בית יעקב על התורה, ויחי ט״וBeit Yaakov on Torah, Vayechi 15
א׳ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה וגו'. זהו שאמר הכתוב, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו (תהילים קל״ה:ד׳). להיות שהלשון בחר נופל על דברים המשתווין שאינו ניכר ההבדל ביניהם, כענין דכתיב (מלאכי א׳:ב׳) הלא אח עשו ליעקב וגו'. היינו קודם שכל אחד נתברר היה נראה על הגוון שיש להם שייכות זה לזה, ובכל זאת בחר השי"ת ביעקב, כדכתיב שם, ואהב את יעקב ואת עשו שנאתיעכמבואר במי השלוח ח"א פרשת וישלח ד"ה ואלה: ורק רצון הבורא ית' היה שיעקב הוא הנבחר, וזה שנאמר (מלאכי א׳:ב׳) הלא אח עשו ליעקב וכו', אח משמע שהיו שניהם שוים, והיינו בשעת זריעה שעדיין לא ניכר שום מעלה באחד על חבירו כי אז לא נמצא מצות ומעש"ט גם לא חטא ועון, ושניהם מיצחק ורבקה, ואעפ"כ ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי והיינו רק מרצונו יתברך, כמ"ש (יחזקאל כ״ג:כ׳) אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים וכו'. והוא כי משעת זריעה מברר הש"י שזה טיפה כשרה של קדושה וזאת הוא זרמת סוסים.. לזה כתיב, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, היינו שרק בהשם יעקב יש להם איזה שייכות, אבל מצד השם ישראל אין להם שום שייכות כלל, כי רק ישראל הוא לסגולתו. וביאור הענין מאלו השני שמות יעקב וישראל, הוא על דרך דאיתא (אבות פרק ג) אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת, ואמר אאמו"ר הרב הגאון הקדוש זצללה"ה (מי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויחי) שבינה היינו הכללים ודעת היינו הפרטים. וזהו כמו שמצינו כמה פעמים במשנה שחושב מקודם פרטי דינים ומסיים זה הכלל. והנה מאחר שנודע לנו הכלל מדוע מונה מקודם את הפרטים, הלוא ממילא נדע את הפרטים מחמת ידיעת הכלל, ואם לא סגי לנו לידע את הפרטים אם לא שיחשוב אותם מפורש, אם כן מדוע שולל התנא מלחשוב עוד כמה פרטים השייכים לזה הדין. אלא באמת אינו חושב התנא כי אם אותן הפרטים אשר על ידי ידיעתם יתגלה השכל והטעם של הכלל, וגם בלתי הכלל לא היינו יודעים מהפרטים לחוד המקור והשורש של הדין, כי עיקר המקור והשורש שעליו מסובב הדין הוא הכלל, נמצא שהכלל צריך לפרט והפרט צריך לכלל, כי על ידי שתיהן נתברר הצורתא דשמעתיה. וכן הוא הענין מאלו השמות, יעקב, מורה על עבודה מיוחדת שחלק השי"ת לכל נפש בפרט, ושם ישראל הוא הכולל מכל העבודות שבפרטים, וכדאיתא בהאר"י הקדוש זצללה"ה (לקוטי תורה פרשת וישלח ד"ה ויקרא את שמו) בשם ישראל, רמז לו להיות כלול בו כל האבות והאמהות בשם ישראל ר"ת יצחק יעקב שרה רבקה רחל אברהם לאה, כי הוא עיקר לכולם, שהשם ישראל מורה על הכלל. ולזה נאמר תמיד הפרט מקודם ואחר כך הכלל. בתחלת הסדרא נאמר השם יעקב ואחר כך ויקרבו ימי ישראל למות, וכן בפ' ויגש נאמר מקודם ותחי רוח יעקב וגו' ואח"כ ויאמר ישראל וגו' כי אי אפשר להגיע אל הכלל בלתי הפרט שמקודם:
1
ב׳וזהו ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, להורות שבאותן טו"ב שנה טעם משורש החיים מעין עולם הבא, כי ויחי מורה על שורש החיים כמבואר לעיל, ויעקב הוא כל הפרטים, היינו שנתבררו אצלו כל הפרטים באותן טו"ב שנה ונתרוממו אל שורש החיים. כי שרש החיים והכלל מכל הפרטים הוא רק דברי תורה, כי הם חיינו ואורך ימינו, היינו שכל העולם מתנהג רק בדברי תורה, וכל פרטי הנפשות המה רק מהפרטים של דברי תורה. והשבטים הם הכלל של כל פרטי הנפשות שיולדו עדי עד, והכלל של י"ב שבטי י"ה הוא יעקב אבינו ע"ה. כי מתחלה היו כולם כלולין בו והוא הופיע אור לכולם בשוה, ואחר כך נתפשט מזה האור כללי פרטים מיוחדים, ראובן פרט אחד שמעון פרט אחר וכן כולם, עד שבא בי"ב גבולי אלכסון, עד שכל גבול מושך לעצמו בלבדעאמבואר לעיל פרשת וישב אות טז ד"ה אמנם: והמשל בזה כמו שנמצא בנפש אדם כלי פעולה שכל כלי עושה פעולה מיוחדת למיניהם שונים, וכי נאמר שלכל כלי פעולה מיוחדת נמצא נפש פרטי מיוחד שפועל בה פעולתה, אכן באמת אין באדם רק נפש אחד, ובנפש הם כל הפעולות בנשוא אחד, רק על אברי הגוף נראה כמה פרטים. בעין נמצא הזדככות לראות בהם והעין מקבלת כח הראות מהנפש. ובאוזן נמצא כח השמע ומקבלת כחה מזה הנפש עצמו שהעין מקבלת כח הראות. ואם נמצא חסרון אבר באדם ואין בכחו לפעול פעולת זה האבר, החסרון הוא רק מצד האבר, אבל הנפש פועלת לפעולתה כן עם זה האבר כן בלעדיו. כי הנפש הוא כלל כל הכחות, ושופעת חיים בכלי הפעולה וכו', והיינו שאין החסרון אלא בכלי הפעולה, ומצד הנפש אין שום חסרון, שכן אנו רואים שסומא בעיניו מוליד בן שיש לו כח הראות וכן חרש מוליד בן שיש לו כח השמע, משמע מזה שהנפש פועלת פעולתה בלי שום שינוי, רק החסרון הוא מצד הגוף, שכלי הגוף מקבלים חיים מהנפש, ואזי כל אבר פועל פעולה מיוחדת כפי הזדככותה, ואם חסר אבר אחד בגוף האדם, שאז אין זה האבר מקבל כח חיותה מהנפש, אזי אין באדם כח זו הפעולה. וכן ישראל שהם אברי דשכינתא, כל פרט מישראל מקבל שפעת חיותו מהשי"ת משורש הכללי, כל אחד מקבל כפי הזדככותו בפרט, אבל כל התחלקות הפרטים הם רק מצד ישראל על הלבוש כקליפת השום, אבל בשורש הם בנושא אחד באחדותא חדא בלי שום התחלקות. ועיין מי השלוח ח"א ויחי ד"ה גד, בית יעקב שמות פרשת שמות אות ד.. והנה כמו שיש בעולם הזה כמה וכמה פרטים הנצרכים להאדם, כגון אכילה ושתיה מלבושים ובית דירה, וכל פרט בעת שהאדם צריך אליו, אזי רוצה זה הפרט להמשיך אליו את האדם שיקבע בו כל דירתו, ואינו חושש פן מסיבת התפשטותו יתבטלו איזה פרטים זולתו, אמנם יען שיש בו בהאדם נקודה הכוללת כל הפרטים, לכך צריך ליתן לכל פרט בהדרגה לבל יתפשט בו ביותר, כדי שיוכל להתנשא עם כל הפרטים להנקודה הכללית ולא ישאר אצלו שום פרט מבחוץ. וכן הוא בדברי תורה גם כן, כי כל התנהגות עולם הזה הוא רק בדברי תורה, וכמו שיש בדברי תורה י"ב גבולי