בית יעקב על התורה, ויחי ט״זBeit Yaakov on Torah, Vayechi 16
א׳ויקרבו ימי ישראל למות וגו'. היינו שביום האחרון האירו וזרחו לפניו כל מעשיו שעשה כל ימיו בהיקף אחד, וכדאיתא בזוה"ק (ויחי ריד) דעביד ליה לבוש מהנך יומין, היינו כמו שאורגין בגד מכמה נימין ומתחבר ונעשה לבוש אחד מפרטים רבים. והנה איתא בזוה"ק (ויחי רכא:) התם בקיומיה יעקב והכא במיתתיה ישראל דכתיב ויקרבו ימי ישראל למות וכו'. והוא כי בזוה"ק (וישלח קעד.) איתא, בזמנא דיעקב לא הוה בין שנאין ולא הוה בארעא אחרא קרי ליה ישראל, וכד הוה בין שנאין או בארעא אחרא קרי ליה יעקב וכו'. ומשמע מזה לכאורה, שעיקר השם ישראל לא היה אלא בזמן שהיה ניכר בו התענוג והשמחה, אבל בזמן שהיה מנהיג עמו השי"ת בהסתרת אור היה נסתלק ממנו השם ישראל. ובאמת מצינו אצלו השם ישראל גם בעת ההסתרה, כי אין לך הסתרת אור יותר מזה העת שנאמר (מקץ מג) ויאמר ישראל למה הרעותם לי וגו', עד היכן שאמרו ז"ל על זה הדיבור של יעקב אבינו במדרש רבה (מקץ צב) אמר הקב"ה אני עוסק להמליך את בניו במצרים והוא אומר למה הרעותם לי, הוא דהוא אמר (ישעיהו מ׳:כ״ז) למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה' וגו'. הרי שאף בעת הסתרה ובטח לא היה שרוי אז בתענוג ולא היה ניכר בו שום שמחה, ואף על פי כן נקרא בשם ישראל, וזהו מאמר הזוה"ק, התם בקיומיה יעקב הכא במיתתיה ישראל. בקיומיה, היינו בזמן שהיו מאירים אצלו כל הפעולות, והיה ניכר בהם מפורש התענוג והשמחה, כגון קיום המצות ומעשים טובים שניכר בהם מפורש הרצון ית', ומלת בקיומיה מרמז על זה שניכר מפורש בהחיים התענוג והשמחה, כי במה יש תענוג יותר ממה שמכירין מפורש שמקיימין רצון הש"י. וזהו בקיומיה יעקב, כי אין בזה רבותא כל כך, ובמיתתיה ישראל, היינו בעת הסתרת אור, כשנעלם ממנו איזה פעולה או שדיבר בהעלם איזה דיבור שלא היה ניכר בזה האור, ואדרבה שהיה נראה על הלבוש ההיפך לגמרי מרצון השי"ת, כגון זה הדיבור למה הרעותם לי, שהיה נראה על הגוון ההיפך מרצון השי"ת, שעל זה כתיב, למה תאמר יעקב וגו' נסתרה דרכי מה' וגו'. ובאמת יעקב אבינו אמר זאת גם כן בעת שהיה נראה על הגוון לעצבות, וזה נקרא מיתתיה, כמו בשעת מיתה שנראה על הגוון שנפסק אז כל התענוג והדעת של האדם. ובכל זאת לא נפסק מעומק לבו ח"ו הבטוחות שלו בהש"י, והיה אצלו ברור שהשי"ת רוצה להראותו בזה ההסתר יותר רבותא, שאפילו בתוך גודל ההסתר יש בכחו לכוון למטרת רצון השי"ת. כי בזה שנראה על הגוון לעיני אדם ההיפוך מאור, ומ"מ מכוונים בה מעומק למטרת רצון השי"ת, זהו רבותא טפי. ותקיפות כזאת נקראה בשם ישראל, וכדכתיב שם, כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל (וישלח לב) וזהו במיתתיה ישראלעזעיין כל העניין לעיל פרשת מקץ אות לט ד"ה לזה וד"ה וזהו הענין שממכירת יוסף.:
1
