בית יעקב על התורה, ויגש י״גBeit Yaakov on Torah, Vayigash 13
א׳ויגש אליו יהודה וגו'. בזוה"ק (ויגש רה.) פתח רבי אלעזר כי אתה אבינו וגו' וכו' כיון דאתא יומא שתיתאה ואצטריך למברי אדם אתת אורייתא קמיה אמרה האי אדם דאת בעי למברי זמין הוא לארגזא קמך אלמלא לא תאריך רוגזא טב ליה דלא יתברי. אמר לה קב"ה וכי למגנא אתקרינא ארך אפים, אלא כלא באורייתא אתברי וכו' בגין דעד לא ברא קב"ה עלמא אתיין כל אתוון קמיה וכו' וכו' עאלת את תי"ו אמרה קמיה רעותך למברי בי עלמא א"ל לאו דבך זמינין כמה צדיקיא למימת וכו' וכן כלהו עד דמטו אתוון לאת כ' כיון דנחת כ' מעל כתרא אזדעזעו עלאי ותתאי עד דאתקיים כלא באת ב' דאיהו סימן ברכה וביה אשתכלל עלמא ואתברי וכו'. להבין הענין שאמרה תורתנו הקדושה בלשון זמין למחטא שהוא לשון ודאי, הלא הבחירה ניתנה ביד אדם לבחור בטוב ולמאוס ברע. אמנם השי"ת ברא והציב את האדם שילך אחר השי"ת בכל ההיקף, ולזה מוכרח הוא לסבב אף בחשך, כדוגמת הסיהרא שמסבבת היקף שלם משלשים יום לשלשים יום, ומהלכת חמשה עשר ימים באור וחמשה עשר יום בחשך, ולא ברא אותה השי"ת שכל הקיפה יהיה רק חמשה עשר יום וכולה תהיה באור, כי היקף שלם הוא כן באור וכן בחשך. וכן הציב השי"ת צורת אדם בעולם שיקיף היקף שלם, ממילא מוכרח הוא לסבב ולעבור אף בדרכי חשך, ממילא לא ימלט שלא יחטא האדם, וזהו שאמרה בלשון זמין למחטא. והשיב לה השי"ת, כבר בראתי תשובה לרפאות את הקודם, שאף כי יעבור האדם מעבר החשך עכ"ז ישוב להאיר, ואז יתברר שמעולם לא חטאקגעיין לעיל פרשה זו אות ג ד"ה לי דבר.:
1
ב׳עאלת את ת' וכו' אמר לה לא אברי בך עלמא. והוא כי אות ת' קרובה אל המאציל ואם היה נברא ראשית הבריאה באות ת' אזי לא היה הבריאה ניכרת לבריה בפני עצמה. עאלת אות כ' אזדעזע עלאה ותתאה. הענין בזה הוא כי אות כ' קרובה בדמיונה לאות ב' שיש גם לה גג למעלה ולמטה וקו המחברם יחד, והחילוק ביניהם הוא בהקרנות, שבאות ב' נמצא גם קרנות ובאות כ' לא נמצא קרנות. והוא כי קרנות מורה על מלכות שמים, ולזה נברא העולם באות ב' שמורה על קומה שלמה וצורת אדם, וניכר לעין אדם עד היכן אתפשטותא דילה לתתא. הגג שלמעלה באות ב' מרמז על שבחן של מלאכי מעלה האומרים מלא כל הארץ כבודו. והקו שלמטה מורה על שישראל מתפשטים ומרחיבים כבוד שמים בכל אשר יפנו אף בעוה"ז. והקו שמחברם מורה, כי כל בשמים ובארץ, דאחיד בשמיא ובארעא. אכן כל זה הוא רק כשהיא עם קרנות דא מלכות שמים כדאיתא בזוה"ק (במדבר קכ.) שזה מורה שכאשר יעלה אדם מדרגא לדרגא יקבל עליו מתחלה עול מלכות שמים (וכמש"נ הענין הזה באריכות בפ' בראשית אות ב ד"ה וכן שמע ישראל). אבל אות כ', אף שגם בה נמצא גג למעלה וקו לתתא וקו המחברם לקומה, אכן הקרנות אין בה ולא ניכר אתפשטותא דילה לתתא, ורומזת לכתר עליון, לכן כאשר רצה שבה יברא השי"ת את העוה"ז אזי אזדעזעו עלאי ותתאה מאתן אלף עלמין ואזדעזעי כורסייא קדישא וכלהו עלמין למנפל. וכדאיתא ג"כ בהקדמת זוה"ק (בראשית ג). ולמה לא נברא העולם באות א' שהיא ג"כ כמו אות ב', י' לעילא י' לתתא ואות ו' הוא הקו המחברם, אמנם מפני שרחוקה היא ביותר מהמאציל, כי לפני המאציל עומדין אתוון כסדרן פנים בפנים, אות ת' הוא הקרובה מאד להמאציל ואות א' רחוקה ביותר מהמאצילקדכמבואר בזוהר הקדוש תצוה (קפו.): ירחא דלכון איהו בסדורא כסדר דאתוון אביב דאיהו אב"ג וכו' ואיהו אב"ג כסדרא דאתוון אבל ירחא שביעאה דילי איהו מסופא דאתוון תשרי מאי טעמא אתון מתתא לעילא ואנא מעילא לתתא. וביאר בזה בסוד ישרים פרשת החדש אות א: ביאור הענין, כי אתוון למפרע מורה על מצב הבריאה כמו שהוא מצד השי"ת, שהבריאה עומדת תמיד נוכח השי"ת, ועל זה איתא כאן, דילי איהו, כי מצד זה המצב יש להבריאה גודל התבטלות, כמו מי שעומד נוכח המלך פנים אל פנים יש לו התבטלות עצום לפני המלך. ועיין בית יעקב שמות פרשת בא אות לד לה., ולזה הקו החיבור שבאות א' שמחבר יחד השני יודי"ן נראה כמפסקת ביניהם ונמשכת ויוצאת מהם ארוכה מצד זה וארוכה מצד זה:
2
ג׳ולעומת זה הם אלו שני השבטים יהודה ויוסף. יוסף הוא ברזא דיסוד המחבר כל בשמים ובארץ, דא צדיק דאחיד בשמיא ובארעא, והיה מסלק את עצמו מכל ספק, וכל דרכו והליכותיו לא היו רק באור, והיה מקבל על עצמו עול מלכות שמים בכל פרט ומעשה. ויהודה כולו על שם ה' נקרא, שנמצא בשמו כל השם יקו"ק, והוא נקרא צור לבבי כדאיתא בזוה"ק (אמור צג:) והוא מרמז על עומק לבן של ישראל שדבוק בתמידות בהשי"ת בלי שום הפסק. ואות ד' שבשמו מורה על שאין לו שום כח בפני עצמו, כענין דכתיב (ישעיהו מ״ב:י״ט) מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח. שמפני שהוא דבוק בהשי"ת בשלימות, לזה נראה על הגוון שהוא מלא מומין וחסרונות, עד שנדמה שאין לו שום חיים בעולם, והוא מפני שמכניס את עצמו בספיקות בבטחונו בהשי"ת שלא יגיעהו שום היזק בעולם, מאחר שמצדו בשעה שדעתו מיושבת עליו הוא שומר את עצמו לבל יעשה שום דבר שלא יחפוץ בו השי"ת. וכמו שמצינו בדוד המלך ע"ה הבא משבטו שאמר על עצמו (תהילים י״ז:ד׳) לפעולות אדם בדבר שפתיך אני שמרתי ארחות פריץ, וא"כ מהיכן ירחש בלבו חשק לעבור על רצונו ית' ח"ו. מאי משמע, שכל פעולותיו הם ברצון השי"ת, ואף הפעולה הנראה לעין שלא ברצון השי"ת הוא רק למראה עיני אדם, אבל בעומק הוא ברצון השי"ת. וזה הבטחון יש לו ליהודה תמיד, לזה הוא נכנס בספיקות על זה הסמך שבטח יברר אותו השי"ת לטוב, מאחר שלבו נקי מכל רע עד שלא יבא בלבו שום חשק לעשות מה שלא ירצה בה השי"ת. אמנם הבטחון הזה הוא רק כשזורח