בית יעקב על התורה, ויצא ס״אBeit Yaakov on Torah, Vayetzei 61
א׳וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ילפינן מזה בגמרא (כתובות נ.) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ולמה חלקו יעקב לשני מעשרות. אכן הענין בזה, שיש בכל דברי עוה"ז שמתנהגת אחר ד"ת שתי קליפות, כמו דאיתא בזוה"ק (תרומה קלא.) וזרח משעיר למו ולא כתיב לשעיר בגין דרזא דמהימנותא הכי איהו דרגין מגו דרגין אלין פנימאין מאלין, קליפה גו קליפה ומוחא גו מוחא כו'. וכן כל דברי עוה"ז יש בהם קליפה גו קליפה כמו באגוז, דאיתא (זוהר תרומה קמ:) דהאי קליפה דלבר לאו איהי תקיפא קליפה דאיהי לגו מינה איהי קליפא תקיפא כו', כי באגוז הקליפה העליונה זורקין לגמרי ואינה מאכל אדם כלל, ותחת זו הקליפה יש עוד קליפה רכה שבפני עצמה אינה ראויה לאכלה ועם המאכל יחד נאכלת. וכן יש בעולם פרי שהוא קליפה לגמרי לפני אדם ואינו יכול לאכלה בשום אופן, כי אם יאכל ממנה תגרם לו היזק. ובאמת בהקליפה יש בה כח גדול יותר מהנמצא בתוך הפרי, ורק שאין בכח האדם לקבלו. וכן הוא בכל הקליפות שמקיפים לקדושה, יש בהם כח עצום וניצוץ הקדושה שבהם מוסתרת, והניצוץ הזה גדול בכח עד מאד וגבוה יותר מכח האדם, שהאדם מצדו אינו יכול לקבלו כי גברה ממנו. ולכן צריכים ליתן מעשר ראשון ללוי, שהישראל מצווה להפריש מתבואתו וליתנו ללוי, היינו שאין בישראל כל כך עבודה שיוכל לעכב את המעשר ראשון לעצמו, וע"י שנותן ללוי חלקו הוא זוכה בהמותר משלחן גבוה (וכמש"נ בפ' ראה פסוק עשר תעשר)קנדמבואר בסוד ישרים שמיני עצרת אות כו: העניין מעשר רומז על הלבוש האחרון מהבריאה, שהוא תפיסת הבחירה של אדם וכו'. וזאת הבחירה שבתפיסת אדם נקרא עשירי מדת המלכות וכו'. כי מזאת המידה מתחיל תפיסת הבחירה. ולזה נקראת זאת המידה העשירית קב שלו, שעליו רמזו ז"ל, רוצה אדם בקב שלו יותר מט' קבין של חבירו. כלומר במה שיש להאדם בתוך תפיסתו, בזה מתגבר מאד החשק גבי האדם, וזהו רוצה האדם בקב שלו. ולכן כאשר האדם מוסר זאת להשי"ת, היינו בזה שמפריש המעשר, אזי מנחיל לו השי"ת כל התשעה קבין הנשארים, שהם למעלה מתפיסתו, וקא זכי אותם בקנין גמור משלחן גבוה. כי כל עוד שלא הפריש המעשר, אין לו עדיין שום קניין בהשפעתו ית', אכן כאשר מוסר את העשירי, אזי מסכימים כל מערכת הבריאה, שישיג קניין בכל הט' קבין הנשארים. ועיין עוד שם אות כג, כז, לא.. ואף שמותר לישראל לאכול מעשר ראשון, אבל אינו רשאי להניחו לעצמו וצריך ליתנהו להלוי, כי בלוים יש בהם כח ועבודה לזכך זו הקליפה. ומעשר שני הוא כמו הקליפה השניה שנאכלת על יד המאכל, וזה הוא מעשר שני שמפרישו לעצמו ואוכלו בירושלים, שצריך להכניס בו עבודה שלא יאכלו שלא מדעתקנהוכן מבואר בסוד ישרים שמיני עצרת אות כט ד"ה הנה: וצריכין להפריש שתי מעשרות, והוא כעניין שמצינו גבי קליפת הערלה, שצריכין להסיר הקליפה הראשונה לגמרי, והשניה צריכין רק לנתקה ממקומה והשאר נשאר בקדושה. כך המעשר ראשון, צריכין למסור לגמרי להלוי, כי אם יקבל זה המעשר לעצמו, אזי יסתיר בעדו לגמרי את האור. כי רק הלוי, יען שיש בו בקביעות קדושה, כדכתיב, ואתנם