בית יעקב על התורה, וירא ח׳Beit Yaakov on Torah, Vayera 8

א׳וירא אליו ה' והוא יושב פתח האהל כחם היום. לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים (משלי ל״א:כ״א). שלג מורה על דבר שנתייאשו ממנו שכבר היה פעם אחת ונאבד, והאדם מתייאש ממנו שלא יהיה לו עוד כזה הדבר, והשי"ת מצדו ברא עוד הפעם מחדש זה הדבר בעצמו כמו שהיה מקודם, וכדכתיב (איוב ל״ז:ו׳) כי לשלג יאמר הֶוֵא ארץ. היינו, שמעלמין דאתחרבו נבנה עולם התיקון, שמעלמין דאתחרבו נולד יראה וצמצום שלא יתפשטו עוד בעולם בלי מעצור, ומזה הכח נבנה ונתקן עולם התיקון^לאכמבואר לעיל פרשת נח אות ב ד"ה והעניין, פ' לך אות ב' ד"ה והנה.. וזה הוא לא תירא לביתה משלג, למה לא תירא, כי כל ביתה לבוש שנים. וכענין שדרשו בתנחומא על זה (ראה) אל תקרי שָנִים אלא שְנַיִם, מילה ופריעה, עשר תעשר, פתוח תפתח, נתון תתן. והענין בזה הוא, דהנה כל מה שברא השי"ת בעולם הוא בשיתוף, חוץ ממנו ית', כדאיתא במדרש הנעלם (תולדות קלו:). והוא, כי השי"ת הציב בכל העולמות רזא דדכר ונוקבא, משפיע ומקבל, כמו שמשא וסיהרא, שאחד מקבל מחבירו. ובהנוקבא הוא בקביעות והתקיימות כדאיתא בזוה"ק (נשא קלה:) ובספר הליקוטים מהאר"י הק' (וישלח) שבהשבעה מלכים שמלכו בארץ אדום כתיב בכולהו וימת וימת עד דאתער ואתפשט האי בתראה מכולהו דכתיב וימלך תחתיו הדר וכו' ושם אשתו וכו' בכאן אתבסמו דא בדא ואתקרי אשתו מה דלא כתיב בכולהו. כי השבעה מלכים שנאמר בהם וימת מרמזים על עלמין דאתחרבו, והמלך השמיני שלא נאמר בו מיתה מרמז על התחלת עולם התיקון^לבעניין עשרת העולמות שנחרבו לפני בריאת העולם בסוד בונה עולמות ומחריבן, נרמז סודן בשבעת מלכי אדום כמבואר בזוהר הקדוש באידרא רבה פ' נשא, נתבאר באריכות בכתבי רבנו האר"י זי"ע בהרבה מקומות, ונקראים גם עולם הנקודים. ומיתת המלכים וסוד חורבן העולמות נקרא השבירה. ועולם התיקון מרומז במלך השמיני שהוא הדר שנכתב שם אשתו ולא כתיב ביה מיתה. עיין בעץ החיים שער ט – שער שבירת הכלים – פרק ח, שער ההקדמות לרבנו האריז"ל בדרוש באור החדש שיצא מן המצח עיי"ש. ורבות נתבאר עניין זה בספרנו בטעמי השבירה ובטעם למה נתקיים עולם התיקון. עיין לעיל פרשת נח אות כ, לקמן פ' וישלח אות א בסופו, אות מד ד"ה וזהו.. וכן הוא בכל העולמות רזא דדכר ונוקבא, וכמו שדרשו, אחת דבר אלהים שתים זו שמענו (תהילים ס״ב:י״ב) זכור ושמור. זכור הוא ברזא דדכורא, בעת שהשפעת השי"ת הוא בהתגלות לעין כל. ושמור הוא ברזא דנוקבא^לגכמבואר בזוהר הק' בהרבה מקומות עיין זוהר יתרו צב. ברעיא מהימנא, פ' אמור צב: ברעיא מהימנא., בעת שהשפעת השי"ת נעלמה מעין אדם אז הוא שמור מקבל מרזא דזכור. וכן מרמז באדם, מה שצוה השי"ת על מילה ופריעה, כי בזה המקום נמצא שכחה והסתרה ביותר, לכן הוא המצוה להסיר שתי ערלות, ערלה הראשונה חותכין ומשליכין אותה לגמרי מפני שהיא כולה רע, והעור השני הדבוק בראשונה אין צריכין להסירה לגמרי רק לפרוע לנתקה ממקומה מעט, מפני שהיתה דבוקה בהעור הראשון הרע בכולו והיתה מקבלת ממנו, ואם יניחו את העור השני על מקומו אזי יתעורר בו כח הקליפה שנמצא בעור הראשון, ואף שנמצא בעור השני גם קדושה, אכן מפני דביקותה להעור הראשון שהוא רק קליפה לכן מסיעין אותו ממקומו מעט, שזה מרמז על קדש עצמך במותר לך, ופורעין את העור השני שעי"ז לא יזכר עוד מקומו הראשון, כמד"א (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבר בו, וכענין דאיתא בש"ס (יבמות כא.) שניות לעריות מנין שנאמר (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבר בו. שזה הוא גדר וסייג בל יבא אדם לידי ערוה ממש^לדכמו שנתבאר בשער המצוות לרבנו האריז"ל פרשת לך בסופו: ובזה נבאר מצות המילה, כי הנה בתחילה כורתים את הערלה, והיא עור החיצון, הכלי החיצון מג' הכלים של היסוד, מבחי' זמן העיבור, ויען שם אחיזת החיצונים, לכן כורתין הערלה ההיא ומשליכין אותה. ואח"כ פורעין העור שלפנים ממש, שהוא הכלי האמצעי של היסוד, מבחי' זמן היניקה, שהוא בחי' אלהי"ם שהוא דין, אלא שהוא קדוש. ולכן אין כורתין ומשליכין אותו, כמו עור החיצון. אמנם כונתינו לפרוע, כדי שיתגלה הכלי הג' של היסוד הפנימי שבכולם האמיתי, הנקרא קדש קדשים, ובהתגלותו תתבטל אחיזת החיצונים. עכל"ק. ומבואר בספר הזמנים – הגדה של פסח ד"ה ואעבור עליך: ובמילה עצמה נמצא אלו השנים, דינא ורחמי, הרומז למילה ופריעה. שמילה הוא מה שהוא רע לגמרי, וצריך להסיר ולהפריד הרע, שבזה המקום יש שכחה גדולה, שהאדם יוכל לשכוח ח"ו בהשי"ת לגמרי. ומצות פריעה הוא בהעור השני הדבוק להערלה, וצריכין להסיר ולשנות המקום, במה שפורעין את העור הדבוק להערלה, שלא יוכל לעורר השכחה כמקודם מחמת דביקותו. לכן המצוה הוא לפרעו, היינו להזיזו ממקומו ראשון ולא להשליכו וכו'. כמו כן כאן שמשנה מן זה המקום שלא יוכל עוד לבא לזה וכדכתיב (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבור בו. שמזה הפסוק למדו חכז"ל על גדר ערוה, כדאיתא (יבמות כא.) רמז לשניות מן התורה מניין, היינו היכא אסמכוהו רבנן אקרא, ר' אושעיא אמר, מהכא, פרעהו אל תעבר בו שטה מעליו ועבור. היינו שאם לא יצמצם עצמו באלו השניות, יוכל ח"ו לבוא לגוף האיסור לשורש ערוה, והשניות הם גדר לערוה דאוריתא. וזה מורה על קדש עצמך במותר לך, שהוא גדר להאיסור. ולזה צריך לאלו השנים מילה ופריעה. ועיין לקמן פ' וישב אות יב ד"ה ולזה, בית יעקב ויקרא פ' תזריע אות כז ד"ה וטמאה [ב], סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פ' וירא בתחילתה ד"ה הענין.. וכן הוא המצוה משני מעשרות מעשר ראשון ושני. מעשר ראשון צריך ליתן לרשות הלוי והלוי יעשה בו כרצונו. ובמעשר שני המצוה להובילו לירושלים, אבל הוא עצמו יכול לאכלו, רק צריך לשנות המקום שלא יאכל אותו כי אם במקום אשר בחר בו ה'^להוכן מבואר בסוד ישרים שמיני עצרת אות כט ד"ה הנה: וצריכין להפריש שתי מעשרות, והוא כעניין שמצינו גבי קליפת הערלה, שצריכין להסיר הקליפה הראשונה לגמרי, והשניה צריכין רק לנתקה ממקומה והשאר נשאר בקדושה. כך המעשר ראשון, צריכין למסור לגמרי להלוי, כי אם יקבל זה המעשר לעצמו, אזי יסתיר בעדו לגמרי את האור. כי רק הלוי, יען שיש בו בקביעות קדושה, כדכתיב, ואתנם לו מורא וייראני וגו' הוא יכול לקבל זה המעשר. אולם המעשר שני, הוא רק בהסתר כשהוא במקומו, אבל כשנותקין אותו ממקומו והוליכו לירושלים, שם הוא בכח הישראל נמי שפיר לקבלו פנים בפנים.:

ב׳ושלימות מצות מילה נגמרה ביום שלישי למילתו, כי שלישי מורה על התחזקות וקביעות, כי אז יוצא מרשות לרשות ומצורה לצורה. כי ביום הראשון הוא דבוק עוד וקשור במדתו הראשונה, וביום השני אינו דבוק כ"כ אבל יש לו נגיעה וזוכר עוד בהמדה הראשונה עד יום השלישי, וביום שלישי למילתו אזי נראה אליו ה' כדאיתא בש"ס (ב"מ פו:) והוא, כי אז נקבע בו הקדושה בקביעות והתחזקות, ואתגלייא ביה רשימו די' דבשמא קדישא. כי כן הציב השי"ת את עוה"ז שיהיו הסתרות והעלמות וצמצומים, כי אם לא זאת למה ברא השי"ת את העוה"ז, התגלות אור ובהירות היה גם מקודם זה שנברא העולם, משמע שכל בריאת עוה"ז היה שיהיו הסתרות והעלמות, והאדם יצמצם את עצמו בהם בעולם התיקון^לוכמבואר לעיל פרשת בראשית אות א.. אכן אחר שנמול אברהם אבינו ע"ה, שכל זו המצוה היא רק צמצום שלא יתפשט האדם בהנאות עוה"ז, וביום השלישי שנתחזקה ונקבעה בו זו הקדושה בקביעות, ונשתכח ממנו כל ההיפך, אז נתגלה בו רשימו די' דבשמא קדישא כדאיתא בזוה"ק (לך צה). ויעקב אבינו דכתיב ביה איש תם שקיים אף מצות פריעה אתגלייא ביה מיד רשימו דאות י' דבשמא קדישא כדמשמע מזוה"ק (שלח קסג.). אמנם באאע"ה שלא היה בו מצות פריעה, לכן לא נתגלה בו רשימו דאות י' עד יום שלישי למילתו, שאז הוא הקביעות שנקבעה המצוה בו^לזכמבואר בלקוטי תורה לרבנו האריז"ל פרשת לך בטעמי המצות ד"ה והנה תבין מ"ש בזוהר עיי"ש.:

ג׳וכן מצינו בכל מקום ששלישי מורה על קביעות^לחלקמן פרשה זו אות נד, פ' ויגש אות יג ד"ה ומה., כדכתיב (דברים ד׳:מ״ב) והוא לא שונא לו מתמול שלשום, כי מתמול לבד אין עוד ראיה גמורה שהוא לא שונא לו, אכן אם נראה עד יום השלישי שהוא לא שונא לו, משמע מזה שקבוע בעומק לבו אהבה לזה האדם, ואין לו שום שנאה עליו, ממילא אינו חייב מיתה על שאירע לו זאת. וכן משמע מזוה"ק ששלישי הוא קביעות, דאיתא שם (וירא קכ.) ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק וכו' דא הוא יעקב דנפיק מניה והאי הוא ביום השלישי. והוא, כי ביעקב היה הקדושה בקביעות בשלימות ולא היה במטתו שום פסולת, לכן מורה תיבת שלישי עליו. אכן באאע"ה שלא היה בו מצות פריעה לא נראה בו התגלות י' דבשמא קדישא עד יום שלישי. כי אות י' הוא ראשית ההתגלות משם יקו"ק, ואות י' אין לה הויה מצד עצמה מפני שכלולה היא בעצמותו ית', לזה עד יום שלישי שאז נקבע בקביעות הקדושה מזו המצוה, לא נגלה בו רשימו מאות י'. ואף כי בטח