אלכסון כדאיתא בספר הבהיר, כך הוא כל התנהגות עולם הזה בשנים עשר, כדאיתא במדרש רבה (נשא פרשה י"ד על הפסוק וכל בקר זבח השלמים) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר נגד י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה שנים עשר מזלות ברקיע וכו'עבוכן מבואר בעץ החיים שער ה – שער טנת"א – פרק ז, וכן הוא בלקוטי תורה פ' ויצא בסוד יעקב וב' נשיו., היינו שכל התנהגות העולם הוא רק לבושים לדברי תורה, אלא שבהלבושים הוא בלא דעת כל התנהגות עמהם בלא רצון, ובאדם שהוא בדעת הוא כל התנהגות עמו בחיים וברצון. ולזה באותן שבע עשרה שנה היה כל עבודתו של יעקב אבינו לסדר לכל שבט התפשטות כפי אשר יהיה ביכלתו להתנשא עם כל הפרטים שורש הכלל. כי בכל פרט שבט נמצא נקודה אחת של חיים הכוללת כל הפרטים, ובעת שעסק השי"ת בזאת הנקודה, היה אז העיקר אצל יעקב לקרב זה השבט ביותר ולנשא לזאת הנקודה כל השבטים, וכן בכל פעם ובכל עת באותה הנקודה מאיזה שבט שעסק אז השי"ת, זה היה כל עסקו של יעקב גם כן לנשא ולהעלות לאלו הדברי תורה כל הפרטיםעגמקורו במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ואתם: כי בעוד שיעקב אבינו היה קיים לא היה ניכר ממנו מי הוא הגדול שבשבטים כי לפעמים היה מקרב את זה יותר ולפעמים זה יותר, איזה שהיה ישר בעיניו באותה שעה.:
2
ג׳וכמו שהוא בכל פרט נפש, שעיקר הכלל הוא שמע ישראל וגו', היינו להמליך השי"ת על כל פרט ופרט, וזהו הנקודה הכללית ושורש החיים של האדם. ועל כן צריך האדם לשמור לבל יתפשט אצלו שום פרט יותר מדאי עד שלא יוכל לומר עמו שמע ישראל, אלא שיראה להכיר בכל הפרטים הנהגתו ית', ואל יחסר אצלו שום פרט מלומר שמע ישראל ולהכיר השגחתו יתברך בכל פרט ולהמליך אותו על כל כלליה ופרטיה, ובזאת ההכרה יתנשא האדם עם כל הפרטים שלו להכלל. וככה היה אצל יעקב אבינו ע"ה אז עם השבטים, כדאיתא במדרש רבה (ויחי צח) קרא לשנים עשר בניו אמר להם שמעו אל ישראל אביכם שבשמים וכו', היינו שיהיו יכולין תמיד להתקבץ אל הכלל, אמרו לו שמע ישראל אבינו וכו' כשם שאין בלבך מחלוקת כך אין בלבנו מחלוקת אלא ה' אלהינו ה' אחד, היינו שהכניסו להכלל, אף הוא פירש בשפתיו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ובשכמל"ו מורה על התפשטות הפרטים, היינו כי מאחר שהפרטים יכולין להתנשא עצמן להכלל ממילא כל הפרטים הם טובים מאד. ולזה כתיב ויקרבו ימי ישראל וגו' כמבואר בזוה"ק בזו הפרשה (דף רכא:) לא כתיב ויקרב יום ישראל אלא ימי ישראל וכי בכמה יומין מית וכו' אלא הכי תאנא כד קב"ה בעי לאתבא רוחיה ליה כל אינון יומין דקאים בר נש בהאי עלמא אתפקדן קמיה ועאלין בחושבנא וכו' בלא כסופא עאלין וקריבין למלכא זכאה חולקהון הה"ד ויקרבו ימי ישראל וכו'. היינו שכל הפרטים וכל הלבושים המסתעפים ממנו היו יכולים להתכלל ולהתנשא עמו אל הכלל. וכמו שיעקב ובניו ביררו עצמם והתרוממו לתוך הכלל, כך רדפו אחריהם כל