בית יעקב על התורה, וירא ד׳Beit Yaakov on Torah, Vayera 4
א׳וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל וגו'. בזוה"ק (וירא צז.) רבי חייא פתח הנצנים נראו בארץ, כד ברא קוב"ה עלמא יהב בארעא כל חילא דאתחזי לה וכלא הוה בארעא ולא אפיקת איבין בעלמא עד דאתברי אדם וכו' כגוונא דא שמים לא יהבו חיליהון לארעא עד דאתא אדם, הדה"ד וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכו'. הענין בזה הוא, דהנה ראשית בריאת העולם היה בהשם אלהים, שמזה השם יתחייב גבולים והגדרות והדרגות בעולם, ולכן לא התכללו הברואים זה בזה מגודל יראתם, כי כל פרט מהבריאה היא מדוגלת ומצויינת לענין מיוחד, שעל ידה יתראה כבוד שמים בענין מיוחד. וכל זמן שלא נתגלה השם יקו"ק לכללם יחד בעיקר ושורש אחד, לא רצו להתערב זה בזה, כי לא היה בהם עוד כח התכללות, כי כל אחד מסתפק בקב שלו ובחלקו. וגם היראה גבר אז לבלתי יצא שום פרט בריאה מגבולה, וזה הוא דאיתא בש"ס (חולין ס:) מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, מפני שיראו להשפיע אחד לחבירו, פן יסתר אורו בצאתו חוץ לגבולו ויפסיד כחו. כי כל דבר כשהוא דבוק בשרשו יש לו בטוחות יותר. עד שנתגלה בעוה"ז השם יקו"ק בבריאת הצורת אדם, שזה השם רומז לאחד כל הבריאה להתכלל לענין אחד, שיתראה תכלית הבריאה לכל בריה שנבראת לכבוד השי"ת, ובזה יחפצו להתכלל חדא בחברתה, מחמת שרואה היא שגם השניה נבראת להגדיל על ידה כבוד שמים, וממילא אין כ"כ יראה שלא תרצה בהתכללות, וגם הגדול ירצה להתערב עם הקטן, מאחר שע"י צירופם יתגדל ויתקדש שמיה רבא. כי בבריאת אדם נתגלה שם הוי"ה, כדכתיב (בראשית ב׳:ד׳) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים וגו'יבהרחבת הדברים בבית יעקב ויקרא פרשת צו אות ט ד"ה והנה עיי"ש, ועיין עוד שם אות יא שמבאר: כמו שבבריאת עולם כשאמר השי"ת נעשה אדם לא היה זה מאמר חדש, כי בכלל היה נמצא האדם אף קודם זה המאמר וכו'. אכן שכל הברואים היו נבדלין בפני עצמן, ולא היה ביניהם שום חיבור, רק אחר שאמר הקב"ה המאמר נעשה אדם, נתפעל עי"ז חיבור והתכללות בין כל הברואים. וכדאיתא (חולין ס:) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא, מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדה"ר ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו. היינו שתחלה לא רצו הברואים להתחבר ולהתכלל זה בזה, הגדול לא רצה להזריח מכחו בהקטן, והקטן לא היה בכחו להעלות את עצמו, עד שנברא צורת אדם בעולם, אז נעשה חיבור בין כל הברואים, כי האדם יכול להעלות אף את הקטן לרום המעלות. שאחר שהשתתפו כל הברואים ונתנו מכחם בהצורת אדם, לזה יש לו התכללות והכח והחיבור מכל הברואים וכו'. עיי"ש המשך הדברים. עיין לעיל פ' בראשית אות מ, נו, לקמן פ' וישלח אות יב, סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פ' כי תצא בתחילתו ד"ה כי תצא [א] כל הענין באריכות שם.. ומתחיל בענין בריאת האדם, שזה הוא גמר שיתוף מדת הרחמים, כי נשמת אדם מחצבה היא ממקור החיים גבוה מעל גבוה, ואיך היא מתרצה להתערב עם גוש עפר מן האדמה, גוף החומרי גדל הסתר ושכחה, ומשנים אלו שיתף הקב"ה וצירף אותם בבריאת אדם בבנין אחד יעמדו יחדו. וזה רומז שהשי"ת האיר באור הרחמים לעוה"ז, ופתח אור הנעלם בנפחו נשמת רוח חיים באדם, וכדאיתא (ספר הקנה בראשית) מאן דנפח מתוכו נפח, כי באמת הנשמה נחצבת ממקום שגם חשך לא יחשיך שם ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, ושם אין שום חילוק בין הדומם ובין האור, כי שם גם הדומם מלא חיים, ומזה רואה הנשמה שלא תפסיד כלום כשתרד להתערב עם בשר ודםיגמבואר בתפארת יוסף מסכת ברכות (יא:) ד"ה מאי מברך: כי בבריאת עולם היה יראה גדולה אצל הברואים, היינו שהברואים היו מתיראים להשפיע זה לזה, היינו הדומם לצומח והצומח לחי והחי לצורת אדם. כדאיתא בש"ס (חולין ס:) רב אסי רמי כתיב (בראשית א׳:י״ב) ותוצא הארץ דשא בתלת בשבתא וכתיב (שם ב) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע וכו' היינו שהיה להם גודל יראה פן יפסידו מזה העולם, כי האדם יכול לקבלם ולעשות היפך מרצונו ית' עד שהשי"ת הראה להם שמלא כל הארץ כבודו, ולא יפסידו כלום בזה העולם. ובעת שהשי"ת מראה זאת, אז המה מתאחדים זה לזה שאז אינם מתיראים כלום, כי להפסיד לא יוכלו, ועוד זאת שיכולים להרויח שאדם בעבודתו יכול לעלות אותם.:
1
ב׳וגמר הסכמת האור לירד לעולם ההסתר התחיל באאע"ה בשעה שנמול, וכדמסיים בזוה"ק (שם), עת הזמיר הגיע בשעתא דאמר ליה קוב"ה דיתגזר וכו' כיון דאתגזר מיד הנצנים נראו בארץ אתתקנו ואתגלו כל חילין בארעא. היינו שבעת ההיא נתגלה מפורש שלא תתיירא הבריאה מלהתחבר ולהתערב אחד בחבירו, כי בטוחה היא שהחלק שחלק לה השי"ת זה ודאי לא תפסיד, וכמו שהבטיח הקב"ה לאאע"ה אני הנה בריתי אתך, כי בזה הבטיחו הקב"ה שהוא קשור ודבוק עמו אף בשעה שאינו עוסק בעבודה, וכדאיתא בש"ס (מנחות מג:) שדוד המלך ע"ה אמר למנצח על השמינית בשעה שראה עצמו ערום ודאג שהוא ערום בלא מצוה, וכשנזכר במצות מילה שמח ואמר שירה, כי מצוה זו היא בתמידות עם האדם. אכן אח"ז נאמר לאאע"ה ואתה את בריתי תשמור, שאם תרצה להרחיב קדושתך בעולם ולא תפסיד הקדושה בהתפשט כח קדושתך לקיים, כדכתיב (תהילים ע״א:י״ד) ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך, אזי מוכרח אתה לעבוד את השי"ת מצדך, לידע שהשי"ת הוא הנותן בך כח קדושה לדעת כי אני ה' מקדשכם, כי ע"י שהאדם עושה מכח קדושתו קומה שלמה שתכלול כל מה שתוכל לכלול בתוכה, שהצורת אדם עושה התכללות מכל הברואים שיקבלו זה מזה ויעשו כולם אגודה אחת, כדכתיב (ישעיה ו) וקרא זה אל זה, ומתרגמינן ומקבלין דין מן דין, והוא שהדומם נותן כחו בהצומח והצומח בחי, כי בהם נמצא כחות גדולים ועצומים כדכתיב (איוב ל״ה:י״א) מלפנו מבהמות ארץ, ואמרו ע"ז בש"ס (עירובין ק:) אלמלי לא נתנה תורה היינו למדין דרך ארץ מתרנגול וכו' וכל אלו הכחות יתכללו באדם, והאדם יעבוד בכח כולם את השי"ת:
2
ג׳ושלימות ענין זה נעשה באברהם אבינו, בשעה שקיים מצות מילה, שקבע בגופו אות ברית קדש קיים לעד וכדאיתא בזוה"ק (וירא צח.) שכאן נזכר השם הוי"ה, שמתחלה לא נראה לו באתגלייא כדכתיב (לך טו) היה דבר ה' אל אברם במחזה, ונפל על פניו, כי לא היה בו כח להביט באור בהיר, וכאשר קיים מצות מילה היו נקראים כל הטובות שקיבל עד עתה שביגיע כפיו באו לו, ובזה היה ניכר שלה' הארץ ומלואה ומלא כל הארץ כבודוידלעיל פרשת לך אות לו.. ואף שגם בדורות הראשונים היו ביניהם צדיקי עולם נח ושם ועבר, שגם הם היו מצמצמים את עצמם בעולם. אכן לעשות השתנות בגוף הבריאה, זה הכח לא היה בהם, רק אאע"ה היה הראשון שקיים זאת, ובזה יצא חוץ להגבול והדרך שדרכו בו הדורות הראשונים, לכן היה המדה שהתגלות השי"ת אליו יהיה ג"כ בגודל בהירות בהתגלות חוץ לגבול. כי באמת חפץ השי"ת להגדיל ולהאדיר הצורת אדם בעולםטוכדאיתא במי השלוח ח"ב פרשת חיי שרה ד"ה ויסף: כי מצות מילה רומז על זה, שהאדם מוסיף ועושה חותם בבשר הגוף שעל ידו יקבע בגופו קדושה בקביעות שיהיה גם בהגוף רשימה שהוא לחלקו של השי"ת. עיין בסוד ישרים פורים אות כא ד"ה ששון: כי מילה מורה, על הרשימה שנקבע בהגוף, כלומר שהגוף מוקף בהקדושה ואי אפשר לו לצאת ממנה. כעין מאמרם ז"ל במדרש שוחר טוב (ו) כשנכנס בבית המרחץ היה מביט בעצמו ואמר הריני ערום מן המצוות, וכשהיה מסתכל במילה שהיא שקולה נגד כל המצוות, דעתו מתקררת. כיון שראה דוד כך אמר מזמור עליו וכו'. לעיל פ' לך אות מו, לקמן פ' מקץ אות יח ד"ה כי כונת., ומה הוא עיקר הכח מהצורת אדם, כח הדבור שנמצא באדם, שהציב השי"ת בעולם שהאדם יחוה אף דעתו בהנהגת השי"ת, ותגזר אמר ויקם לך וכדאיתא במדרש (ויקרא ב) כי מדי דברי בו, די דבורי שנתתי בו, וכדאיתא בזוה"ק (תזריע מו:) ויהי האדם לנפש חיה, והות באדם לרוח ממללא דיכלא למללא קמי מלכא מה דלית כן בשאר בריין. וענין כח הדיבור בעוה"ז הוא, שע"י הדיבור יכול האחד להתחבר עם חבירו ולהטות דעתו לדעתו. ושורש כח הדיבור למעלה, הוא הכח תפלה, וכדאיתא בגמרא סוכה (יד.) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר מה עתר מהפכת התבואה בגורן ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות, לזה ניתן כח באדם שיוכל לעשות גוף הבריאה, ובזה יכוון לרצון השי"ת להרבות הון בקדושה שיתקיים בו לעד בקביעותטזעניין כח הדיבור מבואר בתפארת החנוכי על זהר פרשת תזריע (דף מו:) ד"ה ודא וזה לשונו בתוך הדברים: וכן בכל איש יש התכללות מכל בני האדם. ועיקר התכללות הוא כח הדיבור, וממילא שורש כח הדיבור הוא, דיכול למללא קדם מלכא וכו'. במקום שנתן השי"ת כח בחירה, שם מסר הש"י הנהגתו להבריאה. וזה דאיתא במס' סוכה (יד.) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר וכו' אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. וזה הוא שורש כח הדיבור שנקרא רוח ממללא. וזה הוא רצון השי"ת שבני אדם יהפכו מידותיו למדת רחמנות. ועיין עוד שם בתפארת החנוכי על זהר פרשת וירא (צז.) ד"ה הנצנים, ועיין עוד לעיל פ' בראשית אות נד, פ' לך אות יב.. וזה הוא דכתיב, וירא אליו ה' והוא יושב פתח האהל, ודרשו ע"ז (וירא רבה מח) שביקש לעמוד אמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד, שזה מרמז על שיש לו קנין קבוע בקדושה, שזה נקרא יושב, לפי שקדושה מוטבעת בגופו ואינו צריך לגודל עבודה בכל פעולותיויזוכדאיתא במדרש שמות רבה פרשת בשלח כג: משל למלך שעשה מלחמה ונצח ועשו אותו אגוסטוס אמרו לו עד שלא עשית המלחמה היית מלך עכשיו עשינוך אגוסטוס, מה יש כבוד בין המלך לאגוסטוס אלא המלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב.. וכדאיתא בש"ס (מגילה כא.) גבי משה רבינו ע"ה שהיה עומד ולומד יושב ושונה, שמתחלה עד שיקבעו בו ד"ת צריך האדם לעבוד, ועבודה הוא מעומד, כדכתיב (שופטים יח) לעמוד לשרת, שאז אינו מביט כלל לשום מקום פרטי בנפשו, רק לנותן התורה, כל זמן שלא קנה אותה. אבל אחר שקנה ד"ת, שאז תורה דיליה היא, אזי הוא יושב בנייחא לראות ולעיין בחושבניה איזה הוא הקנין שקנה, וירחיב ויתפשט אותו על כל פרט ופרט. והשכינה היתה עומדת, זה מרמז על שהשי"ת היה מצפה שיגיע העת שיוכל להשפיע לו עוד יותר ויותר קנין בד"ת, היינו שבעת שיגמור לברר ולחזק כח הכלי קיבול שלו שיוכל לקבל יותר, אזי יתן לו השי"ת עוד יותר כפי שיוכל הכלי קיבול שלו שאת, זה נקרא אצל השי"ת בחינת עמידה, כי לעתיד שיהיה השם שלם והכסא שלם, היינו שיגמור השי"ת ליתן כל הטובות לישראל (וכמש"נ בענין שמיני עצרת)יחעיין בבית יעקב הכולל שמיני עצרת ד"ה והנה: אבל לעתיד בתוך זמן הגמול, אז נאמר, ואת רוחי אתן בקרבכם, שיהיה בנתינה, כי אז יהיה בנין קיים ולא יתהרס, ואז יהיה השפעה בשלימות. ועיין עוד בסוד ישרים מאמרי שמיני עצרת שמאריך בהסבר נקודה זו. ועיין עוד תפארת יוסף שמיני עצרת ד"ה ביום [ג], [ד].. כי לעת עתה הם כל הטובות בבחינת מטי ולא מטי, כדאיתא בזוה"ק (בראשית טז:), אבל אז יהיה השי"ת עם עמו ישראל בבחינת ישיבה, וכדאיתא בש"ס (ברכות יז.) צדיקים יושבים ונהנין מזיו השכינה. וכאן נאמר, שהשכינה היתה עומדת ואברהם היה יושב, כי אאע"ה אחר מצות מילה נתברר בכל הבירורין בשלימות, לכן כתיב בו ישיבה. והשכינה היתה עומדת, לרמז בזה שכביכול לא יצא ידי חובתו נגד אאע"ה, שאחר שכבר בירר את עצמו בכל אשר פעל ועשה, א"כ מדוע לא נתן לו השי"ת כל הטובות בשלימות. אבל לעתיד, שאז יתן השי"ת לישראל כל הטובות בשלימות, יהיה גם השי"ת בבחינת ישיבה:
3