בו מדת יוסף הצדיק המאירה, אזי בטחונו חזק בישועת השי"ת. שמאחר שמצדו התברר כפי כחו עד המקום שידו מגעת, לזה על המקום שאין בכחו לברר את עצמו יוכל לומר לך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית, שלא נתן בי כח גדול שאז הייתי מברר את עצמי עוד יותרקהעיין בסוד ישרים ליל שביעי של פסח אות כא: כי כאשר מצמצם אדם את עצמו עד מקום שידו מגעת, אזי כשמגיע למקום שאין ידו מגעת, שם יש תקיפות גדול לומר, לך לאומן שעשני ואמור לו מה מכוער כלי זה שעשית וכו'. ובגמ' רמזו זאת באמרם על אליהו הנביא שהוא מזרע יוסף הצדיק. לעיל פרשת לך אות מז ד"ה וכן.. או אם עכ"פ נמצא אתו מדת בנימין הצדיק, גם אז יש בו תקיפות להשען ולבטוח בה' שיברר אותו במקום שאין ידו מגעת, אך מעט הוא, שאז הוא האור שבו רק נוצץ, כענין דכתיב (וישב לח) ויט עד איש עדלמי, אחר שנעלם מהם יוסף הצדיק. עדולם מורה שהאור הוא רק נוצץ, כענין דכתיב (מיכה א׳:ט״ו) עד עדולם יבא כבוד ישראל. וכתרגומו דקרא (זכריה י״ד:ו׳) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון, ויהא בעדנא ההוא לא יהא נהורא אלהן עדי וגליד, שזה מרמז על קטנות האור, מ"מ עוד נראה אורקוכמפורש ברד"ק שם (זכריה י״ד:ו׳): והיה ביום ההוא, ביום שזכר שיהיה בו האות יהיה זה הענין שלא יהיה אור יקרות וקפאון ופי' על דרך משל, שלא יהיה אור היום ההוא בהיר והוא אור יקרות כמו וירח יקר הולך, ולא אור קפאון והוא קפוא ועבה שהוא כמו חשך, ופי' שלא יהיה היום ההוא כלו לא כאור ולא כחשך וכו' כי שתיהם יהיו בו. וכן אמר אחריו לא יום ולא לילה, ויונתן תרגם, לא יהא נהורא אלהין עדי וגליד. ועיין לעיל פ' וישב אות לט., לזה כאשר רק יצא דבר מפני יהודה לשלוח על ידו את בנימין ואמר אנכי אערבנו מידי תבקשנו, אף שנראה לעון פלילי, מ"מ לא השיבו ריקם ושלח את בנימין, רק גם זאת עשה והשיאם עצה זאת עשו וגו' כדכתיב (מקץ מג). והענין בזה הוא, שאבינו יעקב אמר, מאחר שמפי יהודה יצא זאת א"כ אין להרהר אחריו בטח חפץ בזה השי"ת, אף שנראה לעין אדם לאשמה, אבל בעומק הוא מלא טובה ונחת רוח להשי"ת. והוא כענין דכתיב (משלי ט״ז:י׳) קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו, שאף שנראה כשגגה היוצאה מלפני השליט, יעזור לו השי"ת שיגמר לטוב ולא יטה מקו המשפט. אמנם כ"ז הוא רק כשנמצא אתו יוסף הצדיק שזורחים בו אור, אבל כשנעלם ממנו גם יוסף גם בנימין אזי אין בו תקיפות כלל להתחזק ולבטוח בה'קזמבואר לעיל פרשת מקץ אות לט.:
3
ד׳וזהו הענין שבפרשה דלעיל מינה הסכים גם יהודה ואמר הננו עבדים לאדוני, מפני שיהודה היה סובר שרוצה בבנימין להיותו עבד לו להנאתו קא מכוון, א"כ לא הותר לו למסור את נפשו ע"ז, וכענין דאיתא בש"ס (סנהדרין עד:) שאם אומר נכרי לישראל קטול אספסתא בשבת ושדי לחיותא, שאז לא יוצרך האדם למסור נפשו. אבל אחר שראה שלא התרצה יוסף בזה שכולם יהיו עבדים לו ובחר רק בבנימין בדווקא, משמע מזה שלא להנאתו מכוון, רק לכבות נר ישראל ח"ו לגמרי, שיהיו בחשך ואפלה מנודח בחלקלקות ידחו. שזה הוא כענין דאיתא שם, שאם יאמר נכרי לישראל קטול אספסתא ושדי לנהרא, שכוונתו בזה הוא להעבירו על דת, אזי ימסור את נפשו ולא יעשה זאת. לזה נגש אל יוסף ושם נפשו בכפו ללחום מלחמת ה' עד שנצחהו והתודע יוסף אל אחיו:
4
ה׳ומה טובה עשה יהודה לכל כלל ישראל שלא יצרכו להתברר כ"כ בתכלית הבירורים. כי בירידת יוסף הצדיק למצרים השפיע גם למצרים מעט אור בזה שאמר לכו ומולו עצמכם, והוצרכו ישראל להתברר בזה נגדם והפרו ברית מילה, כדאיתא (מדרש רבה שמות א) מלמד שהפרו ברית מילה. והענין בזה הוא, שבמקום שיש להאומות איזה גוון טוב צריכים לישראל לברר את עצמם נגד זה, לזה כאשר התחילו המצרים להמול הפרו ישראל ברית מילה. ואף דכתיב (ירמיה לא) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, מ"מ הפרו ישראל במצרים את זה, להראות שלא זה הוא עוד עיקר הדביקות שעי"ז ישתרש גזעם להיותם דבוקים בהשי"ת, לכן דור שלישי יבא להם בקהל ה', שבדור השלישי אז נשכח התולדה לגמרי (וכמש"נ בפ' וירא אות ח ד"ה ושלימות)קחושם לעיל פרשת וירא נתבאר כל ענין הקביעות שבשלישי וזה לשונו בתוך הדברים: כי שלישי מורה על התחזקות וקביעות כי אז יוצא מרשות לרשות ומצורה לצורה וכו' וכן מצינו בכל מקום ששלישי מורה על קביעות וכו' וכן משמע מזוה"ק ששלישי הוא קביעות דאיתא שם (וירא קכ.) ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק וכו' דא הוא יעקב דנפיק מניה והאי הוא ביום השלישי. עיין לקמן פרשה זו אות לב.. אבל אם היה נשאר גם בנימין במצרים, אזי היו המצרים נטהרים אף בדור ראשון ושני, והיו צריכים ישראל לבירורים עצומים ביותר. כי ישראל נגד עכו"ם הוא המברר גדול, כשיוכל לברר עסקיו הוא גדול מהמתברר, לזה אף שיש להם כחות גדולים, אבל מאחר שאינם מבוררים לא בחר בהם ה' ובחר בישראל אף שהם המעט מכל העמים, כי המה ברורים. ובישראל המתברר הוא גדול מהמברר, כי לא ידח ממנו שום נדחקטכמו שנתבאר לעיל פרשת וישב אות יח: בישראל, שהשי"ת חושב עליהם מחשבות לבלתי ידח מהם שום נדח, נמצא שהמתברר גדול כחו מהמברר, מאחר שנמצא בו מעין גדול מקדושה. כי אחר שמתברר אזי מבוררים כל פעולותיו לטוב ולא ידח ממנו שום נדח, ממילא נמצא בו עומק יותר מכפי תפיסת אדם. לזה המתברר גדול מהמברר, כי האור מהמברר יותפס בתפיסת אדם, ובמה נחשב תפיסת אדם, עד היכן יגיע בכח שכלו. אבל המתברר, שפעולותיו לא היו מושגים בתפיסת אדם, ואחר שיתבררו שהשי"ת חפץ בהם ירום ונשא וגבה עד מאד.:
5