אדם, צריך לקבל עליו עול מלכות שמים, מה שאין כן כל היום אין בכח האדם לסבול בהירות הנשמה, כי את הגוף גם כן ברא השי"ת כדי שיתעלם הבהירות שלא יתראה אור הבהיר תמיד, ולכן ברא גם התלבשות ההסתר, ועל זה כתיב (מלכים א יח) ה' הוא האלהים. וזהו ויחי יעקב להורות שבהסתר הפרטים היה מכיר השורש, והשם יעקב מורה יו"ד עק"ב כדאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון סט דף קיב.) היינו שמוריד השגת דעתו עד עקב הרגלים ששם הוא רחוק מדעת רק רגילות, ואצלו לא היה הרגילות מסתיר כלל, כי היה מכיר תמיד מפורש ה' הוא האלהים: