בית יעקב על התורה, ויחי י״חBeit Yaakov on Torah, Vayechi 18
א׳ויקרבו ימי ישראל למות וגו'. בזוה"ק (ויחי רכא:) התם בקיומיה יעקב והכא במיתתיה ישראל וכו'. הנה כמו שיש בנפש אדם פרטי אברים עם כחות חלוקים, כי כל אבר יש בו כח מיוחד, כגון העינים, יש בהם כח הראיה, ובאזנים, כח השמיעה וכדומה בכל פרטי כחות. אכן בכלל הוא נפש אחת, כי הכח החיים הוא כח אחד כללי, אלא שכח החיים הכללי נתפשט ונסתעף לכמה פרטים שונים. ובאמת הכח החיים כמו שהוא בכלל הוא יותר נכבד מהפרט, כי בהפרט אין שם רק כח אחד, ואף הכח הפרטי שמשיג אינו משיג את עצמו לידע מה הוא כח הראות שלו, וכן הם כל כחות הפרטים, מה שאין כן כח הנפש, שהוא כח החיים הכללי שמקיף כל הפרטים מכיר את עצמה כי מכרת החיים שלה. כמו כן הם אלו השמות ישראל ויעקב, ישראל הוא כח החכמה כמו שהוא בבחינת כללי, ויעקב מורה על חכמה היורדת בבחינת פרטי. וזהו דאיתא בתקוני זוה"ק (תיקון סט דף קיב.) אשתלים יו"ד בעקב ואתעביד יעקב. היינו שהחכמה היה זורח ומופיע בכל פרט אבר שלו עד העקב, כי היו"ד רומז על חכמה (כדאיתא בזוה"ק בא מב:). והוא כמו שכל האותיות התחלתן נמשך מיו"ד שהיא נקודה חדא, וממנה מתחיל למשוך ולהתפשט כל אות ואות למינו כפי הציור שלו. וזהו יו"ד עקב, היינו שיעקב משך הארת החכמה והתפשטה לכל פרטי אברים שלו עד העקביים, אף שהם רחוקים מהשכל שבמוח יותר מכל האברים, מכל מקום היה מוליך גם שם את אור החכמה, היינו שלא נסתעף מפעולותיו שום פרט מעשה בלי חשבון וישוב הדעת. ועל זה אמר יעקב אבינו, האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה (ויחי מח). האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק, היינו שאצל אברהם ויצחק היה בבחינת לפניו שהם בעצמם פינו מקום הרוחה שיוכל אור הקב"ה להתגלות בעולם, רק שהיה די להם הארת הכלל מחמת גודל בהירותםפוכמבואר במי השלוח ח"א פרשת ויחי ד"ה ויאמר: היינו שיעקב אבינו היה מקטין עצמו נגד אבותיו אברהם ויצחק, ואמר כי להם היה חכמה ובינה גדולה מאד עד כי הרחיבו את רצון הש"י מעצמם, ואף אם פתח להם הש"י פתח קטן, היו מרחיבים ומתפשטים אותו בחכמתם כדי לעשות רצון בוראם, והבינו אף בדבר שלא האיר להם הש"י מפורש, וזה פי' אשר התהלכו היינו שהיו הולכים בכחם.:
1
ב׳כי עבודת אברהם אבינו במדת חסדו ית', לצרף וללבן כל מיני חמדות ותשוקות שבעולם, שיראה לו הש"י איזה תשוקה ירחק ואיזה יקרב, אך מחמת גודל בהירותו לא הוצרך השי"ת להראות לו בכל רגע, רק הראה לו הכלל על זמן מה, ומזה הכלל הבין שצריך לברר עצמו בענין אחר. וכן יצחק אבינו שעבודתו היה במדת הגבורה, לברר בעולם שאין הקב"ה וותרן, לזה היה כל עבודתו תמיד לזרוע, כדכתיב ויזרע יצחק וגו' (תולדות כו), היינו שהיה מחזיר הכל להש"י, ואף אחר שנצמח לו בחזרה מסבת הזריעה ביתר שאת, היה מחזיר להשי"ת גם מה שנצמח לו מהזריעה, עד היכן שכל מה שהיה מבטל רצונו מפני רצונו ית', כך היה הש"י מבטל רצון אחרים מפני רצונו. מה עשה יצחק אבינו, היה זורע גם זה להשי"ת, כי ידע היטב שכל הטובות מהויות עולם הזה שהם רק לפי שעה אינם אלא דרך ויתור, ובאמת אין הקב"ה וותרן כלל, שעתיד כל הבריאה עם כל הכחות לחזור להמאציל ית' לכלול בשרשם, ואם כן מה לי לקבל דבר שאינו אלא לפי שעה, לפיכך היה זורע הכל בחזרה להשי"תפזכמו שהתבאר בתפארת יוסף חג הסוכות ד"ה ויזרע [א]: וזה ענין של יצחק אע"ה שמאיר בזה העולם אית דין ואית דיין, שכל האומר הקב"ה ותרן יותרו חייו (ב"ק נ.) ובזאת המדה מגביל ההשפעה שאפילו הלבוש מהטובה ג"כ לא יקבל רק עושי רצונו, נמצא שמצד זאת ההגבלה הולך הטובה לעושי רצונו בכח גדול. וזה ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ומתרגם מאה בדשערוהי, והיינו שמצד מדתו מקבלין עושי רצונו ההשפעה בכח גדול.. אמנם כל מה שהוא בהמדה, אפילו בהמדה היותר יקרה שבעולם, אם הוא משולל התכללות מוכרח למצוא בה חסרון ג"כ. כמו שמצינו במדת הזריזות שיקרה מאד, מכל מקום אמרו ז"ל בגמ' (פסחים נ:) יש זריז ונשכר ויש זריז ונפסד וכו' הרי שבמדה טובה יכולין גם כן להפסיד. הגם שאברהם ויצחק הלכו במדתם תמיד בחשבון ובישוב הדעת, והיו מאירים אצלם המדות בבהירות מאד בלי שום חסרון, ומכל מקום משום שהיו משוללי קו האמצעי, לכן כאשר נתפשטה מדתם להלן מהחשבון והישוב הדעת שלהם בהסתעפות נפשות, ישמעאל מאברהם ועשו מיצחק, הם היו גרועים בתכלית הרע, שהרי אצלם לא היה הישוב הדעת והבהירות מאברהם ויצחק אלא שהתפשטו במדתם עד קצה:
2
ג׳וכל מדה בהתפשטותה היא מלאה חסרון, ונעשה מדת החסד אצל ישמעאל, כענין שמצינו גבי עוף טמא שנקרא גם כן חסידה שעושה חסד עם חברותיה כדאיתא בגמ' (חולין סג.), וחסד זה לא ניחא להשי"ת שגם חברותיה רעים כמותה. והגם שהקב"ה חפץ חסד הוא, מכל מקום לא להתפשט כל כך מדת חסד לרחם על אכזרי. ומכל שכן מהתפשטות מדת הגבורה שנצמח תכלית הרע שבעולם, ועל זה הרע רומזים עופות הדורסים, והגם שזאת המדה במקומה היא יקרה מאד, כי ענינה הוא שהכל בידי שמים ואין לאדם שום כח כלל, מכל מקום אם מתפשטת זאת המדה יותר מן הראוי נסתעף מזה לומר ח"ו הותר הרצועהפחכמבואר במי השלוח ח"ב מסכת ברכות (ח:) ד"ה תניא: כי כל דבר שהוא בתורת מדה ואינו בדעת והשכל בשביל להרבות כבוד שמים, אף שהוא גוון טוב אין בו טוב בשורש, כי כל דבר שהוא בתורת מדה יש בה ההיפך גם כן, כדאיתא בגמ' (חולין סג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה ומכל מקום היא עוף טמא, כי לפי שהוא בתורת מדה ונמצא בה רחמנות גם על אכזרי והמרחם על אכזרי נעשה אכזר על רחמני כדאיתא (מדרש שמואל פרשה יח, ו). ובתפארת יוסף שביעי של פסח ד"ה אז ישיר: כי אם תתפשט המדה בלי גבול וצמצום, אז יכול לצמוח מהמדה בעצמה כל מיני הופכים, עד שיצמח גם ההיפך מהמדה. וכמו שאנו רואין שאפילו ממדת החסד שהוא מדה יקרה עד מאד, עכ"ז אם יהיה בלי גבול וצמצום אז יכול לרחם על אכזרי, שזה ממש ההיפך ממדת החסד, שאין לך אכזריות גדול מזה שמקיים אכזר בעולם. וכמו שאיתא בש"ס (חולין סג.) למה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה, עכ"ז היא עוף טמא, והוא יען שאין לה דעת בהמדה וכו'. היינו בעת שהמדות אין להם שום התכללות, וכל מדה מתפשטת עד לקצה אחרון שלה, אז המדות עצמם הם מלא פירוד. ועיין עוד שם פ' שמיני ד"ה ויאמר משה, בית יעקב ויקרא פרשת צו אות ט ד"ה והנה, פ' שמיני אות לא, לב, לה, פ' בחקתי אות ו, תפארת החנוכי על זהר עקב (דף ערב.) ד"ה והוה, לעיל פ' תולדות אות לב.. רק כל זמן שהמדה הזאת היתה עדיין ברשות יצחק אבינו, והוא הלך עמה תמיד בבהירות עצום, עד שלא היה משוקע כלל במדה רק שהתנהג בכל דבר בחשבון ובישוב, ולא היה אצלו בבחינת מדה כלל, רק מה שבהירות חכמתו חייבתו כן התנהג בענינו. מה שאין כן כשנתפשטה זאת המדה ונולד ממנה עשו, והוא כבר נפרד מהבהירות של יצחק אבינו, ואינו הולך בחשבון וישוב הדעת, אזי נתהפך אצלו זאת המדה לגמרי לרע. נמצא שמן מדתם של אברהם ויצחק נסתעפו גם בהמות טמאים ועופות טמאים הדורסים, כגון חסידה מבחינת ישמעאל, ועורב שהוא אכזרי ודורס מבחינת עשו. מה שאין כן ביעקב אבינו נאמר, האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, וכדאיתא בזוה"ק (קדושים פו.) לפני לא נוצר אל דתנינן קרא קב"ה ליעקב אל ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי וכו'פטעיין בתפארת החנוכי על זהר ויחי (דף רכב.) ד"ה תניא: ויעקב אבינו, לפי שהיו כל מעשיו מבוררים בשעת הפעולה, וכדאיתא בזוה"ק קדושים (פו.) קוב"ה קרא ליעקב אל הה"ד לפני לא נוצר אל. וכמו שביאר כאאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה שיעקב אבינו לא עשה שום דבר שיוצרך לבירורים אח"כ, ורק שבירר פעולותיו שיהיו מבוררים ומזוככים בשעת הפעולה. וזה פירוש, לפני לא נוצר אל, שאינו מקבל השפעת חסדים בלא אור השי"ת. וזה לפני, שלא נוצר לפני האור שום חסד מצד יעקב אבינו.:
3
ד׳וביאור הענין הוא, כי להאבות הקדושים אברהם ויצחק נתגלה להם אור הכללי של השי"ת, והם הלכו לאור הכלל הזה במה שפנו דרך רווחה בעבודתם שיוכל לשלוט אור השי"ת, וכמ"ש אצלם האלהים אשר התהלכו אבותי לפניוצלעיל פרשה זו אות ז ובהערה לה שם.. ודוד המלך נקרא ואחרי. היינו כי היה הולך אחר אור השי"ת בגודל אהבה שהיתה קבועה בו, שאף שלא מדעת כיוון לרצון השי"ת, כמ"ש (תהילים קי״ט:נ״ט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, וכמאמר המדרש (בחקותי פ' לו) בכל יום הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך והיו רגלי מוליכות אותי לבית המדרש. היינו שהיה לו בכל פרט מעשה אהבה עצומה להשי"ת, ומחמת אהבה זו כוון לרצונו יתברך יותר ממה שהיה כונתו, היינו שאחר המעשה הראה לו השי"ת גודל האור שהיה בזו המעשה, וכמו שנתבאר בספר מי השלוח (ח"א פ' בחקותי ד"ה אם בחקתי [ג]) כי דוד המלך האיר לו השי"ת שהוא נקרא בן הקב"ה והוא תמיד דבוק בו, וכדאיתא בזוה"ק (פנחס דף רכז:) שדוד קטל ליה ליצה"ר לגמרי ולכן היה כנורו מנגן מאליו, ובעבור זה אע"פ שהיה נקרא ואחרי, שהכוונה בזה שהיה מהלך אחר הקב"ה, היינו שהשי"ת האיר לו תמיד איך הוא דבוק תמיד בו גם שלא מדעתו והכנתו לזה, אבל בשביל גודל אהבתו להשי"ת נתחבר להאבות, ונעשה סמכא רביעאה לכורסייא. שאני יעקב אבינו, שמדרגתו נשתנה מהאבות בזה שהוא לא היה בנייחא מזה שידע אור השי"ת בכלל, אבל הוא השתדל ברוב תפלתו ועבודתו להשי"ת, שיאיר לו בכל פרט מעשה שיראה איך הוא עושה רצונו יתברך, והשי"ת יהיה נר לרגלו ויאחזנו תמיד בימינו, ובכל רגע ורגע יורנו הדרך ילך בה, ויהיה אור לנתיבתו, ולכן נקרא יעקב לפני, היינו שהיה פני ה' ממש, וכמ"ש שקראו הקב"ה ליעקב אל. וזהו דאיתא בתיקוני זוה"ק (תיקון סט דף קיב.) אשתלם יו"ד בעקב ואתעביד יעקב, היינו כי יו"ד מורה על חכמה, כדאיתא בזוה"ק (בא מב:), ועקב מורה שממשיך החכמה לכל פרט מעשה עד העקב, היינו עד גמר ההסתעפות, ולכן אי אפשר שיסתעף ממנו שום חסרון. ולכך לא נולדו ממנו רק נפשות בני ישראל, והגם שנמצא לפעמים אצל ישראל ג"כ חטא, אמנם בשורש של ישראל אין שום רע כלל, וכל ענין החטא אצל ישראל הוא מה שיצרו מתגבר עליו לפעמים. ולזה איתא בגמראצאמובא בשבט מוסר פרק כה ומקורו בש"ס נדרים (ט:) ושם מבואר: א"ר יונה היינו טעמא כשהן תוהין נודרין ועיין ר"ן ותוס' שם. פושעי ישראל מלאים חרטות, וזאת החרטה נמשך להם מבחינת יעקב המושרש בקביעות בעומק לבו של כל נפש מישראל. וזהו כונת מאמר הזהר, התם בקיומיה יעקב, היינו כל עוד שהיה חי ועוסק בפרטי מעשים היה נקרא יעקב, ובמיתתיה ישראל, היינו בעת שנתקרבו יחד כל פרטי המעשים וכל כח האברים שלו להיות כלולים יחד אז נקרא ישראל, כי ישראל רומז על שורש החכמה וחיים בטרם נתפשטה על הסתעפות הפעולות. וזהו נמי דאיתא בגמרא (ברכות יג.) לא שתעקר שם יעקב אלא ישראל עיקר ויעקב טפל. היינו, כי באמת הם ב' שמות לאחדים, אלא שהשם ישראל הוא כשהחיים הוא בכלל, והשם יעקב מורה אחר שנתפשט החיים והחכמה לכל מיני פרטים. וזהו נמי ויחי יעקב, היינו שהכניס בחינת החכמה בבחינת יעקב, היינו שהרחיבה והכניסה בכל מיני הפרטים, שלא הרים ידו ורגלו בלי ישוב הדעת וחשבון. ועל זה נאמר ביעקב (ויצא כט) וישא יעקב רגליו, היינו שהיה יכול להגביה את רגליו. היינו כי הרגלים המה בתכלית השפלות ורחוקים מהדעת, והוא הגביה אותם לכללם בבחינת הדעת שבראשצבעיין לעיל פרשה זו אות ב ד"ה וזהו דאיתא ובהערה יג שם.:
4