ב׳וכן הוא בכל נפש מישראל, בעת שעושה מעשה המצות כפשוטן נקרא בשם יעקב, ובעת שאירע לו שבא לידי שכחה והעלמה, ואף על פי כן מתברר לו זה ההעלם, כי גם אז שהיה בהעלם היה קשור ברצון השי"ת ולא עשה שום רעה, זה נקרא זכות אבות. וזהו דאיתא במדרש רבה (חיי סב) כד דמך ר' אבהו אחזי ליה תלת עשר נהרי אפרסמון אמר להו אלין דמאן אמרו לו דידך, אמר אלין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את אלהי. היינו, כי לפעמים נופל האדם ביראה גדולה, ונראה בעיניו שהשי"ת מסתיר פניו ממנו, וכל יגיעתו לריק ח"ו, ועל זה מורה הוא"ו של ואני, שנסתר ממנו כל כך, עד שנדמה לו שהש"י מסכים לזה ח"ו שיהיה יגיעתו לריק. אמנם בעומק המה אלו היראות טובים מאד להאדם ומגינים עליו, כאשר בארנו בפסוק ויגש אליו יהודה וגו'. וכדאיתא בגמ' (ברכות נה:) אמר רב הונא לאדם טוב אין מראין לו חלום טוב ולאדם רע אין מראין לו חלום רע, תניא נמי הכי כל שנותיו של דוד לא ראה חלום טוב וכל שנותיו של אחיתופל לא ראה חלום רע. וענין חלום הוא כל הדמיונות של זה העולם, וזהו שלא ראה דוד חלום טוב, היינו שכל מה שעשה היה נדמה לו בעיניו שלא טוב עשה, הגם שבעומק לבו היה בו בטוחות גדול בהש"י, אכן היה נדמה לו שאינו עושה טוב על הגוון, ומזה היה מפחד תמידעחכן מבואר גם לעיל פרשת וישב אות ו: כמו שמצינו בדוד המלך ע"ה שאמרו עליו בש"ס (ברכות נה) שמעולם לא ראה חלום טוב, היינו שבהשקפה ראשונה שהביט על עצמו לבדוק חדרי לבבו לא הוטב בעיני עצמו, ונראה לו שלא יצא ידי חובתו.:
2
ג׳וכן היה הענין מכל ההסתרות שהיה ליעקב אבינו מעת שפירש יוסף ממנו, שכל מה שעשה היה נדמה לו שהוא היפוך מאור, כי על הגוון היה נראה שאין שורה בזה הרצון ית'. לכך כתיב, ויקרבו ימי ישראל למות, להורות שביום האחרון האיר לפניו השי"ת שיהיה ניכר מפורש גם על הגוון לעיני האדם גם כן, שכל מה שאירע לו כל ימיו איזה פעולה או שום דיבור שהיה ממנו בהסתר, שהיה מכוון בזה הכל לעומק רצון השי"ת, ובכל אלו הפעולות היה אורו ית' שוכן תמיד. וכן מאיר השי"ת לכל נפש מישראל כל הדברי תורה שהיה נשכח ממנו מלפנים, והיה נדמה לו שהיה יגע בהם לריק, וביום האחרון מאירין אותן בפניו. וזהו כד דמך ר' אבהו אחזי ליה וכו' ואני אמרתי לריק יגעתי וגו' היינו שביום האחרון האיר לו השי"ת כל הדברי תורה שהיה נדמה לו מלפנים שיגע בהם לריק, והיה נראה לו שנשכח ממנו, כי באמת איך אפשר לשכוח אותן הדברי תורה שהאדם מיגע בהם כמה פעמים. אמנם כל ענין השכחה הוא רק באלו הדברי תורה שהאדם כבר נשלם בהם, ואין לו שום עסק בהם, ועיקר קנין של האדם הוא רק באלו הדברי תורה שיש לו עדיין עסק בהם, וזה זוכר תמיד, אבל אלו הדברי תורה שאין לו עוד עסק בהם, כי הם נקבעים ונשרשים בלבו, זה נשכח מהאדם, כי אין לו בעולם שום עסק בהם, ובאמת לעולם הבא יזכור הכל. וביום האחרון של האדם מאיר גם כן השי"ת לפני האדם