בית יעקב על התורה, וירא י״דBeit Yaakov on Torah, Vayera 14
א׳איתא בתנחומא (ריש פרשת תצוה) ילמדנו רבינו קטן לכמה נמול, כך שנו רבותינו קטן נמול לשמונה, בא וראה שאין חביב לפני האדם יותר מבנו והוא מל אותו כו' כדי לעשות רצון בוראו כו' ולא עוד אלא אדם הולך ולוה וממשכן עצמו ומשמח אותו היום כו'. הענין בזה הוא, כי השי"ת ברא באדם אבר, שאם האדם לא יצמצם עצמו בו יוכל לעבור עי"ז מן העולם, וכדאיתא (מסכת אבות פ"ד) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. ואבינו אברהם ידע מזה שנמצא בהאדם מותרות כזה, והתחיל לצמצם את עצמו, וזאת נקרא שלוח הקן (כמבואר בפ' תצא). וכן בכל הפעולות נמצא ג"כ מותרות, וצריך האדם לצמצם עצמו בהם, כדי שלא יסתלק מאתו רחמנות השי"ת, כי השי"ת הוא מרחם על בריותיו, ומצדו אין האדם צריך לצמצם עצמו, אכן אם האדם מצדו יתפשט עצמו, אז יסתלקו מאתו רחמי השי"ת, לכן צריך האדם לצמצם עצמו ולהתנהג בפלס ובמשפט לבל יתפשט עצמו, בכדי שיחולו עליו רחמי השי"ת. וכן מצינו ג"כ ברבי עקיבא, שהיה מצמצם עצמו ולא רצה לאכול קודם שנטל ידיו, ומסר נפשו על זו המצוה, וכדאיתא (ערובין כא:). ואף שמצד הדין לא היה צריך למסור נפשו על זה, כי לא נצטוינו למסור את הנפש רק על שלשה דברים בלבד כדאיתא (סנהדרין עד.), אכן מפני שידע ברור כי מצוה זו היא לשרשו ולחלקו לכן מסר נפשו עליה, בכדי שלא יכלו רחמנות השי"ת מעליו (וכמו שנתבאר הענין בפ' תצא)סאמקורו במי השלוח ח"א פרשת תצא ד"ה כי יקרא: והנה הכללים האלה יחייבו שאין האדם מחויב למסור נפשו על שום דבר חוץ משלשה דברים הידועים, אך מצות שלוח הקן מורה על מקום שהאדם יודע שהמצוה הזאת שייכת לו בשורשו אז מחויב למסור נפשו אף על מצוה קלה. וזה רומז שלח תשלח את האם, היינו שישלח את הכללים שלא ישגיח עליהם רק ימסור נפשו. כמו שמצינו בדניאל שמסר נפשו על תפלה ומרדכי שמסר נפשו שלא השתחוה להמן ור"ע שמסר נפשו על נטילת ידים, שלא עפ"י כללי הד"ת, כי הבינו שהמצוה הזאת היתה שייכת להם בשורשם, כי לכל אדם שייך מצוה מיוחדת בפרט כמו שנתבאר בכמה מקומות וכו'. עיין עוד בית יעקב הכולל פרשת תצא ד"ה כי יקרא.. וכן כשאדם מוסר נפשו ומקבל עליו עול מלכות שמים, ואף שצריך לו לחיות עוד בזה היום, והוא אינו מביט על זה ומוסר נפשו בשלימות להשי"ת, אזי לא יאבד כלל ח"ו, כי ישאר השארתו בשלימות בלי שום חסרון, וזהו שלח תשלח את האם (וכמש"נ שם באריכות):
1
ב׳והענין בזה, למה לא צוהו השי"ת לאברהם אבינו על מצות מילה עד שנעשה בן צ"ט שנה, הלא לא יסופר לה' לדור עד שיכנס בברית מילה, כדכתיב (תהילים כ״ב:ל״א) זרע יעבדנו יסופר לה' לדור, ונדרש (סנהדרין קי:) שזה הוא אחר המילה. אכן הענין בזה הוא כדאיתא (תנחומא לך יט, וברבה וירא מט) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, איזהו סוד ה' זו מילה, שלא גילה הקב"ה מסטורין של מילה אלא לאברהם, ולא גילה אותה מאדם ועד עשרים דור עד שעמד אברהם ונתנה לו כו'. והענין למה נקראת מצות מילה סוד ומסטורין, כי זה מורה על שהקב"ה הסתיר מאברהם אבינו זו המצוה, לפי שחס הקב"ה עליו ורצה שיאריך ימים על עבודתו ועל בירוריו כל הימים אשר עוד כחו בו לעבוד ולפעול עבודת ה'. כי אם היה הקב"ה מצוהו מקודם על מצות מילה, אז היו מסתלקים ונופלים מאתו כמה וכמה עבודות ובירורים, כי אז לא היה לו צורך להם אחר שנמול, לכן לא צוהו הקב"ה על המילה מקודם, כי הקב"ה הוא חפץ בטובת בריותיו אשר ייטיב להם וחס עליהם ברחמנותו, וזאת עצמו הוא טובת הבריות שיעבוד ויפעול ויברר עצמו בכל כחו ובהם נמצא חיים וחסד מהשי"ת. ולכן כל עוד שהיה בכחו השלם לעבוד עבודת ה' לא נצטווה על המילה, בכדי שיעבוד ויברר עצמו וירגיש בהם חיים וחסדי השי"ת, אכן כאשר נעשה בן צ"ט שנה קודם שנכנס לשנת המאה, אז צוהו הקב"ה שימול את עצמו ויכנס בברית. ולא המתין לו עד שיכנס לשנת המאה, כי אחר שנעשה האדם בן מאה שנה אז כל פעולותיו אשר יפעול לא יחשבו לו עבודה, וכדאיתא במסכת אבות (פ"ה) בן מאה כאלו מת ועבר ובטל מן העולם, כי אז הולך האדם אחר ההרגל שלו אם טוב טוב וכן בהיפוך, לזה בא לו הצווי מהשי"ת קודם שנעשה בן מאה ולא בא לו הצווי מהשי"ת מקודם לכן ג"כ כמבוארסבכמבואר לקמן פרשת וישלח אות מה ד"ה וכן מקום: המנין מאה מרמז על עת שבא אדם על שלימותו ואיכללו ביה כל הדרגין, כמו אברהם אבינו שניתן לו בן למאה שנה אחר המולו בשר ערלתו, ובא על שלימותו הנכונה, ואז מכיר האדם מה טובה מוכן לו, וכל ההפסדות שהפסיד הן בממון והן בגוף. על כולם סמוך לבו בטוח בה' שכולם בספר נכתבים ואין שכחה לפני השי"ת, וכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון ולא נאבד כלל, רק השי"ת יחזיר לו לעתיד על כל מה שסבל ונתייגע בזה העולם בעבור שמו הגדול, וע"ז מרמז החשבון מאה.. וזו המצוה היתה שייכת לו לאברהם אבינו בשורש מדתו מדת החסד, והיה יודע שצריך להטביע ולקבוע בגופו פעולה ממעשה המצות שתפעול בו צמצום, אכן לא ידע את הפעולה אשר יעשה ואיה מקומה, עד שנגלה עליו הקב"ה, אז נתגלה לו מה הוא רצון השי"ת וקבע בגופו אות ברית קדש שהאדם יצמצם עצמו בזהסגכמו שנתבאר לעיל פרשת לך אות מו, נו. ועיין עוד בית יעקב הכולל פרשת וירא ד"ה וירא [א], [ב].:
2