השפעות הלבושים גם כן, והיו כל ההשפעות חפצים להתכלל בתוכם, וכדאיתא בזוה"ק (ויחי רטז:) רבי שמעון אמר מה כתיב לעילא וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד וכתיב ויחי יעקב דלא אתחזי לאפרשא בין דא לדא מה אינון קיימין בתפנוקין דמלכין וקבילו ענוגא וכסופין לגרמייהו, אף יעקב נמי קיים בתפנוקי מלכין בענוגא וכסופא לגרמיה לא אתפריש דא מן דא והכא אקרי ויחי. היינו, כי באותן י"ז שנה היה הסדר המובחר מעין עולם הבא, שיעקב אבינו סידר אז לכל שבט כפי התכללות שיש לו בהשורש כך התפשטות ינתן לו, וכמו שהם התנשאו את עצמם עם כל הפרטים להתכלל בשורש הכלל, כך התנשא כל סדר הבריאה להתכלל בהם, וכל דרגא התנשא עצמה, הדומם לצומח וצומח לחי וחי למדבר כדי שיתכללו בקבלת עול מלכות שמים שלהם ויתקרבו להשי"ת, כי בעת שהאדם מקבל עול מלכות שמים אזי יתנשאו עמו אל הכלל כל הפרטים שלו, ולזה היה להם אז כל תפנוקי מלכין:
3
ד׳ולזה נמנה בשנותיו של יעקב הפרט קודם לכלל, וכן כתיב תמיד יעקב קודם לישראל, להורות שהיה מנשא ומעלה בעבודתו כל הפרטים להכלל, ולזהו ישראל לסגולתו, כי סגול הוא תרי וחד שהנקודה העליונה מורה על הכלל ומתפשטת על פרטים לתרין נקודין, והתרין נקודין יכולין לחזור ולצמצם עצמם ולהתכלל בנקודה אחת, ועל זה הצמצום מורה השם סגולה, היינו עידית, מעט מחזיק את המרובה, שהוא מעט בכמות ויכולין לקנות במחירה התפשטות גדול מנכסים הרבה, וגם יש בה צמצום שאינו תופס מקום כל כך. אכן הסגולה של האדם מוכרח על כל פנים לתפוס איזה מקום קטן, אבל סגולתו יתברך אינו תופס מקום כלל, עד שנאמר עליו איה מקום כבודו. אמנם נגד זה הצמצום יש בכח סגולתו ית' להתפשט את עצמו עד שיהיה מלאת כל ארעא. ועל זה הצמצום והתפשטות רומזין שני השמות יעקב וישראל, שהם דוגמת שני השמות הוי"ה ואלהים כדאיתא בזוה"ק (וישלח קעד.) כמה קב"ה לזמנין אתקרי הוי"ה ולזמנין אתקרי אלהים הכי נמי לזמנין אקרי ישראל ולזמנין אקרי יעקב וכלא בדרגין ידיען וכו'. היינו כי שם הוי"ה רומז על היה הוה ויהיה ואין שום חילוק מקודם בריאת העולם לאחר בריאת העולם, שהכל נכלל בעצמותו, ושם אלהים מורה על כל הפרטים, וזהו נמי כמו סגולה שיש בזה צמצום והתפשטות עד דמלאת כל ארעא, הכי נמי לזמנין אקרי ישראל ולזמנין אקרי יעקב וכלא בדרגין ידיען וכו', היינו שיעקב וישראל הם גם כן כמו סגולה, כי עקב מורה על פרטים וישראל כולל כל הפרטים. ולזה כתיב ויקרבו ימי ישראל וכמבואר שם בזוה"ק (רכא:) (ומובא לעיל ענין זה באות יב) בלא כסופא עאלין וקריבין למלכא וכו' היינו שלא היה אצלו שום לבוש שלא היה יכול להתנשא עמה אל הכלל ולהמליך עליו השי"ת. כי כאשר נמצא אצל האדם אפילו פרט קטן שאינו יכול להתנשא אל הכלל, אזי היא אוחזת כל האדם ומעכבת אותו מלקבל עליו עול מלכות שמים ולומר שמע ישראל. וזהו אפילו בדבר איסור ח"ו, שמאסיר את האדם ומסתיר ממנו אורו ית' ואינו מניחו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ולזה