כל מה שנקבע בלבו. וכן מאיר אז השי"ת להאדם קדושת אבות שנקבע בלבו, כי כל נפש מישראל נמצא בו חלק מיוחד מקדושת האבות אברהם יצחק ויעקב, וזה החלק נשרש בו בלא עבודה, והוא תמיד בלב האדם בקביעות כיתד שלא תמוט לעולם, וזאת אי אפשר שתאבד ממנו אפילו בשעת החטא, רק מה שכל אחד ואחד מישראל צריך לעבודה להוסיף בו קדושה על קדושת אבות שנשרש בו שלא מדעתו, וזאת הקדושה שנתוסף בהאדם על ידי עבודתו נקרא קדושה מדעת, וזה הוא שיוכל לאבד על ידי חטא ועון ח"ועטמבואר לעיל פרשת וישלח אות יג: דהנה נמצא קדושת אבות וקדושה שאדם קונה לעצמו בפעולתו הטוב. קדושת אבות הוא קביעא וקיימא בלי שום השתנות, וירושה באה לאדם אף בלי שום פעולה מצדו. וקדושה שאדם קונה לעצמו עולה עמו ויורדת עמו. אם השי"ת מסייע לו, אז הוא מתעלה מעלה מעלה בקדושתו, ואם יקח השי"ת בחזרה סיוע שלו מהאדם, אז אין הקדושה גדולה כל כך. וזהו הקדושה אין עומדת לאדם רק כשישתדל לברר את עצמו באגר שלים. ועיין עוד מי השלוח ח"ב פ' וישלח ד"ה ויבן, מס' סוכה (ו:) ד"ה ענין לולב.:
3
ד׳וזהו הענין מההבדלה במוצאי שבת, כי ביום השבת חותם השי"ת על כל מה שעבד האדם בששת ימי המעשה שעברו שהיה בהם רצונו ית', ולכן במוצאי שבת מבדילין, היינו שאנו מבקשים שאם ח"ו יהיו נכנסים להסתר בשבוע הבא, על כל פנים לא נאבד המעשים טובים שעשינו בשבוע העבר, לפיכך אנו מבדילין להבדיל ולהפריש מה שעבר שזה יקבע בלב, וכל מה שהשיג האדם יקבע בלבו כיתד שלא תמוט לנצחפכדאיתא במי השלוח ח"א מסכת חולין (כו:) ד"ה כל מקום: שביום השבת מברר הש"י כל המעשים שנעשו בששת ימים וחותם עליהם על הטוב שבהם וכו', אבל במוצאי שבת מבדילין ולא תוקעין היינו על ששת ימי המעשה הבאים לקראתינו, אנו מקבלים עלינו שלא לעשות מעשים שיצטרכו לתיקון ולבירורים רק כולו טוב. וביאר עוד בסוד ישרים עה"ת מכתי"ק פרשת משפטים ד"ה כאן הקשה: וזה ענין הבדלה וכו'. שמורה מה שהש"י חותם שמו על כל מעשה השבוע שעברה, שנכללו בקדושת שבת, והעלו ונקבעו בקדושה קבועה וקיימת, שהם מבוררים בקדושה, ולא יוכלו לבא שוב לידי הפסד. וזהו, הבדלה חולו של שבת (זוהר משפטים צד.), שהחול שבא אחר שבת, יהיה לו כח וסייעתא מהמעשים שחתם הקב"ה את שמו עליהם. עיין עוד בתפארת החנוכי על זהר פ' משפטים דף צד. ד"ה וזהו דמקשי.:
4
ה׳וזאת הקדושה שנשרש בלב האדם בקביעות ואין לו להאדם עוד בעוה"ז עסק בהם נקרא ג"כ קדושת אבות. ובזוה"ק (ויחי ריח.) מרמז זאת במעשה דר' יצחק, ששאל לו ר"ש בן יוחאי חמית דיוקנא דאבוך יומא דא או לא, דהא תנינן בשעתא דבר נש אסתלק מעלמא אבוי וקריבוי משתכחין תמן עמיה וכו'. היינו שכל קדושת אבות הנשרש בלבו ושייך לחלקו מאירין בפניו ביום האחרון. ויען שקדושת אבות נקבע ונשרש בנו, לכן אנו צריכין להזכיר ולעורר אותה בזה שאנו אומרים בכל יום (בתפלת שחרית) כדאיתא בתנא דבי אליהו רבה (פרק כא) אבל אנחנו עמך בני בריתך בני אברהם אוהבך שנשבעת לו בהר המוריה זרע יצחק יחידו שנעקד על גבי המזבח עדת יעקב בנך בכורך וכו'. וענין השינוים הנאמרים כאן, בני אברהם אוהבך, זרע יצחק, עדת יעקב. היינו, כי אברהם עזב כל חמדת העולם בשביל אהבת השי"ת, וכדאיתא בזוה"ק (ואתחנן רסז.) מנלן מאברהם כמה דאתמר דהא לא חס ברחימותא דמאריה על ליביה ועל נפשיה ועל ממוניה. על ליביה, לא אשגח על רעותא דליה בגין רחימותא דמאריה. על נפשיה, דלא חס על בריה ועל אתתיה וכו'. ובירר את אהבתו בכל מיני ברורים, ואת אשר קירב היה מבורר רק בלתי לה' לבדופאמקורו במי השלוח ח"א פרשת וירא ד"ה ויסע, וע"ע שם פ' וישב ד"ה וישב [ב]: דהנה אברהם אבינו ע"ה היה שורשו מדות אהבה היינו שהיה מברר כל אהבות שבעולם שלא יאהב שום דבר עוה"ז זולת רצון הש"י.. אבל מדת יצחק היה גבורה, היינו יראה גדולה, כי צמצם את עצמו בכל מה דאפשר והחזיר הכל להשי"ת, שזה נקרא זריעה, כדכתיב (תולדות כו) ויזרע יצחק. ומזה הצמצום באים כל הריבוים, כמו מצעקת הגרעין הנזרע בארץ, יען שהיה כבר קרוב למאכל האדם שיעבוד בכחה השי"ת, ועכשיו כשנזרע בקרקע ונראה שמשליכין אותה לאיבוד, וע"י זה גדלה צעקתה, כמו דכתיב (תהילים ק״ב:י״א) כי נשאתני ותשליכני, ומסבת הצעקה נצמח מהגרעין אחר כך הרבה יותר ממה שהיהפבעיין לקמן פרשה זו אות סא ובהערה קצג שם.. ועל זאת הצמיחה רומז הזריעה של יצחק, ולכך כתיב (יהושע כ״ד:ג׳) וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק, כלומר שע"י זריעת יצחק יתוספו כל הרבויים, ולזה כתיב כאן, זרע יצחק יחידו שנעקד על גבי המזבח, להורות על גודל הצמצום שהיה בופגכמבואר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע יצחק [ב] הובאו חלק מדבריו לעיל פרשה זו אות יא בהערה נג שם.. והנה אנו נקראים בני אברהם זרע יצחק, להורות על מיעוט הדמיון שבינינו ובין אבותינו אלו הקדושים, כי אמנם הורישו לנו מכחם זה, אבל במה נחשב הוא כח הבן הקטן נגד כח האב הגדול. אבל גבי יעקב נקראים אנחנו עדת יעקב, להורות שכל ישראל בכללם יחד המה יעקב בעצמו. כי יעקב היה הכולל מכל הנפשות של ישראל, ומכל מחשבה ומחשבה שלו נולד נפש מיוחד בישראל, וכפי המחשבה שהיה מאיר בו בכל שעה ושעה ורגע ורגע כן נולדו נפשות בישראל, ונמצא כי כל נפשות ישראל ביחד המה בעצמם יעקב אבינו, ויעקב הוא כל ישראל, וזהו הביאור עדת יעקב. ואפילו מאותן מחשבות שהיו לו בשעה שנאבד ממנו יוסף לא נעדר גם כן שום מחשבה, אלא מכל מחשבה נולד נפש מיוחד, אף שאין השכינה שורה מתוך עצבות, שאני יעקב אבינו ע"ה שהיה לו הקווי להשי"ת גם בעת צערו, והיה נקרא ישראל גם בעת ההיא, כמבואר לעיל. וכל מה שאירע לו ועבר עליו באותן השנים הכל הוא רמז על הנפשות שהם בגלות, עד הכתוב (ויגש מה) ותחי רוח יעקב וגו', שזה הכתוב רומז על נפש של מלך המשיח:
5