בית יעקב על התורה, ויחי ב׳Beit Yaakov on Torah, Vayechi 2

א׳ויחי יעקב בארץ מצרים וגו'. כתיב (ישעיהו נ״ח:י״ג) אם תשיב משבת רגלך וגו'. רגלך היינו תמכין דאורייתא, כדאיתא בזוה"ק (וישלח קעא.) שרגלים הם תמכין דאורייתא, שהרגלים מטלטלין את האדם להוליכו ממקום למקום. וזהו, אם תשיב משבת רגלך, כי בעת שנותן הש"י השפעת אור הוא נותן רק חיים פשוטים בלי שום לבוש, לזה יקח האדם ג"כ אז בלי שום לבוש ולא ילביש אותם בעסקים קטנים. וזהו, עשות חפציך ביום קדשי, שלא יקטין האדם את עצמו לטרוד אז בעסקו. כי בשבת נותן הש"י השפעה כללית, היינו רק בחיים, שאין עוד שום גוון ניכר להאדם, אף שהש"י יודע באיזה לבוש יתלבש בימי החול, אך להאדם אינו ניכר עדיין, כי כל ההתלבשות האור במדות הוא אח"כ בששת ימי המעשה שהאור מתלבש בחכמה ובגבורה וכדומה, אבל בשבת, הוא רק אור בהיר בלי שום לבוש, כדאיתא בזוה"ק (יתרו פח.) דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין וכל חד וחד יהיב מזונא לתתא. היינו כי מתחלה מברך יומין עלאין בלי שום לבוש, ואח"כ בא בהתלבשות יומין תתאין^יכמבואר לעיל פרשת מקץ אות ט ד"ה וברוך צורי: שהשי"ת מוסיף לאדם טובה תמיד, ואף אם נראה לפעמים שאין אז השפעת טובה, כגון בשבת שאסור לעבוד ולפעול שום דבר ולא נראה תוספותיו של הקב"ה, אבל באמת אז נותן השי"ת טובה בפנימיות, וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פח.) מההוא יומא מתברכין יומין עלאין, וזה הוא שורש ומקור הברכה והטובות שנשפעים בששת ימי המעשה. כי כל טובה שהשי"ת משפיע לעולם מתחלה הוא רק בפנימיות בדברי תורה, ואחר שתסתעף לעוה"ז ניכר גם בעניני עוה"ז השפעת טובת הש"י, וכדכתיב (חגי ב׳:ח׳) לי הכסף ולי הזהב, האם יתן השי"ת לאדם כסף וזהב ממש, אמנם השי"ת משפיע לאדם ד"ת יקרים, שבהסתעפותן עד העוה"ז ירויח גם כסף וזהב מעניני עוה"ז, וזה הוא דכתיב (תהלים סח) ברוך ה' יום יום וגו' יום השבת ויומין דחול. שבשבת משפיע השי"ת טובה לאדם בפנימיות בחיים, ובששת ימי המעשה מסתעפת על הלבושין וניכר אף בעניני עוה"ז השפעת טובת השי"ת.. וקראת לשבת ענג. מבואר בזוה"ק (בשלח מז.) וקראת לשבת מאי וקראת דיזמין ליה וכו' וקראת לשבת מבעוד יום וכו' היינו לא כן, שבשבת לא ילביש אותם בשום גוון ולבוש, אלא שגם מבעוד יום יפרוש מהם. ולקדוש ה' מכובד. מכובד מורה על לבושים כדאיתא בגמ' (שבת קיג.) דר' יוחנן קרי ליה למאניה מכבדותא. וזהו לקדוש ה' מכובד, היינו שיהיה ניכר גם בהלבושים של עוה"ז שהם רק לשם שמים. וכבדתו מעשות דרכיך. דרך מורה על טרדא כדאיתא בגמ' (ברכות יא.) כי דרך וכו' ע"ש. ועל זה כתיב וכבדתו מעשות דרכיך, היינו שלא יטריד את עצמו בשום דבר, רק שיהיה כלי מוכן לקבל השפעתו ית', ועל ידי זה, והאכלתיך נחלת יעקב אביך, נחלה בלי מצרים, היינו שיוכל להתפשט בקדושה כמה שירצה:

ב׳וזהו ויחי יעקב, וכמו שנתבאר במי השלוח הקדוש (ח"א פרשת ויחי ד"ה ויחי) שעל זה רומז המשנה (אבות פ"ג, מ"ז) אם אין בינה אין דעת אם אין דעת אין בינה, כי בינה היינו הכללים של דברי תורה בטעמי הענינים, כמו שנמצא כמה פעמים בש"ס זה הכלל, ועל ידי הכלל נתבאר להאדם כמה פרטים. ודעת היינו הפרט, כי אין שום דבר יוצא לאור מבורר רק ע"י הכלל והפרט, והכלל צריך לפרט והפרט צריך להכלל. כענין הכלל שאמר הש"י אנכי ה' אלהיך, וזהו כלל, שאין שום דבר יוכל להעשות בלתי רצונו ית', אכן אם יאמר האדם מאחר שהש"י מנהיג כל דבר אם כן לפי זה הכלל אוכל לעשות כל מה שלבי חפץ, כי איך יוכל האדם לעשות הפך מרצונו ית', ולזה הכלל צריך לפרט. ונסמך לזה לא יהיה לך, וזהו פרט, היינו אם תקיים מצדך לשמור עצמך בבחירתך שלא תטה מרצון הש"י, אז תגיע לראות מאמר אנכי שהוא הכלל, כלומר אז יצא לך מבורר הכלל שה' הוא אלהיך. אף כאן ויחי הוא הכלל, שהוא שורש החיים בלי שום לבוש, כדאיתא בזוה"ק (ויחי ריא:) ויחי נבואתא דנחתא מאספקלריא דנהרא. היינו שיש לו בטחון גדול במבטח עוז מאורו ית' שיאיר לו שלא נעתק מרצון הש"י אף רגע אחד, ומבטח עוז בזה נקרא ויחי, כי דבר הקשור במקור שרשו זה הוא חי שאינו נפסד לעולם. וכמו שמצינו בלחם הפנים, לשום לחם חם ביום הלקחו (שמואל א כ״א:ז׳), מפני שהיה מונח לפני ה' סמוך להמקור השפע, לכן לא נפסד ולא נתיישן. כי כל דבר המתיישן ונפסד הוא רק מפני שנעתק מהמקור, ונדמה להבריאה שכן הוא בטבע, ומסבת זה ימצא ההפסד. כי כאשר נסתר מהדבר מקור שרשו אזי נעשה מזה כסא הוות, וע"ז כתיב (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות, שהוא מלשון הויה, שנדמה לה שיש לה הויה בפני עצמה. ובאמת הוא עיקר הויית הבריאה בזה שיכיר שאין לו מצדו שום שלימות אם לא בהתכללותו בהמקור ית', שעי"ז נעשה כסא שנושא עליו כבוד שמים, ועל זה הכסא שוכן הש"י. אבל כאשר משולללת הכרה זו, ונדמה שיש לה הויה בפני עצמה, נקראת כסא הוות, שאין הש"י שוכן עליו, וממילא נופל תחת העדר והפסד^יאמבואר בהרבה מקומות בספרי רבוה"ק ועיין סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת וירא ד"ה ולזה: כי מי שיוכל לדמות בנפשו שיש לו כח פעולה, זה אינו יכול להיות מרכבה לשכינה, וכמו שנאמר (תהילים צ״ד:כ׳) היחברך כסא הוות. וביאר בזה כבוד אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה כי מי שידמה לו שיש לו רכוש והון וכח פעולה, זה אינו יכול להיות כסא ומרכבה להקב"ה, כי לישא עליו כבוד שמים צריך להתבטל לפני הקב"ה במציאות ממש, זה נושא עליו כבוד שמים. ועיין עוד שם פר' יתרו ד"ה וכמו, לעיל פ' נח אות יט, פ' חיי אות ו ד"ה מי ימצא, פ' ויצא אות מו, בית יעקב שמות פר' כי תשא אות כ"א, בית יעקב הכולל פר' תצוה ד"ה