לו מורא וייראני וגו' הוא יכול לקבל זה המעשר. אולם המעשר שני, הוא רק בהסתר כשהוא במקומו, אבל כשנותקין אותו ממקומו והוליכו לירושלים, שם הוא בכח הישראל נמי שפיר לקבלו פנים בפנים.. ולכן הוא זמן ההתחייבות ממעשר הוא בשעת מירוח ובראיית פני הבית בהכניסו דרך שער כדאיתא (ברכות לא.), היינו שמצד השי"ת אין שום קליפה והכל הוא פרי, ואף השלא מדעת יוכל השי"ת להושיע, כי לעתיד יושיע השי"ת אף לתינוק שנשבה בין הנכרים ולא ידע עיקר שבת. רק מצד האדם יש קליפה ופרי, לכן הוא התחייבות המעשר בשעה שמכניסו דרך שער, כענין דאיתא (ברכות נד.) לא יקל אדם ראשו נגד שער המזרח, ובאמת נמצא יותר קדושה אחורי בית הכפורת שהוא סמוך לקדש הקדשים ולמה דוקא נגד שער המזרח. אכן שבמזרח הוא פתח שנכנס להתפיסה של האדם. כי מצד השי"ת אין שום חילוק בין מקום השער למקום הכותל, כי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת לפני השי"ת, וכל החילוק הוא רק מצד האדם, שבמקום שאין לו שום תפיסה שם הוא רק השי"ת ואין שום רע נוגע שם. רק במקום שמתחיל תפיסת האדם שם יש טוב ורע:
1
ב׳וזהו ג"כ עיקר החילוק שבין מקום המקדש לשאר המקומות, כי באמת הוא מלא כל הארץ כבודו, רק בזה המקום המקדש ובפרט בשער המזרח שם היה שער השמים, שהשי"ת הרכין עצמו ליתן תפיסה להברואים, ושם היה המקום שניכר בו, לדעת כי אני ה' מקדשכם. ולכן מבחינת זה השער נולדים שני המעשרות ששם הוא השלימות. ולכן כשהגיע יעקב להכרת השער הזה קיבל על עצמו לעשר שני מעשרות, ואמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. אבל מצד השי"ת אין שום חילוק בין קליפה לפרי, רק מצד האדם הוא החילוק, שאין בו כח לקבל הקליפה שמא יזיקו. לכן אמר יעקב וזה שער השמים, שהשי"ת רוצה ליתן לו לאדם תפיסה והבנה בעצמו, כי אם לא זה לא היה מראה לי שום חלום. ולכן עשר אעשרנו לך, וכדאיתא בזוה"ק (נח עב:) והאבן הזאת אשר שמתי מצבה כו', ואיכא דאמרי דא רשימו דאות קדישא די בבשרא. כי משם הם כל ההולדות והפנימיות שבאדם יוצא להתגלות, שמקום הזה נקרא בזוה"ק (בא לו.) פתח הגוף והרוח, ושם הם שתי קליפות מילה ופריעה. מילה הוא העור הראשון שמבדילין אותו מן האדם וזורקין אותו לגמרי. ופריעה היא הקליפה השניה שאין זורקין אותה לגמרי רק שצריכים להאירה באורקנוכמו שנתבאר בשער המצוות לרבנו האריז"ל פרשת לך בסופו: ובזה נבאר מצות המילה, כי הנה בתחילה כורתים את הערלה, והיא עור החיצון, הכלי החיצון מג' הכלים של היסוד, מבחי' זמן העיבור, ויען שם אחיזת החיצונים, לכן כורתין הערלה ההיא ומשליכין אותה. ואח"כ פורעין העור שלפנים ממש, שהוא הכלי האמצעי של היסוד, מבחי' זמן היניקה, שהוא בחי' אלהי"ם שהוא דין, אלא שהוא קדוש. ולכן אין כורתין ומשליכין אותו, כמו עור החיצון. אמנם כונתינו לפרוע, כדי שיתגלה הכלי הג' של היסוד הפנימי שבכולם האמיתי, הנקרא קדש קדשים, ובהתגלותו תתבטל אחיזת החיצונים. עכל"ק. ומבואר בספר הזמנים – הגדה של פסח ד"ה ואעבור עליך: ובמילה עצמה נמצא אלו השנים, דינא ורחמי, הרומז למילה ופריעה. שמילה הוא מה שהוא רע לגמרי, וצריך להסיר ולהפריד הרע, שבזה המקום יש שכחה גדולה, שהאדם יוכל לשכוח ח"ו בהשי"ת לגמרי. ומצות פריעה הוא בהעור השני הדבוק להערלה, וצריכין להסיר ולשנות המקום, במה שפורעין את העור הדבוק להערלה, שלא יוכל לעורר השכחה כמקודם מחמת דביקותו. לכן המצוה הוא לפרעו, היינו להזיזו ממקומו ראשון ולא להשליכו וכו'. כמו כן כאן שמשנה מן זה המקום שלא יוכל עוד לבא לזה וכדכתיב (משלי ד׳:ט״ו) פרעהו אל תעבור בו. שמזה הפסוק למדו חכז"ל על גדר ערוה, כדאיתא (יבמות כא.) רמז לשניות מן התורה מניין, היינו היכא אסמכוהו רבנן אקרא, ר' אושעיא אמר, מהכא, פרעהו אל תעבר בו שטה מעליו ועבור. היינו שאם לא יצמצם עצמו באלו השניות, יוכל ח"ו לבוא לגוף האיסור לשורש ערוה, והשניות הם גדר לערוה דאוריתא. וזה מורה על קדש עצמך במותר לך, שהוא גדר להאיסור. ולזה צריך לאלו השנים מילה ופריעה. ועיין לעיל פרשת וירא אות ח, לקמן פ' וישב אות יב ד"ה ולזה, בית יעקב ויקרא פ' תזריע אות כז ד"ה וטמאה [ב], סוד ישרים עה"ת מכתי"ק פ' וירא בתחילתה ד"ה הענין., ואף הקליפה הראשונה אסור לנהוג בה קלנא כדמוכח בזוה"ק (ויקהל רג:), ולא יזרקו אף הקליפה הראשונה על הארץ בבזיון, כי מצד השי"ת אין שום קליפה בעולם ואף זו הקליפה:
2
ג׳ולזה אמר יעקב עשר אעשרנו, מכיון שהשי"ת חפץ לגלות לי כל הרצון שלו, לכן אתפשט את עצמי בקדושה עד שיצאו ברואים שיהיה מפורש בהם כבוד שמים בבני ישראל. ולזה כתיב ויצק שמן על ראשה, שמן מרמז על אור שמתפשט עצמו מאד, כדכתיב (תהלים קלג) כשמן הטוב וגו' כי שם צוה ה' את הברכה וגו' וכדאיתא בזוה"ק (יתרו פז:). ואף שבפסוק נאמרה הברכה על טל, אבל טל ושמן אחד הם. כמו דמסיק שם, כטל חרמון שיורד על הררי ציון. ואין לך מובחר בעולם להמשיל דברי תורה כשמן המרמז על אור, כמו אור יכולים להדליק ממנו כמה וכמה נרות ואורו אינו חסר, כן הם ד"ת המתפשטים לכמה וכמה בני אדם ואין החשיבות שלהם נחסר כללקנזעיין לעיל פרשה זו אות נו ובהערות שם.. ולא כן הם שאר החכמות שכל מה שמתפרסמים יותר נגרע ערכם וחשיבותם מהם, לפי שאינם טובה בעצם, רק הידיעה בהם זהו הטובה שנמצא בהם, וכל חשיבותם הוא מחמת שאין הרבה בני אדם יודעין אותם, אבל ד"ת עיקר שלימות הוא כשמתפרסם יותר. ואף שכל הטובות גשמיות ג"כ לא נגרע מהם החשיבות, ואף שיש להם לכמה בני אדם הטובות האלו, אכן החילוק הוא שבדבר גשמיי אף שהיא עצם טובה, אבל אם יתנה לחבירו לא ישאר בידו כלום. ובדברי תורה הוא, זה שונה לזה פרקו וזה שונה לזה נמצא ביד זה שנים וביד זה שנים כדאיתא בתנחומא (תרומה), ואף מחשיבותם לא יגרע כלום. כי בכל החכמות ומלאכות אם ילמד לחבירו יגרעו מחשיבותם, כי עיקר החשיבות שלהם הוא אם לא ידעו בה אנשים רבים. ובדברי תורה הוא להיפך שעיקר החשיבות יהיה כשתמלא הארץ דעה, ולכן לא יגרע מהם כלל רק הם עומדים בחשיבותם לעולם, מה שאין כן בכל החכמות וטובות עולם הזה שאי אפשר להיות בהם שניהם יחד, רק או שיחסר לו כל הטובה אם יתנה לחבירו או שיגרע החשיבות. אבל דברי תורה נמשלו לאור, שאם תדליק ממנה אף אלף נרות לא יחסר מאורה כלל, לכן יצק שמן על ראשה שיהיה מאיר לעולם, ואף אם יתפשט ויפורש באר היטב:
3