בית יעקב על התורה, ויצא מ״טBeit Yaakov on Torah, Vayetzei 49
א׳וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. איתא על זה בזוה"ק (ויצא קנ.) וכי תווהא הוא דלא ידע, אלא מאי ואנכי לא ידעתי כמד"א ופני ה' לא חליתי כו'. הענין בזה, כי אות כ' מרמז על עבודה, כי רשותו של אדם הוא עד עשרה טפחים, וכנגד זה מאיר אורו יתברך עד עשרה טפחים, כדאיתא (סוכה ה.) מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ולא עלה משה ואליהו למעלה מעשרה, והאדם מיום הולדו הוא בהטפח האחרון, כי היצר מושך אותו מהשי"ת עד קצה האחרון, וכנגדו מגביה השי"ת עצמו למעלה לרום, היינו שיש קטרוג על האדם מה אנוש כי תזכרנו, וכמו שהאדם מתגבר עצמו על היצר ומגביה את עצמו לרום המעלות ומבטל רצונו מפני רצון השי"ת, לעומתו השי"ת ברוב ענותנותו הגדולה, מרכין ומנמיך את רצונו השרשי אל האדם, ומבטל רצון אחרים מפני רצונו, ומשבר כל הקטרוגים עד אשר אחד באחד יגשו רצון הישראל ברצון השי"ת. וע"ז מרמז אות הכ', כי למעלה מעשרים לא שלטה בה עינא כדאיתא (סוכה ב.), ועיין זוה"ק (פנחס רנה:) שמצד ישראל הם טפחים ומצד הקב"ה הם אמות, וכמ"ש במקומוקלטנתבאר בבית יעקב הכולל חג הסוכות ד"ה בסוכות [א]: לפי שעיקר חיות האדם בעולם הזה שנברא נבדל מבוראו, עיקר חיותו שיוכל לומר כוחי ועוצם ידי. וכאשר יתפשט האדם כחו עד עשרה, היינו שלא ימליך את הקב"ה, אז גם השי"ת יגביה מידותיו ויאמר, כי אני אני הוא (האזינו לב). וזהו עשרים אמה שהאדם הוא מובדל מהשי"ת, שהאדם מתפשט בתוך עשרה שלמטה, וממילא הקב"ה יגביה למעלה. אבל כשהאדם מצמצם עצמו וממליך את השי"ת על כל הנאותיו, אז כביכול השי"ת לא יגביה מידותיו למעלה, רק ישלח אמרתו כפי כח האדם. וכן מבואר בתפארת יוסף מסכת סוכה (ב.) ד"ה מנא הני: וזה מורה שיעור עשרים אמה, כי זה הגבול שהציב השי"ת שהאדם מברר עצמו עד מקום שידו מגעת, זה מורה המספר עשרה, וכדאיתא (סוכה ה.) מעולם לא עלה משה ואליהו למעלה מעשרה. וזה כנגד זה הציב השי"ת לפום צערא אגרא, היינו עד כמה שהאדם מחסר עצמו הן בממון והן בגוף בעבודתו, כנגד זה מנחיל השי"ת טובה עד שנזדווגו ביחד העשרה שהם מצד תפיסת האדם עם העשרה שהם מצידו ית', וכדאיתא (שם) מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, וכשנתאחדו יחד זה נקרא עשרים.. וזהו שאמר יעקב "ואנכי" לא ידעתי, היינו שנתגלה קדושה רבה כזו בשינה ולא היה לו שום הכנה מקודם, ויש אור שם הוי"ה במקום הזה, היינו השם הוי"ה המהווה כל הברואים שיהיה להם הויה בפני עצמם בפעלם הטוב, ועל זה התפלא את עצמו איך לא היה לו שום הכנה להתגלות כזה, ומזה נדמה לאדם שהקב"ה אינו חפץ בעבודת האדם. ואחר זה אמר, אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים, היינו שמגודל קדושת המקום הרגיש והבין מזה עצמו שהשי"ת חפץ בעבודת האדם, כי אם לא היה חפץ בה למה הראה לו הקדושה העצומה שנמצא בזה המקום, הלא היה יכול להיות בזה המקום בלי שום הרגשה מהקדושה ולא להודע ממנה. אכן מזה עצמו שהראה לו השי"ת הקדושה העצומה, הרגיש והוכיח לו מזה, שאדרבה כי השי"ת חפץ הוא בעבודת האדם, ולכן אמר אין זה כי אם בית אלהים, שכאן הוא עיקר מקום העבודה האמיתית. וכמו דהמע"ה שראה את המלאך עומד במקום המקדש ונבהל ונתיירא מאד, כי על הגוון היה המקום מפוחד מאד, והוכיח לעצמו מזה, שאם ימתיק את המקום הזה יהיה כאן מקום הרחמים ביותר, ולכן קנה זה המקום למקדש לתלפיותקמכדכתיב בדברי הימים א פרק כא: וישא דויד את עיניו וירא את מלאך ה' עמד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים ויפול דויד וגו'. ולא יכול דויד ללכת לפניו לדרוש אלהים כי נבעת מפני חרב מלאך ה'. ויאמר דויד זהו בית ה' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל.. וכן היה כאן הענין, שעל הגוון נדמה לו ליעקב שאין השי"ת חפץ בעבודת האדם, ומזה עצמו הוכיח לו שזה הוא עיקר מקום עבודה שחפץ בה המלך ה':
1