ואתה [א], תפארת החנוכי על זהר פ' שמיני (לח.) ד"ה ענין, תפארת יוסף פ' וילך ד"ה שובה [א], חג השבועות ד"ה בשעה [ב].. וזהו הטעם ג"כ מה דאיתא במס' תענית (ח:), ובבא מציעא (מב.), שהברכה אינה שורה אלא בדבר שאינו מנוי, כי הדבר המנוי מורה שהאדם מנה אותו וקובע אותו לדבר שבמנין ברכושו ועושה מזה כסא הוות. וכן הפת כשנתיישן מתעפש ותבואה כשנגמרה נרקבת, כי כשנגמר הדבר אזי סובר האדם שהוא שלו ונעשה מזה כסא הוות. מה שאין כן דבר הנכלל בשורש המקור אינו נפסד לעולם, וכמו לחם הפנים שנאמר בו לשום לחם חם^יבמבואר בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת חיי שרה ד"ה בזה"ק: כי כל דבר כשהוא חדש הוא מתקיים, כי עוד שורה עליו אהבת הנותן, אכן כאשר תדמה הבריאה שכבר הטובה היא בידה, אז יוציא השי"ת מעט מעט אהבתו כפי תפיסת הבריאה מדה במדה, ולכן יתחיל להתקלקל אחר שיתיישן כל דבר, ולכן כל הוה נפסד וכו'. אכן הלחם הפנים שהיה מונח לפני ה' והיה יונק מן המקור, לכן לא נתיישן כלל. עיין לעיל פ' לך אות א ד"ה וזה הוא הענין, פ' וירא אות א, פ' תולדות אות טז, מד, פ' ויחי אות ב ד"ה וזהו, בית יעקב שמות פרשת תשא אות סד ד"ה והנה, פ' פקודי אות יא ד"ה שאני, נאות דשא פ' לך ד"ה ומלכי, סוד ישרים ערב יום כפור אות לח, שמיני עצרת אות לג., וזה נקרא ויחי, שמורה על הכלל והשורש:

ג׳ויעקב מורה על פרט מלכות דזעיר אנפין, וכדאיתא בתיקוני זוה"ק (תיקון סט דף קיב.) יוד עקב, וכל ענין עבודתו היה לאחד הכלל והפרט בכל רגע, ושלימות עבודתו נגמר בתכלית באותן שבע עשרה שנה שדר בארץ מצרים, כי המספר שבע עשרה הוא תפארת שבתפארת. ועל זה תיקנו אנשי כנסת הגדולה לומר בשבת (תפלת שחרית בשב"ק) תפארת עטה ליום המנוחה, שרומז על שבת עלאה. כי יש שבת עלאה ושבת תתאה, כדאיתא בזוה"ק (קדושים פב.). שבת תתאה הוא מה שרחמנא אמר שבות מכל דבר ספק שאינו מבורר אם הוא רצון השי"ת, כי אין בזה היום שום ברורין, ולזה כתב האר"י הקדוש ז"ל בפרי עץ חיים (שער השבת) והוא מזוה"ק (ויקהל רד. ופרשת אמור דף צד:) כי לכאורה נראה שימי החול הם גדולים מימי שבת, דבימי החול יש בכח האדם לברר כל הספיקות ודבר רשות מה שאין כן בשבת, וכדאיתא בזוה"ק (שם), אמנם באמת מה שאין להאדם ברורין בשבת, הוא יען שנתעלה בו האדם כל כך במעלה העליונה עד שכל עניני רשות הם שפלים בערכו, ולפיכך הם אסורים בשבת. וזהו תפארת שבתפארת, שרומז על שבת עלאה, שהאדם נתעלה על כל הדברים, ואין לו להקטין עצמו לכנוס בדברים פחותים מערכו:

ד׳וזהו דאיתא בזוה"ק (ויחי רכא:) התם בקיומיה יעקב והכא במיתתיה ישראל וכו' אמר ר' יוסי הכי הוא ודאי דהא לא כתיב ויקרב יום ישראל למות אלא ימי. וכי בכמה יומי מית וכו' אלא הכי תאנא כד קב"ה בעי לאתבא רוחיה ליה כל אינון יומין דקאים ב"נ בהאי עלמא אתפקדן קמיה ועאלין בחושבנא וכו' בגין כך כתיב בצדיקיא קריבה משום דקריבו יומוי קמי מלכא בלא כסופא וכו'. היינו, כי יש צדיקים שאין רצון השי"ת שיכניסו את עצמם בספיקות כדי שלא יפסידו. אבל יעקב אבינו, אף במקום שנכנס לספק, שם נתברר אשר הוא דבוק בהשי"ת גם שלא מדעת, וכדכתיב ביה (ויצא כט) וישא יעקב רגליו, היינו שהראש נשא את הרגלים. וכן רומז הכתוב בפרשה זו, שכל את ידיו, כלומר שהכניס דעת ושכל אף באברי הפעולה, שהם רחוקים מדעת, שגם הם יכוונו מעצמם להרצון ית'^יגכמבואר לעיל פרשת ויצא אות סז: אבל מדת יעקב היא העולה על גביהן וכו'. היינו שכל כך פעל בתפלתו ובעבודתו עבודת בוראו יתברך, להכניס גם בכל אברי הגוף מאור הדעת, שיזדככו וישכילו שלא יצא אחד מהם מגדר רצונו יתברך. והשי"ת האיר לו שגם בזמן שהאדם יעסוק בצרכי גופו לא יהיה נעתק בהם מרצונו יתברך, כמאה"כ בכל דרכיך דעהו. וכמו שמצינו אצלו דכתיב שכל את ידיו (פ' ויחי) וכמו שכתוב וישא יעקב רגליו, היינו שגם הרגלים שהמה רחוקים מהראש בתכלית הריחוק, נשא אותם לבחינת אור הדעת מהראש.. וזהו, דקריבו יומוי קמי מלכא בלא כסופא, שהיה לו נחלה בלי מצרים, שאף שלא מדעת הוא דבוק בהשי"ת. וזהו במיתתיה ישראל, היינו שפעל כל כך בעבודתו, עד שגם הגוף הגשמי שלו נקרא ישראל. וישראל מורה כדאיתא בהאר"י הקדוש זצללה"ה (ספר הלקוטים פ' ויחי ד"ה ויחי) לי ראש וישר אל. היינו שיש לו חכמה ובחירה בכל דבר, כי הקטן בדעת אין ביכלתו לעזוב שום דבר מרצונו והרגלו שהוא משוקע בו, והגדול בדעת כשיבין שיש דבר יקר ונכבד מזה, בנקל לו להניח את הדבר הקטן. כי שם יעקב וישראל איתא בזוה"ק (וישלח קעב.) שהם דוגמת השם הוי"ה ואלהים, כמו שבארנו לעיל (ענין א) יעקב הוא דוגמת שם אלהים ישראל הוא דוגמת שם הוי"ה. כי שם הוי"ה הוא הכלל ומקור החיים כדאיתא בזוה"ק (בא מב:) יו"ד מקורא דכלא, ומי שיש לו כח הבחירה הוא מקבל משם הוי"ה, ומהארת זה השם אינו שולט שום כח הטבע, כי מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק. ומי שהוא מביט רק לכח הטבע, אינו מקבל רק משם אלהים שהוא בגמטריא הטבע כמבואר לעיל. וזה השיג יעקב אבינו בשבע עשרה שנה שהיה במצרים. כי כל שני חייו נכללו באותן י"ז שנה. ולזה נקרא במיתתיה ישראל, כי כל מקום שהופיע לו השי"ת גודל בטוחות שלא יירא כלל, אז הוא נקרא בשם ישראל, כגון דכתיב (פ' מקץ מג) ויאמר ישראל אם כן אפוא זאת עשו, שמתחלה נתיירא לשלוח את בנימין, וכשהופיע לו השי"ת בטחון אז נקרא ישראל. וזהו שנתקרבו יומוי קמי מלכא בלא כסופא, כלומר, לא מפני שירא להכניס את עצמו בספיקות, אלא שהיה במעלה עליונה כל כך, עד שלא היה נחשב בעיניו זאת למעלה כלל בזה שבכחו להכניס את עצמו לכל הספיקות ולא יתפרד על ידם מהרצון יתברך, ולא היה נחשב בעיניו זאת לתפארת כלל, וזהו רזא דתפארת שבתפארת: