בית יעקב על התורה, ויחי כ״וBeit Yaakov on Torah, Vayechi 26
א׳אל נא תקברני במצרים. הענין שהקפיד יעקב אבינו כל כך על הקבורה שלא תהיה במצרים ועל המיתה לא הקפיד. החילוק שבין מיתה לקבורה הוא, כמו שאנו רואים שעיקר הטומאה הוא רק כל עוד שהגוף מונח, כדאיתא בזוה"ק (אמור פח:)קהוזה לשון הזוהר הקדוש (אמור פח:): וכל כמה דגופא לא אתקבר, צערא הוא לנשמתא, ורוח מסאבא אזדמן לשרייא עלוי, ולסאבא לההוא גופא., כי לשון טומאה רומז על דבר שמשולל הימנו חיים ולא נשאר כי אם דמיון. כי כל הדברים בעוד שהם בחיים יש בהם יקרות, ואחר שנכנס לתוך הרגל ונתישן בלא חיים נסתעף מזה טומאה. כגון תקיפות שנותן השי"ת להאדם לידע שיש בורא ומנהיג ומשגיח על כל מעשיו ואין שום כח הפועל בלעדו ית', וכל זמן שהאדם הוא ער בזה התקיפות, היינו שהולך עם ברורין בזה התקיפות, אזי יש בזה יקרות גדול, כי על ידי זה יתחזק לבו להתפלל על הכל ולבלתי יתיאש משום דבר, כי בוטח שיש מי שיושיע לו. אכן כשנתישן אצלו, היינו שהוא ישן בזה התקיפות, ונעשה אצלו הרגל לבלתי יפעל בה שום עבודה, תקיפות כזאת אינו אלא דמיון ופועלת באדם טומאה להתפשט חוץ לגבולו על ידי זאת התקיפות. וכן מדת היראה היא טובה מאד כשהיא עם חיים, אכן כשישן האדם תחתיה אזי פועלת בו דמיונות שוא ועצבות ליאש עצמו ולהיות ח"ו ערק מקמי מאריה, הרי שאפילו דברים היקרים כשנכנסין לדמיון נתהפכו לרע גמור. וזה נקרא טומאת מת, כמו מי שרואה מחבירו שעושה, ועושה הוא כן, רוצה להתדמות אליו בפעולותיו, שאין בפעולה ההיא שום חיים כלל רק דמיון בעלמאקוזה יבואר על פי מה שכתב בנועם אלימלך פרשת קדושים ד"ה אל תפנו ונביא כאן מעט מדברי קדשו: כתב בספרים, שבכל אבר או תנועה שאדם עושה בה מצוה או דבר קדושה, אז הנשמה שורה באבר ההוא, וכשהנשמה שורה באותו האבר, אז האבר מתנועע מכחה, ומחמת זה נראית התנועה בחוץ. וזה משתנה באדם, לפי מעשיו הם תנועותיו, ובשביל זה התנועות של הצדיקים מתוקים וטובים לרואיהן, כי מכח הנשמה היא התנועה, והנשמה היא חלק אלוה ממעל אשר כל הטוב בו. ולזה כשאדם עושה תנועות חבירו, אינה מקובלת לשום אדם, מחמת שאינו שלו, ולא היתה נשמתו באבר ההוא כשעשה התנועה, והיא בלא קדושה, והוא ר"ל כע"ז וכו'. עיי"ש כל העניין.. כך הוא טומאת מת נמי, שמקודם היה בזה הגוף חיים, ואחר שנסתלק ממנו החיים נשאר בו עדיין דמיון מחיים, שלא נכבה הדמיון ממנו קודם הקבורה לגמרי, רק שעיקר החיים נסתלק ממנו. על כך יש בזה גודל הטומאה, כי זה הדבר שהיה מלפנים חיים אלא שאחר כך נמשך ממנו החיים, מטמא יותר ממה שלא היה בו מעולם שום חיים כלל. כי מסבת החיים נשאר בו דמיון מחיים, ובזה הדמיון הוא עיקר הטומאה. כי על ידי הרשימה של חיים שנמצא בו עדיין יש לו קצת חיבור עם בני אדם, כי יש בו געגועים להנפש כל זמן שלא נקבר ובני אדם מלוין אותו. אבל כשנקבר ותכס עליו הארץ ומתעלם בה, כמו שנאמר (קהלת ג׳:כ׳) הכל שב אל העפר, אזי נשכח ונעלם ממנו הכל ולא נשאר בו אפילו דמיון מחיים, לפיכך קלושה טומאתו, כדכתיב (האזינו לב) וכפר אדמתו עמו וכמו שבארנו במקומו. וכדאיתא במס' שבת (קנב:) כל מה שאומרים לפני המת שומע עד שיסתום הגולל, הרי שמיתה מורה על דמיון, שיש בזה עדיין איזה נדנוד חיים, וקבורה מורה על שכחה לגמרי מכל וכל. וקליפת מצרים היא כל הטרדות והשכחות של עולם הזה, ולזה היה מבקש אל נא תקברני במצרים, היינו שלא ישאר שום נפש מישראל בשכחת עולם הזה לגמרי ח"ו, אלא שישאר בו תמיד אף בכל הטרדות קו וחבל המשכה לזכור בהשורש מאור השי"ת:
1
ב׳וזהו נמי דאיתא בתקוני זוה"ק (תקון יג דף כט.) משה מלגאו ויעקב מלבר, היינו שזאת ההתקשרות שראה משה רבינו מצדו ית' כדאיתא בגמ' (סנהדרין קיא) מה ראה משה ארך אפים ראה, היינו שראה שאינו נפסק בשום פנים התקשרותו ית' עם ישראל, שבכל ההתרחקות וגודל ההסתר מאריך להם השי"ת קו וחבל למשכם אצלו שלא יתפרדו ממנו לעולם, וזאת ההתקשרות בעצמו ראה יעקב אבינו מצד ישראל, שאינם מחטיאים עצמם כל כך עד שיפסוק ח"ו החבל לגמרי מהשורש, אלא בשעת החטא יש בעומק הלב של ישראל נקודה שמתחרטת ואינו בנייחא מהחטא, כמאמרם ז"לקזמובא בשבט מוסר פרק כה ומקורו בש"ס נדרים (ט:) ושם מבואר: א"ר יונה היינו טעמא כשהן תוהין נודרין ועיין ר"ן ותוס' שם. פושעי ישראל מלאים חרטות. ובאמת נמשך זאת החרטה גם כן רק מזה החבל שמאריך להם השי"תקחלעיל פרשה זו אות ט, לקמן אות לג.. אכן זה ההתקשרות בעצמו הוא מדתו של יוסף הצדיק. וזהו שאמר לו יעקב אבינו והשביע אותו אל נא תקברני במצרים, היינו שלא יהיה בישראל שום פעולה שיתרחקו על ידה לגמרי מהשורש ח"ו. ועל מיתה לא הקפיד, כי מיתה מורה שנשאר עדיין דמיון מחיים, ואף שבמקומו הוא מטמא, מכל מקום כיון שלא כלה עדיין הקוסטא דחיותא לגמרי, יכולין עוד לחזור ולקרב להשורש. אבל קבורה שמורה על שכחה והעלם מכל וכל, עד שאין עוד שום קו לחזור, לזה אמר אל נא תקברני במצרים, שלא יהיה בישראל שכחה כזאת בבחינת קבורה:
2
ג׳ואמר, ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, להורות שבקדושה רשאי להיות לפעמים בחינת קבורה, היינו שישכח האדם את עצמו לגמרי וימסור את נפשו בעד כבוד שמים, וכדאיתא בזוה"ק (במדבר קכא.) ובזוהר חדש פרשת תרומה (ע.) בענין נפילת אפיםקטוזה לשון הזוהר חדש פרשת תרומה (ע.) בתחילתו: נפילת אנפין מה היא וכו'. בגין דכיון דצלי צלותיה, ואודי על חובוי, מכאן ולהלאה אחזיה גרמיה דמסר נפשיה למאריה ברחימו וכו'., ובפרי עץ חיים בשער נפילת אפים. אמנם בתמידות גם כן אין חפצו ית' בעבודה מפחדת כזאת, וכמ"ש (ישעיהו מ״ה:י״ט) לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני, וכמבואר בפ' תצא במצות שלוח הקן דכתיב כי יקרא וגו', וביארו חכמינו ז"ל (ב"מ קב. חולין קמא.) פרט למזומן, היינו לא שירדף האדם אחר זה. וכן יש כמה וכמה מצות, כגון מצות אותו ואת בנו, ומצות שבעת ימים יהיה תחת אמו ועוד כהנה, שמרמזין שהשי"ת חפץ שיהיה להאדם גם כן הויה. רק באותן שלשה דברים שמחשב בגמ' (סנהדרין עד.) בהם צריכין תמיד למסור את הנפש, וגם באותה המצוה שמכיר האדם ששייך לשרשו צריך נמי האדם למסור את נפשו, וכמו שמצינו בדניאל שמסר נפשו על התפלהקימקורו במי השלוח ח"א פרשת תצא ד"ה כי יקרא: והנה הכללים האלה יחייבו שאין האדם מחויב למסור נפשו על שום דבר חוץ משלשה דברים הידועים, אך מצות שלוח הקן מורה על מקום שהאדם יודע שהמצוה הזאת שייכת לו בשורשו אז מחויב למסור נפשו אף על מצוה קלה וכו'. כמו שמצינו בדניאל שמסר נפשו על תפלה ומרדכי שמסר נפשו שלא השתחוה להמן ור"ע שמסר נפשו על נטילת ידים, שלא עפ"י כללי הד"ת, כי הבינו שהמצוה הזאת היתה שייכת להם בשורשם, כי לכל אדם שייך מצוה מיוחדת בפרט כמו שנתבאר בכמה מקומות וכו'. וזה אומרם ז"ל (חולין קל"ט.) כי יקרא פרט למזומן, שאסור להמציא את עצמו למקום כזה לסכן את עצמו, רק כשיאונה לידו מקומה ולא להמציא את עצמו. עיין עוד בית יעקב הכולל פרשת תצא ד"ה כי יקרא., אבל בכל הפעולות של עוה"ז צריך שיהיה כדכתיב (שיר השירים ב׳:ט׳) דומה דודי לצבי, וכמו שביארו ז"ל במדרש ובזוה"ק (פ' תרומה קלח:) מה צבי כשהוא רץ מסתכל לאחוריו, היינו שעושה לו סימן שיהיה קל לו לחזור למקום הראשון, ועל דרך שאמרו ז"ל (ביצה יא. ב"ב כג.) כל היכא דמדדה והדר חזי לקניה מדדה. וכן הוא נמי הענין מאל נא תקברני במצרים, שלא יכניסו עצמם כל כך בפעולות עולם הזה שלא יהיו יכולים לחזור, אלא כל הכנסתם יהיה בהדרגה, שלא ישכח בההתחלה, כדי שיוכל לחזור בנקל להשורש:
3