בית יעקב על התורה, ויחי ל״זBeit Yaakov on Torah, Vayechi 37
א׳אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי וגו'. זשה"כ (תהלים סד) ברוך אדני יום יום וגו'. היינו תורה ועבודה שהם עיקר היסוד מהבריאה, כמו שאמרו ז"ל (פסחים סח:) א"ר אלעזר אלמלי תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ובגמרא (מגילה לא:) א"ר אמי אלמלא מעמדות, היינו עבודה, לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר (שם) אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. ועל זה רומזים אלו שני הימים שנכפל בהם כי טוב יום שלישי ויום ששי. ונגד אלו שני הימים הם לוי ויוסף. לוי נכפל לכהנים ולוים, והוא כמו אילן שנתפשט ממנו ענפים לכאן ולכאן, כך הכהנים הם חסד ולוים הם גבורה, וזה הוא ממש כמו יום שלישי, שמתחלה נברא בו מקום להבריאה, כי זה הוא ראשית הצטרכות הבריאה, כי כל הדברים צריכין מקום שיעמדו עליו. ואחר שיש מקום צריכין ג"כ להשפעת פרנסה, כי בלתי פרנסה אלא מהמקום לבד אינם יכולין לחיות. וזה היה ביום השלישי, שנאמר (בראשית א׳:ט׳) ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה הרי מקום, ואחר שנעשה מקום להבריאה נאמר אח"כ (שם) ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי וגו' ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו וגו' הרי השפעת פרנסה. ונגד מקום ופרנסה הם לוים וכהנים. כי לוים, שהם במדת הגבורה, מורה שהם מצמצמין את עצמם מכל מיני חמדות ותאות, ובכל מקום שהאדם מצמצם עצמו שם ניכר מפורש קדושה. וע"ז כתיב, יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, כי מים רומזים על כל מיני חמדות ותאות, וע"י שהאדם מצמצם אותם ומנקה את לבו מכל מיני תאות, עי"ז הצמצום נעשה אצלו מקום מוכן וכלי קיבול להמשיך שם כל מיני השפעות. והם נגד זה המאמר, יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה. אכן הגם שיש יבשה ומקום לקבל ההשפעה, מ"מ צריכין עדיין לצינור להמשיך לזה המקום דרך הצינור כל החסדים טובים, ועיקר הצינור הממשיך כל השפעות והחסדים הוא הכהנים, והם נגד המאמר תדשא הארץ דשא וגו' ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו וגו':
1
ב׳ונגד יום ששי הוא יוסף. כי כמו שביום ששי נבראו שתי מדרגות חי ומדבר, חי נקרא הבריאה בכלל, כי יש בהם נקודה של קדושה המהווה ומחיה אותם, כי זולת הקדושה מהיכן היה להם שום הויה. אמנם ישראל נקראים מדבר, שהם עיקר הצורת אדם, שנאמר עליהם, נעשה אדם, שיש בהם קדושה יתירה כדכתיב (שמות לא) לדעת כי אני ה' מקדשכם. וכן איתא בזוה"ק (תזריע מו:) ויהי האדם לנפש חיה, ומתרגמינן לרוח ממללא, מאי רוח ממללא דיכלא למללא קמי מלכא. וזה ענין כח התפלה שנמצא בישראל, להפוך מדתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנותקלעניין כח הדיבור מבואר לעיל פרשת וירא אות ד ד"ה ושלימות: ומה הוא עיקר הכח מהצורת אדם, כח הדבור שנמצא באדם. שהציב השי"ת בעולם שהאדם יחוה אף דעתו בהנהגת השי"ת, ותגזר אמר ויקם לך, וכדאיתא במדרש (ויקרא ב) כי מדי דברי בו, די דבורי שנתתי בו. וכדאיתא בזוה"ק (תזריע מו:) ויהי האדם לנפש חיה, והות באדם לרוח ממללא דיכלא למללא קמי מלכא מה דלית כן בשאר בריין. וענין כח הדיבור בעוה"ז הוא, שע"י הדיבור יכול האחד להתחבר עם חבירו ולהטות דעתו לדעתו. ושורש כח הדיבור למעלה, הוא הכח תפלה, וכדאיתא בגמרא סוכה (דף יד.) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר, מה עתר מהפכת התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. לזה ניתן כח באדם, שיוכל לעשות גוף הבריאה, ובזה יכוון לרצון השי"ת להרבות הון בקדושה שיתקיים בו לעד בקביעות. ומבואר כמו כן בתפארת החנוכי על זהר פרשת תזריע (דף מו:) ד"ה ודא וזה לשונו בתוך הדברים: וכן בכל איש יש התכללות מכל בני האדם. ועיקר התכללות הוא כח הדיבור, וממילא שורש כח הדיבור הוא, דיכול למללא קדם מלכא וכו'. במקום שנתן השי"ת כח בחירה, שם מסר הש"י הנהגתו להבריאה. וזה דאיתא במס' סוכה (יד.) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר וכו' אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. וזה הוא שורש כח הדיבור שנקרא רוח ממללא. וזה הוא רצון השי"ת שבני אדם יהפכו מידותיו למדת רחמנות. ועיין עוד שם בתפארת החנוכי על זהר פרשת וירא (צז.) ד"ה הנצנים, ועיין עוד לעיל פ' בראשית אות נד, פ' לך אות יב, פ' וירא אות יא., וכן נולד מיוסף נמי שתי מדרגות מנשה ואפרים. כי יוסף הצדיק הוא שומר הברית, ורומז על מצות מילה, ובמילה יש ג"כ שתי מדרגות מילה ופריעה, עור הראשון של הערלה הוא נגד כל האיסורים אשר צריכין להשליך אותם לגמרי מכל וכל, לכן חותכין זה העור וזורקין אותו לגמרי. ועור השני הנקרא עור הפריעה, מורה שצריך כל אחד לגלות הקדושה הנמצא בו בעומק כדי לברר בה ביותר. כי השי"ת חלק לכל פרט נפש מישראל מצוה מיוחדת השייך להשרש של זה הנפש, ובה צריך האדם לדקדק ביותר, כדאיתא בגמ' (שבת קיח:) אבוך במאי זהיר טפי וכמבואר במקומוקלאמקורו במי השלוח ח"א פרשת ואתחנן ד"ה ואהבת: כי לכל נפש שייך מצוה מיוחדת שעל ידה יגיע לעוה"ב כפי המצוה וכפי אשר יקיימה וזה עיקר לכל נפש. ושם בפרשת תצא ד"ה כי יקרא: מקום שהאדם יודע שהמצוה הזאת שייכת לו בשורשו אז מחויב למסור נפשו אף על מצוה קלה וכו'. כמו שמצינו בדניאל שמסר נפשו על תפלה ומרדכי שמסר נפשו שלא השתחוה להמן ור"ע שמסר נפשו על נטילת ידים, שלא עפ"י כללי הד"ת, כי הבינו שהמצוה הזאת היתה שייכת להם בשורשם, כי לכל אדם שייך מצוה מיוחדת בפרט. ומבואר באריכות בבית יעקב ויקרא פרשת שמיני אות כג. לעיל פ' חיי אות ג ד"ה רבי נתן.. והוא אשר בזה יהיה הוא מדוגל בה ולקדש עצמו במותר לו, ועל זה מורה מצות פריעה. והוא נגד אפרים, וכדכתיב בו (בראשית מ״א:נ״ב) כי הפרני אלהים בארץ עניי, היינו שכל אחד צריך לפרות ולרבות בהקדושה ולקדש עצמו במותר לו. ובמנשה כתיב (שם) כי נשני אלהים וגו' לשון שכחה, והוא נגד הצמצום מכל האיסורים אשר צריך האדם לצמצם עצמו בהם ולשכח אותם מלבו לגמריקלבעיין לעיל פרשה זו אות טו ד"ה וזהו וכד אתעטרו ובהערה עו שם.:
2