אחר הקטרוג של המלאך שר של עשו, שכל מגמת קטרוגו היה להראות שנמצא אצל יעקב גם כן פרטים המעכבים אותו מלחזות בנועם ה', וכמבואר לעיל ענין המלחמה עם המלאך, ואחר שחפש ובקש ולא מצא אצל יעקב אבינו שום פרט המעכבו מלחזות בנועם ה', אזי אמר לו המלאך, לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים וגו', היינו שאתה שר על כל הפרטים. ומי שמבין ענין המלחמה שהיה ביניהם, מבין איך שנאסר המלאך ונקשר ע"י יעקב אבינו מלומר שירה כדאיתא במדרש (רבה וישלח עח). והוא, כי כאשר משפיעים למקבל דברי תורה הגבוהים הרבה יותר ממדרגת המקבל, אזי נוטלין אותן הדברי תורה לגמרי את דעת המקבל ויעברו על ראשו ויטרידו אותו, כדאיתא בזוהר הקדוש (נשא קכג.)עדוזה לשון הזוהר הקדוש שם (נשא קכג.): ובגין דא, מאן דאיהו חיבא ויעול למנדע רזין דאוריתא, כמה מלאכי חבלה דאתקריאו חשך ואפלה נחשים ועקרבים, חיות ברא אתקריאו, ומבלבלין מחשבתיה דלא יעול לאתר דלאו דיליה.. ועל זה רמזו ז"ל (אבות פרק א) חכמים הזהרו בדבריכם וכו':
4
ה׳ולזה, כאשר ראה המלאך הדברי תורה של יעקב אבינו, שהם בשרשם גבוהים הרבה ממדרגת מלאך, כי השורש של המלאך הוא רק לבוש לאיזה מדה ממדות השי"ת, נמצא ששרשו הוא רק מן הצד ולא מן הקו האמצעי, ויעקב אבינו הוא בשרשו מקו האמצעי, הרי שהוא גדול הרבה ממדרגת מלאך, ולזה היה בכחו לנצח את המלאך, כי הראה לו שהוא הכלל והמלאך נכלל בתוכו, מפני שהמלאך הוא רק פרט, ובזה נאסר המלאך ונקשר מלומר שירה. ובזוה"ק (וישלח קעג:) מבאר בזה, ודאי הא דאמרת דיעקב שלימא דאבהן איהו ואיהו אחיד כל סטרין וקרא שמיה ישראל, וכתיב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, וכתיב ויקרא את שמו ישראל, אמאי אהדר קב"ה וקרא ליה יעקב בכמה זמנין וכלא קריין ליה יעקב כמלקדמין, אי הכי מהו ולא יקרא שמך עוד יעקב, א"ל שפיר קא אמרת וכו' כמה דקב"ה לזמנין אתקרי ה' ולזמנין אתקרי אלהים, הכי נמי לזמנין אקרי ישראל ולזמנין אקרי יעקב וכלא בדרגין ידיען וכו'. היינו בזמן שהיה מנושא עם כל הפרטים שלו בהכלל, ואז היה מנושא על כל כחות הגוף ואינו נכנע תחת שום פרט, ואז הבין שאי אפשר כלל שישלוט שום רע על זרעו, כמו שמצינו כשהסכים בדעתו לשלוח את בנימין, כי מי הוא זה שיהיה בכחו לשלוט על בני, נזכר בשם ישראל. וזאת התקיפות הוא רק מהארת שם הוי"ה, כי שם הוי"ה רומז על הכלל. וזהו נמי שמצינו החילוק במדרש, כשהוא בשמחה נקרא בשם ישראל, והלא באמת מצינו גם לאחר מיתתו לפעמים שם ישראל ולפעמים שם יעקב. אמנם זאת הבחינה הוא תמיד בכל נפש ישראל, כשהוא בשמחה, היינו שמאיר בו הארת שם הוי"ה אז נקרא בשם ישראל, ולפעמים כשהוא בצמצום וביראה ממאורעות הגוף אז נקרא בשם יעקב. ולזה כשהסכים בדעתו לשלוח את בנימין כתיב (מקץ מג) ויאמר אלהם ישראל אביהם אם כן אפוא וגו'. ומסיק שם בזוה"ק, וכד אתעטרו בנוי בכהני ולואי ואסתלקו בדרגין עילאין כדין אתעטר בשמא דא תדיר, היינו כי כהני רומז על חסד, ולואי רומז על גבורה, וכד אתעטרו בנוי בכהני ולואי ואסתלקו בדרגין עלאין, היינו כאשר נתבררו ישראל בקו האמצעי לכלול אצלם אלו שתי המדות, וזהו מדת תפארת שכולל שני הקצוות, ועל זה מרמז השם ישראל אותיות ישר אל, כלומר שיש לו קו ישר לאורו ית'. ולזאת המדרגה שנקרא ישראל אי אפשר לאומות להגיע ואין להם בזה שום אחיזה כלל, כי למדרגת כהנים ולוים שמורה על עבודה יכולים הם ג"כ להגיע, כדכתיב (ישעיהו ס״ו:כ״א) וגם מהם אקח לכהנים ללוים אמר ה' וגו'עההיינו הגרים כמבואר במי השלוח ח"ב פרשת בהעלותך ד"ה ויאמר אל נא: שלכבוד הזה של אזרח ושורש ישראל אין ביכולת שום בריאה שאינו מזרע ישראל להשיג אף אחר גודל עבודות, ואף שבאמת הגר עשה דבר גדול לכנוס תחת כנפי השכינה מכל מקום איתא בזה"ק (יתרו פז.) גר צדק אקרי ולא יתיר וזהו והיית לנו לעינים, וכמו שכתיב (ישעיהו ס״ו:כ״א) וגם מהם אקח לכהנים ללוים, היינו לבחינת עבודה יכולים גם הגרים להגיע אבל לשורש ישראל אין יכולים להגיע בלבוש הגרים כדאיתא בזה"ק (סבא משפטים צה:).. היינו, כי כהן ולוי מורה על עבודה והם יכולים גם כן לצמצם עצמם בעבודה, כי למדת יעקב יש להם שייכות ואחיזה. ומה שהכהן יש לו חשיבות יותר מישראל, זה הוא משום שהכהן מזרע ישראל יש לו קו ישר גם כן וגם הוא כהן ולוי, אבל למדרגת כהונה לבד בלתי קו ישר יכולין האומות ג"כ להגיע, אבל למדרגת שם ישראל אין בה לשום אומה ולשון שום אחיזה כלל, כי רק ישראל לסגולתו:
5
ו׳וזהו כד אתעטרו בכהני ולואי ואסתלקו בדרגין עלאין, היינו כשיצאו מפורש בתפיסת הבריאה האור משני הימים שנכפל בהם כי טוב, והם רומזים לשני השבטים, שכל אחד נכפל גם כן לשנים, שבט לוי ושבט יוסף. יום שלישי נכפל בו כי טוב, נגד האור של שבט לוי שנכפל לכהנים ולוים, ויום שישי נכפל בו כי טוב, נגד האור של שבט יוסף שנכפל לשנים אפרים ומנשה, וכמבואר לקמן בעז"ה. ואלו השני שבטים המה יסודי הבריאה, כדאיתא בגמ' (נדרים לא: מגילה לא:) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיהו ל״ג:כ״ה) זה מילה ועבודת קרבנות. ואור של יוסף מרמז על מילה, ואורו של לוי מרמז על קרבנות. וכמו אלו שני הימים שנכפלו בכי טוב נברא בהם בכל יום שני מדרגות, יום שלישי שנכפל בו כי טוב נברא בו מקום ופרנסה. מקום היינו דכתיב בו (בראשית א׳:ט׳) יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה הרי מקום, ואחר כך כתיב שם ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע וגו' הרי פרנסה. וכן הוא בשבט לוי, כי על השבט לוי כתיב (מלאכי ב׳:ה׳) ואתנם לו מורא וייראני, ויראה הוא עיקר המקום של ישראל, והכהנים הם ממשיכים פרנסה חדשה, כי כהן הוא חסד להמשיך כל מיני ברכות והשפעות לישראל, נמצא שהלוי הוא כמו גוף האילן, והכהן ממשיך לחלוחית לתוך האילן שיפרח ויצמח פירות תמיד. וכן ביום הששי שנכפל בו כי טוב נברא בו גם כן שני דברים, מתחלה נברא בו חי ואח"כ נברא בו מדבר וכמבואר לקמן (שם). והארת יום ששי הוא נגד אורו של יוסף הצדיק שנכפל גם כן לשני שבטים מנשה ואפרים, מנשה הוא כנגד מילה ואפרים נגד פריעה כמבואר שם במקומו (לקמן אות לז). ומילה היינו קדושה, ופריעה היינו כדכתיב (שמות לא) לדעת כי אני ה' מקדשכם, ואלו השנים צריכין זה לזה, כי כמו שהאילן צריך ללחלוחית ושרף שיעלה מן הארץ להשקותו תמיד, ובאם לאו יתיבש האילן ולא יעשה פירות, כן חוץ מהקדושה הקבועה שהיא נקבעת בו משורשו צריך תמיד גם לקדושה שיהיה גם כן בה לדעת כי אני ה' מקדשכם. וכמו בעניני צרכי הגוף שנצרך להאדם מקום, ואף שיש לו להאדם מקום צריך עדיין לאכילה ושתיה גם כן, כי מהמקום לחוד אין לו להאדם שום הרגש הנאה, הגם שבלתי המקום אי אפשר לו להאדם להיות, מכל מקום אחר שמשיג האדם מקום רוצה גם כן דבר שירגיש ממנו הנאה, וזהו רק מאכילה ושתיה שהאדם מכניס לתוך הגוף, אבל מקום הגם שהוא טובה, אבל הגוף אינו מרגיש מזה כלום. וכן הוא בדברי תורה גם כן, כי יש עצמיות הקדושה, וכל זמן שהוא למעלה מדעת האדם הוא כמו טובת המקום שאין האדם מרגיש ממנה הנאה, אבל כשהקדושה הוא אצל האדם בתפיסת דעתו, כדכתיב (שמות לא) לדעת כי אני ה' מקדשכם, אזי מרגיש הגוף ג"כ הנאה. וכמו שיש חילוק והבדל בין חי למדבר, כי בחי אין שום דעת ובמדבר יש דעת, כן הוא החילוק לקדושה שהיא שלא מדעת להקדושה שהיא מדעת. ועל אלו השנים רומזין מילה ופריעה, מילה הוא שצריכין לדחות מאצלו כל האיסורין, וזאת היא עצם הקדושה שהאדם הוא עדיין משולל הרגשת הקדושה, ופריעה מורה, על קדש עצמך במותר לךעומבואר בספר הזמנים – הגדה של פסח ד"ה ואעבור עליך: ובמילה עצמה נמצא אלו השנים, דינא ורחמי, הרומז למילה ופריעה. שמילה הוא מה שהוא רע לגמרי, וצריך להסיר ולהפריד הרע, שבזה המקום יש שכחה גדולה, שהאדם יוכל לשכוח ח"ו בהשי"ת לגמרי. ומצות פריעה הוא בהעור השני הדבוק להערלה, וצריכין להסיר ולשנות המקום, במה שפורעין את העור הדבוק להערלה, שלא יוכל לעורר השכחה כמקודם מחמת דביקותו. לכן המצוה הוא לפרעו, היינו להזיזו ממקומו ראשון ולא להשליכו וכו'. כמו כן כאן שמשנה מן זה המקום שלא יוכל עוד לבא לזה וכדכתיב (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבור בו. שמזה הפסוק למדו חכז"ל על גדר ערוה, כדאיתא (יבמות כא.) רמז לשניות מן התורה מניין, היינו היכא אסמכוהו רבנן אקרא, ר' אושעיא אמר, מהכא, פרעהו אל תעבר בו שטה מעליו ועבור. היינו שאם לא יצמצם עצמו באלו השניות, יוכל ח"ו לבוא לגוף האיסור לשורש ערוה, והשניות הם גדר לערוה דאוריתא. וזה מורה על קדש עצמך במותר לך, שהוא גדר להאיסור. ולזה צריך לאלו השנים מילה ופריעה. עיין לעיל פ' וירא אות ח, פ' וישב אות יב ד"ה ולזה., היינו שתדע בכל מעשה ותרגיש בה שאתה פועל אותה כישראל. ולוי ויוסף היו הכלל מאלו השנים, שהם היו הממוצעים, וכשיתפשט אורם מפורש בכל ישראל, כדין אתעטר בשמא דא תדיר:
6