קיים גם יצחק אע"ה מצות פריעה, ולמה אמרו רק ביעקב דאתגלייא בו מיד רשימו דאות י' קדישא. אכן מפני שהיה דור שני לאאע"ה, שהוא היה הראשית מזו הקדושה, ויצחק שני לו, לזה לא נתבססה בו עוד הקדושה בקביעות כ"כ כמו ביעקב אבינו ע"ה, שהיה דור שלישי שנשתכחה אצלו הקליפה לגמרי. ומאז והלאה נקבע בישראל, שאחר מילה ופריעה שיקיים איש ישראלי, יתגלה בו רשימו די' דבשמא קדישא. ובעכו"ם הוא להיפך, כמו שנאמר באנשי שכם (וישלח לד) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים, ואין הכוונה בזה שאז היה כואב להם ביותר, כי אנו רואין שביום ראשון ושני כואב יותר מביום שלישי. אכן הכוונה בזה שביום ראשון ושני שנמולו סר מהם כח הקליפה מעט מעט, כי ביום ראשון היו עוד דבוקים וקשורים בקליפת הערלה, וביום השני לא היו דבוקים עוד כ"כ אבל נגיעה היה להם עוד, ובהגיע יום השלישי שנתפרשו לגמרי מכח הקליפה, ולקדושה עדיין לא באו, כי מהיכן היה נכנס בהם קדושה, אזי נתרוקנו לגמרי ולא היה להם שום קיום הגוף, לכן היה קשה להם אז הכאב מאד (וכענין דאיתא במי השלוח חלק ראשון פ' בא ד"ה משכו על הכתוב דרך עצל כמשוכת חדק ואורח ישרים סלולה)^לטזה לשון קדשו במי השלוח ח"א פרשת בא ד"ה משכו: כתיב (משלי ט״ו:י״ט) דרך עצל כמשוכת חדק ואורח ישרים סלולה. דרך עצל היינו אף שאדם מונע את עצמו ממעשים רעים וממחשבות רעות ורצונות רעות, אף שאינו עושה זאת מחמת אהבת הש"י רק עושה כעצל, כגון שמבין שבעוה"ז לא יצלחו לו דברים כאלה, או באופן אחר שאינו מאהבת הש"י, אז דרכו הוא כמשוכת חדק, כי הלב לא יוכל להיות פנוי ממחשבות ורצונות אף רגע אחת, וכאשר יסור מחשבות תאוה מלבו יבא ללבו מחשבת כעס וכדומה, וכל דרכיה המה כמשוכת חדק, כי לעולם יצטרך לסגוף ועבודה קודם שיסור דבר אחד מלבו יבא ללבו דבר אחר שאינו הגון. אבל אורח ישרים היינו שפונה מכל דבר מחמת אהבת השי"ת, זה הוא דרכו סלול לטוב, כי כאשר יסור מלבו איזה דבר רע ישאר בלבו אהבת הש"י, וממילא לא יבא ללבו שום דבר אחר שלא כהוגן. עיין עוד בבית יעקב שמות פרשת בא אות מז, סוד ישרים א' דפסח אות ד, ה, יב, טו, יח, כ.. שאם אך יצאה מאתו טפה של ליצנות תכנס בו מיד טפה של תורה (מדרש שיר השירים רבה א). וכן מצינו באאע"ה ביום שלישי למילתו נאמר וירא אליו ה', שנקבע בו אז רשימו די' דבשמא קדישא. וזה הוא שהנוסח (מברכת ברית מילה) הוא, אשר קדש ידיד מבטן, חוץ מהברכה שהאב מברך, ולמה נשתנה זו הברכה מכל הברכות שהנוסח הוא אשר קדשנו במצותיו וצונו. אכן מפני שאות י' אין לה שום צורה מצד עצמה, כי היא כלולה בעצמותו ית' למעלה מתפיסת שכל האדם, ומצות מילה היא ג"כ קדושה מבטן למעלה מתפיסת שכל האדם, לכן מברכין אשר קדש ידיד מבטן, שבמצות מילה מתגלה שישראל קדושים הם מבטן ומלידה למעלה מכח עבודה, במקום שלא ישיג כח עבודת אדם, מה שאין כן בכל המצות, שהקדושה היא מצד האדם שמקדש את עצמו מצדו בכח עבודתו, לכן מברכינן אשר קדשנו במצותיו וצונו: